גלויים חדשים בשאלת השאלות: איך ועל בסיס מה פתחו בחקירה שאיפשרה לרגל אחרי קמפיין טראמפ?

הקנוניה נגד טראמפ. מזמן לא דיברנו על זה. להלן עיקר החדשות.

אז שאלת השאלות של חקירת "השת"פ הרוסי" שלא היה – התירוץ של ממשל אובמה לריגול אחרי קמפיין טראמפ – היא מי הורה לפתוח אותה ועל איזה בסיס. על החלק הראשון לא בטוח שתהיה לנו תשובה, כי בסבירות גבוהה, אם ההוראה המקורית באה מאובמה, זה לא יהיה מתועד. אבל החלק השני נחבא נמצא בשובל הניירת (האלקטרונית) שהחקירה השאירה מאחוריה. כי לאף-בי-איי היה דרוש איזה תירוץ בניסיונו להצדיק את פתיחת החקירה. נזכיר: השערוריה הזאת היא פי עשר יותר גדולה מווטרגייט, כי זה שימוש של ממשל דמוקרטי ברשויות הפדרליות כדי להכשיל את המפלגה היריבה, לא סתם פריצה של איזו חבורה קטנה של נאמני ניקסון למטה המפלגה היריבה. העיתונות הליבלרלית אמנם שופכת מים על המדורה הזאת יום יום, אבל זה לא יעזור לטווח ארוך, כי מרגע שהאמת התחילה לצאת (וזה קרה במסמך הידוע בכינויו "מסמך נונס" (ע"ש חבר בית הנבחרים דוין נונס), המכונה תמשיך לטחון, ולא משנה כמה זמן ייקח, בסוף נדע את (רוב) האמת).

אז על סמך מה התחילה החקירה חסרת השחר הזאת? מה היה התירוץ?

ובכן, בראשית היה "סיפור הראשית" מספר 1: קארטר פייג' ו"תיק סטיל".

הניו יורק טיימס פרסם ב 20 באפריל, 2017, ידיעה בעמוד הראשון, שביקור במוסקווה של יועץ (שולי) בקמפיין טראמפ, קארטר פייג' שמו, עורר את עניינו של האף-בי-איי שעל סמך החשד הזה, דיווח העיתון, בהיפר וונטילציה חדשותי, נפתחה חקירה מקיפה אודות "קשר בין רוסיה וקמפיין הבחירות של הנשיא טראמפ". שיואו. קארטר פייג', האיש שאיש לא שמע עליו קודם, הפך בין לילה לכוכב הפרשה. לסיבת החקירה. לקושר הקשר בין פוטין לאיש הכתום הנורא.

אבל לא עבר זמן רב והסיפור הזה נעשה מביך. מפני שכל השמועות על מה שהיה בביקור של קראטר פייג' במסווקה – שמועות שאמרו שתמורת חלק עצום ממניות חברת האנרגיה הענקית רוסנפט הוא הבטיח בשם טראמפ שיבוטלו סנקציות נגד רוסיה – כל השמועות האלה באו מערימת רכילות מהבילה, שאסף המרגל האנגלי בדימוס, כריסטופר סטיל. זה הלך ונעשה יותר ויותר לא נעים העניין הזה, מפני ש"תיק סטיל", שאכן שימש בסיס לאישור האזנות הסתר לקמפיין טראמפ, לא רק השיה ערימת שמועות שאיש לא הצליח לאמת, אלא שהשמועות האלה נאספו במימון הקמפיין של הילרי קלינטון והנהגת המפלגה הדמוקרטית. (אנחנו יודעים היום בודאות שהאף-בי-איי הונה את בתי המשפט כדי להשיג צווי האזנה לפייג'. למה אני אומר בוודאות? כי מבקר משרד המשפטים, מייקל הורביץ (מינוי של אובמה) חשף את ההונאה כולל זיוף של מסמך, ואת האופן הנקלה שבו הסתירו מבית המשפט את מקור המידע – במפלגה היריבה). (כאן תוכלו למצוא עותק פתוח של מאמר ארוך שלי על כל הפרשה ועל תיק סטיל, שראה אור במוסף ספרים בהארץ)

אז לאן נוליך את החרפה? ובכן, נוליך אותה הצידה ונציב במקומה את סיפור הראשית החדש: אנטר ג'ורג' פפאדופולוס (עוד יועץ זוטר לקמפיין שטראמפ לא היה מזהה אותו, כתב אנדרו מקרתי, אם היה נופל עליו ברחוב). ב 30 בדצמבר 2017, הופיע בניו יורק טיימס סיפור חדש ואחר על איך נולדה החקירה, וגם הוא, כמו קודמו הדלפה של האף-בי-איי (השיטה שהחליפה את התחקיר העיתונאי בעיתון הזה שפעם היה מכובד): הפעם הודיעה הכותרת כך: "איך התחילה החקירה הרוסית: עוזר בקמפיין, משקאות, ודיבורים על לכלוך פוליטי". והפעם הסיפור היה עוד יותר מופרך מקודמו.

ג'ורג' פפאדופולוס

לפי הסיפור הזה מה ש*באמת* התחיל את החקירה, היה שג'ורג' פפאדופולוס, יועץ שהדביקו לקמפיין כשהתברר שחסרים שמות של יועצים בענייני חוץ, ישב בלונדון עם דיפלומט אוסטרלי בכיר וסיפר לו, שסוכן רוסי אמר לו שלרוסים יש "לכלוך" על הילרי קלינטון. הסיפור הזה הוא קשקוש ברמות אחרות, כי הסוכן הרוסי הוא לא סוכן רוסי, הוא איזה אקדמאי שולי ממלטה בשם ג'וזף מיפסוד, שאמנם הסתובב בחוגים של דיפלומטים וסוכנויות ריגול, אבל אף אחד לא ספר אותו, בעיקר לא הרוסים. אז מיפסוד, שאפילו דו"ח מולר לא מעז לומר שהוא היה באמת סוכן רוסי, רק שפפאדופולוס אולי היה צריך לחשוב שמא הוא סוכן רוסי, קשקש פעם עם פפאדופולוס על זה שלרוסים יש לכלוך על הילרי, ואת זה פפאדופולוס אמר לדיפלומט האוסטראלי, שמיד כששמע את הסיפור הלא חשוב הזה – אכן לא עשה איתו כלום. עד ש…

