תשובתי לפרופ' מני מאוטנר – בביקורתו על "ניידים ונייחים"

מאוטנר, על זה היה צריך להיות הוויכוח

במובן מסוים הוויכוח ביני לבין פרופ' מני מאוטנר ("הארץ", 26.2), הוא הוויכוח הנכון עבור העמדה שמציג ספרי, "ניידים ונייחים: מאבקן של האליטות נגד הדמוקרטיה הישראלית". מאוטנר הוא מייצג מובהק של העמדה שכיניתי "ליברליזם אנטי־דמוקרטי", המבטאת את האינטרסים והשאיפות של האליטה הקוסמופוליטית של הניידים. אבל מאמרו מקשה לקיים את הוויכוח, בשל שיבושים, שגיאות והצגה מטעה של עמדתי. צריך, אם כן, לנכש כמה עשבים שוטים כדי לזהות את קווי המיתאר של המחלוקת העקרונית.

ראשית, מוזר היה לי לקרוא ש"המלה 'כיבוש' אינה מופיעה (בספרי, ג"ט) אפילו פעם אחת!". לא כדאי לקבוע מסמרות כאלה אם לא מקפידים לקרוא את הטקסט בעיון. אני לא רוצה להישמע קטנוני, אבל למען הסדר הטוב, המלה מופיעה בספר פעמיים — אחת בהקשר הפלסטיני ואחת בהקשר אחר. כמו כן מופיע הביטוי "הממשל הצבאי". ולא רק המלה והביטוי — עתיד השטחים והסכסוך הישראלי־פלסטיני נדונים בספר בכמה הקשרים שונים, כולל הוויכוח בין פרופ' מרדכי קרמניצר ופרופ' רות גביזון ז"ל, על השאלה האם סוגיית הכיבוש דורשת הכרעה משפטית או פוליטית. בקיצור, אין שחר לטענה שאין בספרי "אף מלה על הכיבוש".

במאמר של מאוטנר, מנגד, אין אף מלה על הסרבנות הפלסטינית. זה לא מקרה. השמטה זו מאפשרת לו לטעון שהכיבוש "עומד במרכזה" של הלאומיות היהודית, כאילו אנחנו ולא הם, אשמים בהתמשכותו. בחסות נוסחת הכיבוש־הוא־הלאומיות מאוטנר מקדם תפישה של הלאומיות בכלל והלאומיות היהודית בפרט, לא כביטוי של הזכות הדמוקרטית להגדרה עצמית, אלא כשלילת האחר. לפיכך, לשיטתו, הכיבוש הוא תוצאה מתבקשת של פגם מוסרי יסודי שהיה בציונות, מרגע שהיא טענה לבעלות על ארץ ש"היתה מיושבת בבני עם אחר, שחי בה כבר מאות שנים", והפעילה כלפיו "פרקטיקות של קולוניאליזם התיישבותי".

האם מאוטנר הוא אנטי־ציוני? קשה לומר. לפעמים דומה שהוא מוכן להתפייס עם הלאומיות היהודית ואפילו עם הדת, בתנאי שחילונים נאורים יעזרו לשתי אלה להתפתח בכיוון הליברלי הנכון, כפי שכתב בספרו מ–2008, "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת". פעמים אחרות דומה שהוא רוצה לרפא אותנו כליל מן הציונות: "על ישראל", הוא כותב בסיומו של אותו ספר, "לטפח זהות לאומית ישראלית, המשותפת לכל אזרחיה".

אפשר להתווכח עם ההצעות האלה על בסיס היסטורי כמו גם על בסיס מושגי. אפשר לשאול: איזה עם ישב כאן "מאות שנים", אם התודעה הלאומית הפלסטינית נולדה רק בתגובה לציונות? ואפשר להזכיר שחלק ניכר מהערבים שהיו בארץ ישראל ב–1948 היגרו לכאן בעקבות תנופת הפיתוח שהביאו אתם החלוצים היהודים והמנדט הבריטי. אפשר גם להתווכח עם תפישת הלאומיות כשלילת האחר, המתעלמת מכך שהציונות קיבלה את הצעות החלוקה שהועלו ב–1937 וב–1947, ולסירוגין בין 1993 לתוכנית טראמפ. בעיקר רצוי לחלוק על הרעיון המופרך שאפשר להנדס את הלאומיות מלמעלה, בניגוד לרצון הערבים והיהודים במדינת ישראל, שאם יש דבר אחד שהם מסכימים עליו, כמעט עד אחד, הרי זו התנגדותם לתוכנית מאוטנר למזג אותם ללאום אחד.

