כך התקשורת מנסה לנרמל את הקרקס הפוליטי

(גרסה פתוחה למאמר שלי בהארץ, מ 7.10.21)

אחד הביטויים החריפים למשבר שאליו נקלעה הדמוקרטיה הישראלית הוא שקיעתן של המפלגות. רבות מהן דומות פחות למנגנונים לייצוג של קבוצות בציבור, ויותר לחברות פרטיות בשליטת בעלים יחיד. בעצם, כפי שהעיר פרופ' אבי בראלי, הן לא יותר ממנגנון בחירות שלדי, שנועד למכור אדם שעליו אנחנו מתבקשים להמר, יפנה לאן שיפנה ("ישראל היום", 5.9). שום מגנון מוסדי לא מתווך בין השטח לבין מעשיו של אותו בעל בית, ואין עליו מורא של שום ציבור, מוסד, או השקפת עולם. הדיקטטורות הזעירות האלה — יש עתיד, ישראל ביתנו, ימינה, תקווה חדשה — הן לא דמוקרטיות כלפי פנים, אך נזקן לא מסתיים בבית: הן משבשות באופן יסודי את הכפיפות של המערכת כולה לרצון הציבור, והופכות את מקבילית הכוחות המולידה פשרות פוליטיות, שהן נשמת אפה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית, לתחרות גניבת סוסים ולזירה של תעלולי הטעיה של הבוחרים. זה שיבוש מהותי של ריבונות הציבור על מדינתו.


על רקע המשבר בולטת ההתגייסות הנמרצת של רוב העיתונות להכחיש את קיומו, ולהעמיד פנים כאילו טירוף המערכות הנוכחי הוא דבר סביר. יותר מכל התגייסה העיתונות לנרמל את מעשה ההונאה החמור בתולדות הפוליטיקה הישראלית, את תרמית ימינה, כאילו לא היתה יותר מאיזו "הפרה של הבטחת בחירות".

זה תיאור מגוחך. הרי ברור שאילו מרצ היתה חוברת לליכוד, לציונות הדתית ולחרדים תמורת ראשות ממשלה ברוטציה לניצן הורוביץ, בטענה שהכי חשוב לה למנוע סיבוב בחירות חמישי, זה לא היה נקרא "הפרה של הבטחת בחירות". אותה עיתונות היתה מקימה קול זעקה ומכנה זאת מעשה נבלה. בצדק. נפתלי בנט איננו סתם עוד אלכס גולדפרב. הוא ברני מיידוף של הפוליטיקה הישראלית. מערכת פוליטית בריאה, עם עיתונות בריאה, היתה מקיאה מתוכה אדם כמוהו. אבל העיתונות מפמפמת במקטרתה, לובשת ארשת פרשנית מהורהרת, ומנסה לשוות לכל זה מראית עין של עסקים כרגיל.


דומה שאין סמל מוצלח יותר לניסיון למכור את המשבר הרב־מערכתי הזה כ"נורמליות" מכך שהמילה "נורמליות" נהפכה לדגל של המפלגה המייצגת יותר מכל את הטרלול הנוכחי. אין שום דבר "נורמלי" בכך שבלב מערכת דמוקרטית עומדת מפלגת שלד דיקטטורית הנשלטת בידי אדם אחד, שמאריך לעצמו את כהונת השליט האבסולוטי על ידי שינוי תקנון המפלגה — כנהוג ב"דמוקרטיות" מהסוג של פוטין וארדואן.

במקרה זה השליט היחיד הוא גם פוליטיקאי פוסט־מודרני שטחי, שמתקשה להבדיל בין יח"צ למציאות. הוא מוכר למצביעיו פאתוס ריק, וכבר הראה שבחסות מסך קלישאות — שהוא כנראה מאמין בהן ברגע שהן בוקעות מפיו — הוא מסוגל להחליף ערכים ואידיאולוגיה ללא התראה ובלי לחוש כל צרימה.


קלישאות בטור בעיתון הן לא אסון. אבל קלישאות במשרד החוץ הן נזק מדיני. ראינו זאת בנאום האנטישמיות של יאיר לפיד, שהיה מתנה משמים לאנטישמים, ולאחרונה שוב, במאמר ילדותי שהתפרסם בעמודים אלה, ולפיד הציג אותו כמין חזון חדש ואופטימי של יחסי חוץ ("הארץ", 20.9). את הריאליזם המדיני של בנימין נתניהו ביטל לפיד כלאחר יד כ"טעות עצלנית" פרי "חשדנות פסימית", משל היה מדובר באיזה פגם באופיו של נתניהו, ולא באסכולה מרכזית במחשבה המדינית המערבית. כנראה שמקיאוולי, ג'ורג' וושינגטון, ביסמארק והנרי קיסינג'ר כולם התעצלו וטעו, וטוב ששר החוץ החרוץ שלנו התגייס להדגים כיצד עושים זאת נכון: הוא פתח לפי דבריו עידן חדש במדיניות החוץ של ישראל, עידן של שותפויות בינלאומיות, אופטימיות, ידידות וערכים משותפים.


אלה דברים מגוחכים ונלעגים ועיתונות מתפקדת היתה צריכה לומר זאת. דומה שלפיד כלל אינו ער לכך שקלישאותיו מקדמות אותנו צעד אחר צעד להכפפת עצמאותה המדינית של ישראל לכל מיני "ידידים" ו"שותפים" מן "הקהיליה הבינלאומית". אבן שזרק שר חוץ אחד לבאר, אלף דיפלומטים לא יצליחו להוציא.


אין צורך להרחיק לכת בספקולציות כדי להבין איזו מוטיווציה היתה לאליטה של השמאל, ל"נרמל" את כל זה: להפוך את לפיד משק החבטות הקבוע שלה, לנער הפוסטר של ה"נורמליות" ולהעניק גושפנקה מוסרית מאולצת למיידוף הישראלי, שעד לא מזמן נקרא בפי אותה אליטה עצמה "פשיסט". בנט ולפיד, יחד עם אביגדור ליברמן וגדעון סער, המאותרגים אף הם, הם נכס לאליטה, מפני שהם שאיפשרו למכור מצביעי ימין מובהקים לגוש השמאל, ובכך נתנו לשמאל את מה שלא יכול היה להשיג ביושר בכוחות עצמו בקלפי: רוב.

אבל יש כאן יותר מצירוף נסיבות חד־פעמי, שאיפשר להקים ממשלת שמאל על גבו של ציבור הנוטה לימין. הקואליציה הנוכחית היא רק פתרון זמני, ואילו לאליטה המבקשת להנציח את שלטונה על ציבור שלא רוצה בה, דרוש פתרון קבע. חלק מן האמצעים שלה בחתירתה לקיבוע שלטונה מוכרים זה מכבר, ורובם קשורים כך או כך להכפפת הרשויות הנבחרות לרשויות האכיפה ולרשות השופטת, או למסירת נתחים מריבונותנו לגופים בינלאומיים. אבל גם את המגמה שעליה מצביע בראלי — הפיכת המפלגות לארגוני בחירות בבעלותם של יחידים — אין לנתק מהתופעה הכללית. ההפרדה בין ראשי המפלגות לבין הציבורים שהם אמורים לייצג משרתת את אותה חתירה תחת ריבונותם הדמוקרטית של המוני האזרחים.


