גדי טאוב הארץ, 15.07.2021
כותרת באתר:
"בתיק 4000 אפילו השופטים נעים באי-נוחות".

הטענה ש"נתניהו מושחת" היא כל כך מרכזית בנרטיב של השמאל, שאין זה מפתיע שחלקים גדולים מן התקשורת עשו, ועושים, מאמץ הרואי להסתיר מהציבור את העובדות לגבי מה שקורה בתיק 4000, התיק היחיד שבו יש נגד בנימין נתניהו אישום בשוחד. האישום נשען על קונסטרוקציה משפטית תקדימית שהיתה צריכה להדליק נורות אדומות מלכתחילה: הרעיון שסיקור אוהד יכול להיות שוחד הוא חידוש עולמי של הפרקליטות הישראלית. אבל זו רק תחילתו של הסיפור. המשכו בכך שהקונסטרוקציה פגשה את הראיות, והתברר שהיא מגדל קלפים העומד על בלימה.

כל עוד היה אפשר לשלוט בנרטיב, באמצעות הדלפות סלקטיביות ותעמולה פוליטית המתחזה ל"פרשנות משפטית", ניתן היה ליצור את הרושם שברור ומובן שראש הממשלה אשם, ורק נותר להוכיח זאת באופן פורמלי בבית המשפט. אבל מרגע שהתחיל המשפט, אבדה לעיתונות — ולפרקליטות — השליטה הבלעדית בהצגת הפרשה. בבית המשפט עצמו יש פרוצדורה מסודרת והיא דורשת ששני הצדדים יישמעו. אוהדי הפרקליטות המושבעים מקרב כתבי המשפט יכולים אמנם למלא פיהם מים ולא לדווח על חקירתו הנגדית של אילן ישועה, אבל את שאלות ההגנה ותשובות העדים אי אפשר יהיה למחוק מן הפרוטוקול. כך קרה שלאט לאט החל להתברר דבר שהוא לא פחות ממדהים: בלב תיק הדגל של הפרקליטות, במשפט השוחד החשוב בתולדות מדינת ישראל, יש בעצם רק רִיק. התביעה לא לגמרי מצליחה להסביר מה בדיוק היה מתת השוחד בתיק.

נזכיר: החקירה התחילה בחשד שראש הממשלה בנימין נתניהו קיבל שוחד בצורת "סיקור אוהד" מאתר "וואלה" בבעלותו של שאול אלוביץ' ונתן בתמורה "הטבות רגולטוריות". אלא שבמהלך החקירה, התברר שהסיקור באתר "וואלה" ככלל, היה עוין לנתניהו, באותה רמת ארס הנהוגה כלפיו בעיתונות השמאל, פחות או יותר. זו לא איזו בעיה שולית. זה דבר שהוא יותר מקצת מוזר, כאשר באישום על שוחד מה שחסר הוא מתת השוחד. משל היתה לנו חקירה על אודות שוחד שניתן במעטפות כסף, ולפתע היה מתברר לנו שלא היו מעטפות של כסף. אז איך אפשר לבנות תיאוריה (תקדימית) על סיקור אוהד כמתת שוחד, אם לא היה סיקור אוהד?

במקום לסגת מסעיף האישום ולהודות שהוא מופרך, כפי שהיה ראוי, ביצעה הפרקליטות נסיגה טקטית: היא החליפה את "סיקור אוהד", במשהו מעורפל הרבה יותר שכבר אינו מתאר את הסיקור. ב"כתב החשדות", שפורסם בסוף פברואר 2019, המתת זכה להגדרה חדשה: "היענות" של בני הזוג אלוביץ' ש"היתה חריגה בכל קנה מידה תקשורתי מקובל" לדרישות הנאשם נתניהו. אלא שאיש לא ידע לומר מהו אותו "קנה מידה תקשורתי מקובל". לפיכך, בכתב האישום עצמו, שהוגש ביוני 2020, צומצם המתת ל"היענות חריגה" לדרישותיו של הנאשם. כפי שנראה מיד, שאלת "קנה המידה" חזרה לרדוף את הניסיון הפתלתל לכפות עבירה של "מתת שוחד" על התנהלות שגרתית של פוליטיקאים ועיתונאים.

נניח בצד את שלל הבעיות שנחשפו בתיק ובמדינת חוק מתוקנת היו מביאות לפסילת המשפט על הסף — לחצים פסולים שהופעלו כדי לסחוט הסכמים מעדי מדינה; העדר אישור יועמ"ש בכתב לפתיחת החקירה, כהוראת חוק יסוד: הממשלה; הסתרה לכאורה של חומר ראיות קריטי מפרקליטי ההגנה; השמטות מפרוטוקולים שכיסו — מעשה שטן! — דווקא על מחדלי הפרקליטות, ועוד ועוד.

נתרכז רק בשאלת המתת, כיוון שגם רעיון ה"היענות החריגה" התבהר חיש קל כבעייתי, ולא רק בעיני פרקליטי נתניהו אלא גם בעיני השופטים; או בלשונו של כבוד השופט עודד שחם: "אנחנו לא בטוחים שזה מספיק להגיד שיש יער בלי לספר על העצים שמרכיבים את היער במקרה הזה" (14.12.20). במלים אחרות, על התביעה לספק פירוט מלא לאותה היענות חריגה, ולא רק לטעון באופן כללי לקיומה.

התביעה הכינה לפיכך רשימה של 315 מקרים שבהם היתה לכאורה עדות להיענות חריגה לדרישות נתניהו. בינתיים, פרט לבדיקה על ידי צוות הגנה, התגייסה קבוצה של כ–60 מתנדבים, אזרחים מהשורה, מיוזמתם הם, לשבת ולבדוק את כל הפריטים ברשימה הזאת, עץ אחרי עץ. הם קראו לעצמם "פרויקט 315". אפשר לסכם את תוצאות הבדיקה שלהם בערך כך: לא דובים ולא יער.

לפי "פרויקט 315", כמעט במחצית מהמקרים שמנתה הפרקליטות היא כלל לא ציינה שנתניהו היה מעורב. בחלק גדול מאלה שבהם כן היה מעורב, לטענת הפרקליטות, לא היתה היענות כלל, לא כל שכן חריגה: כתבות שהפרקליטות טענה שהוסרו עדיין מתפרסמות באתר, וכתבות שהובטח שיעלו כלל לא עלו. יש לקוות שמדובר ברשלנות — אפילו אם זו רשלנות בלתי נתפשת בתיק כל כך חשוב — ולא חלילה, בהטעיה מכוונת.

עוד התברר, שברבים מהמקרים, ה"דרישות" שנענו להן באופן חריג, כביכול, היו לא יותר מהודעות דוברים שנשלחו לכלי תקשורת רבים, ואכן פורסמו גם במקומות אחרים. חריגות ודאי אין בזה. יש, לפי "פרויקט 315", רק קומץ מקרים שבהם היתה היענות, שאולי ניתן להגדירה כחריגה.

אבל זאת בתנאי שנבין קודם מהי הנורמה שממנה חרגו. ולמרבה התדהמה הפרקליטות קבעה שההיענות היא חריגה בלי לבדוק מה נהוג — לא איזו היענות היתה לפוליטיקאים אחרים מצד "וואלה", ולא מה קורה בכלי תקשורת אחרים.

הנושא עלה, למרבה האירוניה, כאשר התברר, מתוך החומר שהפרקליטות ניסתה לכאורה להסתיר מההגנה, שאילן ישועה "נענה" ליצחק (בוז'י) הרצוג (ולרבים אחרים) באופן שגבל בהתרפסות. אז אם הוא נענה להרצוג באותה המידה שנענה לבקשות שהגיעו מנתניהו — אם לא יותר — אולי כך הוא נהג בכולם? אולי כך נוהגים גם כלי התקשורת האחרים? ואם כך אולי אין שום דבר חריג בהתנהגות של בני הזוג אלוביץ' עצמם? זה לא רק שלפרקליטות לא היתה תשובה לשאלות האלה, התברר שהיא אפילו לא שאלה אותן. היא קבעה שמשהו חריג בלי לברר מה רגיל.

אבל חלקנו, אלה הצורכים חדשות עם מידה בריאה של ספקנות, שלא קונים באדיקות כמו־דתית את נרטיב "נתניהו המושחת" שטווה בשבילנו התקשורת, דווקא יודעים מה רגיל במקומותינו. כי מי שטרח להסתכל סביב, יודע למשל שבין אלה שפעלו לקידום חוק "ישראל היום", כמו איילת שקד או חברי "יש עתיד", היו מי שקיבלו שפע של שערים חנפים ב"ידיעות אחרונות" — סיקור אוהד בדציבלים רועמים, ולא איזו "היענות חריגה" ספקולטיבית שאיש לא יודע להגדירה.

אז אותנו יותר קשה לשכנע שנתניהו קיבל שוחד, בדמות סיקור־לא־אוהד, באתר לא חשוב, ונתן בתמורה "הטבות רגולטוריות", שלטענת ההגנה דרגי הרגולציה לא התנגדו להן (גם ה"הטבות הרגולטוריות" שונמכו במהלך המשפט ל"פעולות שלטוניות"). עם כל הכבוד, יש כאן פוליטיקאים שפעלו לקדם חקיקה שנועדה לסגור עיתון, תמורת תשפוכת מתמדת של מחמאות בעיתון המתחרה. אז להגיד על כתב האישום נגד נתניהו שהוא מאולץ, ושהוא פרי בולט של אכיפה בררנית, יהיה כנראה האנדרסטיימנט של השנה.

אפשר להבין, אם כן, למה דומה שהשופטים זעים באי־נוחות בכיסאותיהם ונוזפים שוב ושוב בתביעה. הם חשים, אולי בצדק, שזו הכניסה אותם למלכוד. אם יורשע נתניהו בעבירת שוחד, השופטים, לא הפרקליטים, יהיו חתומים על הדייסה שבישלו בצלאח א־דין. וייתכן שהאפשרות הזאת לא מאוד מוצאת חן בעיניהם.

אבל לכל זה יש גם צד חיובי: משפט נתניהו פקח עיני רבים ויגמול אותנו, אולי, מתמימותנו. כל מי שעיניו בראשו מבין שאם כך ייעשה לראש ממשלה מכהן, לאדם מן השורה אין שום סיכוי לעמוד מול פרקליטות ששמה את ההרשעה מעל הצדק, ומוכנה גם לרמוס כל חוק ונורמה בדרך למטרתה. זה אומר שישראל איננה בדיוק מדינת חוק, ושאנחנו לא בדיוק עם חופשי בארצו. במלותיו המצמררות של עו"ד אביגדור פלדמן: "הפרקליטות יכולה לחסל כל אדם בישראל". עכשיו כולנו רואים איך.

כמה מילים על הנאום של יאיר לפיד בפורום הגלובלי למאבק באנטשימיות, מפני שנדמה לי שחשוב להיות בהירים לגבי השאלה מה אופיו של הנזק שגרם האיש למדינת ישראל וליהודים מסביב לעולם, באימוץ הגרסה של שונאי ישראל לגבי מהי אנטישמיות. בקצרה: הטמעת שינאת היהודים בתוך ים כללי של שנאות, היא המכשיר שבעזרתו מנטרלים את היכולת של יהודים להאבק באנטישמיות המוסלמית – כאן, באירופה וגם בארצות הברית. זה סוג השיח שכפה ברק אובמה, והוא ידע בדיוק למה הוא עושה את זה.

