למה לא שמעתם על הסיפור של הביידנים

את הסיפור של הבחירות האלה אי אפשר יהיה לספר בלי לנסות להסביר מה קרה לעיתונות — בארצות הברית וגם כאן. זה סיפור שלא סופר, מפני שרמת הסיקור של ארצות הברית בעיתונות הישראלית היא מתחת לכל ביקורת, והיא ניזונה מגופי תקשורת שהיא טרם עמדה על מידת הפוליטיזציה שלהם. לכן העיתונות הישראלית פשוט החמיצה לגמרי את הסיפור שבמרכזו ניצבת העיתונות עצמה — הסיפור על הצנזורה. מה שהגיע לאוזני ישראלים הוא כמעט אך ורק גרסת הצנזורים, כך שלא היתה להם כל אפשרות לנחש מהי הדרמה האמיתית המתרחשת מאחורי מסך ההסתרה: הסיפור על איך התקשורת נהפכה ממגינת חופש הביטוי ליריבה ישירה שלו.

הדרמה הגיעה לשיא בשבועות האחרונים לפני הבחירות כשטוויטר (ובמידה פחותה פייסבוק) חסמו את הגישה לתחקיר של "ניו יורק פוסט" על האנטר ביידן (בנו של הנשיא הנבחר), ומנעו את הפצתו ברשתות החברתיות. עיתונות המיינסטרים גיבתה את המהלך באמצעות חומת שתיקה והשתקה. ולא מפני שהסיפור היה שקרי, אלא להפך, מפני שהוא היה אמיתי. כך נחשפה במערומיה הפוליטיזציה הכמעט מוחלטת של תיווך המידע. אפשר היה באותה מידה להצהיר בגלוי כי מטרת התקשורת אינה חתירה לאמת, אלא הדחת דונלד טראמפ, וכי איתרוג מוחלט של ג'ו ביידן היה צו השעה.

לביידן יש קופת שרצים לא מבוטלת, אבל אפילו בתוכה נושא סין מזדקר ובולט לרעה. זה לא סיפור חדש, והוא לא התחיל עם התחקיר של ה"ניו יורק פוסט" ערב הבחירות. זה התחיל בתקופת ברק אובמה: בדצמבר 2013 נחת מטוסו של סגן הנשיא ביידן, איירפורס 2, בבייג'ין במסגרת ביקור רשמי. האנטר ביידן ירד עם אביו לשטיח האדום. עשרה ימים אחרי הביקור הזה, הבנק של סין, שהוא זרוע כלכלית של המפלגה הקומוניסטית הסינית, השקיע מליארד וחצי דולר (!) במיזם כלכלי ששמו Bohai Harvest RST. המיזם הוא שותפות בין הבנק של סין, לבין חברה בשם Rosemont Seneca, שבעליה הם האנטר וכריס היינץ, הבן החורג של מי שהיה אז שר החוץ, ג'ון קרי. "הממשלה הסינית מימנה באופן ישיר", כותב העיתונאי פיטר שוויצר בספרו "אימפריות סודיות", "עסק שהיא היתה הבעלים־שותפים שלו, יחד עם הבנים של שניים ממקבלי ההחלטות החשובים ביותר באמריקה". זו היתה תחילתה של מערכת יחסים עסקית מרובת ערוצים וענפה, שגלשה לטכנולוגיה המכונה דו־שימושית — כלומר גם אזרחית וגם צבאית.

כמובן, אין להוציא מכלל אפשרות שממשלת סין פשוט זיהתה בשני הבנים־של כישרון יוצא דופן לניהול השקעות. אבל סביר יותר שהיא עשתה מה שהיא עושה במקומות אחרים בעולם: משחדת פוליטיקאים באמצעות עסקים המניבים רווחים עצומים. האם יש לכל זה קשר לכך שביידן הוא מליץ יושר של סין בארצות הברית? התקשורת לא דחקה בביידן בשאלה, וביידן לא הרגיש שהוא צריך לענות עליה.

זה שנים ארוכות שהאנטר ביידן מתעשר מעסקים שריח רע עולה מהם במדינות שבהן ביידן האב היה איש הקשר של ממשל אובמה, כמו אוקראינה, רוסיה, וסין. ג'ו ביידן פתר את העניין באמירה שהיא לא רק שקרית על פניה, אלא ממש מצחיקה: הוא לא מדבר עם בנו על עסקיו. האם אנחנו אמורים להאמין שבכל נסיעותיהם הארוכות ובכל ארוחות הערב המשפחתיות, לא עלה על דעתו של האב לברר איך בדיוק נעשה בנו מיליונר, ודווקא במדינות שמולן ניהל אביו את מדיניות החוץ? אבל לעיתונות שהיתה להוטה לשלח את ג'ו קשישא בטראמפ זה הספיק.

זו אותה עיתונות שנכנסה לאקסטזה בכל פעם שהגיעה לאוזנה שמועה מיד שלישית על מישהו מקמפיין טראמפ שהיה בכנס במוסקבה. אבל ביידן והמפלגה הקומוניסטית הסינית? צרצרים. למעט כמה צדיקים בודדים בארגוני חדשות ימניים, התקשורת סירבה להתעניין אפילו כאשר התברר, ערב הבחירות ממש, שהחברה שאתה הביידנים היו מעורבים עד צוואר, נתונה בחקירת מודיעין תחת הרשאות האזנה של בתי הדין המיוחדים לריגול (FISC). פירוש הדבר שלפי דעתם של האף־בי־איי ומשרד המשפטים הפדרלי — לא לפי דעתם של אתר ברייטברט ופוקס ניוז — ייתכן שהחברה הזאת היא ארגון חזית של הביון הסיני (היא כבר שימשה לקניית השפעה פוליטית, למשל בצ'אד ובאוגנדה). אחד מבחיריה, צ'י פינג פטריק הו, נעצר בארה"ב. הטלפון הראשון שהוא עשה מהמעצר היה למשפחת ביידן.

ארבע שנות מניפולציה ברשתות, בחדשות, ובעיתוני המיינסטרים הגיעו לשיא דרמטי עוצר נשימה בהתגייסות המרוכזת להשתקת התחקיר של הניו יורק פוסט. אמנם הסיפור נשמע בהתחלה כמעט בדיוני — וכלל מחשב שעל פי הטענה נזנח בידי האנטר ביידן במעבדת תיקון בדלאוור, והתגלגל לידי רודי ג'וליאני, פרקליטו של הנשיא טראמפ — אבל אף על פי כן היה לדברים צליל של אמת. מפני שהתוכן של הגילויים התאים לדברים שכבר היו ידועים. כלומר ידועים למי שרצה לדעת. על המחשב נמצאו שפע חומרים אישיים, ובהם תמונות פורנוגרפיות של האנטר עצמו, ותמונות שבהן הוא צורך, לכאורה, סם מסוג קראק (מה שהופך אותו לסיכון ביטחוני מהלך). נוסף על אלה נמצאו שם כ–11 אלף אימיילים. ובאלה יש, על פי הטענה, תיעוד למעורבות של ג'ו ביידן בעסקי בנו.

איך הסבירה טוויטר את החסימה של הלינק ואת סגירת החשבון של הניו יורק פוסט, העיתון הרביעי בתפוצתו בארה"ב? הטענה הראשונה היתה שהפרסום מפר את מדיניות טוויטר נגד חומר שנגנב (hacked materials). הטענה היתה קומית בטיפשותה, בהתחשב בזה שכמה שבועות קודם לכן מאזני המס הפרטיים של טראמפ, שנגנבו ונחשפו ב"ניו יורק טיימס", היו מרוחים בכל פינה ברחבי המדיה החברתית. אפילו בתוך תיבת התהודה של ג'ק דורסי, הבעלים של טוויטר, התברר שאיש לא קונה את התירוץ המאולץ הזה.

טוויטר מיהרו לדלג לתירוץ ב': הם לא מפרסמים, התבשרנו, חומר שלא אומת. אחרי ארבע שנים וחצי של הפצת "תיק סטיל" — אסופת האגדות השערורייתיות והמופרכות על טראמפ והרוסים — גם זה לא היה משכנע במיוחד. את סיפורי תיק סטיל אפשר להמשיך להפיץ באין מפריע גם עכשיו. האם אנחנו אמורים להאמין שאגדת האורגיה המצולמת של טראמפ במלון רוסי היתה "ניוז", אבל תמונות ממשיות של האנטר ביידן עם פייפ קראק הן "פייק ניוז"? השתיקה הנמשכת של האנטר ביידן והקמפיין של אביו, שלא הכחישו את האותנטיות של החומרים, לא תרמה לאמינות התירוצים, ודאי לא כשהתבשרנו שבכלל מדובר ב"דיסאינפורמציה רוסית".

גם הטענה הקלושה הזאת הופרכה מיד, ולא רק כי ראש המודיעין הלאומי, ג'ון רטקליף, אמר שאין לה שום בסיס, אלא גם כי מדובר באימיילים שיש להם נמענים בצד השני וקל לבדוק את הדבר. ואכן, אימיילים ממקורות אחרים החלו לצוץ מיד. למשל מחשבון הג'ימייל של בוואן קוּני, שותף של האנטר לשעבר, המרצה עונש מאסר בגין אחד העסקים המשותפים שלהם.

ואז בא טוני בובולינסקי, איש עסקים וקצין צי לשעבר, וחשף התכתבות משלו עם האנטר ואנשיו, וכן את העובדה שהוא עצמו נפגש עם ג'ו ביידן במהלך המשא ומתן על העסקים שהביידנים רצו שהוא ינהל בשבילם מול הסינים. ולקינוח, הוא חשף את העובדה שמתנהלת חקירה פעילה של האף־בי־איי בנושא. הידיעה צצה פה ושם לרגע, ומיד הוטבעה בתוך שלולית השתיקה הדלוחה.

ארבע שנים וחצי של היפר־וֶנטילציה על חקירת שיתוף הפעולה הרוסי של טראמפ, שלא היה, ועכשיו דממה גמורה לנוכח מועמד דמוקרטי לנשיאות, שלכאורה לקח שוחד מסין, ובנו כנראה מכר גישה אליו לגורמים זרים, והוא אדם שמשפחתו בקשרים עם חברה שהאף־בי־איי חושב שהיא ארגון חזית של המודיעין הסיני — כל זה הושתק והוסתר. כי כל מה שצריך לעשות כדי לעזור למועמד שעננת חשד בשחיתות מלווה אותו כבר שנים הוא לכסות את ערוותו בשתיקה. כלומר לקרוא לאמת עליו "שקר" ו"פייק־ניוז".

מה למדו עיתונאי ישראל מהפיכתה של העיתונות ממפעל לחשיפת האמת למנגנון צנזורה? שצריך לייבא את הצנזורה גם לכאן, כמובן. חקייני אמריקה במקומותינו — מעוזי בנזימן עד נחום ברנע, מאטילה שומפלבי ועד נדב איל — התגייסו לשירות הצנזורה והמלחמה ב"שקרים". ומה הם שקרים? אלדד יניב התנדב להסביר בטוויטר: זה מה שאומרים "האב, הבן, ומפקדי צְבא המזהמים, מגל וריקלין". רביב דרוקר, עוד תומך נלהב של הצנזורה, מיהר לקרוא לאביחי מנדלבליט "לטפל ב'ישראל היום'" ("הארץ", 24.11). ללמדכם שהם למדו מאמריקה היטב: הבה נקרא שקר לדעה של היריב הפוליטי.

המתקפה על חופש הביטוי כבר כאן. עיתונאים מובילים אותה. וכמו תמיד — אצל סבונרולה, אצל רובספייר, אצל האינקוויזיציה, או אצל סטלין — זה מתחיל מאנשים שקוראים לדעה של עצמם "האמת". אנחנו יודעים לאן זה מוביל, כי במקום שבו האנשים האלה מנצחים, שם לא יקום שום גלילאו גליליי.

התוכניות הסיניות במזרח התיכון – ענן קודר על האופק

גדי טאוב, הארץ, 22.10.2020

(הכותרת בעיתון היתה "התשובה הישראלית לאיום הסיני")


האליטה הישראלית כמו רבות ממקבילותיה במערב מתקשה לתפוש את חומרת האיום הסיני ההולך וגדל, משום שכמו מקבילותיה, היא עדיין חיה, כך נדמה, בעידן ביל קלינטון: היא ממשיכה להניח, כמו פרנסיס פוקויאמה ותלמידו הבולט יובל נוח הררי, שקץ ההיסטוריה ממש בהישג יד, ושהגישה לשוק החופשי העולמי תביא אתה גם את בשורת החירות.


במוקד החזון הזה עומדת הנחה שאותה נטל הניאו־ליברליזם מקרל מרקס, כפי שמעירים ד"ר מייקל דוראן וד"ר פיטר ראו, במאמרם "הממלכה הסינית החדשה במזרח התיכון" (שתורגם לעברית והתפרסם לאחרונה באתר "מידה"): ההנחה שההסדר הכלכלי קובע את הארגון החברתי והפוליטי.

זו הסיבה שבגינה דחף קלינטון לקבל את סין לארגון הסחר העולמי, כפי שאכן קרה בסוף שנת 2000. העולם קיווה שהמעבר של סין מכלכלה מנוהלת לשוק חופשי יביא אתו ליברליזציה של המשטר הטוטליטרי, וששילובה בשוק העולמי הפתוח יעודד מגמה זו ויהפוך אותה ל"אזרחית" אחראית במשפחת העמים.
דבר מכל זה לא קרה. המשטר הסיני מצא נוסחה היברידית שאיפשרה לו להעניק לאזרחיו חופש כלכלי יחסי יחד עם פיקוח גובר באמצעים אלקטרוניים חדשניים, ודיכוי טוטליטרי נחרץ ואכזרי.


אשר לאזרחות טובה במשפחת העמים — סין השכילה לנצל את משאבי כוח העבודה העצומים שלה כדי למנף פרויקטים אדירים של תשתיות, שאיפשרו לה להשתמש בעולם הכלכלי הפתוח כמצע פורה לניאו־קולוניאליזם. סין בונה תשתיות ברחבי העולם, לרבות במדינות נחשלות, וכשהללו הופכות חדלות פירעון, היא משתלטת כבעלים על אותן תשתיות, באותו אופן שלאימפריה הבריטית היתה בעלות על תעלת סואץ, למשל. מדינות כאלה הופכות שפחות נרצעות, ומגדילות את השפעתה הבינלאומית של סין.
דוגמה בולטת לכך היא השותפות השערורייתית של ארגון הבריאות העולמי בהונאה הסינית לגבי סכנת נגיף הקורונה — למשל, כשגיבה את הודעת הסינים כי אין ראיות לכך שהנגיף עובר בין בני אדם, עד שלב מאוחר יחסית בינואר. ההסבר לכך ברור: מנכ"ל הארגון הוא תאודרוס אדהנום גברה־יסוס, שר החוץ לשעבר של אתיופיה, השקועה עד צוואר בחובות לסין.


בנוסף לרשת התשתיות הקולוניאליסטית שסין פורסת מסביב לגלובוס, היא פועלת באופן נחרץ ונטול עכבות לגנוב פטנטים וזכויות יוצרים, וכן ליצור מלכודות חוב ולדלדל את בסיס הייצור של כלכלות מתחרות. זאת היא עושה על ידי העברת משרות ייצור לתחומה, תוך כדי העסקה חסרת רחמים של עובדים בתנאים הקרובים לעבדות, ועבודות כפייה של אסירים פוליטיים ומיעוטים מדוכאים.

מאחר שסין תוקפת כך גם את הכלכלה האמריקאית, העימות בין שתי המעצמות הוא בלתי נמנע, או יימנע רק במחיר כניעה אמריקאית להגמוניה סינית עולמית. ההישג הגדול ביותר של ממשל טראמפ הוא בכך שעצימת העיניים האמריקאית בנושא הזה נגמרה, למרות מאמציה (המוצלחים בחלקם) של סין לקנות השפעה בכסף, על ידי שותפויות שאיפשרו לרבים באליטה האמריקאית להתעשר במהירות — הבן של ג'ו ביידן והבן החורג של ג'ון קרי, או הסנאטורית הדמוקרטית הבכירה דיאן פיינסטיין, למשל. גם התרומות של סין ל"מרכז ביידן לדיפלומטיה ומעורבות גלובלית" באוניברסיטת פנסילבניה כנראה לא נובעות מאלטרואיזם בלבד.