כך למשל כותב בעליצות בן כספית: "לבנט קורה דבר מוזר. כפי שזה נראה כרגע, הוא איבד חלק ניכר מבייס המצביעים שלו. לכאורה, זה רע. במציאות, זה נפלא. הוא השתחרר. הוא יכול לפעול בצורה חופשית לגמרי. הוא יכול לעשות רק את הדברים שצריך לעשות, נטו. בלי משקולות פוליטיות או אבני ריחיים על צווארו" ("מעריב", 10.9).


מאחר שהאליטה יודעת מהם הדברים "שצריך לעשות, נטו", ורק אבן הריחיים המכונה ציבור מפריעה לה בזה, השחרור מן המצביעים הוא אכן "נפלא" מבחינתה. נחום ברנע כתב דברים דומים חודשיים קודם לכן: "אין לו (לבנט) כרגע בייס, קהל מצביעים שהוא יכול לבנות עליו. בחולשה הזאת יש יתרון: הוא לא חייב דבר לאף אחד, לא לחברי מרכז, לא לקבלני קולות, לא לערוץ טלוויזיה, ולא לעיתון" ("ידיעות אחרונות", 9.7). כל זה, הסביר ברנע לקוראיו, איפשר לבנט "להכיר מקרוב את שותפיו. מיכאלי, הורוביץ, עבאס חדלו להיות שמות בקמפיין בחירות. הם הפכו לבני שיח. עבאס הקסים אותו. את אומץ הלב שלו הוא מעריך במיוחד". השחרור ממצביעיו מאפשר לבנט, אם כן, לראות את האור ולחבור לאליטה השמאלית, ומיד מתבהר לו גם קסמם של האחים המוסלמים.


אבל יש גם בכל זאת חדשות טובות. דומה שככל שהעיתונות מתאמצת לשוות פני נורמליות לקרקס הפוליטי הזה, כך קטן האמון שהציבור רוחש לה. אינני רוצה לייחס משקל רב מדי לסקר שעשו לאחרונה אתר "וואלה" ו"דיירקט פולס", אך ניתן לקבל ממנו אינדיקציה. הנשאלים במדגם מייחסים, מתברר, אמינות נמוכה במיוחד לאותם עיתונאים שמתאמצים עכשיו יותר מאחרים למכור לנו את בנט המקצועי ואת לפיד הנורמלי. אלה אותם אנשים שמכרו לנו זה מכבר את הצוללות, את תיק 4000, את "יש פרטנר לשלום", את "האלימות משני הצדדים", ואת מחדל הקורונה הנוכחי כ"בלימה רכה".


נדמה שאפשר לשער שחלק גדול מצרכני החדשות בישראל מבינים שגופי החדשות המרכזיים מנסים לחנך אותם, לא לעדכן אותם. כי מדובר בציבור מפוכח ולמוד ניסיון. וכשהוא רואה ממשלה הבנויה על הונאה ומתקיימת בחסדם של אנטישמים ותומכי טרור, הוא כנראה לא חושב שזה נורמלי. אין זאת אלא שהציבור הרבה יותר שפוי מה"נורמליות" שהתקשורת מנסה לתחוב בכוח לגרונו.

זוכרים שאמרו עלינו שאנחנו מפיצים "תיאוריית קונספירציה"? ובכן, אפילו בטיימס מתחילים להודות שצדקנו.

ועכשיו לרגל זה שברט סטיבנס, בעל טור מרכזי בניו יורק טיימס, מודה ש"רוסיה גייט" היתה ניסיון התנקשות פוליטי בטראמפ, ולא "תיאוריית קונספירציה", אולי תתעניינו בדברים המפורטים שכתבתי על כך פעם בשני מאמרים ב"דיומא". (לינקים למטה) וכמובן שאמרו לי שאני "קונספירטור".


אבל מי שאומר שזו "תיאוריית קונספירציה", כתבתי, יצטרך להתמודד עם האקדח המעשן, המצוי בדו"ח של מייקל הורביץ, המפקח הכללי של משרד המשפטים, שקבע שה FBI הוליך שולל את בתי הדין שמהם הוציא צווי האזנה לקארטר פייג', שאיפשרו לו לחדור בשירות הדמוקרטים, לקמפיין של טראמפ. עכשיו ישנם האישומים המפורטים נגד איגור דנשנקו, וכולם נאלצים פתאום להיזכר ב"תיק סטיל" שהיה ערימת עלילות מופרכות שדנשנקו זה סיפק למרגל בדימוס כריסטופר סטיל.
יתרה מזאת, ה FBI ידע בזמן אמת שכל ערימת השמועות הזאת לא רק מפוקפקת אלא גם שמקורה בקמפיין של הילרי קלינטון, כלומר שזה "לכלוך" פוליטי שמטרתו התנקשות במועמדותו של טראמפ.


ואחרי שכל זה נכשל וטראמפ נבחר, רשויות האכיפה המשיכו להעמיד פנים כאילו מדובר בחשדות רציניים, ובאמצעות חקירה משתקת המשיכו לסנדל את ממשל טראמפ ולפגוע בו. ג'יימס קומי, ראש ה FBI, בעצם ניהל את כל זה במטרה ליצור מסך עשן, בעיתונות ובציבור, כאילו באמת יש חשדות לקונספירציה בין טראמפ לפוטין, וכך הוביל למינוי של החוקר המיוחד מולר, שהמשיך לנפח את עננת השמועות בעזרת חקירה פומפוזית על מה שהוא עצמו ידע שהוא כלום. מולר ניפק דו"ח מלא רמיזות מעורפלות שייצרו את הרושם שטראמפ אולי אשם אף שאין בכל הדו"ח הזה שום הוכחה לקנוניה המדומה בין טראמפ לבין פוטין.


למי שיש לו חשק להשחית חצי שבת על צמד המאמרים המפורטים שלי בנושא מוזמן לקרוא אותם באתר 'דיומא'.

הראשון נקרא "עיניים עצומות לרווחה" ואילו השני נקרא "טראמפ, צנזורה ו'תיאוריות קונספירציה'".

קריסת תיק 4000 – חלק ב'

גרסה פתוחה של מאמרי מ'הארץ'.
כותרת מקורית: תיק 4000: "היענות חריגה" הוא אישום מאולץ, אפילו קומי

גדי טאוב, הארץ, 12.08.2021

את מאמרי על תיק 4000 ("הארץ", 15.7) פתחתי בהערה על עיתונות השמאל: היא אוסרת לדבר על החולשה הפטאלית של התיק הזה, אמרתי, מפני ששנים של קמפיין ציבורי רב־ערוצי להדחת בנימין נתניהו נשען על חודו של האישום האחד הזה בשוחד, ההולך ומתברר כמופרך. וכמו כדי להוכיח את דברי, מאמרי תגובה שהובהלו לדפוס עוד במהלך השבת מיד לאחר פרסום מאמרי, יחד עם אי־אילו קולות ברשתות החברתיות, קראו להשתיק אותי, כמיטב המסורת הסובייטית. נתי טוקר כתב שני מאמרים (20.7 ,TheMarker 17.7) ועו"ד שחר בן־מאיר כתב מאמר ב"הארץ" (18.7), ושניהם קבעו נחרצות לא רק שאני טועה ומטעה, אלא שאסור היה לפרסם את מאמרי. כפי שכתב טוקר, בציוץ שליווה את אחד ממאמריו, "ל'הארץ' היה אסור לפרסם את טור השקרים והספקולציות של גדי טאוב" (17.7). עו"ד בן־מאיר שלף את סמכותו כליטיגטור, ונזף אף הוא ב"הארץ". אמנם זכותי להחזיק ב"תיאוריית קונספירציה", הוא כתב, אבל "הארץ" לא צריך לארח את ה"סוגה" הזאת. גם זה נהוג במסורת הסובייטית: את ההשתקה מצדיקים בצורך להגן על הציבור התמים מפני שקרים, שמועות ודיסאינפורמציה. טוב שלא כתבו על מאמרי שהוא גם קאונטר־רבולוציוני.

