אריאלי, בוא נבדוק מי מפיץ מיתוסים עבשים

לשאול אריאלי יש תפקיד חשוב בשיח של השמאל: הכחשת עובדות היסוד של הסכסוך, כדי להרגיע את מחנה השלום ולשכנעו שלא אפסה התקווה ויש פרטנר בצד הפלסטיני. הוא עושה זאת על ידי מאמרים עמוסי פרטים פריפריאליים האמורים לבסס את סמכותו ככותב, שאותה הוא מאציל על הטענה הכוזבת שבלב הוויכוח, שאין לה כמובן שום סימוכין של ממש: שהפלסטינים ויתרו על שאיפתם לחסל את המפעל הציוני באמצעות מה שהם מכנים "זכות השיבה".

הנה כך הופיעה הטענה הזו במאמר האחרון של אריאלי שבו כתב שאני מפיץ את ה"מיתוס" ש"אין פרטנר": בפועל, כתב אריאלי, "הראשון לנהל משא ומתן על הסדר קבע היה אהוד ברק, בקמפ דייוויד 2000 ובטאבה 2001. בשתי הוועידות הללו, אף כי הפלסטינים הסכימו לפירוז מדינתם, לסידורי ביטחון נרחבים ולאי מימוש 'זכות השיבה', ברק דחה את העמדה הפלסטינית" ("הארץ", 26.3).

זה שנים שמסע התעמולה של אריאלי נסוב על הקביעה המופרכת הזאת. "זו לא הפעם הראשונה ש(אריאלי, ג"ט) מתעקש לפרסם מידע דומה ואני מתעקש לחשוף את ההטעיה", כתב בן־דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר, בתגובה למאמר של אריאלי. "בפועל, במסמך התשובה הרשמי של הרשות הפלסטינית להצעות של קלינטון, מ–1 בינואר 2001, נכתב כהאי לישנא: 'איננו יכולים לקבל הצעה שאינה מבטיחה את זכות הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם'" ("ידיעות אחרונות" 2.4). גם לגבי שיחות טאבה אין שחר לדברי אריאלי. ימיני מזכיר כי מיגל מורטינוס, שנכח כמשקיף מטעם האיחוד האירופי בשיחות טאבה, העיד כי "הצד הפלסטיני שב והדגיש שהפליטים הפלסטינים צריכים לקבל זכות שיבה לבתיהם על פי פרשנותם להחלטה 194 (של עצרת האו"ם, ג"ט)".

אבל מפעל ההונאה ארוך השנים של אריאלי אינו מבוסס על פרשנות שגויה של מסמך בודד או אפילו של סבב אחד של שיחות. מדובר בהכחשה שיטתית של עובדות היסוד שעליהן התרסקה אשליית הפיוס ההיסטורי בינינו לבין הפלסטינים. כפי שהבחין שלמה אבינרי, במשך שנים רבות האמין מחנה השלום הישראלי ש"התנועה הלאומית הפלסטינית היא תמונת ראי של תפישת הציונות", ושעל כן יש מקום לפשרה של חלוקת הארץ בין שתי התנועות הלאומיות ("אוסלו: החלום ושברו", "הארץ", 10.7.14). אבל, הוסיף אבינרי, התברר שהתנועה הלאומית הפלסטינית לא רואה בציונות תנועה לאומית לגיטימית אלא מפעל קולוניאלי שיש לחסלו. דומה שהבעיה חמורה אפילו יותר: בניגוד חריף לדברי אריאלי, למשל במאמרו "אבו מאזן רוצה מדינה, לא שיבה" ("הארץ", 18.11.2012), עיקרו של האתוס הלאומי הפלסטיני אינו עצמאות פוליטית, אלא שיבה גיאוגרפית לתוך מדינת ישראל.

