גדי טאוב

האנטומיה של #השקר (3) – הרשו לי להעלות באוב נדבך מרכזי בשקר הגדול: איך אנסה הפרקליטות את פילבר לשקר בבית המשפט, ואיך סילפה העיתונות את מה שהתרחש, כך שהדבר נמחק מן הזיכרון הציבורי.

לענ"ד אלה דברים שכל אזרח ישראלי צריך לדעת. אז שימו חגורות בטיחות, כי זה ארוך וצריך להקפיד על הפרטים.

אישום השוחד ב #תיק4000 התפורר. מכל כיוון אפשרי. כל אדם סביר שיודע מה קרה בבית המשפט יודע את זה. הסיבה שאחרים אינם יודעים זאת, היא שה"עיתונות" מסתירה את זה באופן אקטיבי. זו לא שאלה של פרשנות. זה סילוף מכוון.

אתרכז כאן בעניין אחד מתוך רבים שהובילו להתפוררות התיק ובחלקה של העיתונות בכל זה: עדותו של שלמה פילבר. עדות זו היתה אמורה לגאול את התיק מאופיו הנסיבתי. כי בעדותו של פילבר היה תיאור של "פגישת ההנחיה" – אותה פגישה שעל פי כתב האישום מחברת בין שני צידי עסקת השוחד שכתב האישום טוען שהיתה: ה"הענות החריגה" לדרישות סיקור באתר וואלה מזה, והגמול כביכול ב"פעולות השלטוניות" לטובת בזק מזה. בפגישה זו, לפי התזה של התביעה, הנחה נתניהו את פילבר (בתנועת יד מסתורית) להיטיב עם בזק.

על הפגישה הזאת אמור היה לעמוד אישום השוחד ב #תיק4000 ועליה הוא גם, כפי שנראה, נפל. מובן שה"עיתונות" לא הודתה בזה. אבל, למרבה ההפתעה, בחומת השקר נפער חור אחד קטן, כי ברגע של ייאוש או זעם, זה נפלט לברוך קרא. בצר לו ובמר לו, הוא נכשל בקצת יושרה מקצועית, ואמר לקוראיו את האמת:

****

נחזור בהמשך למסקנה (הנכונה) של קרא.

בגלל מרכזיות העדות לתיק, עיתונאים ששמו את יוקרתם על הכף בנושא אישום השוחד היחיד במשפט נתניהו, היו חמים על פילבר מלכתחילה. הם חששו שפילבר יחזור בו, ואז כל עמלם יטבע בים. לכן גידי וייץ, רביב דרוקר, ואביעד גליקמן למשל, שילחו בפילבר איומים מרומזים. אין לפסול את האפשרות שהם עשו זאת בשליחות שותפיהם בפרקליטות. הם דרשו מפילבר לומר את "האמת", והזכירו לו מה יכול לקרות לו אם לא – ביטול הסכם עד המדינה והעמדה לדין. אלא ש"האמת" הזאת היא שקר שנכפה על פילבר. אין לי הוכחה שדרוקר, וייץ או גליקמן ידעו שזה שקר. אבל אדם סביר היה משער שהיא שקר, לפי הנסיבות. מיד נחזור אליהן. ואם כך חמור שבעתיים האיום המרומז על פילבר. הניסיון להלך אימים על עד הוא שיבוש חמור של הליכי משפט. איש לא יעמוד לדין, כמובן. כי בישראל, כידוע, האכיפה בררנית: מי שלנו פטור, ומי שלצרנו חייב. חם ונעים במעגליה האינטימיים של האליטה הישראלית.  

למה כוונתי באיומים מרומזים? הנה כך כתב גידי וייץ על פילבר, תוך כדי ימי עדותו ("פילבר חשב שיוכל לשטות בכולם וליהנות מכל העולמות. היום התוכנית שלו התרסקה" הארץ, 29.3.2022):

"בעדות המפורטת והקשה שמסר" כתב וייץ, "הוא סיפר כיצד הפך לבובה על חוט בידי השלטון וההון, שדאגו זה לאינטרסים הצרים של זה על חשבונו ועל חשבון כולנו. היה זה פילבר ששכנע את אביחי מנדלבליט שנתניהו עבר עבירת שוחד. הוא ואחרים בצמרת התביעה הכללית זיהו בעדותו מידתיות, עקביות וסימני אמת. מנדלבליט ראה בפילבר עד המדינה החשוב מכולם. כדי לבסס את כתב האישום נגד נתניהו הסכים היועץ המשפטי לממשלה לוותר על הגשת כתב אישום נגדו, אף שסבר שיש סיכוי גבוה שיורשע ושהוא עשוי להישלח למאסר".

למקרה שמישהו לא הבין, וייץ מבהיר:

"עדיין מוקדם להעריך כיצד יתפתחו הדברים, אך בהמשך ייתכן שבית המשפט ייעתר לבקשת התביעה, והצעד הבא שלה עשוי להיות הגשת כתב אישום בעקבות הפרת ההסכם עמו. אם זה יקרה, לא יהיה כאן רק רצון למצות את הדין עם פילבר, אלא גם מסר מהדהד ומרתיע לעדי המדינה שיבואו אחריו".  

גליקמן החליף דברים עם פילבר עצמו, אבל האיום שלו היה עוד יותר בוטה.

הגדיל לעשות מכולם רביב דרוקר שערך תכנית שלמה של משפט דמה בטלוויזיה, כדי להשפיע על המשפט עצמו. אני מזכיר לכם שאת הטלפונים של עוזרי ראש הממשלה הפרקליטות החרימה כי מי מהם צעק משהו במגפון מתחת לבית של פילבר – דבר שטות שלא היה צריך לקרות כמובן. אבל זה לפחות מוזר שאיומים בעיתון, ותוכניות טלוויזיה שלמות שמנסות להשפיע על עדים עוברות בשקט, ומעשה קונדס מצדיק צעד חודרני כמו החרמת טלפונים מסביבתו של ראש ממשלה נבחר. הסיבה ברורה כמובן: למתנגדי נתניהו, השותפים לפוטש, הכל מותר.

למחרת התכנית התראיין דרוקר בגלי צה"ל. הנה כך מתאר ניסים סופר את הראיון באתר המצויין שלו, 'דיומא' ("ליישר את פילבר – חלק א'" 11.3.2021):

****

"כזכור, דרוקר ערך באחת מתוכניות "המקור" בערוץ 13, "משפט פומבי של #תיק4000" (המקור, 21.5.2020).

בתחילת אותה התוכנית אמר דרוקר "שמנו יד על חומר הראיות העצום בפרשה". ואכן, ניכר שמערכת המקור השיגה את רוב העדויות ותמלילי החקירה הקשורים בתיק 4000 – אם לא את כולן. דרוקר הקדיש חלק ניכר מהמשפט הטלוויזיוני לעדותו של פילבר.

יום לאחר שידור התוכנית התראיין דרוקר בתוכנית "עושים צהריים" של יעל דן. דרוקר חשף בתוכנית את הסיבות שהניעו אותו להתמקד בפילבר, מעבר להיותו עד מפתח בתיק.

דרוקר הסביר לדן: "את צריכה להבין, יושב בפתח תקווה אדם בשם מומו פילבר. הוא יש מלחמה על מוחו מדי יום. אם את חושבת שהוא יבוא להעיד נגד נתניהו אחרי שהוא יקבל את התחושה שזה הולך לזיכוי מהדהד מכיוון שהרוח הגבית מהתקשורת היא רק שזה חרטא ותפרו לו תיק, וזה איום ונורא והפגנות וזה וזה, הוא לא יעשה את זה. הוא לא יעשה את זה" ("עושים צהריים", גל"צ, 24.5.2020)

למשמע הניסיון המשתמע של דרוקר לעודד את פילבר להעיד נגד נתניהו, שאלה אותו דן: "אז אתה מנסה לחזק את מומו פילבר? זו התכלית? לחזק אותו?"

דרוקר ענה: "אני רוצה לחזק אותו כדי שיבחר להגיד את האמת…".

לכך הגיבה דן בהפתעה: "זה שיבוש הליכי משפט. יגידו לך שזה שיבוש הליכי משפט…".

דרוקר פטר זאת בבוז: "יכולים להגיד"

ואז דרוקר אמר את הדברים הבאים: "מומו פילבר, כדי להגיד את האמת צריך המון המון כוח ואומץ. כדי לשקר הוא לא צריך כלום כי המחנה שלו עוטף אותו. רק תשקר. רק תשקר. כדי להגיד את האמת הוא צריך המון המון אומץ. וכדי לתת לו את האומץ הזה צריך להגיד מה הוא אמר גם במשטרה, צריך להראות מה הוא אמר במשטרה, צריך להראות שהוא אמר את זה בלי לחצים ובלי תרגילים"."

עד כאן ניסים ב'דיומא'. מיד נחזור למאמר הזה.

כפי שאמרתי, יש אפשרות שעיתונאים כמו דרוקר ווייץ לא ידעו ש"האמת" שהם דורשים מפילבר היא שקר. יש לי ספק, אבל זה אפשרי. קיראו לזה wishful thinking. אבל שותפיהם בפרקליטות ידעו שהם אנסו את פילבר לחתום על גרסה שהם לחצו עליו לספק – שלא לומר הכריחו אותו לפברק. ועל בסיסה של גרסה המפוברקת הוא קיבל הסכם עד מדינה.

אבל הנה העיקר. הם לא רק ידעו שהם כפו עליו את הגרסה הזאת. הם גם ידעו בוודאות, או לפחות היו צריכים לדעת בוודאות, שהגרסה הזו היא שקר. משום שכל הראיות לכך היו בידם: יומני פגישות, וכן ששלושה סטים שונים של איכוני טלפון שהראו חד-משמעית שפילבר לא היה במשרד ראש הממשלה בזמן שבו טוען כתב האישום שהתרחשה שם "פגישת ההנחיה". במילים אחרות הפרקליטות כנראה ידעה שהיא כופה על עד לשקר. במצב כזה, במדינה מתוקנת, מבטלים את המשפט, ופותחים בחקירה נגד פרקליטים עבריינים, והעיתונות מזדעקת נגד העוול. אבל לא אצלנו.

אם היתה כאן עיתונות אמיתית, ולא מערך דוברות המסנגר על המנגנונים שהוא אמור לבקר, השערוריה היתה צריכה להגיע עד לב השמים. אבל זה לא קרה. מרגע שהתברר שאנסו את פילבר לשקר, ושהמסמר העקום שעליו ניסו לתלות את עלילת השוחד פשוט לא קיים, ה"עיתונות" כדרכה פשוט החליפה נושא. כי תפקידה, כפי שהיא עצמה תופסת אותו, הוא לשמור אל שלטון החונטה המשפטית, לא לחשוף את שיטותיה הרומסות יומיום את שלטון החוק.

אז למה אני אומר שעיתונאים אלה היו אמורים לדעת שמה שהם דורשים מפילבר לומר הוא שקר? מפני שפילבר מסר כמה גרסאות, וצריך לעצום עיניים במכוון כדי לא להבין שהגרסה שדרוקר, וייץ וגליקמן הכריזו עליה כאמת הושגה בלחצים כבדים, ונאנסה לתוך מקומה של החתיכה החסרה בתזת השוחד. אבל גידי וייץ (הוגה התחקיר שממנו נולד #תיק4000), רביב דרוקר, שרואה בהפלת נתניהו שליחות, ואביעד גליקמן שאין מה להרחיב את הדיבור על מידת מקצועיותו, מחוייבים לתזת השוחד מכדי שיוכלו לעדכן את קוראיהם על קריסתה.

מהן, אם כן, נסיבות לידתה של הגרסה השקרית שהוכרזה כאמת על ידי הפרקליטות ושותפיה ב"עיתונות"? הנה כך מתאר את הדברים סופר באותו מאמר ב'דיומא':

"לפני שהפך לעד מדינה התעקש פילבר שאין עבירה במעשיו ושכל מה שקידם היה בהתאם לסמכויותיו כמנכ"ל, באופן מקצועי, ומשיקולים ענייניים בלבד. זו הייתה העמדה שהציג בעדותו בפני הרשות לניירות ערך וזו הייתה העמדה שהציג גם בראיונות לתקשורת.

"אני כן יכול לומר בצורה הכי ודאית בעולם שכל ההחלטות שמתקבלות במשרד התקשורת ביחס לחברת בזק מתקבלות בצורה מאוד מקצועית, בעבודת מטה מסודרת, ואין שום העדפה ולא יכולה להיות" אמר פילבר בראיון ב-2017.

