והנה לינק לרכישה.

ניידים ונייחים: מאבקן של האליטות נגד הדמוקרטיה הישראלית

הקרן החדשה פועלת לנורמליזציה של האנטישמיות

הקרן החדשה לישראל, יחד עם עוד שורה של ארגונים "פרוגרסיביים" בארצות הברית — ביניהם ג'יי סטריט, "אמריקאים למען שלום עכשיו", "הבונים דרור" צפון אמריקה, והשומר הצעיר העולמי — ניסחו עצומה ערב כניסתו של ג'ו ביידן לבית הלבן, הקוראת לממשלת ארה"ב להימנע מלאמץ בחוק את הגדרת האנטישמיות כפי שנוסחה על ידי "הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה" (IHRA), וכבר אומצה על ידי יותר מעשר מדינות (כולל מדינות עם רוב מוסלמי, כמו בחריין ואלבניה, וגם מרוקו בדרך). החשש, הסבירו החותמים, הוא שההגדרה רחבה מדי ותאפשר ניצול לרעה של המאבק באנטישמיות, כדי "לדכא חופש ביטוי לגיטימי, ביקורת על פעולות של ממשלת ישראל, ותמיכה בפעילות פוליטית לזכויות הפלסטינים".

מה באופן ספציפי מטריד את מנסחי העצומה? הם מסתייגים מהסעיף המביא כדוגמה לאנטישמים את אלה הטוענים ש"קיומה של ישראל הוא מפעל גזעני". ודא עקא: "קיומה", לא מדיניות כזאת או אחרת של ממשלתה. כלומר, מנסחי העצומה רוצים להכשיר כביקורת לגיטימית, את הרעיונות שעמדו מאחורי ההחלטה הבזויה של עצרת האו"ם מ–1975, שקבעה כי "הציונות היא גזענות". כה בזויה היתה ההחלטה ההיא, שאפילו האו"ם, לא בדיוק פורום ידידותי לישראל, ראה לנכון לבטלה ב–1991.

עמוס עוז נהג לומר שמי שסבור שלכל העמים מגיעה זכות להגדרה עצמית, חוץ מליהודים, הוא אנטישמי. לפי הגדרה זו — של האינטלקטואל החשוב ביותר שהיה לשמאל הישראלי, לא של IHRA — הקרן החדשה לישראל ושותפיה פועלים לא כדי להבדיל בין ביקורת לגיטימית לגזענות אנטי־יהודית, אלא כדי לקדם את הלגיטימציה והנורמליזציה של האנטישמיות עצמה.

למען הסר ספק, העצומה שהם חתומים עליה מבהירה לא רק את מה היא רוצה להכשיר, אלא גם את מי: "ההצהרה החד־משמעית של מחלקת המדינה בתקופת מזכיר המדינה פומפאו ש'אנטי־ציונות היא אנטישמיות' וש'הקמפיין הגלובלי של ה־BDS (הוא) התגלמות של אנטישמיות', היא הגזמה מזיקה".

השמאל הקיצוני נוהג לעתים קרובות לטשטש את הקו בין מי שמתנגד לכיבוש ותומך בשתי מדינות לשני עמים, לבין מי שלא מכיר בזכות קיומה של מדינת הלאום של העם היהודי, וסבור שהציונות היא סטייה היסטורית מצערת, מפעל קולוניאלי שאינו לגיטימי ויש לגלגלו לאחור. תנועת החרם מקילה על מי שמבקשים לטשטש את ההבדל בין שתי העמדות, כיוון שהיא מתארת את עצמה במפורש כמאבק נגד "הכיבוש". מהמינוח הזה אפשר היה לחשוב בטעות, שמדובר בתנועה שוחרת שלום התומכת בפתרון שתי המדינות לשני העמים. אלא שההפך הוא הנכון. זו תנועה המבקשת להכשיל את האפשרות של חלוקת הארץ, משום שהיא מתנגדת לכל פתרון שיכלול גם מדינה שאינה פלסטינית. מבחינת אנשי ה־BDS המלה "כיבוש" לא מתייחסת לממשל הצבאי ביו"ש, אלא לכל ארץ ישראל, וחיסול הכיבוש פירושו בפיהם חיסולה של מדינת ישראל. הם מבקשים לקדם תוכנית זו באמצעות יישוב הפזורה הפלסטינית בתוך הקו הירוק, מה שהפלסטינים מכנים בשם המטעה "זכות השיבה". לא מדובר, אם כן, במבקרי מדיניותה של ישראל, אלא באויבים מרים לעצם קיומה. לכן הגדרתה של תנועה זו כאנטישמית צריכה להיות מובנת מאליה. והיא אכן לא היתה גחמה של ממשל טראמפ אלא דבר שעליו הסכימו, בין השאר, גרמניה, צרפת וקנדה.

כשמחברים את העצומה הזאת לשאר מפעלות הקרן החדשה לישראל — תמיכתה בארגונים המערערים על אופיה הלאומי של המדינה או החותרים תחת חוק השבות — ברור שאי אפשר להמשיך להתייחס אליה כאל ארגון פילנטרופי גרידא, כזה שלפי התיאור שלו את עצמו עוסק רק בקידום דמוקרטיה, שוויון, אחווה וזכויות אדם. מדובר בקרן שמערערת בעקביות מרשימה את עמודי התווך של המפעל הציוני. תמיכתה המפורשת בניסיון לצמצם את הגדרת האנטישמיות כך שאויבים מובהקים של מדינת ישראל יוכלו לנקות עצמם מן הכתם הזה, היא עדות גלויה למשמעות החבויה מאחורי כל כך הרבה מפעולותיה האחרות. אם יהיה אי פעם בעתיד שלום בינינו ובין שכנינו, אם תצמח יותר אחווה בין סקטורים שונים בחברה הישראלית, אם הדמוקרטיה שלנו עתידה להשתקם, זה יהיה למרות הקרן החדשה לישראל, לא בזכותה.

לפתע הנרטיב התחלף – עלילות משפחת ביידן והמפלגה הקומוניסטית הסינית – חלק 2

גדי טאוב, הארץ 31.12.2020

(הערה מתודית: אז בהתאם לסיכום החדש אני צריך להמתין חודש עד שאני יכול לפרסם גרסה פתוחה של המאמרים שלי בהארץ. במקרה הזה, מאמר שישאר רלוונטי כל עוד ג'ו ביידן בתפקיד, וסין לא מחליפה שלטון. אבל כדאי להזכיר: העיתונות והרשתות צינזרו את התחקיר – שהתברר כנכון – על האנטר ביידן כדי למנוע מטראמפ להיבחר, ולא כי משהו בתחקיר היה לא אמין, לא אחראי, או לא חוקי. כל זה היה פשוט סיפור בדין כדי להסוות את הצנזורה הפוליטית של ברוני הרשת וענקי התקשורת. מיניסטריון האמת בפעולה. ועכשיו למאמר עצמו:)


לא זכור לי עוד מאמר שלי ב"הארץ" שעורר זעם כה גדול כמו הדברים שכתבתי על המשפחה של הנשיא הנבחר של ארה"ב ג'ו ביידן ועל סין ("עליית הצנזורה", 27.11). יותר מ–600 טוקבקים, רובם עם רצח בעיניים, חלקם הגדול דורש להשתיק אותי מכיוון שדברי הם "שקרים", "עובדות אלטרנטיביות" ו"פייק ניוז". ברשתות החברתיות זעמו צייצנים וטענו שאני מפיץ "תיאוריות קונספירציה", וכמה אנשים, ובהם עיתונאים, שאלו למה עורכי "הארץ" מאפשרים את ה"שערורייה". אבל שבועיים אחרי פרסום המאמר שלי, ובמרחק בטוח אחרי הבחירות בארה"ב, ב–9.12 פירסם האנטר ביידן עצמו הודעה בזו הלשון: "נודע לי אתמול לראשונה שמשרד התובע של ארצות הברית בדלאוור הודיע לבא כוחי אתמול, כי הם חוקרים את ענייני המס שלי".


ההודעה הסירה באחת את לוט הצנזורה מעל הנושא ובעקבותיה בא שטף של ידיעות, גם בעיתונות השמאל האמריקאי, שאישרו את עיקרי הדברים שכתבתי. לא היה כאן שום דבר סודי. כל מי שרצה לדעת ידע על החקירה ועל העסקים המפוקפקים של הביידנים הרבה לפני הבחירות (חוץ מהאנטר ביידן כנראה). אבל עכשיו כולם העמידו פנים, עם האנטר, שמדובר בחדשות טריות.


כל זה מדגים ומדגיש את מה שכתבתי במאמר הנ"ל: הסיפור הגדול הוא מותה של העיתונות, או לפחות חלק גדול ממנה. היא שינתה את תפישתה העצמית. במקום לחשוף את האמת היא משתיקה כל אמת שאינה נוחה לה, בחסות הטענה שמדובר ב"שקרים" ב"פייק ניוז", ב"תיאוריית קונספירציה" או — הכי מגוחך — "דיסאינפורציה", מונח שנשלף ישירות מן הבוידעם הסובייטי.


כשמתברר לציבור הקוראים שמה שהושתק בעצם היה אמת, הנרטיב מתחלף, כמו ערכים באנציקלופדיה הסובייטית הגדולה, בלי התראה ובלי התנצלות. הנה דוגמה לאופן שבו סיקרה ה"עיתונות" את נושא האנטר ביידן לפני הבחירות ואחריהן: "האמת מאחורי האין־שערורייה של האנטר ביידן", הכריזה כותרת טור של דייוויד איגנטיוס ב"וושינגטון פוסט" לפני הבחירות (16.10). זה היה מיד לאחר שה"ניו יורק פוסט" פירסם תחקיר על האנטר, שהתבסס על מחשב נייד שהוא נטש במעבדה לתיקון מחשבים והגיע לידיו של רודי גו'ליאני, עורך דינו של הנשיא דונלד טראמפ. אבל אחרי הבחירות, ומיד אחרי ההודעה הנ"ל של האנטר, התברר שהאין־שערורייה היא לא פחות מחקירה פדרלית של בנו של נשיא נבחר: "תובעים פדרליים חוקרים את האנטר ביידן, בנו של הנשיא הנבחר ג'ו ביידן, כדי לברר אם לא דיווח על הכנסות מעסקים הקשורים לסין", דיווחה ידיעה בנושא בוושינגטון פוסט.