ואם העימות אכן יסלים, מה שעשוי לקרות אפילו תחת ממשל דמוקרטי, נשאלת השאלה האם ישראל יכולה, כפי שהמליצה לא מזמן קרולינה לנדסמן ("הארץ", 14.8), להישאר נייטרלית ו"לתמרן מול שתי המעצמות"? ספק אם יש לנו אופציה כזאת. כל עוד אמריקה נחושה לעמוד מול האגרסיביות הסינית כדאי לישראל לשמוע בקולו של שר החוץ האמריקאי מייק פומפאו, שעל פי הדיווחים המליץ לנו לצמצם את השותפויות עם סין.


מאמרם של דוראן וראו שופך אור על חלק מן הסיבות לכך: לסין יש תוכניות מרחיקות לכת לגבי המזרח התיכון, והן אינן כוללות שקידה על פיתוח האזור לרווחת כל תושביו. לדברי דוראן וראו, "סין מתקדמת במזרח התיכון בנחישות חסרת רחמים, מכיוון שהיא רואה באזור אינטרס חיוני יותר מכל אזור אחר מלבד מערב האוקיינוס השקט. כדי לשמור על האינטרס הזה סין פועלת לנישול ארה"ב מהמזרח התיכון". לכן טעות לחשוב שסין רק תומכת מן הצד בציר רוסיה־איראן. רוסיה ואיראן, כותבים דוראן וראו, הן השותפות הזוטרות בתוכנית הסינית להגמוניה אזורית. רמז לכך ראינו בדצמבר האחרון אז "קיימה סין תרגילים ימיים משותפים עם רוסיה ואיראן באוקיינוס ההודי ובמפרץ עומאן".


למה המזרח התיכון חשוב כל כך לסין? מחצית מיבוא הנפט שלה מגיע מן המפרץ הפרסי או עובר דרך תעלת סואץ. כמו כן רבים מחומרי הגלם האחרים שהיא צורכת עוברים בצווארי הבקבוק של המזרח התיכון. לכן, כחלק מ"חגורה ודרך", פרויקט התשתיות חובק העולם של סין — כל הדרכים יוליכו לא אל רומא, אלא אל בייג'ינג — סין עמלה על נתיב שכולל אוטוסטרדות, מסילות רכבת וצינורות, שיובילו ממחוז שינג'יאנג, בצפון מערב סין, דרך פקיסטאן עד לנמל גוודאר לחופי האוקיינוס ההודי, ממזרח למפרץ הפרסי.


בקצה הצפוני של הנתיב הזה, במחוז שינג'יאנג מרוכז המיעוט האויגורי, שהסינים מדכאים באכזריות, ושעל חלקו הם מחילים, על פי הדיווחים האחרונים, גם עיקור כפוי. למה? לפי דוראן וראו הסיבה היא שמיעוט זה, שנאמנותו למשטר מוטלת בספק, יושב בחלקו הגדול על עורק התנועה היבשתי הזה, המספק לסין מוצא אל המפרץ הפרסי. "עד כמה נחושה סין בהתקדמותה לעבר המזרח התיכון?" שואלים דוראן וראו. "נחושה מספיק כדי לבצע רצח עם".


במזרח התיכון, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, הנמלים, הדרכים, האיים המלאכותיים (באוקיינוס ההודי) ושאר התשתיות של פרויקט "חגורה ודרך", אינם רק חלק מרשת כלכלית שסין תעמוד במרכזה. רבות מהן ניתן להסב, ורבות כבר מוסבות, לשימוש צבאי. התמונה שמשרטטים דוראן וראו היא מפחידה ורבת ממדים: סין משתלטת בסבלנות ובעקשנות על צווארי בקבוק ועל נקודות אסטרטגיות במזרח התיכון, וגם מעבר לו.
ישראל בתוך התמונה הרחבה הזאת היא יהלום קטן מאוד, אבל נוצץ. הסינים רואים בה, בצדק, חממה לרעיונות טכנולוגיים בעלי יישומים צבאיים מובהקים. נוסף לכך, ישראל היא גם בעלת בריתה האמינה ביותר, והחזקה ביותר, של ארה"ב במזרח התיכון. כל זה הופך את הרעיון שישראל יכולה "לתמרן" בין שתי המעצמות לנאיבי, אלא אם כן היא מתנדבת להימחץ ביניהן.


מובן שישראל לא צריכה ליזום מדיניות אנטי־סינית משל עצמה. אבל כל עוד הממשל האמריקאי מסרב להיכנע בפני שאיפות ההגמוניה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, על ישראל להכפיף באופן חד־משמעי את מדיניותה לזו של ארה"ב, כפי שארה"ב דורשת. אם ארה"ב מבקשת למנוע זליגה של טכנולוגיה צבאית לסין, ישראל לא יכולה להפוך לסדק מטפטף בקיר האמריקאי. אם אמריקה מתנגדת לשותפות סינית בבניית תשתיות בישראל, על ישראל להימנע משותפויות כאלה.


אם לעומת זאת, יעלה באמריקה ממשל המוכן לצפות בפטליזם בעלייתה של סין ובשקיעתה של ארה"ב, תמצא ישראל את עצמה במצב לא קל, ואז יש אולי לטעם לחשוב במונחים של "תמרון": ישראל תיאלץ לפזר את ההימורים שלה בין וושינגטון לבין בייג'ינג, למקרה שבו נצטרך יום אחד לחסות בצל ההגמוניה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, תחת אותה מטרייה עם איראן השואפת להשמידנו.


יש לקוות שהדילמה הזאת לא תתגלגל לפתחנו. ועד אז, אפשר לקדם רעיון ישראלי צנוע יותר: להקים מפעל תרגום בנוסח ממר"י, המכון לתרגום מערבית (ועתה גם מרוסית ומעוד שפות). מפעל כזה, שיתרגם באופן שוטף עיתונות, ספרי לימוד, נאומים פוליטיים וספרות סינית, יוכל לסייע, ולו במקצת, לפוצץ את הבועה הרומנטית שיוצרים ברחבי המערב מכוני קונפוציוס, השוכנים באוניברסיטאות וממומנים על ידי המפלגה הקומוניסטית הסינית, המבקשת לגייס את לימודי סין באקדמיה, כדי להסתיר, לא להבהיר, את כוונותיה האמיתיות של המפלגה.

למה הידיעה על כך שהמודיעין הרוסי חשב שהילרי קלינטון אישרה תוכנית להאשמת טראמפ בשת"פ עם הרוסים כל כך משמעותית? לא מהסיבות שסיפרו לכם.

אני רואה שאנשים לא מבינים את המשמעות הקריטית של הידיעה הזאת, אז ברשותכם הנה היא שוב, והפעם עם הסבר. כי החשיבות שלה היא לא שהרוסים גילו שהילרי אישרה ישירות את התוכנית להעליל על טראמפ שהוא משת"פ של הרוסים. ולכן אי אפשר לבטל את חשיבות המידע החדש הזה רק כדיסאינפורמציה רוסית. העניין הוא – וזה בלט בשימוע של קומי בסנאט בימים האחרונים והיה מקור לחלק גדול מהזעם עליו (לרבות המופע המבריק הזה של סנאטור ג'וש האוולי (רפובליקני, מיזורי) שאני ממליץ לכם לא להחמיץ) אז העניין הוא בזה שהידיעה הגיעה עד תדריך אצל הנשיא אובמה בסוף יולי, ועדיין איש לא חשב לפתוח בחקירה בנושא נגד קמפיין קלינטון בחשד להטיית הבחירות באמצעים לא כשרים. ולא רק לא כשרים, אלא גם כפי שתיכף נראה, רוסיים. האם, לפיכך, הילרי בעצם עשתה את מה שטראמפ חשוד בו? והיא לא נחקרה, על מה שכן עשתה, בעוד שהוא הואשם במה שלא?

כי הרי עוד הרבה לפני הבחירות הלכו והצטברו הראיות לזה שהקמפיין של הילרי אכן נסמך על מישהו שטוען שיש לו מקורות רוסיים, ושאחד מהם הסתבר כחשוד בריגול עבור הרוסים (זה איגור דנשנקו שאותו נפגוש תיכף שוב).

כל זה מוזר בגלל שכנגד הקמפיין של דונלד טראמפ נפתחה חקירה על סמך… מה בעצם? על סמך זה שדיפלומט אוסטרלי נזכר באיחור של חודשיים, שהוא שמע מיועץ זוטר של טראמפ (ג'ורג' פפדופולוס), שאקדמאי אחד ממלטה אמר לו, ליועץ, שלרוסים יש לכלוך על הילרי קלינטון. על סמך הכלום ושום דבר הזה פתחו בחקירה נגד טראמפ. שמועה קלושה על קשר עם הרוסים בנושא הטיית הבחירות פירושה חקירה בצד אחד, תיאוריה שלמה על השימוש של הצד השני ברוסים כדי להשפיע על הבחירות – כלום בפיתה.

ומה שכל כך מסמר שיער כאן הוא שככל שהתקדמה החקירה כך הצטיירה תמונה יותר ויותר מובהקת של שיתוף פעולה של קמפיין קלינטון עם הרוסים בעוד שאת המידע המדומה על טראמפ לא הצליחו לאשש בשום צורה. .שהרי במסגרת החקירה נגד טראמפ הסתמכו על תיק סטיל, ערימת שמועות שמרגל אנגלי בדימוס אמר שהוא השיג ממקורות רוסיים, במימון שהאף-בי-איי ידע שמגיע מקמפיין קלינטון. אז החשד שהעלה המודיעין הרוסי ביולי, על זה שהילרי תופרת את טראמפ על לא עוול בכפו, הלך והתחזק, בעצם. ולא סתם, אלא התגבש לכלל תיאוריה שלמה של האף-בי-איי שברכזה ההנחה שהילרי קלינטון משתפת פעולה עם הרוסים.

אבל מה אם מה שקמפיין הילרי אמר זה נכון? אולי הם פשוט גילו את האמת, לא העלילו על טראמפ? אולי הם חקרו ומצאו שבאמת הוא מנסה לפעול לגניבת הבכירות בעזרת הרוסים?

אולי. אבל אם כן, אז היה צריך להתברר שתיק סטיל כיה צריך להסתיר מבתי המשפט שמה שיש שם מקורו לא במודיעין נטול פניות, אלא באיסוף מידע במימון המפלגה הדמוקרטית. והיה צריך להסתיר את העובדה שהמקור שעליו כל זה נסמך הוא איגור דנשנקו, ובעיקר את העובדה שאיגור דנשנקו דנן לא רק שאינו מקור מהימן, אלא שהוא עצמה היה חשוד בתור סוכן רוסי, והיה תחת חקירת אף-בי-איי בין 2009 ל 2011 בעניין זה בדיוק. וכן היה צריך להסתיר את העובדה שדנשנקו זה, כשסופסוף נזכרו לדבר איתו, צחק להם בפרצוף ואמר להם שכל מה שהוא אמר לסטיל נאמר חצי בצחוק, ובשיחת שיכורים על כמה משקאות ושמדובר בשמועות.

אז בשלב זה, תודו, היו צריכים לצלצל הפעמונים, ומישהו היה צריך לומר לעצמו – וואלה! אז אולי הידיעה ההיא מהרוסים, שקלינטון שממנת את סטיל, שמעסיק חשוד כסוכן רוסי שמאכיל אותו רכילות בעצם עושה את מה שהרוסים אמרו שהיא עושה, כלומר את מה שהיא מעלילה על טראמפ? .בקיצור, כנגד קמפיין קלינטון לא חשבו לפתוח בחקירה על שיתוף פעולה עם הרוסים, למרות ש לפי גרסת האף-בי-איי עצמו:

א. הם מימנו תיק לכלוכים על טראמפ.

ב. הם אספו את הליכלוכים האלה ממרגל אנגלי בדימוס שהתבסס לפי דבריו על מקור רוסי

ג. שבעצמו היה חשוד כסוכן רוסי. ובכלל

ד. צחק עליהם.

ועדיין את טראמפ חקרו על סמך כלום על "שת"פ עם הרוסים", ואת הילרי לא, למרות שלפי התיאוריה של האף-בי-איי עצמו המסקנה היא שהיא שיתפה פעולה עם הרוסים.

זה הסיפור. ואפשר לסכם אותו כמו את סיפור הסרבר הפרטי של קלינטון, מחיקת האי-מיילים וההתחמקות מחובת התיעוד של פעולותיה כמזכירת מדינה. לא משנה מה הילרי תעשה, היא תזוכה. ולא חשוב מה טראמפ יעשה, ימשיכו לרדוף אותו. .ובשוליים האם באמת זה נכון שהילרי שיתפה פעולה עם הרוסים ואז העלילה את זה על טראמפ? החצי הראשון לא. החצי השני כן. כלומר לפי התיאוריה הרשמית של האף-בי-איי היא נשענה על מקורות רוסיים. אבל זה כנראה לא נכון. כל המידע בתיק סטיל לא באמת נשען על רוסים ממשיים. התיק הוא כנראה פשוט פברוק אחד גדול (שיתוף פעולה של חברה בשם פיוז'ן ג'י-פי-אס, כנראה עם בישולים מאחורי הקלעים של ג'ון ברנן, ראש הסי-אי-איי לשעבר, אבל זה סיפור אחר).

החצי השני. האם זה נכון שקמפיין הילרי המציא את עלילת השת"פ הרוסי והדביק אותה על טראמפ? כן. ככל הנראה. או בכל אופן, כמו שתוכלו לקרוא פה במאמר של אנדרו מקארתי, התזמונים הם מרתקים: כל זה קרה בזמן שוויקיליקס התחילו להפציץ באי-מיילים של מטה המפלגה הדמוקרטית (השליש האחרון של יולי, זמן הוועידה הדמוקרטית). הקמפיין של קלינטון לא היה מודאג אז מהאי-מיילים שכן דלפו. הוא היה מודאג שהאימיילים של הילרי שלא דלפו, ושאולי ידלפו. הוא חשש שזו תהיה "הפתעת אוקטובר" של קמפיין טראמפ. אלה האי-מיילים שטראמפ שאל בציוץ היטולי את הרוסים אם הם אצלם. אותם 30 אלף אימיילים שקלינטון מחקה מהסרבר הפרטי והלא חוקי שלה, אימיילים שאת ההרדיסקים של עוזריה ריסקו בפטישים כדי להסתיר אותם מהרשויות. כי כנראה שמה שהיה באימיילים האלה היה שווה את כל מאמצי ההסתרה, כי זה בכלל לא היה מה שהילרי אמרה: דברים פרטיים. מה שהיה בהם זה כנראה הסיבה שהיא עקפה את שירותי האי-מייל הממשלתיים מלכתחילה: הערבוב הלא כשר בין עסקי משרד החוץ לבין תורמי קרן קלינטון. הרי ככה הם התעשרו, הקלינטונים – יד אחת בשלטון, יד אחת בקרן.

ואז כשוויקיליקס התחילו להדליף אי-מיילים, הם כנראה החליטו שם בקמפיין לעשות פעולת הסחה, וכפי שכותב לי סמית' בספרו האחרון והמבריק "הפוטש המתמיד", הרעיון היה להקדים תרופה למכה על ידי העברת מרכז הכובד של הסיפור מהתוכן של האימיילים, למקור של האימיילים. ואז במקום לדבר על מה שיש באי-מיילים, ידברו על זה שטראמפ והרוסים מפיצים אותם כי טראמפ הרי מנסה לגנוב את הבחירות בעזרת הרוסים.

זו הסיבה שב 24 ביולי, יומיים אחרי תחילת ההדלפות של וויקיליקס, רובי מוק, מנהל הקמפיין של קלינטון הוציא הודעה לעיתונות שהרוסים גנבו את האימיילים מהמפלגה הדמוקרטית והם אלה שמפיצים אותם כדי לעזור לטראמפ. באורח פלא, אותה ידיעה עצמה צצה גם במיזכר טרי, מאותו זמן בערך, בתיק סטיל. לפי התדריך שקיבל אובמה הרוסים טענו שב 26 ביולי הילרי אישרה את התכנית ליירט את טראמפ על ידי סיפור על השת"פ שלו עם הרוסים. מאחר שהתדריך היה איפשהו בין 26 ליולי לסוף החודש, אז אפשר לומר שהרוסים דווקא עבדו מהר וביעילות והבינו טוב מאד מי נגד מי. וביום האחרון של יולי נפתחה החקירה נגד טראמפ. כלומר האף-בי-איי הצטרף באופן רשמי לתוכנית שלפי הרוסים אישרה הילרי קלינטון באופן אישי. זאת אולי הסיבה שקומי ישב מול הסנאט בזום ודיקלם, לא זוכר. לא יודע. אין לי מושג. הוא לקה בסוג השיכחון המקיף והכולל הזה שתוקף עבריינים מידי פעם, ושאנשים חפים מפשע בדרך כלל לא לוקים בו.

