בלגיה כמשל – מאת שלמה אבינרי

המאמר התפרסם במהדורה המודפסת של הארץ בלבד, ב 25.6.2010, והוא מופיע כאן באדיבותו של המחבר.

ניצחונה של המפלגה הבדלנית הפלמית בבחירות אחרונות בבלגיה לא יביא בהכרח לפירוקה של המדינה הבלגית שהוקמה ב-1830 כביטוי לרצונם של  הקתולים, פלמים וּואלונים כאחד, להיפרד מן הפרוטסטנטים ההולנדים שבצפון. אבל היא מעידה פעם נוספת על שברירותם של הנסיונות להקים ולקיים באירופה מדינות רב-לאומיות או דו-לאומיות כתחליף למדינת-הלאום המודרנית.

המכה קשה ביותר לרעיון הרב-לאומיות נחתה בשנות התשעים של המאה הקודמת, כאשר בעקבות קריסת המשטרים הקומוניסטיים הדימוקרטיזציה  שהתרחשה במזרח-אירופה התפרקו והתמוטטו, זו אחר זו, כל המדינות הרב-לאומיות באזור: ברית המועצות, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה.

ברית המועצות הייתה באופן פורמאלי פדרציה של 15 רפובליקות שכל אחת מהן הייתה, לפי הז'רגון הסובייטי, "לאומיות לפי צורתה וסוציאליסטית לפי תוכנה". במציאות הייתה המסגרת הפדראלית רק מעטה דק לשלטון הסובייטי הצנטראליסטי שבמוסקבה, ו"האינטרנאציונאליזם הפרולטארי" היה רק כסות לניסיון לשמר את המסגרת האימפריאלית הצארית על ידי מתן לגיטימציה כביכול-מארכסיסטית. כאשר החל תהליך הפרסטרויקה תחת גורבאצו'ב, היו אלה התנועות הלאומיות בכמה מן הרפובליקות הסובייטיות – בליטא, באסטוניה, בגיאורגיה – שראו בדימוקרטיזציה ובליברליזציה בסיס למימוש תביעותיהן להגדרה עצמית לאומית.

בבחירות הדימוקרטיות שהתקיימו בהשראתו של גורבאצ'וב זכו תנועות לאומיות אלה ברוב ברפובליקות אלה, ותהליך ההתנתקות שהחלו בו הוביל להכרזת ריבונות ועצמאות שהביא בסופו של דבר להתפרקות מסגרתה של ברית המועצות ולעצמאותן של 15 הרפובליקות הלאומיות השונות. לזה נלוותה תביעתו של  ילצין – בן תחרותו של גורבאצ'וב – להעמיד את עצמאותה של רוסיה כתחליף לסד הסובייטי. לא בכל אחת מן הרפובליקות הלאומיות העצמאיות הגיעו הדברים לסוף פסוק – לפחות רוסיה עדיין ממשיכה להתמודד עם תנועת ההתנגדות הלאומית הצ'צ'נית, שהיא בעלת סממנים אלימים במיוחד וניזונה לפחות בחלקה מפונדמנטליזם מוסלמי; גם מלחמת גיאורגיה-רוסיה שורשיה בניסיונם של שני עמים קטנים – האוסֶטים והאבחזים – להתנתק ממדינת-הלאום הגיאורגית. מתברר כי למרות למעלה מ-70 שנה של אידיאולוגיה קומוניסטית אוניברסאליסטית שהייתה כרוכה עם זאת לתהליכי רוסיפיקציה מרחיקי לכת, המרכיב הלאומי בזהותם העצמית של עשרות מיליוני אזרחים סובייטים נשאר חזק: גם עליית מיליון יהודים מתחומי ברה"מ-לשעבר קשור לעוצמתן של תודעות לאומיות אלה.

בצ'כוסלובקיה נלוותה לתהליך הדימוקרטיזציה הפוסט-קומוניסטי התעצמות התודעות הלאומיות של שני מרכיביה של מדינה זו – הוא היה חזק במיוחד אצל הסלובקים, שראו עצמם מאז הקמתה של צ'כוסלובקיה ב-1918 כנתפשים כ"אח הצעיר" והמופלה-לרעה על ידי "האח הבכיר" הצ'כי. התפרקותה של צ'כוסלובקיה ב-1993 הייתה למעשה הפעם השנייה שהנישואים בין צ'כים לסלובקים לא עלו יפה: ב-1938 הסתייעו היטלר והנאצים  בתנועה הלאומית הסלובקית, שהייתה אז פשיסטית ברובה, והסכמי מינכן הביאו להקמתה של מדינה סלובקית עצמאית על חורבותיו של החלום הצ'כוסלובקי הליברלי המשותף של תומאס מאסאריק ואדוארד בנש. הבדיחה הידועה כי "הצ'כוסלובקים היחידים היו היהודים" – כל  האחרים היו או צ'כים או סלובקים – רק המחישה את האמת ההיסטורית כי התודעות הלאומיות הנפרדות חזקות יותר מן הרעיון המדומין של אומה "צ'כוסלובקית" מאוחדת. לזכותם של הצ'כים והסלובקים יש לומר כי הגירושין שלהם ב-1993  היו גירושי קטיפה: חלק מזה קשור לתרבות הפוליטית ההיסטורית, שבעיקרה אינה אלימה: אך חלק קשור גם לעובדה כי הגבול האתני בין שתי הקבוצות הוא ברור, ואין מיעוטים של קבוצה אחת בשטחה של הקבוצה האחרת.  אך הגירושין היו גירושין – והיום היחסים בין שתי המדינות טובים יותר מאשר היו היחסים בין שתי הקבוצות אי-פעם כאשר התגוששו ביניהן בתוכה של מדינה אחת.