אז איך זה עובד? הנה קצת יותר בפירוט, ברשותכם. .בכל מקום בעולם עכשיו מנסים הפרוגרסיביים להסית את תשומת הלב מן האנטשימיות המוסלמית על ידי דיבורים כלליים על "קיצונים" ועל "שינאה". אדם בלי השכלה ובלי שכל ישר, לא מבין איך, כשהוא צועד לתוך מלכודת השיח הפרוגרסיבי הוא בעצם מכשיר את האנשטישמיות. למה? כי קודם ממסמסים את התופעה של שינאת היהודים לתוך כל סוגי האלימות והשנאות. ואחרי שאומרים שכל השנאות הן אותו דבר, שהן נובעות מסטראוטיפים על קבוצות, יוצא שכל מי שמנסה להצביע על האנטישמיות המוסלמית הגואה, מטהראן ועד פריז, ממאלמו ועד תל אביב, מרמאללה ועד מסגדי צפון אמריקה – אומרים לו שהוא "איסלמופוב". כי הרי הוא עושה הכללות על אנשים שהוא לא מכיר. לכן בעצם, לפי ההיגיון העקום הזה, "איסלמופוביה" ואנטישמיות הן אותו דבר, שניהם שינאה סטראוטיפית של קבוצות. אני מציע לכם לקרוא את הנאום של יאיר לפיד כולו, כדי לראות שזה בדיוק המהלך: זה פשר הפיוט שלו על כך שלכל אנטישמי יש כמה חברים יהודים שאותם הוא לא שונא (אצטט את הקטע פה למטה)

אבל "איסלמופוביה" כפי שהעיר בצדק אנדרו מקארתי, "אינה באמת פוביה, אלא ביטוי שפותח בידי 'האחים המוסלמים' כדי להרתיע מפני בירור טבעה של אידיאולוגיית עליונות השריעה". ככה מנטרלים את היכולת של יהודים להלחם בשינאה המכוונת נגדם בכל מקום, כי כשהם אומרים מי שונא אותם, אומרים להם שזו גזענות. בדיוק לכן, כדי להכשיר את הגזענות של האסלאם הפוליטי, אובמה שאמר על ג'יהדיסטים שרצחו יהודים במרכול כשר בפריז ש"קיצונים אלימים" הרגו "כמה אנשים". .עוד צעד אחד משם אורבת גם הדה-לגיטימציה של הציונות (ושל הלאומיות בכלל), כפי שהעיר בצדק ההיסטוריון עשהאל אבלמן: כי לא רק שהיהודים "איסלמופובים" כלומר הפכו את השואה לקרדום לחפור בו, כדי להכתים את שמם של מוסלמים שוחרי טוב, הם גם התקבצו יחד בקהילה מדירה ששונאת זרים. לכן – אומרים שוחרי רעתנו – יש לישראל חוק שבות. .שר החוץ לפיד יצא להגנת עצמו ואמר שמי שתוקף אותו הם "דוברי הימין הקיצוני" ושהם הוציאו את דבריו מהקשרם. אבל הציטוט שהסתובב מן הנאום שלו כל כך שאנטישמיות היא כל שינאה בעולם, שינאה כנגד להט"בים, כנגד שבט הטוטסי, כנגד עבדים, ואפילו של מוסלמים כנגד מוסלמים – הציטוט הזה מייצג נאמנה את כל שאר דבריו. הנאום עושה בדיוק מה שאובמה עשה, משקף בדיוק את אותה האג'נדה הפרוגרסיבית, וכמוה הוא לוקח חלק בהפיכת "המאבק באנשטימיות" לכלי שינטרל את יכולתם של יהודים להתגונן, ולבסוף יבקש להפקיע מהם גם את זכותם להגדרה עצמית. הנה המשפט הקלישאי שממנו הייתי עושה כותרת: "האנטישמיות היא לא השם הפרטי של השנאה, היא שם המשפחה שלה." אפשר היה לשים את זה בדוקטורט של אבו מאזן על ניצול השואה לניצול הפלסטינים. זה בדיוק זה. ולפיד ממשיך: "היא כל מי שאכול שנאה עד כדי כך שהוא רוצה לרצוח ולהשמיד ולרדוף ולגרש אנשים רק בגלל שהם שונים ממנו." .כל הנאום כולו בנוי סביב התמה שאנטישמיות היא שינאת מה ששונה, ושהיא מבוססת על זרות וסירוב להכיר את האנושיות של הזולת הספיציפי. כרגיל, מרגע שהוא עולה על איזה גל, הקלישאות נשפכות מעטו של לפיד בתנופה רטורית שאין לעוצרה. הנה מה שאולי עוד לא קראתם:

"אבא שלי לא כתב את הפרוטוקולים של זקני ציון. הוא לא היה בנקאי בינלאומי. הוא לא ענה על אף אחד מהסטריאוטיפים האנטישמיים. למה הם רצו כל כך להרוג אותו?התשובה היא שהם לא רצו להרוג אותו למרות שהם לא הכירו אותו, אלא בגלל שהם לא הכירו אותו.האנטישמים תמיד אומרים, ״כמה מידידי הטובים הם יהודים״. האבסורד הוא שזה כנראה נכון. הם לא שונאים את היהודים שהם מכירים, מפני שהם יודעים שהם בני אדם כמוהם. הם שונאים את היהודים שהם לא מכירים, מפני שקל לשנוא אנשים בקבוצות. ככה השנאה עובדת. התנאי הראשון הוא הדה-הומניזציה של מי שאתה שונא. הוא לא באמת בנאדם. הוא קבוצה נטולת פנים שאתה יכול לזרוק עליה את כל הפחדים ואת כל השנאה ואת כל הדיעות הקדומות. היהודי שאתה מכיר אוהב את ילדיו, היהודי שאתה לא מכיר שונא את הילדים שלך."

אז בקיצור, הדברים ממש לא הוצאו מהקשרם. כל הנאום כולו הוא ניסיון לעשות אוניברסליזציה של תופעה ייחודית, כדי לטשטש, ולכן להכחיש, את קיומה של שינאה ספיציפית, המכוונת נגד יהודים באופן ספציפי, ושעודה מסכנת את חייהם. מדינאי שמבין את זה, יעמוד איתן מול ממשל אמריקאי שמנסה לטשטש את הרצחנות האנטישמית של טהראן. מדינאי פוסטמודרני ינסה להגיד לכל קהל שידבר בפניו את מה שהוא רוצה לשמוע. זה שר החוץ שלכם. והוא מסוכן לישראל. ולכן, לא רק "דוברי הימין הקיצוני" התחלכלו מהנאום שלו. כל מי שציוני היה צריך להתחלחל. והיה צריך להבין את ההקשר: אדם שיושב עם אנטישמים בקואליציה, לא מפתיע שהוא משתף פעולה עם הכחשת האנטישמיות.

יאיר לפיד הוא הנציג של ממשל ביידן בתוך ממשלת ישראל. והוא האדם הבכיר בממשלה. המשמעות של זה היא הרת אסון, מפני שזה הופך אותו ממגן של ישראל לשותף בהונאה האמריקאית שמטרתה לשתק את יכולת ההתנגדות שלנו. .במאמר הזה, מלפני חודש, מייקל דוראן ואני הסברנו את האסטרטגיה האמריקאית, ואת שהסכם הגרעין הוא חלק ממנה. המטרה היא שינוי מערך הכוחות במזרח התיכון ויצירת סדר חדש, שאיראן עומדת במרכזו, ושיאפשר לארצות הברית מעורבות פוחתת.

"מדיניות הפייסנות המסוכנת של ביידן".

מאת: מייקל דוראן וגדי טאוב, הארץ, 27.05.2021.

במהלך מבצע "שומר החומות" הביע ממשל ג'ו ביידן תמיכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה. הוא גם בלם החלטות במועצת הביטחון של האו"ם שהיו עלולות להפריע לישראל להשיג את יעדיה הצבאיים. דבקותו בקו זה לאורך כל המבצע אינה דבר של מה בכך. אבל גם מי שנותן לממשל ביידן את מלוא הקרדיט המגיע לו בעניין זה, אסור לו לעצום עיניים מול האיום הרחב יותר שהאסטרטגיה שלו במזרח התיכון מציבה בפני ישראל. ממשל ביידן מתכוון להשלים את ההיערכות מחדש ביחס לאיראן, שאותה החל ברק אובמה. ההשלכות של מדיניות זו מסכנות את ישראל לאין שיעור יותר מכל איום שחמאס עלול להציב בפניה.
כשמדברים על ההיערכות מחדש של ממשל אובמה ביחס לאיראן, עולה על הדעת מיד הסכם הגרעין. אבל הסכם הגרעין הוא רק מרכיב אחד מתוך פרויקט רחב של יצירת סדר חדש במזרח התיכון. ורק כאשר לוקחים בחשבון את מלוא היומרה של פרויקט זה ניתן להבין לאשורם את מהלכי הממשל הנוכחי.