ישראל הראשונה נגד כור ההיתוך

כאשר חוקרים ראש ממשלה בדמוקרטיה, נוגעות אצבעות החוק בליבת הריבונות: בבכיר נבחרי הציבור. לכן מובן למה חקירה כזאת צריכה להיות נקייה ומוקפדת, על פי הספר, כך שהצדק לא רק ייעשה, עד קוצו של יו"ד, אלא גם ייראה, עד חודו של פיקסל.

אבל מתברר שפרקליט המדינה שתחתיו נוהלו החקירות, שי ניצן, חשב ההפך הגמור: בדרך להפלת ראש ממשלה, הכל מותר. התנהגותו והתנהגות הפרקליטים והשוטרים בחקירות הללו היו עדות נסיבתית מספקת לכך שהכל מותר. אבל החשיפה של עמית סגל על טיוח האירועים באום אל־חיראן, פיזרה את הספקות. כל טריק חקירה מלוכלך, כל קיצור דרך, וכל עבירה מותרים: הסתרת ראיות, הדלפה, החרמת טלפונים של עוזרים, האזנה בחדר היוועצות, סחיטת עדים ושיבוש תמלילים. במקום שחקירת ראש ממשלה תנוהל בידי אנשים ללא רבב, בעולם ההפוך של ניצן החקירה עצמה מנקה את החוקרים ומעניקה להם חסינות. העוסקים בקודש פטורים מהחוק, כי המטרה מקדשת את האמצעים.

אבל מהי בדיוק המטרה הקדושה הזאת? עכשיו לפחות ברור שהיא לא "שלטון החוק" או "המלחמה בשחיתות". חקירות נתניהו אינן תולדה של הקפדה על טוהר המידות, ולא פועל יוצא של הרעיון ש"כולם, כולל ראש הממשלה שווים בפני החוק". להפך. הן הוכחה לכך שהחוק לא חל על כולם במידה שווה, ובמיוחד אינו חל על אוכפיו. כי יש דין אחד לאבירי מסדר האוליגרכיה המשפטית, ודין אחר לבני תמותה.

ההיסטוריון האמריקאי ריצ'רד הופשטדטר, הסביר פעם את המאבקים בפוליטיקה המוניציפלית הסבוכה של עיר המהגרים ניו יורק כהתנגשות בין שתי תפישות של מוסר פוליטי: האתוס האמריקאי הצפוני, הפרוטסטנטי, של מעמד הביניים מזה, ומנגד תפישת עולמם של מהגרים מאירופה, בעיקר מעמד פועלים קתולי, שמשענתם בעולם החדש היא משפחה מורחבת ורשתות של קשרי פטרונות. הראשונים האמינו בשוויון בפני החוק וכללים לא אישיים, והאחרונים "הציבו נאמנות אישית עזה מעל הדבקות בכללים מופשטים". מערכת המשפט של השופט העליון ג'ון מרשל, מימי האבות המייסדים, פגשה בעידן המודרני את "הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה. אבל הרי לא ייתכן שהיוצרות יתבלבלו. מערכת המשפט עצמה לא יכולה לאמץ את הקודים של סיציליה, ולהעמיד נאמנות ל"אנשינו" מעל דבקות בחוק.

לא בטוח ששי ניצן הבין את זה. כי במקום למצוא דרכים להבריא את המערכת, הוא חיפה עליה בכל מחיר. הוא מנע ועדת חקירה בפרשת רות דוד והצליח להשכיח מאתנו (בסיועה של עיתונות צייתנית מפוטמת בהדלפות) את פרשת השחיתות שהיא כנראה החמורה בתולדות ישראל: חדירתו, לכאורה, של ארגון פשע לתוך רשות המסים, ומשם, באמצעות דוד עצמה גם לפרקליטות מחוז תל אביב. דוד סגרה את התיק בזריזות מדהימה, והראיות לכך הועלמו אחר כך מן הפרקליטות בנסיבות "עלומות, שלא לומר מוזרות ותמוהות", כדברי השופט דוד רוזן. שוקי משעול, מחושפי הפרשה, נרדף על ידי הפרקליטות בתירוצים קלושים.

הפרקליטות בראשות ניצן סיכלה גם את הניסיון למסד גוף ביקורת עם שיניים בראשות השופטת הילה גרסטל. בעזות מצח מדהימה הכריזה הפרקליטות על שביתה, עד שהגוף הזה סורס ושיניו נעקרו. ניצן לקח חלק גם בהפיכת מח"ש לחיית מחמד כנועה. בנוסף, הוא בחש במכון הפתולוגי נגד רופאה שסירבה להכפיף את שיפוטה המקצועי לרצון התביעה. והוא גם חסם את הדרך לפיזור עננת הסירחון הכבדה האופפת את צווי איסור הפרסום שמאחוריהם מתחבא היועץ המשפטי לממשלה, כאילו זה סביר שהאיש הממונה על התביעה כולה בשני כובעים שהיו אמורים להיות נפרדים, יחסה בצילם של צווים. וזו כמובן רשימה חלקית.

ההקשר הזה, של חיפוי בכל מחיר על חטאי המערכת, למול טהרנות נוקדנית כלפי פוליטיקאים, מסביר למה כל ראשי הממשלות שלנו, זה יותר משני עשורים, היו תחת חקירות. כי המטרה אינה ביעור השחיתות. שחיתות של אוכפי החוק הרי כמעט תמיד נסלחת. החקירות הן אמצעי להכפפת נבחרי הציבור — כלומר הכפפת הדמוקרטיה — למרות מערכות המשפט והאכיפה. הרי זו המשמעות של אתוס "שומרי הסף" שאוליגרכיה זו אימצה לעצמה: בתפישתם העצמית, הם קו הביצורים האחרון שיגן על מוקדי קבלת ההחלטות מפני הציבור נמוך המצח המבקש להכניס לשם את אצבעותיו הגסות באמצעות נציגיו הנבחרים.

לכן צודק ד"ר אבישי בן־חיים בטענה שלא מדובר כאן במלחמה על צדק, אלא במאבק על ההגמוניה. המשפטיזציה של הפוליטיקה לא נועדה לקדם את שלטון החוק, אלא את שלטון אוכפי החוק, הפטורים בעצמם מעונשו. תפקידה לבצר את שלטון המיעוט הנאור מפני ההמון החשוך. לכן חותרת "ישראל הראשונה" ל"הפיכת מערכת המשפט למוקד הממלכתיות החדש". מערכת זו, טוען בן־חיים, "אינה גוף ניטרלי במערכה הפוליטית אלא מוסד שהוטבל לקדושה על ידי ישראל הראשונה וקודש כמוקד הממלכתיות שלה, כשהתברר שהדמוקרטיה מסכנת את ההגמוניה".

ניטרול כוחם הפוליטי של המוני האזרחים הוא, אם כן, שם המשחק. לכן, בצד האקטיביזם השיפוטי שהפך את בג"ץ למין ממשלת־על, יש גם צורך להחליש את הרשויות הנבחרות. השימוש בחקירות מתמידות של נבחרי הציבור הן, מסביר בן־חיים, כלי של "אלימות לגאלית" המבטיחה שנציגי הציבור לא יסטו מגבולות גזרה של רצון האליטה, המכונה עכשיו "מתחם הסבירות". ניצן לא היה מגינו של שלטון החוק. הוא היה קבלן הביצוע הנמרץ של האלימות הלגאלית שמפעילה האליטה המשפטית כדי לעקר את המוסדות הנבחרים מכוחם.

צודק בן־חיים גם בהבחנה שלמאבק הזה על ההגמוניה יש ממד עדתי. לא במקרה אוהדי האוליגרכיה המשפטית מקרב ישראל הראשונה מגלגלים על לשונם שמות כמו אוחנה, פרץ וביטן בזלזול גלוי. כולנו מבינים את הקוד. הם קוראים צ'כוב, וההמון שומע עומר אדם; הם בעלי אופקים רחבים, בינלאומיים, וההמון המזרחי הוא פרובינציאלי, פרימיטיבי, לאומני ושונא זרים. וברור גם שהבוז הזה להמון, ותיוגו כחסר תרבות ושטוף שנאה, הוא כעין הקדמה לטענה שצריך להגביל את כוחו.

ועם זאת, אני חולק על בן־חיים לגבי מה שנראה לי כאימוץ מרחיק לכת מדי של הפוליטיקה של הזהות, אימוץ העשוי לטשטש קווים חשובים של המאבק, שאותו הוא מיטיב כל כך לנתח. אציע שתי הסתייגויות קצרות בשולי הדברים, שתיהן נוגעות לשאלת מקומה של הלאומיות.

ראשית, למרות שהרטוריקה האליטיסטית של ישראל הראשונה מזהה במשתמע מזרחיות עם לאומנות, הרי שהלאומיות מקוממת אותה יותר מאשר המזרחיות. קו השבר העיקרי הוא לא עדתי, אלא אידיאולוגי (ובחלקו גם מעמדי). נכון שישראל הראשונה, האליטה השמאלית, היא ברובה אשכנזית. אבל היא תקבל לשורותיה בקלות, אפילו בשמחה, מזרחים ש"חזרו בתשובה", כלומר קיבלו את האוריינטציה הפוליטית של האליטה, ונגמלו מ"לאומיותם" ורצוי גם מדתיותם.

שנית, ישראל הראשונה צודקת בזיהוי של ישראל השנייה עם הלאומיות. גם בן־חיים סבור כך: ישראל השנייה כפי שהוא מתאר אותה אינה דוגלת בסקטוריאליות מתבדלת על בסיס עדתי, אלא מחזיקה באידיאולוגיה מאחדת על בסיס לאומי. לכן אימוץ מערכת המושגים של הפוליטיקה של הזהות משרת טוב יותר את מטרותיה של ישראל הראשונה בחתירתה כנגד הלאומיות, מאשר את אלה של ישראל השנייה המבקשת לחזקה. נוח לאליטה זו, בעלת האופק הבינלאומי, להשלים את הביקורת על הלאומיות "מלמעלה", בשם זכויות אדם אוניברסליות ומוסדות בינלאומיים, בעזרת פירוק של הלאומיות גם "מלמטה" באמצעות תפישה רב־תרבותית של החברה כאוסף של "שבטים".

אני מסכים עם בן־חיים שניסיון עריפת ראשו הפוליטי של נתניהו אינו מכוון כלפי נתניהו האיש בלבד, אלא הוא גם אקט של ביטול, מעשי וסימבולי כאחד, של כוחו הדמוקרטי של מחנה שלם. אבל נדמה לי, שאם נתאר את הדרמה במונחי הפוליטיקה של הזהות, הדבר ידחוק לשוליים את אחד האלמנטים המרכזיים: לא את יוצאי מרוקו או עיראק ככאלה מנסים להדיר כאן, אלא את המחנה הלאומי, נושא הדגל של אופייה היהודי של מדינת ישראל — אופי שהאליטה הנ"ל שואפת יותר ויותר בגלוי, להחליפו בפיקציה של מדינה אזרחית טהורה.

כדאי לזכור: אין זה מקרה שלא רק ראש המחנה הלאומי נקרא לעמוד מול שופטים. גם חוק יסוד: הלאום נגרר אל אולם בג"ץ (אף שלא ברור באיזו סמכות רשאי בג"ץ לדון בחוק יסוד). אין לך סמל בולט מזה למתרחש: מוקד הממלכתיות החדשה מבקש להחליף את בסיס הסולידריות של ישראל מזהות לאומית לאמנה חברתית, כלומר לחוזה משפטי. היפוך היוצרות הוא לפיכך עוצר נשימה: האליטה פנתה נגד כור ההיתוך, וישראל השנייה היא עכשיו מגינתו.

הדו"ח החדש של וועדת המודיעין של הסנט על "הקנוניה הרוסית": אוכל מחומם שיצא מוועדה נגועה. איך אנחנו יודעים? בבקשה.

אז עוד לא סיימנו את עניין הדו"ח החדש של ועדת המודיעין של הסנאט, שמביאים ממנו כל מיני ציטוטים שמתיימרים להוכיח שעל אף הכל, למרות דו"ח מולר, חקירות של זרועות הביון, דיונים באינסוף ועדות, וניסיון להלביש על הנשיא טראמפ אימפיצ'מנט, בכל זאת נמצא שהיתה קנוניה בין קמפיין טראמפ לבין הרוסים. .אז כבר כתבתי באריכות על איך ה"הוכחות" האלה הן לא יותר מאוכל ממוחזר, מוגש בעטיפת ניסוחים מטעים, ששוב אינם אלא עשן שמעמיד פנים שהיתה אש.

מיד מילה על הדבר האחד שהוא כאילו כן חדש בדו"ח הזה. אבל לפני כן, העיקר. זה ממש לא דו"ח תמים של נבחרי ציבור בלתי מעורבים. זו ועדה נגועה. לינק למטה עם הרבה פרטים, אבל הנה החלקים החשובים. הוועדה הזאת היתה בקשרים הדוקים עם פיוז'ן ג'י-פי-אס, בדרכים עקיפות שראשיה התאמצו להסתיר. דיאן פיינסטיין הסנטורית הדמוקרטית הבכירה עזבה את הועדה הזאת כשהעסק הסתבך עם נצחונו של טראמפ. אבל העוזר הפרלמנטארי שלה בוועדה, דן ג'ונס, עזב את עבודתו בפרלמנט כדי לגייס כספים עבור המשך העבודה של פיוז'ן ג'י-פי-אס בטיפוח נרטיב "השת"פ הרוסי", וגם סייע לשמר קשר בין כרסיטפר סטיל לבין הסנטור הדמוקרטי הבכיר בוועדה, מארק וורנר, שדרש לעשות זאת באופן שלא יותיר "שובל ניירת" (paper trail).

אנחנו יודעים את זה מתוך אס-אם-אסים של הסנטור. אבל הסיפור הזה מסתבך מפני שהוועדה הזאת היתה הצינור שדרכו דלפו מסמכי בקשות ההאזנה, העמוסות הטעיות, שהאף-בי-איי הגיש לבתי המשפט כדי לרגל אחרי קמפיין טראמפ, באמצעות ניטור אמצעי הקשר של קארטר פייג'. למה אפשר לומר את כל זה בביטוחון גבוע יחסית? מפני שמסמכי הבקשה שהם סוד שמור, הגיעו לוועדה לעיון בשמירה קפדנית לזמן מוגבל, ב 17 למרץ, 2017, והוחזרו לאף-בי-איי עוד באותו יום. העדות לזה נמצאת במחתימות המסירה.

קצין הביטחון של הסנאט, ג'יימס וולף, קיבל אותו לידיו, ומארק וורנר הגיע למרתף שם הוא נמסר כדי לעיין בו. אבל וולף ככל הנראה צילם ושלח את המסמך ב 82 הודעות טקסט לעיתונאית מהניו יורק טיימס (המסמך הוא 83 עמודים כולל עמוד שער ריק). עניין ההדלפה נחקר, וולף עמד להיות מואשם בהדלפת מסמך סודי, אלא שאז עורכי דינו הבהירו שבכוונתם להזמין את הסנאטורים חברי הוועדה להעיד במשפט. ואז משום מה ההאשמות נגד וולף עברו שינמוך מזורז והאשימו אותו בעבירות קלות שבהן הוא הודה בעסקת טיעון. מה זה אומר? ההשערה ההגיונית היא שצמרת האף-בי-איי מזה, וחברי הוועדה מזה, הבינו שלא כדאי לפתוח פה את העניין. למה? שוב, לא צריך ללכת רחוק מידי בשביל לשער למה: וולף הדליף את המסמך הזה בשירותם של סנאטורים, ואם היו מניחים חרב על צווארו, הוא היה מסבך אותם בזה.

לקריאה מפורטת ומסמכים מקוריים, באתר "המפלט האחרון".

וכאן תמצאו את הידיעה על וולף ב CNN.

כך עובדת מכונת העשן בדיסקוטק הפוליטי הזה

עו"ד גבריאל כהן יוצא בשצף קצף נגד טענתי שדו"ח מולר לא מצא כל ראיה שהתקיים שיתוף פעולה בין קמפיין טראמפ לבין הממשל הרוסי לשם גניבת הבחירות לנשיאות ארה"ב ב–2016. כהן חושב שאני מטעה את הקוראים באופן חסר אחריות. "זה פשוט לא נכון", כתב ("הארץ", 21.8). "בדו"ח מולר יש דוגמאות רבות לשיתופי פעולה כאלה".