בשיחה עם עמית סגל לאחר שארי הרו הפך לעד מדינה, שב פילבר וטען שלא נפל שום פסול במעשיו: "ארבעה ימים ישבתי מול החוקרים של הרשות לניירות ערך והסברתי להם שכל מה שקידמתי היה בהתאם לסמכויותיי כמנכ"ל על בסיס של מדיניות בכלל של קודמיי… אין פה בכלל עבירה. על מה אפשר לדבר?". סגל הקשה "וגם נתניהו לא עבר עבירה? הוא לא הנחה אותך לעשות את הדברים האלה?". לכך ענה פילבר "מעולם לא דיברתי איתו על הדברים האלה. מעולם לא עלה הנושא הזה בשיחתנו ("חדשות 12", 21.02.18(

בסיום השיחה עם סגל, פילבר אמר שהוא לא יהיה עד מדינה בפרשה זו, אך ב-20 לפברואר 2018 הוא חתם על הסכם עד מדינה.

תכף לאחר שהפך לעד מדינה, פילבר שינה את גרסתו והודה לכאורה ששיקולים זרים עמדו בבסיס החלטות משרד התקשורת ביחס לחברת בזק. כבר ב-21 לפברואר אמר פילבר לחוקריו: "ביצעתי הוראות מפורשות של נתניהו, זה בכלל לא היה בשיקול הדעת שלי, קיבלתי ממנו הנחיות מפורטות. הוא הבהיר לי למי צריך לדאוג ואיך". העדות שמסר פילבר בימים לאחר שחתם על הסכם עד מדינה מהווה את הביסוס העיקרי לטענת התמורה השוחדית והיא שעמדה במוקד תוכנית "המקור".

אולם, שבוע אחד בלבד לאחר שהפך לעד מדינה, חזר פילבר וטען שלא נפל פגם מקצועי בהחלטות שקיבלו נתניהו כשר התקשורת והוא כמנכ"ל המשרד. עמית סגל חשף כי בשיחה שהתנהלה עם חוקרו, התעקש פילבר כי אם יש פסול הוא נמצא במישור ניגוד העניינים, אך שלא היה שום פגם בשיקולים המקצועיים של נתניהו ושלו. "אם תיכנסו לפן המקצועי הפסדתם" אמר פילבר לחוקרו ("חדשות 12", 4.10.19).

פילבר אף עמד על כך שהעדות שמסר ברשות לניירות ערך לפני שהפך לעד מדינה היא אמת לאמיתה. כאשר טען החוקר כי העדות ברשות לניירות ערך והעדות שמסר למשטרה שונות, ענה פילבר כי העדויות אינן סותרות אלא משלימות האחת את השנייה והוסיף "כל מה שאמרתי שם [ברשות לניירות ערך] מבחינה עובדתית היה אמת".

אם סבר פילבר כי קיבל החלטות מקצועיות משיקולים ענייניים לכל אורך הדרך, נשאלת השאלה מדוע חתם על הסכם עד מדינה?

תשובה אפשרית לשאלה זו אפשר למצוא בתמלילי העדות. סנ"צ שלומי חכמון, ראש צוות החקירה, שאל את פילבר בדיוק את השאלה הזו. וכך ענה לו פילבר: "הייתי יכול ללכת למשפט, לנהל הליך במשך שלוש שנים ובעלות שני מיליון שקל ולצאת זכאי. אין לי לא שלוש שנים מיותרות ולא שני מיליון שקל מיותרים, אז חתמתי על ההסכם. אני עדיין טוען שהכול היה ענייני".

גם מדברים שאמר פילבר זמן ניכר אחרי שחתם על הסכם המדינה, ניכר כי לא באמת שינה את העמדה היסודית בה החזיק לפני שחתם על הסכם עד מדינה."

עד כאן ניסים ב'דיומא'. וזו "האמת" שהעיתונות איימה על פילבר שאסור לו לסתות ממנה.

אז מה קרה אחרי ש"האמת" הוכחה כשקר בבית המשפט? הפרקליטות מיהרה להרגיע, ושפורתיה ענו אמן: אמנם פגישת ההנחיה לא התקיימה בזמן שעליו מדבר כתב האישום, אבל מי אמר שהיא לא התקיימה בזמן אחר? למשל אחרי שהודיעו לפילבר על מינויו למנכ"ל, אבל לפני שנכנס בפועל לתפקידו. לפיכך ביקשו הפרקליטים לתקן את כתב האישום. אבל זה לא עניין שהוא רק טכני. הסניגורים של נתניהו התקוממו ואמרו שאין לתקן את כתב האישום, כוון שהם התכוננו ונערכו להפריך במשך חודשים את כתב האישום כפי שהוא, ולא יהיה להם זמן להערך להפרכת סיפור חדש. וכאן נעוץ העוקץ של הסיפור. בית המשפט דחה את בקשת הפרקליטות ו*קיבל את טענת ההגנה שלא יהיה לה זמן להכין אסטרטגיה חדשה*.

וכאן אנחנו חוזרים למאמר של קרא, ברגע של חולשה:

ההחלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים מהיום מהווה מכה אנושה לפרקליטות לאו דווקא בשל השורה התחתונה שלה, אלא בשל נימוקי השופטים להחלטה. […] פגישת ההנחיה היא במידה רבה עוגן סעיף השוחד בתיק 4000. פילבר העיד כי הפגישה התקיימה בפינת כורסאות בלשכת נתניהו בשבוע הראשון לעבודתו במשרד התקשורת (בין 7 ליוני עד 13 ביוני 2015). ב-13 לחודש נפגש עם נציגו של אלוביץ', אלי קמיר, ואחר כך עם אלוביץ' בעצמו, כאשר הוא כבר מתודרך על ידי נתניהו. הפרקליטות בכתב האישום הסתמכה על זיכרונו של פילבר וציינה בכתב האישום את התאריך שאמר בעדותו. הבעיה היא שלפני כן היא לא הצליבה את עדותו עם ראיות נוספות. כך, בין השאר, לא הוצלבו איכוני הנייד של פילבר עם הודעות ווטסאפ שלו ועם לו"ז נתניהו."

אחרי שנדחתה בקשת הפרקליטות לתיקון כתב האישום, הם ושופרותיהם מיהרו להרגיע שיש להם אפשרות להחזיר את השערת פגישת הההנחיה עם התאריך המתוקן בשלב הסיכומים של המשפט (כפי שמתיר סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי) אבל אמר קרא, כנראה בצער, זה לא סביר. משום שאם הנימוק לסירובם של השופטים לתקן את כתב האישום הוא שלהגנה לא היה זמן להתכונן לסיפור משוכתב, על אחת כמה וכמה שלא יהיה לה זמן להערך לכך אם הדבר יוקפץ ברגע האחרון בשלב הסיכומים.

הנה כך מסביר זאת קרא, ב'וואלה!':

"נכון שבית המשפט מזכיר בסוף החלטתו שזאת זכותה של הפרקליטות לטעון בסיכומיה לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי – אותו סעיף שמאפשר לבית המשפט להרשיע נאשם בעובדה שלא מצויה בכתב האישום. כבר ציינתי כאן לפני כמה ימים שגם סעיף זה יכול להתקיים רק אם ניתנה לנאשם זכות הוגנת להתגונן. עכשיו ממה נפשך? אם בית המשפט קובע שזכות זו נפגעה, מה ישתנה עד סוף המשפט? הרי התרופה לפגיעה הזאת צריכה להינתן עכשיו – בעדותו של פילבר, כל עוד הוא עומד על דוכן העדים. הרי רק פילבר ונתניהו היו לכאורה יחדיו באותה פגישה. הסניגורים של נתניהו, אם כן, יכולים לממש את הזכות להגן הלקוח שלהם בדבר מועד פגישת ההנחיה רק עכשיו, או בוודאי בעיקר עכשיו. העניין הוא שמדברי השופטים אפשר להבין שכבר אין ממש תרופה לפגיעה שחוו פרקליטי נתניהו. לכן, ספק רב מאוד אם ישתנה משהו מהיום עד סוף המשפט בעניין זה".

עיתונות הגונה היתה מציבה במרכז הדיון את הדבר הזה, ואת הטענות האלה. היא היתה עושה יותר, ומסיקה מהן את המסקנות הראויות: היא היתה מספרת לכם על פרקליטות שהיא במקרה הטוב רשלנית ברמה פושעת, ובמקרה הרע מושחתת ועבריינית, תופרת תיקים ועוסקת בהפיכה משטרית באמצעים משפטיים. במקום זה, העיתונות התרכזה בעיקר בסילוף המתרחש בבית המשפט. כי אם נתניהו לא מושחת, חברים, אז על מה הפכנו את המדינה, בעצם?

שלא תטעו. הקואליציה הזאת קמה על מכירת הציונות לאחים המוסלמים, למרות מה שאומרים לכם עכשיו בן-דרור ימיני, אנשי יש עתיד או רל"בים אחרים. יצא עלי קצפם של כמה צייצנים – לא לגמרי בלי צדק – כי כתבתי את זה אפרופו ציוץ לא מתאים (על כסף מתוך תקציב לחינוך במגזר הערבי שעבר תחת ממשלת נתניהו), אז אולי השרשור הזה יעשה סדר ויפריד בין החלטה 922 שעברה תחת נתניהו ותמכתי בה אז (אולי לא בצדק) לבין השוחד הקואליציוני הנוכחי (החלטה 550 והחלטות אחרות), שהממשלה הנוכחית לא מפסיקה לשקר לגביו. זה שחזור של פוסט פייסבוק מחודש מאי, שנכתב בתגובה לפוסט הונאה של איילת שקד, שלא הפסיקה לשקר, לפי כן, אז ועד וכולל היום. וכאן מדובר לא על החלק הארי של הכסף, אלא רק על מה שעבר דרך משרד הפנים – כלומר תחת שקד. אז בבקשה:

איילת שקד פרסמה פוסט שכביכול מפריך את ה"דיווחים הכוזבים" על כספים שהועברו למגזר הערבי בוועדת הכספים. כמה אתם מופתעים מאחד עד מיידוף שהפוסט של שקד הוא מעשה הונאה שנועד לטשטש את מה שהיא באמת עושה, מתחת לאפנו? את השקר אפשר למצוא, כמובן, במספרים

אז מה יש בו, בפוסט? כנהוג שקד מתחילה ב"אבל ביבי". היא כותבת: "גם בהחלטת הממשלה הקודמת בשנת 2015 בממשלת נתניהו הכספים הללו חולקו באופן ישיר לרשויות התוכנית לתקציבן השוטף *ללא מנגנוני בקרה מיוחדים*." [הכוכביות במקור]. היא מדברת על החלטה 922. אבל בהחלטה זו הועברו רק 200 מיליון שקלים לתקציבן השוטף של הרשויות ללא פיקוח נאות (וזו אכן היתה טעות). אבל רובו המכריע של הכסף שעבר לרשויות סומן למטרות פיתוח (350 מיליון לרשויות ערביות מצטיינות, ועוד 800 מיליון לכל שאר הרשויות הערביות). על הכסף הזה דווקא כן היו מנגנוני פיקוח (שאמנם בינתיים התבררו כלא מספיק טובים). ניסו. לא הצליחו. אני עוד זוכר את הויכוחים אז, סביב 922, ואת המאבק של אגף התקציבים ושל השרים, לדאוג שתקציבי הפיתוח יגיעו ליעדם ולא יפלו לבורות השחיתות ברשויות הערביות. בניגוד לדברי שקד, אם כן, רובם המכריע של הכספים לא "חולקו באופן ישיר לרשויות התוכנית לתקציבן השוטף".

אבל עכשיו יש ממשלה חדשה. ויש החלטה חדשה. החלטה 550. החלטה זו כוללת את עיקר כספי השוחד הקואליציוני שבו קנו לפיד ובנט את תמיכת האחים המוסלמים. בתוך סכומי העתק של ההחלטה החדשה יש גם נתח שמשרד הפנים מחלק. בתוכו יש תקציב לפיתוח בסך 670 מיליון ש"ח. שקד מתפייטת ארוכות על מנגנוני הפיקוח המשוכללים שיחולו על הכסף הזה. מה שהיא שוכחת לספר הוא שבנוסף ל 670 המיליון שנועדו לפיתוח, ועליהם יש מנגנוני פיקוח, ההחלטה מעבירה עוד 1.14 מיליארד שקל (!) באופן ישיר לרשויות לתקציבן השוטף, כלומר בלא מנגנוני פיקוח נאותים. כמעט פי שש (!) מהסכום שעבר לשוטף תחת ממשלת הליכוד.