חודשיים אחר כך וויקיליקס הדליפו בוחטה של אימיילים ממטה המפלגה הדמוקרטית (שאגב, לא היו לכללוכים על הילרי, אבל בואו לא נקטנן). ואו אז פתאום החליט הדיפלומט האוסטרלי שכנראה ל*זה* היתה הכוונה (גם מיפסוד וגם פפאדופולוס הכחישו את שלזה היתה הכוונה), ושמא אדון פפדופולוס הצעיר הוא חוליית הקישור בקנוניה סודית להכשלת הילרי. אז את הקישור הלא משכנע הזה מיהר הדיפלומט האוסטרלי החרוץ למסור לאמריקאים, ומיד נפתחה חקירה. זה שזה עבר בתור ידיעת מודיעין חשובה דרך פול המודיעין של הארצות האנגלוסקסיות (ארגון בשם "חמש העיניים") אלא נמסר באופן אישי בתור רכילות. אז עכשיו שימו לב לזמנים: החקירה אכן נפתחה בסוף יולי 2016 (קראו לה בשם המאיים "קרוספייר הוריקן"), והאימיילים הודלפו ב 22 ביולי, והדיפלומט האוסטרלי קפץ לביקור בשגרירות האמריקאית בלונדון ב 26 ביולי. קל לחבר: האימיילים פורסמו, האיש נזכר, מסר לאמריקאים, משרד החוץ מסר לאף בי איי, וכמה ימים אחר כך יש חקירה. מושלם.

רק שלא כל כך מושלם. הסיפור הזה הוא כנראה קשקוש מקושקש, מפני שאם ג'ורג' פפאדופולוס אכן היה הסיבה לפתיחת החקירה, אז האם זה לא מוזר שהאף-בי-איי לא טרח להזמין את פפאדופולוס לשיחה על החקירה האדירה שנתפתחה לרגל זה שהוא הוא חוליית הקשר המרכזית בקנוניית הענק שלא היתה? כלומר הזמינט אותו לחקירה אבל רק בינואר 2017. חצי שנה חיכו, והפכו את כל העולמות בינתיים ורק את ג'ורג' שלנו שכחו להזמין לחקירה? לא משכנע זה אנדרסטיימנט. ממש מעליב כמה שלא התעניינו בג'ורג' הנורא (מולר הרשיע אותו בסוף בשקר בלתי נסלח לאף-בי-איי, והוא קיבל 14 יום בפנים. השקר היה טעות בקשר לתאריך של פגישה). בקיצור, גם הסיפור הזה מופרך.

אבל עכשיו, ולכן אני מנדנד לכם עם הפוסט הארוך הזה, התפרסם התחקיר הזה של "ריל קליר אינווסטיגיישנז" (ראו גם תמונה למעלה). ומסתבר (אולי) שאת כל המבנה הרעוע של החקירה שנועדה להכשיל את טראמפ, בנו על תירוץ אחר לגמרי: FARA. פארה זה חוק רישום סוכנים של מדינות זרות. זה חוק מנהלי, שעל הפרה שלו בדרך כלל מקבלים תזכורת או כנס, וכדי להרשם באופן מסודר צריך גם לשלם אגרה של שלוש מאות דולר וקצת. על על אי-רישום פארה פתחו את כל חקירת הענק? (זה מסתדר עם האופן שבו אילצו את מייקל פלין לחתום על הודאה בשקר. אם אתם רוצים להיכנס לסימטה הזאת הנה מאמר קצר שלי כאן באתר). אז מה התגלה עכשיו?

ובכן מסתבר שהאף-בי-איי נתן לתיק החקירה שעניינה הפורמלי הוא ריגול נגדי, מספר תיק של חקירות FARA. ואם זה נכון, פירוש הדבר שחקירה שעירבה את כל ראשי הממשל, וחדרה לתוך קמפיין טראמפ בצורה שמפרה את כל הכללים, נפתחה על בסיס מנהלי קלוש, כאילו אנחנו כבר יודעים שאנשי טראמפ הם סוכנים זרים, והשאלה היא רק למה הם לא נרשמו ושילמו אגרה. אה, ועכשיו גם נברר אם הם באמת סוכנים זרים. בקטנה. זה נשמע לכם מופרך? זה יותר מופרך ממה שזה נשמע. אם יתברר שזה נכון, זה יהיה פרק נוסף באיך הבנאליות של הבירוקרטיה יכולה להסתיר זדון ועבריינות.

בניגוד לטענת חסידי הבגצוקרטיה, הרשות המבצעת בישראל במיוחד חלשה

אחד התירוצים הנהוגים בקרב חסידי האוליגרכיה המשפטית הוא שאנו זקוקים לבית משפט כל יכול, כביכול כדי לאזן את הכוח המיוחד שיש לרשות המבצעת בישראל, שעליה נאמר שהיא "שולטת בכנסת". מאמרו של שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן מפריך את הטענה הזאת, שממשיכים להשמיע לנו למרות שכל בר-דעת מבין שמשהו בטיעון חייב להיות שגוי: הרי ישראל סובלת מחוסר משילות כרוני, הנובע גם מיחסי הכנסת והממשלה, לא רק ממעורבות היתר של הרשות השופטת. מפלגות קיקיוניות וחברי כנסת שוליים הרי יכולים להכריע במקומותינו קואליציות נבחרות.


.
המאמר של פרופ' פרידמן מראה שהרשות המבצעת בישראל במיוחד חלשה, לא במיוחד חזקה. משלל סיבות, וביניהן העובדה שהרשויות הנבחרות פחות או יותר משועבדות לפקידות ולרשות השופטת, בכל אספקט מפעולותן כמעט, לרבות מינויים. פרידמן מדגים גם כמה רחב הפער בין מבנה המשטר של ישראל כפי שהוא מתואר בחוקיה הכתובים לבין מנגנוני הכוח בפועל, שסירסו כמעט לגמריט את נבחרי הציבור ומעניקים כוח חסר פרופורציות וחסר בקרה לרשות השופטת, ליועמ"ש, ולמנגנוני האכיפה.
.
והנה גם אבן הבוחן לשאלה מי באמת מושל בישראל:
.
"למרות האמור בחוק, בפועל לא נהנית ההנהגה הפוליטית מחסינות כלשהי (למעט במסגרת הצרה של חסינות מהותית). […] לעומת זאת יש בישראל קבוצה הנהנית מחסינות רחבה, אף שאין לכך שום בסיס בחוק. די להציג את השאלה האם הייתה אי פעם חקירה פלילית נגד היועץ המשפטי? פרקליט המדינה? משנה ליועץ המשפטי? פרקליט מחוז? סגני פרקליט מחוז? לא חסרו אמנם מקרים שהצדיקו חקירה ודי להזכיר את מה שהתרחש בפרקליטות מחוז תל אביב בימיה של רות דוד, את העלמת האזנות הסתר בעניינו של חיים רמון, ואת טענותיהם של יועצים משפטיים בדבר תפירת תיק או סימון מטרות. אבל כלום לא ארע. מסתבר שבפועל יש חסינות, ומערכת אכיפת החוק יודעת להגן על עצמה.