טענה זו של כהן היתה מפתיעה כנראה אפילו את רוברט מולר עצמו, שכן לו היה מוצא ראיות לשיתוף פעולה כזה, חזקה עליו שהיה מגיש כתבי אישום בנושא. לשם כך הרי מינו אותו. יותר מזה, לו מצא הוכחה כלשהי לתיאום בין דונלד טראמפ לוולדימיר פוטין לשם שיבוש הבחירות לנשיאות, ודאי הדמוקרטים, שהמתינו עם תותח האימפיצ'מנט דרוך, היו יורים על הנשיאות של טראמפ פגז שיכול היה לחסלה. אבל מאחר שהדו"ח לא סיפק את הסחורה, נאלצו יו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי, וחבריה למפלגה הדמוקרטית לאלתר בחיפזון קנוניה אוקראינית מדומה, שתחליף את אגדת הקנוניה הרוסית שהתפוררה.

אין זה מקרה, כמובן, שכהן אינו מביא אפילו ציטוט אחד מתוך הדו"ח שיתמוך בטענתו על אודות ראיות לקנוניה. אפילו הדו"ח החדש של ועדת המודיעין של הסנאט שפורסם בשבוע שעבר,שאליו כהן מפנה במאמרו כדי לאשש את טענתו, סופו שהוא מפריך אותה: הוועדה של הסנאט, ממש כמו דו"ח מולר, "לא מצאה ראיה לקנוניה בין הנשיא טראמפ לרוסים" (ציטוט מדו"ח הוועדה ב"הארץ", 18.8).

על כן השאלה המעניינת באמת היא, למה אחרי שברור מעל לכל ספק שדו"ח מולר קבר סופית את האגדה על קנוניה בין טראמפ לפוטין רבים, כמו כהן, ממשיכים להאמין בלהט בתיאוריית הקונספירציה המופרכת הזאת?

התשובה היא, שמולר עצמו וגם חלק גדול מן העיתונות — אותו חלק שנטש את הדיווח המקצועי לטובת תעמולה — עשו מאמץ גדול לטשטש את גודל השקר שמכרו הדמוקרטים לציבור במשך יותר משלוש שנים. כדי לכסות את ערוותם הם ייצרו כמויות גדולות של עשן, שנועדו להסוות את העובדה שלא היתה אש. גרוע מזה: העשן נועד להסתיר את העובדה שחקירת "הקנוניה" לא היתה אלא תירוץ של ממשל אובמה כדי לרגל אחר הקמפיין של המפלגה היריבה. יצרני העשן יודעים, כמובן, שזה מה שהם עושים. אבל צרכני העשן, שידיעותיהם בדרך כלל מקוטעות, כמו אלה של כהן, מתפתים בקלות להאמין שאכן היתה אש.

אז איך עובדת מכונת העשן בדיסקוטק הפוליטי הזה של הדמוקרטים ובעלי בריתם בעיתונות? שברי עובדות, כמו כדור מראות, מייצרים חשדות מרומזים שמופיעים כאורות וצללים. במרכז כדור המראות ישנה עובדה מוצקה אחת שסביבה סובב הכל: הרוסים אכן ניסו להתערב במערכת הבחירות. בזה אין ספק. מולר מצא, למשל, שהם החדירו תעמולה לרשת באמצעות "הסוכנות למחקר אינטרנטי" (IRA). אבל, קובע דו"ח מולר, חקירתו "לא זיהתה ראיות לכך שאמריקאים כלשהם עשו קנוניה או תיאמו עם IRA". גם בין הדלפות וויקיליקס לבין קמפיין טראמפ לא נמצא קשר ישיר. מתברר שלא מחזית לוחמת הסייבר תגיע ישועת האקדח המעשן של "הקנוניה".

מה עוד יש באורות ובצללים? מולר זיהה מקרים שבהם ניגשו אנשים מפוקפקים כאלה ואחרים לנציגי הקמפיין של טראמפ, והציעו להם "לכלוכים" פוליטיים שמקורם, כך נטען, מ"הרוסים".

כפי שקורה בכל תיאוריות קונספירציה ראויה לשמה, רמזים שתולים במקומות הנכונים יוצרים את הרושם המטעה כאילו הכל קשור בהכל. הנה כך לבשה הקנוניה צורה בעיני רוחו של כהן: "אנשי מפתח בקמפיין של טראמפ — לרבות בניו, חתנו, מנהל הקמפיין שלו ומיועדו לתפקיד היועץ לביטחון לאומי — היו בקשרים עם שליחים רוסים. הדברים ידועים לנו לא משמועה, אלא מקונסנזוס בין סוכנויות המודיעין של ארה"ב".

הדברים, אם כן, "ידועים" והם נשמעים כמעט כמו קנוניה. אבל — אויה! — רק כמעט. כי מה זה בדיוק "היו בקשרים"? עם מי? ומה היה טיבם של ה"קשרים"? כשמנסים לענות על השאלות האלה, מה שהצטייר כמזימה אפלה נעשה דומה יותר לקומדיה של מולייר, והכל מתמוסס ללא כלום — זאת גילו למגינת לבם בכירי ממשל אובמה, ואחריהם גם מולר. הנה כמה דוגמאות ל"קשרים" שהיו ל"אנשי מפתח בקמפיין של טראמפ" עם "שליחים רוסים".

למשל, ג'ורג' פפדופולוס הצעיר, האיש שהיה לסיבה הרשמית לפתיחת החקירה נגד קמפיין טראמפ (שקיבלה את שם הקוד הדרמטי: "קרוֹסְפָיֶיר הוריקיין", לא פחות). מדובר ביועץ זוטר שעבד בקמפיין בהתנדבות, ומתברר שה"קשרים" שבהם הוא נחשד לא היו עם רוסים, אלא עם אקדמאי ממלטה ג'וזף מיפסוד, שטען שיש לו מכרים במסדרונות השלטון הרוסי, ושיוכל לסייע לפפדופולוס לארגן פגישה בין פוטין לטראמפ. הנה הנה כמעט נרקמה לה פגישת פסגה של הקושרים (ונניח כרגע לעובדה שאיש בקמפיין טראמפ לא ביקש מפפדופולוס לנסות לארגן פגישה כזאת).

מיפסוד אמר לפפדופולוס שלרוסים יש "לכלוך" (dirt) על קלינטון. אבל פאפדופולוס אפילו לא טרח לעדכן את הממונים עליו בקמפיין. היו לו סיבות לפקפק באמינות של מיפסוד, בעיקר אחרי שהלה הפגיש אותו עם אחיינית של פוטין. שתי בעיות התגלו בעקבות הפגישה. האחת, אי אפשר היה לתקשר עם האחיינית כי היא לא ידעה מלה באנגלית. השנייה, לפוטין אין אחייניות. אם היו למיפסוד קשרים אחרים בקרמלין, הוא לא גילה לפפדופולוס מהם.

או קחו למשל את קארטר פייג', שהשמועות עליו שימשו בסיס לבקשות ההאזנה של האף־בי־איי לקמפיין טראמפ. האף־בי־איי טען שהוא חשוד כי תיווך בעסקה דמיונית בין טראמפ לרוסים, על סמך רכילות מסמרת שיער שמקורה במרגל האנגלי בדימוס, כריסטופר סטיל, שאותו שכר הקמפיין של הילרי קלינטון כדי לאסוף לכלוכים על טראמפ. לפי השמועה הזאת, מניות של חברת "רוסנפט" יעברו לידי טראמפ ואנשיו תמורת הסרת הסנקציות האמריקאיות. שום אישוש לא נמצא לשמועה. מאז, למרבה המבוכה, עורך דין אחד באף־בי־איי, קווין קליינסמית, נאלץ לחתום על עסקת טיעון אחרי שהודה כי זייף מסמך על אודות פייג'. הוא זייף אי־מייל כדי להסתיר מבתי המשפט את העובדה שפייג' נפגש עם רוסים בשירות הסי־איי־אי לטובת אמריקה, ולא בשירות הרוסים, נגדה.

ומה באשר ל"בניו וחתנו של טראמפ"? איזה "קשרים" קיימו בכירים אלה עם "הרוסים"? ובכן, יחצ"ן בריטי בשם רוב גולדסטון התנדב להפגיש את בנו הבכור של טראמפ ואת חתנו ג'ארד קושנר עם עורכת דין רוסייה, נטליה וסלניצקיה, שתוכל להעביר להם חומר מפליל, כך טען, על הילרי קלינטון. הפגישה התקיימה במגדל טראמפ בניו יורק, ב–9 ביוני, 2016, והסתיימה אחרי 20 דקות, משהתברר שלווסלניצקיה אין שום אינפורמציה על קלינטון. היא רצתה לקדם ביטול של חוק האוסר על פקידי ממשל רוסים מסוימים להיכנס לארה"ב. החבורה נפרדה ממנה בנימוס.

ומה על היועץ לביטחון לאומי מייקל פלין, גם הוא ברשימה של כהן, של אנשים שקיימו קשרים עם הרוסים? פלין הואשם ששיקר לגבי שיחה שקיים עם השגריר הרוסי, סרגיי קיסליאק. פה בהחלט מדובר באיש קשר רוסי בעל משקל. אבל השיחה התקיימה ב–29 בדצמבר 2016, אחרי הבחירות, כך שקנוניה לגניבת הבחירות בוודאי לא היתה יכולה להיות בה.

ואפשר לספר גם על רוג'ר סטון שהשוויץ בקשר עם וויקיליקס שמתברר שלא היה לו, או על פול מנפורט שהיו לו עסקים אפלים באוקראינה, שלא היו קשורים לקמפיין של טראמפ, וגם על מאכערים שחיים בשטח ההפקר שבין מודיעין לאקדמיה, או על נערת הפיתוי בעלת השם המסתורי אזרא טורק, או על הפרופסור והמרגל החובב סטפן האלפר, שניסה לדובב את עוזרי טראמפ. אבל בכל ערימת הפיקנטריה הזאת אין שום הוכחה לטענה שקמפיין טראמפ קשר קשר עם ממשל פוטין.

מה עשה מולר כדי להקטין את החרפה? קישט את העשן באורות מנצנצים של כתבי אישום פריפריאליים, מתוך תקווה שרבים ותמימים לא ישימו לב שאין אף לא אחד בהם על קשירת קשר עם הרוסים לגניבת הבחירות. פפדופולוס אולץ להודות ששיקר לאף־בי־איי. על שום מה? על שטעה בתאריך של פגישה עם מיפסוד. הוא נענש בשבועיים מאסר וקנס כספי. גם את פלין אילצו להודות ששיקר אחרי שמולר איים עליו בחקירה נגד בנו, למרות שהוא רק טעה כנראה בשחזור פרטים משיחתו עם השגריר קיסליאק. מאנפורט וסטון נענשו על דברים אחרים. בקיצור, לא דובים, לא קנוניה, ולא יער.

אבל העובדות כנראה לא ישפיעו הרבה על הנרטיב שפיברק השמאל האמריקאי. רבים ימשיכו להאמין בתיאוריית הקונספירציה חסרת השחר הזאת בדבר ברית זדונית בין פוטין לטראמפ, מפני שהאמת — שממשל אובמה השתמש בצורה פושעת ברשויות הביון של המדינה לצורך הכשלת יריב פוליטי — נעימה לאוזנם כנראה פחות.

אולי די כבר?

דו"ח וועדת המודיעין של הסנאט: שוב רועמים התותחים – תפסנו אותו את טראמפ בשת"פ עם פוטין! לא דובים ולא יער. שוב עובדים עליכם. הנה השיטה:

אז עכשיו יצא הכרך האחרון של הדו"ח של וועדת המודיעין של הסנאט בנושא התערבות הרוסים בבחירות, והנה מתחיל גל חדש של הצהרות שסופסוף נמצא האקדח המעשן של הקנוניה בין קמפיין טראמפ לבין הרוסים. אלף עמודים. ייקח זמן לעכל כל מה שיש פה, אבל עושה רושם שאפשר לעשות סיכום ביניים: אין פה.

עמוד הבית של הוועדה בראשות מארקו רוביו, רפובליקני ואוייב של טראמפ

אני מניח שיגידו לכם את ההפך ב"בעיתונות" אז למקרה שאתם רוצים לראות איך מרמים אותכם, חיברתי את הסאגה הארוכה הזאת בשלושה פרקים, בפייסבוק שלי, והנה עותק שמרכז את שלושתם.

פרק ראשון: ההנחה השגויה שבתשתית האגדה על שת"פ טראמפ פוטין

פרק שני: הפוך, גוטה! אם כבר, הקמפיין של הילרי הוא שקשר קשר עם רוסים או "רוסים" כדי לגנוב להכשיל את טראמפ בבחירות, והמצחיק הוא שזה ידוע, אנחנו פשוט מתעלמים מזה. או בשמו המקוצר של הפרק: סיפורה של עו"ד נטליה וסלניצקיה.

פרק שלישי: סיכום הדו"ח, שיטותיו המניפולטיביות, ואיך משכנעים אותכם שיש בו מה שאין בו. או בשמו הארוך השני: איך ניסו ניסו שירותי הביון והאכיפה של ארה"ב לתפור את ג'ורג' פפדופולוס, ואיך בסוף עוד מנסים להאשים אותו בזה.

סו היר ווי גו. פרק ראשון (באדיבות הניו יורק טיימס):

ההנחה של תיאוריית "הקנוניה הרוסית" היא לא הגיונית. אז איך בכל זאת ממשיכים לרמות אותכם במיניסטריון התעמולה המופרט של השמאל שנקרא בטעות "עיתונות"? להלן נדבר קצת על המאמר של הניו יורק טיימס בנושא.

הקצב שבו העיתון שנחשב פעם לספינת הדגל של העיתונות העולמית הופך לסמרטוט תעמולה רצוף שקרים הוא מסחרר. אז עכשיו, הסמרטוטים האלה, שבים לנשוף על גחלי "הקנוניה הרוסית", והם מקווים, פתטי עד כמה שזה נשמע, שזה עדיין ישפיע על הבוחרים. כלומר הם "מעריכים" שיתכן, שזה ישפיע על הבוחרים. ברור. בזמן שאמריקה בוערת. ואחרי דו"ח מולר. אחרי חקירות האף-בי-איי הכושלות, אחרי המזכר של דווין נונס בוועדת בית הנבחרים למודיעין, אחרי הליך האימפיצ'מנט המופרך, אחרי הדו"ח של המפקח הכללי של משרד המשפטים שתפס את האף-בי-איי מרמה במצח נחושה את בתי המשפט כדי להשיג צווי האזנה מופרכים לקמפיין פוליטי על סמך התיאוריה הדימיונית של התיאום בין קמפיין טראמפ לבין רוסיה לגניבת הבחירות, אחרי כל זה, יש דו"ח של הסנט, ועכשיו, זה הטרנד. הנה! הוכיחו! הנה הראו שהיה שת"פ עם הרוסים.

אז מכוון שכל התיאוריה הזאת, שעל בסיסה השתמש ממשל אובמה בשירותי המודיעין ובמשטרה החשאית כדי להכשיל קמפיין יריב, בסידרת תרמיות מסמרת שיער, היתה קשקוש, נשארה קשקוש, ותמשיך להיות קשקוש, אולי כדאי במקום ללכת שולל אחרי התעמולה המתחזה לעיתונות, לומר כמה דברים על איך התעמולה הזאת עובדת ואיך מרמים אותכם, כי צפו שירמו אתכם שוב. ולא שכתבי חדשות החוץ שלנו הם איזה שותפים גדולים ברמיה. הם צינורות. אין להם מושג. הם מתרגמים את הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט, על סמך ההנחה השגויה שעדיין מדובר בעיתונות. אבל צפו שהרמאות הזאת תגיע אליכם דרכם או דרך פטפטני הטוויטר. אז שווה להגיד עליה כמה מילים, אולי ביותר מפוסט אחד.

נתחיל בהנחה. ההנחה היא שפוטין פעל לבחירת טראמפ. ההנחה הזאת נראית לי על פניה מופרכת. אבל שימו לב: זה לא אומר שפוטין וממשלו לא הפריעו לבחירות, ושלפחות חלק מזה, ואולי הרוב, היה מכוון לעזור לטראמפ. אז אני רוצה מהתחלה להבדיל אנליטית בין ההנחות: זה שפוטין עזר לטראמפ זה לא אומר שהוא רצה את טראמפ בתור נשיא. אני משער שהוא העריך כמו כולם שלטראמפ אין סיכוי, ולכן שמה שיערער את המערכת יהיה אם הניצחון של הילרי יהיה כמה שפחות מוחץ. הוא לא ידע יותר מהסוקרים האמריקאים שטראמפ הולך לקחת את הבחירות, ואני בטוח שהוא היה בהלם כשהוא גילה שהילרי – יוק. פשוט ירדה מבמת הפוליטיקה העולמית.