האתר המשפיע "פוליטיקו" היה מראשי המרגיעים לפני הבחירות, מיד לאחר שפרצה השערורייה בעקבות התחקיר: "הסיפור על האנטר ביידן הוא דיסאינפורמציה רוסית, אומרים עשרות מומחי מודיעין לשעבר", קבעה הכותרת שלהם (19.10). הספין הזה, שהתגייסו לבשל בשביל עיתונאי השמאל בין השאר ג'ון ברנן (לשעבר ראש הסי־איי־אי בממשל אובמה) וג'יימס קלאפר (לשעבר ראש המודיעין הלאומי בממשל אובמה), היה מגוחך כבר מלידתו. מה גם שמומחי המודיעין האלה הודו שהערכתם לא התבססה על גישה כלשהי לחומר המדובר. אבל העיתונות נחפזה לתפוס את המטפה לכיבוי אש שהוגש לה ולכבות את שריפת התחקיר שהיה עלול לפגוע במועמד המועדף עליה. רובה התעלם או דחק לשוליים כל ראיה שלא התיישבה עם הנרטיב החדש על "דיסאינפורמציה רוסית", ובכלל זה ידיעות שהאנטר ביידן נתון בחקירת אף־בי־איי כבר מ–2018, ושהמחשב שלו בידי האף־בי־איי מאז דצמבר 2019. עם זאת, פוליטיקו לא התקשה לשנות את הזמירות אחרי הבחירות: ב–9.12 הכריזה כותרת בו ש"העניין של משרד המשפטים בהאנטר ביידן מתמקד ביותר ממסים בלבד".


ומה אצל "הגבירה הישישה והמאפירה", כפי שנוהגים לכנות בחיבה את ה"ניו יורק טיימס", לשעבר סמל לעיתונות איכותית? במפגן מרשים של לוליינות רטורית אמר הטיימס לקוראיו כך: "טראמפ הוזהר, כך נאמר, שג'וליאני מעביר דיסאינפורמציה רוסית". זה היה לפני הבחירות (ב–15.10). את האזכורים הלקוניים של כמה מהעובדות מן התחקיר עיטר הטיימס בשפע סיבות שהסבירו מדוע צריך להטיל בהן ספק. ואחרי הבחירות? ב–10.12 התבשרו קוראי הטיימס ש"החקירה של בנו צפויה לרחף כעננה מעל לראשו של ביידן עם כניסתו לתפקיד". הכותרת כאילו יצאה ישירות מן הלא־מודע הקולקטיבי של הישישה המאפירה, וחשפה את מנגנון ההכחשה: אחרי המאמץ הגדול להכחיש את הצל שהפרשה מטילה על ג'ו ביידן סוף סוף היה אפשר להודות על האמת הזאת, המובנת מאליה.


ומה בנוגע למקבילה האמריקאית של תאגיד "כאן", ה"נשיונל פאבליק רדיו" (NPR)? "למה לא ראיתם ידיעות מ־NPR על הסיפור של 'ניו יורק פוסט' על האנטר ביידן?", שאל חשבון הטוויטר של תחנת הרדיו הנחשבת. ומיד השיב: "איננו רוצים לבזבז את זמננו על ידיעות שאינן ידיעות באמת". זה היה ב–22.10, שבועיים לפני הבחירות. חודש וחצי אחריהן השתנו הזמירות. ידיעה על חקירת האנטר הופיעה באתר NPR, וצוטטה בחשבון הטוויטר שלהם בצירוף הודעה שהם פנו למשרד התובע בדלאוור, ויעדכנו בהמשך. עכשיו לאחר שביידן נבחר, הזמן אינו דוחק עוד ואפשר "לבזבז" אותו על הלא־ידיעה שלפתע נהפכה לכן־ידיעה.


מוטב שלא נשגה באשליה שמי מכל גופי התקשורת האלה לא ידע שיש מאחורי התחקיר על האנטר ביידן סיפור חשוב ורלוונטי, ושיש חשש סביר מאוד שהאש מלחכת גם את שולי אדרתו של ג'ו. היו לפני התחקיר ואחריו ידיעות רבות, והן איששו את עיקריו מכיוונים שונים ונבדלים. עיתונות המיינסטרים התעלמה לפני הבחירות, למשל, מכובד המשקל של דו"ח של ועדת ביטחון הפנים של הסנאט על עסקיו המפוקפקים של האנטר עם גורמים זרים. היא התעלמה מהעדות המפורטת של קצין הצי לשעבר טוני בובולינסקי, שאתו ניהלו הביידנים משא ומתן עסקי ב–2017 — שכלל פגישות אישיות עם ג'ו עצמו — סביב אחד המיזמים עם סין. בובולינסקי חשף גם את דבר קיומה של חקירה בנושא, שבה הוא עצמו שימש עד, בראיון טלוויזיוני ארוך אצל טאקר קארלסון. אבל עיתונות המיינסטרים העדיפה לבטל את קארלסון — טוב, נו. זה פוקס ניוז! למה ציפיתם — במקום להגיב על תוכן דבריו של בובולינסקי. השיטה מוכרת. מבטלים את האכסניה מפני שהיא ימנית, כדי שלא להתמודד עם התוכן המזיק לשמאל. וכמה אירוני שעיתונים "מכובדים" בשמאל, שהונו את קוראיהם, לא התביישו ללגלג על אמינותו של עיתונאי מן הימין שעשה את ההפך: הביא לצופיו סיפור שאחר כך התבררה אמיתותו.


עכשיו שהאינפורמציה על קיום חקירה בענייני האנטר ביידן אינה יכולה להיחשב עוד ל"דיסאינפורמציה רוסית", ל"אין־שערורייה" או ל"ידיעה שאינה באמת ידיעה", אולי ראוי להזכיר כמה עובדות שזכו לביסוס מרשים: האנטר ביידן עשה עסקים מפוקפקים במדינות שאביו היה ממונה על יחסי החוץ אִתן מתוקף תפקידו בממשל אובמה. מסוף 2013 החל האנטר להיות מעורב בעסקים, שהלכו והסתעפו, עם גופים הכפופים במישרין או בעקיפין למפלגה הקומוניסטית של סין, ובכללם הבנק של סין. החברה הסינית שאִתה עמדו הביידנים להיכנס לעסקת כריית גז טבעי ב–2017, CEFC, היא ארגון חזית של הביון הסיני, או כך לפחות סבורים האנטר ביידן מזה, וה־FBI ומשרד המשפטים מזה (יש הקלטה של האנטר אומר זאת בקולו; ובתי הדין לריגול אישרו חקירת ריגול־נגדי נגד CEFC). חקירת המס של האנטר כוללת גם קשרים שהיו לו עם CEFC. במהלך רקימת אותה עסקה, שלבסוף לא יצאה אל הפועל, נזף שותף של האנטר ביידן, ג'יימס גיליאר, בטוני בובולינסקי בהודעת טקסט: "אל תזכיר את המעורבות של ג'ו, אלא רק כשאתה פנים אל פנים, אני יודע שאתה יודע את זה, אבל הם פרנואידים". CEFC גם הרעיפו כספים על אחרים מבני משפחת ביידן, ובהם אחיו של ג'ו, ג'ים ביידן, ואשתו שרה.


מה כל זה אומר? כאשר משפחתו של מועמד לנשיאות, ואחר כך נשיא נבחר, מצויה בקשרים עסקיים אינטימיים כאלה לאורך זמן רב כל כך עם המפלגה הקומוניסטית של סין, שהיא היריבה העיקרית של ארה"ב הנאבקת מולה על הגמוניה גלובלית, היה ראוי שהעיתונות תעסוק בסיפור הזה ברמת העמוד הראשון, ולעתים קרובות. מתוך העובדה שהיא לא עשתה זאת נגזרת, כך נדמה לי, מסקנה עגומה: בשמאל האמריקאי, במקום עיתונות יש "אח גדול" — מין תשלובת של הרשתות החברתיות, מנועי החיפוש והתקשורת הממוסדת — שתפקידו לסנתז בשביל עדר הכבשים האזרחי דיאטת מידע מעובדת, לעתים כוזבת ממש, שמטרתה להוביל אותם למסקנה שנגזרה בעבורם מראש. לפיכך, על קורא העיתונים המפוכח להניח שיש סבירות לא מבוטלת שפשוט משקרים לו. שקר לשעתו, כמובן, שפירושו: האמת הרצויה ששעתה פשוט טרם הגיעה. כמו האמת של "פראבדה".

תשובה לצימרינג #2 (תקציר של המאמר המלא: טראמפ, צנזורה ו"תיאוריות קונספירציה".

המאמר המלא הופיע באתר דיומא.


כשמישהו אומר לי שאני מפיץ "תיאוריות קונספירציה", אני נוהג לשאול אם הוא מצא איזה פרט שגוי בדברי. רוב מכריע נס על נפשו ולא מנסה. על ד"ר אסף צימרינג שהקדיש כ 8000 מילה כדי לטעון את זה עלי, אי אפשר להגיד שהוא לא ניסה. רק שגם אי אפשר להגיד שהוא הצליח.