ראשית, ראוי לזכור שעם כל ההבדלים ביניהם, קו של המשכיות מחבר בין מדיניותם המזרח־תיכונית של שלושת הממשלים האחרונים בארה"ב, ממשלי אובמה, טראמפ וביידן. שלושתם שאפו לצמצם את המחויבויות הצבאיות של ארצות הברית באזור. יש רק שתי דרכים להשגת מטרה זו: הראשונה היא בלימה מולטי־לטרלית של איראן. זו הגישה שאימץ ממשל טראמפ, לפיה ארה"ב הנהיגה קואליציה שמטרתה לבלום את מימוש השאיפה האיראנית להגמוניה באזור, בד בבד עם פעולה אגרסיבית שמטרתה הספציפית למנוע ממנה להשיג נשק גרעיני. על פי גישה זו, את הוואקום שנוצר עקב הקטנת מעורבותה הצבאית הישירה באזור, ארה"ב תמלא על ידי חיזוק בעלות בריתה, ועידודן לעבוד יחד למען המטרה המשותפת. בחזון זה ארה"ב מעבירה אחריות למדינות ידידותיות לה ותומכת בהן.
הדרך השנייה היא פייסנות כלפי איראן. זה המודל שאובמה אימץ ושאליו חוזר עתה ממשל ביידן. תמציתה של עמדה זו באה לידי ביטוי באמירה המפורסמת של ביידן בהקשר הסורי ב–2014: "הבעיה הכי גדולה שלנו היא בעלי בריתנו". במלים אחרות, בעלי הברית של ארה"ב, ובמיוחד ישראל וסעודיה, גוררים אותה להסתבכויות מיותרות בקונפליקטים עם טהראן ומוסקווה.
בבסיס המדיניות הפייסנית עומדות ההנחות הבאות: שלמוסקווה ולטהראן יש אינטרסים בסיסיים משותפים; שבתנאים מסוימים הן ייאותו לשתף פעולה עם וושינגטון; ושדיפלומטיה היא דרך אפקטיבית יותר מאמצעי כפייה ומחבלה, כדי לשכנע את איראן להימנע מפיתוח נשק גרעיני. לפי תפישה זו על ארה"ב לרסן את בעלות בריתה — סעודיה וישראל — ולהושיט יד לטהראן מעל לראשן.
אובמה בדק את המודל הזה לראשונה בסוריה בין 2012 ל–2016. ב–2012 הוא הזהיר את נשיא סוריה, בשאר אל־אסד, שאם ישתמש בנשק כימי הוא יחצה קו אדום ויביא על עצמו תקיפה אמריקאית. שנה אחר כך אסד חצה את הקו האדום שאובמה שירטט, אבל אובמה לא מימש את איומו. בכך נתן דחיפה משמעותית לשיתוף הפעולה בין רוסיה ואיראן, שהתגייסו יחדיו להגן על כיסאו המתנדנד של אסד. מנהיג רוסיה ולדימיר פוטין סייע לאובמה למחוק את הקו האדום שלו על ידי העמדת פנים — שאמריקה היתה שותפה לה — כאילו הוא, פוטין, מנצח על השמדת מאגר הנשק הכימי של אסד. בפועל הושמדו רק מאגרי הנשק שאסד הצהיר על קיומם באופן רשמי. ב–2017 אסד השתמש שוב בנשק כימי, ובכך הוכיח כי שמר על היכולות הכימיות של צבאו, דבר שחשף את טענותיו של אובמה בדבר הסרת האיום הכימי כריקות.
הסכם הגרעין עם איראן הוא ניסיון להחיל את העקרונות שיושמו לגבי הנשק הכימי של אסד על תוכנית הגרעין של טהראן. שהרי ההסכם מציב מגבלות חלקיות מאוד על תוכנית הגרעין האיראנית, וגם זאת רק עד 2030. אבל כפי שטען ביחס לתוכנית הנשק הכימי של אסד, כך טען אובמה לגבי הסכם הגרעין עם איראן, שהוא חוסם לצמיתות את דרכה לנשק גרעיני. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), ראוי להזכיר, לא במקרה נמנעה מסיווג תוכנית הגרעין של איראן כתוכנית אזרחית לצרכי שלום. ואכן, בחינה מקרוב של התוכנית חושפת כי אלמנטים ממנה, כמו הבונקר התת־קרקעי באתר בפורדו, מיועדים לשימוש צבאי בתוכנית הגרעין. "הגודל והמבנה של מתקן זה", אמר אובמה ב–2009, "אינם מתיישבים עם תוכנית למטרות שלום". ולמרות זאת, ב–2015 הסכם הגרעין הותיר על כנו את האתר בפורדו כאילו שהדבר מתיישב עם הרטוריקה של הממשל על אודות ההסכם.
הרעיון שההסכם "ימנע מאיראן כל דרך לפתח נשק גרעיני", כדברי אובמה, היה עיקר טענותיהם של המסנגרים עליו. אבל אפילו אובמה הודה ברגע של היסח הדעת, שההסכם מתיר לאיראן להתקדם, באופן כזה, שב–2028 כבר יהיו ברשותה "צנטריפוגות מתקדמות שיעשירו אורניום באופן מהיר למדי, כך שבאותה נקודה, זמן הפריצה יתכווץ עד לאפס כמעט". המונח "זמן פריצה" מתייחס לזמן שיידרש לאיראן כדי לייצר פצצה מרגע שתחליט לעשות זאת.
החורים בהסכם הגרעין בולטים כל כך, שממשל ביידן כלל אינו טורח להסתיר אותם. במקום זאת, הוא טוען שהוא פועל לקידום הסכם "ארוך יותר וחזק יותר". אלא שטענה זו אינה אלה תחבולת הסחה. שכן ממשל ביידן אינו מתעקש לשאת ולתת על הסכם טוב יותר עכשיו. הוא מבקש לחזור להסכם הקודם, ורק אחר כך לדרוש שיפורים. במלים אחרות, הוא חוזר להסכם שמבטיח לשחרר את תוכנית הגרעין האיראנית מכל מגבלה עד 2030, ובכך שומט כל תמריץ או ענישה שהיו עשויים לעודד אותה להכפיף עצמה להסכם "ארוך יותר וחזק יותר".

ממשל ביידן נוהג בחוסר יושר דומה גם ביחס לכוונות שהוא טוען שיש לו, להגביל את כוחן של המיליציות הפרו־איראניות ברחבי העולם הערבי. גם כאן, עיון מדוקדק בהסכם הגרעין הנוכחי מאפשר להבין את המצב לאשורו. ההסכם מסיר מעל איראן כל סנקציה כלכלית, כולל סנקציות שהטיל עליה הקונגרס בתגובה לתמיכתה בטרור, להלבנת כספים על ידה, לפגיעותיה בזכויות אדם, ולתוכנית הטילים הבליסטיים שלה. במקביל לביטול הסנקציות, שהן המכשיר הלא־צבאי העיקרי לריסון איראן, ארה"ב מפעילה לחץ על בעלות בריתה לחדול ממאמציהן הצבאיים לבלימת התפשטות כוחה של טהראן.

רק לפני זמן לא רב השווה יורש העצר של סעודיה, מוחמד בן סלמאן, את המנהיג העליון של איראן, אייתוללה עלי חמינאי, להיטלר. בחודש האחרון חל שינוי דרמטי בטון דיבורו: "אנחנו עובדים יחד עם שותפינו באזור כדי להתגבר על חילוקי הדעות עם איראן", הוא אמר בראיון טלוויזיוני באפריל. בן סלמאן הכריז על פתיחה בדיאלוג עם איראן שמטרתו להפחית את המתחים. "אנחנו שואפים לאיראן משגשגת", אמר.

התמתנותו הפתאומית של בן סלמאן היא תולדה ישירה של לחצים מהבית הלבן. מרגע שביידן החל לכהן כנשיא היה לו מסר ברור לסעודים: הפסיקו את המלחמה בתימן והפחיתו את המתח עם איראן. בין השורות היה גם מסר שלישי, מובלע, אבל תקיף לא פחות: אל לסעודיה לשתף פעולה עם ישראל בניסיון להכשיל את הסכם הגרעין.

מסרים אלה הם מהפכה כוללת במדיניות האמריקאית באזור, שישראל עדיין אינה מפנימה את משמעותה. המשבר הפוליטי והחוקתי החריף שישראל שרויה בו מסיח את דעתה, והיא מוסיפה לכן להניח, כמו מכוח אינרציה — ולגמרי בטעות — שארה"ב עדיין שואפת לבלום את איראן. עד כדי כך טחו עיניה של ישראל מראות, שאך בקושי הבחינה בלחץ המופעל עליה מוושינגטון, כשם שהוא מופעל על סעודיה — לחץ גובר והולך להימנע משיבוש המאמץ האמריקאי להפוך את איראן לשותפה מרכזית ב"ייצוב" של תימן, עיראק וסוריה.

ההיערכות מחדש של ביידן כלפי איראן מציבה לפיכך דילמה קשה לפתחה של ישראל. היא יכולה להשלים עם המדיניות האמריקאית, ובכך להסיר כל מכשול, אמריקאי או ישראלי, העומד בדרכה של איראן להשתמש במיליארדי הדולרים שהיא תקבל כתוצאה מהסרת הסנקציות כדי לבנות את כוחה בעיראק, בתימן, בלבנון ומקומות אחרים. לחלופין, ישראל יכולה להמשיך לחבל במתקנים גרעיניים באיראן ולתקוף מיליציות בסוריה, אבל להסתכן בפגיעה משמעותית ביחסיה עם ארצות הברית.
דומה שישראלים רבים טרם הפנימו את ההשלכות כבדות המשקל של כל אחת מן הבחירות האלה. חלקים חשובים בממסד הביטחוני הישראלי ממשיכים להאמין במס השפתיים של ממשל ביידן על אודות בלימת איראן, ולהיאחז בתמיכה שהעניק לישראל מטעמים טקטיים במהלך "שומר החומות", כאילו ביטאה מחויבות בעלת משקל לביטחון ישראל בעתיד. אנשי ממשל ביידן מעודדים זאת. הם מפעילים בערוצים רבים את השפעתם הגדולה על הממסד הביטחוני של ישראל כדי לעבות את מסך הרטוריקה המטעה סביב החזרה להסכם. אבל אסור לנו לטעות: תוכניותיו של ממשל ביידן עומדות בסתירה מהותית לאינטרס הישראלי, והן כוללות הערכה־מחדש רדיקלית של הבריתות של ארה"ב עם ישראל וסעודיה. עצימת עיניים לא תועיל כאן. היא רק תאלץ את ישראל להתמודד עם הסכנה האיראנית אחרי, לא לפני, שאיראן תהפוך למעצמה גרעינית.

• גדי טאוב, הארץ, 08.04.2021

לשאול אריאלי יש תפקיד חשוב בשיח של השמאל: הכחשת עובדות היסוד של הסכסוך, כדי להרגיע את מחנה השלום ולשכנעו שלא אפסה התקווה ויש פרטנר בצד הפלסטיני. הוא עושה זאת על ידי מאמרים עמוסי פרטים פריפריאליים האמורים לבסס את סמכותו ככותב, שאותה הוא מאציל על הטענה הכוזבת שבלב הוויכוח, שאין לה כמובן שום סימוכין של ממש: שהפלסטינים ויתרו על שאיפתם לחסל את המפעל הציוני באמצעות מה שהם מכנים "זכות השיבה".

הנה כך הופיעה הטענה הזו במאמר האחרון של אריאלי שבו כתב שאני מפיץ את ה"מיתוס" ש"אין פרטנר": בפועל, כתב אריאלי, "הראשון לנהל משא ומתן על הסדר קבע היה אהוד ברק, בקמפ דייוויד 2000 ובטאבה 2001. בשתי הוועידות הללו, אף כי הפלסטינים הסכימו לפירוז מדינתם, לסידורי ביטחון נרחבים ולאי מימוש 'זכות השיבה', ברק דחה את העמדה הפלסטינית" ("הארץ", 26.3).

זה שנים שמסע התעמולה של אריאלי נסוב על הקביעה המופרכת הזאת. "זו לא הפעם הראשונה ש(אריאלי, ג"ט) מתעקש לפרסם מידע דומה ואני מתעקש לחשוף את ההטעיה", כתב בן־דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר, בתגובה למאמר של אריאלי. "בפועל, במסמך התשובה הרשמי של הרשות הפלסטינית להצעות של קלינטון, מ–1 בינואר 2001, נכתב כהאי לישנא: 'איננו יכולים לקבל הצעה שאינה מבטיחה את זכות הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם'" ("ידיעות אחרונות" 2.4). גם לגבי שיחות טאבה אין שחר לדברי אריאלי. ימיני מזכיר כי מיגל מורטינוס, שנכח כמשקיף מטעם האיחוד האירופי בשיחות טאבה, העיד כי "הצד הפלסטיני שב והדגיש שהפליטים הפלסטינים צריכים לקבל זכות שיבה לבתיהם על פי פרשנותם להחלטה 194 (של עצרת האו"ם, ג"ט)".

אבל מפעל ההונאה ארוך השנים של אריאלי אינו מבוסס על פרשנות שגויה של מסמך בודד או אפילו של סבב אחד של שיחות. מדובר בהכחשה שיטתית של עובדות היסוד שעליהן התרסקה אשליית הפיוס ההיסטורי בינינו לבין הפלסטינים. כפי שהבחין שלמה אבינרי, במשך שנים רבות האמין מחנה השלום הישראלי ש"התנועה הלאומית הפלסטינית היא תמונת ראי של תפישת הציונות", ושעל כן יש מקום לפשרה של חלוקת הארץ בין שתי התנועות הלאומיות ("אוסלו: החלום ושברו", "הארץ", 10.7.14). אבל, הוסיף אבינרי, התברר שהתנועה הלאומית הפלסטינית לא רואה בציונות תנועה לאומית לגיטימית אלא מפעל קולוניאלי שיש לחסלו. דומה שהבעיה חמורה אפילו יותר: בניגוד חריף לדברי אריאלי, למשל במאמרו "אבו מאזן רוצה מדינה, לא שיבה" ("הארץ", 18.11.2012), עיקרו של האתוס הלאומי הפלסטיני אינו עצמאות פוליטית, אלא שיבה גיאוגרפית לתוך מדינת ישראל.