כלל הוא ששליטים נהנים מחסינות. אם נבדוק מי נהנה מחסינות בישראל נוכל ללמוד מיהם שליטיה. ועוד הערה: פרשת החסינות מהווה דוגמה מעניינת לפער בין החוק בספרים לחוק במציאות. אין חסינות למי שהחוק מעניק לו חסינות. ודווקא מי שלא ניתנה לו חסינות בחוק, זוכה להינות ממנה."

הניו-יורק טיימס מגיש: All the news that fits to kiss up to the PC crowd

ובכן, המהלך הושלם. עורך מדור הדעות שפרסם בטיימס מאמר של הסנטור טום קוטון, לא בא טוב לפרוגרסיבים, ואז התפתל בניסיון להסביר ש – הי! חופש דעה וזה. חשוב לשמוע גם דעות שלא מסכימים איתן – אולץ להתפטר.

"עיתונות".

העיתון של פעם שהפך סמרטוט ריצפה של התקינות הפוליטית. עוד דלק לקמפיין של טראמפ.


ומה שהכי מצחיק זה שהם פרסמו הודעה פתטית ברמות אחרות, שם אמרו שהם הבינו בדיעבד, שהמאמר של קוטון, רפובליקני תומך טראמפ שקרא להפעיל את הצבא כנגד המהומות, "לא עומד בסטנדרטים" של העיתון, ושלהבא הם ירחיבו את הפאקט צ'קינג שלהם.

וואלה? אז ככה. הצוות של טום קוטון הבהיר שהיה תהליך ארוך של תיקונים ופאקט צ'קינג קפדני. אי-דיוקים זעירים תוקנו, וניסוחים שופצו שוב ושוב כדי למנוע שמץ אי-בהירות או בדל שגיאה. מצד שני, ההודעה המטופשת של המערכת לא ציינה לא איזה סטנדרט הופר, ולא איזו שגיאה במאמר התגלתה שתצדיק את הרחבת הפקט צ'קינג. מתברר, כנראה, שאין שגיאות במאמר, ולפיכך ראוי לשאול למה צריך להרחיב את הפקט צ'קינג, אלא אם כן הטעות שרוצים לתקן היא טראמפ.

אז לניו יורק פוסט היה הסבר לפחות בשאלה איזה סטנדרט הופר: הסטנדרט הכפול לפיו מאמרים של בכירי המשטר האיראני זה סבבה, אבל מאמר של תומך טראמפ – זה לא. זה יותר מידי בשביל אזניהם התקינות פוליטית של העיתונאים שהתנפלו על המערכת של עצמם כדי לדרוש שלא יפרסמו דברים שאינם "עומדים בסטנדרט" של האיסור על הבעת דעות שלא מתיישבות עם שלהם. האנשים האלה היו סטודנטים בקמפוסים שבהם השתוללו כנגד הבאת דוברים שמרנים והטילו אימה על הנהלות וסגל אקדמי, עד שהקולות האלה הושתקו. שם הם הכניעו את המבוגרים. כאן הם הכריעו את הבוסים שלהם. מה שהם למדו בקמפוס, הם עכשיו מיישמים בכל מקום אליו הם מגיעים: סייף ספייסז. יש לי זכות למנוע מאחרים לבטא דעות שלא מוצאות חן בעיני. הפרוגרסיביים – יו גוט טו לאב דם.

ההתקפה המשפטית על המערכת הפוליטית היא לא רק מלחמה בשחיתות – היא מאבק על ההגמוניה

(זו הגרסה הפתוחה של המאמר שלי משבת, והוא נכתב לפני לפני שהתפרסם (במקביל) התחקיר מסמר השיער של של קלמן ליבסקינד על השופט מני מזוז.

הכותרת באתר היתה: אתם לא מנהלים מלחמה רק בשחיתות, אלא על ההגמוניה שלכם

גדי טאוב, הארץ, 04.06.2020 20:00


לדעתו של שופט בית המשפט העליון מני מזוז, העובדה שאדם הנאשם בפלילים מקים ממשלה מעידה על "כשל מוסרי של החברה ושל המערכת הפוליטית". כך כתב בפסק הדין בעתירה נגד הקמת הממשלה בראשות בנימין נתניהו.


נדמה לי שהשופט מזוז מקל ראש בחומרת המצב, ומסתפק בגרסה שנוחה לו. הבעיה חמורה וגדולה הרבה יותר משאלת כהונתו של נתניהו: אי אפשר לראות את תוצאות הבחירות רק מצדן האחד, כהבעת אמון בראש הממשלה. היתה כאן, באופן בולט, גם הצבעת אי־אמון במערכת המשפט. סקר של רדיו 103FM מ–27.5 חשף ש–42% מהציבור חושבים שתיקי נתניהו תפורים. זה נתון שצריך להדיר שינה מעינינו.


בעיני המצדדים בגרסת מזוז ההסבר, אני מניח, נראה פשוט: לשיטתם מי שפגע באמון במערכת הוא ראש הממשלה עצמו, שהשתלח בה. ואם לא די בזה, באו קומץ פרופסורים ופובליציסטים (בעיקר מימין, אבל לא רק), והוסיפו הסתה על השתלחות. ואם זה ההסבר, אז אין למערכת צורך בבדק בית.


אינני חושב שאוכל לשכנע את מי שסבורים כך. אבל אוכל אולי לעשות דבר אחר: להציג את מה שבצד שלנו נראה מובן מאליו, בתקווה שבצד השני נותרו כמה איים של סקרנות בנוגע לשאלה איך קרה שרבים כל כך, ואני בהם, הלכו שולל. אם כן, אציג את עיקרי הדברים בפשטות ככל האפשר, ואנקוט לשם הנוחיות לשון קולקטיבית, שוודאי חוטאת קצת לפרטים.