ושיא החוצפה? שקד מספרת שהיום יש בידנו מידע מודיעני אל איך חלק גדול מהכסף של החלטה 922 זלג לידי אירגוני פשיעה במגזר הערבי, שבינתיים התעצמו מאד. אז אחרי שיש בידנו מידע מודיעני, היא הכפילה פי שש את הכסף שיעבור ללא מנגנוני בקרה נאותים. במילים אחרות, ביודעין, האנשים האלה מוכרים את המדינה לידי אירגוני פשיעה כדי לתחזק את כיסאותיהם של לפיד, בנט, שקד, סער, מיכאלי, הורביץ, ושות'.

אבל בואו לא נטעה. שקד היא רק פיון בכל המהלך הזה. שולחים אותה ואת כאבי הבטן שלה לחזית ההסברה כדי לספק שירותי דוברות לעסקת השוחד. מי שבאמת מנהל את ההצגה, מי שאנשיו נמצאים בכל הצמתים החשובים ודואגים בשלל דרכים ללחוץ להעברת הכספים, הם אנשיו של החליפי, שאמנם בתוארו הרשמי הוא רק שר החוץ, אבל בפועל הוא משמש בתפקיד הרבה יותר חשוב: הגזבר של מנצור עבאס. זו מכירת חיסול של תשתית המפעל הציוני. לא פחות.

מייקל דוראן וגדי טאוב, הארץ, 24 במרץ 2022

הגיע הזמן להודות שמדיניות ממשל ביידן במזרח התיכון מאיימת ישירות על
אינטרסים קיומיים של ישראל, ובראשם מניעת נשק גרעיני מאיראן ובלימת
ההתפשטות של הכוחות הקונבנציונליים וכוחות הפרוקסי שלה בכל האזור.
הכוונות של ממשל ביידן ברורות, והעדויות לכך הן חד־משמעיות. בנושא הגרעין,
הצוות של ביידן הבטיח במקור שיחתור להסכם גרעין "ארוך יותר וחזק יותר".
אבל ההסכם שהוא נושא ונותן עליו בווינה מוציא מכלל אפשרות הכנסת
שיפורים כאלה ביחס להסכם המקורי. זאת משום שההסכם הצפוי מסיר באופן
שיטתי את כל המגבלות המשמעותיות על תוכנית הגרעין הצבאית של איראן עד
ינואר 2031( ומגבלות רבות יוסרו עוד הרבה קודם לכן(. הרעיון שטהראן תסכים
להטיל על עצמה מגבלות שהמעצמות כבר הסכימו להסיר מעליה הוא פשוט
מגוחך.
האמירה "ארוך יותר וחזק יותר", היתה מאז ומתמיד סיסמה ריקה שנועדה בסך
הכל לאפשר לצוות של הנשיא ביידן לנהל משא ומתן על חזרה למסגרת ההסכם
הקודם, בלי שגורמים פרו־ישראליים יעכבו אותו. הסיסמה אמורה היתה לאותת
לתומכי ישראל בארצות הברית שוושינגטון וירושלים תמימות דעים לגבי המטרה
ניווט חיפוש שלום, Gadi
העיקרית — בלימת איראן — ולכן כל אי־הסכמה היא טקטית בלבד. אבל זו
אשליה. למעשה, מטרת העל של ממשל ביידן היא לצמצם את המעורבות
האמריקאית במזרח התיכון, ולשיטתו הדרך לעשות זאת עוברת דרך פיוסה של
איראן. ההנחה היא, שפיוס ישלב אותה בתוך הסדר האזורי ויהפוך אותה לגורם
מייצב.
נוכל להבין לאן בדיוק חותרת ארה"ב אם נבחן את ההשפעה הצפויה של
ההסכם על כוחות הפרוקסי האיראניים. ברור לגמרי שההסכם יחזק אותם בצורה
דרמטית, משום שהוא יאפשר הזרמת מאות מיליארדי דולרים לקופה של טהראן
בעשור הקרוב — מתוכם עשרות מיליארדים כמעט מיד.
איזו תוכנית יש לארה"ב להרתעת הכוחות המתעצמים הללו? התשובה היא שאין
תוכנית. בשנה שעברה, כאשר כוחות פרוקסי איראניים בעיראק תקפו מטרות
אמריקאיות באזור אל־טאנף בסוריה, סמוך לגבול ירדן, ממשל ביידן לא הגיב.
לפני כשבועיים )3.13 ,)כאשר האיראנים שיגרו טילים בליסטיים לקרבת
הקונסוליה האמריקאית באירביל שבעיראק — שוב לא היתה תגובה.
פסיביות זו מבשרת שבכוונת ארה"ב להותיר את בעלות בריתה להתמודד בעצמן
עם איראן. קחו למשל את איחוד האמירויות. החותים, המופעלים על ידי איראן,
תקפו את המדינה בטילים שוב ושוב, והם עשו זאת גם בזמן ביקורו של הנשיא
יצחק הרצוג באבו דאבי בסוף ינואר. ארצות הברית לא נקטה שום פעולה
משמעותית כדי להגן על בעלת בריתה.
בפועל, יהיה קשה לבעלות בריתה של ארה"ב להרתיע את איראן בכוחות עצמן.
ישראל בולטת לטובה בנושא זה. היא מצוידת טוב מהאחרות לעשות זאת, והיא
גם עומדת על זכותה לנקוט פעולות עצמאיות. "אני אמרתי כבר ואני חוזר
ואומר", הצהיר לאחרונה ראש הממשלה נפתלי בנט, "ההסכם לא מחייב אותנו,
והמועד, בעוד שנתיים וחצי, שמתיר לאיראן להרכיב אינספור צנטריפוגות ודאי
לא מחייב אותנו". בנט אמר את הדברים באוזני אנשי המוסד בעת ביקור במתקן
של הארגון, והוסיף: "כמו שזה נראה כרגע, ידיכם תהיינה מלאות עבודה".
זו גישה ראויה לשבח. השאלה היא רק האם בנט, שר החוץ יאיר לפיד,
והממשלה שהם עומדים בראשה, ערוכים להתמודד עם הקונפליקט שמדיניות זו
תעורר בהכרח עם ממשל ביידן. הרי ברור שככל שיחריף העימות בין ישראל
לאיראן, האיראנים יעשו כל אשר לאל ידם כדי לגרור את ארה"ב לתוכו. הם יטענו
שישראל היא שליחה של ארצות הברית, ויוכלו גם להשתמש בכוחות פרוקסי כדי
לתקוף מטרות אמריקאיות כפי שעשו לא מעט פעמים עד היום — הכל כדי
לגרור את ארה"ב לתוך העימות. אין צורך להפליג בניחושים כדי להבין מה תהיה
המטרה: לשכנע את ממשל ביידן שישראל מאיימת על הסכם הגרעין, היקר כל
כך ללבו, ולשכנע את הציבור האמריקאי שישראל גוררת את ארצות הברית
למלחמה.
במקרה כזה, האם יש לצפות מממשל ביידן שיצדד בישראל? אם מישהו עדיין
מאמין שכך יקרה, הוא כנראה לא עקב אחרי אירועי התקופה האחרונה.
האינסטינקט הראשון של ממשל ביידן ושל הצוות שהוריש לו ברק אובמה, יהיה
להאשים את ישראל בהסלמה ולדרוש ממנה לרסן את עצמה.
זה הזמן להתחיל להכין תגובה ישראלית לאתגר צפוי זה. והתשובה חייבת להיות
התייצבות גלויה נגד המדיניות הרת האסון של ממשל ביידן באזור. עד עכשיו
ממשלת בנט־לפיד יצאה מגדרה כדי להימנע מחיכוך פומבי עם הממשל,
ומקריאת תיגר מהסוג שהוביל בנימין נתניהו בתקופת אובמה, ב–2015 .אמנם
מאחורי דלתיים סגורות בכירים ישראלים מחו בתוקף על מדיניות ביידן, והמליצו
לחזור למדיניות "הלחץ המרבי" של ממשל טראמפ. אבל בפומבי ישראל אימצה
את הנרטיב של הממשל הנוכחי, לפיו היציאה של טראמפ מהסכם הגרעין היא
שגרמה להאצת תוכנית הגרעין הצבאית של איראן. נרטיב זה הוא כוזב אפילו על
פניו: גם אם נניח שאיראן לא הפרה את ההסכם בחשאי — הנחה שידוע לנו
שהיא שגויה — הרי שהאצת העשרת האורניום לרמות צבאיות מיד עם יציאת
טראמפ מההסכם מעידה שההסכם עצמו הותיר בידי איראן את הכלים לעשות
זאת — ובמהירות רבה.
כל עוד בכירים בירושלים מעמידים פנים בפומבי שהם מקבלים את הטענה
חסרת השחר הזאת, הם מונעים מעצמם לגייס את ידידי ישראל בארצות הברית
נגד ההסכם. שכן, אם היציאה מהסכם הגרעין היתה טעות, איך אפשר לטעון —
כפי שישראלים אכן טוענים מאחורי דלתיים סגורות — שאין לחזור אליו?
הרצון המוגזם לקיים מראית עין של שיתוף פעולה עם הממשל הוביל את ישראל
לאמץ גם את הדיבור הריק על הסכם "ארוך יותר וחזק יותר". ההנחה מאחורי כל
זה היא, שאם תישמר חזות של קירבה, ישראל תוכל בהמשך הדרך לנקוט אמצעי
שכנוע שקטים, שבסופו של דבר יובילו את וושינגטון להכיר בטעות ולפנות
מפייסנות להרתעה — ישירות באמצעות שימוש בכוח צבאי אמריקאי )או איום
להשתמש בכוח כזה(, או בעקיפין על ידי תמיכה בפעולות ישראליות.
אין שום סיכוי שתוכנית כזו תצליח. הרי ביידן מאמין בעסקת הגרעין. היא אבן
הפינה של מדיניותו האזורית. הוא סבור שהפייסנות תיצור הזדמנות היסטורית
לאתחל מחדש את יחסי ארה"ב ואיראן לקראת עתיד של שיתוף פעולה. למה
שיישב בחיבוק ידיים וייתן לישראל לחבל במדיניות שאותה הוא עמל לקדם?
המסקנה מכך היא, שישראל אינה יכולה לפעול באופן אפקטיבי נגד
ההתגרענות של איראן אם היא מסרבת מראש לנהל ויכוח גלוי וכן עם בעלת
בריתה. היא חייבת לפתח אסטרטגיה של מחאה פומבית נגד מדיניות הפייסנות
של ארצות הברית, תוך שהיא לוקחת בחשבון את האפשרות הסבירה שאיראן
תנסה לגרור את ארה"ב אל תוך הקונפליקט. במלים אחרות, היא חייבת לנקוט
מדיניות שלא תאפשר לממשל להפנות את הציבור האמריקאי נגד פעולה
ישראלית עצמאית.
האם אפשר לעשות זאת? למרבה המזל, יש לנו דוגמה למדיניות מוצלחת מסוג
זה — מדיניותו של וינסטון צ'רצ'יל בימי ראשית מלחמת העולם השנייה. הבעיה
שעמדה בפני צ'רצ'יל היתה, אחרי הכל, דומה: כשהמלחמה פרצה באירופה
ב–1939 לתפישה הבדלנית היה משקל רב בדעת הקהל האמריקאית.
אמריקאים רבים ביקשו למנוע מארצם להיגרר למה שהם ראו כמלחמה אירופית.
צ'רצ'יל רצה לגייס את ארצות הברית מבלי להיראות כמי שמבקש ממנה להילחם
את מלחמותיה של בריטניה במקומה. בנאום שנשא בפברואר 1941 הוא מצא
את האיזון הנכון. "שימו את ביטחונכם בנו", הוא אמר בפנייה ישירה לנשיא
פרקלין דלאנו רוזוולט. "תנו לנו את הכלים, ואנחנו נסיים את המלאכה".
על ישראל לאמץ גישה דומה. פנייה גלויה לקבל "כלים" שיאפשרו לה לנצח את
איראן, מבלי לבקש עזרה צבאית אמריקאית ישירה, תאלץ את הממשל להצדיק
בפני דעת הקהל האמריקאית את האוריינטציה הפרו־איראנית שלו, שאותה הוא
עמל להסתיר מאחורי רטוריקה כוזבת בדבר הסכם "ארוך יותר וחזק יותר". הדימוי
של איראן בעיני הציבור האמריקאי הוא שלילי דיו כדי להבטיח לביידן תבוסה
בתחרות על לבם של המצביעים, אם ייאלץ להודות בגלוי שהוא מעדיף את איראן
על פני ישראל.
ההמתנה לכך שממשל ביידן יתפכח מהחלום שפייסנות תביא את איראן
להתמתנות היא חסרת תוחלת. הדרך היחידה הפתוחה בפני ישראל היא
להכריח את הממשל לקחת אחריות על הסתירות שמדיניותו יוצרת, כולל הסתרת
פייסנותו מאחורי צעיפים של דיבור על בלימה או האטה של תוכנית הגרעין
הצבאית של איראן. ספק אם יש לישראל הרבה אפשרויות אחרות, אם בדעתה
לעמוד על האינטרסים הקיומיים שלה.