בספרם "מלחמת זכות השיבה", פורשים ד"ר עינת וילף ועדי שורץ את העדויות הרבות לכך ששיבה היא־היא מטרתם של הפלסטינים ואין בִּלתה. ספרי הלימוד, הסמלים הלאומיים, המפתחות העוברים מדור לדור, הטקסים והנאומים הפוליטיים כולם מעלים אותה על נס והופכים אותה ללב האתוס הלאומי. לכן למשל, כך הם מסבירים, אין זה מקרה שסאיב עריקאת שניהל את המשא ומתן מול ישראל, הקפיד להימנע מן הביטוי "שתי מדינות לשני העמים" ונהג לומר במקום זאת, "שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום". הצוות שלו הסביר את פשר הניסוח החמקמק במכתב ממאי 2009: "לאזכור זכותם של שני העמים להגדרה עצמית עשויה להיות השפעה שלילית על זכויות הפליטים, כלומר על זכות השיבה, שכן משתמע מכך שהפליטים הפלסטינים יוכלו לממש את זכות השיבה שלהם רק בהקשר של זכותם להגדרה עצמית" ולכן הדבר עשוי להתפרש כאילו "אש"ף אינו מבקש עוד הגדרה עצמית פלסטינית בשטחה של מדינת ישראל" (מתוך "מלחמת זכות השיבה").

גם תומכים רבים של תהליך אוסלו בראשיתו נאלצו להתפכח מהאשליה שעמדה בבסיס ההסכם בשל ההתעקשות הפלסטינית בנושא זה: "זכות השיבה היא מיסודות הזהות הפלסטינית ומעקרונות היסוד של התנועה הלאומית הפלסטינית", כתב אלכסנדר יעקובסון ("בלי אשליות על מחמוד עבאס", "הארץ", 29.6.2017). "קשה מאוד לוותר על תביעה זו, אבל בלי ויתור זה — אין משמעות לדיבורים על שלום". עבאס, כתב יעקובסון, "עקבי בסירובו לוותר על הדרישה לזכות השיבה של (צאצאי) הפליטים לישראל".

אריאלי נוטה להתחבא מאחורי פלפול האומר שהפלסטינים אמנם לא ויתרו על הזכות, אבל כן ויתרו, כביכול, על מימושה. אבל זו התחכמות תפלה. מחמוד עבאס הבהיר זאת היטב, בנאום בערבית, בינואר 2014 (תוך איזכור מפורש של עצמו): "זכות השיבה היא החלטה אישית", קבע. "מה פירוש הדבר? שלא הרשות הפלסטינית, לא המדינה, לא אש"ף, ולא אבו מאזן (עבאס, ג"ט) ולא שום מנהיג ערבי או פלסטיני יש להם זכות לשלול ממישהו את זכות השיבה…. הבחירה היא שלך. אתה רוצה לשוב? אז תשוב…. אפילו אב לא יכול לוותר על זכות זו של ילדיו" (תרגום מציטוט באנגלית ב–The Times of Israel, 13.1.2014).

לפי גרסת המציאות האלטרנטיבית של אריאלי, אהוד אולמרט, לולא נאלץ להתפטר, היה מוביל אותנו לארץ השלום המובטחת שברק כביכול סירב להיכנס אליה. גם בזה, כפי שהראה ימיני, אריאלי מטעה את קוראיו כבר שנים, על ידי הצגה של מסמך של עבאס מ–2009 כאילו הוגש לאולמרט ב–2008 (כלומר לפני שהסתיים המשא ומתן), וכאילו המסמך הבטיח, לפי גרסת אריאלי, ש"הפליטים לא חוזרים לישראל". אבל זה לא מה שכתוב במסמך, מסביר ימיני. המסמך דורש "שיבה של 15 אלף פליטים לשנה, במשך עשר שנים, שיתחדשו" (ynet, "הצעות שהפלסטינים יכולים לסרב להן, שוב ושוב", 14.2.2020).

גם במאמרו הנוכחי אריאלי מצטט את אולמרט לביסוס דבריו: בראיון ב–2012, הוא מזכיר, אמר אולמרט: "הפלסטינים אף פעם לא דחו את הצעותי". אבל לדברי אולמרט אין שחר, וחזקה על אריאלי שהוא יודע זאת. בראיון ל"וושינגטון פוסט" במאי 2009 אמר עבאס כי סירב להצעות של אולמרט משום ש"הפערים היו גדולים מדי". קונדוליזה רייס דיווחה בספרה No Higher Honor, שעבאס דחה את הצעת אולמרט אף כי, תוך הפקרות שקשה להבינה, הסכים אולמרט להכיר בעקרון "זכות השיבה", מתוך הנחה שיוכל להגביל את מספר ה"שבים". לצערה של רייס עבאס דחה את רעיון המספר המוגבל. "אני לא יכול לומר לארבעה מיליון פלסטינים שאין להם זכות שיבה", הוא אמר לה.

אבל מעל הכל ראוי לזכור את דבריו של דניס רוס, יונה מובהקת, בסיום ספרו The Missing Peace: העדות המכריעה לכוונותיהם של מנהיגים מצויה בתשובה לשאלה פשוטה, כתב רוס: עד כמה הם מכינים את עמם לפשרה. ערפאת לא הכין את עמו לפשרה, ואף מנהיג פלסטיני שבא בעקבותיו לא עשה זאת. לכן שום פרשנות יצירתית לא תוכל לכופף את המציאות כך שתטיל איזו ביצת קינדר רטורית, שאם רק נקלף אותה בזהירות, נמצא בתוכה את הגוזל המיוחל של יונת השלום. האמת היא פשוטה וחדה: אין פרטנר. מטרת התנועה הלאומית הפלסטינית איננה עצמאות מדינית, אלא חיסול הציונות.

אז איך קורה שכותב כמו אריאלי ממשיך לאחז את עינינו במשך שנים רבות כל כך, מבלי לאבד מן המוניטין שלו כ"מומחה"? הסיבה היא, כנראה, שמחנה השלום, למרות כישלונו ההיסטורי, הדרמטי, רוצה בכל לב שימשיכו להונות אותו, כדי שלא ייאלץ להישיר מבט אל המציאות. הגיע הזמן להתגבר על האבל המובן הזה על אובדן החלום, ולחזור אל קרקע המציאות. מפני שרק ראייה נכוחה תבטיח שנוכל להתמודד עם הסכנות הרבות שהמזרח התיכון מזמן לתושביו.

בשולי הדברים אני נדרש לתקן גם את הרושם המטעה שיצר מאמרו של אריאלי בעניינים אחרים. אמנם לפרקים הוא הביא את דברי כלשונם, אבל אז המשיך להפריך טענות מוגזמות שנגזרות כביכול מדברי. די לעבור על כותרות המשנה של מאמרו כדי להבין את המניפולציה הרטורית של "הפרכת" ה"מיתוסים" שאני מפיץ כביכול: לא אמרתי שהארץ היתה "שוממה וריקה", אמרתי שחלק ניכר מהערבים שהיו כאן ב–1948 הגיעו בעקבות המנדט והעליות הציוניות. זו טענה נכונה. לא אמרתי ש"רק היהודים הביאו קידמה", אלא שהיהודים הביאו קידמה, שגם זה כמובן נכון. לא אמרתי ש"אין עם פלסטיני" אלא שהתודעה הלאומית הפלסטינית התעוררה רק בתגובה לציונות. אריאלי מפריך את ההגזמות, והקורא העירני ודאי שם לב שהוא לא הפריך ולו טענה אחת משלי.

ולבסוף לא יכולתי שלא להתפעל מהתעוזה של מי שמפיץ מיתוסים עבשים על פרטנרים פלסטינים מדומיינים, אבל מציג את עצמו כמי שמפריך "מיתוסים עבשים".

מאוטנר, על זה היה צריך להיות הוויכוח

• גדי טאוב, הארץ, 18.03.2021

במובן מסוים הוויכוח ביני לבין פרופ' מני מאוטנר ("הארץ", 26.2), הוא הוויכוח הנכון עבור העמדה שמציג ספרי, "ניידים ונייחים: מאבקן של האליטות נגד הדמוקרטיה הישראלית". מאוטנר הוא מייצג מובהק של העמדה שכיניתי "ליברליזם אנטי־דמוקרטי", המבטאת את האינטרסים והשאיפות של האליטה הקוסמופוליטית של הניידים. אבל מאמרו מקשה לקיים את הוויכוח, בשל שיבושים, שגיאות והצגה מטעה של עמדתי. צריך, אם כן, לנכש כמה עשבים שוטים כדי לזהות את קווי המיתאר של המחלוקת העקרונית.

ראשית, מוזר היה לי לקרוא ש"המלה 'כיבוש' אינה מופיעה (בספרי, ג"ט) אפילו פעם אחת!". לא כדאי לקבוע מסמרות כאלה אם לא מקפידים לקרוא את הטקסט בעיון. אני לא רוצה להישמע קטנוני, אבל למען הסדר הטוב, המלה מופיעה בספר פעמיים — אחת בהקשר הפלסטיני ואחת בהקשר אחר. כמו כן מופיע הביטוי "הממשל הצבאי". ולא רק המלה והביטוי — עתיד השטחים והסכסוך הישראלי־פלסטיני נדונים בספר בכמה הקשרים שונים, כולל הוויכוח בין פרופ' מרדכי קרמניצר ופרופ' רות גביזון ז"ל, על השאלה האם סוגיית הכיבוש דורשת הכרעה משפטית או פוליטית. בקיצור, אין שחר לטענה שאין בספרי "אף מלה על הכיבוש".

במאמר של מאוטנר, מנגד, אין אף מלה על הסרבנות הפלסטינית. זה לא מקרה. השמטה זו מאפשרת לו לטעון שהכיבוש "עומד במרכזה" של הלאומיות היהודית, כאילו אנחנו ולא הם, אשמים בהתמשכותו. בחסות נוסחת הכיבוש־הוא־הלאומיות מאוטנר מקדם תפישה של הלאומיות בכלל והלאומיות היהודית בפרט, לא כביטוי של הזכות הדמוקרטית להגדרה עצמית, אלא כשלילת האחר. לפיכך, לשיטתו, הכיבוש הוא תוצאה מתבקשת של פגם מוסרי יסודי שהיה בציונות, מרגע שהיא טענה לבעלות על ארץ ש"היתה מיושבת בבני עם אחר, שחי בה כבר מאות שנים", והפעילה כלפיו "פרקטיקות של קולוניאליזם התיישבותי".

האם מאוטנר הוא אנטי־ציוני? קשה לומר. לפעמים דומה שהוא מוכן להתפייס עם הלאומיות היהודית ואפילו עם הדת, בתנאי שחילונים נאורים יעזרו לשתי אלה להתפתח בכיוון הליברלי הנכון, כפי שכתב בספרו מ–2008, "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת". פעמים אחרות דומה שהוא רוצה לרפא אותנו כליל מן הציונות: "על ישראל", הוא כותב בסיומו של אותו ספר, "לטפח זהות לאומית ישראלית, המשותפת לכל אזרחיה".

אפשר להתווכח עם ההצעות האלה על בסיס היסטורי כמו גם על בסיס מושגי. אפשר לשאול: איזה עם ישב כאן "מאות שנים", אם התודעה הלאומית הפלסטינית נולדה רק בתגובה לציונות? ואפשר להזכיר שחלק ניכר מהערבים שהיו בארץ ישראל ב–1948 היגרו לכאן בעקבות תנופת הפיתוח שהביאו אתם החלוצים היהודים והמנדט הבריטי. אפשר גם להתווכח עם תפישת הלאומיות כשלילת האחר, המתעלמת מכך שהציונות קיבלה את הצעות החלוקה שהועלו ב–1937 וב–1947, ולסירוגין בין 1993 לתוכנית טראמפ. בעיקר רצוי לחלוק על הרעיון המופרך שאפשר להנדס את הלאומיות מלמעלה, בניגוד לרצון הערבים והיהודים במדינת ישראל, שאם יש דבר אחד שהם מסכימים עליו, כמעט עד אחד, הרי זו התנגדותם לתוכנית מאוטנר למזג אותם ללאום אחד.