אבל העניין הוא, שבן־מאיר וטוקר לא הצליחו להפריך את טענותי, ולכן מתעורר הרושם, שיותר משהם ביקשו להגן על הציבור מפני שקרים ובשם האמת, הם התגייסו להגן על השקר המוסכם מפני העובדות, כי הרי יותר מדי תלוי בהמשך הנשמת הנרטיב המתפורר על "נתניהו המושחת".

מקוצר היריעה אתרכז כאן רק בעיקר (ולשאר אשיב במדיה החברתית בפירוט). בלב הוויכוח נמצאת שאלת הסיקור האוהד. טענתי שהחקירה החלה בתרועה רמה על סיקור אוהד כשוחד, אבל ככל שהתברר שהסיקור באתר "וואלה" לא היה אוהד, נאלצה הפרקליטות לסגת להגדרה מעורפלת של מתת השוחד כ"היענות חריגה" של בני הזוג אלוביץ' לדרישות נתניהו. אבל האמנם אפשר, כפי שטענו פרשנים (ובן־מאיר ביניהם), לדבר על "היענות" מבלי שזו ניכרת בסיקור גופו?

ספק רב. התביעה, מכל מקום לא ניסתה לעשות כן. הרי בעבירת שוחד, כמו במרבית העבירות הפליליות נדרש להוכיח יסוד נפשי: על נתניהו היה להבין שהוא מקבל דבר מה בעל ערך (מתת). ואז נשאלת השאלה, אם לא ניתן להצביע על שינוי משמעותי ברוח הסיקור, איך היה אמור נתניהו להבין שקיבל משהו? כדאי לזכור כי גם לפי עמדת התביעה, לא כל שינוי בסיקור הוא "מתת". ההיענות צריכה להיות — לשיטתה — "חריגה". לכן, על התביעה להוכיח שנתניהו היה מודע לאותה חריגות. יוצא, שגם אם בוצעו שינויים ספציפיים בסיקור, עדיין אין בכך די; התביעה תידרש לבסס מודעות של נתניהו לאותה היענות "חריגה". אבל התביעה לא בדקה, ואפילו לא שאלה, מהי היענות סבירה או רגילה לדרישותיהם של פוליטיקאים. יהיה עליה לעשות זאת לפני שתוכל להראות (א) שההיענות לנתניהו היתה "חריגה" ו(ב) שנתניהו היה מודע לכך.

לדידו של עו"ד בן־מאיר אין שום בעיה גם בהגדרה של מתת השוחד לגמרי במנותק מהסיקור. במקום להתמודד עם הטענה המהותית, שמדובר בהגדרה אבסורדית של שוחד, הוא עוקף את הבעיה על ידי עיסוק בשאלה משנית: הוא תוקף בלהט את טענתי שהפרקליטות ביצעה נסיגה טקטית מ"סיקור אוהד" ל"היענות חריגה". לדידו היענות חריגה היתה מלכתחילה העניין, ועובדה היא, הוא מציין, שכך מופיעים הדברים הן בכתב החשדות והן בכתב האישום. "מניין לו לטאוב שהחקירה החלה בחשד ל'סיקור אוהד'?", כתב. הרי "אין לו כל מידע בעניין. שכן ברור שלא הוא (וגם לא פרקליטי נתניהו) נחשף לדיונים הראשוניים של התחלת החקירה". קשה לשער מן הטון היהיר עד כמה דלה התמצאותו של בן־מאיר בעובדות.

כל מי שעקב אחרי העיתונות ידע, כמובן, שהחקירה עתירת ההדלפות החלה בהנחת העבודה שמתת השוחד היא סיקור אוהד. ואם לא די לנו בראיה מן המדליפים בסתר, בא פרקליט המדינה דאז, שי ניצן, והבהיר בגלוי בראיון ל"מקור ראשון", שתיק 4000 קובע תקדים בכך שהוא מחשיב סיקור חיובי לשוחד (8.5.2019). הפרקליטה המובילה בתיק, עו"ד יהודית תירוש, התבטאה באופן דומה במהלך דיוני המעצר. גם היועץ המשפטי לממשלה תיאר את השוחד במקור כ"הענקת סיקור אוהד וחיובי", בסעיף 18 ב"החלטת היועץ המשפטי" לגבי החקירה בתיקי נתניהו.

בן־מאיר גם לא בדיוק משיב לטענתי לגבי החור הלוגי והראייתי שנפער בלב התיק — הקביעה שהיתה כאן "היענות חריגה" בלי לבדוק מהי הנורמה שממנה חרגו. כזכור, הדוגמה שבה השתמשתי באה מהאירוע שהציף את השאלה: ההיענות הגובלת בהתרפסות של אילן ישועה לדרישותיו של יצחק (בוז'י) הרצוג בעניין שיפור הסיקור שלו. בן־מאיר מתרעם וגורס שאין מה להשוות (למרות שכל טענה על חריגות מחייבת כמובן להשוות). שהרי לפוליטיקאים אחרים, "להרצוג ודומיו" כלשונו, לא היה דבר לתת לשאול אלוביץ' בתחום הרגולציה. והרי זה, לפי בן־מאיר, לוז העניין. וכך הוא כותב: "הפרקליטות מעולם לא טענה שאתר וואלה היה 'ישראל היום' של האינטרנט, ולא עניין אותה מה היתה מידת הסיקור החיובי של נתניהו. הפרקליטות טענה וטוענת שנתניהו ביקש (שלא לומר דרש) מאלוביץ' שינוי סיקור עליו אישית ועל משפחתו באתר, בו בזמן שהוא בהיותו שר התקשורת העניק לו הטבות רגולטוריות במיליארדים. על זה מתנהל המשפט".

פיסקה זו של הליטיגטור הנודע רצופה שגיאות רבות כל כך, שקשה לדעת ממה להתחיל. ראשית, זה לא נכון שהפרקליטות לא התעניינה ב"מידת הסיקור החיובי". זה ברור מרשימת המקרים שבהם טענה התביעה שה"היענות" ניכרת בסיקור. שנית, כתב האישום אינו מדבר בשום מקום על "הטבות רגולטוריות", שכן הפרקליטות נאלצה להסתפק בהגדרה יותר מעורפלת של התמורה בתור "פעולות שלטוניות". הדברים קשורים כנראה לקושי להוכיח "הטבות" כאשר עסקאות עומדות בדרישות הרגולציה. שלישית, השימוש של בן־מאיר במונח "מיליארדים" הוא מטעה: זה הבלבול הדמגוגי הנפוץ בין שווי עיסקאות לקונים, המשלמים את המחיר, לבין עלותן לקופה הציבורית — אם היתה עלות כזאת.