פורסם בהארץ, 26.5.2022

האם יגיע רגע שבו גם שונאיו המושבעים של בנימין נתניהו, ואפילו אלה מהם הכמהים שבית המשפט ירחיק אותו מחיינו, יביטו סביב וישאלו מה קרה למערכות הצדק שלנו? מפני שעם המערכת הזאת נצטרך לחיות גם אחרי נתניהו. אני לא תמים. ברור לי שמתנגדיו יפטרו את כל מה שיבוא בהמשך מאמר זה כ"ביביזם". אבל גם אלה יצטרכו בסופו של דבר להתמודד עם השאלה המהותית, ולכן אניח את הדברים כאן בכל זאת, לפרוטוקול, לאיזה זמן עתידי, שבו תחזור השפיות לדיון הציבורי שלנו.

ברוח זו, ארחיק את הדיון מהתוכן של עדות פילבר ומן השאלה מה תהיה השפעת אירועי המשפט האחרונים על האפשרות של זיכוי או הרשעה. אתרכז רק במה שלדעתי צריך להדאיג כל אדם הגון: שהתביעה, לב לבה של מערכת צדק מתפקדת, רואה את עצמה כפטורה מהחוק שעל שמירתו היא ממונה. פוליטיקאים מושחתים אפשר להחליף בקלפי, אבל שחיתות במערכת אכיפת החוק מאיימת על אושיות הסדר החברתי. ומרגע שהיא צוברת מאסה קריטית של כוח בלי בקרה, ריסונה נעשה קשה הרבה יותר.

כדאי לזכור: הגוף הזה הצליח לקבור את פרשת השחיתות שהיא, לכאורה, החמורה בתולדות ישראל — פרשת השחיתות ברשות המסים. כזכור, פרקליטת מחוז תל אביב דאז, רות דוד, סגרה את החקירה בחופזה, והתיעוד של סגירתה בּוּער (מלשון לבער) מרישומי הפרקליטות, בצורה שעליה אמר השופט דוד רוזן, אז נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, שהיא מעוררת תמיהות. דוד עצמה אינה עומדת למשפט בפרשה זו, למרות העננה הכבדה שהסיפור מטיל על המערכת כולה.

מדובר כאן בחדירת ארגון פשע לרשות המסים, לכאורה, ודרך דוד גם לפרקליטות מחוז תל אביב. לעומת זאת, חושפי השחיתות נרדפו בידי הפרקליטות עד חורמה. ואם בכוחה של המערכת להעלים פיל בגודל הזה, אין תמה שהיא איבדה את ההגינות, הצדק והמורא בפני החוק — ולא כל שכן בפני בתי המשפט. מי שעיניו בראשו רואה שגם בחקירות ובמשפט נתניהו התנהלות הפרקליטות נעה בין רשלנות וחובבנות משוועת לבין סילוף מכוון. אלה לא חדשות טובות לאזרחי ישראל, אוהדי נתניהו ושונאיו כאחד.

נוכחנו לאחרונה, במהלך עדותו של פילבר, שהפרקליטות בנתה סיפור על פגישת ההנחיה ותזמונה, שהתברר שהוא מומצא. אבל היא התעקשה על הסיפור הזה בחקירת העד, למרות שהיו בידיה עדויות המפריכות אותו, ובכך הוליכה שולל את בית המשפט, כנראה במודע. היא הסתירה חומר מן ההגנה (ולא בפעם הראשונה, על אף שבית המשפט העליון כבר נזף בה על כך) ואף השמיטה שורות מן התמלולים. היא תימרנה עֵד לספר סיפור שהעובדות הפריכו, באמצעות הסכם עד מדינה מפוקפק ביותר. ההסכם נחתם בעוד העד מצוי תחת לחץ יוצא דופן, במעצר, והוא כולל סעיפים תמוהים שמיד אחזור אליהם.

מדאיגה לא פחות הסלחנות של בית המשפט מתייחס לכך שהפרקליטות פטרה עצמה מן החוק. על רקע הרמיזות של ראש הרכב השופטים במשפט החוזר של רומן זדורוב, השופט אשר קולה, אין לפסול את האפשרות שבישראל התביעה מהלכת אימים גם על שופטים, ולא מהססת להתנכל להם, כולל באמצעות מסעות הדלפה בלתי חוקיים נגדם בעיתונות.

נתחיל בהתחלה. בידי הפרקליטות היה מידע מגוון שהראה באופן חד־משמעי כי "פגישת ההנחיה" לא התרחשה בתאריך המופיע בכתב האישום. למרות שהיו בידה שלושה סטים שונים של איכוני מכשירים סלולריים, היא התעקשה בבית המשפט על התאריך המפוברק משום שהוא יוצר רושם של סיבה ותוצאה כאשר מצרפים אותו לפגישות של פילבר עם שאול אלוביץ' ואלי קמיר: נתניהו כביכול הנחה, ומיד אץ לו פילבר לבצע. הסיפור הכוזב נבנה לפרטיו. אבל האמת היא, שבנקודה הקריטית, בתשובה לשאלה מי הנחה אותו, הצליחו החוקרים להוציא מפילבר אחרי קרב התשה רק את המלים "כנראה השר". בצאתו מן החדר ובלי שידע שמכשיר ההקלטה ממשיך לעבוד, אמר פילבר לפי תומו לחוקרת, במסדרון, "אני באמת לא זוכר". חלק זה לא תומלל. הוא נחשף על ידי ההגנה בבית המשפט.

בקצרה, החוקרים הבהירו לפילבר למה הם מצפים ממנו, כפי שהבהירו גם לניר חפץ. אולי מצפים אינה המלה המדויקת. מדויק יותר: מצפים שימציא. "תן גרסא אחרת, ואתה משתחרר עוד הלילה", העיד פילבר שהחוקר ברשות לניירות ערך אמר לו. "מה גרסה אחרת?" שאל עו"ד בן־צור בבית המשפט. "שנתניהו הנחה", פילבר השיב. התמונה שעולה מן הדברים פשוטה: הסכם עד המדינה לא הותנה באמירת אמת, אלא באמירת מה שהחוקרים רצו שפילבר יאמר. זאת ועוד: מן התמלול שנמסר להגנה, כך התברר באולם המשפט, נשמט הקטע שבו חוקר אומר לפילבר: "תגיד שזה ביבי!"

בסופו של דבר הוציאו מפילבר "גרסה", שעליה חזר גם בבית המשפט בעדות הראשית, למרות שבידי הפרקליטות היו כאמור הוכחות פורנזיות לכך שהיא כוזבת. בארצות הברית די בזה לבדו כדי להוביל בית משפט להכריז על פסילת המשפט ולזרוק את התביעה מכל המדרגות. אבל אנחנו לא בארה"ב. בית המשפט המחוזי בירושלים, להבדיל, שקל בכובד ראש אם להתיר לתביעה לתקן את כתב האישום בדיעבד, כדי להזיז את המטרה אל המקום שאליו נורה החץ.

אבל יותר מכל מזעזע התוכן של הסכם עד המדינה, שהוא פרי שרירות לבה של מערכת שעליה אמרה השופטת הילה גרסטל, קודמתו של השופט רוזן בתפקיד נציבת התלונות, שהיא "חולה".

ההסכם, שעותק ממנו הגיע לידי אבי וייס (מאתר Telecom News) ואלי ציפורי, דורש שהעד יהפוך בעצם לסוכן משטרתי פעיל מכאן ואילך. העד מתחייב, כך נאמר בו, ש"יקליט שיחות בינו לבין מעורבים בפרשה ובעבירות נוספות, לפי דרישת גורמי החקירה, ובהנחייתם בכל הנוגע לפרשה ולעבירות הנוספות ולעבירות שאמורות להתבצע בעתיד". כלומר, העד גויס למסע דיג. כן מורה ההסכם שגורמי החקירה יהיו רשאים "להקליט ולתעד, בכל מקום, בכל עת ובכל דרך" את כל שיחותיו העתידיות. מכאן ואילך, אין לו ולא תהיה לו פרטיות. ההסכם מחייב את העד גם לפעול לכך "שבת זוגו תמסור עדות אמת מלאה ומפורטת" בפרשה. זו התחייבות תמוהה, שאין לה תוקף חוקי.

אבל זה לא נעצר כאן. ההסכם דורש גם שהעד ייוותר עירום ועריה ונטול זכויות בסיסיות. נכתב שם שהוא "יוותר על חסיון עו"ד־לקוח" (למעט לצורך הסכם זה). ואם זה לא מספיק, העד התחייב ש"יסכים להארכת מעצרו וישוחרר מן המעצר בכפוף לסיום גביית" עדותו עד לפרק זמן של שלושה שבועות — עדות מובהקת לכך שההסכם נחתם תחת לחץ באופן שספק אם הוא כשר.

ההסכם דורש גם שפילבר יסכים ל"הרחקה מהשירות הציבורי לצמיתות" וכן ל"תליית רישיון עריכת הדין שלו וזאת למשך חמש שנים". למה לפגוע בפרנסתו? ככה. כי הם יכולים. ולקינוח איום מן הסוג המוכר לנו מהעדות של חפץ: העד, כך נאמר, "מודע להיתכנות שינוי במצבו ומצב משפחתו לרעה. העד מתחייב כי לא תהיינה לו או למשפחתו או למי מטעמם כל טענה בגין התוצאות העלולות לנבוע מביצוע התחייבויותיו לפי הסכם זה על נספחיו".

שוחחתי השבוע עם מספר עורכי דין פליליים שאין להם נגיעה לתיק. נתקלתי בצחוק מריר. אין כאן שום חדש, הסבירו לי. כך נוהגת הפרקליטות כל הזמן. איש מהם לא מצפה ממנה להתנהגות הוגנת, או אפילו חוקית. אנחנו עובדים כל הזמן בתנאים האלה, אמרה לי אחת מהם. אתם פשוט לא ידעתם עד שזה הגיע לחקירת ראש ממשלה.

הדברים האלה מצטרפים לשורה ארוכה של עבירות קודמות במשפט הנוכחי: מעצר ועינוי עדים שאינם חשודים, הדלפות בלתי חוקיות, ניסיונות להפנות בני משפחה שאינם מעורבים נגד קרוביהם, הסתרת ראיות מזכות (לרבות מסמך דינה זילבר), פתיחה בחקירה ללא אישור בכתב מן היועץ המשפטי לממשלה כמתחייב בחוק יסוד, וכל זאת תחת יועמ"ש שאמר על עצמו שהוא מוחזק בגרון בידי פרקליט המדינה. ועכשיו עולה מן החקירה הנגדית גם שהסכם עד מדינה נגד נתניהו הוצע לפילבר בניגוד לחוק יסוד: הממשלה, בטרם היה אישור יועמ"ש לפתיחה בחקירה נגד ראש הממשלה.

למדינת משטרה יש שני מאפיינים מרכזיים: גופי האכיפה עומדים מעל החוק, וזכויות חשודים אינן קיימות. יגיע רגע שנצטרך לשאול את עצמנו כמה הרחקנו בדרך לשם. ביבי או לא ביבי, שאלת מצבה של מערכת המשפט תחזור אלינו גם אם נתאמץ להדחיק אותה. ונקווה שזה יקרה לפני שיהיה מאוחר מכדי לרסן מערכת שכבר עכשיו כמעט אין גבול לכוחה. אם כך היא נוהגת בראש ממשלה, מה יהיה גורלו של אדם מן השורה שיילכד בין מלתעותיה? אם נכונים דבריו של עורך הדין אביגדור פלדמן ש"הפרקליטות יכולה לחסל כל אדם בישראל", אז הבעיה היא לא קטנה. משפט נתניהו חשף אותה. המחלוקת הפוליטית סביבו מאיימת לחזור ולהסתיר אותה. מוטב שנתעלה מעליה ונתעורר.