אבל נדמה לי שלא זה העניין. טענתו של מאוטנר שהעיסוק בכיבוש נעדר מספרי אמנם שגויה עובדתית, אבל היא תרה אחר משהו שאינו לגמרי חסר שחר: העיסוק שלי בכיבוש אינו אובססיבי דיו כדי לזכות אותי בתעודת יושר מטעם המחנה הנאור. ואכן אין לי צורך בתעודת יושר כזאת. אני לא מוכן לקחת חלק בהתפלשות הטקסית ברגשות אשם לגבי דבר שהסרבנות הפלסטינית נושאת באחריות להמשך קיומו.

קרוב יותר לליבת טענותי הוא נושא אחר שמאוטנר נדרש לו: הפופוליזם והניאו־ליברליזם, וגם כאן הוא מטעה את הקוראים. לפי דבריו, אני טועה כשאני טוען כי הפופוליזם קם בין השאר כדי למחות על הפגיעה בריבונות האזרחים, כלומר בדמוקרטיה. "הפירוש הרווח לעליית הפופוליזם", הוא כותב, אינו רואה בו תגובה לפגיעה בדמוקרטיה, אלא "תגובת נגד להשלטת הניאו־ליברליזם". והוא מוסיף, "טאוב אינו דן כלל בניאו־ליברליזם".

לא נכון. ההקדמה לספרי מבהירה כי חזונם של הניידים, חזון הכפר הגלובלי, "התבסס על תפישה ניאו־ליברלית". אכן המפלגות הפופוליסטיות, הימניות והשמאליות, מתנגדות לחזון זה, ועובדה זו ניצבת במרכז הדיון שלי כבר מתחילתו.

במאמרו, מאוטנר לכאורה סותר את עצמו בנושא זה: הוא טוען שהניאו־ליברליזם פגע בדמוקרטיה. היה צריך להיות ברור לו, לכן, למה מחאה נגד ניאו־ליברליזם יכולה להיות בה בעת מחאה נגד הפגיעה בדמוקרטיה. זו לא שאלה תיאורטית, כפי שיודע כל מי שטרח לעיין ב"פירוש הרווח" לתופעה פופוליסטית מרכזית — הברקזיט.

אבל אז מגיעה טענה תמוהה עוד יותר: שהפגיעה בדמוקרטיה היא בכלל תוצאת לוואי לא מכוונת של הניאו־ליברליזם: "טאוב מונה לא פחות מ–15 מופעים", כותב מאוטנר, "המלמדים לדבריו, על כך שהאליטות המערביות חותרות תחת הדמוקרטיה. אבל הדיון האקדמי מלמד שכמעט כל המופעים האלה אינם נובעים מהחלטה של האליטות לפגוע בדמוקרטיה". האומנם זה מה ש"הדיון האקדמי מלמד"? אני לא יודע על "כמעט כל המופעים", אבל לא במקרה הקדשתי פרק שלם למופע מרכזי מאוד של התקפת האליטה על הדמוקרטיה: האקטיביזם השיפוטי בישראל, שחתירתו תחת הדמוקרטיה היא מלאכת מחשבת של כוונת תחילה ותכנון ארוך טווח. אם הפניה "לדיון האקדמי" תעזור כאן, אולי יסייע למאוטנר לעיין בספר, "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת" מאת מנחם מאוטנר.המחבר מראה שם בפירוט איך אנשי האליטה של השמאל, שהודחו מן השלטון בבחירות 1977, "הגיבו על כישלונם ב'פוליטיקה של הבחירות' בהעתקת חלק מהמאבקים הפוליטיים שלהם לזירה של בית המשפט העליון". כלומר, הם יצרו לעצמם דרך לעקוף את הדמוקרטיה באמצעות הרשות השופטת ולכן גם תמכו בהתעצמותה על חשבון הרשויות הנבחרות.

זו תרומתו המשמעותית ביותר של מאוטנר לדיון הציבורי, ומכאן הנטייה של רבים לראות בו מתנגד לאקטיביזם השיפוטי. זו טעות. הביקורת של מאוטנר היא טקטית ביסודה, מפני שגם הוא אוחז בתפישה אנטי־דמוקרטית לפיה הרשות השופטת מייצגת מעצם טבעה את הליברליזם של החלק החילוני והנאור בחברה. לפיכך מוטלת עליה החובה לקשור את שאר הציבור, הנאור פחות, באפסר ליברלי — אחרת אי אפשר יהיה להציל את כולנו מחשכת הלאומיות והדת.

ספרו של מאוטנר "הליברליזם בישראל" (2019) מצייר את יחסי הרשויות כך: הכנסת והממשלה מגלמות את הלאומיות היהודית, ולכן על בית המשפט להוות משקל נגד ליברלי לסכנות אלה. ומהו בדיוק הליברליזם שבשמו הוא מבקש לרסן את הלאומיות? זה ליברליזם פטרנליסטי דל, המנתק את זכויות הפרט והשוויון מבסיסן בריבונות האזרחים.

מדובר באידיאולוגיה אוליגרכית, מבית המדרש של העריצות הנאורה. ולכן מאוטנר רוקד מסביב לנושא המרכזי של ספרי, אבל נמנע מלהציג אותו כהווייתו. כך הוא מסווה את העובדה שהביקורת שלי מכוונת באופן ספציפי נגד עמדות כמו שלו, נגד אליטה יהירה הרואה לעצמה זכות לקבוע את גורלנו במקומנו, והמקדמת את השקפתה זו על ידי הסתרת האגרוף האנטי־דמוקרטי בתוך כפפת הביקורת על הלאומיות. וזה הרי לב העניין. הרשויות שאותן מבקש מאוטנר לקשור באפסר בשם החשש מן הלאומיות הן, לא במקרה הרשויות הנבחרות. והאפסר עצמו, שוב לא במקרה, נמצא בידי הרשות האחת שאינה נבחרת, זו המייצגת את האליטה העשירה, המשכילה והמבוססת. כך עובד הפטנט הרטורי: הכפשת הלאומיות היא ההצדקה לסירוס הדמוקרטיה, שכן ההמונים, כידוע, לאומנים. זו ליבת האליטיזם של מה שכיניתי ליברליזם אנטי־דמוקרטי.

תו ההיכר של גניבת הדעת הזאת הוא ההפרדה המלאכותית בין "מהות הדמוקרטיה" שהיא, כך אומרים לנו, זכויות אדם, לבין הבחירות, שאינן אלא "הפרוצדורה של הדמוקרטיה". בחסות התיאוריה המופרכת הזאת, המזהה את האוליגרכיה המשפטית עם "דמוקרטיה מהותית", מבטיחה לנו האליטה שהיא תשמור על זכויותינו אם נמשכן בידיה את ריבונותנו. זו העמדה שמאוטנר מצדד בה, ולא מאתמול. אפשר למצוא אותה במאמר מ–1993 הנחשב לציון דרך בקריירה שלו, "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי" ("עיוני משפט"). כבר שם הוא אימץ את ההבחנה בין מהות לפרוצדורה. והמאמר מסתיים במה שאפשר לאמץ, נדמה לי, כשבועת הצופה של הניידים. אחרי שהוא מציין בדאגה את עלייתם של "כוחות הלאומנות והיהדות" שבית המשפט הליברלי נאבק בהם, חותם מאוטנר בקריאה לאליטה הקוסמופוליטית: "כל מי שסבור כי בשנים שיבואו חייבת זיקתה של ישראל למערב הליברלי להימשך ואף להתעצם, חייב לייחל שמאבקו של בית המשפט יוכתר בהצלחה". על זה היה צריך להיות הוויכוח.

בחלוף חודש, הנה גרסה פתוחה של מאמר התשובה שלי לנשיא הקרן שקוראת לעצמה בעברית "הקרן החדשה לישראל" בזמן שבאנגלית שמה "הקרן לישראל חדשה". תקציר הפרקים הקודמים. הויכוח התחיל ממאמר שלי ששמו היה "הקרן החדשה פועלת לנורמליזציה של האנטישמיות" (הארץ 28.1.21). נשיא הקרן, פרופ' דייוויד מאיירס, השיב לי במאמר דל טיעונים ורב השמצות. ואז עניתי לו במאמר זה שלפניכם.

למאמר זה הגיב מנכ"ל הקרן בישראל, מיקי גיצין, אבל בשלב זה הרגשתי שמיציתי את הויכוח ולא השבתי לגיצין, לפי הכלל "אל תען כסיל באיוולתו". אבל מאיירס הוא לא כסיל בשום מובן, והנזק שהקרן שלו גורמת לישראל הוא עצום. בין השאר אירגונים שהיא מממנת אחראים במידה לא מבוטלת לכך שאנחנו עכשיו עומדים בפני הליך בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

אז הנה התשובה למאיירס:

דרושה בהירות, בשעה שהקרן החדשה מסתתרת מאחורי עמימות
גדי טאוב, הארץ, 25.02.2021

פרופ' דייוויד מאיירס, נשיא הקרן החדשה לישראל, סבור שאני נמצא "בצד הלא נכון של הדמוקרטיה" ("הארץ", 5.2). וזאת מפני שלפי דעתו, "הזכות היחידה החשובה (לחתום מטה, ג"ט) היא הגדרה עצמית. הקבוצה היחידה שזכאית לכך לדעתו היא היהודים"

מה פירוש הטענה שאני חושב שזכות זו שמורה רק ליהודים? אני מניח שמאיירס אינו מתכוון שבדעתי להתכחש לזכותם של עמים אחרים — ההולנדים, או האיטלקים, או הרומנים, למשל — להגדרה עצמית במדינתם. אם כך אולי הוא מתכוון לכך, שלפי דעתי היהודים הם היחידים שמגשימים את הזכות להגדרה עצמית לאומית במסגרת מדינת ישראל? אם זו כוונתו, הוא כמובן צודק. אני מאמין בתפישה ההרצליאנית לפיה לכל עם מגיעה עצמאות פוליטית במסגרת מדינת לאום משלו, וישראל מממשת זכות זו עבור היהודים בלבד. זה טבען של מדינות לאום: הן מממשות זכות הגדרה עצמית של לאום אחד בלבד, לאום הרוב, גם אם יש בהן מיעוטים. אם הן מממשות זכות זו עבור כמה לאומים, הן כבר לא מדינות לאום אלא מדינות רב־לאומיות.

אבל דומה שגם מאיירס מכיר בזכותנו זו, שכן הוא מוסיף, בשם הקרן, כי "חשוב להבהיר: הקרן החדשה לישראל תומכת בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בארצו". מה מבדיל אם כך, בין עמדתו לעמדתי? מדוע אני "בצד הלא נכון של הדמוקרטיה" ואילו הוא בצד הנכון? האם הוא מתכוון בפשטות ל"שתי מדינות לשני עמים", או שמא הוא רומז למשהו אחר, לכך שבתוך מדינת ישראל היהודים אינם "הקבוצה היחידה שזכאית" להגדרה עצמית? ואם כך, האם "הצד הנכון של הדמוקרטיה" הוא, לפי הקרן, החלפת המדינה היהודית במדינה רב־לאומית, או מדינת כל אזרחיה שאינה לאומית?