אבל נדמה לי שלא זה העניין. טענתו של מאוטנר שהעיסוק בכיבוש נעדר מספרי אמנם שגויה עובדתית, אבל היא תרה אחר משהו שאינו לגמרי חסר שחר: העיסוק שלי בכיבוש אינו אובססיבי דיו כדי לזכות אותי בתעודת יושר מטעם המחנה הנאור. ואכן אין לי צורך בתעודת יושר כזאת. אני לא מוכן לקחת חלק בהתפלשות הטקסית ברגשות אשם לגבי דבר שהסרבנות הפלסטינית נושאת באחריות להמשך קיומו.

קרוב יותר לליבת טענותי הוא נושא אחר שמאוטנר נדרש לו: הפופוליזם והניאו־ליברליזם, וגם כאן הוא מטעה את הקוראים. לפי דבריו, אני טועה כשאני טוען כי הפופוליזם קם בין השאר כדי למחות על הפגיעה בריבונות האזרחים, כלומר בדמוקרטיה. "הפירוש הרווח לעליית הפופוליזם", הוא כותב, אינו רואה בו תגובה לפגיעה בדמוקרטיה, אלא "תגובת נגד להשלטת הניאו־ליברליזם". והוא מוסיף, "טאוב אינו דן כלל בניאו־ליברליזם".

לא נכון. ההקדמה לספרי מבהירה כי חזונם של הניידים, חזון הכפר הגלובלי, "התבסס על תפישה ניאו־ליברלית". אכן המפלגות הפופוליסטיות, הימניות והשמאליות, מתנגדות לחזון זה, ועובדה זו ניצבת במרכז הדיון שלי כבר מתחילתו.

במאמרו, מאוטנר לכאורה סותר את עצמו בנושא זה: הוא טוען שהניאו־ליברליזם פגע בדמוקרטיה. היה צריך להיות ברור לו, לכן, למה מחאה נגד ניאו־ליברליזם יכולה להיות בה בעת מחאה נגד הפגיעה בדמוקרטיה. זו לא שאלה תיאורטית, כפי שיודע כל מי שטרח לעיין ב"פירוש הרווח" לתופעה פופוליסטית מרכזית — הברקזיט.

אבל אז מגיעה טענה תמוהה עוד יותר: שהפגיעה בדמוקרטיה היא בכלל תוצאת לוואי לא מכוונת של הניאו־ליברליזם: "טאוב מונה לא פחות מ–15 מופעים", כותב מאוטנר, "המלמדים לדבריו, על כך שהאליטות המערביות חותרות תחת הדמוקרטיה. אבל הדיון האקדמי מלמד שכמעט כל המופעים האלה אינם נובעים מהחלטה של האליטות לפגוע בדמוקרטיה". האומנם זה מה ש"הדיון האקדמי מלמד"? אני לא יודע על "כמעט כל המופעים", אבל לא במקרה הקדשתי פרק שלם למופע מרכזי מאוד של התקפת האליטה על הדמוקרטיה: האקטיביזם השיפוטי בישראל, שחתירתו תחת הדמוקרטיה היא מלאכת מחשבת של כוונת תחילה ותכנון ארוך טווח. אם הפניה "לדיון האקדמי" תעזור כאן, אולי יסייע למאוטנר לעיין בספר, "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת" מאת מנחם מאוטנר.המחבר מראה שם בפירוט איך אנשי האליטה של השמאל, שהודחו מן השלטון בבחירות 1977, "הגיבו על כישלונם ב'פוליטיקה של הבחירות' בהעתקת חלק מהמאבקים הפוליטיים שלהם לזירה של בית המשפט העליון". כלומר, הם יצרו לעצמם דרך לעקוף את הדמוקרטיה באמצעות הרשות השופטת ולכן גם תמכו בהתעצמותה על חשבון הרשויות הנבחרות.