הטענה של צימרינג שאני מפיץ תיאוריית קונספירציה לגבי הקנוניה של רשויות ממשל אובמה נגד טראמפ, קמה ונופלת על תיארוך. ליתר דיוק נופלת: כי היא בנויה על תיארוך שגוי. פרטים מלאים במאמר. תקציר פה בשרשור שהוא גם מין מבוא (נגיש, אני מקווה) לכל הפרשה. התיאוריה של צימרינג תלויה בטענה (המוטעית) שהחקירה נגד טראמפ (שנפתחה ב 31 ביולי 2016) נפתחה בגלל מידע שהגיע ל FBI אחרי ה 22 ביולי. למה אחרי התאריך המסויים הזה? כי ב 22 ביולי החלה וויקיליקס לשחרר אימיילים שנגנבו ממטה המפלגה הדמוקרטית (DNC). וזה גרם לאסימון מאד ספציפי ליפול בראשו של דיפלומט אוסטרלי בשם אלכסנדר דאוונר. דאוונר פתאום "הבין" בדיעבד משהו שאמר לו עוזר זוטר בקמפיין טראמפ בשם ג'ורג' פאפאדופולוס – חודשיים קודם לכן.
ג'ורג' פאפאדופולוס דנן סיפר לדאוונר, לדברי דאוונר, שרק לא מזמן אכל ארוחת בוקר עם פרופסור ממלטה בשם ג'וזף מיפסוד. ומיפסוד זה אמר לפאפאדופולוס שלרוסים יש לכלוכים על הילרי קלינטון בדמות "אימיילים של קלינטון".
כשוויקיליקס החלו לשחרר אימיילים של ה DNC זה נראה לאלכסנדר דאוונר מספיק דומה כדי לחשוב שכל זה אומר בעצם שאנשי הקמפיין של טראמפ ידעו מראש שהרוסים עומדים לבצע מהלך כזה (דרך וויקיליקס). ומכאן שעולה חשד סביר לשיתוף פעולה בין טראמפ לפוטין.
הסברתי במאמר בפירוט למה הסיפור הזה חלש: האימיילים של וויקיליקס אינם של קלינטון, ולא גרמו לה שום נזק. אבל לא זה העניין. העניין הוא שצימרינג בונה את כל התיאוריה שלו על ההנחה שהחקירה נפתחה בגלל המידע הזה של דאוונר, מה שבהחלט מפתה משום שזו אכן *העילה הרשמית* לפתיחת החקירה. אבל, אויה, רשמית לחוד, וממשית לחוד.
נסביר.
למה זה חשוב לצימרינג? מפני שזו עילה, לכאורה, עניינית. והיא מאפשרת לו להרחיק ככל האפשר בין חקירת ה FBI שהוא רוצה לומר עליה שהיא לגיטימית, לבין ערימת השקרים שאסף קמפיין קלינטון נגד טראמפ, ערימה המכונה באופן קולקטיבי, "תיק סטיל". כי אתם מבינים שאם נפתחה חקירה נגד טראמפ על בסיס שקרים שנאספו על ידי המפלגה היריבה, אז החקירה כולה נגועה מראשיתה (מה שכמובן נכון).
לכן צימרינג בונה מגדל שלם על בסיס הטענה שהרפש מתיק סטיל הגיע לידי ה FBI רק באמצע ספטמבר, כלומר כחודש וחצי *אחרי פתיחת החקירה*. וכמובן שאם תיק סטיל הגיע אחרי פתיחת החקירה, הוא לא יכול להיות הסיבה לפתיחתה. יפה. רק שזה לא נכון.
הטענה שתיק סטיל הגיע לידי ה FBI באמצע ספטמבר מקורה בניסיון של חבר בית הנבחרים אדם שיף לטשטש את מקורות החקירה (ובמקרה של צימרינג, התרגיל הצליח). הוא הפיץ את הדבר במסמך של חברי המיעוט הדמוקרטי בוועדת המודיעין של בית הנבחרים, בפברואר 2018.
אבל האמת היא שחומרים מתיק סטיל הגיעו ל FBI לכל המאוחר בתחילת יולי, הרבה לפני פתיחת החקירה. למעשה סטיל עצמו נפגש עם סוכן של ה FBI בלונדון, ב 5 ביולי 2016, ומסר לו אינפורמציה מתוך ה"תיק" כולל השמועה על קלטת הפיפי המפורסמת (פרטים במאמר), שמשמעה שטראמפ נמצא בכיס של פוטין.
למעשה, לא רק שהמידע של סטיל הגיע ל FBI הרבה לפני שהומצא התירוץ הפורמלי לפתיחת החקירה (בדמות אינפורמציה שמסר הדיפלומט האוסטרלי), אלא שהתאריך הרשמי של פתיחת החקירה, הוא לא יותר מאשר תפאורת הסוואה. מפני שהחקירה החלה כבר קודם ולמעשה התבשלה בתוך האקו-סיסטם של הקמפיין של הילרי קלינטון, חברת החקירות הפרטית שהקמפיין שכר (שבה הועסק סטיל), ה FBI (שגם הוא העסיק את סטיל במקביל), וה CIA שם עסק ראש האירגון הפעלתן, ג'ון ברנן, באיסוף מידע שיקשר את טראמפ לרוסים עוד לפני הקיץ של 2016 (לפי דבריו בפני הקונגרס).
לפחות חלק מזה היה צריך להיות ידוע לצימרינג גם לו הסתפק רק במסמכים הרשמיים שהוא קרא. האינפורמציה אודות הפגישות של סטיל עם אנשי ה FBI נמצאת בדו"ח של מייקל הורביץ שממנו הוא מרבה לצטט. אבל אולי יותר משמעותי מכל זה הוא שצימרינג מצליח להתעלם לגמרי במשך 8000 מילה, מהפיל שבחדר, מן האקדח המעשן: שהונאת בתי השפט בידי ה FBI על סמך תיק סטיל, היא לא איזו עובדה שולית, כי אם הוכחה ברמת סבירות גבוהה לכך שאנשי ממשל אובמה השתמשו במשטרה החשאית ובאירגוני הביון כדי להכשיל את קמפיין טראמפ. כך נוהגות ממשלות בדיקטטורות של העולם השלישי ובמדינות טוטליטריות.
אז כל מי שאומר שזו "תיאוריית קונספירציה" אבל לא מספק הסבר לדבר הבסיסי הזה, לא ראוי להשתתף בויכוח, לא כל שכן לחלק ציונים לאחרים.

למה לא שמעתם על הסיפור של הביידנים

גדי טאוב, הארץ, 26.11.2020

את הסיפור של הבחירות האלה אי אפשר יהיה לספר בלי לנסות להסביר מה קרה לעיתונות — בארצות הברית וגם כאן. זה סיפור שלא סופר, מפני שרמת הסיקור של ארצות הברית בעיתונות הישראלית היא מתחת לכל ביקורת, והיא ניזונה מגופי תקשורת שהיא טרם עמדה על מידת הפוליטיזציה שלהם. לכן העיתונות הישראלית פשוט החמיצה לגמרי את הסיפור שבמרכזו ניצבת העיתונות עצמה — הסיפור על הצנזורה. מה שהגיע לאוזני ישראלים הוא כמעט אך ורק גרסת הצנזורים, כך שלא היתה להם כל אפשרות לנחש מהי הדרמה האמיתית המתרחשת מאחורי מסך ההסתרה: הסיפור על איך התקשורת נהפכה ממגינת חופש הביטוי ליריבה ישירה שלו.

הדרמה הגיעה לשיא בשבועות האחרונים לפני הבחירות כשטוויטר (ובמידה פחותה פייסבוק) חסמו את הגישה לתחקיר של "ניו יורק פוסט" על האנטר ביידן (בנו של הנשיא הנבחר), ומנעו את הפצתו ברשתות החברתיות. עיתונות המיינסטרים גיבתה את המהלך באמצעות חומת שתיקה והשתקה. ולא מפני שהסיפור היה שקרי, אלא להפך, מפני שהוא היה אמיתי. כך נחשפה במערומיה הפוליטיזציה הכמעט מוחלטת של תיווך המידע. אפשר היה באותה מידה להצהיר בגלוי כי מטרת התקשורת אינה חתירה לאמת, אלא הדחת דונלד טראמפ, וכי איתרוג מוחלט של ג'ו ביידן היה צו השעה.

לביידן יש קופת שרצים לא מבוטלת, אבל אפילו בתוכה נושא סין מזדקר ובולט לרעה. זה לא סיפור חדש, והוא לא התחיל עם התחקיר של ה"ניו יורק פוסט" ערב הבחירות. זה התחיל בתקופת ברק אובמה: בדצמבר 2013 נחת מטוסו של סגן הנשיא ביידן, איירפורס 2, בבייג'ין במסגרת ביקור רשמי. האנטר ביידן ירד עם אביו לשטיח האדום. עשרה ימים אחרי הביקור הזה, הבנק של סין, שהוא זרוע כלכלית של המפלגה הקומוניסטית הסינית, השקיע מליארד וחצי דולר (!) במיזם כלכלי ששמו Bohai Harvest RST. המיזם הוא שותפות בין הבנק של סין, לבין חברה בשם Rosemont Seneca, שבעליה הם האנטר וכריס היינץ, הבן החורג של מי שהיה אז שר החוץ, ג'ון קרי. "הממשלה הסינית מימנה באופן ישיר", כותב העיתונאי פיטר שוויצר בספרו "אימפריות סודיות", "עסק שהיא היתה הבעלים־שותפים שלו, יחד עם הבנים של שניים ממקבלי ההחלטות החשובים ביותר באמריקה". זו היתה תחילתה של מערכת יחסים עסקית מרובת ערוצים וענפה, שגלשה לטכנולוגיה המכונה דו־שימושית — כלומר גם אזרחית וגם צבאית.

כמובן, אין להוציא מכלל אפשרות שממשלת סין פשוט זיהתה בשני הבנים־של כישרון יוצא דופן לניהול השקעות. אבל סביר יותר שהיא עשתה מה שהיא עושה במקומות אחרים בעולם: משחדת פוליטיקאים באמצעות עסקים המניבים רווחים עצומים. האם יש לכל זה קשר לכך שביידן הוא מליץ יושר של סין בארצות הברית? התקשורת לא דחקה בביידן בשאלה, וביידן לא הרגיש שהוא צריך לענות עליה.

זה שנים ארוכות שהאנטר ביידן מתעשר מעסקים שריח רע עולה מהם במדינות שבהן ביידן האב היה איש הקשר של ממשל אובמה, כמו אוקראינה, רוסיה, וסין. ג'ו ביידן פתר את העניין באמירה שהיא לא רק שקרית על פניה, אלא ממש מצחיקה: הוא לא מדבר עם בנו על עסקיו. האם אנחנו אמורים להאמין שבכל נסיעותיהם הארוכות ובכל ארוחות הערב המשפחתיות, לא עלה על דעתו של האב לברר איך בדיוק נעשה בנו מיליונר, ודווקא במדינות שמולן ניהל אביו את מדיניות החוץ? אבל לעיתונות שהיתה להוטה לשלח את ג'ו קשישא בטראמפ זה הספיק.

זו אותה עיתונות שנכנסה לאקסטזה בכל פעם שהגיעה לאוזנה שמועה מיד שלישית על מישהו מקמפיין טראמפ שהיה בכנס במוסקבה. אבל ביידן והמפלגה הקומוניסטית הסינית? צרצרים. למעט כמה צדיקים בודדים בארגוני חדשות ימניים, התקשורת סירבה להתעניין אפילו כאשר התברר, ערב הבחירות ממש, שהחברה שאתה הביידנים היו מעורבים עד צוואר, נתונה בחקירת מודיעין תחת הרשאות האזנה של בתי הדין המיוחדים לריגול (FISC). פירוש הדבר שלפי דעתם של האף־בי־איי ומשרד המשפטים הפדרלי — לא לפי דעתם של אתר ברייטברט ופוקס ניוז — ייתכן שהחברה הזאת היא ארגון חזית של הביון הסיני (היא כבר שימשה לקניית השפעה פוליטית, למשל בצ'אד ובאוגנדה). אחד מבחיריה, צ'י פינג פטריק הו, נעצר בארה"ב. הטלפון הראשון שהוא עשה מהמעצר היה למשפחת ביידן.

ארבע שנות מניפולציה ברשתות, בחדשות, ובעיתוני המיינסטרים הגיעו לשיא דרמטי עוצר נשימה בהתגייסות המרוכזת להשתקת התחקיר של הניו יורק פוסט. אמנם הסיפור נשמע בהתחלה כמעט בדיוני — וכלל מחשב שעל פי הטענה נזנח בידי האנטר ביידן במעבדת תיקון בדלאוור, והתגלגל לידי רודי ג'וליאני, פרקליטו של הנשיא טראמפ — אבל אף על פי כן היה לדברים צליל של אמת. מפני שהתוכן של הגילויים התאים לדברים שכבר היו ידועים. כלומר ידועים למי שרצה לדעת. על המחשב נמצאו שפע חומרים אישיים, ובהם תמונות פורנוגרפיות של האנטר עצמו, ותמונות שבהן הוא צורך, לכאורה, סם מסוג קראק (מה שהופך אותו לסיכון ביטחוני מהלך). נוסף על אלה נמצאו שם כ–11 אלף אימיילים. ובאלה יש, על פי הטענה, תיעוד למעורבות של ג'ו ביידן בעסקי בנו.