אם הוא רצה את טראמפ, אז צריך להאמין שהוא טמבל ברמות אחרות. ופוטין, קצין ק.ג.ב קר רוח הוא אולי מושחת ורשע, אבל טיפש הוא לא. אז מה בדיוק ההיגיון שהוא יעדיף מועמד לוחמני, לאומני, שמצהיר שהוא יגדיל את תקציבי הצבא, ויחדש את הארסנאל הגרעיני, על פני מועמדת שכבר הוכיחה את חלקה הפעיל ב"ריסט" (השם שממשל אובמה נתן להתקרבות לרוסיה, ולדף החדש אחרי המלחמה הקרה, וכו'), מועמדת שנתנה גישה לחברה רוסית לאורניום על אדמת אמריקה (חפשו פרשת "אורניום אחד"), שתמכה בפרוייקט סקולקובו שפשוט נתן לרוסים גישה לטכנולוגיה אמריקאית בהתנדבות, ושהיא מושחתת עד העצם וניתנת לקנייה? מה בדיוק ההיגיון בזה? האם הוא חשש שהילרי פתאום תתערב לו בסוריה, אחרי שממשל אובמה ליקק לו את הנעליים והזמין אותו להיות בורר שם? (פשוט קשה להאמין איזה עומק של טמטום היתה מדיניות החוץ של אובמה) או שאולי פוטין חשב שהיורשת של אובמה תעשה פתאום איזה תפנית ותפסיק לשרוק עם הידיים בכיסים, בזמן שהוא בולע ומעכל חלק מאוקראינה? (הסנקציות של אובמה היו סמליות, והוא סירב למכור לאוקראינה נשק התקפי. הם קיבלו, אם אני זוכר נכון, הרבה סמיכות, מה שכן).

אולי אולי, בדוחק, אפשר לומר שפוטין חשב שטראמפ יהיה בדלן. אני מבין שטראמפ היה אניגמה, אבל בכל זאת הוא אמר בקול גדול שהוא לאומן, אפילו אם בדלן. ובאופן ספציפי שהוא לאומן כלכלי. אז פוטין היה צריך למשל, לדעת, שזה אומר צרות בתחום חשוב מאד: הכלכלה. טראמפ דפק חתיכת ביס בכלכלה הרוסית מפני שהוא שבר את שוק הנפט. וזה היה ברור שהוא הולך לעשות את זה, כי מי שלא בלע את התיאוריה המטופשת של העיתונות הליברלית שטראמפ סתם מקשקש ולא יודע מה הוא עושה, היה יכול להבין שטראמפ מאמין בדה רגולציה של שוק האנרגיה. למה? כי הוא לא הפסיק להגיד את זה. זה למה. ואפילו ילד בכיתה ב', לא כל שכן קצין ק.ג.ב. רוסי, מבין שזה מאד יוזיל את ייצור הנפט של ארצות הברית, ושאם זה יקרה, אז לסעודיה, רוסיה ואיראן יש סיבות מאד טובות לדאגה. אז אנחנו אמורים לחשוב שפוטין לא הבין את כל זה? או שהוא חשב שהוא ישלוט בטראמפ כי יש לו צילומי וידאו של אורגיה שטראמפ השתתף בה?

אז מי שהאמין בתיאוריה הזאת, על צילומי האורגיה, גילה בינתיים שפוטין  לא מאמין בתיאוריה הזאת בכלל. מפני שאם פוטין היה מאמין בתיאוריה הזאת, הוא לא היה נותן למדיניות החוץ האמריקאית לדפוק אותו כל כך חזק, מהרגע הראשון, בכל כך הרבה גזרות. אתם זוכרים שטראמפ תקף את הסורים מתחת לאף של הרוסים כבר באפריל 2017, אחרי שאסד השתמש בגז? כי טראמפ זה לא אובמה. ואז שנה אחר כך, הוא הרג משהו כמו 100-200 שכירי חרב רוסיים בסוריה, שניסו להבטיח גישה רוסית לשדות נפט עיראקיים. אז באיזה עולם שליט רוסי ששולט בנשיא אמריקאי מרשה לו לעשות לו בית ספר בכזאת אכזריות לעיני בני בריתו? אם ראיתם את הסרט הזה, ספרו לי. אני אוהב מדע בידיוני.

 אחר כך טראמפ עשה מה שהוא אמר שהוא יעשה עם הדה רגולציה של תעשיית האנרגיה, והפך את אמריקה ליצואנית נפט מובילה.

חוץ מזה הוא גרם למדינות נאט"ו לעבור להקשב, ואז הוא גם הסביר לגרמנים שהם לא יכולים לצפות שהוא גם יממן את ההגנה שלהם נגד רוסיה, וגם ישב בשקט כשהם יקימו את צינור הגז השני במספר מרוסיה לגרמניה (נורד סטרים 2, שתקוע בגלל סנקציות של טראמפ).

ולקינוח, אם לא איכפת לכם, טארמפ הפך את כל הפלונטר הסורי לחסר תוחלת עבור פוטין שקיווה שהפרס שלו יהיה גישה לשדות הנפט של מערב עיראק. אבל טראמפ עמד בדרכו גם שם (לא מדווחים על זה ב"עיתונות" שלכם. אבל גיא בכור עקב אחרי זה מהתחלה).

בקיצור הקנוניה הרוסית, אם היתה כזאת, היתה יכולה להיות העסקה הכי גרועה שהרוסים עשו מאז ריבנטרופ מולוטוב, בערך. אז נתחיל מזה. כל המגדל הזה, של תיאוריית הקשר הרוסי בנוי באוויר. ועכשיו, כמו בקפיטריה בטבריה, נראה איך המאמר המופרך הזה בטיימס, מנסה – שוב – לבנות את המגדל הזה מהגג, ולרדת לאט לאט לבנות את כל הקומות מתחת.

פרק שני: הפגישה הכי מדוברת בעולם

אז מה בתמונות? מה שמוכרים לכם בעיתונות (אלה שתי פסקאות המניו יורק טיימס, עם הדגשה שלי בצהוב), והמקור מהדו"ח של ועדת הסנט (עם השחרה ענקית).

קטע מהמאמר בניו יורק טיימס
הקטע מהדו"ח שעליו זה מבוסס

זה היה יכול להיות מצחיק אם זה לא היה כל כך מזיק. אבל כמות החוצפה שיש שיש מאחורי ציטוט הדברים האלה באופן הזה, ועל סמך הדו"ח הזה, היא בלתי נתפסת. ולא שאני יודע מה יש בקטע המושחר, אבל כמו שאני תיכף אסביר, יש לי חשד סביר שההשחרה היא דווקא מה שמבהיר שאין כאן כלום, או יותר גרוע, שיש כאן משהו על הילרי. ואם כן, אז אנחנו יודעים מה. ולפני שאתם מוחים שזה דו"ח של וועדה שהרפובליקנים שולטים בה, אז אולי כדאי לזכור שראש הוועדה היה מרקו רוביו, שהוא ממתנגדי טראמפ (רוביו נטל את הפיקוד מריצ'רד בר, גם הוא רפובליקני, אחרי שבר פינה את מקומו בגלל חקירה נגדו). ולכן הדו"ח הזה הוא עוד סוג של דו"ח מולר: מכונת עשן שנועדה להסתיר את העובדה שאין אש.

אז מה אומרים לנו כאן בעצם? את הרוב אנחנו כבר יודעים. היתה פגישה בין ביוני 2016, שבה השתתפו ג'ראד קושנר, פול מנפורט, ודון ג'וניור, הבן בכור של טראמפ. הפגישה עיתה עם עורכת דין רוסיה בשם נטליה וסלניצקיה ועוד שותפה שלה, אחרי שהן יצרו קשר עם הקמפיין, דרך יחצ"ן בריטי, ואמרו שיש להן מידע פלילי על הילרי. אבל לא היה להן מידע כזה. דשנו בזה כבר אלף פעם, כולל בדו"ח מולר. אז מה חדש? ובכל, אומרים לנו, מתברר שלשתי אלה היו קשרים ענפים יותר ויותר מדאיגים, עם "שירותי המודיעין הרוסים" (כך בדו"ח). יותר ענפים ויותר מדאיגים מ… מה? מ"מה שהיה ידוע בציבור".

נדמה לי שזה משמעותי שהם אומרים יותר מ"מה שהיה ידוע בציבור" שזה ניסוח מאד עמום, כי מי שהתעניין ולא הקשיב נגיד, רק לחדשות הערב בטלוויזיה, דווקא ידע הרבה מאד על הקשרים של נטליה וסלניצקיה עם הממשל הרוסי, גם אם לא בהכרח עם אגפי המודיעין שלו. מפני שברור מה היא באה לעשות שם, וזה מופיע בדו"ח אבל לא בטיימס: וסלניצקיה היא לא סתם עורכת דין שנקלעה לפה בטעות. העבודה שלה בחיים זה לנסות לבטל, עבור ממשלת רוסיה, את הסנקציות שהטיל הקונגרס בחוק שנקרא חוק מגניצקי, על אנשים ספציפיים בממשלה הרוסי, בגלל שהם היו אחראים, כנראה, למותו בעינויים של רואה חשבון אחד, שעסק בחשיפת שחיתות (לינק לנושא חוק מגניצקי, למטה, ותספיק לכם וויקיפדיה). בקיצור היא סוג של לוביסטית של ממשלת רוסיה. אז ברור שיש לה קשרים ענפים עם ממשלת רוסיה, לא? מה שעוד ברור הוא שבפגישה היא לא סיפקה את הסחורה המובטחת – חומר מפליל על הילרי – ולכן הפגישה הסתיימה אחרי 20 דקות. חבורת אנשי טראמפ לא התעניינה בהסרת הסנקציות של חוק מגניצקי.

אבל זה החצי המשעמם של הסיפור. החצי המעניין של הסיפור בכל לא מופיע פה בכל הידיעות המפוצצות על גילויים חדשים לגבי ה"קשרים" של "בכירים" בקמפיין טראמפ עם הרוסים הנוראים (למרות שהדו"ח כן מזכיר זאת). החצי הזה נוגע למי שנשכר כדי לעזור לוסלניצקיה לקדם את ענייני ביטול חוק מגניצקי – גלן סימפסון, ממייסדי חברת פיוז'ן ג'י-פי-אס.

ומה זה פיוז'ן ג'י-פי-אס? זו החברה ש – לגמרי במקרה – היא החברה שהקמפיין של הילרי שכר כדי לאסוף לכלוכים על טראמפ. ואני מניח שאין סיכוי רב לפספס בהימור, שסימפסון שהוא מניפולטור לא מבוטל בכלל, וכפי הנראה משוחרר לגמרי ממעצורים מוסריים, היה מאחורי כל העסק הזה בבחינת שתי ציפורים באבן אחת: הוא גם ניסה לקדם את האינטרסים של וסלניצקיה (כלומר של הרוסים!) ובאותה הזדמנות, גם לקדם את אגדת השת"פ של טראמפ עם הרוסים. כי מי יודע? אולי אנשי טראמפ ינגסו בפיתיון? איזה תרגיל מבריק! אז אולי הקטע המושחר, שגם מרקו רוביו וגם הדמוקרטים בוועדה, שונאי טראמפ כולם, לא רוצים שתראו, מגלה משהו בנושא הזה?

שהרי כפי שכבר הספקתי ללמוד, הדמוקרטים אלופים בהשלכה. כלומר בהאשמת אחרים בחטאים שלהם. וזו, נדמה לי, אחת הדוגמאות המוצלחות ביותר לנטיה הזאת, שנייה אולי רק להאשמת טראמפ במה שביידן עשה באוקראינה:

בעולם נורמלי היינו קוראים עכשיו על קשירת קשר בין קמפיין קלינטון לבין הרוסים. שהרי קמפיין קלינטון שכר את פיוז'ן ג'י-פי-אס. ופיוז'ן ג'-פי-אס לא רק מעורבים עם הרוסים דרך נטליה וסלניצקיה, הם גם בעצמם, שכרו את המרגל הבריטי, כריסטופר סטיל, כדי שישתמש במקורות שהיו לו, או שהוא טען שיש לו, בתוך הממשלה הרוסית, כדי לאסוף לכלוכים על טראמפ. אז אני מקווה שגודל האבסורד הקולוסאלי של עיתונות השקר שמאכילה אתכם מחית שקרים מרוסקת בבלנדר, חלקלקה, סכרינית וקלה לבליעה, ברור פה לכל מי שרוצה לשים לב:

קמפיין הילרי קשר קשר עם רוסים באופן חשאי כדי להכשיל את טראמפ בבחירות, על ידי זה שיאשימו אותו בקנוניה עם הרוסים. וגלן סימפסון הוא אחד הנבלים הראשיים בסיפור המבחיל הזה.

פרק שלישי: עלילות ג'ורג' פפדופולוס על בימת הקונספרציה העולמית

הנה מה שלדעתי בעיקר עשו בדו"ח הזה: החליטו למתוח מונחים כמו "שיתוף פעולה" ו"תיאום" כך שיכילו גם דברים שהם בברור לא שיתוף פעולה ולא תיאום, ובטח לא קנוניה.  אז יש פה הרבה ממה שראינו כבר קודם – ספינולוגיה (הסתייגות: לא נכנסתי עדיין לעניין מאנפורט, ששם השיטה היא אם אני מנחש נכון מהמעט שראיתי, להגיד שהרוסים שאיתם הוא היה בקשר הם בעצם יותר גרועים ממש שחשבנו. אבל אולי עוד יתגלה שם משהו אחר).

כל זה הושג על ידי עמימות מושגית, וניסוחים מטעים ובחלקם הגדול מתאמצים מידי לנפח רטורית את חומרת הדברים, גם כשהם היו ידועים. עד כדי הדו"ח טורח בזה, שבמקום לדבר לעניין הוא עצמו – הדו"ח – פונה לעיתונאים ואומר שאין בכל הקטעים שנשארו מושחרים (כלומר מסווגים) שום דבר שיקל את חומרת העבירות הנדונות. אם כבר, אומר הדו"ח, בלי להתבלבל – ההפך! זה אפילו עוד יותר גרוע ממה שאתם חושבים!

אז הנה הניסוח שאותו אוהבים דמוקרטים (שמופיע בסיכום שלהם בסוף הדו"ח) לצטט:

עמ' 948, למי שמדפדף לחפש סיכומים: שת"פ, מתן סעד, רחמנא ליצלן.

חצוצרות. רול תופים: הנה לכם, קולוז'ן. אבל… שישה עמודים לפני כן כתוב (בסיכום של הרפובליקנים, כולל ראש הוועדה):

מהדו"ח: השורה האחרונה המודגשת: ללא ספק, לא היתה קנוניה.

אז יש או אין קולוז'ן? נדמה לי שזה היה המחיר של השאיפה שכל חברי הוועדה – שכוללים את קאמלה האריס מצד אחד ואת טום קוטון מצד שני – יחתמו על הדו"ח, כפי שקרה. הכניסו לכאן ניסוחים לא מתיישבים, אבל לפי דרישות שונות, כך שכל אחד יוכל לצטט את מה המשרת את המטרות שלו. זה לא בדיוק נותן לדו"ח נופך של אמינות, אם לומר זאת בזהירות מופלגת.

איזה צד צודק? לדעתי הצד השני, זה שאומר שלא היתה קנוניה. לכן הניסחוים של הצד הזה כל כך חותכים, ואילו הצד השני מערבב אותנו בניסוחים מעורפלים. ומיד נראה איך עושים את המניפולציה הזאת, לפי המקרה של ג'ורג' פפדופולוס, כי שם ממש מוליכים את הקורא שולל. כי הניסיון לצייר את פפדופולוס ברמזים והאשמות מעורפלות, כחוליה בשיתוף פעולה זדוני לגניבת הבחירות היא מגוחכת, בעיקר בהתחשב בעובדה שפפדופולוס, בחור תמים ושאפתן, היה קורבן לחבורה ערמומית שניסתה בכוח לפתות אותו לקונספירציה שבה אפשר יהיה להאשים אותו.

אז כמו פירוש של כתבי הקודש, ניקח פיסקאות מהדו"ח, ואז נפרש אותן ביחס לעובדות הידועות לנו.