בספרם "מלחמת זכות השיבה", פורשים ד"ר עינת וילף ועדי שורץ את העדויות הרבות לכך ששיבה היא־היא מטרתם של הפלסטינים ואין בִּלתה. ספרי הלימוד, הסמלים הלאומיים, המפתחות העוברים מדור לדור, הטקסים והנאומים הפוליטיים כולם מעלים אותה על נס והופכים אותה ללב האתוס הלאומי. לכן למשל, כך הם מסבירים, אין זה מקרה שסאיב עריקאת שניהל את המשא ומתן מול ישראל, הקפיד להימנע מן הביטוי "שתי מדינות לשני העמים" ונהג לומר במקום זאת, "שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום". הצוות שלו הסביר את פשר הניסוח החמקמק במכתב ממאי 2009: "לאזכור זכותם של שני העמים להגדרה עצמית עשויה להיות השפעה שלילית על זכויות הפליטים, כלומר על זכות השיבה, שכן משתמע מכך שהפליטים הפלסטינים יוכלו לממש את זכות השיבה שלהם רק בהקשר של זכותם להגדרה עצמית" ולכן הדבר עשוי להתפרש כאילו "אש"ף אינו מבקש עוד הגדרה עצמית פלסטינית בשטחה של מדינת ישראל" (מתוך "מלחמת זכות השיבה").

גם תומכים רבים של תהליך אוסלו בראשיתו נאלצו להתפכח מהאשליה שעמדה בבסיס ההסכם בשל ההתעקשות הפלסטינית בנושא זה: "זכות השיבה היא מיסודות הזהות הפלסטינית ומעקרונות היסוד של התנועה הלאומית הפלסטינית", כתב אלכסנדר יעקובסון ("בלי אשליות על מחמוד עבאס", "הארץ", 29.6.2017). "קשה מאוד לוותר על תביעה זו, אבל בלי ויתור זה — אין משמעות לדיבורים על שלום". עבאס, כתב יעקובסון, "עקבי בסירובו לוותר על הדרישה לזכות השיבה של (צאצאי) הפליטים לישראל".

אריאלי נוטה להתחבא מאחורי פלפול האומר שהפלסטינים אמנם לא ויתרו על הזכות, אבל כן ויתרו, כביכול, על מימושה. אבל זו התחכמות תפלה. מחמוד עבאס הבהיר זאת היטב, בנאום בערבית, בינואר 2014 (תוך איזכור מפורש של עצמו): "זכות השיבה היא החלטה אישית", קבע. "מה פירוש הדבר? שלא הרשות הפלסטינית, לא המדינה, לא אש"ף, ולא אבו מאזן (עבאס, ג"ט) ולא שום מנהיג ערבי או פלסטיני יש להם זכות לשלול ממישהו את זכות השיבה…. הבחירה היא שלך. אתה רוצה לשוב? אז תשוב…. אפילו אב לא יכול לוותר על זכות זו של ילדיו" (תרגום מציטוט באנגלית ב–The Times of Israel, 13.1.2014).

לפי גרסת המציאות האלטרנטיבית של אריאלי, אהוד אולמרט, לולא נאלץ להתפטר, היה מוביל אותנו לארץ השלום המובטחת שברק כביכול סירב להיכנס אליה. גם בזה, כפי שהראה ימיני, אריאלי מטעה את קוראיו כבר שנים, על ידי הצגה של מסמך של עבאס מ–2009 כאילו הוגש לאולמרט ב–2008 (כלומר לפני שהסתיים המשא ומתן), וכאילו המסמך הבטיח, לפי גרסת אריאלי, ש"הפליטים לא חוזרים לישראל". אבל זה לא מה שכתוב במסמך, מסביר ימיני. המסמך דורש "שיבה של 15 אלף פליטים לשנה, במשך עשר שנים, שיתחדשו" (ynet, "הצעות שהפלסטינים יכולים לסרב להן, שוב ושוב", 14.2.2020).