איך הסבירה טוויטר את החסימה של הלינק ואת סגירת החשבון של הניו יורק פוסט, העיתון הרביעי בתפוצתו בארה"ב? הטענה הראשונה היתה שהפרסום מפר את מדיניות טוויטר נגד חומר שנגנב (hacked materials). הטענה היתה קומית בטיפשותה, בהתחשב בזה שכמה שבועות קודם לכן מאזני המס הפרטיים של טראמפ, שנגנבו ונחשפו ב"ניו יורק טיימס", היו מרוחים בכל פינה ברחבי המדיה החברתית. אפילו בתוך תיבת התהודה של ג'ק דורסי, הבעלים של טוויטר, התברר שאיש לא קונה את התירוץ המאולץ הזה.

טוויטר מיהרו לדלג לתירוץ ב': הם לא מפרסמים, התבשרנו, חומר שלא אומת. אחרי ארבע שנים וחצי של הפצת "תיק סטיל" — אסופת האגדות השערורייתיות והמופרכות על טראמפ והרוסים — גם זה לא היה משכנע במיוחד. את סיפורי תיק סטיל אפשר להמשיך להפיץ באין מפריע גם עכשיו. האם אנחנו אמורים להאמין שאגדת האורגיה המצולמת של טראמפ במלון רוסי היתה "ניוז", אבל תמונות ממשיות של האנטר ביידן עם פייפ קראק הן "פייק ניוז"? השתיקה הנמשכת של האנטר ביידן והקמפיין של אביו, שלא הכחישו את האותנטיות של החומרים, לא תרמה לאמינות התירוצים, ודאי לא כשהתבשרנו שבכלל מדובר ב"דיסאינפורמציה רוסית".

גם הטענה הקלושה הזאת הופרכה מיד, ולא רק כי ראש המודיעין הלאומי, ג'ון רטקליף, אמר שאין לה שום בסיס, אלא גם כי מדובר באימיילים שיש להם נמענים בצד השני וקל לבדוק את הדבר. ואכן, אימיילים ממקורות אחרים החלו לצוץ מיד. למשל מחשבון הג'ימייל של בוואן קוּני, שותף של האנטר לשעבר, המרצה עונש מאסר בגין אחד העסקים המשותפים שלהם.

ואז בא טוני בובולינסקי, איש עסקים וקצין צי לשעבר, וחשף התכתבות משלו עם האנטר ואנשיו, וכן את העובדה שהוא עצמו נפגש עם ג'ו ביידן במהלך המשא ומתן על העסקים שהביידנים רצו שהוא ינהל בשבילם מול הסינים. ולקינוח, הוא חשף את העובדה שמתנהלת חקירה פעילה של האף־בי־איי בנושא. הידיעה צצה פה ושם לרגע, ומיד הוטבעה בתוך שלולית השתיקה הדלוחה.

ארבע שנים וחצי של היפר־וֶנטילציה על חקירת שיתוף הפעולה הרוסי של טראמפ, שלא היה, ועכשיו דממה גמורה לנוכח מועמד דמוקרטי לנשיאות, שלכאורה לקח שוחד מסין, ובנו כנראה מכר גישה אליו לגורמים זרים, והוא אדם שמשפחתו בקשרים עם חברה שהאף־בי־איי חושב שהיא ארגון חזית של המודיעין הסיני — כל זה הושתק והוסתר. כי כל מה שצריך לעשות כדי לעזור למועמד שעננת חשד בשחיתות מלווה אותו כבר שנים הוא לכסות את ערוותו בשתיקה. כלומר לקרוא לאמת עליו "שקר" ו"פייק־ניוז".

מה למדו עיתונאי ישראל מהפיכתה של העיתונות ממפעל לחשיפת האמת למנגנון צנזורה? שצריך לייבא את הצנזורה גם לכאן, כמובן. חקייני אמריקה במקומותינו — מעוזי בנזימן עד נחום ברנע, מאטילה שומפלבי ועד נדב איל — התגייסו לשירות הצנזורה והמלחמה ב"שקרים". ומה הם שקרים? אלדד יניב התנדב להסביר בטוויטר: זה מה שאומרים "האב, הבן, ומפקדי צְבא המזהמים, מגל וריקלין". רביב דרוקר, עוד תומך נלהב של הצנזורה, מיהר לקרוא לאביחי מנדלבליט "לטפל ב'ישראל היום'" ("הארץ", 24.11). ללמדכם שהם למדו מאמריקה היטב: הבה נקרא שקר לדעה של היריב הפוליטי.

המתקפה על חופש הביטוי כבר כאן. עיתונאים מובילים אותה. וכמו תמיד — אצל סבונרולה, אצל רובספייר, אצל האינקוויזיציה, או אצל סטלין — זה מתחיל מאנשים שקוראים לדעה של עצמם "האמת". אנחנו יודעים לאן זה מוביל, כי במקום שבו האנשים האלה מנצחים, שם לא יקום שום גלילאו גליליי.

התוכניות הסיניות במזרח התיכון – ענן קודר על האופק

גדי טאוב, הארץ, 22.10.2020

(הכותרת בעיתון היתה "התשובה הישראלית לאיום הסיני")


האליטה הישראלית כמו רבות ממקבילותיה במערב מתקשה לתפוש את חומרת האיום הסיני ההולך וגדל, משום שכמו מקבילותיה, היא עדיין חיה, כך נדמה, בעידן ביל קלינטון: היא ממשיכה להניח, כמו פרנסיס פוקויאמה ותלמידו הבולט יובל נוח הררי, שקץ ההיסטוריה ממש בהישג יד, ושהגישה לשוק החופשי העולמי תביא אתה גם את בשורת החירות.


במוקד החזון הזה עומדת הנחה שאותה נטל הניאו־ליברליזם מקרל מרקס, כפי שמעירים ד"ר מייקל דוראן וד"ר פיטר ראו, במאמרם "הממלכה הסינית החדשה במזרח התיכון" (שתורגם לעברית והתפרסם לאחרונה באתר "מידה"): ההנחה שההסדר הכלכלי קובע את הארגון החברתי והפוליטי.

זו הסיבה שבגינה דחף קלינטון לקבל את סין לארגון הסחר העולמי, כפי שאכן קרה בסוף שנת 2000. העולם קיווה שהמעבר של סין מכלכלה מנוהלת לשוק חופשי יביא אתו ליברליזציה של המשטר הטוטליטרי, וששילובה בשוק העולמי הפתוח יעודד מגמה זו ויהפוך אותה ל"אזרחית" אחראית במשפחת העמים.
דבר מכל זה לא קרה. המשטר הסיני מצא נוסחה היברידית שאיפשרה לו להעניק לאזרחיו חופש כלכלי יחסי יחד עם פיקוח גובר באמצעים אלקטרוניים חדשניים, ודיכוי טוטליטרי נחרץ ואכזרי.


אשר לאזרחות טובה במשפחת העמים — סין השכילה לנצל את משאבי כוח העבודה העצומים שלה כדי למנף פרויקטים אדירים של תשתיות, שאיפשרו לה להשתמש בעולם הכלכלי הפתוח כמצע פורה לניאו־קולוניאליזם. סין בונה תשתיות ברחבי העולם, לרבות במדינות נחשלות, וכשהללו הופכות חדלות פירעון, היא משתלטת כבעלים על אותן תשתיות, באותו אופן שלאימפריה הבריטית היתה בעלות על תעלת סואץ, למשל. מדינות כאלה הופכות שפחות נרצעות, ומגדילות את השפעתה הבינלאומית של סין.
דוגמה בולטת לכך היא השותפות השערורייתית של ארגון הבריאות העולמי בהונאה הסינית לגבי סכנת נגיף הקורונה — למשל, כשגיבה את הודעת הסינים כי אין ראיות לכך שהנגיף עובר בין בני אדם, עד שלב מאוחר יחסית בינואר. ההסבר לכך ברור: מנכ"ל הארגון הוא תאודרוס אדהנום גברה־יסוס, שר החוץ לשעבר של אתיופיה, השקועה עד צוואר בחובות לסין.


בנוסף לרשת התשתיות הקולוניאליסטית שסין פורסת מסביב לגלובוס, היא פועלת באופן נחרץ ונטול עכבות לגנוב פטנטים וזכויות יוצרים, וכן ליצור מלכודות חוב ולדלדל את בסיס הייצור של כלכלות מתחרות. זאת היא עושה על ידי העברת משרות ייצור לתחומה, תוך כדי העסקה חסרת רחמים של עובדים בתנאים הקרובים לעבדות, ועבודות כפייה של אסירים פוליטיים ומיעוטים מדוכאים.

מאחר שסין תוקפת כך גם את הכלכלה האמריקאית, העימות בין שתי המעצמות הוא בלתי נמנע, או יימנע רק במחיר כניעה אמריקאית להגמוניה סינית עולמית. ההישג הגדול ביותר של ממשל טראמפ הוא בכך שעצימת העיניים האמריקאית בנושא הזה נגמרה, למרות מאמציה (המוצלחים בחלקם) של סין לקנות השפעה בכסף, על ידי שותפויות שאיפשרו לרבים באליטה האמריקאית להתעשר במהירות — הבן של ג'ו ביידן והבן החורג של ג'ון קרי, או הסנאטורית הדמוקרטית הבכירה דיאן פיינסטיין, למשל. גם התרומות של סין ל"מרכז ביידן לדיפלומטיה ומעורבות גלובלית" באוניברסיטת פנסילבניה כנראה לא נובעות מאלטרואיזם בלבד.


ואם העימות אכן יסלים, מה שעשוי לקרות אפילו תחת ממשל דמוקרטי, נשאלת השאלה האם ישראל יכולה, כפי שהמליצה לא מזמן קרולינה לנדסמן ("הארץ", 14.8), להישאר נייטרלית ו"לתמרן מול שתי המעצמות"? ספק אם יש לנו אופציה כזאת. כל עוד אמריקה נחושה לעמוד מול האגרסיביות הסינית כדאי לישראל לשמוע בקולו של שר החוץ האמריקאי מייק פומפאו, שעל פי הדיווחים המליץ לנו לצמצם את השותפויות עם סין.


מאמרם של דוראן וראו שופך אור על חלק מן הסיבות לכך: לסין יש תוכניות מרחיקות לכת לגבי המזרח התיכון, והן אינן כוללות שקידה על פיתוח האזור לרווחת כל תושביו. לדברי דוראן וראו, "סין מתקדמת במזרח התיכון בנחישות חסרת רחמים, מכיוון שהיא רואה באזור אינטרס חיוני יותר מכל אזור אחר מלבד מערב האוקיינוס השקט. כדי לשמור על האינטרס הזה סין פועלת לנישול ארה"ב מהמזרח התיכון". לכן טעות לחשוב שסין רק תומכת מן הצד בציר רוסיה־איראן. רוסיה ואיראן, כותבים דוראן וראו, הן השותפות הזוטרות בתוכנית הסינית להגמוניה אזורית. רמז לכך ראינו בדצמבר האחרון אז "קיימה סין תרגילים ימיים משותפים עם רוסיה ואיראן באוקיינוס ההודי ובמפרץ עומאן".