**********

המציאות ביוגוסלביה הייתה מורכבת ואלימה יותר, ועדיין לא התייצבה לגמרי. המדינה היוגוסלבית המאוחדת הוקמה  לראשונה ב-1918 ואופיינה למעשה על ידי הגמוניה סרבית על האזורים והעמים האחרים, שכן הסרבים היו בצד המנצח במלחמת העולם הראשון. כאשר הפך מלך סרביה למלך יוגוסלביה המאוחדת נפתח הפתח לתנועת התנגדות, אלימה בחלקה, של הקרואטים. אלימות  זו גלשה גם לתוך הפלרמנט והגיעה לשיאה ברצח המלך אלכנסדר ב- 1934 על ידי בדלנים קרואטים, הביאה לכך כי בלחץ ההתקפה הנאצית על יוגוסלביה ב-1941, התפרקה המדינה היוגוסלבית: קרואטיה זכתה לעצמאות בחסות נאצית-פשיסטית, סרביה הייתה  תחת כיבוש גרמני וממשלת-קויזלינגים סרבית, סלובניה סופחה לרייך הגרמני, קוסובו סופחה לאלבניה שבשליטת איטליה, ואזורים אחרים סופחו להונגריה, בולגריה ואיטליה.

הפרטיזנים של טיטו הצליחו בעיקר משום שבמציאות נוראה וטראגית זו הם היו היחידים שהעלו על דיגלם את איחודם מחדש של כל עמי יוגוסלביה  תחת דגל האינטרנציונאליזם הקומוניסטי. זו הייתה סיסמא מושכת-לב ורעיון נאצל וכל עוד היה טיטו בחיים, יוגוסלביה המחודשת  הצליחה במה שיוגוסלביה הראשונה נכשלה בו. לא רק אישיותו של טיטו והמורשה ההירואית של הפרטיזנים יצרו דבק מלכד לגיטימי חדש לניסיון מרשים זה, אלא גם מדיניות הפרד-ומשול מתוחכמת של טיטו עצמו, שהשכיל לנטרל את הקבוצות הלאומיות השונות במיבנה פדרטיבי מורכב ומאוזן. אך עם מותו של טיטו, ועם תהליכי הדימוקרטיזציה שחלו בסוף שנות ה-80, התברר כי מפלגות לאומניות זכו בבחירות החופשיות הראשונות שהתקיימו ברפובליקות השונות: הלאומנים הקרואטים בראשות טודג'מן כאן, והלאומנים הסרבים בראשות מילושביץ כאן, כאשר על כל זה מעיבה תביעתם של האלבנים בקוסובו להשתחררות משלטון סרביה, והמציאות התלת-לאומית בבוסניה תבעה גם היא פתרון משלה.

כך התפרקה יוגוסלביה בפעם השנייה – ועדיין היד נטויה. קוסובו זכתה לעצמאות, אך סרביה עדיין אינה מכירה בה, והניסיון להקמת מדינה רב-לאומית ורבת-דתית בבוסניה (כעין יוגוסלביה  בזעיר אנפין) מקרטע, וייתכן כי גם היא תתפרק למרכיביה הלאומיים. מצד שני, לאחרונה חלו תהליכי התקרבות  משמעותיים בין סרביה וקרואטיה, שכמדינות נפרדות צועדות זו בצדה של זו, ותוך שיתוף פעולה מרשים ביניהן, לקראת הצטרפות לאיחוד האירופי.