נתחיל בשורה התחתונה: אתם, השותפים לעמדת מזוז, אומרים שאתם מנהלים מלחמה בשחיתות. בהחלט מטרה ראויה. העניין הוא שזו רק חצי האמת. החצי השני הוא שאתם מנהלים בחסות הדגל הזה עוד מאבק — מאבק על ההגמוניה שלכם. שאם לא כן אין לנו הסבר לעובדה שכל המלחמה בשחיתות מתמקדת במערכת הפוליטית, ואילו השחיתות במערכות האכיפה והמשפט נסלחת בקלות כאילו היתה עניין של מה בכך.


ראינו השבוע את כתבתו של צח שפיצן ב"כאן 11" (31.5), על ניגודי העניינים של שופטי העליון. לו היה מדובר בפוליטיקאים הם בוודאי היו בחקירות כבר בשעה זו. אבל מה היתה תגובתו של השופט יגאל מרזל, מנהל בתי המשפט? "הנורמות האתיות של שופטי ישראל הן מהגבוהות בעולם", קבע. הרושם שלנו אחר: דומה שלהם מותר מה שלנו אסור. אנחנו מביטים בפליאה, אם כי כבר לא בהפתעה, בקלות שבה מוכנים במקומותינו לשכוח את המחלוקת בין מני מזוז לבין המדינה על מאה אלף שקלים, שלפי פרסום ב"גלובס" (31.8.14) מזוז מסרב להחזירם, אף על פי שהמדינה סבורה שהם ניתנו לו בטעות. קראנו תחקיר של קלמן ליבסקינד ב"מעריב" (9.5) על ניגודי העניינים החמורים של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, שישבה בדין בתיקים שיש להם השפעה ישירה וניכרת על גופים שבעלה מייצג בתחום הביטוח. העיתונות כולה הסיטה את מבטה ושתקה. פוליטיקאי שהיה עושה כמעשה הזה היה מאבד את משרתו, את שמו הטוב, וכנראה את חירותו.


והרי הנפוטיזם הימי־ביניימי שהיה נהוג שנים בבית המשפט העליון הוא בבחינת סוד גלוי. בנה של השופטת אילה פרוקצ'יה התמחה אצל השופטת דליה דורנר, שבנה התמחה אצל השופט שלמה לוין, שקיבל גם את אחד מבניו של השופט יואל זוסמן (השני התמחה אצל רשם בית המשפט דוד ברטוב) — והשופט זוסמן קיבל להתמחות את אלישבע ברק, אשתו של אהרן ברק שעשתה הסבה מקצועית בגיל מאוחר מחקר הגנטיקה למשפט, וכן הלאה וכן הלאה, הרשימה ארוכה. מה היה קורה לשר שהיה ממנה כך בנים ומקורבים — אנחנו יודעים. ומה היינו חושבים על הכשל המוסרי לו היה שר נוהג כמו השופט מזוז, שסירב לפסול את עצמו מלעסוק בהארכת המינוי של ממלא מקום פרקליט המדינה מטעם השר אוחנה? השר טען שמזוז כינה אותו בפומבי "לעומתי למערכת" ומזוז הכחיש שהתכוון לשר, בסתירה, לכאורה, לדבריו המוקלטים של מזוז שגיא זוהר הביא מאוחר יותר בתוכניות "מהצד השני" ("כאן 11").


מצד אחד אנחנו רואים איך הפרקליטות מחרימה את הטלפונים של עוזרי ראש הממשלה מפני שקראו, מתוך רכב ובו מערכת הגברה ורמקולים, לעד המדינה שלמה פילבר לצאת ולהגיד את האמת. החשד: הדחת עד. מצד שני אנחנו רואים משפט שדה בערוץ טלוויזיה מרכזי (ערוץ 13) — רמקול גדול יותר לאין שיעור — שבאמצעותו ביקש העיתונאי רביב דרוקר "לחזק" את אותו פילבר "כדי שיבחר להגיד את האמת" (כך אמר בריאיון ליעל דן בגלי צה"ל). האין זו אינה הדחת עד? היועמ"ש סירב לדרישה למנוע את שידור התוכנית. ולטלפון הנייד של דרוקר, ככל הידוע, שלום.


אנחנו רגילים. הרי אפילו לא ציפינו שמפכ"ל המשטרה ישלם מחיר כלשהו אחרי שהאשים בתקשורת ראש ממשלה מכהן, וטען שזה שלח בלשים פרטיים בעקבות חוקריו — או אחרי שסידר למכריו הוותיקים בחברת ה"ממד החמישי" עסקה שמנה בלי מכרז, על מוצר לא מוגמר, שכללה הפקרת מידע רגיש על אזרחי ישראל לאוליגרך המקורב לפוטין. מילא הייתם אומרים לנו שרב ניצב רוני אלשיך נחקר ונמצא זכאי. אבל הוא לא נחקר. מה היה עולה בגורלו של אמיר אוחנה לו רקח קומבינה כזאת?


חשוב יותר: כל מי שלא היה שקוע בתרדמת ברבע המאה שחלפה, יודע שבישראל יש מסורת ענפה של תפירת תיקים. אנחנו יודעים זאת לא מפני שנתניהו אמר לנו. אנחנו יודעים מפני שמזוז עצמו, כך דיווח אמנון אברמוביץ', אמר לעיתונאים ביוני 2004 שכיועמ"ש מצא בפרקליטות מדיניות של "סימון מטרות וגיוס עמדות" ("גלובס", 11.6.07). אנחנו יודעים מפני שד"ר אביחי מנדלבליט סיפר לנו, אי אז, בטרם התמנה ליועמ"ש, שגורמי האכיפה מנסים לטרפד את מינויו על ידי הדלפות פסולות. אנחנו יודעים, מפני שהנשיא ראובן ריבלין שפך את לבו בריאיון לארי שביט, פעם, בטרם חזר בתשובה, והתלונן ש"ברגע שיש מישהו שמאיים על החבורה, פועלים נגדו… מתוך סימביוזה מוחלטת בין הרשות החוקרת, הרשות התובעת והרשות השביעית" ("הארץ", 3.6.2003). הוא טבע אז את הביטוי "כנופיית שלטון החוק". ואנחנו זוכרים גם את עדותו של שמעון שבס, ששמע את היועץ המשפטי מיכאל בן יאיר מודיע שהוא הולך "לתקוע את הפשיסט". הוא התכוון לפרופ' יעקב נאמן, שאכן מצא את עצמו עם תיקים מופרכים, שמנעו ממנו לכהן כשר משפטים, אבל בהמשך התפוררו לאבק בבית המשפט. יש עוד דוגמאות, כמובן. האם משהו מן הטענות האלה על תפירות תיקים נבדק? האם מישהו נתן את הדין? ברור שלא. לא ציפינו. כי אנחנו מבינים איפה אנחנו חיים ואנחנו רגילים לעובדה שיש דין אחד לציבור ולנציגיו, ודין אחר לפרקליטים ולמלאכי עליון.