Top of Form

המאמר פורסם לראשונה בהארץ, ב 3.3.2022 תחת הכותרת "לאן ולמה נעלמה פרשת הרוגלות"

במאמרי הקודם ("הארץ", 6.1) כתבתי שהעיתונות אימצה לעצמה אתוס חדש: היא החליפה את האידיאל של דיווח מאוזן ומהימן באידיאל חדש של אקטיביזם פוליטי. כוונתי אינה לומר רק שיש לה הטיה פוליטית. הטיות פוליטיות קיימות תמיד ולכל עיתונאי יש פוזיציה. אלא שבמסגרת האתוס הישן, סילוף או השמטה, שלא לדבר על שקרים, נחשבו לעבירה המביישת את מי שנתפס בה. אבל כאשר המטרה אינה דיווח מהימן אלא קידום אג'נדה פוליטית, עיתונות פוסט־ג'ורנליסטית לא רק מרשה לעצמה להשמיט ולסלף, היא אף עושה זאת בלב שלם ובמצפון שקט. שכן אין היא מודדת את עצמה ביחס לאמת, אלא ביחס למטרה הפוליטית שנטלה על עצמה לקדם.

בין חלוצי המגמה הזאת היו רבים. נחום ברנע, שאותו הזכרתי, לא היה היחיד שסירב לפרסם את הנאומים של יאסר ערפאת שקראו, אי אז בראשית ימי אוסלו, לג'יהאד נגד ישראל. דן שיפטן מספר שהביא את אותן הקלטות של ערפאת לערוץ הראשון, וגם שם סירבו לפרסמן. למעשה, העיתונות כולה התגייסה כמעט כאיש אחד "להציל" את השלום מפני הציבור, שידיעת העובדות לאשורן היתה מטה אותו, כמעט בוודאות, ימינה.

קו ישר מחבר בין סיקור אוסלו לסיקור המשפט של בנימין נתניהו, שהתקשורת מגויסת כבר שנים רבות נגדו. רובה, כדברי רביב דרוקר, "עובדת בזה" ("הארץ", 15.3.2015). כאשר דרוקר כותב מאמר שכותרתו "המשפט מתנהל כמו בסיוטים של משפחת נתניהו" ("הארץ", 20.12.21), דווקא בשעה שמתברר כי עדותו הקריטית של ניר חפץ חסרת ערך עבור התביעה, לא צריך לשפוט את דבריו לפי מידת מהימנותם אלא לפי מידת תועלתם. המאמר שלו לא יזכה לציון גבוה בתור תיאור של המתרחש במשפט. אבל אם שופטים אותו לשיטתו של דרוקר עצמו, כאקט פוליטי, אפשר לראות למה הוא עשוי להיות הדבר הנכון דווקא בשעת משבר לתביעה: הוא עונה על הצורך לבלום את התחושה הציבורית הגוברת שתיק 4000 לא מחזיק מים.

ובכל זאת יש הבדל עקרוני בין הימים שבהם התקשורת עבדה בשיווק הסכמי אוסלו לבין התגייסותה נגד נתניהו בשנים האחרונות. המאמץ להביא להדחת נתניהו העביר את האקטיביזם העיתונאי צד בנושא זכויות האדם. העיתונות נטשה את תפקידה המסורתי בדמוקרטיה ליברלית: עמידה על זכויות האזרחים מול שרירות לבם של מנגנוני הכוח של המדינה. היא מתנהלת תוך תיאום הדוק עם המשטרה והפרקליטות. במקום להקצות את משאביה לתחקירים שיתריעו על מקרים של עבריינות בקרב גורמי האכיפה, היא נוטלת תפקיד מוביל באִתרוּגם. מראשית משפט נתניהו עבירות של הרשויות זוכות למטריית הגנה תקשורתית — בשתיקה או בגיבוי אקטיבי.

במובן זה, פרשת הרוגלות אינה מחדשת, אלא רק מדגישה מגמה שכבר התבססה. העיתונות ברובה הגדול — למעט יוצאי דופן ראויים לשבח, כמו תומר גנון ויואב יצחק — הורידה את הסוגיה מסדר היום; זאת אחרי שנמצאו ככל הנראה פגמים בתחקיר, ובהסתמך על ממצאי צוות הבדיקה העצמית בראשות המשנה ליועמ"ש עו"ד עמית מררי, שהיא גם אחראית ישירה לפיקוח על התחום בימי שגרה. וזאת למרות שצוות הבדיקה, "לפי גורמים במשרד המשפטים", היה "חסר סמכויות מספיקות" והבדיקה שביצע היתה "תלויה ברצונה הטוב של המשטרה לשתף עמו פעולה" ("הארץ", 20.2). כלומר החשודים הודיעו שזיכו את עצמם.

קבלת ממצאים מצוות כזה דורשת יותר מתמימות. היא דורשת היתממות אקטיבית. עיתונות מהסוג הישן היתה מצלצלת בכל פעמוני האזהרה. אבל העיתונות הפוסט־ג'ורנליסטית החדשה מיהרה ברובה להשמיע צפירת הרגעה דווקא. ההקשר ברור. די בחשש מפני ההשלכות של פרשת הרוגלות על משפט נתניהו כדי לגייס את כל ה"עובדים בזה" להגן על עבריינות המשטרה. זו עדות לשינוי עמוק ומדאיג: האקטיביזם העיתונאי הפך לנגד עינינו לאנטי־ליברלי.

מאחר שעדיין לא התרגלנו לחשוב על העיתונות האקטיביסטית כסכנה ליסודות הסדר הדמוקרטי והליברלי, נדמה לי שאנחנו מפרשים לא נכון את הסימביוזה ההולכת ומתהדקת בין העיתונות למנגנוני האכיפה המתעצמים, בשיתוף פעולה שתיקי נתניהו העמיקו מאוד. תיקי האלפים הם אירוע פוליטי יותר משהם אירוע משפטי. ודומה שהם נועדו יותר לפגיעה אלקטורלית בנתניהו מאשר להרשעתו בבית משפט. המשא ומתן על עסקת טיעון חיזק מאוד את הסברה שהמטרה היתה פוליטית מלכתחילה. שהרי כפי שהתברר, הפרקליטות והיועמ"ש הקודם היו מוכנים למשוך את אישום השוחד, ובלבד שהפשרה עם נתניהו תכלול את התווית "קלון", שתוביל לפרישתו מהחיים הפוליטיים. כל זה מעיד, כפי שהסביר סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים (בדימוס), השופט משה דרורי, שהפרקליטות והיועמ"ש היוצא בעצם לא עומדים מאחורי אישום השוחד. חמור מכך, אם פרישתו של נתניהו היא תחליף הולם לעונש, האין זו הוכחה ממש שמטרת המהלך כולו היתה פוליטית?

ואם כך, ייתכן שההדלפות העברייניות של גורמי האכיפה לאורך כל החקירה אינן תקלה שנלוותה לאירוע, אלא לב לבו של העניין. כפי שציין לאחרונה המשפטן ד"ר רפאל ביטון, יש רק הגנה אחת סבירה מפני עונש המאסר הקבוע בחוק העומדת לעובד ציבור שהדליף: הגנה של חושף שחיתויות. זה כמובן לא המקרה שלפנינו. מה שקרה בתיקי האלפים הוא, שהמוסדות עצמם זיהמו במודע את החקירה כשחילקו לעיתונאים ידיעות מגמתיות, מניפולטיביות על אודות נתניהו, שחלקן הופרכו בהמשך. הם עשו זאת שלא באמצעות דובר, ובדרך שאינה מאפשרת להטיל את האחריות על איש. עיתונאים שניזונו מן ההדלפות התנדבו מצדם לטפח ביודעין את השקר כאילו רק פרקליטי נתניהו הם שמדליפים.

רבים בימין הסיקו מכל זה שהעיתונות עבדה בשירות הפרקליטות, וכסימוכין לכך הם מביאים את הקצה הגלוי של הקרחון: את ציוציהם וכתבותיהם של אותם "כתבי משפטים" שהפכו דוברים של הגופים שהם אמורים לסקר. אבל דומה שהסימביוזה פועלת גם, אולי בעיקר, בכיוון ההפוך. במובן מסוים, המשטרה והפרקליטות עבדו אצל העיתונות, לא להפך. הן הפכו לזרוע התחקירים המורחבת של התקשורת, המספקת חדשות לבקרים תחמושת לאולפנים ולעיתונים ולמפגיני הדגלים השחורים. שהרי האירוע היה, כאמור, תקשורתי בעיקרו. ההדלפות היו הדלק שאיפשר להניע קמפיין בחירות מתגלגל נגד נתניהו.

אפשר להבין את ההיגיון הפנימי של כל זה. תחקירי העיתונות יכולים להגיע רק עד גבול מסוים, והם לא סיפקו די סחורה. אבל את מה שהעיתונים מתקשים לעשות, יכולות המשטרה והפרקליטות להשלים. הן יכולות לעצור אנשים שאינם חשודים בעבירה, לסחוט עדים, ולהאזין למאות טלפונים. הן יכולותם להפעיל סייבר התקפי נגד אזרחים והן יכולותם להחרים טלפונים ולחטט בהם בלי סמכות, להפנות בן נגד אביו, ולהאזין בחדרי היוועדות.

כל זה נדחק לשוליים בתקשורת עוד הרבה לפני פגסוס. כי לעיתונות אין עניין בכגון דא. להפך. יש לה אינטרס מובהק לכסות על הפשעים והעבירות שהמשטרה והפרקליטות ביצעו במסגרת מסע הצייד אחר נתניהו, משום שהעבירות הללו — לרבות ההדלפות — הן שמספקות את התחמושת של תעמולת רק־לא־ביבי. המשטרה כמובן יכולה רק להרוויח מכך שלא יפשפשו במעשיה יתר על המידה.

כאשר "רוב התקשורת עובדת בזה" בכוחה ליצור מחיצה גדולה דיה כדי להסתיר את הפיל שבחדר. בכוחה להציף את הציבור בדיס־אינפורמציה, צדקנות מעושה, פרשנות מפולפלת, ושקרים ממש, כדי שלא נשאל האם מה שקרה כאן אינו בעצם כזה: המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש אישרו שורה של אמצעים בלתי חוקיים, כדי לאסוף מידע על סביבת ראש הממשלה, על מנת לסחוט עדים, כדי ש"יספקו גרסה" שבתורה, תשמש להכפשת נתניהו.

אם זה מה שאכן קרה, אז כנראה שנשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק שוב התברר כחכם מחסידיו השוטים, כשירד מן האולימפוס הפנסיוני כדי להביא להפסקת המשפט באמצעות עסקת טיעון. הוא הבין: התמשכות המשפט מאיימת לחשוף את העובדה ש"הדמוקרטיה המהותית" שלו עומדת על בסיס של פרקליטות חסרת רסן ועבריינית ומשטרה שהיא מעל החוק. הכל כמובן בשם "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".

אז מה היה על הלאפטופ של האנטר? התשובה פשוטה: עדויות די ישירות לזה שג'ו ביידן מעורב עד צוואר בשחיתות באוקראינה ובסין (על דרום אמריקה נדלג בשלב זה, כי זה לא קשור למחשב).

ובכן, אני חסום אצל הפרשן לענייני ארצות הברית, יפתח דיין, אז קיבלתי את התגובה שלו למה שכתבתי בנושא בטקסט דרך חברים. אני מניח שזה היה בטוויטר, אז אשיב בטוויטר (ובפייסבוק). אתעלם ברשותכם מהקללות הנרגשות, וגם מן הסמנטיקה (איזה מונחים בדיוק הוא נקט כדי להפחית בחשיבות העניין) ואנצל את ההזדמנות כדי לחלוק עליו בנושא הליבה: עבריינותו של ג'ו ביידן.

ראשית, מילה טובה לדיין. הוא לפחות עקבי. הוא לא הבין את משמעות החומר שהתגלה על המחשב אז, בזמן אמת, והוא עדיין לא מבין על מה הרעש, גם עכשיו אחרי שהניו יורק טיימס הודה בקיומו של החומר ובאותנטיות שלו. דיין פשוט מדקלם את מה שאומרת תעמולת הדמוקרטים, פלוס כמה תוספות שלפעמים אכן חורגות מהשורה (להלן "צייצתי את ציוצו של העיתונאי אייב גרינוולד מקומנטרי" שהוא מגזין ימני).

דיין כותב כך: "כל עוד אין שם חומר מפליל/ראיות ל-wrongdoing מצד ביידן האב, סורי, זה לא מעניין אותי".

אבל יש שפע חומר כזה על המחשב, וזה הרי העניין. כמה נקודות מרכזיות בקצרה:

1. אוקראינה.