למה המזרח התיכון חשוב כל כך לסין? מחצית מיבוא הנפט שלה מגיע מן המפרץ הפרסי או עובר דרך תעלת סואץ. כמו כן רבים מחומרי הגלם האחרים שהיא צורכת עוברים בצווארי הבקבוק של המזרח התיכון. לכן, כחלק מ"חגורה ודרך", פרויקט התשתיות חובק העולם של סין — כל הדרכים יוליכו לא אל רומא, אלא אל בייג'ינג — סין עמלה על נתיב שכולל אוטוסטרדות, מסילות רכבת וצינורות, שיובילו ממחוז שינג'יאנג, בצפון מערב סין, דרך פקיסטאן עד לנמל גוודאר לחופי האוקיינוס ההודי, ממזרח למפרץ הפרסי.


בקצה הצפוני של הנתיב הזה, במחוז שינג'יאנג מרוכז המיעוט האויגורי, שהסינים מדכאים באכזריות, ושעל חלקו הם מחילים, על פי הדיווחים האחרונים, גם עיקור כפוי. למה? לפי דוראן וראו הסיבה היא שמיעוט זה, שנאמנותו למשטר מוטלת בספק, יושב בחלקו הגדול על עורק התנועה היבשתי הזה, המספק לסין מוצא אל המפרץ הפרסי. "עד כמה נחושה סין בהתקדמותה לעבר המזרח התיכון?" שואלים דוראן וראו. "נחושה מספיק כדי לבצע רצח עם".


במזרח התיכון, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, הנמלים, הדרכים, האיים המלאכותיים (באוקיינוס ההודי) ושאר התשתיות של פרויקט "חגורה ודרך", אינם רק חלק מרשת כלכלית שסין תעמוד במרכזה. רבות מהן ניתן להסב, ורבות כבר מוסבות, לשימוש צבאי. התמונה שמשרטטים דוראן וראו היא מפחידה ורבת ממדים: סין משתלטת בסבלנות ובעקשנות על צווארי בקבוק ועל נקודות אסטרטגיות במזרח התיכון, וגם מעבר לו.
ישראל בתוך התמונה הרחבה הזאת היא יהלום קטן מאוד, אבל נוצץ. הסינים רואים בה, בצדק, חממה לרעיונות טכנולוגיים בעלי יישומים צבאיים מובהקים. נוסף לכך, ישראל היא גם בעלת בריתה האמינה ביותר, והחזקה ביותר, של ארה"ב במזרח התיכון. כל זה הופך את הרעיון שישראל יכולה "לתמרן" בין שתי המעצמות לנאיבי, אלא אם כן היא מתנדבת להימחץ ביניהן.


מובן שישראל לא צריכה ליזום מדיניות אנטי־סינית משל עצמה. אבל כל עוד הממשל האמריקאי מסרב להיכנע בפני שאיפות ההגמוניה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, על ישראל להכפיף באופן חד־משמעי את מדיניותה לזו של ארה"ב, כפי שארה"ב דורשת. אם ארה"ב מבקשת למנוע זליגה של טכנולוגיה צבאית לסין, ישראל לא יכולה להפוך לסדק מטפטף בקיר האמריקאי. אם אמריקה מתנגדת לשותפות סינית בבניית תשתיות בישראל, על ישראל להימנע משותפויות כאלה.


אם לעומת זאת, יעלה באמריקה ממשל המוכן לצפות בפטליזם בעלייתה של סין ובשקיעתה של ארה"ב, תמצא ישראל את עצמה במצב לא קל, ואז יש אולי לטעם לחשוב במונחים של "תמרון": ישראל תיאלץ לפזר את ההימורים שלה בין וושינגטון לבין בייג'ינג, למקרה שבו נצטרך יום אחד לחסות בצל ההגמוניה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, תחת אותה מטרייה עם איראן השואפת להשמידנו.


יש לקוות שהדילמה הזאת לא תתגלגל לפתחנו. ועד אז, אפשר לקדם רעיון ישראלי צנוע יותר: להקים מפעל תרגום בנוסח ממר"י, המכון לתרגום מערבית (ועתה גם מרוסית ומעוד שפות). מפעל כזה, שיתרגם באופן שוטף עיתונות, ספרי לימוד, נאומים פוליטיים וספרות סינית, יוכל לסייע, ולו במקצת, לפוצץ את הבועה הרומנטית שיוצרים ברחבי המערב מכוני קונפוציוס, השוכנים באוניברסיטאות וממומנים על ידי המפלגה הקומוניסטית הסינית, המבקשת לגייס את לימודי סין באקדמיה, כדי להסתיר, לא להבהיר, את כוונותיה האמיתיות של המפלגה.

למה הידיעה על כך שהמודיעין הרוסי חשב שהילרי קלינטון אישרה תוכנית להאשמת טראמפ בשת"פ עם הרוסים כל כך משמעותית? לא מהסיבות שסיפרו לכם.

אני רואה שאנשים לא מבינים את המשמעות הקריטית של הידיעה הזאת, אז ברשותכם הנה היא שוב, והפעם עם הסבר. כי החשיבות שלה היא לא שהרוסים גילו שהילרי אישרה ישירות את התוכנית להעליל על טראמפ שהוא משת"פ של הרוסים. ולכן אי אפשר לבטל את חשיבות המידע החדש הזה רק כדיסאינפורמציה רוסית. העניין הוא – וזה בלט בשימוע של קומי בסנאט בימים האחרונים והיה מקור לחלק גדול מהזעם עליו (לרבות המופע המבריק הזה של סנאטור ג'וש האוולי (רפובליקני, מיזורי) שאני ממליץ לכם לא להחמיץ) אז העניין הוא בזה שהידיעה הגיעה עד תדריך אצל הנשיא אובמה בסוף יולי, ועדיין איש לא חשב לפתוח בחקירה בנושא נגד קמפיין קלינטון בחשד להטיית הבחירות באמצעים לא כשרים. ולא רק לא כשרים, אלא גם כפי שתיכף נראה, רוסיים. האם, לפיכך, הילרי בעצם עשתה את מה שטראמפ חשוד בו? והיא לא נחקרה, על מה שכן עשתה, בעוד שהוא הואשם במה שלא?

כי הרי עוד הרבה לפני הבחירות הלכו והצטברו הראיות לזה שהקמפיין של הילרי אכן נסמך על מישהו שטוען שיש לו מקורות רוסיים, ושאחד מהם הסתבר כחשוד בריגול עבור הרוסים (זה איגור דנשנקו שאותו נפגוש תיכף שוב).

כל זה מוזר בגלל שכנגד הקמפיין של דונלד טראמפ נפתחה חקירה על סמך… מה בעצם? על סמך זה שדיפלומט אוסטרלי נזכר באיחור של חודשיים, שהוא שמע מיועץ זוטר של טראמפ (ג'ורג' פפדופולוס), שאקדמאי אחד ממלטה אמר לו, ליועץ, שלרוסים יש לכלוך על הילרי קלינטון. על סמך הכלום ושום דבר הזה פתחו בחקירה נגד טראמפ. שמועה קלושה על קשר עם הרוסים בנושא הטיית הבחירות פירושה חקירה בצד אחד, תיאוריה שלמה על השימוש של הצד השני ברוסים כדי להשפיע על הבחירות – כלום בפיתה.

ומה שכל כך מסמר שיער כאן הוא שככל שהתקדמה החקירה כך הצטיירה תמונה יותר ויותר מובהקת של שיתוף פעולה של קמפיין קלינטון עם הרוסים בעוד שאת המידע המדומה על טראמפ לא הצליחו לאשש בשום צורה. .שהרי במסגרת החקירה נגד טראמפ הסתמכו על תיק סטיל, ערימת שמועות שמרגל אנגלי בדימוס אמר שהוא השיג ממקורות רוסיים, במימון שהאף-בי-איי ידע שמגיע מקמפיין קלינטון. אז החשד שהעלה המודיעין הרוסי ביולי, על זה שהילרי תופרת את טראמפ על לא עוול בכפו, הלך והתחזק, בעצם. ולא סתם, אלא התגבש לכלל תיאוריה שלמה של האף-בי-איי שברכזה ההנחה שהילרי קלינטון משתפת פעולה עם הרוסים.

אבל מה אם מה שקמפיין הילרי אמר זה נכון? אולי הם פשוט גילו את האמת, לא העלילו על טראמפ? אולי הם חקרו ומצאו שבאמת הוא מנסה לפעול לגניבת הבכירות בעזרת הרוסים?

אולי. אבל אם כן, אז היה צריך להתברר שתיק סטיל כיה צריך להסתיר מבתי המשפט שמה שיש שם מקורו לא במודיעין נטול פניות, אלא באיסוף מידע במימון המפלגה הדמוקרטית. והיה צריך להסתיר את העובדה שהמקור שעליו כל זה נסמך הוא איגור דנשנקו, ובעיקר את העובדה שאיגור דנשנקו דנן לא רק שאינו מקור מהימן, אלא שהוא עצמה היה חשוד בתור סוכן רוסי, והיה תחת חקירת אף-בי-איי בין 2009 ל 2011 בעניין זה בדיוק. וכן היה צריך להסתיר את העובדה שדנשנקו זה, כשסופסוף נזכרו לדבר איתו, צחק להם בפרצוף ואמר להם שכל מה שהוא אמר לסטיל נאמר חצי בצחוק, ובשיחת שיכורים על כמה משקאות ושמדובר בשמועות.

אז בשלב זה, תודו, היו צריכים לצלצל הפעמונים, ומישהו היה צריך לומר לעצמו – וואלה! אז אולי הידיעה ההיא מהרוסים, שקלינטון שממנת את סטיל, שמעסיק חשוד כסוכן רוסי שמאכיל אותו רכילות בעצם עושה את מה שהרוסים אמרו שהיא עושה, כלומר את מה שהיא מעלילה על טראמפ? .בקיצור, כנגד קמפיין קלינטון לא חשבו לפתוח בחקירה על שיתוף פעולה עם הרוסים, למרות ש לפי גרסת האף-בי-איי עצמו:

א. הם מימנו תיק לכלוכים על טראמפ.

ב. הם אספו את הליכלוכים האלה ממרגל אנגלי בדימוס שהתבסס לפי דבריו על מקור רוסי

ג. שבעצמו היה חשוד כסוכן רוסי. ובכלל

ד. צחק עליהם.

ועדיין את טראמפ חקרו על סמך כלום על "שת"פ עם הרוסים", ואת הילרי לא, למרות שלפי התיאוריה של האף-בי-איי עצמו המסקנה היא שהיא שיתפה פעולה עם הרוסים.