הטקסט של מאיירס אינו מאפשר להכריע בין הפרשנויות האלה, ואולי אין זה מקרה. אם מאיירס והקרן שבראשה הוא עומד אכן מבקשים להחליף את המדינה היהודית במדינה רב־לאומית או אזרחית שאינה לאומית, מובן למה עדיף להסתיר זאת מאחורי ניסוחים מעורפלים והצהרת אמונים כללית לערכים הומניסטיים. אבל אני מודה שאין לי כל דרך להוכיח מתוך הטקסט של מאיירס שזו אכן השקפתו, או שזאת הסיבה לעמימות המתעתעת במאמרו

ובהעדר יכולת לפענח את כוונת מאמרו לאשורה גם אחרי שחילצנו את הבר מן המוץ, כלומר את עיקרי הטענות מתוך ההשמצות האישיות, לא נותר לנו כנראה אלא לחפש את ההוכחה, כפי שאומרים הבריטים, בפודינג: לשאול מהם גבולות הגזרה האידיאולוגיים של הארגונים שהקרן תומכת בהם. וכאן כל מה שהיה מטושטש לפתע מתבהר: הקרן תומכת באופן עקבי בארגונים המציירים את ישראל באופן חד־צדדי כפושעת מלחמה (למשל "יש דין" ואחרים), לעתים על בסיס עדויות אנונימיות שאין דרך לבדוק אותן (כפי שנוהגים "שוברים שתיקה"); בארגונים השואפים ליצור מעקפים לחוק השבות, על ידי מתן מעמד קבע לעשרות אלפי מסתננים; או בארגונים המבקשים להפוך את הלידה בישראל לעילת איזרוח (למשל "המוקד לפליטים ולמהגרים", "א.ס.ף." ועוד); וכן בארגונים החותרים בגלוי לגרור את ישראל לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

לפי דו"ח של NGO Monitor, אתר האינטרנט של הקרן החדשה הצהיר בעבר על הנחיה שלא לממן ארגונים המבקשים לעודד תביעות נגד ישראלים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. אבל, מוסיף הדו"ח, הנחיה זו הוסרה מאתר הקרן. ואכן ארגונים המוסיפים לקבל את תמיכתה פועלים להביא ישראלים לפני בית דין זה."בצלם" הוא אחד הארגונים הנתמכים המזוהים ביותר עם הקרן, וכך הוא מתאר את ישראל בכותרת הדו"ח האחרון שלו: "משטר של עליונות יהודית מהים עד הירדן: זהו אפרטהייד". בנוסף, הוא פועל באופן ספציפי להסרת המכשול החשוב ביותר נגד תביעות בהאג: קיומה של מערכת משפטית הגונה ואפקטיבית בתוך ישראל גופה. כך למשל חתם "בצלם" על הסכם עם ממשלת הולנד שבו התחייב להפיק דו"ח "על תפקידו של בית המשפט העליון בנישול קהילות פלסטיניות". בית המשפט, לפי "בצלם", הוא לא הרבה יותר מחותמת גומי של הכיבוש. לאחרונה נשאו מאמצים אלה פרי ובית הדין בהאג אכן הכריז על כוונתו להפעיל את מנגנון התביעה שלו נגד ישראלים, על סמך ההנחה שבג"ץ הוא חלק מן הבעיה, לא חלק מן הפתרון. גם ארגונים אחרים המבקשים להביא ישראלים לדין בהאג — כגון "יש דין" ו"מרכז עדאלה", נתמכים על ידי הקרן.

אבל מעבר לכל זה נייר הלקמוס המבדיל באופן ברור בין דברים שאפשר לציירם כניסיון לשפר את הדמוקרטיה, לבין ניסיונות לדה־ציוניזציה של מדינת ישראל, הוא העמדה ביחס למה שהפלסטינים מכנים "זכות השיבה" — הדרישה ליישב את הפזורה הפלסטינית המונה מיליונים בתוך ישראל של הקו הירוק. מובן שמי שתומך בשאיפה זו לחיסול הציונות לא יכול בה בעת לטעון שהוא רק מבקש לשפר את ההתנהגות של ממשלת ישראל. והנה ארגונים כאלה דווקא חביבים על הקרן. בין נתמכיה אפשר למצוא בצד "מרכז עדאלה" (שסעיף 4 ב"חוקה הדמוקרטית" שהוא מציע לישראל דורש הכרה בזכות השיבה), את ארגון "לוחמים לשלום", שאנשיו הצהירו בסרטון תעמולה שהפיקו על תמיכתם ב"זכות השיבה" (אם כי, באופן פרדוקסלי, לטענתם מבלי לתמוך במימושה).

לכן מתעורר החשד שעננת הטשטוש הרטורי אינה איזה כתב צופן שיש לפענח, אלא אמצעי להסתרת השקעותיה של הקרן בארגונים המבקשים לקעקע את המפעל הציוני.לנוכח כל זאת, לא הופתעתי כלל מכך שהקרן חתומה על הצהרה הקוראת לממשלת ארצות הברית שלא לאמץ בחוק את הגדרת האנטישמיות של "הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה" (IHRA). משמעות אי־האימוץ בפועל תהיה, כפי שכתבתי במאמר שכה קומם את מאיירס, פתיחת פתח ללגיטימציה של האנטישמיות.תשובתו של מאיירס נשענת על ההבחנה הפורמליסטית הדקה בין שימוש בהגדרת האנטישמיות של IHRA לצרכים חינוכיים (הקרן, לדבריו, בעד שימוש כזה), לבין הפיכתה לבסיס להגדרת האנטישמיות בחוק, כפי שעשו כמה מדינות. הקרן מתנגדת למהלך כזה משום שאז, לדעתה, ייפתח פתח לשימוש לרעה בהגדרה כדי לפגוע בחופש הביטוי ולמנוע ביקורת לגיטימית על המדיניות של ממשלת ישראל.ראשית, משמח לגלות — דווקא בשעה שהשמאל האמריקאי שקוע כולו בלהט צנזוריאלי נגד כל מה שהוא מגדיר כ"שיח שנאה" — שיש המבקשים להרחיב, ולא להצר את חופש הביטוי. תמהני אם מאיירס ידבק בנחישות רבה כל כך בהגנתו על חופש הביטוי גם, למשל, במקרים שבהם הגדרת המונח "איסלאמופוביה" מתרחבת לכדי איסור בפועל למתוח ביקורת על אנטישמיות של מוסלמים.

אולי הייתי נוטה יותר להאמין שסוגיית חופש הביטוי היא אכן מה שמטריד את הקרן לו היה מאיירס עונה על השאלה המרכזית במאמרי, שלא נגעה לסוגיה הפורמלית של אימוץ בחוק לעומת פדגוגיה גרידא, אלא לעובדה הבולטת שהדוגמאות שהקרן מביאה לשימוש "לרעה" בהגדרת האנטישמיות כדי להשתיק ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל, כלל אינן עוסקות במדיניות של ממשלת ישראל.אם הקרן אכן שואפת להגן על הזכות למתוח ביקורת על מדיניות — שאיפה שגם אני שותף לה — למה לצורך זה היא רוצה להחריג מהגדרת האנטישמיות בחוק את הטוענים ש"קיומה של ישראל הוא מפעל גזעני"? האם אכן אפשר לומר שמי שסבור שהציונות היא גזענות מותח ביקורת על מדיניות של ממשלה כזו או אחרת? ולמה, אם הקרן מתנגדת נחרצות לתנועת החרם, כפי שמצהיר מאיירס במאמרו, היא רואה "הגזמה מזיקה" בהצהרה "החד־משמעית של מחלקת המדינה בתקופת מזכיר המדינה פומפאו ש'אנטי־ציונות היא אנטישמיות' וש'הקמפיין הגלובלי של ה–BDS (הוא) התגלמות של אנטישמיות'"? מה לא חד־משמעי באנטישמיות של תנועת ה–BDS השואפת לכפות עלינו את מה שמכונה "זכות השיבה"?

נדמה לי לכן, שהסיבה האמיתית לכעס של מאיירס היא שמאמרי דרש בהירות, בשעה שהקרן מסתתרת מאחורי עמימות. אבל לישראלים מגיעה בהירות. וייתכן שהם לא יאהבו את התחושה הנלווית לכל הרטוריקה המוסרנית הזאת, כאילו יהודים אמריקאים מן השמאל מבקשים לשנות לא את מדינתם, אלא את מדינתנו, כדי שיֵקל עליהם לשאת חן בעיני מקדמֵי האופנה הפרוגרסיבית בארצם, שהיא במידה גוברת אנטי־ישראלית.

מרב מיכאלי, שכנראה תמחק את מרצ, היא עכשיו הגיבורה התורנית של השמאל הישראלי. שזה מסוג האירוניות שהפוליטיקה הישראלית מייצרת בשפע, מפני שהפמיניזם הרדיקלי שמיכאלי מקדמת, עד כמה שאני יכול לראות, בלי להבין מה מגולם בו, ומתוך אמונה נחרצת גם בשקריו הבוטים ביותר, הוא אולי הרבה דברים, אבל לקרוא לו "שמאל" זה ממש קומי.

הפמיניזם מהזן הזה הוא אמריקאי, והוא צמח מתוך המפנה הימני הדרמטי שפקד את הליברלים באמריקה, בשנות השישים. הרבה דיבורים על מרקסיזם היו שם, אבל נשמת אפה של המוטציה הפוליטית המכונה "השמאל החדש" היתה אינדיבידואליזם – רדיקלי עוד יותר מזה של הימין.

דגרסיה קלה, ברשותכם:

הימין האמריקאי, כידוע, הוא קפיטליסטי אינדיבידואליסטי. ככזה הוא לא היה מעולם בפשטות או בנוחות שמרני. השוק החופשי, אותו מנגנון מבוזר המתעל משאבים על פי יעילות לאפיקים מתחלפים תמיד, הוא כוח מהפכני מיסודו. לא במקרה מוצרי הצריכה ששינו את מרקם החברה ואת חיי היומיום שלה – המכונית, הרדיו והטלוויזיה, הטלפון הנייד, הרשתות החברתיות וכו' וכו' – התפשטו בחברה האמריקאית במהירות עצומה, ונתקלו בפחות התנגדות בתחומה מכפי שהם נתקלים בכל מקום אחר. האינדיבידואליזם גם הוא מסוכסך עם השמרנות, משום שהוא כופר במשתמע ולעתים בגלוי בסמכותן של נורמות חברתיות. האינדיבידואליסט הוא בהגדרה נשמע לצו האישי על חשבון החברתי. והשניים, קפיטליזם ואינדיבידואליזם,כמובן קשורים זה בזה, ומגולמים יחדיו בדמותו של היזם – ראש החץ של השינוי.

השאלה היא, אם כן, מה ימנע מחברה הדוגלת הן בשוק חופשי והן באינדיבידואליזם מלהתפרק לאטומיזם ואנרכיזם? התשובה של הימין האמריקאי היא ששלושה חישוקים ימנעו את ההתפרקות הזאת, וייצרו סולידריות, מידות טובות, והתחשבות בצרכי הזולת: אלוהים, האומה, והמשפחה. דמות האדם שהוא רואה בעיני רוחו הוא איש ואישה יראי אלוהים, פטריוטים, המסורים למה שהימין האמריקאי מכנה "ערכי המשפחה". הם מאמינים ב"מדינה קטנה" מצד אחד, ובפילנתרופיה ותרומה וולונטארית לקהילה מצד שני.

רונלד רייגן היה הגילום הקוהרנטי ביותר של השקפת העולם הזאת, ולכן הוא מעורר בימין האמריקאי המתון עד היום נוסטלגיה רבה, ובעיקר בקרב מי שטראמפ עורר בהם חלחלה.