וטרם הגענו לדברים החמורים באמת. פרשת רות דוד, שסגרה את תיק החשדות לשחיתות ברשות המסים (התיעוד בפרקליטות משום מה נעלם, חושפי השחיתות נרדפו); הבריונות שבה הדפה הפרקליטות את הניסיון של השופטת הילה גרסטל לבנות מערך ביקורת אפקטיבי; הניסיון לכופף את דעתה המקצועית של הפתולוגית, ד"ר מאיה פורמן־רזניק; ההאזנות לחיים רמון שהוסתרו מן ההגנה; ואין צריך לומר מה היו השיטות העברייניות שהופעלו על עדי מדינה בחקירות אהוד אולמרט ונתניהו, או צווי איסור הפרסום הממשיכים לכסות את פרשת מנדלבליט־אשכנזי, בעוד מנדלבליט מקבל עליו את שני התפקידים היחידים שמכוחם אפשר להסיר את הצווים העוסקים בעניינו — יועמ"ש ומ"מ פרקליט המדינה.


זו רשימה חלקית. והיא לא נועדה להוכיח שיש שחיתות במערכות האלה. ברור שיש. בכל מקום שיש בני אדם, יהיו גם חולשות אנוש. לא זה העניין. העניין הוא שברור לכולנו — לנו ולכם — שאין שום סיכוי שמישהו ייתן את הדין על העבירות האלה.


ומכאן אנו למדים שלא מדובר סתם במאבק בשחיתות. מדובר במאבק על הגמוניה. כפי שניסח זאת רעי, ד"ר אבישי בן־חיים: "מערכת המשפט הישראלית אינה גוף ניטרלי במערכה הפוליטית, אלא מוסד שהוטבל לקדושה על ידי ישראל הראשונה וקודש כמוקד הכוח והממלכתיות שלה, כשהתברר שהדמוקרטיה מסכנת את ההגמוניה" (התכתבות פרטית).


לכן אנחנו חושבים שלא אנחנו פגענו באמון במערכת המשפט. אתם פגעתם בו. והשתקת הביקורת שלנו לא תתרום דבר לשיקומו. ישראל זקוקה למערכת משפט בריאה, חזקה, המסוגלת לקבל ביקורת ולתקן את עצמה. היא איננה צריכה ממשלת־על של משפטנים שנדמה להם שהם מעל מקבלי ההחלטות, המחוקקים, והחוק. המערכת הזאת צריכה להיות חלק ממערך הבלמים והאיזונים של הדמוקרטיה, לא גננת המשגיחה עליה מלמעלה, בלי גבול לסמכותה, ובלי אחריות שתרסן אותה. כל עוד היא לא תראה עצמה כפופה לחוקים שכולנו כפופים אליהם, אולי נמשיך לפחד ממנה, אבל אמון לא ניתן בה.

המספרים מפריכים את הטענה על "גזענות ממסודת" במשטרה. מי שמפיץ אותה הוא שמלבה את האלימות

זה חבל שטראמפ לא יודע להשמיע מסר של פיוס, אם כי זה די טוב שהוא יודע להשמיע מסר תקיף של חוק וסדר בשעה שהסדר החברתי מתערער. אבל מי שמשמיע מסר של הסתה וליבוי יצרים, בשעה קשה זו, הוא מי שממשיך לומר שהמשטרה האמריקאית נגועה ב"גזענות ממסדית".

מתוך המחקר שצוטט בוול סטריט ג'ורנל

הממסד האמריקאי לא גזעני, וגם המשטרה לא גזענית. יש גזענים בשניהם, אבל הגזענים הם החריגה מן הנורמה, לא הנורמה. מי שאומר שהם הנורמה, שהגזענות היא ממוסדת, דוחף למסקנות של הפורעים. אם הבעיה היא "הממסד", או "השיטה" אז צריך למוטט את הממסד, לחסל את השיטה, אז צריך "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" כדי לבנות הכל מחדש. מאמר המערכת של וולס סטריט ג'ורנל יצא בחריפות נגד ביידן ואובמה המשמיעים עכשיו מסרים אודות כמה שוברת לב היא העובדה שאמריקה כולה נגועה ב "גזענות ממוסדת".

אובמה כנשיא הפך כל אירוע שמעורב בו גזע לאירועי גזעני. זה הנשיא שעודד את בלאק לייבז מאטר, אירגון הזעם השחור שמתבצר בתפישה מלחמתית של יחסי הגזעים, ומציע פורקן לכעס על ידי ליבוי תחושת העוול. אם השיטה רקובה, אם "הממסד" גזעני, אז בואו נשרוך לממסד את החנויות, בואו נלמד את השוטרים לקח, בואו נהפוך את מרכזי הערים למדורות. תוך כדי המהומות אובמה ממש מסית למרד, ולא רק דיבר על גזענות ממוסדת, אלא גם שפוליטיקה בקלפי ו"מרי אזרחי" אינם שתי אלטרנטיבות, אלא שני ערוצי פעולה משלימים.

אבל, הזכירו כותבי מאמר המערכת, מי שיביט בנתונים בקור רוח, יגלה שרעיון "הגזענות הממוסדת" של המשטרה, המבוסס על ההנחה שחיי שחרים אינם חשובים לשוטרים, או חשובים פחות, עומד בסתירה לעובדות. שוטרים לחבנים יורים בשחורים באותה תדירות שוטרים שחורים או מבני מיעוטים אחרים עושים זאת. הקורלציה איננה בין ירי פטאלי לבין צבע עור, אלא בין ירי פטאלי לחומרת הפשע ומסוכנות אובייקטיבית (למשל נשיאת נשק). זה פשוט לא נכון שיורים יותר בקלות בשחורים. ומי שאומר לכם שבאופן ממוסד בלאק לייבז דונט מאטר, לא יודע על מה הוא מדבר. הנה לינק למחקר שהג'ורנל ציטט. וכדאי תמיד לקרוא גם את אנדרו מקארתי על שקר הגזענות הממוסדת, בנשיונל ריביו, שהוא מקור חדשות ופרשנות מהטובים שיש בעידן הזה של עיתונות מקוטבת.