זו תרומתו המשמעותית ביותר של מאוטנר לדיון הציבורי, ומכאן הנטייה של רבים לראות בו מתנגד לאקטיביזם השיפוטי. זו טעות. הביקורת של מאוטנר היא טקטית ביסודה, מפני שגם הוא אוחז בתפישה אנטי־דמוקרטית לפיה הרשות השופטת מייצגת מעצם טבעה את הליברליזם של החלק החילוני והנאור בחברה. לפיכך מוטלת עליה החובה לקשור את שאר הציבור, הנאור פחות, באפסר ליברלי — אחרת אי אפשר יהיה להציל את כולנו מחשכת הלאומיות והדת.

ספרו של מאוטנר "הליברליזם בישראל" (2019) מצייר את יחסי הרשויות כך: הכנסת והממשלה מגלמות את הלאומיות היהודית, ולכן על בית המשפט להוות משקל נגד ליברלי לסכנות אלה. ומהו בדיוק הליברליזם שבשמו הוא מבקש לרסן את הלאומיות? זה ליברליזם פטרנליסטי דל, המנתק את זכויות הפרט והשוויון מבסיסן בריבונות האזרחים.

מדובר באידיאולוגיה אוליגרכית, מבית המדרש של העריצות הנאורה. ולכן מאוטנר רוקד מסביב לנושא המרכזי של ספרי, אבל נמנע מלהציג אותו כהווייתו. כך הוא מסווה את העובדה שהביקורת שלי מכוונת באופן ספציפי נגד עמדות כמו שלו, נגד אליטה יהירה הרואה לעצמה זכות לקבוע את גורלנו במקומנו, והמקדמת את השקפתה זו על ידי הסתרת האגרוף האנטי־דמוקרטי בתוך כפפת הביקורת על הלאומיות. וזה הרי לב העניין. הרשויות שאותן מבקש מאוטנר לקשור באפסר בשם החשש מן הלאומיות הן, לא במקרה הרשויות הנבחרות. והאפסר עצמו, שוב לא במקרה, נמצא בידי הרשות האחת שאינה נבחרת, זו המייצגת את האליטה העשירה, המשכילה והמבוססת. כך עובד הפטנט הרטורי: הכפשת הלאומיות היא ההצדקה לסירוס הדמוקרטיה, שכן ההמונים, כידוע, לאומנים. זו ליבת האליטיזם של מה שכיניתי ליברליזם אנטי־דמוקרטי.

תו ההיכר של גניבת הדעת הזאת הוא ההפרדה המלאכותית בין "מהות הדמוקרטיה" שהיא, כך אומרים לנו, זכויות אדם, לבין הבחירות, שאינן אלא "הפרוצדורה של הדמוקרטיה". בחסות התיאוריה המופרכת הזאת, המזהה את האוליגרכיה המשפטית עם "דמוקרטיה מהותית", מבטיחה לנו האליטה שהיא תשמור על זכויותינו אם נמשכן בידיה את ריבונותנו. זו העמדה שמאוטנר מצדד בה, ולא מאתמול. אפשר למצוא אותה במאמר מ–1993 הנחשב לציון דרך בקריירה שלו, "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי" ("עיוני משפט"). כבר שם הוא אימץ את ההבחנה בין מהות לפרוצדורה. והמאמר מסתיים במה שאפשר לאמץ, נדמה לי, כשבועת הצופה של הניידים. אחרי שהוא מציין בדאגה את עלייתם של "כוחות הלאומנות והיהדות" שבית המשפט הליברלי נאבק בהם, חותם מאוטנר בקריאה לאליטה הקוסמופוליטית: "כל מי שסבור כי בשנים שיבואו חייבת זיקתה של ישראל למערב הליברלי להימשך ואף להתעצם, חייב לייחל שמאבקו של בית המשפט יוכתר בהצלחה". על זה היה צריך להיות הוויכוח.

לכתוב תגובה