ניידים ונייחים (2)
מתקפת הניידים, או עליית הליברליזם האנטי־דמוקרטי
- גדי טאוב
- 29.11.2018
- הארץ
מבול ההתקפות על הרעיון שלי, הלא־לגמרי־מקורי, להבדיל בין מעמדות "ניידים" למעמדות "נייחים", כאן ובמקומות אחרים, התחזה בחלקו הגדול לביקורת אנליטית. אבל מטרת ההתקפות היא כמובן פוליטית: להכחיש את התופעה, לא לדקדק בתוקף המונחים. כלומר, החטא שחטאתי הוא בכך שכפרתי במערכת המושגים שמאפשרת לאליטה להכחיש את הפרויקט הפוליטי שלה — שבמרכזו עומד כרסום גובר בריבונות האזרחים וניסיון לבצר את כוח ההכרעה הפוליטי בידי מיעוט משכיל ואמיד ובעל אופק בינלאומי. אפשר לקרוא לו "נייד" ואפשר לקרוא לו אחרת. אבל קשה להתעלם מקיומו או מתוכניותיו.
מאחר שעמדותיו ליברליות במובהק, נוח לו להתבצר בשיח זכויות הפרט כדי לעטוף השקפה אוליגרכית בניחוח דמוקרטי, כשם שנוח לו להצטייר כמגן החלשים, כל עוד אלה נמצאים מחוץ לקולקטיב הלאומי ויכולים לשמש אמצעי להגבלת כוחם של אלה שבתוכו.
כמובן אין איזו מועצת זקני ציון של האליטה ה"ניידת". אין בדאבוס מקבילה "ניידת" של הקומינטרן ואין דפי מסרים לחברי מסדר הנוסע המתמיד. הניסיון להדביק לצירוף "אליטה בינלאומית ניידת" ניחוח אנטישמי וקונספירטיבי הוא מגוחך, שכן מדובר בחיתוך סוציולוגי ולא אתני, ולא עלה בדעתי לטעון שזו אליטה יהודית דווקא (עם כל הכבוד לג'ורג' סורוס, הוא מזמן הפנה עורף ליהדות וליהודים). נהפוך הוא, מאחר שהאליטה האולטרה ליברלית הזאת עוינת ללאומיות, כללי התקינות הפוליטית שלה נוטים דווקא כנגד הציונות. לכן טענותיה כלפי היהודים לרוב מתמקדות פחות בהעדר שורשים או קוסמופוליטיות, ויותר בלאומנות או בנאמנות כפולה (כמו במיתוס על השדולה הפרו־ישראלית הכל־יכולה בארה"ב). לאמיתו של דבר, יותר משהאליטה הניידת נוטה להיות יהודית, היא נוטה להיות (אבל אינה בהכרח) אנטישמית.
דווקא משום שלא מדובר בקונספירציה, לא של יהודים ולא של אנטישמים, המאפיינים הסוציולוגיים, האינטרסים הכלכליים והאוריינטציה התרבותית הם מפתח מרכזי להבנת התופעה. שכן בכוחם להסביר למה רבים כל כך במקומות שונים פועלים באופנים דומים, ולמען מטרות דומות, גם ללא הכוונה או תיאום.
לפיכך מוטב אולי להתרכז בתוכן ולא בתווית, כלומר בעיקרי העמדות הפוליטיות שאליטה זו מחזיקה בהן, כאן ובמקומות אחרים, ובמכנה המשותף של העמדות האלה: קריאת התיגר על כוחן של מדינות הלאום.
ניידי כל הארצות אמנם לא התאחדו, כפי שמרקס קיווה שיעשו הפועלים, אבל יש להתקפותיהם על הריבונות של מדינת הלאום הרבה מאפיינים משותפים: תמיכה במדיניות הגירה אינקלוסיבית ומתירנית; דה־לגיטימציה של הלאומיות כאטיביזם ופרוטו־פשיזם; פירוקה מלמטה על פי בידול שבטי ומגדרי בנוסח הרב־תרבותי וה"אִינְטֵרְסֵקְשְׁיוֹנַלִיטִי"; הסכמי סחר בינלאומיים המאפשרים ניידות גדולה של הון ועבודה ומחלישים את שליטת המדינות בכלכלתן (אבל מגדילים את כוחם של תאגידים על־לאומיים); ארגוני חברה אזרחית המנתבים את כוחם של בעלי הון (ואצלנו גם של ממשלות זרות) להשפעה פוליטית "פרוגרסיבית"; תמיכה בכוחה של הפקידות על חשבון כוחם של נבחרי ציבור; חיזוק הרשות השופטת על חשבון הרשויות הנבחרות; הדוקטרינה של עליונות המשפט; הכפפת החוק המדינתי לחוק הבינלאומי; וכמובן תמיכה במוסדות בינלאומיים על חשבון הממשלות של המדינות.