זה הסיפור. ואפשר לסכם אותו כמו את סיפור הסרבר הפרטי של קלינטון, מחיקת האי-מיילים וההתחמקות מחובת התיעוד של פעולותיה כמזכירת מדינה. לא משנה מה הילרי תעשה, היא תזוכה. ולא חשוב מה טראמפ יעשה, ימשיכו לרדוף אותו. .ובשוליים האם באמת זה נכון שהילרי שיתפה פעולה עם הרוסים ואז העלילה את זה על טראמפ? החצי הראשון לא. החצי השני כן. כלומר לפי התיאוריה הרשמית של האף-בי-איי היא נשענה על מקורות רוסיים. אבל זה כנראה לא נכון. כל המידע בתיק סטיל לא באמת נשען על רוסים ממשיים. התיק הוא כנראה פשוט פברוק אחד גדול (שיתוף פעולה של חברה בשם פיוז'ן ג'י-פי-אס, כנראה עם בישולים מאחורי הקלעים של ג'ון ברנן, ראש הסי-אי-איי לשעבר, אבל זה סיפור אחר).

החצי השני. האם זה נכון שקמפיין הילרי המציא את עלילת השת"פ הרוסי והדביק אותה על טראמפ? כן. ככל הנראה. או בכל אופן, כמו שתוכלו לקרוא פה במאמר של אנדרו מקארתי, התזמונים הם מרתקים: כל זה קרה בזמן שוויקיליקס התחילו להפציץ באי-מיילים של מטה המפלגה הדמוקרטית (השליש האחרון של יולי, זמן הוועידה הדמוקרטית). הקמפיין של קלינטון לא היה מודאג אז מהאי-מיילים שכן דלפו. הוא היה מודאג שהאימיילים של הילרי שלא דלפו, ושאולי ידלפו. הוא חשש שזו תהיה "הפתעת אוקטובר" של קמפיין טראמפ. אלה האי-מיילים שטראמפ שאל בציוץ היטולי את הרוסים אם הם אצלם. אותם 30 אלף אימיילים שקלינטון מחקה מהסרבר הפרטי והלא חוקי שלה, אימיילים שאת ההרדיסקים של עוזריה ריסקו בפטישים כדי להסתיר אותם מהרשויות. כי כנראה שמה שהיה באימיילים האלה היה שווה את כל מאמצי ההסתרה, כי זה בכלל לא היה מה שהילרי אמרה: דברים פרטיים. מה שהיה בהם זה כנראה הסיבה שהיא עקפה את שירותי האי-מייל הממשלתיים מלכתחילה: הערבוב הלא כשר בין עסקי משרד החוץ לבין תורמי קרן קלינטון. הרי ככה הם התעשרו, הקלינטונים – יד אחת בשלטון, יד אחת בקרן.

ואז כשוויקיליקס התחילו להדליף אי-מיילים, הם כנראה החליטו שם בקמפיין לעשות פעולת הסחה, וכפי שכותב לי סמית' בספרו האחרון והמבריק "הפוטש המתמיד", הרעיון היה להקדים תרופה למכה על ידי העברת מרכז הכובד של הסיפור מהתוכן של האימיילים, למקור של האימיילים. ואז במקום לדבר על מה שיש באי-מיילים, ידברו על זה שטראמפ והרוסים מפיצים אותם כי טראמפ הרי מנסה לגנוב את הבחירות בעזרת הרוסים.

זו הסיבה שב 24 ביולי, יומיים אחרי תחילת ההדלפות של וויקיליקס, רובי מוק, מנהל הקמפיין של קלינטון הוציא הודעה לעיתונות שהרוסים גנבו את האימיילים מהמפלגה הדמוקרטית והם אלה שמפיצים אותם כדי לעזור לטראמפ. באורח פלא, אותה ידיעה עצמה צצה גם במיזכר טרי, מאותו זמן בערך, בתיק סטיל. לפי התדריך שקיבל אובמה הרוסים טענו שב 26 ביולי הילרי אישרה את התכנית ליירט את טראמפ על ידי סיפור על השת"פ שלו עם הרוסים. מאחר שהתדריך היה איפשהו בין 26 ליולי לסוף החודש, אז אפשר לומר שהרוסים דווקא עבדו מהר וביעילות והבינו טוב מאד מי נגד מי. וביום האחרון של יולי נפתחה החקירה נגד טראמפ. כלומר האף-בי-איי הצטרף באופן רשמי לתוכנית שלפי הרוסים אישרה הילרי קלינטון באופן אישי. זאת אולי הסיבה שקומי ישב מול הסנאט בזום ודיקלם, לא זוכר. לא יודע. אין לי מושג. הוא לקה בסוג השיכחון המקיף והכולל הזה שתוקף עבריינים מידי פעם, ושאנשים חפים מפשע בדרך כלל לא לוקים בו.

ישראל הראשונה נגד כור ההיתוך

כאשר חוקרים ראש ממשלה בדמוקרטיה, נוגעות אצבעות החוק בליבת הריבונות: בבכיר נבחרי הציבור. לכן מובן למה חקירה כזאת צריכה להיות נקייה ומוקפדת, על פי הספר, כך שהצדק לא רק ייעשה, עד קוצו של יו"ד, אלא גם ייראה, עד חודו של פיקסל.

אבל מתברר שפרקליט המדינה שתחתיו נוהלו החקירות, שי ניצן, חשב ההפך הגמור: בדרך להפלת ראש ממשלה, הכל מותר. התנהגותו והתנהגות הפרקליטים והשוטרים בחקירות הללו היו עדות נסיבתית מספקת לכך שהכל מותר. אבל החשיפה של עמית סגל על טיוח האירועים באום אל־חיראן, פיזרה את הספקות. כל טריק חקירה מלוכלך, כל קיצור דרך, וכל עבירה מותרים: הסתרת ראיות, הדלפה, החרמת טלפונים של עוזרים, האזנה בחדר היוועצות, סחיטת עדים ושיבוש תמלילים. במקום שחקירת ראש ממשלה תנוהל בידי אנשים ללא רבב, בעולם ההפוך של ניצן החקירה עצמה מנקה את החוקרים ומעניקה להם חסינות. העוסקים בקודש פטורים מהחוק, כי המטרה מקדשת את האמצעים.

אבל מהי בדיוק המטרה הקדושה הזאת? עכשיו לפחות ברור שהיא לא "שלטון החוק" או "המלחמה בשחיתות". חקירות נתניהו אינן תולדה של הקפדה על טוהר המידות, ולא פועל יוצא של הרעיון ש"כולם, כולל ראש הממשלה שווים בפני החוק". להפך. הן הוכחה לכך שהחוק לא חל על כולם במידה שווה, ובמיוחד אינו חל על אוכפיו. כי יש דין אחד לאבירי מסדר האוליגרכיה המשפטית, ודין אחר לבני תמותה.

ההיסטוריון האמריקאי ריצ'רד הופשטדטר, הסביר פעם את המאבקים בפוליטיקה המוניציפלית הסבוכה של עיר המהגרים ניו יורק כהתנגשות בין שתי תפישות של מוסר פוליטי: האתוס האמריקאי הצפוני, הפרוטסטנטי, של מעמד הביניים מזה, ומנגד תפישת עולמם של מהגרים מאירופה, בעיקר מעמד פועלים קתולי, שמשענתם בעולם החדש היא משפחה מורחבת ורשתות של קשרי פטרונות. הראשונים האמינו בשוויון בפני החוק וכללים לא אישיים, והאחרונים "הציבו נאמנות אישית עזה מעל הדבקות בכללים מופשטים". מערכת המשפט של השופט העליון ג'ון מרשל, מימי האבות המייסדים, פגשה בעידן המודרני את "הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה. אבל הרי לא ייתכן שהיוצרות יתבלבלו. מערכת המשפט עצמה לא יכולה לאמץ את הקודים של סיציליה, ולהעמיד נאמנות ל"אנשינו" מעל דבקות בחוק.

לא בטוח ששי ניצן הבין את זה. כי במקום למצוא דרכים להבריא את המערכת, הוא חיפה עליה בכל מחיר. הוא מנע ועדת חקירה בפרשת רות דוד והצליח להשכיח מאתנו (בסיועה של עיתונות צייתנית מפוטמת בהדלפות) את פרשת השחיתות שהיא כנראה החמורה בתולדות ישראל: חדירתו, לכאורה, של ארגון פשע לתוך רשות המסים, ומשם, באמצעות דוד עצמה גם לפרקליטות מחוז תל אביב. דוד סגרה את התיק בזריזות מדהימה, והראיות לכך הועלמו אחר כך מן הפרקליטות בנסיבות "עלומות, שלא לומר מוזרות ותמוהות", כדברי השופט דוד רוזן. שוקי משעול, מחושפי הפרשה, נרדף על ידי הפרקליטות בתירוצים קלושים.

הפרקליטות בראשות ניצן סיכלה גם את הניסיון למסד גוף ביקורת עם שיניים בראשות השופטת הילה גרסטל. בעזות מצח מדהימה הכריזה הפרקליטות על שביתה, עד שהגוף הזה סורס ושיניו נעקרו. ניצן לקח חלק גם בהפיכת מח"ש לחיית מחמד כנועה. בנוסף, הוא בחש במכון הפתולוגי נגד רופאה שסירבה להכפיף את שיפוטה המקצועי לרצון התביעה. והוא גם חסם את הדרך לפיזור עננת הסירחון הכבדה האופפת את צווי איסור הפרסום שמאחוריהם מתחבא היועץ המשפטי לממשלה, כאילו זה סביר שהאיש הממונה על התביעה כולה בשני כובעים שהיו אמורים להיות נפרדים, יחסה בצילם של צווים. וזו כמובן רשימה חלקית.

ההקשר הזה, של חיפוי בכל מחיר על חטאי המערכת, למול טהרנות נוקדנית כלפי פוליטיקאים, מסביר למה כל ראשי הממשלות שלנו, זה יותר משני עשורים, היו תחת חקירות. כי המטרה אינה ביעור השחיתות. שחיתות של אוכפי החוק הרי כמעט תמיד נסלחת. החקירות הן אמצעי להכפפת נבחרי הציבור — כלומר הכפפת הדמוקרטיה — למרות מערכות המשפט והאכיפה. הרי זו המשמעות של אתוס "שומרי הסף" שאוליגרכיה זו אימצה לעצמה: בתפישתם העצמית, הם קו הביצורים האחרון שיגן על מוקדי קבלת ההחלטות מפני הציבור נמוך המצח המבקש להכניס לשם את אצבעותיו הגסות באמצעות נציגיו הנבחרים.