"דו"ח ההוועדה הדו-מפלגתית מצא שחבר בקמפיין של טראמפ, מצוות ייעוץ המדיניות קיבל התראה מוקדמת על הקנוניה הרוסית לפרסם באופן אנונימי אימיילים שיפגעו בירבתו של טראמפ [הילרי קלינטון], והוועדה מצאה שזה לא הגיוני בעליל שהאינפורמציה הזאת לא הועברה ל[מטה ה]קמפיין. ההתראה המוקדמת… באה מאדם הקשור לממשלה הרוסית, והתרחשה באפריל 2016, לפני שהיתה מודעות ציבורית למאמצי החבלה של הרוסים [במערכת הבחירות]. הרשויות לא יודעו." (עמ' 942-943)

אבל מה באמת קרה? ובכן, באפריל 2016, אחד ג'וזף מיפסוד, אקדמאי ממלטה, וכנראה בעיקר משת"פ של שירותי הביון המערביים, אמר לג'ורג' פפדופולוס שלרוסים יש "לכלוך" על הילרי קלינטון, בצורת "אי-מיילים של קלינטון".

כשג'ורג' פפדופולוס שמע את זה, באפריל, חודשיים לפני שוויקיליקס פירסמו אי-מיילים של מטה המפלגה הדמוקרטית, הוא כמעט בוודאות חשב, ומיפסוד כמעט בוודאות התכוון, לאי-מיילים שקלינטון מחקה מהסרבר הפרטי שלה. קשה להבין אחרת את הביטוי "של קלינטון". אבל הדו"ח מצייר את זה כהתראה מוקדמת למשהו שאכן קרה, הדלפת וויקיליקס, שכללה אי-מיילים של מטה המפלגה, ולא אי-מיילים "של קלינטון". הסיכוי שמיפסוד ידע מה וויקיליקס יעשו תוך חודשיים, קלוש, ואם הוא ידע, זה לא מה שהוא אמר לפפדופולוס. פפדופולוס טען, ואיש לא הוכיח אחרת, שהוא בכלל לא דיווח על זה למטה הקמפיין. לכן הדו"ח אומר שזה לא הגיוני בעליל שזה לא קרה, ולא שזה כן קרה. כי הם לא מצאו שום הכוחה לזה שהוא אמר את זה למישהו בקמפיין, וזה למרות שהיתה לאף-בי-איי, ואז למולר, ולכן גם לוועדה הזאת, גישה לאי-מיילים של הקמפיין.

להגיד על מיפסוד שהוא "קשור לממשלה הרוסית" זה חוצה את סף השקר, או לפחות מגיע עד אליו. מיפסוד הכיר גם רוסים, והסתובב גם שם. הוא שייך לחוג האקדמאים שחיים באיזור הדמדומים שבין הרצאות על מודיעין לבין ריגול חובבני עבור שירותי מודיעין. ומיפסוד בעיקר, כך זה נראה, השתתף במאמצים להפליל את פפדופולס בשירות מי שלא ניסה לעשות את זה – מפיוז'ן ג'י-פי-אס ועד האף-בי-איי עוד בטרם נפתחה החקירה (היא נפתחה ביולי), ואולי הכי סביר הסי-אי-איי, כי זה קשר יותר הגיוני למיפסוד, וזה נשמע מתאים יותר לג'ון ברנן, ראש הסי-אי-איי תחת אובמה. אבל עזבו ספקולציות, נחזור לעובדות: מיפסוד הזה הבטיח לפפדופולוס שיש לו קשרים ברוסיה ושהוא יעזור לו לסדר פגישה בין פוטין לטראמפ. אין שום עדות לזה שהיתה לו יכולת כזאת, ואף שפפדופולוס מאד רצה, הקמפיין של טראמפ לא רצה.

שנית לפפדופולוס היו עוד סיבות לא לרוץ לקמפיין עם האינפורמציה הזאת, שממילא כנראה נשמעה לו מפוקפקת. מיפסוד דנן, כבר סידר לג'ורג' שלנו פעם אחת פגישה חשובה מאד, עם האחיינית של פוטין. כפי שכבר כתבתי בהארץ היו שתי בעיות קשות עם הפגישה הזאת. אחת, הבחורה ישבה ושתקה, מפני שהיא לא יודעת מילה באנגלית. ושנית, לפוטין אין אחיינית. מכל זה עולה רושם שמיפסוד יותר קשור לבכירי ממשל אובמה או לקמפיין של הילרי (או לשניהם) מאשר לרוסים.

המאמצים להפליל את ג'ורג' לא פסקו שם. חברים אחרים בחוגי האקדמיה / מודיעין מערבי, הזמינו אותו להרצות בקיימבריג' והפגישו אותו שם עם נערת הפיתוי אזרא טורק (וואחד שם המציאו לה) שהוצגה לו כעוזרת מחקר, וניסתה לדלות ממנו מידע על הקשרים בין טראמפ לרוסים. לא היה לו מידע כזה. לפי דבריו בספרו הוא לא התפתה לחיזוריה הבוטים, ולפי התמונות, זה ראוי לציון. אחר כך מישהו שהוצג לו כאיש עסקים ישראלי נתן לו עשרת אלפים דולר במזומן לפני שהוא טס חזרה לאמריקה. היה לו מספיק שכל בשביל לא לקחת את המזומן הזה איתו, וכשעצרו אותו (למה בכלל חיכו לו פתאום לעצור אותו חצי שנה אחרי שטראמפ כבר היה נשיא, בשדה התעופה דאלאס, בוושינקטון די. סי.)? עשו סוכני אף-בי-איי חיפוש בחפציו, ולפי דבריו היו מאד מתוסכלים שלא מצאו שם דבר. אז לא קשה לנחש מה הם חיפשו, נכון? לא יצא מזה כלום.

חוץ מכל זה *אחרי* שהודלפו האימיילים של מטה המפלגה הדמוקרטית דרך וויקיליקס, אז מישהו אחר שכנראה היה שותף לניסיונות להלביש על קמפיין טראמפ את אגדת השת"פ הרוסי, שר החוץ האוסרלי לשעבר, אלכסנדר דוונר, נזכר שהוא פגש את פפדופולוס בלונדון, חודשיים קודם לכן, ופפדופולוס אמר לו שהרוסים עומדים להדליף מיילים שיפגעו בקלינטון. לפי הגרסה הזאת, דוונר שמע מפפדופולוס את מה שאמר לו מיפסוד, אבל לא התייחס לזה ברצינות, ורק אחרי הפרסום של וויקיליקס, פתאום היתה לו הברקה מדהימה, והוא הבין שמדובר בקנוניה.

כל זה הם לא דברים שוליים, מפני שהתלונה של דוונר לשגרירות האמריקאית בלונדון, הפכה לתירוץ הרשמי לפתיחת החקירה נגד טראמפ בסוף יולי 2016, בחשד לשיתוף פעולה עם הרוסים (החקירה בעלת השם המפוצץ "קרוספייר הוריקיין"). ואני אומר תירוץ, ולא סיבה מפני שניכר שהאף-בי-איי התייחס לזה כך. אחרת אין דרך להסביר את העובדה שהחקירה שנפתחה בגלל פפדופולוס לא הובילה את האף-בי-איי אפילו לעשות איתו איזו שיחה מקדימה, במשך **חצי שנה**. אז אנחנו אומרים להאמין שיש פה מתווך מרכזי בקנוניה בין קמפיין טראמפ לבין הממשלה הרוסית, קנוניה שהיא נושא החקירה, אבל איש לא טרח לראיין את המתווך הזה במשך חצי שנה?

את פפדופולוס, בסוף הרשיעו חוקריו של רוברט מולר. וזה יצר את הרושם שהנה הבחור שהואשם בתיווך בקנוניה אכן נמצא אשם. אז לא בדיוק. הוא הואשם בשקר לחוקרי האף-בי-איי, וזה היה "שקר" מגוחך: הוא טעה בתאריך של הפגישה עם מיפסוד ביחס לתחילת עבודתו עם הקמפיין של טראמפ, כאשר חקרו אותו בלי שהיתה לו גישה ליומניו ובלי עורכי דיונו. בהתאם, הוא קיבל עונש מאסר… של שבועיים.

ונחמד השפסקה מסתיימת בנזיפה ש"הרשויות לא יודעו". אתם צוחקים עלינו? לא היה במה ליידע אותן, וגם, האמת לא היה צורך. הרשויות הן שיזמו את כל המלכודות האלה לפפדופולוס. לא יהיה מופרך לנחש שהן ידעו מצויין.

הנה עוד הפסקה הבאה (מקוצרת קצת):

"דו"ח הועדה הדו-מפלגתית מצא שהמטרה של רוסיה [בהדלפות וויקליקס]… היתה בין השאר לעזור לקמפיין של טראמפ. המועמד טראמפ והקמפיין שלו הגיבו לאיום על ידי אימוץ, עידו וניצול של המאמץ הרוסי. טראמפ עודד מסירה לידיו של אינפורמציה מוקדמת על השחרור הצפוי של המיילים הגנובים, אפילו אחרי דווחי חדשות נרחבים על פעילות רוסיה, ובכך ביקש למקסם את הרווח הלאקטורלי. הקמפיין טווה אסטרטגיה סביב שחרורם הצפוי של המיילים כדי להגביר את הפצתם וקידומם של המסמכים הגנובים. […] הקמפיין לא היה צופה מן הצד במתקפה – הם היו משתתפים פעילים. הם תיאמו את פעילותם עם שחרור המידה הרוסי הגנוב, הגבירו את האפקט של קמפיין רוסי הידוע ככזה, וקיבלו בברכה את הרווח ההדדי מהפיעילות הרוסית" (עמ' 943).

אז לא נאריך, רק כמה הערות קצרות. כל מה שטראמפ ידע מראש על וויקליקס הוא ידע מן העיתונות שהאשימה את וויקיליקס בשת"פ עם הרוסים. אבל אחרי שקראתם את הפיסקה הקודמת, אתם בטח בטוחים שהוא ידע את זה מפפדופולוס. שנית כל הדיבורים פה על תיאום וניצול ואסטרטגיה שנטוותה סביב ל, הם כלום בפיתה. מה בדיוק חשבו לעצמם מחברי הדו"ח, שמועמד לנשיאות לא ינצל מידע שעשוי לתת לו יתרון, בגלל שהמידע הזה הגיע מרוסיה? באיזו אמריקה הם חיים? זו של שבועת הצופים? ביחס למאמצי הקמפיין של הילרי להשיג מרוסיה מידע נגד טראמפ, זה פשוט מבדח שהם אומרים את זה ברצינות. ואחרונה, בכל מה שוויקיליקס פרסמו לא היה שום נזק משמעותי לקליטון. הדבר המביך שהיה בהם הוא שמטה המפלגה תמך בה מראש כנגד סנדרס. מבין יותר להם, מאשר לה. היחידה שסבלה מזה באמת היתה דבי ווסרמן שולץ, יו"ר המטה, שאילצו אותה להתפטר, שזה היה קצת להאשים את הש"ג.

צפו שעוד יפציצו אותנו בזה ש"הוכח שקמפיין טראמפ קשר קשר עם הרוסים" וגידו לנו שהוועדה מצאה שפע אקדחים מעשנים, וכו' וכו'. אבל זה פשוט לא נכון.  (הסתייגות: נחזור לנושא מנאפורט, שלא ברור לי עדיין).

מה הנזק שיגרם לטראמפ? הפוטנציאל התעמולתי הגדול טמון בזה שהוועדה נשלטת על ידי הרפובליקנים והדו"ח הוא דו-מפלגתי. אבל להערכתי בשלב הזה, אף אחד לא קונה את משחק האורות והצללים הזה. 4 שנים התשתם אותנו עם הסיפור הזה ובכל הפעמים הקודמות שהכרזתם על הוכחה סופית, חד-משמעית, ונחרצת, בתברר שזה היה שום דבר. וזה מה שיקרה גם כאן. כנראה רק כמה משוגעים לדבר – מודה באשמה – יכתבו פוסטים ארוכים כדי להפריך את הניסיון הנוכחי לייצר אשליה של אש בעזרת מכונת עשן, אבל אולי אין בזה צורך. כי ראבק, עד כאן הגעתם לנו עם הבלוף המטורף הזה. אולי די?

אז מה לעזאזל קורה באמריקה? עדכון בחירות לרגל הוועידות של שתי המפלגות

אז מה לעזאזאל קורה באמריקה עכשיו, שמביא לביטול ליגת הכדורסל? ומה יהיה בבחירות?

טקס קבלת אזרחות בבית הלבן – האירוע שנתן את הטון לוועידה הרפובליקנית

התשובה: הבחירות האלה הם במידה רבה בחירות על בלאק לייבז מאטר. ולולא הקורונה, הם היו *אך ורק* על בלאק לייבז מאטר.

ולמרות שלא סיפרו לכם על זה כמעט, התרחשה בימים האחרונים דרמה גדולה בוועידות של שתי המפלגות. איך זה ישפיע? ומה היה המסר של הבוס האמיתי של המפלגה הדמוקרטית, ברק אובמה?

אז כמו שזה נראה כרגע, הוועידה של המפלגה הדמוקרטית היא כישלון מהדהד, אם כי, איט איינט אובר טיל איטס אובר. או עד שהילרי תשיר. וזו של הרפובליקנים מכוונת כולה כנגד הטעויות של הדמוקרטים. ודי בחוכמה, בינתיים.

אז נתחיל מהשורה התחתונה:.

המסר של הוועידה הדמוקרטית: אמריקה איז AWFUL.

המסר של הוועידה הרפובליקנית: המריקה איז AWESOME

איך זה קרה?

הדמוקרטים כל כך נסחפו אחרי בלאק לייבז מאטר ואנטיפה, והתיאוריה שאובמה קידם במשך שמונה שנים – שאמריקה סובלת מ"גזענות ממוסדת" – שהם איבדו קשר עין עם האינסטינקט הבסיסי של האלקטורט האמריקאי: הפטריוטיות.

אמריקאים מאמינים שאמריקה היא הבטחה גדולה, ארץ האפשרויות, מולדת הדמוקרטיה. הדמוקרטים אומרים להם: היא ערש העבדות. הרפובליקנים אומרים: היא ערש החירות.

שינאה ללאום של עצמך – השמאל הישראלי לא לומד את הלקח הזה – היא לא מסר בחירות אפקטיבי בשום מקום. באמריקה עוד פחות. לולא הקורונה הייתי אומר לכם כבר עכשיו שטראמפ לוקח בהליכה. בגלל הקורונה, והטיפול הלא מוצלח שלו בנושא, עדיין קשה לנחש. אבל המהומות, ככל שהן ימשכו, השביתות של ה NBA, כריעות הברך וההכאה על חטא, שלא לדבר על הקיצוצים בתקציבי המשטרה, רק ישחקו לטובתו. בשמאל האמריקאי מתחילים להפנים: אולי מיד אחרי רצח ג'ורג' פלויד זה עבד לטובתם. אבל הווקטור של המהומות התהפך. הם עובדות לטובת טראמפ.

.

אז מה עשה אובמה?
אובמה, זה ברור, הוא עדיין ראש המפלגה הדמוקרטית – בטח באופן סמלי, כנראה גם באופן אופרטיבי. קשה להאמין שביידן או קמאלה הריס באמת ינהלו את העניינים. אובמה עשה מה שכמעט אף נשיא לא עושה – נשאר בוושינגטון אחרי תום הקדנציה שלו. תביעות אצבעותיו נמצאות על כמעט כל מה שהדמוקרטים עשו עד הלום, כולל כל ניסיונות החבלה בנשיאות של טראמפ, שמפרק את מורשתו.

אז עכשיו אובמה נתן נאום מלא פאוזות דרמטיות בוועידה הווירטואלית של המפלגה הדמוקרטית, והבהיר את המסר. מבחינה רטורית – מלאכת מחשבת. הוא הצליח להפוך את הקרדו המפלג של הדמוקרטים, הפוליטיקה של הזהות, למסר מאחד. ועוד באופן פשוט, מובן, רגשי. מפגן מרשים של אורטוריה פוליטית. אשף המילים. אין לו מתחרים בזה. אבל רגע, מה הוא בדיוק אמר?

הנה פסקת מפתח:

"לא משנה מה הרקע שלנו, כולנו ילדים של אמריקאים שנאבקו למען הטוב. הורי הסבים והסבתות שעבדו במלכודות אש [הכוונה למקומות שנעלו עובדים, שאז ניספו כשפרצו שריפות] וסווטשופס, בלי זכויות ובלי ייצוג. איכרים שאיבדו את חלומותיהם באבק. אירים ואיטלקים, אסייתים ולטינים שאמרו להם לחזור למקום שממנו באו. יהודים וקתולים, מוסלמים וסיקים, שגרמו להם להרגיש חשודים בגלל הדרך שבה עבדו את דתם. אמריקאים שחורים, נקשרו בשלשלאות, הוכו בשוט, ונתלו על חבל. ירקו עליהם בגלל שהם ביקשו לקבל שרות בדוכן אוכל. היכו אותם על שניסו להצביע בבחירות. אם למישהו היתה זכות לומר שהדמוקרטיה הזאת לא עובדת, אלה האמריקאים האלה. אבותינו. הם היו בצד הנפגע של דמוקרטיה שאיכזבה לאורך כל חייהם. הם ידעו כמה רחוק סטתה המציאות היומיומית של אמריקה מהמיתוס. אבל עדיין, הם לא ויתרו."