רביעית, אני לא יודע לגבי "דומיו", אבל הרצוג עצמו התמודד בבחירות מול נתניהו, ולפי הסקרים היה בשלב מסוים מועמד מוביל. לכן לא היה ברור מי משניהם יהיה בעמדה היכולה להשפיע על העתיד של עסקי אלוביץ'. וחמישית, מפתיע להיווכח עד כמה עמוקה האי־הבנה של בן־מאיר לגבי הגדרת עבירת השוחד בדין הישראלי: שוחד יכול להיות גם בבחינת שלח לחמך — השקעה העשויה להניב פירות בהחלטות עתידיות של איש ציבור. להבא, טוב יעשה בן־מאיר אם יטרח לרכוש לעצמו לפחות התמצאות ראשונית בנושאים שעליהם הוא מבקש לכתוב, ובמיוחד כשמדובר במאמרים מסוגת חרון האף, העֶברה והזעם.

יאמר לזכותו של בן־מאיר, עם זאת, שהוא מבין לפחות על מה הוויכוח. על נתי טוקר אי־אפשר לומר אפילו את זה. במאמרו המבולבל הוא מכריז בין השאר, כי "התזה של התביעה, שיש הבדל בין היענות חריגה למשפחת נתניהו להיענות אחרת לפוליטיקאים ולאנשי עסקים אחרים, מעולם לא הופרכה". כנראה עוד לא הגיעה לאוזניו של טוקר השמועה שבשיטת המשפט הישראלית לא הנאשם צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו. אבל התביעה אפילו לא בדקה, לא כל שכן הוכיחה, הבדל בהיענות. טוקר כנראה החמיץ את הניואנס הזה, את החוט שבגינו נפרם האריג.

כמו בן־מאיר, גם טוקר מתרעם על טענתי שהפרקליטות נסוגה מ"סיקור אוהד" ל"היענות חריגה". אלא שבניגוד לבן־מאיר — ובניגוד לעובדות — טוקר סבור שהאישום בסיקור אוהד נותר על כנו. "הפרקליטות לא נסוגה", הוא קובע נחרצות. "בכתב האישום המתוקן המלה 'סיקור' מוזכרת 116 פעמים. תיק 4000 עוסקים (כך במקור, ג"ט) בסיקור — בסיקור החיובי של נתניהו, או בבקשות לסיקור שלילי של מתחרים פוליטיים של נתניהו". חבל שטוקר לא עשה חיפוש גם על המלה, "אוהד" (המופיעה בכתב האישום פעמיים, ולא בסמוך ל"סיקור"). ובכלל, ייתכן שכדאי לבסס טענות בנושא על הבנת כתב האישום, ולא על פונקציית החיפוש של מסמכי pdf. כי כתב האישום דווקא מגדיר את מתת השוחד במפורש. והיא בפירוש לא סיקור אוהד. בסעיף ב.1 נאמר: "המתת שניתנה ושנלקחה בעד פעולות הקשורות לתפקידו הציבורי של הנאשם נתניהו: היענות חריגה לדרישות בקשר לפרסומים באתר 'וואלה'".

העיתונות כולה היתה צריכה להפוך עולמות על כך שהגדרה מעורפלת ומופרכת כזאת של מתת מהווה עילה להדחת ראש ממשלה. וזאת בשעה שמקדמי הטבת הענק הרגולטורית ל"ידיעות אחרונות" המכונה, "חוק ישראל היום", לא קיבלו "היענות חריגה" אלא סיקור אוהד חסר בושה, שכלל אינספור שערים מחמיאים. ראשי היוזמה הזאת אפילו לא הועמדו לדין כידוע. על הרקע הזה, האישום המאולץ בתיק 4000 ב"היענות חריגה" נראה קומי.

אינני יודע מה יחליטו השופטים לגבי האישום היחיד הזה בשוחד. ייתכן שכפי ששיערה כלת פרס ישראל המנוחה פרופ' רות גביזון, לנתניהו אין סיכוי של ממש לזכות למשפט צדק. אבל שום פסק דין, ושום כמות של אפולוגטיקה עיתונאית, לא ישנו את העובדה שמגדל הקלפים שבנתה הפרקליטות כבר נחשף במלוא מופרכותו. אדם הגון שמתעניין בפרטי המתרחש בבית המשפט לא יוכל להימנע מהמסקנה הזאת.

קריסת תיק 4000 – חלק א'.


גדי טאוב הארץ, 15.07.2021
כותרת באתר:
"בתיק 4000 אפילו השופטים נעים באי-נוחות".

הטענה ש"נתניהו מושחת" היא כל כך מרכזית בנרטיב של השמאל, שאין זה מפתיע שחלקים גדולים מן התקשורת עשו, ועושים, מאמץ הרואי להסתיר מהציבור את העובדות לגבי מה שקורה בתיק 4000, התיק היחיד שבו יש נגד בנימין נתניהו אישום בשוחד. האישום נשען על קונסטרוקציה משפטית תקדימית שהיתה צריכה להדליק נורות אדומות מלכתחילה: הרעיון שסיקור אוהד יכול להיות שוחד הוא חידוש עולמי של הפרקליטות הישראלית. אבל זו רק תחילתו של הסיפור. המשכו בכך שהקונסטרוקציה פגשה את הראיות, והתברר שהיא מגדל קלפים העומד על בלימה.

כל עוד היה אפשר לשלוט בנרטיב, באמצעות הדלפות סלקטיביות ותעמולה פוליטית המתחזה ל"פרשנות משפטית", ניתן היה ליצור את הרושם שברור ומובן שראש הממשלה אשם, ורק נותר להוכיח זאת באופן פורמלי בבית המשפט. אבל מרגע שהתחיל המשפט, אבדה לעיתונות — ולפרקליטות — השליטה הבלעדית בהצגת הפרשה. בבית המשפט עצמו יש פרוצדורה מסודרת והיא דורשת ששני הצדדים יישמעו. אוהדי הפרקליטות המושבעים מקרב כתבי המשפט יכולים אמנם למלא פיהם מים ולא לדווח על חקירתו הנגדית של אילן ישועה, אבל את שאלות ההגנה ותשובות העדים אי אפשר יהיה למחוק מן הפרוטוקול. כך קרה שלאט לאט החל להתברר דבר שהוא לא פחות ממדהים: בלב תיק הדגל של הפרקליטות, במשפט השוחד החשוב בתולדות מדינת ישראל, יש בעצם רק רִיק. התביעה לא לגמרי מצליחה להסביר מה בדיוק היה מתת השוחד בתיק.

נזכיר: החקירה התחילה בחשד שראש הממשלה בנימין נתניהו קיבל שוחד בצורת "סיקור אוהד" מאתר "וואלה" בבעלותו של שאול אלוביץ' ונתן בתמורה "הטבות רגולטוריות". אלא שבמהלך החקירה, התברר שהסיקור באתר "וואלה" ככלל, היה עוין לנתניהו, באותה רמת ארס הנהוגה כלפיו בעיתונות השמאל, פחות או יותר. זו לא איזו בעיה שולית. זה דבר שהוא יותר מקצת מוזר, כאשר באישום על שוחד מה שחסר הוא מתת השוחד. משל היתה לנו חקירה על אודות שוחד שניתן במעטפות כסף, ולפתע היה מתברר לנו שלא היו מעטפות של כסף. אז איך אפשר לבנות תיאוריה (תקדימית) על סיקור אוהד כמתת שוחד, אם לא היה סיקור אוהד?