עוד שני מקורות לסיום:

מכוון שמישהו כבר אמר לי שהמחקרים נעשו על ידי לבנים – כנהוג בפוליטיקה של הזהות, שמחלקת אנשים לפי גזעם ולא איכות הטיעון שלהם – אז הנה מחקר של חוקר שחור בשם רונלד פרייאר ג'וניור. המסקנה המרכזית היא ששוטרים שחורים ובני מיעוטים יורים בשחורים באותה תדירות.

וזה סיכום של מחקר מאוניברסיטת המדינה של מישיגן שמראה שהקורליציה בירי קטלני אינה לצבע האור אלא לחומרת הפשע.
.

עוד חלקים של פאזל אובמה-גייט נחשפים


בקליפ הזה הסנטור טד קרוז חוקר את רוד רוזנשטיין, סגן שר המשפטים לשעבר, בשימוע של ועדת המודיעין של הסנט, על השימוש ברשויות פדרליות כדי להכשיל את הקמפיין של טראמפ (ואחר כך את נשיאותו). אז קודם כל, הוא אומר בצדק שהדבר הזה הוא גרוע פי כמה מכל מה שניקסון חלם לעשות, לא רק מווטרגייט שאכן התרחש.

שנית אחד הדברים הכי מעניינים כאן הוא שמחומר שממשיך לטפטף אפשר להרכיב עוד חלקים של הפאזל. שני פרטים משני מקורות שונים. מהחומר שהותר לפרסום על חקירת פלין עולה שהסוכן שהיה ממונה על החקירה סיכם ב 4 בינואר 2017 שיש לסגור את התיק מפני שאין ראיות לשיתוף פעולה בין פלין לבירן הרוסים.

במקביל, החלק המרכזי מאימייל של סוזן רייס לעצמה, שסיכם דיון מה 5 בינואר, הותר גם הוא רק לאחרונה לפרסום. וממנו עולה שב 5 בינואר, בפגישה שבה נכח גם סגן הנשיא ג'ו ביידן, אמר ג'יימס קומי, אז ראש האף-בי-איי לאובמה, שחקירת פלין תימשך, בגלל החשד שמעוררת תדירות שיחותיו עם השגריר הרוסי, סרגיי קיסליאק. .כלומר, יום אחרי שהוא ידע שאין שום בסיס לחקירה, הוא מודיע שהיא תימשך. למה? לא נראה שיש איזשהו הסבר חוץ מלומר שגם במקרה של פלין הולך ומתברר שהחקירה היתה תירוץ בשביל לרגל אחרי אנשי הנשיא הנכנס. וכבר נדרשנו לשאלה למה דווקא פלין – שאותו אובמה רצה במיוחד להפיל כדי שלא יטפטף לאוזנו של טראמפ שצריך לבטל את עיסקת הגרעין (שפלין התנגד לה, ולכן הורחק ממשל אובמה, שם היה בתפקידים בכירים בתחום המודיעין).

ויש בקליפ הקצר הזה שעלה לטווטר עוד עיניינים, ובראשם האינפורמציה השקרית שנמסרה לבתי הדין של FISA כדי להשיג צווי האזנה ליועץ של טראמפ. שום ממשל לא עשה כזאת פוליטיזציה של הריגול והאכיפה. אם בווטרגייט היתה שותפה קבוצה קטנה ושולית שפרצה בשליחות הנשיא למטה המפלגה הדמוקרטית, כאן הרשויות הפדרליות עצמן גוייסו כדי למוטט קמפיין של מפלגה יריבה, ואחר כך כדי להכשיל נשיא מכהן. לא היה דבר כזה מעולם בכל תולדות ארצות הברית. .קרוז פה במיטבו. ואין מה לקנא ברוד רוזנשטיין, האיש שמינה את רוברט מולר לחקור את השת"פ שלא היה.

כמה הערות על המהומות באמריקה

אני שם את הלינק לוידאו המחריד הזה רק בתגובות, ואל תיכנסו אם אתם לא מוכנים לזעזוע. לפי דעתי זה מסוג הדברים שמשנים תודעה. למי שלא רוצה לראות, זה ממש לינץ' של הפורעים בדלאס באדם שניסה להגן על חנות מפני ביזה. הוא שוכב בסוף הדבר הזה על הכביש בתנוחה מעוותת וגופו שבור, אין לי מילה אחרת לזה.

אז הנה מה שצפוי כמו זריחת החמה בבוקר: האליטה הדמוקרטית וחסידיה עומדים להאשים את טראמפ בכל מה שקרה. הם יאמרו שטראמפ "יצר אווירה" שנתנה רוח גבית לשוטרים גזענים, ושהמחאה הנוכחית היא לא רק נגד השוטרים, אלא נגד ממשל טראמפ, ונגד הגזענות הממוסדת, וכו' וכו'. נניח בצד את השאלה אם זה נכון. לעניות דעתי אין לזה שחר. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא, להערכתי, שזה לא יעבוד. זה עומד לחזור על הדמוקרטים כבומרנג.
.
ראשית המעמד הבינוני האמריקאי לא יסבול מהומות ולא חשוב מה סיבתן או איך ובמה מצדיקים אותן. שנית, מי שחושב שרוב השחורים שמחים בהרס וביזה, בין השאר בשכונות של עצמם, טועה. המיעוט המתפרע לא חביב על הרוב שומר החוק, לא רק מחוץ לשכונות שחורות, אלא גם בתוכן.
.
האליטה הפרוגרסיבית ומשטר התקינות הפוליטית שלה, שהתמסד תחת ממשל אובמה, העצים מאד את המתח הגזעי, ופירש את העולם דרך הנרטיב פרוגרסיבי על "הגזענות הממוסדת" שנוטה להפוך כל דבר שגזע מעורב בו, לדבר שגזע הוא עיקרו. זה הרבה פעמים מטעה ומסלף. אני לא רוצה להכניס פה את ידי לתוך המים הרותחים של מלחמת הסטטיסטיקה, רק לומר שהדינמיקה ההרסנית של ליבוי הרוחות יוצרת מה שנקרא "אפקט פרגוסון" על שם המהומות בפרגוסון ב 2014: שוטרים מפחדים להיקלע לסערה לאומית, ונזהרים גם בפושרין. המשטרה מצמצמת את פעילותה בשכונות שחורות, והתוצאה היא עלייה בפשיעה שמי סובל ממנה? ניחשתם נכון. בעיקר תושבי אותן שכונות.
.
אז איך זה ישפיע? אם המהומות יימשכו ויחצו רף מסויים תהיה לממשל רוח גבית למדיניות שיש לה שם בארצות הברית: law and order. חוק וסדר. וזו דינמיקה שיכולה לרמוס את אפקט פרגוסון תחתיה, ולהסתיים בדרישה ציבורית ליד קשה.
.
אז הנה שני הסנט שלי: ככל שזה יחמיר, כך רבים יותר יראו ברפובליקני כמו טראמפ את הפתרון, לא את הבעיה. אני מקווה שגם הדמוקרטים יבינו את זה, לפני שהעסק גולש לסוג של מלחמת אזרחים. ללבות את רוחות אנטיפה בתור סוג של מרד נגד טראמפ זה חוסר אחריות. זה יוביל לשפך דם נורא, ולבאקלאש, לא לאיזה ניצחון מדומיין על הרשע הכתום.