לכן צודק ד"ר אבישי בן־חיים בטענה שלא מדובר כאן במלחמה על צדק, אלא במאבק על ההגמוניה. המשפטיזציה של הפוליטיקה לא נועדה לקדם את שלטון החוק, אלא את שלטון אוכפי החוק, הפטורים בעצמם מעונשו. תפקידה לבצר את שלטון המיעוט הנאור מפני ההמון החשוך. לכן חותרת "ישראל הראשונה" ל"הפיכת מערכת המשפט למוקד הממלכתיות החדש". מערכת זו, טוען בן־חיים, "אינה גוף ניטרלי במערכה הפוליטית אלא מוסד שהוטבל לקדושה על ידי ישראל הראשונה וקודש כמוקד הממלכתיות שלה, כשהתברר שהדמוקרטיה מסכנת את ההגמוניה".

ניטרול כוחם הפוליטי של המוני האזרחים הוא, אם כן, שם המשחק. לכן, בצד האקטיביזם השיפוטי שהפך את בג"ץ למין ממשלת־על, יש גם צורך להחליש את הרשויות הנבחרות. השימוש בחקירות מתמידות של נבחרי הציבור הן, מסביר בן־חיים, כלי של "אלימות לגאלית" המבטיחה שנציגי הציבור לא יסטו מגבולות גזרה של רצון האליטה, המכונה עכשיו "מתחם הסבירות". ניצן לא היה מגינו של שלטון החוק. הוא היה קבלן הביצוע הנמרץ של האלימות הלגאלית שמפעילה האליטה המשפטית כדי לעקר את המוסדות הנבחרים מכוחם.

צודק בן־חיים גם בהבחנה שלמאבק הזה על ההגמוניה יש ממד עדתי. לא במקרה אוהדי האוליגרכיה המשפטית מקרב ישראל הראשונה מגלגלים על לשונם שמות כמו אוחנה, פרץ וביטן בזלזול גלוי. כולנו מבינים את הקוד. הם קוראים צ'כוב, וההמון שומע עומר אדם; הם בעלי אופקים רחבים, בינלאומיים, וההמון המזרחי הוא פרובינציאלי, פרימיטיבי, לאומני ושונא זרים. וברור גם שהבוז הזה להמון, ותיוגו כחסר תרבות ושטוף שנאה, הוא כעין הקדמה לטענה שצריך להגביל את כוחו.

ועם זאת, אני חולק על בן־חיים לגבי מה שנראה לי כאימוץ מרחיק לכת מדי של הפוליטיקה של הזהות, אימוץ העשוי לטשטש קווים חשובים של המאבק, שאותו הוא מיטיב כל כך לנתח. אציע שתי הסתייגויות קצרות בשולי הדברים, שתיהן נוגעות לשאלת מקומה של הלאומיות.

ראשית, למרות שהרטוריקה האליטיסטית של ישראל הראשונה מזהה במשתמע מזרחיות עם לאומנות, הרי שהלאומיות מקוממת אותה יותר מאשר המזרחיות. קו השבר העיקרי הוא לא עדתי, אלא אידיאולוגי (ובחלקו גם מעמדי). נכון שישראל הראשונה, האליטה השמאלית, היא ברובה אשכנזית. אבל היא תקבל לשורותיה בקלות, אפילו בשמחה, מזרחים ש"חזרו בתשובה", כלומר קיבלו את האוריינטציה הפוליטית של האליטה, ונגמלו מ"לאומיותם" ורצוי גם מדתיותם.

שנית, ישראל הראשונה צודקת בזיהוי של ישראל השנייה עם הלאומיות. גם בן־חיים סבור כך: ישראל השנייה כפי שהוא מתאר אותה אינה דוגלת בסקטוריאליות מתבדלת על בסיס עדתי, אלא מחזיקה באידיאולוגיה מאחדת על בסיס לאומי. לכן אימוץ מערכת המושגים של הפוליטיקה של הזהות משרת טוב יותר את מטרותיה של ישראל הראשונה בחתירתה כנגד הלאומיות, מאשר את אלה של ישראל השנייה המבקשת לחזקה. נוח לאליטה זו, בעלת האופק הבינלאומי, להשלים את הביקורת על הלאומיות "מלמעלה", בשם זכויות אדם אוניברסליות ומוסדות בינלאומיים, בעזרת פירוק של הלאומיות גם "מלמטה" באמצעות תפישה רב־תרבותית של החברה כאוסף של "שבטים".

אני מסכים עם בן־חיים שניסיון עריפת ראשו הפוליטי של נתניהו אינו מכוון כלפי נתניהו האיש בלבד, אלא הוא גם אקט של ביטול, מעשי וסימבולי כאחד, של כוחו הדמוקרטי של מחנה שלם. אבל נדמה לי, שאם נתאר את הדרמה במונחי הפוליטיקה של הזהות, הדבר ידחוק לשוליים את אחד האלמנטים המרכזיים: לא את יוצאי מרוקו או עיראק ככאלה מנסים להדיר כאן, אלא את המחנה הלאומי, נושא הדגל של אופייה היהודי של מדינת ישראל — אופי שהאליטה הנ"ל שואפת יותר ויותר בגלוי, להחליפו בפיקציה של מדינה אזרחית טהורה.

כדאי לזכור: אין זה מקרה שלא רק ראש המחנה הלאומי נקרא לעמוד מול שופטים. גם חוק יסוד: הלאום נגרר אל אולם בג"ץ (אף שלא ברור באיזו סמכות רשאי בג"ץ לדון בחוק יסוד). אין לך סמל בולט מזה למתרחש: מוקד הממלכתיות החדשה מבקש להחליף את בסיס הסולידריות של ישראל מזהות לאומית לאמנה חברתית, כלומר לחוזה משפטי. היפוך היוצרות הוא לפיכך עוצר נשימה: האליטה פנתה נגד כור ההיתוך, וישראל השנייה היא עכשיו מגינתו.

הדו"ח החדש של וועדת המודיעין של הסנט על "הקנוניה הרוסית": אוכל מחומם שיצא מוועדה נגועה. איך אנחנו יודעים? בבקשה.

אז עוד לא סיימנו את עניין הדו"ח החדש של ועדת המודיעין של הסנאט, שמביאים ממנו כל מיני ציטוטים שמתיימרים להוכיח שעל אף הכל, למרות דו"ח מולר, חקירות של זרועות הביון, דיונים באינסוף ועדות, וניסיון להלביש על הנשיא טראמפ אימפיצ'מנט, בכל זאת נמצא שהיתה קנוניה בין קמפיין טראמפ לבין הרוסים. .אז כבר כתבתי באריכות על איך ה"הוכחות" האלה הן לא יותר מאוכל ממוחזר, מוגש בעטיפת ניסוחים מטעים, ששוב אינם אלא עשן שמעמיד פנים שהיתה אש.

מיד מילה על הדבר האחד שהוא כאילו כן חדש בדו"ח הזה. אבל לפני כן, העיקר. זה ממש לא דו"ח תמים של נבחרי ציבור בלתי מעורבים. זו ועדה נגועה. לינק למטה עם הרבה פרטים, אבל הנה החלקים החשובים. הוועדה הזאת היתה בקשרים הדוקים עם פיוז'ן ג'י-פי-אס, בדרכים עקיפות שראשיה התאמצו להסתיר. דיאן פיינסטיין הסנטורית הדמוקרטית הבכירה עזבה את הועדה הזאת כשהעסק הסתבך עם נצחונו של טראמפ. אבל העוזר הפרלמנטארי שלה בוועדה, דן ג'ונס, עזב את עבודתו בפרלמנט כדי לגייס כספים עבור המשך העבודה של פיוז'ן ג'י-פי-אס בטיפוח נרטיב "השת"פ הרוסי", וגם סייע לשמר קשר בין כרסיטפר סטיל לבין הסנטור הדמוקרטי הבכיר בוועדה, מארק וורנר, שדרש לעשות זאת באופן שלא יותיר "שובל ניירת" (paper trail).

אנחנו יודעים את זה מתוך אס-אם-אסים של הסנטור. אבל הסיפור הזה מסתבך מפני שהוועדה הזאת היתה הצינור שדרכו דלפו מסמכי בקשות ההאזנה, העמוסות הטעיות, שהאף-בי-איי הגיש לבתי המשפט כדי לרגל אחרי קמפיין טראמפ, באמצעות ניטור אמצעי הקשר של קארטר פייג'. למה אפשר לומר את כל זה בביטוחון גבוע יחסית? מפני שמסמכי הבקשה שהם סוד שמור, הגיעו לוועדה לעיון בשמירה קפדנית לזמן מוגבל, ב 17 למרץ, 2017, והוחזרו לאף-בי-איי עוד באותו יום. העדות לזה נמצאת במחתימות המסירה.

קצין הביטחון של הסנאט, ג'יימס וולף, קיבל אותו לידיו, ומארק וורנר הגיע למרתף שם הוא נמסר כדי לעיין בו. אבל וולף ככל הנראה צילם ושלח את המסמך ב 82 הודעות טקסט לעיתונאית מהניו יורק טיימס (המסמך הוא 83 עמודים כולל עמוד שער ריק). עניין ההדלפה נחקר, וולף עמד להיות מואשם בהדלפת מסמך סודי, אלא שאז עורכי דינו הבהירו שבכוונתם להזמין את הסנאטורים חברי הוועדה להעיד במשפט. ואז משום מה ההאשמות נגד וולף עברו שינמוך מזורז והאשימו אותו בעבירות קלות שבהן הוא הודה בעסקת טיעון. מה זה אומר? ההשערה ההגיונית היא שצמרת האף-בי-איי מזה, וחברי הוועדה מזה, הבינו שלא כדאי לפתוח פה את העניין. למה? שוב, לא צריך ללכת רחוק מידי בשביל לשער למה: וולף הדליף את המסמך הזה בשירותם של סנאטורים, ואם היו מניחים חרב על צווארו, הוא היה מסבך אותם בזה.

לקריאה מפורטת ומסמכים מקוריים, באתר "המפלט האחרון".

וכאן תמצאו את הידיעה על וולף ב CNN.

כך עובדת מכונת העשן בדיסקוטק הפוליטי הזה

עו"ד גבריאל כהן יוצא בשצף קצף נגד טענתי שדו"ח מולר לא מצא כל ראיה שהתקיים שיתוף פעולה בין קמפיין טראמפ לבין הממשל הרוסי לשם גניבת הבחירות לנשיאות ארה"ב ב–2016. כהן חושב שאני מטעה את הקוראים באופן חסר אחריות. "זה פשוט לא נכון", כתב ("הארץ", 21.8). "בדו"ח מולר יש דוגמאות רבות לשיתופי פעולה כאלה".