במקום לסגת מסעיף האישום ולהודות שהוא מופרך, כפי שהיה ראוי, ביצעה הפרקליטות נסיגה טקטית: היא החליפה את "סיקור אוהד", במשהו מעורפל הרבה יותר שכבר אינו מתאר את הסיקור. ב"כתב החשדות", שפורסם בסוף פברואר 2019, המתת זכה להגדרה חדשה: "היענות" של בני הזוג אלוביץ' ש"היתה חריגה בכל קנה מידה תקשורתי מקובל" לדרישות הנאשם נתניהו. אלא שאיש לא ידע לומר מהו אותו "קנה מידה תקשורתי מקובל". לפיכך, בכתב האישום עצמו, שהוגש ביוני 2020, צומצם המתת ל"היענות חריגה" לדרישותיו של הנאשם. כפי שנראה מיד, שאלת "קנה המידה" חזרה לרדוף את הניסיון הפתלתל לכפות עבירה של "מתת שוחד" על התנהלות שגרתית של פוליטיקאים ועיתונאים.

נניח בצד את שלל הבעיות שנחשפו בתיק ובמדינת חוק מתוקנת היו מביאות לפסילת המשפט על הסף — לחצים פסולים שהופעלו כדי לסחוט הסכמים מעדי מדינה; העדר אישור יועמ"ש בכתב לפתיחת החקירה, כהוראת חוק יסוד: הממשלה; הסתרה לכאורה של חומר ראיות קריטי מפרקליטי ההגנה; השמטות מפרוטוקולים שכיסו — מעשה שטן! — דווקא על מחדלי הפרקליטות, ועוד ועוד.

נתרכז רק בשאלת המתת, כיוון שגם רעיון ה"היענות החריגה" התבהר חיש קל כבעייתי, ולא רק בעיני פרקליטי נתניהו אלא גם בעיני השופטים; או בלשונו של כבוד השופט עודד שחם: "אנחנו לא בטוחים שזה מספיק להגיד שיש יער בלי לספר על העצים שמרכיבים את היער במקרה הזה" (14.12.20). במלים אחרות, על התביעה לספק פירוט מלא לאותה היענות חריגה, ולא רק לטעון באופן כללי לקיומה.

התביעה הכינה לפיכך רשימה של 315 מקרים שבהם היתה לכאורה עדות להיענות חריגה לדרישות נתניהו. בינתיים, פרט לבדיקה על ידי צוות הגנה, התגייסה קבוצה של כ–60 מתנדבים, אזרחים מהשורה, מיוזמתם הם, לשבת ולבדוק את כל הפריטים ברשימה הזאת, עץ אחרי עץ. הם קראו לעצמם "פרויקט 315". אפשר לסכם את תוצאות הבדיקה שלהם בערך כך: לא דובים ולא יער.

לפי "פרויקט 315", כמעט במחצית מהמקרים שמנתה הפרקליטות היא כלל לא ציינה שנתניהו היה מעורב. בחלק גדול מאלה שבהם כן היה מעורב, לטענת הפרקליטות, לא היתה היענות כלל, לא כל שכן חריגה: כתבות שהפרקליטות טענה שהוסרו עדיין מתפרסמות באתר, וכתבות שהובטח שיעלו כלל לא עלו. יש לקוות שמדובר ברשלנות — אפילו אם זו רשלנות בלתי נתפשת בתיק כל כך חשוב — ולא חלילה, בהטעיה מכוונת.

עוד התברר, שברבים מהמקרים, ה"דרישות" שנענו להן באופן חריג, כביכול, היו לא יותר מהודעות דוברים שנשלחו לכלי תקשורת רבים, ואכן פורסמו גם במקומות אחרים. חריגות ודאי אין בזה. יש, לפי "פרויקט 315", רק קומץ מקרים שבהם היתה היענות, שאולי ניתן להגדירה כחריגה.

אבל זאת בתנאי שנבין קודם מהי הנורמה שממנה חרגו. ולמרבה התדהמה הפרקליטות קבעה שההיענות היא חריגה בלי לבדוק מה נהוג — לא איזו היענות היתה לפוליטיקאים אחרים מצד "וואלה", ולא מה קורה בכלי תקשורת אחרים.

הנושא עלה, למרבה האירוניה, כאשר התברר, מתוך החומר שהפרקליטות ניסתה לכאורה להסתיר מההגנה, שאילן ישועה "נענה" ליצחק (בוז'י) הרצוג (ולרבים אחרים) באופן שגבל בהתרפסות. אז אם הוא נענה להרצוג באותה המידה שנענה לבקשות שהגיעו מנתניהו — אם לא יותר — אולי כך הוא נהג בכולם? אולי כך נוהגים גם כלי התקשורת האחרים? ואם כך אולי אין שום דבר חריג בהתנהגות של בני הזוג אלוביץ' עצמם? זה לא רק שלפרקליטות לא היתה תשובה לשאלות האלה, התברר שהיא אפילו לא שאלה אותן. היא קבעה שמשהו חריג בלי לברר מה רגיל.

אבל חלקנו, אלה הצורכים חדשות עם מידה בריאה של ספקנות, שלא קונים באדיקות כמו־דתית את נרטיב "נתניהו המושחת" שטווה בשבילנו התקשורת, דווקא יודעים מה רגיל במקומותינו. כי מי שטרח להסתכל סביב, יודע למשל שבין אלה שפעלו לקידום חוק "ישראל היום", כמו איילת שקד או חברי "יש עתיד", היו מי שקיבלו שפע של שערים חנפים ב"ידיעות אחרונות" — סיקור אוהד בדציבלים רועמים, ולא איזו "היענות חריגה" ספקולטיבית שאיש לא יודע להגדירה.

אז אותנו יותר קשה לשכנע שנתניהו קיבל שוחד, בדמות סיקור־לא־אוהד, באתר לא חשוב, ונתן בתמורה "הטבות רגולטוריות", שלטענת ההגנה דרגי הרגולציה לא התנגדו להן (גם ה"הטבות הרגולטוריות" שונמכו במהלך המשפט ל"פעולות שלטוניות"). עם כל הכבוד, יש כאן פוליטיקאים שפעלו לקדם חקיקה שנועדה לסגור עיתון, תמורת תשפוכת מתמדת של מחמאות בעיתון המתחרה. אז להגיד על כתב האישום נגד נתניהו שהוא מאולץ, ושהוא פרי בולט של אכיפה בררנית, יהיה כנראה האנדרסטיימנט של השנה.

אפשר להבין, אם כן, למה דומה שהשופטים זעים באי־נוחות בכיסאותיהם ונוזפים שוב ושוב בתביעה. הם חשים, אולי בצדק, שזו הכניסה אותם למלכוד. אם יורשע נתניהו בעבירת שוחד, השופטים, לא הפרקליטים, יהיו חתומים על הדייסה שבישלו בצלאח א־דין. וייתכן שהאפשרות הזאת לא מאוד מוצאת חן בעיניהם.