עוד לא שמעתי מה ביידן אמר, אבל אני לא אתפלא אם, סגור כפי שהוא בתיבת התהודה הפרוגרסיבית, הוא יגלה הבנה למתפרעים. זו הרי ההתניה הפרוגרסיבית, שלפיה כל ביקורת על קבוצות עם תו תקן רשמי של קורבנות היא "האשמת הקורבן". ובעולמם המוסרי אין לך דבר יותר מגונה מהאשמת הקורבן.

אבל תיבת התהודה הזאת לא מכילה את רוב אמריקה ורוב אמריקה יגיב לתמונות האלה באופן דומה לזה שהגיב כלפי הרצח של ג'ורג' פלויד – בזעזוע. כי מחוץ לתיבת התהודה הפרוגרסיבית, זה שהלינץ' שבסרטון מבוצע בידי שחורים לא הופך אותו לפחות לינץ'.

האליטה הניידת נחושה לאזרח את המסתננים. בל נטעה. והם יודעים לעבוד.


אני מאד ממליץ לכם לקרוא את המאמר מסמר השיער של עו"ד דויד פטר בגלובס, מפני שככה, צעד צעד פועלת האוליגרכיה המשפטית לחסל את חוק השבות, ואת מדינת הלאום היהודית. זו לא קפריזה. זו משנה סדורה. גם באתר חדשות המשק כתבו על המאמר כאן.

ובכן… ייתכן שלא תופתעו לגלות שאחד האנשים הקובעים בפועל את מדיניות ההגירה של ישראל, ד"ר עמרי בן-צבי, הוא גלובליסט, אידיאולוג מובהק של הניידים, ולא מאמין ברעיון המיושן הנקרא מדינת לאום ובעיקר לא בגבולותיה. והוא משפיע לא כי הוא אקדמאי, אלא כי הוא הרפרנט לנושא ההגירה במשרד המשפטים.

שיחה עם ד"ר דוד פטר על איך בג"צ דואג לזה שאותם שופטים פרוגרסיביים ישבו בדין בנושאי המסתננים

האיש הזה בעד להשוות את הזכויות של המסתננים הלא חוקיים לאלה של האזרחים. אולי אתם זוכרים מאמר שכתבתי פעם שבו טענתי שבעיני הגלובליסטים "זכויות אדם" אוניברסאליות, הפכו לנשק נגד "זכויות אזרח" המעוגנות במדינת הלאום? ובכן, האנשים האלה שייכים לאליטה החיה בנוחות, והשואפת להפוך את כל המהגרים בעולם לאזרחים, שזו דרך יפה לומר שבעצם כולנו נהפוך למהגרים, שבטים שבטים, שינדדו על אדמות חריבות שהשאירו מאחוריהן חברות סולידריות לשעבר. ועל נדידתנו, וזכותנו להגר, ישקיפו בעלי פריווילגיות, בעקלי הקשרים והתארים, מטרקליני העסקים של שדות התעופה.

אז הנה לכם אידיאולג של הניידים, "אשר קורא להכיר בזרים השוהים בישראל כחלק מ"הקהילה החוקתית" הישראלית ולהעניק להם, עקרונית, את מלוא זכויות היסוד גם אם הסתננו לכאן בניגוד לדין וללא הצדקה". .כאמור, לא מדובר בעוד אקדמאי רדיקלי, או סתם עורך דין של אירגון הממומן בידי קרנות להרס ישראל ועוסק בזכויות מסתננים. מדובר באיש שהוא "הרפרנט האחראי על תחום האוכלוסין וההגירה בייעוץ המשפטי לממשלה." מה זה אומר? במדינה מתוקנת, זה אומר שהוא אמור לספק ייעוץ משפטי והדרכה למשרדי הממשלה כיצד ליישם את מדיניותם של נבחרי הציבור. אבל אצלנו זה הרי ממש לא עובד ככה, מפני שהאנשים האלה שקוראים לעצמם "שומרי סף" (ראו לעניין זה מאמרו החשוב של עו"ד גיל ברינגר), שיכנעו את עצמם שהם צריכים להגן עלינו מפני גחמותיהם של נבחרנו ולבלום נציגינו.