גם במאמרו הנוכחי אריאלי מצטט את אולמרט לביסוס דבריו: בראיון ב–2012, הוא מזכיר, אמר אולמרט: "הפלסטינים אף פעם לא דחו את הצעותי". אבל לדברי אולמרט אין שחר, וחזקה על אריאלי שהוא יודע זאת. בראיון ל"וושינגטון פוסט" במאי 2009 אמר עבאס כי סירב להצעות של אולמרט משום ש"הפערים היו גדולים מדי". קונדוליזה רייס דיווחה בספרה No Higher Honor, שעבאס דחה את הצעת אולמרט אף כי, תוך הפקרות שקשה להבינה, הסכים אולמרט להכיר בעקרון "זכות השיבה", מתוך הנחה שיוכל להגביל את מספר ה"שבים". לצערה של רייס עבאס דחה את רעיון המספר המוגבל. "אני לא יכול לומר לארבעה מיליון פלסטינים שאין להם זכות שיבה", הוא אמר לה.

אבל מעל הכל ראוי לזכור את דבריו של דניס רוס, יונה מובהקת, בסיום ספרו The Missing Peace: העדות המכריעה לכוונותיהם של מנהיגים מצויה בתשובה לשאלה פשוטה, כתב רוס: עד כמה הם מכינים את עמם לפשרה. ערפאת לא הכין את עמו לפשרה, ואף מנהיג פלסטיני שבא בעקבותיו לא עשה זאת. לכן שום פרשנות יצירתית לא תוכל לכופף את המציאות כך שתטיל איזו ביצת קינדר רטורית, שאם רק נקלף אותה בזהירות, נמצא בתוכה את הגוזל המיוחל של יונת השלום. האמת היא פשוטה וחדה: אין פרטנר. מטרת התנועה הלאומית הפלסטינית איננה עצמאות מדינית, אלא חיסול הציונות.

אז איך קורה שכותב כמו אריאלי ממשיך לאחז את עינינו במשך שנים רבות כל כך, מבלי לאבד מן המוניטין שלו כ"מומחה"? הסיבה היא, כנראה, שמחנה השלום, למרות כישלונו ההיסטורי, הדרמטי, רוצה בכל לב שימשיכו להונות אותו, כדי שלא ייאלץ להישיר מבט אל המציאות. הגיע הזמן להתגבר על האבל המובן הזה על אובדן החלום, ולחזור אל קרקע המציאות. מפני שרק ראייה נכוחה תבטיח שנוכל להתמודד עם הסכנות הרבות שהמזרח התיכון מזמן לתושביו.

בשולי הדברים אני נדרש לתקן גם את הרושם המטעה שיצר מאמרו של אריאלי בעניינים אחרים. אמנם לפרקים הוא הביא את דברי כלשונם, אבל אז המשיך להפריך טענות מוגזמות שנגזרות כביכול מדברי. די לעבור על כותרות המשנה של מאמרו כדי להבין את המניפולציה הרטורית של "הפרכת" ה"מיתוסים" שאני מפיץ כביכול: לא אמרתי שהארץ היתה "שוממה וריקה", אמרתי שחלק ניכר מהערבים שהיו כאן ב–1948 הגיעו בעקבות המנדט והעליות הציוניות. זו טענה נכונה. לא אמרתי ש"רק היהודים הביאו קידמה", אלא שהיהודים הביאו קידמה, שגם זה כמובן נכון. לא אמרתי ש"אין עם פלסטיני" אלא שהתודעה הלאומית הפלסטינית התעוררה רק בתגובה לציונות. אריאלי מפריך את ההגזמות, והקורא העירני ודאי שם לב שהוא לא הפריך ולו טענה אחת משלי.

ולבסוף לא יכולתי שלא להתפעל מהתעוזה של מי שמפיץ מיתוסים עבשים על פרטנרים פלסטינים מדומיינים, אבל מציג את עצמו כמי שמפריך "מיתוסים עבשים".

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=1198
  • תגובות ב-RSS

אין אפשר לפרסם תגובות כרגע.