אבל המפנה האינדיבידואליסטי שרייגן גילם ב 1980 בפוליטיקה הלאומית, פקד קודם את השמאל. זה קרה בשנות השישים. השמאל הזה התעניין אמנם בביקורת השוק החופשי, בעיקר באיזו רמה מופשטת, מצוות אנשים מלומדה, אבל באורח חייו הוא דגל בהקצנה רבתי של האידיאלים האינדיבידואליסטיים. כאלה היו הסטודנטים המורדים, ועוד יותר מהם ההיפים. סקס, סמים ורוקנרול. וודסטוק והמרי פראנקסטרז. יתרה מזאת, "השמאל החדשה" הזה אימץ את הנחות היסוד של השוק החופשי, ואת הטענה הבסיסית שלו, שככל שאדם נאמן יותר לאינטרס העצמי, כך הוא מקדם באופן אוטומטי לא רק את עצמו אלא גם את האינטרס הכללי – מה שמכונה עקרון "היד הנעלמה".  

מה שבלט בשמאל הזה היה שהוא דחה מן היסוד לא את האינדיבידואליזם של הימין, אלא את החישוקים שביקשו לרסן אותו: אלוהים, אומה, משפחה. למעשה הוא הגדיר את עצמו בניגוד ליסודות מרסני האינדיבידואליזם של הימין: אתאיזם הרדיקלי, אנטי-פטריוטיזם, ודחיית המשפחה הגרעינית. אפשר לומר אם כן שהשמאל הזה הפך את עצמו ליותר ימני מהימין, בהתקפתו השיטתית על צורות הסולידריות הנותרות בחברה של אינדיבידואליזם ושוק חופשי.

המפנה הרדיקלי בפמיניזם האמריקאי, שיצא משנות השישים והתפתח אחריהן דיבר בשפת מרקס (למעשה בעיקר בשפת אנגלס) אבל רוחו היתה, כמו במרד הסטודנטים, רוח ניטשה. מכאן יצאה ההתקפה השיטתית שלו על צורות הסולידריות האינטימיות ביותר (הזוגיות, המשפחה, ההורות), לא בשם אידיאל של סולידריות קומוניסטית של "המעמד הכללי", אלא בשם אינדיבידואליזם יאפי, שהפך את הקריירה למוקד החיים הכמעט בלעדי של היחיד. בהתאמה השקפה זו ציירה את כל מה שקושר אדם לזולתו בקשרי אהבה, רעות, הורות, או משיכה מינית, כמין משקולות מיותרות המונעות מן היחיד את האוטונומיה הקדושה שתאפשר "הגשמה עצמית" נטולת גבולות.

זו כמובן השקפה שאין לה שום רלוונטיות מחוץ למעמד העליון שיכול לקיים מסגרות חד-הוריות, או בלתי-הוריות, בתנאי יוקר המחיה של עיר על משכורת אחת. בעשירונים הנמוכים השיתוף המשפחתי הוא כמובן האי ההכרחי של יציבות ובטחון. הדבר האחרון שאישה בעשירונים הנמוכים זקוקה לו הוא החרפה של מלחמת המינים, ואידיאל אוטונומי של ניתוק ממעגלי הסולידריות.

ההשקפה היאפית הזאת, על מרכיביה האנטי-משפחתיים והאנטי-הוריים, מבקשת לסכסך ככל האפשר בין המינים על סמך מסע תעמולה מתמשך המתודלק בנתונים חלקיים במקרה הטוב, וכוזבים במקרה הרע, על אודות פערי שכר ואלימות במשפחה. היא אולי הרבה דברים. אבל שמאל היא לא.

היא גם הדבר הכי קרוב לגזענות שעדיין נותר בחברה במעמדות הגבוהים בישראל (בארצות הברית יש עוד אלמנט בולט כזה, ההרשאה הכמעט גורפת לשנוא לבנים על רקע גזעם): דמוניזציה מתמדת על בסיס מין, כלומר על בסיס תכונה ביולוגית. וכמו סוגים אחרים של גזענות, גם זו בנויה על מיתוסים, שכנהוג בחברה המודרנית, מפיקים אותם מתוך מניפולציות בסטטיסטיקות ("פער השכר המגדרי", אלימות במשפחה, וכד').

מה כן שמאל כאן בכל זאת? הנטייה של אנשות כמו מיכאלי לאטטיזם (מדינתיות, בעברית). נפרק את המשפחה, ונעביר את הפונקציות שלה למדינה. המדינה הזאת אמנם אינה המדינה של השמאל והיא לא תלאים את אמצעי הייצור, אבל היא תמשטר את החברה כדרכם של הליברלים, באמצעות רגולציה. זה דומה יותר לאיחוד אירופה מאשר לאינטרנציונאל הסוציאליסטי, לאובמה יותר מאשר לברני סנדרס. וזה אכן מה שהתאים ל"שמאל" האמריקאי, שכזכור לכם דחה את ברני סנדרס, ואימץ את השילוב הרעיל של הפוליטיקה של הזהות עם התערבות רגולטורית בעוד ועוד תחומי חיים.

אז כמה אתם מופתעים מאחד עד עשר שחידוש פניה של מפלגת העבודה הוא בזה שהיא מתחרה עם מרצ על המשבצת הנחשקת של מפלגת העשירון העליון? תחיית השמאל, כן?

• גדי טאוב, הארץ, 28.01.2021

הקרן החדשה לישראל, יחד עם עוד שורה של ארגונים "פרוגרסיביים" בארצות הברית — ביניהם ג'יי סטריט, "אמריקאים למען שלום עכשיו", "הבונים דרור" צפון אמריקה, והשומר הצעיר העולמי — ניסחו עצומה ערב כניסתו של ג'ו ביידן לבית הלבן, הקוראת לממשלת ארה"ב להימנע מלאמץ בחוק את הגדרת האנטישמיות כפי שנוסחה על ידי "הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה" (IHRA), וכבר אומצה על ידי יותר מעשר מדינות (כולל מדינות עם רוב מוסלמי, כמו בחריין ואלבניה, וגם מרוקו בדרך). החשש, הסבירו החותמים, הוא שההגדרה רחבה מדי ותאפשר ניצול לרעה של המאבק באנטישמיות, כדי "לדכא חופש ביטוי לגיטימי, ביקורת על פעולות של ממשלת ישראל, ותמיכה בפעילות פוליטית לזכויות הפלסטינים".

מה באופן ספציפי מטריד את מנסחי העצומה? הם מסתייגים מהסעיף המביא כדוגמה לאנטישמים את אלה הטוענים ש"קיומה של ישראל הוא מפעל גזעני". ודא עקא: "קיומה", לא מדיניות כזאת או אחרת של ממשלתה. כלומר, מנסחי העצומה רוצים להכשיר כביקורת לגיטימית, את הרעיונות שעמדו מאחורי ההחלטה הבזויה של עצרת האו"ם מ–1975, שקבעה כי "הציונות היא גזענות". כה בזויה היתה ההחלטה ההיא, שאפילו האו"ם, לא בדיוק פורום ידידותי לישראל, ראה לנכון לבטלה ב–1991.

עמוס עוז נהג לומר שמי שסבור שלכל העמים מגיעה זכות להגדרה עצמית, חוץ מליהודים, הוא אנטישמי. לפי הגדרה זו — של האינטלקטואל החשוב ביותר שהיה לשמאל הישראלי, לא של IHRA — הקרן החדשה לישראל ושותפיה פועלים לא כדי להבדיל בין ביקורת לגיטימית לגזענות אנטי־יהודית, אלא כדי לקדם את הלגיטימציה והנורמליזציה של האנטישמיות עצמה.

למען הסר ספק, העצומה שהם חתומים עליה מבהירה לא רק את מה היא רוצה להכשיר, אלא גם את מי: "ההצהרה החד־משמעית של מחלקת המדינה בתקופת מזכיר המדינה פומפאו ש'אנטי־ציונות היא אנטישמיות' וש'הקמפיין הגלובלי של ה־BDS (הוא) התגלמות של אנטישמיות', היא הגזמה מזיקה".

השמאל הקיצוני נוהג לעתים קרובות לטשטש את הקו בין מי שמתנגד לכיבוש ותומך בשתי מדינות לשני עמים, לבין מי שלא מכיר בזכות קיומה של מדינת הלאום של העם היהודי, וסבור שהציונות היא סטייה היסטורית מצערת, מפעל קולוניאלי שאינו לגיטימי ויש לגלגלו לאחור. תנועת החרם מקילה על מי שמבקשים לטשטש את ההבדל בין שתי העמדות, כיוון שהיא מתארת את עצמה במפורש כמאבק נגד "הכיבוש". מהמינוח הזה אפשר היה לחשוב בטעות, שמדובר בתנועה שוחרת שלום התומכת בפתרון שתי המדינות לשני העמים. אלא שההפך הוא הנכון. זו תנועה המבקשת להכשיל את האפשרות של חלוקת הארץ, משום שהיא מתנגדת לכל פתרון שיכלול גם מדינה שאינה פלסטינית. מבחינת אנשי ה־BDS המלה "כיבוש" לא מתייחסת לממשל הצבאי ביו"ש, אלא לכל ארץ ישראל, וחיסול הכיבוש פירושו בפיהם חיסולה של מדינת ישראל. הם מבקשים לקדם תוכנית זו באמצעות יישוב הפזורה הפלסטינית בתוך הקו הירוק, מה שהפלסטינים מכנים בשם המטעה "זכות השיבה". לא מדובר, אם כן, במבקרי מדיניותה של ישראל, אלא באויבים מרים לעצם קיומה. לכן הגדרתה של תנועה זו כאנטישמית צריכה להיות מובנת מאליה. והיא אכן לא היתה גחמה של ממשל טראמפ אלא דבר שעליו הסכימו, בין השאר, גרמניה, צרפת וקנדה.

כשמחברים את העצומה הזאת לשאר מפעלות הקרן החדשה לישראל — תמיכתה בארגונים המערערים על אופיה הלאומי של המדינה או החותרים תחת חוק השבות — ברור שאי אפשר להמשיך להתייחס אליה כאל ארגון פילנטרופי גרידא, כזה שלפי התיאור שלו את עצמו עוסק רק בקידום דמוקרטיה, שוויון, אחווה וזכויות אדם. מדובר בקרן שמערערת בעקביות מרשימה את עמודי התווך של המפעל הציוני. תמיכתה המפורשת בניסיון לצמצם את הגדרת האנטישמיות כך שאויבים מובהקים של מדינת ישראל יוכלו לנקות עצמם מן הכתם הזה, היא עדות גלויה למשמעות החבויה מאחורי כל כך הרבה מפעולותיה האחרות. אם יהיה אי פעם בעתיד שלום בינינו ובין שכנינו, אם תצמח יותר אחווה בין סקטורים שונים בחברה הישראלית, אם הדמוקרטיה שלנו עתידה להשתקם, זה יהיה למרות הקרן החדשה לישראל, לא בזכותה.

גדי טאוב, הארץ 31.12.2020

(הערה מתודית: אז בהתאם לסיכום החדש אני צריך להמתין חודש עד שאני יכול לפרסם גרסה פתוחה של המאמרים שלי בהארץ. במקרה הזה, מאמר שישאר רלוונטי כל עוד ג'ו ביידן בתפקיד, וסין לא מחליפה שלטון. אבל כדאי להזכיר: העיתונות והרשתות צינזרו את התחקיר – שהתברר כנכון – על האנטר ביידן כדי למנוע מטראמפ להיבחר, ולא כי משהו בתחקיר היה לא אמין, לא אחראי, או לא חוקי. כל זה היה פשוט סיפור בדין כדי להסוות את הצנזורה הפוליטית של ברוני הרשת וענקי התקשורת. מיניסטריון האמת בפעולה. ועכשיו למאמר עצמו:)

לא זכור לי עוד מאמר שלי ב"הארץ" שעורר זעם כה גדול כמו הדברים שכתבתי על המשפחה של הנשיא הנבחר של ארה"ב ג'ו ביידן ועל סין ("עליית הצנזורה", 27.11). יותר מ–600 טוקבקים, רובם עם רצח בעיניים, חלקם הגדול דורש להשתיק אותי מכיוון שדברי הם "שקרים", "עובדות אלטרנטיביות" ו"פייק ניוז". ברשתות החברתיות זעמו צייצנים וטענו שאני מפיץ "תיאוריות קונספירציה", וכמה אנשים, ובהם עיתונאים, שאלו למה עורכי "הארץ" מאפשרים את ה"שערורייה". אבל שבועיים אחרי פרסום המאמר שלי, ובמרחק בטוח אחרי הבחירות בארה"ב, ב–9.12 פירסם האנטר ביידן עצמו הודעה בזו הלשון: "נודע לי אתמול לראשונה שמשרד התובע של ארצות הברית בדלאוור הודיע לבא כוחי אתמול, כי הם חוקרים את ענייני המס שלי".