בחומר שבמחשב נמצאו עדויות לפגישות של ג'ו ביידן עם בכירי חברת האנרגיה האוקראינית בוריסמה. הוא הכחיש כל מעורבות או אפילו ידיעה על עסקי בנו. עכשיו אנחנו יודעים שהוא שיקר. באחד האי-מיילים מודה בכיר בחברה, ודים פוזהרסקי, להאנטר על ה"הזדמנות לפגוש את אביך". כמו כן נמצאה תמונה של ג'ו קשישא החברים מבוריסמה.

למה זה חשוב? כי זה מוכיח את מה שכל מי שהציץ מחוץ לתעמולת המיינסטרים ידע מזמן. בוריסמה משלמת סכומי עתק להאנטר ביידן כדי שישב בחבר המנהלים שלה, למרות שאין לו שום מושג רלוונטי בתחומים שהחברה עוסקת בהם. בעולם שבו ניסו להמציא "הענות חריגה" כשוחד, שכחו מה זה שוחד במובנו הפשוט: חברת אנרגיה מושחתת, משלמת הון לבן של (אז) סגן נשיא ארצות הברית, שהוא הממונה מטעם הממשל על הקשרים עם אוקראינה. הלו? מישהו עדיין לא מבין מה זה אומר?  
וזה לא רק שלח לחמך, חלילה. כשנפתחה חקירה נגד בוריסמה באוקראינה, ג'ו שלנו דרש את פיטורי התובע החוקר, ויקטור שוקין, ואיים שיעקב את סיוע החוץ של ארה"ב אם זה לא יקרה. יש הקלטה שלו משוויץ בזה. אעלה אותה בנפרד. (הטענה שלו ושל מתרציו במדיה היתה כמובן שהתובע – שחוקר את החברה שבנו דירקטור בה! – הוא מושחת, ולכן שזה היה צעד במסגרת המלחמה בשחיתות.)

ה"עיתונות" שפעלה כדי להביא לבחירתו, לא הרבתה לשאול אותו שאלות קשות. פה ושם מישהו שאל בכל זאת שאל על הקשר בינו לבין עסקי בנו. ג'ו אמר ש – אתם יושבים? – אני לא מדבר עם בני על עסקים. מעניין. האנטר טס איתו, למשל, כל הדרך לבייג'ינג, בארפורס 2, וגם בדרך חזרה, הוא לא סיפר לו על פגישות שהיו לו, להאנטר, עם בכירי הכלכלה הסינית? בטח ג'ו רק קרא בעיתון כשתברר עשרה ימין אחרי שובם לארה"ב שהבנק של סין פתח קו אשראי בסכומי עתק לקרן חדשה שהקימו האנטר, דבון ארצ'ר ידידו, והבן החורג של ג'ון קרי. איזה צירוף מקרים!

• סין

אני מתעלם משלל הקשרים האחרים עם סין. אתם מוזמנים לראות את הסרט של פיטר שוויצר, או לקרוא את הספר שלו (אעלה לינקים בנפרד) כי זה באמת מסמר שיער. אעיר רק כמה הערות על מה שנוגע ישירות למחשב. האנטר היה מעורב עד צוואר עם חברה סינית שתפקידה החצי רשמי הוא לקנות השפעה עבור סין בעולם. בקיצור, אירגון חזית של הביון הסיני. שמה CEFC. על המחשב נמצאה הקלטה של האנטר בקולו קורא לבכיר בחברה "רב-המרגלים הסיני". רב המרגלים הזה, שכר את שירותיו של האנטר כעורך דין, לאחר שנעצר בידי ה FBI. האנטר הוא נרקומן, ולא בדיוק עורך דין בעל רקורד מרשים, אבל, הי, הוא הבן של ג'ו. והחברה הזאת שפכה כסף על משפחת ביידן מכל הכיוונים. העסק שהביידנים ו CEFC רקחו (שבסוף בוטל) היה מניב הרבה מליונים. על המחשב של האנטר ביידן נמצא אי מייל שמסביר את חלוקת הכסף, כולל עשרה אחוז מזה שצריכים ללכת ל"בחור הגדול" "the big guy". יש לנו כבר יותר מרק השערה שזה ג'ו קשישא. לפי עדות של טוני בובולינסקי, שהיה אמור להיות שותף במיזם הזה, ג'ו הוא אכן הביג גאי. הוא עצמו, בובולינסקי, היה בפגישה עם ג'ו שהודה לו על "העזרה שלך לבני" בנושא העיסקה עם הסינים. ככה הם היו עובדים. ג'ו היה מגיח, מפזר אבק כוכבים ומשאיר את המשפחה (במקרה זה האנטר, וג'ים, אחיו של ג'ו) לטפל בפרטים. כשבובולינסקי שאל את האח, אם זה לא מטריד אותם שהמועמד לעתיד לנשיאות מעורב בעסקים עם חברת אנרגיה סינית, ג'ים צחק ואמר לו "plausible deniability" – משמע, זה דבר שאפשר להכחישו באופן אמין. בובולינסקי הוזהר בידי המשפחה, לא להזכיר את שמו של ג'ו במפורש בהתכתבות.  

• עוד יש במחשב עדות ישירה לכך שהאנטר סחר בגישה לאביו, סגן הנשיא.
  
  

זה קצת מצחיק שדיין עדיין נאחז באדוות הספין הכושל על זה שהמחשב של האנטר לא היה ולא נברא, והוא רק "דיסאינפורמציה רוסית". שכן הוא עדיין – עדיין! אחרי שאפילו הניו יורק טיימס הודה שהחומר על המחשב אומת – מסביר שחושיו החדים מורים לו זהירות כלפי חומר שמביא ג'וליאני, שידוע ב"קשריו עם גורמים פרו-רוסיים באוקראינה". אבל החומר אומת, וקשריו של מי שהביא אותו פחות מעניינים עכשיו. אבל הנה מה שמעניין באמת: אחרי שנים שהאשימו את טראמפ בשת"פ שלא היה ולא נברא עם פוטין, התברר ערב הבחירות שלביידן יש שת"פ שאכן היה ואכן נברא עם גורמים בכירים בכלכלה ובמודיעין הסיני, ששופכים על המשפחה שלו כסף. ואת זה ה"עיתונות" לחרפתה הנצחית, הצליחה להשתיק ערב הבחירות, למרות שסין היא גורם הרבה יותר חזק מרוסיה, והיא רואה בעצמה מועמדת להחליף את ארצות הברית בראש הסדר העולמי החדש. אבל כאמור, ה"עיתונות" מפיצה אפלה ולא אור, ופרשנים על דעת עצמם כמו דיין פשוט משכפלים את התעמולה של השמאל שתוסיף להסתיר לנו את המציאות.

ועכשיו כמה מילים על המשעות הל סיפור הזה, כי העיקר פה הוא לא רק מה שהתגלה, אלא העובדה שאליטה שלמה הצליחה לצנזר את הסיפור הזה, ובכך הציל את ג'ו קשישא בבחירות. אני מוסיף כאן לכן עוד פוסט קצר שכתבתי על הצד הזה של הסיפור:

אולי נתחיל מהשאלה למה כל העניין לא נרשם בתודעה. ולמה רוב העיתונות גם כאן בעצם מעולם לא הסביר בצורה בהירה מה קרה כאן. ויש סיבה לזה שהם נהגו כך, וביטלו כלאחר יד עובדות כ"פייק ניוז" ועדויות משכנעות כ"תיאוריית קונספירציה" (כנסו לפיד של גלעד צוויק, תראו שם ארכיון שלם של חוכמולוגים). זה קרה כי רוב הפרשנים האלה עובדים כך: הם שומעים על סיפור או אירוע, אז הם מיד הולכים לבדוק את המקורות שהם סומכים עליהם. אלה הם כמובן לא כלי תקשורת ימניים, שתקשורת המיינסטרים טרחה לסווג כקונספירטיביים ולא אמינים, אלא עיתונים ורשתות טלוויזיה שהם רגילים לשאוב מהם חומר (ואז לחזור עליו באוזניכם). למשל cnn או msnbc. היותר "רציניים" מעיינים גם בוושינגטון פוסט והניו יורק טיימס. .אז זה מה שהם עשו. כפי שעשו מימים ימימה. ועד עכשיו זה גם עבד להם, פלוס מינוס. בדקו במקורות שלהם, ושם הרגיעו אותם שלא קרה כלום. זה הכל הזיות של ג'וליאני ותעמולה של טראמפ. והם נרגעו. כי על דון למון ב cnn הם סומכים, ועל מאמר המערכת של הניו יורק טיימס הם סומכים, ולעומת זאת על פוקס, הוול סטריט ג'ורנל, וטאקר קרלסון הם לא סומכים. ולכן הם לחלוטין החמיצו את מה שבאמת קרה. .כי מה שקרה היה שכלי התקשורת שעליהם הם סומכים, התגייסו להונות אותם. והם הצליחו, כמובן. הם התגייסו כאיש אחד, שלושה שבועות לפני הבחירות, לקבור את הסיפור שיכול היה להביא לתבוסה של ביידן. במילים אחרות, כתבינו ופרשנינו האמיצים, ולא משנה אם זו ציפי שמילוביץ' או אורן נהרי, או אחרוני הפרשנים מטעם עצמם בטוויטר, לא הבינו שהסיפור לא *ב* cnn כי הוא *על* cnn (או הטיימס או הפוסט, או msnbc. האירוע הוא מה שקרה לתקשורת המיינסטרים, לא מה שתקשורת המיינסטרים אמרה שהוא האירוע. לכן עכשיו כשהניו יורק טיימס אישר לאחר מעשה שהסיפור היה אמת, כי עכשיו זה כבר לא ימנע מהדמוקרטים את הנשיאות, הם השתתקו. לא התנצלו, לא תהו, לא התלבטו, ולא דיווחו דבר. כי זה דיסוננס שאי אפשר להתגבר עליו. כי מה יעשה אדם שמאמין שהניו יורק טיימס זה האורים והתומים, כשהניו יורק טיימס בעצם מודה במובלע שהוא שקרן? יאמין או לא יאמין? אז שתיקת הנהרים היא לא כזאת מפתיעה. הם פשוט לא הצליחו לפתור את פרדוקס השקרן. שזה לא דבר שצריך להחזיק כנגדם. כי פשוט אי-אפשר.

603Yuval Semo, אודי פרלסמן and 601 others16 Comments80 SharesLikeCommentShare

אני לא עוקב אחרי כל מה שאומרים בעיתונות הישראלית על היחס של ארצות הברית לפלישה הרוסית לאוקראינה, אבל מהמעט שאני רואה, נדמה לי שלא קוראים נכון את המפה, או אולי צריך לומר לא קוראים את המפה הנכונה. אז ברשותכם, שרשור באורך מאמר בעיתון, כדי לשרטט את קווי המתאר העיקריים של ההקשר האמריקאי של כל זה.

נתחיל במה שהכי חשוב: החישוב של פוטין, שהפלישה תעבור בלי התערבות מערבית הוא תוצאה ישירה של מדיניות ביידן. מי שאומר לכם אחרת, טועה ומטעה.

אני לא מתכוון רק לזה שפוטין מלגלג בפומבי על הבלי התקינות הפוליטית של המערב, שאותם הוא מנתח בצדק כשינאה עצמית המולידה חולשה כרונית. בזה הוא צודק כמובן. אני מדבר על מדיניות במובן הגיאו-פוליטי. ופה פוטין עשה לביידן משהו שהוא קרוב לשח-מט, בשנת בחירות אמצע לשני בתי הקונגרס. ביידן צריך לתמרן עכשיו בין שרירים מדיניים שהוא לא יודע להפעיל, לבין חולשה כלכלית שהוא לא יודע לתקן, כאשר מחירי הדלק בארה"ב נמצאים בעליה, ויפגעו בו מאד אם יקפצו לקראת החורף הבא, כשהביקוש לאנרגיה גובר בגלל הקור, ובחירות האמצע בפתח (נובמבר 2022). אם הוא עושה שרירים מול רוסיה, מחירי האנרגיה בארה"ב יעלו, וזה ירגיז את כל אמריקה, לרבות את בוחרי המרכז. ואם הוא יחזור למדיניות האנרגיה של טראמפ, ויאושש את תעשיית הנפט האמריקאית, אגף שמאל של בוחריו (ושל מפלגתו) יתקומם כי "אנרגיה ירוקה" (אבל משום לא גרעינית) היא כמעט סיבת הקיום שלהם.

לא הגענו למבוי הסתום הזה במקרה. הכתובת היתה על הקיר. טראמפ היה המכשול העיקרי לבריונות של פוטין. אני לא אהיה מופתע אם רבים ירימו גבה על הקביעה הזאת. מאחר שתעשיית ההבלים המכונה "עיתונות" מכרה לציבור במשך חמש שנים את אגדת השת"פ בין טראמפ לפוטין, ולכן רוב צרכני החדשות בישראל, כמו בארה"ב ובאירופה, לא זוכרים את רוב העובדות על מדיניות טראמפ כלפי רוסיה.