טענה זו של כהן היתה מפתיעה כנראה אפילו את רוברט מולר עצמו, שכן לו היה מוצא ראיות לשיתוף פעולה כזה, חזקה עליו שהיה מגיש כתבי אישום בנושא. לשם כך הרי מינו אותו. יותר מזה, לו מצא הוכחה כלשהי לתיאום בין דונלד טראמפ לוולדימיר פוטין לשם שיבוש הבחירות לנשיאות, ודאי הדמוקרטים, שהמתינו עם תותח האימפיצ'מנט דרוך, היו יורים על הנשיאות של טראמפ פגז שיכול היה לחסלה. אבל מאחר שהדו"ח לא סיפק את הסחורה, נאלצו יו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי, וחבריה למפלגה הדמוקרטית לאלתר בחיפזון קנוניה אוקראינית מדומה, שתחליף את אגדת הקנוניה הרוסית שהתפוררה.

אין זה מקרה, כמובן, שכהן אינו מביא אפילו ציטוט אחד מתוך הדו"ח שיתמוך בטענתו על אודות ראיות לקנוניה. אפילו הדו"ח החדש של ועדת המודיעין של הסנאט שפורסם בשבוע שעבר,שאליו כהן מפנה במאמרו כדי לאשש את טענתו, סופו שהוא מפריך אותה: הוועדה של הסנאט, ממש כמו דו"ח מולר, "לא מצאה ראיה לקנוניה בין הנשיא טראמפ לרוסים" (ציטוט מדו"ח הוועדה ב"הארץ", 18.8).

על כן השאלה המעניינת באמת היא, למה אחרי שברור מעל לכל ספק שדו"ח מולר קבר סופית את האגדה על קנוניה בין טראמפ לפוטין רבים, כמו כהן, ממשיכים להאמין בלהט בתיאוריית הקונספירציה המופרכת הזאת?

התשובה היא, שמולר עצמו וגם חלק גדול מן העיתונות — אותו חלק שנטש את הדיווח המקצועי לטובת תעמולה — עשו מאמץ גדול לטשטש את גודל השקר שמכרו הדמוקרטים לציבור במשך יותר משלוש שנים. כדי לכסות את ערוותם הם ייצרו כמויות גדולות של עשן, שנועדו להסוות את העובדה שלא היתה אש. גרוע מזה: העשן נועד להסתיר את העובדה שחקירת "הקנוניה" לא היתה אלא תירוץ של ממשל אובמה כדי לרגל אחר הקמפיין של המפלגה היריבה. יצרני העשן יודעים, כמובן, שזה מה שהם עושים. אבל צרכני העשן, שידיעותיהם בדרך כלל מקוטעות, כמו אלה של כהן, מתפתים בקלות להאמין שאכן היתה אש.

אז איך עובדת מכונת העשן בדיסקוטק הפוליטי הזה של הדמוקרטים ובעלי בריתם בעיתונות? שברי עובדות, כמו כדור מראות, מייצרים חשדות מרומזים שמופיעים כאורות וצללים. במרכז כדור המראות ישנה עובדה מוצקה אחת שסביבה סובב הכל: הרוסים אכן ניסו להתערב במערכת הבחירות. בזה אין ספק. מולר מצא, למשל, שהם החדירו תעמולה לרשת באמצעות "הסוכנות למחקר אינטרנטי" (IRA). אבל, קובע דו"ח מולר, חקירתו "לא זיהתה ראיות לכך שאמריקאים כלשהם עשו קנוניה או תיאמו עם IRA". גם בין הדלפות וויקיליקס לבין קמפיין טראמפ לא נמצא קשר ישיר. מתברר שלא מחזית לוחמת הסייבר תגיע ישועת האקדח המעשן של "הקנוניה".

מה עוד יש באורות ובצללים? מולר זיהה מקרים שבהם ניגשו אנשים מפוקפקים כאלה ואחרים לנציגי הקמפיין של טראמפ, והציעו להם "לכלוכים" פוליטיים שמקורם, כך נטען, מ"הרוסים".

כפי שקורה בכל תיאוריות קונספירציה ראויה לשמה, רמזים שתולים במקומות הנכונים יוצרים את הרושם המטעה כאילו הכל קשור בהכל. הנה כך לבשה הקנוניה צורה בעיני רוחו של כהן: "אנשי מפתח בקמפיין של טראמפ — לרבות בניו, חתנו, מנהל הקמפיין שלו ומיועדו לתפקיד היועץ לביטחון לאומי — היו בקשרים עם שליחים רוסים. הדברים ידועים לנו לא משמועה, אלא מקונסנזוס בין סוכנויות המודיעין של ארה"ב".

הדברים, אם כן, "ידועים" והם נשמעים כמעט כמו קנוניה. אבל — אויה! — רק כמעט. כי מה זה בדיוק "היו בקשרים"? עם מי? ומה היה טיבם של ה"קשרים"? כשמנסים לענות על השאלות האלה, מה שהצטייר כמזימה אפלה נעשה דומה יותר לקומדיה של מולייר, והכל מתמוסס ללא כלום — זאת גילו למגינת לבם בכירי ממשל אובמה, ואחריהם גם מולר. הנה כמה דוגמאות ל"קשרים" שהיו ל"אנשי מפתח בקמפיין של טראמפ" עם "שליחים רוסים".

למשל, ג'ורג' פפדופולוס הצעיר, האיש שהיה לסיבה הרשמית לפתיחת החקירה נגד קמפיין טראמפ (שקיבלה את שם הקוד הדרמטי: "קרוֹסְפָיֶיר הוריקיין", לא פחות). מדובר ביועץ זוטר שעבד בקמפיין בהתנדבות, ומתברר שה"קשרים" שבהם הוא נחשד לא היו עם רוסים, אלא עם אקדמאי ממלטה ג'וזף מיפסוד, שטען שיש לו מכרים במסדרונות השלטון הרוסי, ושיוכל לסייע לפפדופולוס לארגן פגישה בין פוטין לטראמפ. הנה הנה כמעט נרקמה לה פגישת פסגה של הקושרים (ונניח כרגע לעובדה שאיש בקמפיין טראמפ לא ביקש מפפדופולוס לנסות לארגן פגישה כזאת).

מיפסוד אמר לפפדופולוס שלרוסים יש "לכלוך" (dirt) על קלינטון. אבל פאפדופולוס אפילו לא טרח לעדכן את הממונים עליו בקמפיין. היו לו סיבות לפקפק באמינות של מיפסוד, בעיקר אחרי שהלה הפגיש אותו עם אחיינית של פוטין. שתי בעיות התגלו בעקבות הפגישה. האחת, אי אפשר היה לתקשר עם האחיינית כי היא לא ידעה מלה באנגלית. השנייה, לפוטין אין אחייניות. אם היו למיפסוד קשרים אחרים בקרמלין, הוא לא גילה לפפדופולוס מהם.

או קחו למשל את קארטר פייג', שהשמועות עליו שימשו בסיס לבקשות ההאזנה של האף־בי־איי לקמפיין טראמפ. האף־בי־איי טען שהוא חשוד כי תיווך בעסקה דמיונית בין טראמפ לרוסים, על סמך רכילות מסמרת שיער שמקורה במרגל האנגלי בדימוס, כריסטופר סטיל, שאותו שכר הקמפיין של הילרי קלינטון כדי לאסוף לכלוכים על טראמפ. לפי השמועה הזאת, מניות של חברת "רוסנפט" יעברו לידי טראמפ ואנשיו תמורת הסרת הסנקציות האמריקאיות. שום אישוש לא נמצא לשמועה. מאז, למרבה המבוכה, עורך דין אחד באף־בי־איי, קווין קליינסמית, נאלץ לחתום על עסקת טיעון אחרי שהודה כי זייף מסמך על אודות פייג'. הוא זייף אי־מייל כדי להסתיר מבתי המשפט את העובדה שפייג' נפגש עם רוסים בשירות הסי־איי־אי לטובת אמריקה, ולא בשירות הרוסים, נגדה.

ומה באשר ל"בניו וחתנו של טראמפ"? איזה "קשרים" קיימו בכירים אלה עם "הרוסים"? ובכן, יחצ"ן בריטי בשם רוב גולדסטון התנדב להפגיש את בנו הבכור של טראמפ ואת חתנו ג'ארד קושנר עם עורכת דין רוסייה, נטליה וסלניצקיה, שתוכל להעביר להם חומר מפליל, כך טען, על הילרי קלינטון. הפגישה התקיימה במגדל טראמפ בניו יורק, ב–9 ביוני, 2016, והסתיימה אחרי 20 דקות, משהתברר שלווסלניצקיה אין שום אינפורמציה על קלינטון. היא רצתה לקדם ביטול של חוק האוסר על פקידי ממשל רוסים מסוימים להיכנס לארה"ב. החבורה נפרדה ממנה בנימוס.

ומה על היועץ לביטחון לאומי מייקל פלין, גם הוא ברשימה של כהן, של אנשים שקיימו קשרים עם הרוסים? פלין הואשם ששיקר לגבי שיחה שקיים עם השגריר הרוסי, סרגיי קיסליאק. פה בהחלט מדובר באיש קשר רוסי בעל משקל. אבל השיחה התקיימה ב–29 בדצמבר 2016, אחרי הבחירות, כך שקנוניה לגניבת הבחירות בוודאי לא היתה יכולה להיות בה.

ואפשר לספר גם על רוג'ר סטון שהשוויץ בקשר עם וויקיליקס שמתברר שלא היה לו, או על פול מנפורט שהיו לו עסקים אפלים באוקראינה, שלא היו קשורים לקמפיין של טראמפ, וגם על מאכערים שחיים בשטח ההפקר שבין מודיעין לאקדמיה, או על נערת הפיתוי בעלת השם המסתורי אזרא טורק, או על הפרופסור והמרגל החובב סטפן האלפר, שניסה לדובב את עוזרי טראמפ. אבל בכל ערימת הפיקנטריה הזאת אין שום הוכחה לטענה שקמפיין טראמפ קשר קשר עם ממשל פוטין.

מה עשה מולר כדי להקטין את החרפה? קישט את העשן באורות מנצנצים של כתבי אישום פריפריאליים, מתוך תקווה שרבים ותמימים לא ישימו לב שאין אף לא אחד בהם על קשירת קשר עם הרוסים לגניבת הבחירות. פפדופולוס אולץ להודות ששיקר לאף־בי־איי. על שום מה? על שטעה בתאריך של פגישה עם מיפסוד. הוא נענש בשבועיים מאסר וקנס כספי. גם את פלין אילצו להודות ששיקר אחרי שמולר איים עליו בחקירה נגד בנו, למרות שהוא רק טעה כנראה בשחזור פרטים משיחתו עם השגריר קיסליאק. מאנפורט וסטון נענשו על דברים אחרים. בקיצור, לא דובים, לא קנוניה, ולא יער.

אבל העובדות כנראה לא ישפיעו הרבה על הנרטיב שפיברק השמאל האמריקאי. רבים ימשיכו להאמין בתיאוריית הקונספירציה חסרת השחר הזאת בדבר ברית זדונית בין פוטין לטראמפ, מפני שהאמת — שממשל אובמה השתמש בצורה פושעת ברשויות הביון של המדינה לצורך הכשלת יריב פוליטי — נעימה לאוזנם כנראה פחות.