אבל לכל זה יש גם צד חיובי: משפט נתניהו פקח עיני רבים ויגמול אותנו, אולי, מתמימותנו. כל מי שעיניו בראשו מבין שאם כך ייעשה לראש ממשלה מכהן, לאדם מן השורה אין שום סיכוי לעמוד מול פרקליטות ששמה את ההרשעה מעל הצדק, ומוכנה גם לרמוס כל חוק ונורמה בדרך למטרתה. זה אומר שישראל איננה בדיוק מדינת חוק, ושאנחנו לא בדיוק עם חופשי בארצו. במלותיו המצמררות של עו"ד אביגדור פלדמן: "הפרקליטות יכולה לחסל כל אדם בישראל". עכשיו כולנו רואים איך.

הנזק שגרם יאיר לפיד ליהודים בכל העולם בנאומו על האנטישימיות

כמה מילים על הנאום של יאיר לפיד בפורום הגלובלי למאבק באנטשימיות, מפני שנדמה לי שחשוב להיות בהירים לגבי השאלה מה אופיו של הנזק שגרם האיש למדינת ישראל וליהודים מסביב לעולם, באימוץ הגרסה של שונאי ישראל לגבי מהי אנטישמיות. בקצרה: הטמעת שינאת היהודים בתוך ים כללי של שנאות, היא המכשיר שבעזרתו מנטרלים את היכולת של יהודים להאבק באנטישמיות המוסלמית – כאן, באירופה וגם בארצות הברית. זה סוג השיח שכפה ברק אובמה, והוא ידע בדיוק למה הוא עושה את זה.

אז איך זה עובד? הנה קצת יותר בפירוט, ברשותכם. .בכל מקום בעולם עכשיו מנסים הפרוגרסיביים להסית את תשומת הלב מן האנטשימיות המוסלמית על ידי דיבורים כלליים על "קיצונים" ועל "שינאה". אדם בלי השכלה ובלי שכל ישר, לא מבין איך, כשהוא צועד לתוך מלכודת השיח הפרוגרסיבי הוא בעצם מכשיר את האנשטישמיות. למה? כי קודם ממסמסים את התופעה של שינאת היהודים לתוך כל סוגי האלימות והשנאות. ואחרי שאומרים שכל השנאות הן אותו דבר, שהן נובעות מסטראוטיפים על קבוצות, יוצא שכל מי שמנסה להצביע על האנטישמיות המוסלמית הגואה, מטהראן ועד פריז, ממאלמו ועד תל אביב, מרמאללה ועד מסגדי צפון אמריקה – אומרים לו שהוא "איסלמופוב". כי הרי הוא עושה הכללות על אנשים שהוא לא מכיר. לכן בעצם, לפי ההיגיון העקום הזה, "איסלמופוביה" ואנטישמיות הן אותו דבר, שניהם שינאה סטראוטיפית של קבוצות. אני מציע לכם לקרוא את הנאום של יאיר לפיד כולו, כדי לראות שזה בדיוק המהלך: זה פשר הפיוט שלו על כך שלכל אנטישמי יש כמה חברים יהודים שאותם הוא לא שונא (אצטט את הקטע פה למטה)

אבל "איסלמופוביה" כפי שהעיר בצדק אנדרו מקארתי, "אינה באמת פוביה, אלא ביטוי שפותח בידי 'האחים המוסלמים' כדי להרתיע מפני בירור טבעה של אידיאולוגיית עליונות השריעה". ככה מנטרלים את היכולת של יהודים להלחם בשינאה המכוונת נגדם בכל מקום, כי כשהם אומרים מי שונא אותם, אומרים להם שזו גזענות. בדיוק לכן, כדי להכשיר את הגזענות של האסלאם הפוליטי, אובמה שאמר על ג'יהדיסטים שרצחו יהודים במרכול כשר בפריז ש"קיצונים אלימים" הרגו "כמה אנשים". .עוד צעד אחד משם אורבת גם הדה-לגיטימציה של הציונות (ושל הלאומיות בכלל), כפי שהעיר בצדק ההיסטוריון עשהאל אבלמן: כי לא רק שהיהודים "איסלמופובים" כלומר הפכו את השואה לקרדום לחפור בו, כדי להכתים את שמם של מוסלמים שוחרי טוב, הם גם התקבצו יחד בקהילה מדירה ששונאת זרים. לכן – אומרים שוחרי רעתנו – יש לישראל חוק שבות. .שר החוץ לפיד יצא להגנת עצמו ואמר שמי שתוקף אותו הם "דוברי הימין הקיצוני" ושהם הוציאו את דבריו מהקשרם. אבל הציטוט שהסתובב מן הנאום שלו כל כך שאנטישמיות היא כל שינאה בעולם, שינאה כנגד להט"בים, כנגד שבט הטוטסי, כנגד עבדים, ואפילו של מוסלמים כנגד מוסלמים – הציטוט הזה מייצג נאמנה את כל שאר דבריו. הנאום עושה בדיוק מה שאובמה עשה, משקף בדיוק את אותה האג'נדה הפרוגרסיבית, וכמוה הוא לוקח חלק בהפיכת "המאבק באנשטימיות" לכלי שינטרל את יכולתם של יהודים להתגונן, ולבסוף יבקש להפקיע מהם גם את זכותם להגדרה עצמית. הנה המשפט הקלישאי שממנו הייתי עושה כותרת: "האנטישמיות היא לא השם הפרטי של השנאה, היא שם המשפחה שלה." אפשר היה לשים את זה בדוקטורט של אבו מאזן על ניצול השואה לניצול הפלסטינים. זה בדיוק זה. ולפיד ממשיך: "היא כל מי שאכול שנאה עד כדי כך שהוא רוצה לרצוח ולהשמיד ולרדוף ולגרש אנשים רק בגלל שהם שונים ממנו." .כל הנאום כולו בנוי סביב התמה שאנטישמיות היא שינאת מה ששונה, ושהיא מבוססת על זרות וסירוב להכיר את האנושיות של הזולת הספיציפי. כרגיל, מרגע שהוא עולה על איזה גל, הקלישאות נשפכות מעטו של לפיד בתנופה רטורית שאין לעוצרה. הנה מה שאולי עוד לא קראתם:

"אבא שלי לא כתב את הפרוטוקולים של זקני ציון. הוא לא היה בנקאי בינלאומי. הוא לא ענה על אף אחד מהסטריאוטיפים האנטישמיים. למה הם רצו כל כך להרוג אותו?התשובה היא שהם לא רצו להרוג אותו למרות שהם לא הכירו אותו, אלא בגלל שהם לא הכירו אותו.האנטישמים תמיד אומרים, ״כמה מידידי הטובים הם יהודים״. האבסורד הוא שזה כנראה נכון. הם לא שונאים את היהודים שהם מכירים, מפני שהם יודעים שהם בני אדם כמוהם. הם שונאים את היהודים שהם לא מכירים, מפני שקל לשנוא אנשים בקבוצות. ככה השנאה עובדת. התנאי הראשון הוא הדה-הומניזציה של מי שאתה שונא. הוא לא באמת בנאדם. הוא קבוצה נטולת פנים שאתה יכול לזרוק עליה את כל הפחדים ואת כל השנאה ואת כל הדיעות הקדומות. היהודי שאתה מכיר אוהב את ילדיו, היהודי שאתה לא מכיר שונא את הילדים שלך."