ולמרות זאת, רוב האמריקאים מאמינים שתחת טראמפ פלישה לאוקראינה לא היתה באה לעולם. והם צודקים כמובן. וזה לא רק בגלל שטראמפ הדגים את הנכונות להשתמש בכוח, באופן פתאומי, בלי התראה, ובתקיפות רבה. הוא לא היסס לבלום את הרוסים בסוריה – כולל הרג של בין 100 ל 200 שכירי חרב רוסיים – והוא חסם את הגישה של הרוסים לשדות הנפט של מערב עיראק, שבשבילם היה פוטין מוכן להקיז דם רוסי רב. אבל חשובה מכל היא מדיניות האנרגיה של טראמפ, בכל החזיתות. ראשית, הוא הגדיל את תפוקת הנפט של ארה"ב כך שהיא הפכה ליצואנית נפט מובילה. זה פגע קשות במחירי הנפט ובכלכלה הרוסית שנשענת עליהם. שנית הוא הטיל וטו ועצר את פרוייקט נורדסטרים 2, צינור הגז שנועד להגדיל את יצוא הגז הרוסי לגרמניה, ולהגביר את תלותה של גרמניה ברוסיה. כי הוא הבין היטב שהתלות ברוסיה מחלישה את נאט"ו. אבל לכם אמרו שטראמפ מחליש את נאט"ו, נכון? אז זהו, שלא.

בנאומו האחרון ב CPAC טראמפ סיפר על שיחה שהיתה לו עם אנגלה מרקל. על השולחן היתה מפית לבנה. הוא נתן למרקל את המפית ואמר לה כך: 75% ממשק האנרגיה שלך תלוי ברוסיה (זו הגזמה טראמפית אופיינית, אבל זה בסביבה של האמת). קחי את המפית הלבנה הזאת, הוא אמר שאמר לה, כי ככה כשהרוסים יבואו יהיה לך במה לנפנף כדי להיכנע.

כשביידן נכנס לתפקיד הוא חידש את מדיניות הכניעה בפני פוטין של אובמה, כולל הסרת הוטו מנורדסטרים 2 (זה היה חלק קטן מתוך פייסנות כללית כלפי רוסיה – פרוייקט סקולקובו, ההזמנה להיכנס לסוריה כדי "לפקח" על פירוק הנשק הכימי של אסד, הריסט, מכירת זכויות כריית אורניום על אדמת ארה"ב לחברה רוסית, וגם, כמובן, השלמה עם כיבוש חצי האי קרים).

החישוב של פוטין לכן היה בסבירות גבוהה, כזה: אירופה תעשה הרבה קולות מחאה אבל לא תנקוף אצבע, מפני שהצרפתים והאנגלים רחוקים מידי, ולא קשוחים מספיק, ולגרמניה אין צבא של ממש. ובעיקר – גרמניה היא הכוח המרכזי של איחוד אירופה, והיא תלויה בגז הרוסי.

ביידן תמרן את עצמו לפינה שהוא לא יוכל לצאת ממנה בשנת בחירות, ולא רק כי הוא מייצג ממשל פרוגרסיבי ופייסני שזוחל למרגלות איראן, אלא גם כי הוא נותר ללא יכולת תמרון כלכלית ביחס למשק האנרגיה של ארצות הברית. או כמו שטראמפ אמר בדרכו הטראמפית, מצידו השני של המטבע: לפוטין יש תמריץ כלכלי להמשיך במלחמה. היא מעלה את מחירי הגז והנפט שעליהם הכלכלה שלו נשענת.

בינתיים, למרבה ההפתעה, הגרמנים התעשתו: הם הכפילו את תקציב הביטחון שלהם. ביידן לעומת זאת – כלומר חבורת אנשי אובמה שמנהלת אותו – ממשיך לצאת פארש. הוא גם לא עושה דבר, וגם לא מתייצב מוסרית, כמנהיג העולם החופשי, נגד האגרסיה הרוסית (טראמפ הודיע מיד על תמיכה בזלנסקי, ושיבח את אומץ הלב שלו). ואחרונה – הסכם הגרעין המתהווה עם איראן. אם רוצים להבין את מלא עומקה של התהום שאליה גוררים את המערב אובמה ויורשיו אז הנה: הם לא באמת יכולים להסתכסך עם הרוסים בלי לוותר על משאת נפשם, על מה שאובמה ראה כהישג הכי גדול שלו בתחום מדיניות החוץ: הסכם הגרעין. כי רוסיה, היא המתווכת בשיחות וינה לחידוש ההסכם, שכן האייטולות, שמסובבים את רוב מאלי וחבורת הנושאים ונותנים מאמריקה על הזרת, לא מוכנים לדבר ישירות עם האמריקאים. זה פשוט לא יאמן. האמריקאים זוחלים, אבל בעיני האיראנים זה לא מספיק משפיל. את הויתורים שלכם, תנו לרוסים, שאיתם אנחנו מדברים. הם רוצים כניעה גמורה ומוחלטת. והם בדרך אליה. כזה הוא המוסר הפרוגרסיבי, המבוסס על רגשות אשמה מערביים, סגידה לקורבנות, והעדר גמור של אומץ לב: לא נוקפים אצבע נגד פוטין, כדי לעזור לאיראנים להגיע לפצצה. עם האנשים האלה באמריקה, יאיר לפיד, שר החוץ שלכם, חש "שותפות ערכית".

גדי טאוב, הארץ 06.01.2022

לשינוי העמוק שעבר על העיתונות בעשורים האחרונים יש כנראה חלק חשוב במשבר הדמוקרטיה במערב כולו. בעבר נהגנו לחשוב כי העיתונות חותרת לספק לציבור תמונה מהימנה ככל האפשר של המציאות, כדי שאזרחי הדמוקרטיות יוכלו להגיע בעצמם להחלטות פוליטיות מושכלות. בלי עיתונות כזאת, גרסנו, דמוקרטיה לא יכולה לתפקד, כי אזרחיה יגששו באפילה ויצביעו על פי קריטריונים לא רלוונטיים.

כיום האליטות המשכילות מתייחסות לתפישה הישנה הזאת כאל שריד נאיבי מעידן שחלף. היום, הן סבורות, אנחנו כבר יודעים שאין דבר כזה עיתונות אובייקטיבית ולכן מוטב שנכיר בכך שכל דיווח מוטה על ידי הפוזיציה של המדווח. אבל במקביל לספקנות הזאת לגבי האפשרות של אמת אובייקטיבית, מתקיים בקרב אותם אנשים עצמם ביטחון מוסרי תמוה לגבי הטוב האובייקטיבי. והשילוב בין הספקנות האפיסטמית לאבסולוטיזם המוסרי הוא רעיל ומסוכן. מפני שאם אין אמת מוחלטת אבל יש טוב מוחלט, קל לעשות עוד צעד ולהסיק שמותר לכופף את העובדות לשירות האג'נדה.

עמדה כזאת פחות או יותר עומדת מאחורי המעבר של חלקים גדולים בעיתונות מדיווח חדשותי לאקטיביזם פוליטי. רבים בעיתונות הישראלית אפילו מתגאים בזה. אקטיביזם פירושו שהאתוס שחתר לספק לצרכני החדשות תמונה מהימנה ככל האפשר של המציאות, התחלף במשימה שונה לחלוטין: לחולל שינוי פוליטי באמצעות שימוש בחומרי גלם חדשותיים. כלומר, לא לדווח על המציאות, אלא לארוז אירועים חדשותיים באופן שיוליך את הציבור למסקנות הפוליטיות הרצויות. בשוליים התופעה מקבלת ביטויים חריפים אף יותר: חלק מן העיתונות נטל לעצמו רשות לסלף ולהסתיר עובדות ביודעין.

לצורך השליחות האקטיביסטית זקוקה העיתונות למנגנון הונאה: כדי שהמניפולציה תעבוד, צריך להעמיד פנים שהאתוס הישן עודו בתוקף, משום שכדי להוביל את צרכני החדשות למסקנות הרצויות צריך שהם יחשבו שהחדשות מהימנות, במובן הישן של המלה. בקצה השליחות האקטיביסטית מצפה איפוא במוקדם או במאוחר הונאה מודעת. כתבים, עורכים ופרשנים, יודעים שזה מה שהם עושים.

ספרו בעל השם הארוך של אנדרי מיר, Postjournalism and the death of newspapers. The media after Trump: manufacturing anger and polarization, קושר בין השינויים האלה שעברה העיתונות לבין המודל הכלכלי שכפה עליה האינטרנט. פעם העיתונות היתה מוכרת קהל למפרסמים. היה לה לכן אינטרס להרחיב את היריעה וללכוד קהלים גדולים ומגוונים ככל האפשר כדי שהפרסומות יזכו לתפוצה רחבה. היום אחרי שהפרסום נדד לאינטרנט, שם הוא מסוגל להתאים את המסרים לקהל היעד במידה גוברת של דיוק, חלקה הגדול של העיתונות החליף את המודל: הוא מתפרנס ממנויים. ומנויים משלמים לעיתון לא כדי שיעדכן אותם (בשביל זה יש להם פיד ברשתות החברתיות) אלא כדי שיאשרר את דעותיהם, וייתן להן גושפנקה מוסרית.

אבל המנוי, מסביר מיר, הוא גם סוג של משקיע פוליטי. הוא תורם מכספו לעיתון, כדי שהעיתון ישמש שופר לקידום עמדותיו, כלומר כדי שישכנע אחרים. במובן זה צודקים הטוקבקיסטים הזועמים על פרסום מאמריו של גדי טאוב ב"הארץ", כי במקום לקדם את העמדה שהם משלמים כדי להפיצה, הוא חותר תחתיה.

במידה הולכת וגוברת המנויים עצמם תומכים במשתמע במצג השווא שמוכר (לאחרים) את האקטיביזם הפוליטי בתחפושת של חדשות. אפשר לפיכך לדבר אליהם כאל שותפי סוד הלוקחים חלק פעיל בהשחתת האתוס העיתונאי. כך עשה למשל העיתונאי רביב דרוקר כשפנה לבנימין נתניהו מעל דפים אלה לפני כמה שנים וכתב: "כן, אדוני ראש הממשלה, אתה צודק. הכוחות שפועלים להדחתך עצומים. רוב התקשורת עובדת בזה, כסף גדול זורם להשגת היעד, מ–1999 לא היה דבר כזה. גנרלים לשעבר, אנשי עסקים, פקידים בכירים, כולם חולמים על הטקס הצנוע שבו תיפרד מהתפקיד" ("הארץ", 16.3.2015).

הציבור לא מופיע ברשימה הזאת של החולמים על הדחת נתניהו. רק קבוצות מן האליטה מופיעות בה. ברור למה. שהרי הציבור הוא מקור הבעיה העומדת לפני האליטות, מאחר שהוא זה שנתן לנתניהו את ראשות הממשלה, בפתקי ההצבעה שלו. מה אם כן יכולה העיתונות לעשות, בשליחות האליטות הללו, כדי לתקן את הטעות של הציבור? התשובה של דרוקר ברורה. עליה להחליף את האתוס הישן של דיווח מאוזן, באתוס החדש של אקטיביזם פוסט־ג'ורנליסטי. "העובדה שרוב התקשורת נגד נתניהו", כתב דרוקר, "נתפשת אוטומטית כתופעה לא הגונה. הרגילו אותנו שתקשורת צריכה להיות 'מאוזנת', סימטרית, אבל מה אם שולט בנו ראש ממשלה רע במיוחד, שהמשך שלטונו מסכן את כולנו? האם גם אז התקשורת אמורה להגיד 'מצד אחד' ו'מצד שני'?".

הבעיה אינה שדרוקר חושב שנתניהו היה רע לישראל. דעות הן דבר לגיטימי. הבעיה מתחילה כשהאקטיביזם פטור מייצוג מאוזן של המציאות. וזה קורה כשהביטחון המוסרי המוחלט חובר לטענה הפוסט־מודרנית לפיה ממילא "אין דבר כזה אמת אובייקטיבית".