פיסקה מבריקה שהופכת את המפריד, למאחד, את המדכא, למשותף, את חוויית ההדרה כמיעוט, לחוויה של כולם.

אבל רגע. מה הוא בעצם אומר פה, שניה לפני שהוא מפליג בשבח מגילת העצמאות שערכיה עוד לא זכו למימוש ועל הזכויות הנפלאות שהחוקה מבטיחה ושעליהן עוד יש להאבק? מי זה שדיכא את "כולנו" במשפט "כולנו בנים של" – כולנו, אירופאים לבנים, אפריקאים שחורים, אירים, קתולים, יהודים וכל השאר? מי האיש הרע בסיפור הזה?

אמריקה!

אמריקה היא הדבר הנורא הזה שגרם לכולנו את העוול הזה. וזה מסר שעכשיו מרטיט את ליבה של האליטה, כן בעיקר אליטה, שטקס טיהור מצפונה שורף רחובות וערים. אבל אובמה בעצם אמר לכם עכשיו, באופן שלא משתמע לשתי פנים: אמריקה איז AWFUL.

הרפובליקנים גם הם שמו במרכז את הפוליטיקה של הזהות. אבל הם הפכו אותה על הראש. גם הם עשו את המפריד למאחד, אבל בדרך אחרת, פשוטה ומסורתית. כמו שכתוב על הדולר:.

E PLURIBUS UNUM – מהריבוי, אחדות.

מסתכלים על המפגן המתוזמר היטב של הוועידה הרפובליקנית וזה ברור. המסר הוא שוב, ושוב, ושוב: אמריקה איז AWESOME.

כל מה שהם עושים בוועידה מיועד להגיד את זה: העבר הפריד, העתיד מחבר. מה שמאחד אותנו זו ההבטחה הענקית הזאת, של המדינה הנפלאה הזאת, זה כור ההיתוך שהפך את אמריקה לתקווה של כל העולם. קיטש, פשוט, גדול מהחיים, טריוויאלי. מוכר. מובן.

כמובן שמי שנבחר לככב בעיצוב המסר, הוא האיש שוודאי גם בחר את הקו הזה, הנשיא עצמו. איך הוא מגלם אותו?

.

פשוט ורגשי ומובן: הוא השתתף בטקס התאזרחות של חמישה מהגרים **חוקיים** שבאו מכל קצוות תבל, וחלומם היה להיות אמריקאיים. והנה הם נשבעו את שבועת האזרחות בנוכחות הנשיא, וקיבלו פוטו-אופ איתו, וחיוך. לא יודע אם היו שם להט"בים אבל ברור שכיוונו שם לכל הקטגוריות של הפוליטיקה של הזהות, כולל דרום אמריקאי, הודית, אפריקאי ומוסלמית. שקוף, וברור כשמש. דרמטי ומלחלח עין. אנשים רגילים, לא מוכרים, חוזרים על המילים החמורות האלה: אני נשבע.

מסביב לאירוע הזה, שהיה די אינטימי, באו שורה של מהגרים ומיעוטים. נאום עוצר נשימה של מקסימו אלוורז, שאיש לא ידע מיהו קודם. פליט מקובה שהפך לאיש עסקים מצליח במיאמי. אדם עם מבטא ספרדי כבד שאמר שאתם לא תספרו לו על רדיפות ודיכוי. הוא בא מהדיקטטורה של קסטרו. אביו בא מזו של פרנקו. אם הדמוקרטים אומרים שטראמפ נגד הגירה לא חוקית, מקסימו אלוורז הביא קונטרה רגשית. הוא דיבר על משפחות בים שנאחזות בקרש עם ילדים שלא יודעים לשחות, רק כדי להגיע לארץ שעכשיו הדמוקרטים אומרים לכם שהיא גזענית ואיומה. כל מה שיש לו בעולם, הוא אמר, לא שווה אחוז אחד ממה שנתנה לו אמריקה: חירות. בהתחשב בעמדות החריפות של טראמפ נגד הסתננות לא חוקית, זה התכוון להיות סנוקרת לאלה שאמרו עליו שהוא שונא מהגרים.

מלאניה טראמפ היא לא הנואמת הכי מוצלחת. ניכר שזה בא לה במאמץ. אבל המסר שלה גם הוא היה פשוט ובהיר: היא היתה פעם ילדה קטנה בסלובניה, ששמעה שיש ארץ נפלאה אחת, שהכל אפשרי בה, אמריקה. והיא חלמה להגיע אליה. והיא הגיעה כדוגמנית. היא עברה נוקשה, אבל המסר היה מרכך.  

וגם, היתה שורה שלמה של שחורים, שציירו תמונה הפוכה מבלאק לייבז מאטר: אמריקה היא ארץ ההזדמנות שבה מי שעובד קשה ומשחק לפי הכללים יכול להצליח. גם כאן המסר ברור. (למשל הנאום הזה של הסנטור טים סקוט מדרום קרולינה) בניגוד ל"פרוייקט 1619" של הניו יורק טיימס שמצייר את אמריקה כארץ העבדות, אמריקה של הדוברים השחורים בוועידה הרפובליקנית היא הארץ שמיגרה את העבדות, פירקה את חוקי ההפרדה הגזעית, ובסוף נתנה הזדמנות שווה לכולם. טראמפ אמרו דוברים שונים יצר כלכלה משתפת, שהרימה את כולם. נתוני האבטלה מלפני הקורונה כיכבו בנאומים.

בצד השני, אצל הדמוקרטים, ג'ו ביידן חזר על מה שכולם יודעים שהוא שקר: הוא אמר שטראמפ דיבר על המפגינים הניאו-נאצים בשרלוטסוויל, ועל אלה שהתייצבו נגדם ש"בשני הצדדים יש גם אנשים טובים מאד". הוא אמר את המילים האלה, אבל לא על הניאו-נאצים ומתנגדיהם, אלא על אלה שבאו להפגין בעד ונגד הורדת הפסל של הגנרל לי, מפקד כוחות הדרום במלחמת האזרחים.

כנגד זה, הרפובליקנים לא סתם הציבו שחורים. הם הציבו טענות, לא רק שחקנים. והחזקה שבהן היתה של וורנון ג'ונס: ג'ונס התייצב נגד שיח הגזענות הממוסדת.

ג'ונס הוא בלי ספק קטע מהחלל החיצון. כי הוא בכלל פוליטיקאי של המפלגה הדמוקרטית מג'ורג'יה במקור. אתם בטח שואלים את עצמכם, אמר, מה עושה דמוקרט במפלגה בוועידה של המפלגה הרפובליקנים. ובכן, הוא הסביר, הוא תומך בטראמפ מפני שדמוקרטים רוצים להשאיר את השחורים ב"מטע עבדים מנטאלי". הם רוצים את השחורים זועמים ומקופחים, כדי שהם יוכלו לנצל את הזעם בבחירות, ולכן כל השנים האלה, הוא אמר, הם לא עושים דבר למען השחורים. כי הזעם ותחושת הקיפוח הם ההון האלקטוראלי של המפלגה. על רקע ההפגנות והמעמד הבלתי מעורער של בלאק לייבז מאטר בשמאל, אלה מילים כבדות משקל.

.

וזו דעה שהולכת וקונה אחיזה ככל שמתמשכות המהומות – כי ברור שהמהומות פוגעות קודם כל במי שהן מדברות בשמם. פחות משטרה בשכונות העוני? באמת? פחות משטרה זה אומר יותר פשע. ורוב העניים הם אנשים עובדים, שבתום כל הרטוריקה הפומפוזית של השכנים העשירים שלהם שגרים בשכונות עם משטרות פרטיות, יודעים את האמת. שהעבריינים, לא השוטרים, הם הסיבה העיקרית לדאגה שהילד לא יחזור בשלום מבית הספר. לכן זה מסר שנוחת על קרקע פוריה בשעה ששחקני אן-בי-איי עשירים מסרבים לעלות למגרשים במחאה כנגד המשטרה.

.

ואז באה ניקי היילי. לא יכול לכתוב עליה באובייקטיביות, מודה. כי אני מת על האישה הזאת, שבתור שהיא לא רק פרו-ישראלית ולא נותנת שיחרטטו אותה. כשגרירה באום היא לא זזה מילימטר מהסרגל המוסרי הפנימי שלה, ולא השתתפה בכל ההצגות הדיפלומטיות כאילו אפשר לסלוח לפוטין ואסד על סוריה, או לסין, או לאיראן. והיילי אמרה כך:

"בחוגים רחבים של המפלגה הדמוקרטית אופנתי לומר עכשיו שאמריקה היא גזענית. זה שקר. אמריקה אינה מדינה גזענית. בשבילי זה אישי. אני בת גאה למהגרים מהודו. הם באו לאמריקה והתיישבו בעיר דרומית קטנה. אבא שלי חבש טורבן. אמא שלי לבשה סרי. הייתי ילדה חומה בעולם שחור לבן [של הפרדה גזעית בדרום]."

אבל הורים שלה עבדו קשה ולימדו אותה ללכת בדרך הישר. והנה היא הגיעה יום אחד לייצג את אמריקה באו"ם. החלום האמריקאי, הוגש לכם בזה, בגרסה פמיניסטית, בצורה שכל אחד מבין. השמיים הם הגבול. זה מסר שאמריקה אוהבת לשמוע, גם כשהוא רק חצי נכון, או אפילו פחות מזה. הוא עדיין המנוע. וזה מנוע חזק מאד, בתקופה שבה אנשים פוחדים שהחלום מתפרק.

ולסיום נזכרתי בקטע המרגש הזה מהספר האוטוביוגרפי של ניקי היילי "עם כל הכבוד". ושם היא סיפרה איך היא ואחותה הלכו לתחרות מלכת היופי לילדות בעיירת הולדתן. והתחרות התחלקה לשתי תחרויות: מלכת היופי הלבנה ומלכת היופי השחורה. ובזמן שמיינו את הילדות שהגיעו לשתי קבוצות בשני צידי החדר, לפי הצבע, היא ואחותה נשארו לבד באמצע: שתי ילדות חומות, מבויישות ונבוכות, מחזיקות זו בידה של זו – היילי היא האחות הגדולה – כי המארגנים שבעצמם היו נבוכים, לא ידעו לאן לשייך אותן. בסוף נתנו להן פרס ניחומים ושלחו אותן הביתה.

המסר, שוב ברור. ככה נראית חברה ששופטת אנשים לפי צבע עורם, כפי שהפוליטיקה של הזהות ממשכיה לעשות.

אבל היילי הפכה למושלת דרום קרוליינה. והיא רצתה לאחד לא לפלג. לאחות ולמחול, לא לחדד ולנקום. ואכן, זה היה אתגר לא פשוט. במשמרת שלה התרחש הטבח הנוראה של מתפללים שחורים על ידי ניאו-נאצי בכנסיה בצ'רלסטון. ובזמן שאובמה ניצל את האירוע כדי ללבות את התיאוריה על "גזענות ממוסדת", ניקי היילי ידעה לאחד את תושבי דרום קרוליינה סביב המשותף, לא המפריד. היא קיבלה אז טלפון מהנשיא אובמה, היא סיפרה. זה עשה לה צמרמורת. לא מילים מנחמות היו בפיו, היא אמרה. הוא היה קודר, ענייני, וקר כקרח. הוא לא הציע לה תמיכה בשעה הקשה הההיא. אבל הם עברו אותה, את השעה ההיא. בלי להעלות את דרום קרוליינה באש.

היא היתה המומה ממנו אז, היא כתבה בספרה. ובמובן מסויים, הוא עדיין היכן שהיה אז, והיא היכן שהיתה אז. הוא מושך למפריד, והיא למאחד.  

והדמוקרטים בכלל עדיין אוחזים במפלג, והרפובליקנים במאחד. הילרי, כזכור לא למדה כלום אחרי שהפוליטיקה של הזהות הנחילה לה תבוסה צורבת. היא האשימה את הניצחון של טראמפ בגזענותם של האזרחים – זו נקמתם של גברים לבנים זועמים. או זה היה אחד ההסברים (לא חשוב כמו גניבת הבחירות המדומה על ידי הרוסים, אבל עדיין מרכזי). וזו טעות. אנשים הצביעו לטראמפ כי הוא הבטיח להחזיר את המשרות שזלגו לסין. וגם על האתגר המדינה היילי דיברה בוועידה. לא שזה חשוב מבחינה אלקטורלית. כי באמריקה יחסי חוץ לא מכריעים בחירות לעולם. כשאתה מוקף בשני אוקיינוסים, מקסיקו וקנדה, הסכנות הרחוקות אינן מוחשיות בדרך כלל.

אז האם הפוליטיקה של הזהות הולכת לעשות זאת שוב? לדחוף את הדמוקרטים למטה ואת טראמפ למעלה? לולא הקורונה, הייתי אומר לכם כן. כי הבחירות האלה יותר מכל מערכת בחירות, יותר מהקודמת הולכים ומצטיירים כך: האם אתה מצביע בעד או נגד בלאק לייבז מאטר?
.

והדמוקרטים לא מבינים את זה. ולכן מפלגתם ההולכת ומקצינה, הנסחפת אחרי הרדיקלים ביותר, נתנה לטראמפ עכשיו מתנה. מתנה של מי ששומעים רק את מה שקורה בתוך תיבת התהודה של עצמם, ואיבדו קשר עם חללית האם. אמריקה. שהיא AWSOME.

האם חקירת דורהאם אודות הקנוניה נגד טראמפ מתחילה להניב פירות? כתב אישום ראשון.

אז יכול להיות שזה מתחיל…

החקירה של ג'ון דורהאם שאמורה לברר את מקורות העלילה נגד קמפיין טראמפ – כלומר נגד טראמפ – כאילו הוא שיתף פעולה עם הרוסים כדי לגנוב את הבחירות, מתחילה להניב פירות. אולי.

עד ביידן או אובמה זה כנראה לא יגיע, לפי דברי התובע הכללי, ביל באר, אבל אולי יתחילו להיות בעיות לכמה בכירים בממשל אובמה, כמו ראש הסי-איי-אי לשעבר, ג'ון ברנן, ראש המודיעין הלאומי לשעבר, ג'יימס קלאפר, ומעל הכל ראש האף-בי-איי לשעבר ג'יימס קומי, וסגנו לשעבר אנדרו מקייב. ואולי לא. עוד אי-אפשר לומר.

אז כתב האישום הראשון (אפשר לקרוא את כולו כאן) מתרכז בעניין טכני מאד, ולכן אולי מפיח תקווה לא רק במי שמקווים שהקנוניה תחשף, אלא גם במי שלא חושבים שהיתה קנוניה. כתב האישום נגד האישום נגד עו"ד קווין קליינסמית', שהיה יועץ משפטי בכיר באף-בי-איי (ומצחיק הניסיון של העיתונות הליברלית לתאר אותו עכשיו פתאום כזוטר). וסביב כתב האישום הזה מתגבש ככל הנראה הסכם טיעון שבמסגרתו קליינסמית' יודה באשמה.

מה האשמה? שבמסגרת הבקשה לחידוש צו הריגול אחרי קארטר פייג', קליינסמית' דנן זייף מסמך. ושזיוף המסמך הזה היה קריטי כדי להאריך את צו ההאזנה, שממילא היה מבוסס על מודיעין קלוש, שלא לומר מופרך. (לינק לכתב האישום פה למטה, ותודה לזאב שחולק עלי מאד בפרשנות של כל זה וששלח לי ראשון לינק למסמך המקורי).

אז אם אתם מבולבלים עד כאן, אז אתם מוזמנים לעשות הפסקה בקריאה ולהתחיל ממבוא קצר שמסבר מי נגד מי. אפשר להאזין לפרק הזה ב"שומר סף", או לחלופין לקרוא מבוא קצר פה באתר (במקור זה היא מאמר בהארץ), או מבוא פחות קצר גם הוא פה באתר (שגם היה בהארץ, והוא סקירה של הספר של אנדרו מקארתי על הקנוניה נגד טראמפ).