אז בקיצור, הדברים ממש לא הוצאו מהקשרם. כל הנאום כולו הוא ניסיון לעשות אוניברסליזציה של תופעה ייחודית, כדי לטשטש, ולכן להכחיש, את קיומה של שינאה ספיציפית, המכוונת נגד יהודים באופן ספציפי, ושעודה מסכנת את חייהם. מדינאי שמבין את זה, יעמוד איתן מול ממשל אמריקאי שמנסה לטשטש את הרצחנות האנטישמית של טהראן. מדינאי פוסטמודרני ינסה להגיד לכל קהל שידבר בפניו את מה שהוא רוצה לשמוע. זה שר החוץ שלכם. והוא מסוכן לישראל. ולכן, לא רק "דוברי הימין הקיצוני" התחלכלו מהנאום שלו. כל מי שציוני היה צריך להתחלחל. והיה צריך להבין את ההקשר: אדם שיושב עם אנטישמים בקואליציה, לא מפתיע שהוא משתף פעולה עם הכחשת האנטישמיות.

מדיניותו של ביידן במזרח התיכון: איום ישיר על האינטרסים הישראלים

יאיר לפיד הוא הנציג של ממשל ביידן בתוך ממשלת ישראל. והוא האדם הבכיר בממשלה. המשמעות של זה היא הרת אסון, מפני שזה הופך אותו ממגן של ישראל לשותף בהונאה האמריקאית שמטרתה לשתק את יכולת ההתנגדות שלנו. .במאמר הזה, מלפני חודש, מייקל דוראן ואני הסברנו את האסטרטגיה האמריקאית, ואת שהסכם הגרעין הוא חלק ממנה. המטרה היא שינוי מערך הכוחות במזרח התיכון ויצירת סדר חדש, שאיראן עומדת במרכזו, ושיאפשר לארצות הברית מעורבות פוחתת.

"מדיניות הפייסנות המסוכנת של ביידן".

מאת: מייקל דוראן וגדי טאוב, הארץ, 27.05.2021.

במהלך מבצע "שומר החומות" הביע ממשל ג'ו ביידן תמיכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה. הוא גם בלם החלטות במועצת הביטחון של האו"ם שהיו עלולות להפריע לישראל להשיג את יעדיה הצבאיים. דבקותו בקו זה לאורך כל המבצע אינה דבר של מה בכך. אבל גם מי שנותן לממשל ביידן את מלוא הקרדיט המגיע לו בעניין זה, אסור לו לעצום עיניים מול האיום הרחב יותר שהאסטרטגיה שלו במזרח התיכון מציבה בפני ישראל. ממשל ביידן מתכוון להשלים את ההיערכות מחדש ביחס לאיראן, שאותה החל ברק אובמה. ההשלכות של מדיניות זו מסכנות את ישראל לאין שיעור יותר מכל איום שחמאס עלול להציב בפניה.
כשמדברים על ההיערכות מחדש של ממשל אובמה ביחס לאיראן, עולה על הדעת מיד הסכם הגרעין. אבל הסכם הגרעין הוא רק מרכיב אחד מתוך פרויקט רחב של יצירת סדר חדש במזרח התיכון. ורק כאשר לוקחים בחשבון את מלוא היומרה של פרויקט זה ניתן להבין לאשורם את מהלכי הממשל הנוכחי.


ראשית, ראוי לזכור שעם כל ההבדלים ביניהם, קו של המשכיות מחבר בין מדיניותם המזרח־תיכונית של שלושת הממשלים האחרונים בארה"ב, ממשלי אובמה, טראמפ וביידן. שלושתם שאפו לצמצם את המחויבויות הצבאיות של ארצות הברית באזור. יש רק שתי דרכים להשגת מטרה זו: הראשונה היא בלימה מולטי־לטרלית של איראן. זו הגישה שאימץ ממשל טראמפ, לפיה ארה"ב הנהיגה קואליציה שמטרתה לבלום את מימוש השאיפה האיראנית להגמוניה באזור, בד בבד עם פעולה אגרסיבית שמטרתה הספציפית למנוע ממנה להשיג נשק גרעיני. על פי גישה זו, את הוואקום שנוצר עקב הקטנת מעורבותה הצבאית הישירה באזור, ארה"ב תמלא על ידי חיזוק בעלות בריתה, ועידודן לעבוד יחד למען המטרה המשותפת. בחזון זה ארה"ב מעבירה אחריות למדינות ידידותיות לה ותומכת בהן.
הדרך השנייה היא פייסנות כלפי איראן. זה המודל שאובמה אימץ ושאליו חוזר עתה ממשל ביידן. תמציתה של עמדה זו באה לידי ביטוי באמירה המפורסמת של ביידן בהקשר הסורי ב–2014: "הבעיה הכי גדולה שלנו היא בעלי בריתנו". במלים אחרות, בעלי הברית של ארה"ב, ובמיוחד ישראל וסעודיה, גוררים אותה להסתבכויות מיותרות בקונפליקטים עם טהראן ומוסקווה.
בבסיס המדיניות הפייסנית עומדות ההנחות הבאות: שלמוסקווה ולטהראן יש אינטרסים בסיסיים משותפים; שבתנאים מסוימים הן ייאותו לשתף פעולה עם וושינגטון; ושדיפלומטיה היא דרך אפקטיבית יותר מאמצעי כפייה ומחבלה, כדי לשכנע את איראן להימנע מפיתוח נשק גרעיני. לפי תפישה זו על ארה"ב לרסן את בעלות בריתה — סעודיה וישראל — ולהושיט יד לטהראן מעל לראשן.
אובמה בדק את המודל הזה לראשונה בסוריה בין 2012 ל–2016. ב–2012 הוא הזהיר את נשיא סוריה, בשאר אל־אסד, שאם ישתמש בנשק כימי הוא יחצה קו אדום ויביא על עצמו תקיפה אמריקאית. שנה אחר כך אסד חצה את הקו האדום שאובמה שירטט, אבל אובמה לא מימש את איומו. בכך נתן דחיפה משמעותית לשיתוף הפעולה בין רוסיה ואיראן, שהתגייסו יחדיו להגן על כיסאו המתנדנד של אסד. מנהיג רוסיה ולדימיר פוטין סייע לאובמה למחוק את הקו האדום שלו על ידי העמדת פנים — שאמריקה היתה שותפה לה — כאילו הוא, פוטין, מנצח על השמדת מאגר הנשק הכימי של אסד. בפועל הושמדו רק מאגרי הנשק שאסד הצהיר על קיומם באופן רשמי. ב–2017 אסד השתמש שוב בנשק כימי, ובכך הוכיח כי שמר על היכולות הכימיות של צבאו, דבר שחשף את טענותיו של אובמה בדבר הסרת האיום הכימי כריקות.
הסכם הגרעין עם איראן הוא ניסיון להחיל את העקרונות שיושמו לגבי הנשק הכימי של אסד על תוכנית הגרעין של טהראן. שהרי ההסכם מציב מגבלות חלקיות מאוד על תוכנית הגרעין האיראנית, וגם זאת רק עד 2030. אבל כפי שטען ביחס לתוכנית הנשק הכימי של אסד, כך טען אובמה לגבי הסכם הגרעין עם איראן, שהוא חוסם לצמיתות את דרכה לנשק גרעיני. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), ראוי להזכיר, לא במקרה נמנעה מסיווג תוכנית הגרעין של איראן כתוכנית אזרחית לצרכי שלום. ואכן, בחינה מקרוב של התוכנית חושפת כי אלמנטים ממנה, כמו הבונקר התת־קרקעי באתר בפורדו, מיועדים לשימוש צבאי בתוכנית הגרעין. "הגודל והמבנה של מתקן זה", אמר אובמה ב–2009, "אינם מתיישבים עם תוכנית למטרות שלום". ולמרות זאת, ב–2015 הסכם הגרעין הותיר על כנו את האתר בפורדו כאילו שהדבר מתיישב עם הרטוריקה של הממשל על אודות ההסכם.
הרעיון שההסכם "ימנע מאיראן כל דרך לפתח נשק גרעיני", כדברי אובמה, היה עיקר טענותיהם של המסנגרים עליו. אבל אפילו אובמה הודה ברגע של היסח הדעת, שההסכם מתיר לאיראן להתקדם, באופן כזה, שב–2028 כבר יהיו ברשותה "צנטריפוגות מתקדמות שיעשירו אורניום באופן מהיר למדי, כך שבאותה נקודה, זמן הפריצה יתכווץ עד לאפס כמעט". המונח "זמן פריצה" מתייחס לזמן שיידרש לאיראן כדי לייצר פצצה מרגע שתחליט לעשות זאת.
החורים בהסכם הגרעין בולטים כל כך, שממשל ביידן כלל אינו טורח להסתיר אותם. במקום זאת, הוא טוען שהוא פועל לקידום הסכם "ארוך יותר וחזק יותר". אלא שטענה זו אינה אלה תחבולת הסחה. שכן ממשל ביידן אינו מתעקש לשאת ולתת על הסכם טוב יותר עכשיו. הוא מבקש לחזור להסכם הקודם, ורק אחר כך לדרוש שיפורים. במלים אחרות, הוא חוזר להסכם שמבטיח לשחרר את תוכנית הגרעין האיראנית מכל מגבלה עד 2030, ובכך שומט כל תמריץ או ענישה שהיו עשויים לעודד אותה להכפיף עצמה להסכם "ארוך יותר וחזק יותר".