סקירה היסטורית זו – שאינה עושה כמובן צדק למציאות הרבה יותר מורכבת בכל מקרה – מצביעה לא רק על כך כי ניסיונות להקמת מסגרות רב-לאומיות מתנפצות אל עוצמתן ויכולת הישרדותן של תנועות ותודעות לאומיות. הפרדוכס הוא, כי כאשר מתרחשים משברים – ואין זה משנה אם מדובר בלחץ נאצי בשנות השלושים או במהלכי דימוקרטיזציה המערערים את הסדר הטוטאליטארי הקיים – מסגרות רב-לאומיות אלה אינן מחזיקות מעמד. אפשר להצר על כך, אך זו עובדה, ויש לה שורשים עמוקים בתודעות החברתיות של הקבוצות הנידונות: לטעון כי מדובר רק במניפולציה של מנהיגים קיצוניים כמו טודג'מן או מילוסביץ' (כפי שנטען לעתים בעת התפרקותה של יוגוסלביה השנייה) הוא טיעון סרק, כי הוא מתעלם מכך כי מניפולציות אלה, שהיה להן ללא ספק משקל לא מבוטל בהתפתחות ההיסטורית, הצליחו משום שהן תאמו תודעות עממיות דימוקרטיות עמוקות, לעתים חבויות ולעתים גלויות, שהיו קיימות בתודעתם של סרבים או קרואטים (או צ'כים או סלובקים או אוקראינים או גיאורגיים).

מה שאירע בבלגיה מעיד כי עוצמתן של תודעות לאומיות אלה קיימת ומשגשגת גם באירופה המערבית. לכאורה יש כאן פאראדוכס: בעת שאירופה צועדת לקראת  איחוד מדיני מעבר לאיחוד הכלכלי, יש דווקא עדנה לתנועות לאומיות בדלניות. בבריטניה זכו סקוטלנד וגם וֵילס למידות שונות של אוטונומיה בדמות פרלמנטים מקומיים וממשלות משלהן, וייתכן בהחלט כי פניה של סקוטלנד לריבונות ולהתנתקות מאנגליה. התנועה הלאומית הבאסקית  האלימה זוכה לכותרות בגלל מעשי הטרור שלה: אבל גם המפלגות הבאסקיות המתונות, כמו גם המפלגות המתונות בקאטאלוניה, מצעידות את מחוזותיהם, מעבר לאוטונומיה הרחבה במסגרת ספרד הדימוקרטית, לקראת הגדרה עצמית אם לא תביעה לעצמאות והינתקות מן ההגמוניה הקאשטיליאנית ההיסטורית של המדינה הספרדית. תהליך אחר, שיש בו היבטים בעייתיים בגלל יסודות של מורשת פאשיסטית, מתרחש גם בצפונה של איטליה ("הליגה הצפונית"). גם הניסיון להקים בקפריסין מדינה משותפים ליוונים ולתורכים שבאי לא עלה יפה.

לכל זה יש כמובן לקח כללי – ועניין ישראלי ספציפי. הלקח הכללי הוא כי בניגוד לתחזיות על מותה והיעלמותה של הלאומיות – דעות שנפוצות מצד אחד בחלקים של השמאל  כמו גם בקרב הוגי דעות הבאים מן המדינות הגדולות  כצרפת, אנגליה וגרמניה – התודעה הלאומית לא נעלמת. בגלל ההקצנות הלאומניות בתקופה הנאצית והפשיסטית, הלאומיות זוכה לעתים לשם רע: אך מתברר כי בסופו של דבר הרצון לא להישלט על ידי שלטון זר, למצוא מקום תחת השמש לתרבותך, ללשונך ולהיסטוריה שלך, "להרגיש בבית" – כל אלה הם מרכיב חיוני ומרכזי של ההוויה והתודעה האנושית, וכל מי שרעיונות הנאורות וההשכלה קרובים ללבו אינו יכול להתעלם מהם.

ההיבט הישראלי ברור גם הוא: לנוכח ההיתקלות בקשיים להקמת מדינה פלשתינאית לצדה של ישראל ("שתי מדינות לשני עמים") נשמעים לעתים קולות שאולי הפתרון הוא במדינה דו-לאומית, בה יחיו יהודים ופלשתינאים תחת משטר אחד. אם נתעלם  מכמה שאלות מציקות (תחת איזה דגל? מה היו חגיה הלאומיים של מדינה זו? מה יהיה המנונה? האם המופתי ובן-גוריון יככבו שניהם כגיבוריה בספרי הלימוד שלה?) – הניסיון האירופי מוכיח כי הדו-לאומיות היא סיפור של כשלון, שבהרבה מקרים (יוגוסלביה, גם קפריסין) נסתיים במרחץ דמים ובאלימות. אם צ'כים וסלובקים, פלמים וּואלונים, שלא נלחמו זה בזה מעולם, אך יש להם תרבויות שונות וזיכרונות היסטוריים שונים, אינם יכולים לחיות במדינה אחת, צריך להיות עיוור, בור או ערל-לב (או שלושתם) לחשוב כי יהודים ופלשתינאים, האוחזים זה בגרונו של זה למעלה ממאה שנים, יוכלו לפתור את בעיותיהם,לישב את מחלוקותיהם ולקיים אורח חיים דימוקרטי כאשר יושלכו לקלחת פוליטית אחת. למה שקורה בבלגיה יש השלכות מעבר לגבולותיה.