את כל זה מתארים לנו כהתגייסות ליברלית נגד עליית כוחה של הלאומנות. כך יוצרים את הרושם המטעה כאילו הליברליזם קם להגן על הדמוקרטיה מפני הפשיזם שבשער. אבל התמונה הזאת, שאמנם לא כולה שקרית, מסתירה אלמנט מכריע: שהליברליזם החדש אמנם עוין ללאומיות, אבל אינו מגן על הדמוקרטיה, אלא תוקף אותה. ראוי לכנותו במפורש, לכן, "ליברליזם אנטי־דמוקרטי". זה תו ההיכר המובהק של השקפת המעמדות ה"ניידים", המבקשים לכפות את ערכיהם, את מדיניותם הכלכלית ואת תוכניותיהם הפוליטיות באמצעות מוסדות שאינם נבחרים. אמנם שום קונספירציה לא עמדה מאחורי כינונם של האיחוד האירופי, בית הדין הבינלאומי בהאג, קרן המטבע, הבנק העולמי, והאו"ם, אבל קל לראות מה משותף להם: הם מפירים את העיקרון הדמוקרטי הבסיסי של ממשל בהסכמת הנמשלים, ומשפיעים השפעה מכרעת על חיי אנשים שלא בחרו בהם, ולא יכולים להחליף אותם.
אין להכחיש שיש גם זרמים לאומניים מעוררי דאגה, בעיקר במזרח אירופה ובמרכזה (ובאמריקה בניגוד להיסטריה הרבה פחות), המבקשים לרתום את המאבק על ריבונות מדינת הלאום למטרות לאומניות ממש. אבל ברור גם שהניסיון לצבוע בצבע הזה את כל שוחרי מדינת הלאום הוא מעשה הטעיה, שכן ההגנה על מדינת הלאום היא אינטרס דמוקרטי מובהק. זאת משום שההתקפה עליה אינה התקפה רק על לאומיותה. היא התקפה גם על ריבונותה, על המסגרת הפוליטית המאפשרת לאזרחים לשלוט בגורלם. פגיעה זו בדמוקרטיה אינה תוצאת לוואי מקרית של התנגדות לפשיזם. היא לב העניין: מדובר בזן פטרנליסטי של ליברליזם המבקש להשליט את מרותו של הציבור ה"נאור" על הציבור ה"חשוך", על ידי החשדתו המתמדת של האחרון בקסנופוביה, "שבטיות", גזענות ופשיזם. בינתיים "המיעוט הנאור", או לפחות חלק ניכר ממנו, ממשיך ליהנות מפירות הגלובליזציה — כלכלית, תרבותית וחברתית. אבל בשני העשורים האחרונים התברר במידה גוברת גם מחירה. ואת המחיר הזה משלמים ה"נייחים", הכבולים למקום ולשפה. אלה הרבים שלא יוכלו לרדוף אחרי המשרות שיוצאו לחו"ל, או להתחרות במהגרי עבודה, לזכות במענקי מחקר של האיחוד האירופי, או בפרסים בינלאומיים יוקרתיים לאמנות. חלק מהם לא יוכלו אפילו להחליף את מקום מגוריהם כאשר שכונתם תתמלא בבני תרבות אחרת, זרה להם. האירוניה המרה בכל זה היא שההתקפה של האליטה האוניברסליסטית על הדמוקרטיה אינה משיגה את מטרתה המוצהרת: ריסון הלאומנות. להפך. היא מלבה אותה. שכן היא דוחפת את הלאומיות ואת הדמוקרטיה כאחד לקואליציה עם הלאומנות האנטי־דמוקרטית מימין. אם יש שיעור שההיסטוריה הנוראה של המאה הקודמת לימדה אותנו, הוא שכשמדכאים את הזכות הלאומית להגדרה עצמית, היא לא נעלמת, אלא חוזרת כלאומנות אלימה. עליית כוחו של הליברליזם האנטי־דמוקרטי, כולל מדיניות ההגירה המופקרת שלו באירופה, מעירה מרבצם את כוחות הלאומנות הקסנופובית; מי שרוצה לבלום את הסכנות האורבות לדמוקרטיה צריך לחזור ולקשור את הדמוקרטיה לבסיס הלאומי שלה, ואת הלאומיות לבסיס הדמוקרטי שלה — כלומר לחזק את האזרחות במדינת הלאום — כנגד שני הקצוות שקמו לפרום את הקשר ביניהם.