חזרתם? אוקיי. אז הדיבור עכשיו הוא שקליין יודה בזיוף מסמך בתמורה להסכם טיעון. שהרי הוא מודה בכך שהוא שיפץ אי-מייל והוסיף לו משהו שלא היה בו. והמשהו הזה הוא האמירה הפוזיטיבית שקארטר פייג' לא שימש כ"מקור" לסי-איי-אי. .למה זה חשוב? כי במשך חודשים האזינו לקארטר פייג' (כלומר ניטרו את כל התקשורת שלו, כולל תיבת האי-מיילים שלו, עבר והווה), וכבר פעמיים חידשו את צווי ההאזנה, ובכל המקרים האלה לא חשפו בפני בית המשפט שאישר את ההאזנות פרט חשוב על הביוגרפיה של פייג': שהוא שיתף פעולה עם הסי-איי-אי נגד הרוסים.

זה כמובן דבר קריטי לחשוף כאשר העילה להאזנה היא חשד שהוא עושה ההפך, כלומר שהוא סוכן רוסי. טוב, אולי הוא סוכן כפול, תאמרו? בסדר, אבל אם הוא סוכן כפול מן הראוי לחשוף את שני צידי הכפול הזה, לא להסתיר מבית המשפט את השת"פ עם הסי-איי-אי.

אבל זה בדיוק מה שעשו. וזה פתעום יצר בעיה. כי מישהו הדליף את דבר ההאזנות, וקארטר פייג' טען בתקשורת שלא רק שהוא לא סוכן רוסי, למעשה הוא עבד בעבר עם הסי-איי-אי כדי לתפוס סוכנים רוסים. והמידע הזה היה יכול לסכן את חידוש ההאזנות, כי בתי המשפט שאמורים היו לאשר את החידוש היו מתחילים לשאול שאלות. וזה לא טוב. הם היו עלולים למשל, לחשוב שזה לא כל כך מוצלח שהסתירו מהם דברים כאלה עד עכשיו, ולגרום לאף-בי-איי מבוכה רבה.

בקיצור היה צורך לסתום את הפרצה החדשה בחומת הנכלולים כדי שלא תהיה בבקשת ההאזנה, אם לצטט את קווין קליינסמית', "הערת שוליים" מזיקה. או במילים אחרות היה צריך הערת שוליים שתעמיד פנים שפייג' סתם מקשקש בקומקום, והוא לא באמת עבד עם האף-בי-איי. וזאת למרות שצוות החקירה באף-בי-איי ידע שפייג' לא משקר. איך הוא ידע? כי עוד לפני הבקשה הראשונה של להאזנה לפייג', הסי-איי-אי שלח מזכר לצוות החקירה של האף-בי-איי, שבו הבהיר שפייג' שיתף בעבר פעולה עם הסי-איי-אי, כ"איש-קשר אופרטיבי" שסיפק מידע אודות קשרים שהיו לו קודם לכן עם אנשי ביון רוסים.

אז קווין שלנו נשלח למשימה העדינה והיא להביא איזה ציטוט מהסי-איי-אי שפייג' לא היה "מקור". ניסוח פורמלי שכזה היה יוצר את הרושם הראוי, בלי להיכנס לשאלות קטנוניות על מה פייג' כן היה. אז קליינסמית' התכתב עם אנשי הסי-איי-אי, אבל הם סיפקו איזה ניסוח לא מספיק טוב. אבל קווין קליינסמית' החליט שלא מוכרחים לדקדק בציציות כאן, וחזר לממונים עליו ואמר להם שהסי-איי-אי אישר שפייג' לא היה "מקור" שלהם. שאלו אותו הממונים האם אפשר לקבל זאת בכתב? ואז מגיעה הפואנטה בכל סיפור כתב האישום. כדי לספק להם את זה בכתב, קליינסמית' כתב בעצמו את מה שלא היה במייל של הסי-איי-אי. הוא הוסיף שם 4 מילים, כהיא לישנא: "ולא מקור" (באנגלית זה אכן 4 מילים: and not a source).

במילים אחרות מר קווין קליינסמית הכניס לתוך המייל של הסי-איי-אי את מה שהוא רצה שיהיה בו אבל לא היה בו. ועכשיו מתוך כבוד לידידי ז.א. שאיתו התווכחתי על העניין, הנה מה שאומרים אלה שלא חושבים שהיתה קנוניה נגד טראמפ, או לפחות היותר נבונים ביניהם: הם אומרים שקליינסמית' הבין מדברי הסי-איי-אי שפייג' לא היה "מקור" בכל אופן לא בדיוק, ורק קצת קיצר פה דרך. כשדרשו מממנו אסמכתא, במקום לחזור להתכתבות הבירוקרטית, הכניס לשם את *מה שהוא חשב* שהם התכוונו אליו.

אני לא שותף לפרשנות הזאת, מפני שנראה לי ברור שכל החבורה הזאת ידעה למה היא הסתירה את העבר של פייג' בשלוש הבקשות הראשונות, והתגייסה כאן לכבות שריפה. וזה שהכניסו לתוך האי-מייל בדיוק את מטף כיבוי האש שלא היה בו, זו לא נראית לי אי הבנה. זו נראית לי הונאה מודעת.

אבל, יש לומר, שעורכי דינו של קליינסמית' ממשיכים לומר (לעיתונות), כמו ידידי ז.א., שהוא אמנם עשה עבירה בעצם זה שהציג את השכתוב שלו כמקור, אבל, לפי דבריהם, לא הטעה במודע את בית הדין. כלומר חשב שהשיפוץ שלו בעצם משקף את האמת. ואם זה מה שקליינסמית' יגיד גם בבית המשפט, אז יש מצב שכל עיסקת הטיעון נופלת. מפני שהסעיף שבו הוא מואשם דורש בהגדרת העבירה שלו, ששינוי המסמך יהיה מתוך כוונה להטעות באופן מטריאלי (כלומר באופן משמעותי לגוף הסוגייה) רשות שלטונית (כאן תוכלו לראות את לשון החוק המדוייקת). ולכן אם קליינסמית' לא יודה בכוונה בפני בית המשפט כאילו לא הודע בעבירה, ואז לא תהיה עיסקת טיעון. ובמקום זאת יהיה משפט. נעקוב ונעדכן.

הקנוניה נגד טראמפ (2)

גדי טאוב, הארץ, 30.07.2020 למאמר באתר הארץ, לחצו כאן.


ההתפטרות של העיתונאית הבכירה בארי וייס מהעיתון "ניו יורק טיימס" היתה תזכורת משמעותית להידרדרות המתמשכת של העיתונות הליברלית, שעוסקת פחות ופחות בתיאור המציאות ויותר ויותר מנסה להנדס אותה. הסיבה להתפטרותה, כך כתבה וייס במכתב גלוי לבעלים של העיתון, היא השתלטות ההשקפה ש"האמת אינה תהליך גילוי קולקטיבי אלא דבקות באמונה שידועה מראש למיעוט נאור, שתפקידו להנחיל אותה לכל האחרים".


אבל כדאי לדייק: העניין הוא לא שהעיתון מבקש להנחיל לקוראיו אמת, אלא שהוא מבקש להנחיל לקוראיו עמדה. והאמת, כלומר העובדות, הן מבחינתו חומר שמתוכו אפשר לבחור רק מה שמתאים לעמדה. שיטת הסלקציה הזאת מובילה חיש קל לבחירת "עובדות" שהן לאו דווקא אמת.


כך קרה שבמשך יותר משלוש שנים מכר העיתון לקוראיו סיפור בדים מופרך על כך שדונלד טראמפ כרת ברית עם ולדימיר פוטין כדי לגנוב את הבחירות מהילרי קלינטון. הסיפור כולו נגמר בדו"ח המביך של ראש האף־בי־איי בדימוס, התובע רוברט מולר, שאחרי כשנתיים של חקירה, לא מצא בדל ראיה לשיתוף פעולה בין קמפיין טראמפ לרוסים.


רבים נאחזו בניסוחים מעורפלים מתוך הדו"ח, שנועדו לשכך את הכאב. אבל עורך ה"ניו יורק טיימס", דין באקט, ידע מה קרה. חודשים ספורים אחרי פרסום דו"ח מולר, הוא כינס ישיבה של המערכת (שהקלטה ממנה דלפה ותומללה באתר Slate), שבה הודה שהעיתון נתפס "טיפ־טיפה" לא מוכן. במשך שנתיים, הוא הסביר, "בנינו את חדר החדשות שלנו כדי לכסות סיפור אחד" — שיתוף הפעולה של טראמפ עם הרוסים. אבל לאחר שמולר לא סיפק את הסחורה, באקט אמר שצריך "להיערך מחדש". עכשיו העיתון יבנה את חדר החדשות שלו סביב נושא חדש: גזענות. הוא ישיק את "פרויקט 1619" שמטרתו למקם מחדש את לידתה של ארה"ב לא בהכרזת העצמאות אלא בהגעתו של העבד הראשון מאפריקה למושבות העולם החדש. לא מולדת החירות, כי אם ארץ העבדות.


פירוש הדבר הוא בעצם, שהעיתון לא רק יתעלם מכישלונו, אלא יפתח בפעולת הסחה נרחבת כדי להעלים את הסיפור האמיתי: שהאגדה בדבר שיתוף פעולה של טראמפ עם פוטין התבררה כסיפור כיסוי שקרי שבחסותו החדירו ראשי ממשל אובמה אמצעי ניטור לתוך הקמפיין של המפלגה היריבה. במלים אחרות, העיתון היה פיון במשחק שחמט עברייני של מדליפי ממשל אובמה. אז מה יעשו העיתונאים עכשיו? יכו על חטא? חלילה. הם יסייעו לטייח את הסיפור. מתברר שלא היה שיתוף פעולה עם הרוסים? הופ. עברנו נושא. 1619. מעכשיו, הודיע באקט, יכתוב העיתון על גזע ומעמד באופן עמוק יותר מכפי שעשה כבר שנים. מאחר שרוב סיקור חדשות החוץ בישראל ממשיך להסתמך על ה"ניו יורק טיימס", תאומו ה"וושינגטון פוסט", וערוצי הטלוויזיה הליברליים, קורא העיתונים הישראלי עדיין משוכנע בדרך כלל, שהטענה על אודות קנוניה נגד טראמפ אינה אלא "תיאוריית קונספירציה הזויה".


מי שמתעניין בעובדות, לעומת זאת, יוכל לצפות בשעשוע במצעד האיוולת הזה, הממשיך להתנהל כמו דמויות אנימציה בסרט מצויר: כל עוד לא יביטו מטה אל תהום המציאות יוכלו להמשיך לצעוד באוויר. מאחר שכך, לפני ששואלים אם השערורייה הזו, שפרשת ווטרגייט מתגמדת מולה, עשויה להשפיע על הבחירות בנובמבר, אולי כדאי להזכיר את מה שכבר אין עליו עוררין: אין מחלוקת על מקורו של תיק ה"לכלוכים" הפוליטי נגד טראמפ (מה שמכונה "תיק סטיל"). הקמפיין של הילרי קלינטון ומטה המפלגה הדמוקרטית שילמו לחברת "פיוז'ן ג'י־פי־אס", באמצעות מתווך שנועד להסוות את מקור הכסף, כדי שזו תפיק את ה"תיק". פיוז'ן שכרו את שירותיו של מרגל בריטי בדימוס, כריסטופר סטיל, בעצמו שונא נלהב של טראמפ, כדי שימצא חומר הקושר את טראמפ לרוסים.


סטיל סיפק "תיק" שבו אוסף ססגוני של סיפורים, שמהם עולה כי טראמפ הוא "נכס" של המודיעין הרוסי ובעל ברית של פוטין. גם אחרי שנים של חקירות לא נמצא שום אישוש לעלילות החמורות של סטיל.
על בסיס התיק המפוקפק הזה, ביקש האף־בי־איי, וקיבל, צווי האזנה ליועץ זוטר בקמפיין טראמפ (בפועל לא דובר רק בהאזנה לשיחות אלא בניטור של כל התקשורת האלקטרונית). אז למה, אם כן, אפשר לומר בוודאות שמדובר בקנוניה ולא בחקירה לגיטימית? מפני שראשי האף־בי־איי ומשרד המשפטים הוליכו שולל את בתי המשפט. פה אם כן קבור הכלב: ריגול אחרי קמפיין יריב על בסיס הונאה של בתי המשפט.


נזכיר: בווטרגייט רעשה אמריקה אחרי שחבורה קטנה של עבריינים פרצה בשליחות ריצ'רד ניקסון למטה המפלגה היריבה. כאן לא מדובר בחבורה קטנה. כאן מדובר בשימוש ברשויות הביון והאכיפה של המדינה כדי לחדור לקמפיין של המפלגה הרפובליקאית ולהכשיל את היריב הפוליטי.


אבל האם ידוע בוודאות שהיתה כאן הונאה של בתי המשפט? הראשון שהתגייס לחקור את הנושא היה חבר בית הנבחרים מקליפורניה, הרפובליקאי דווין נונס, שעמד בראש ועדת בית הנבחרים לפיקוח על המודיעין. אחרי חקירה מאומצת, מול התנגדות וסחבת מצד האף־בי־איי, הפיקה הוועדה בינואר 2018 את "מסמך נונס" (Nunes Memo), שקבע כי אכן היתה הונאה.


אמנם הדמוקרטים אצו לנפק מסמך נגדי שיצר ערפל קרב, אבל הערפל פוזר לבסוף: בדצמבר 2019 הגיעה התפנית שהכריעה את המחלוקת, בדמות דו"ח עב קרס של המפקח הכללי של משרד המשפטים, מייקל הורביץ. מאחר שהורביץ היה מינוי של אובמה, קשה היה לייחס לו איזו הטיה לטובת טראמפ. אמנם נכון, הורביץ התחסד קצת, וטען שלא מצא הוכחה למוטיבציה פוליטית מאחורי השיבושים בבקשות ההאזנה. אבל מנגד, קשה לצפות ממתכנני ההונאה שיצרפו פתק המסביר את מניעיהם. וגם אין צורך בכך. מה שיש בדו"ח מבהיר את התמונה היטב. הורביץ פירט איך מנסחי הבקשות יצרו מצג שווא כאילו טענות מופרכות הן מודיעין מהימן, איך טענו שיש לעלילות אישוש חיצוני (בדמות כתבה באתר "יאהו!", שהסתירו את העובדה כי גם המקור שלה ב"פיוז'ן ג'י־פי־אס"), ואיך קברו בהערת שוליים מעורפלת את העובדה שמקור המימון של התיק היה בקמפיין של קלינטון. במקרה אחד אף זייפו מסמך.


מאז דו"ח הורביץ, מי שמכחיש שרשויות האכיפה קשרו קשר נגד טראמפ אינו יודע מה הוא שח, או מוליך שולל במתכוון. העיתונות הליברלית באמריקה נמנית ברובה, יש לשער, עם הסוג השני. מתרגמיה בישראל, המכונים לעתים "עורכי חדשות החוץ", נמנים בדרך כלל עם הסוג הראשון. ולכן הקורא העברי עדיין סבור בדרך כלל שמדובר ב"תיאוריית קונספירציה".


אבל בינתיים הותרו לפרסום העדויות בשבועה של ראשי המודיעין ורשויות האכיפה בפני הקונגרס, עדויות שהדמוקרטים נאבקו להסתיר. בינתיים הוסר הסיווג מאינספור מסמכים, ונחשפו ממדי ההאזנות של ראשי ממשל אובמה לאנשי טראמפ. בינתיים התבררו ממדי השימוש בהדלפות לא חוקיות, ומאז היינו עדים להסחות דעת, חקירות סרק וניסיונות טיוח, שלבסוף לא צלחו.


כעת כולם מחכים לאיש הממלא פיו מים, התובע המיוחד ג'ון דורהם, שמינה התובע הכללי ויליאם בר כדי לבדוק את מקורותיה של חקירת טראמפ. דורהם כנראה לא יכתוב דו"ח. הוא יגיש כתבי אישום, וקרוב לוודאי שהם יכללו בכירים מממשל אובמה.


במערכות בחירות לנשיאות בארה"ב נוהגים שני הצדדים לשמור קלף חזק אחד לרגע האחרון. מכנים זאת "הפתעת אוקטובר". האם הרפובליקאים מקווים שדורהם יספק את הקלף הזה? לא ברור. לפי השמועות כתבי האישום יתחילו להגיע בחודש הקרוב (אוגוסט). אבל באווירת הכאוס הנוכחית, לא ברור אם אפילו עבריינות מסדר הגודל החמור הזה תזיז אנשים לכאן או לכאן. לא רק המשבר הרב־מערכתי — קורונה, מהומות, משבר כלכלי — אלא גם התפוררות השיח הפוליטי ההוגן והחלפתו בשיח שנאה של דם בעיניים, יצרו מצב שבו עבריינות חמורה של רשויות האכיפה נתפשת כנסלחת. לכן, מה שלא יקרה, המשבר העמוק של הדמוקרטיה האמריקאית לא צפוי להסתיים בנובמבר.