בישראל השילוב הזה לא היה צריך לחכות לנתניהו, או לדונלד טראמפ, ואפילו לא למודל הכלכלי הנשען על מנויים. הוא קדם לבחירת נתניהו. האתוס הפוסט־ג'ורנליסטי נולד בעיתונות הישראלית כשנוצר הצורך להגן על הסכמי אוסלו מפני המציאות. אליטה שלמה, שהשליכה את כל יהבה על ההנחה שגם הפלסטינים רוצים בשלום, לא היתה מסוגלת להיפרד מהחלום כשהתברר שהצד הפלסטיני לא שותף לו. היא העדיפה להאמין שאם רק נדבק בדרך, יתברר בסוף שיש לנו פרטנר. וכדי שנדבק בדרך היה צורך להרגיע את הציבור חסר הסבלנות שהפיגועים המתמשכים רופפו את תמיכתו בשלום. איך? על ידי כך שנגן עליו מפני העובדות.

כשיגאל כרמון, היום ראש מכון ממר"י, הביא לנחום ברנע ב–1994 קלטות עם נאומי יאסר ערפאת בערבית, נאומים הקוראים לג'יהאד נגד ישראל, ברנע סירב לפרסם את הדברים. לדברי כרמון ברנע אמר לו כך: "אין אמת; כל ידיעה צריכה להיבחן על פי השאלה את מי היא משרתת, ואתה משרת את אויבי השלום" (הדברים מצוטטים בספרו של חנן עמיאור, "הסדנה להנדסת תודעה"). באותן שנים של ראשית אוסלו נולד האתוס הפוסט־ג'ורנליסטי בישראל.

מאז הוא התקבע והתרחב, ואיזרח בקרב האליטות את הרעיון שתפקיד העיתונות הוא לחנך את הציבור ולא לעדכן אותו, להוביל אותו למסקנות ה"נכונות" ולא לספק לו מידע שיאפשר לו להסיק מסקנות בעצמו.

התופעות האלה לא רק משבשות את תפקודה של הדמוקרטיה בפועל, הן גם מעידות על סדר היום האנטי־דמוקרטי של האליטה הישראלית. היא בזה לרצון הציבור שאינו ראוי בעיניה ליהנות מן החירות הדמוקרטית. ולכן, לדעתה, ראוי שאת ההחלטות החשובות יקבלו עיתונאים, גנרלים לשעבר, אנשי עסקים, פקידים בכירים, שופטים, ואקדמאים. ואחרי שיתקבלו ההחלטות הראויות, על ידי האנשים הנורמלים שבאים מהמקום הנכון, אז העיתונות תתגייס לעשות את המניפולציה הנדרשת בהמונים, כדי שישמשו חותמת גומי, וכך תתקיים האשליה הדמוקרטית של ריבונות האזרחים.

החדשות הטובות הן שזה לא יכול לעבוד לנצח. למעשה, זה עובד פחות ופחות. ככל שהתקשורת משתמשת בקרדיט של מהימנותה בעבר כדי לעשות מניפולציות בהווה, הקרדיט הולך ונשחק. הציבור מבין והאמון שוקע. או כמו שאמר לי מוכר הפלאפל בקינג ג'ורג', ליד הבית שלי, אחרי מאורעות מאי בערים המעורבות: "אני גר בקצה של ראש העין. באמת היתה אלימות משני הצדדים. גם מדיר בלוט, גם מכפר קאסם". כשהוא שמע את המפכ"ל קובי שבתאי חוזר בצייתנות על הקו שהנהיגו האולפנים, הוא הבין. הוא קנה כלבת שמירה ושלח אותה לאילוף. ליתר ביטחון. למקרה שתחזור האלימות משני הצדדים.

משקרים לכם, חלק ב'. אז הנה עיקר החדשות: לא היתה שום בדיקה בעניין פגאסוס, זה בלוף. היה רק טיוח. (ותודה לניצב משנה בדימוס אבי וייס, שסייע לי כאן להבין מי נגד מי.)

אז ככה. כידוע לכם בנט הודיע לעיתונות על "ממצאים ראשוניים" מתוך "דו"ח" מה"בדיקה" שערכה עו"ד עמית מררי,  המשנה ליועמ"ש לעניינים פלילים. אז לפי ה"דו"ח" של "הבדיקה" הזאת מתוך 26 השמות שהופיעו בכלכליסט,

א. רק לשלושה המשטרה באמת ניסתה לחדור לטלפון.
ב. רק במקרה 1 מתוך ה 3 זה הצליח לה.
ג. זה היה באישור בית משפט.

לא יכול להיות שזה נכון. כל מה שזה אומר הוא שהטיוח התחיל במלא המרץ. נתחיל מה"בדיקה", שלא היתה בדיקה כלל.

• "הבודקת" היא מי שנושאת באחריות הפיקוח על הפעילות הזאת במשרד היועמ"ש, עו"ד עמית מררי. אז היא בדקה את עצמה, ומצאה – אתם יושבים? – שהיא בסך הכל די בסדר. אז כנראה שאין מה לדאוג.
  
  
• רק שלאמיתו של דבר, היא לא באמת בדקה. האנשים היחידים שיש להם גישה למידע הזה, שכאילו נבדק, הם האנשים שלכאורה עשו – או היו ממונים על אלה שעשו – את העבירות. כולם הם אנשי משטרה בשירות פעיל. יש רק דרך אחת לחקור אנשי משטרה: מח"ש. אבל לא נפתחה שום חקירת מח"ש. איזו משמעות אם כן יש למונח בדיקה?  
  
  
• המשמעות היחידה האפשרית בתנאים האלה, היא שעו"ד עמית מררי שאלה אותם, והם ענו לה. זו הבדיקה. מי זה אותם? כנראה את ניצב יגאל בן-שלום, ראש אגף חקירות ומודיעין, וראש חטיבת המודיעין (הכפוף לו), תנ"צ קובי זריהן, או את תנ"צ דורון יאיר ראש חטיבת הסיגינט-סייבר. הם כנראה בדקו את עצמם, ומצאו, כמו עו"ד מררי, שהם סבבה.
  
  
• הבדיקה שהם בדקו את עצמם העלתה, מספרים לנו, שהכל נעשה באישור בית משפט. אם כך, איפה הצווים? לא הראו לנו אותם. למה? כשנלחץ אותם בטח הם יגידו שאי אפשר להראות אותם בלי לחשוף "מידעים סודיים" (בעגת המשטרה יש ריבוי למושג המופשט "מידע"). אם זה מה שיגידו לכם, זה כנראה לא בדיוק ההסבר. יותר סביר שקשה להראות צווים שאין. מפני שאין בסיס חוקי למתן צווים לחקירה מסוג זה באמצעות החדרת תוכנות ריגול.
  
  
• ואולי בכל זאת יש צווים כאלה? אז אם כך, המידע על איזה בית משפט הוציא אותם ודאי אינו סודי. נשמח לדעת. כי אם יש בית משפט שהוציא כזה הוא בעצמו עבר עבירה, וצריך להיות בין הנבדקים בכל בדיקה ראויה לשמה.
  
  
• ואחרונה, איזו בדיקה נעשתה פה בלי לזמן את מי שעומדים בראש המערכת כדי לדעת מי נתן את ההוראה? איפה אלשיך שיעיד (אמר לעיתונאים בינתיים שהכל היה באישור מנדלבליט), ואיפה מנדלבליט? ואיפה מכשיר העבירות המקצועי מכולם, מר שי "אקח לי את הטלפונים של אפי ואוריך ואחטט בהם כי מי יכול עלי" ניצן?

לסיכום, הספין שרץ ב"עיתונות" כרגע על תוצאות הבדיקה הוא בסך הכל עדותם של מבצעי העבירה שאומרים לנו, באמצעות עו"ד מררי שהיתה אמורה לפקח עליהם, שתחקיר כלכליסט הוא סתם בלון אוויר חם. אם אני צריך להמר על מי דובר אמת כאן, מררי, המשטרה ובנט מצד אחד, או תומר גנון מצד שני, הייתי שם את הכסף שלי על גנון. שצריך להצדיע לו על העבודה החשובה שהוא עושה.

משקרים לכם. וכדאי שתדעו שמשקרים לכם. הפרקליטות ידעה ואישרה כל החדרה של רוגלה לטלפון של אזרח. כך לפי מקורות בתוך המשטרה, באמצעות נצ"מ בדימוס אבי וייס, שהביא את הפרטים ב #שומר_סף (הסרטון בסוף הפוסט).

הספין של דוברי הפרקליטות המתחזים לעיתונאים סובב עכשיו סביב הרעיון שהבעיה היתה שהחדרות הרוגלה נעשו ללא צו. זה גם נכון, וגם מטעה. ברור שזה נעשה ללא צו כי זה דבר לא חוקי ולא יכול להיות צו שמאשר אותו. אבל כשמשתמשים בביטוי הזה – נעשה ללא צו – יוצרים את הרושם שא. יכול להיות צו. ב. שאם לא ניתן צו זה אומר שהפרקליטות לא היתה מעורבת, ולכן כנראה לא ידעה.

אין לזה שחר. הסבר קצר, אם כן, על איך המנגנון הזה פועל.  

בראש חטיבת הסיגינט-סייבר עמדו אנשים שאינם שוטרים, ומקצועם הוא ריגול נגד אוייבים ולא חקירות של אזרחים. זה כשלעצמו כבר מספר את עיקר הסיפור. בתקופה הנדונה, זה היה תת ניצב יואב חסן, לשעבר סגן מפקד 8200, ואחר-כך (מ 2018) תת ניצב דורון יאיר, לשעבר מפקד בסיס הדרכה של חיל המודיעין.

היחידה הזאת ומפקדיה לא יוזמים בעצמם חקירות או מטרות. זה לא תחום מקצועם. הם גם מבודדים משאר המשטרה בבניין עם סיווג ביטחוני שממדר אותם. אין להם, ולא יכול להיות להם מושג, למה צריך להאזין לאבי ברגר, לפעילי מחאת האתיופים, לאיימי פלמור, מפגין בבלפור, אבנר נתניהו או למה ראשי ערים הם מטרות לריגול.

המטרות צריכות להגיע ממי שעוסק בחקירה. כאשר מדובר בצווי האזנה שגרתיים (גם בזה אגב אנחנו שיאנים סיטונאיים בין הדמוקרטיות, ורע מאד שזה כל כך שגרתי) יכולים למשל חוקרי להב 433 להעביר צווי האזנה לביצוע, וחטיבת הסיגינט-סייבר תבצע בפועל.

אבל החדרת רוגלה למכשיר של אזרח ישראלי הוא עניין שאין לו נוהל, ולכן אי-אפשר להעביר אותו במסגרת המקובלת, באמצעות צו. פשוט אין צו כזה. כדי לבצע מעשה כזה היה צורך בפקודה בלתי שגרתית, ופקודה יכולה להגיע רק ממעלה שרשרת הפיקוד. כלומר רק מראש אגף חקירות ומודיעין, בדרגת ניצב, או מהמפכ"ל או מי שפועל מטעמם וברשותם (למשל רל"ש). בראש מחלקת חקירות ומודיעין עמדו בשנות קיומה של היחידה, מני יצחקי, הנודע לשמצה שעל שמו קרוי מסמך יצחקי (שהוא אם כל חטאת), גדי סיסו, ויגאל בן-שלום.

כלומר האירוע מגיע מצמרת המשטרה. כל ניסיון להדביק אותו על איזה חוקר שהפר את הכללים הוא עורבא פרח. אלא מה? לפי מקורות במשטרה, אלשיך לא העז לקחת את זה על עצמו ולכן קיבל אישור פרטני על כל חדירה. לפי אותו מקור שי ניצן עדכן את מנדלבליט על המתרחש.

זו כנראה הסיבה שכשפרצה הפרשה ביקש מנדלבליט לסגור במהירות חקירת טיוח שתוגבל לפרק הזמן שאחרי עזיבת אלשיך, מפני שאם אלשיך נופל, זה יגיע בסבירות גבוהה גם לניצן ולכן למנדלבליט עצמו. את החקירה הוא מסר לידי עו"ד עמית מררי, המשנה ליועמ"ש לעניינים פליליים שאליה היו צריכים להגיע דו"חות בענייני האזנה – כלומר הפעילות הזאת כולה היא באחריותה. הפקדת החקירה בידיה היתה אמורה להבטיח שהיא לא תאשים את עצמה, ולכן זה גם לא יגיע אל היועמ"ש, או אל המפכ"ל או אל ניצן, אלא יוסבר כפי שנמסר לנו בהתחלה שהיו כאן "חריגה", "תקלה", "באג" או מילה מכובסת אחרת שפירושה "אין לנו כוונה לספר לכם מה באמת קרה".

עכשיו כשתשמעו את זמירות דוברי הפרקליטות בעיתונות, באולפני ההבל והתעמולה, או בטוויטר, תדעו מה שלחו אותם אדוניהם להסתיר. פרטים נוספים ב #שומר_סף מס' 111, עם אבי וייס.