ההודעה הסירה באחת את לוט הצנזורה מעל הנושא ובעקבותיה בא שטף של ידיעות, גם בעיתונות השמאל האמריקאי, שאישרו את עיקרי הדברים שכתבתי. לא היה כאן שום דבר סודי. כל מי שרצה לדעת ידע על החקירה ועל העסקים המפוקפקים של הביידנים הרבה לפני הבחירות (חוץ מהאנטר ביידן כנראה). אבל עכשיו כולם העמידו פנים, עם האנטר, שמדובר בחדשות טריות.

כל זה מדגים ומדגיש את מה שכתבתי במאמר הנ"ל: הסיפור הגדול הוא מותה של העיתונות, או לפחות חלק גדול ממנה. היא שינתה את תפישתה העצמית. במקום לחשוף את האמת היא משתיקה כל אמת שאינה נוחה לה, בחסות הטענה שמדובר ב"שקרים" ב"פייק ניוז", ב"תיאוריית קונספירציה" או — הכי מגוחך — "דיסאינפורציה", מונח שנשלף ישירות מן הבוידעם הסובייטי.

כשמתברר לציבור הקוראים שמה שהושתק בעצם היה אמת, הנרטיב מתחלף, כמו ערכים באנציקלופדיה הסובייטית הגדולה, בלי התראה ובלי התנצלות. הנה דוגמה לאופן שבו סיקרה ה"עיתונות" את נושא האנטר ביידן לפני הבחירות ואחריהן: "האמת מאחורי האין־שערורייה של האנטר ביידן", הכריזה כותרת טור של דייוויד איגנטיוס ב"וושינגטון פוסט" לפני הבחירות (16.10). זה היה מיד לאחר שה"ניו יורק פוסט" פירסם תחקיר על האנטר, שהתבסס על מחשב נייד שהוא נטש במעבדה לתיקון מחשבים והגיע לידיו של רודי גו'ליאני, עורך דינו של הנשיא דונלד טראמפ. אבל אחרי הבחירות, ומיד אחרי ההודעה הנ"ל של האנטר, התברר שהאין־שערורייה היא לא פחות מחקירה פדרלית של בנו של נשיא נבחר: "תובעים פדרליים חוקרים את האנטר ביידן, בנו של הנשיא הנבחר ג'ו ביידן, כדי לברר אם לא דיווח על הכנסות מעסקים הקשורים לסין", דיווחה ידיעה בנושא בוושינגטון פוסט.

האתר המשפיע "פוליטיקו" היה מראשי המרגיעים לפני הבחירות, מיד לאחר שפרצה השערורייה בעקבות התחקיר: "הסיפור על האנטר ביידן הוא דיסאינפורמציה רוסית, אומרים עשרות מומחי מודיעין לשעבר", קבעה הכותרת שלהם (19.10). הספין הזה, שהתגייסו לבשל בשביל עיתונאי השמאל בין השאר ג'ון ברנן (לשעבר ראש הסי־איי־אי בממשל אובמה) וג'יימס קלאפר (לשעבר ראש המודיעין הלאומי בממשל אובמה), היה מגוחך כבר מלידתו. מה גם שמומחי המודיעין האלה הודו שהערכתם לא התבססה על גישה כלשהי לחומר המדובר. אבל העיתונות נחפזה לתפוס את המטפה לכיבוי אש שהוגש לה ולכבות את שריפת התחקיר שהיה עלול לפגוע במועמד המועדף עליה. רובה התעלם או דחק לשוליים כל ראיה שלא התיישבה עם הנרטיב החדש על "דיסאינפורמציה רוסית", ובכלל זה ידיעות שהאנטר ביידן נתון בחקירת אף־בי־איי כבר מ–2018, ושהמחשב שלו בידי האף־בי־איי מאז דצמבר 2019. עם זאת, פוליטיקו לא התקשה לשנות את הזמירות אחרי הבחירות: ב–9.12 הכריזה כותרת בו ש"העניין של משרד המשפטים בהאנטר ביידן מתמקד ביותר ממסים בלבד".

ומה אצל "הגבירה הישישה והמאפירה", כפי שנוהגים לכנות בחיבה את ה"ניו יורק טיימס", לשעבר סמל לעיתונות איכותית? במפגן מרשים של לוליינות רטורית אמר הטיימס לקוראיו כך: "טראמפ הוזהר, כך נאמר, שג'וליאני מעביר דיסאינפורמציה רוסית". זה היה לפני הבחירות (ב–15.10). את האזכורים הלקוניים של כמה מהעובדות מן התחקיר עיטר הטיימס בשפע סיבות שהסבירו מדוע צריך להטיל בהן ספק. ואחרי הבחירות? ב–10.12 התבשרו קוראי הטיימס ש"החקירה של בנו צפויה לרחף כעננה מעל לראשו של ביידן עם כניסתו לתפקיד". הכותרת כאילו יצאה ישירות מן הלא־מודע הקולקטיבי של הישישה המאפירה, וחשפה את מנגנון ההכחשה: אחרי המאמץ הגדול להכחיש את הצל שהפרשה מטילה על ג'ו ביידן סוף סוף היה אפשר להודות על האמת הזאת, המובנת מאליה.

ומה בנוגע למקבילה האמריקאית של תאגיד "כאן", ה"נשיונל פאבליק רדיו" (NPR)? "למה לא ראיתם ידיעות מ־NPR על הסיפור של 'ניו יורק פוסט' על האנטר ביידן?", שאל חשבון הטוויטר של תחנת הרדיו הנחשבת. ומיד השיב: "איננו רוצים לבזבז את זמננו על ידיעות שאינן ידיעות באמת". זה היה ב–22.10, שבועיים לפני הבחירות. חודש וחצי אחריהן השתנו הזמירות. ידיעה על חקירת האנטר הופיעה באתר NPR, וצוטטה בחשבון הטוויטר שלהם בצירוף הודעה שהם פנו למשרד התובע בדלאוור, ויעדכנו בהמשך. עכשיו לאחר שביידן נבחר, הזמן אינו דוחק עוד ואפשר "לבזבז" אותו על הלא־ידיעה שלפתע נהפכה לכן־ידיעה.

מוטב שלא נשגה באשליה שמי מכל גופי התקשורת האלה לא ידע שיש מאחורי התחקיר על האנטר ביידן סיפור חשוב ורלוונטי, ושיש חשש סביר מאוד שהאש מלחכת גם את שולי אדרתו של ג'ו. היו לפני התחקיר ואחריו ידיעות רבות, והן איששו את עיקריו מכיוונים שונים ונבדלים. עיתונות המיינסטרים התעלמה לפני הבחירות, למשל, מכובד המשקל של דו"ח של ועדת ביטחון הפנים של הסנאט על עסקיו המפוקפקים של האנטר עם גורמים זרים. היא התעלמה מהעדות המפורטת של קצין הצי לשעבר טוני בובולינסקי, שאתו ניהלו הביידנים משא ומתן עסקי ב–2017 — שכלל פגישות אישיות עם ג'ו עצמו — סביב אחד המיזמים עם סין. בובולינסקי חשף גם את דבר קיומה של חקירה בנושא, שבה הוא עצמו שימש עד, בראיון טלוויזיוני ארוך אצל טאקר קארלסון. אבל עיתונות המיינסטרים העדיפה לבטל את קארלסון — טוב, נו. זה פוקס ניוז! למה ציפיתם — במקום להגיב על תוכן דבריו של בובולינסקי. השיטה מוכרת. מבטלים את האכסניה מפני שהיא ימנית, כדי שלא להתמודד עם התוכן המזיק לשמאל. וכמה אירוני שעיתונים "מכובדים" בשמאל, שהונו את קוראיהם, לא התביישו ללגלג על אמינותו של עיתונאי מן הימין שעשה את ההפך: הביא לצופיו סיפור שאחר כך התבררה אמיתותו.

עכשיו שהאינפורמציה על קיום חקירה בענייני האנטר ביידן אינה יכולה להיחשב עוד ל"דיסאינפורמציה רוסית", ל"אין־שערורייה" או ל"ידיעה שאינה באמת ידיעה", אולי ראוי להזכיר כמה עובדות שזכו לביסוס מרשים: האנטר ביידן עשה עסקים מפוקפקים במדינות שאביו היה ממונה על יחסי החוץ אִתן מתוקף תפקידו בממשל אובמה. מסוף 2013 החל האנטר להיות מעורב בעסקים, שהלכו והסתעפו, עם גופים הכפופים במישרין או בעקיפין למפלגה הקומוניסטית של סין, ובכללם הבנק של סין. החברה הסינית שאִתה עמדו הביידנים להיכנס לעסקת כריית גז טבעי ב–2017, CEFC, היא ארגון חזית של הביון הסיני, או כך לפחות סבורים האנטר ביידן מזה, וה־FBI ומשרד המשפטים מזה (יש הקלטה של האנטר אומר זאת בקולו; ובתי הדין לריגול אישרו חקירת ריגול־נגדי נגד CEFC). חקירת המס של האנטר כוללת גם קשרים שהיו לו עם CEFC. במהלך רקימת אותה עסקה, שלבסוף לא יצאה אל הפועל, נזף שותף של האנטר ביידן, ג'יימס גיליאר, בטוני בובולינסקי בהודעת טקסט: "אל תזכיר את המעורבות של ג'ו, אלא רק כשאתה פנים אל פנים, אני יודע שאתה יודע את זה, אבל הם פרנואידים". CEFC גם הרעיפו כספים על אחרים מבני משפחת ביידן, ובהם אחיו של ג'ו, ג'ים ביידן, ואשתו שרה.

מה כל זה אומר? כאשר משפחתו של מועמד לנשיאות, ואחר כך נשיא נבחר, מצויה בקשרים עסקיים אינטימיים כאלה לאורך זמן רב כל כך עם המפלגה הקומוניסטית של סין, שהיא היריבה העיקרית של ארה"ב הנאבקת מולה על הגמוניה גלובלית, היה ראוי שהעיתונות תעסוק בסיפור הזה ברמת העמוד הראשון, ולעתים קרובות. מתוך העובדה שהיא לא עשתה זאת נגזרת, כך נדמה לי, מסקנה עגומה: בשמאל האמריקאי, במקום עיתונות יש "אח גדול" — מין תשלובת של הרשתות החברתיות, מנועי החיפוש והתקשורת הממוסדת — שתפקידו לסנתז בשביל עדר הכבשים האזרחי דיאטת מידע מעובדת, לעתים כוזבת ממש, שמטרתה להוביל אותם למסקנה שנגזרה בעבורם מראש. לפיכך, על קורא העיתונים המפוכח להניח שיש סבירות לא מבוטלת שפשוט משקרים לו. שקר לשעתו, כמובן, שפירושו: האמת הרצויה ששעתה פשוט טרם הגיעה. כמו האמת של "פראבדה".