אז הנה האיש שאמור ליישם את מדיניות ההגירה שממילא מסורסת על ידי משפטנים אחרים, בבג"צ, חדשות לבקרים – והוא מפרסם מאמר המסביר שמדיניות ההגירה שלנו בכלל לא לגיטימית לפי דעתו, כלומר עמדתו האידיאולוגית המזכירה את המרקסיזם יותר מכל דבר אחר, ונשמעת כמו רפורמה אגררית של סטאלין: המאמר, כותב פטר על בן-צבי, "מבקש להכיר בחובה קונספטואלית של מדינת הלאום היהודית כלפי מין ההומו-סאפיינס בכללותו. והכל תוך התעלמות מן החוק וממדיניותם של נבחרי הציבור וערעור על מושג הריבונות." ישראל, לשיטתו של האיש הממונה על ייעוץ משפטי במדיניות הגירה צריכה להפוך ליישות בינלאומית שכל מי שחפץ יוכל להשתקע בה ולקבל זכויות שוות – וכל זאת בשם האחווה הכלל אנושית, וכפי שנראה מיד גם האקולוגיה. מאחר שלכל בני האדם זכויות שוות במשאבי כדור הארץ הכחול והיפה שלנו, אז אין המדינות מחזיקות בהן אלא בנאמנות מטעם המין האנושי כולו. וכך חבר לו המרקסיזם לאקלימאות הרדיקלית, ובה לציון הורס. .מזל, אולי תאמרו לעצמכם, שאלה רק דעותיו של נציג אחד ממפלגת הטירלול הפרוגרסיבי, ויש לקוות שהוא מפריד בין דעותיו האישיות לבין עבודתו במשרד המשפטים. כי כידוע שמשפטנים יודעים לעשות הפרדות מסוג זה, בניגוד לבני תמותה רגילים שאצלם מצבים כאלה נקראים "ניגוד עיניינים".. אבל צר לי לספר לכם עוד, ש"ל פי יומנה של דינה זילבר שהיא כידוע ראש ממשלת הדיפ-סטייט שאין בישראל, – מה פתאום? מי זה הסית אתכם לחשוב שלפקידים יש כוח לעשות משהו בניגוד לרצון נבחרי הציבור שטויות! אין דבר כזה! – ואף על פי כן, לפי יומנה של זילבר, מוסיף דוד פטר ומדווח, "ניתן להיווכח כי ביום 21.8.2018 בן-צבי הרצה בנושא מאמרו (שעוד לא פורסם אז) לעובדי משרד המשפטים. כלומר פקיד מדינה האמון על אכיפה מרצה תזה אקדמית הסותרת את החוק לחבריו אנשי החוק והאכיפה. התמונה של יחסי הכוח בישראל ברורה. יש בייעוץ המשפטי לממשלה גם מי שמבקשים לא רק ל פרוס את עמדתם בפני נבחרי הציבור אלא אף להציג, יש מאין, חוקה חדשה. חוקת המשפטנים. בשם תזה זו, עלול הייעוץ המשפטי לסכל הליכי חקיקה באיבם, ואם זה לא יצלח אז בהמשך עלולים בתי המשפט גם לפסול את החקיקה ללא היסוס מכוח "עקרונות חוקתיים" שנכתבו במשרד המשפטים." .ולקינוח, פטר מציין, שבעוד המאמר גוזר את סמכותו מעקרונות מופשטים כמו "בעלות משותפת של בני האדם על כדור הארץ", הרי שאין בכל המאמר המלומד, של האמון על ייעוץ משפטי למשרדי הממשלה בתחום ההגירה, אפילו איזכור אחד של "החוק הרלוונטי – חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952." (שוחחתי על האופן שבו מיירטים את מדיניות ההגירה שלנו בפירוט עם עו"ד דוד פטר בזום, כאן – זה בערוץ הישן, אתם מוזמנים לעבור לחדש שנקרא "שומר סף". הנה לינק למנוי חינם.).

ישראל איננה דמוקרטיה. הריבונות לא ביידי האזרחים. אנחנו חיים תחת אוליגרכיה משפטית, שסימנה לעצמה למטרה לחסל את אופיה היהודי הלאומי של המדינה, והיא עוסקת בניקוב הדרגתי של חוק השבות. בואו, לפחות, לא נתבלבל באשר למה שקורה תחת אפכם, קרה תחת אפן של ממשלות ימין, וימשיך לקרות תחת אפה של המשלה הזאת. מתי נתעורר כבר???.

הראיון שלי עם סטיב בנון

שרק עכשיו שמתי לב שהוא לא נמצא באתר שלי. זה ראיון מיולי 2018, שהתקיים במטה של ברייטברט. ישבנו משהו כמו שעתיים, והראיון פתח לי פתח לעולמו של טראמפ שלא היה לי קודם. הוא גם הוביל לכמה טריקות דלת לא נעימות. כמה אנשים החליטו לנתק איתי את הקשר. שני מורים שלי לשעבר – פרופ' ניסים קלדרון בישראל, וטוד גיטלין באמריקה התגייסו לכתוב מאמר נגדי בהארץ ("לגדי טאוב אין שאלות קשות לסטיב בנון") ועוד. בשמאל ממשיכים להגיד שהוא גזעני, ולכן לנדות אותו. אין לזה שחר. לא מצאתי אפילו בדל עדות לזה. בכל אופן, עכשיו זה מתוייק פה באתר למי שמעוניין.

האם סין מממנת את מרכז ביידן באוניברסיטת פנסילבניה? ביידן מסרב לגלות

או. אז תשמעו סיפור. ביידן הקים מרכז לחקר מדיניות החוץ באוניברסיטת פנסילבניה מדווח הוושינגטון פרי ביקון. המרכז, וכן קמפיין ביידן, לא מוכנים לחשוף את מקורות המימון שלהם. אבל… אפשר לנחש קצת, כמו שעושה הוושינגטון ביקון, מה באמת קורה כאן. כי מאז שנפתח המרכז הזה, התרומות שקיבלה האוניברסיטה מחו"ל יותר משולשו – מ 31 מיליון דולר ב 2016, ל 100 מיליון דולר בשנה שעברה (מרכז ביידן השעה את פעילותו ב 2018). התורמת הגדולה ביותר מחו"ל היא… (תופים, מצילה) סין! איזו הפתעה. אז נכון שהסינים תורמים הרבה בכל רחבי האקדמיה ובעצם קונים את האוניברסיטאות כמליצי יושר, בעיקר בעזרת "מכוני קונפוציוס" והשליטה בחקר סין. אבל לאור הסירוב למסור פרטים על מקורות המימון למכון של ביידן (יש לו עוד שניים באוניברסיטאות אחרות שגם הם מסרבים לחשוף את מקורות המימון שלהם). זאת אולי הזדמנות להזכיר לכם שהאנטר ביידן נסע עם אבא שלו לביקור בסין כשהאב היה סגן נשיא, וקצת אחר-כך, קרן השקעות שבבעלותו יחד הבן החורג של ג'ון קרי, קיבלה רק מליארד וחצי דולר ממקורות סיניים. בקיצור, סין הפכה את משפחת ביידן לעשירים מופלגים. והאנטר עד כמה שאני יודע עדיין עומד בראש הקרן הזאת, רוזמנט קפיטל, למרות שאבא שלו כבר רץ לנשיאות. לכן אני חוזר ואומר, הדמוקרטים, שעדיין חושבים שהאוייב של אמריקה זה טראמפ, פשוט לא באירוע. אמריקה מבינה שסין היא האוייב, בעוד הדמוקרטים רוקדים סביב מדורת "טראמפ פישל בטיפול בקורונה". אז אפשר לחלק את אמריקה עכשיו לשניים: אלה שחושבים שהקורונה היא אשמת טראמפ, ואלה שחושבים שהקורונה היא אשמת סין.