ממשל ביידן נוהג בחוסר יושר דומה גם ביחס לכוונות שהוא טוען שיש לו, להגביל את כוחן של המיליציות הפרו־איראניות ברחבי העולם הערבי. גם כאן, עיון מדוקדק בהסכם הגרעין הנוכחי מאפשר להבין את המצב לאשורו. ההסכם מסיר מעל איראן כל סנקציה כלכלית, כולל סנקציות שהטיל עליה הקונגרס בתגובה לתמיכתה בטרור, להלבנת כספים על ידה, לפגיעותיה בזכויות אדם, ולתוכנית הטילים הבליסטיים שלה. במקביל לביטול הסנקציות, שהן המכשיר הלא־צבאי העיקרי לריסון איראן, ארה"ב מפעילה לחץ על בעלות בריתה לחדול ממאמציהן הצבאיים לבלימת התפשטות כוחה של טהראן.


רק לפני זמן לא רב השווה יורש העצר של סעודיה, מוחמד בן סלמאן, את המנהיג העליון של איראן, אייתוללה עלי חמינאי, להיטלר. בחודש האחרון חל שינוי דרמטי בטון דיבורו: "אנחנו עובדים יחד עם שותפינו באזור כדי להתגבר על חילוקי הדעות עם איראן", הוא אמר בראיון טלוויזיוני באפריל. בן סלמאן הכריז על פתיחה בדיאלוג עם איראן שמטרתו להפחית את המתחים. "אנחנו שואפים לאיראן משגשגת", אמר.

התמתנותו הפתאומית של בן סלמאן היא תולדה ישירה של לחצים מהבית הלבן. מרגע שביידן החל לכהן כנשיא היה לו מסר ברור לסעודים: הפסיקו את המלחמה בתימן והפחיתו את המתח עם איראן. בין השורות היה גם מסר שלישי, מובלע, אבל תקיף לא פחות: אל לסעודיה לשתף פעולה עם ישראל בניסיון להכשיל את הסכם הגרעין.


מסרים אלה הם מהפכה כוללת במדיניות האמריקאית באזור, שישראל עדיין אינה מפנימה את משמעותה. המשבר הפוליטי והחוקתי החריף שישראל שרויה בו מסיח את דעתה, והיא מוסיפה לכן להניח, כמו מכוח אינרציה — ולגמרי בטעות — שארה"ב עדיין שואפת לבלום את איראן. עד כדי כך טחו עיניה של ישראל מראות, שאך בקושי הבחינה בלחץ המופעל עליה מוושינגטון, כשם שהוא מופעל על סעודיה — לחץ גובר והולך להימנע משיבוש המאמץ האמריקאי להפוך את איראן לשותפה מרכזית ב"ייצוב" של תימן, עיראק וסוריה.


ההיערכות מחדש של ביידן כלפי איראן מציבה לפיכך דילמה קשה לפתחה של ישראל. היא יכולה להשלים עם המדיניות האמריקאית, ובכך להסיר כל מכשול, אמריקאי או ישראלי, העומד בדרכה של איראן להשתמש במיליארדי הדולרים שהיא תקבל כתוצאה מהסרת הסנקציות כדי לבנות את כוחה בעיראק, בתימן, בלבנון ומקומות אחרים. לחלופין, ישראל יכולה להמשיך לחבל במתקנים גרעיניים באיראן ולתקוף מיליציות בסוריה, אבל להסתכן בפגיעה משמעותית ביחסיה עם ארצות הברית.
דומה שישראלים רבים טרם הפנימו את ההשלכות כבדות המשקל של כל אחת מן הבחירות האלה. חלקים חשובים בממסד הביטחוני הישראלי ממשיכים להאמין במס השפתיים של ממשל ביידן על אודות בלימת איראן, ולהיאחז בתמיכה שהעניק לישראל מטעמים טקטיים במהלך "שומר החומות", כאילו ביטאה מחויבות בעלת משקל לביטחון ישראל בעתיד. אנשי ממשל ביידן מעודדים זאת. הם מפעילים בערוצים רבים את השפעתם הגדולה על הממסד הביטחוני של ישראל כדי לעבות את מסך הרטוריקה המטעה סביב החזרה להסכם. אבל אסור לנו לטעות: תוכניותיו של ממשל ביידן עומדות בסתירה מהותית לאינטרס הישראלי, והן כוללות הערכה־מחדש רדיקלית של הבריתות של ארה"ב עם ישראל וסעודיה. עצימת עיניים לא תועיל כאן. היא רק תאלץ את ישראל להתמודד עם הסכנה האיראנית אחרי, לא לפני, שאיראן תהפוך למעצמה גרעינית.

אריאלי, בוא נבדוק מי מפיץ מיתוסים עבשים

לשאול אריאלי יש תפקיד חשוב בשיח של השמאל: הכחשת עובדות היסוד של הסכסוך, כדי להרגיע את מחנה השלום ולשכנעו שלא אפסה התקווה ויש פרטנר בצד הפלסטיני. הוא עושה זאת על ידי מאמרים עמוסי פרטים פריפריאליים האמורים לבסס את סמכותו ככותב, שאותה הוא מאציל על הטענה הכוזבת שבלב הוויכוח, שאין לה כמובן שום סימוכין של ממש: שהפלסטינים ויתרו על שאיפתם לחסל את המפעל הציוני באמצעות מה שהם מכנים "זכות השיבה".

הנה כך הופיעה הטענה הזו במאמר האחרון של אריאלי שבו כתב שאני מפיץ את ה"מיתוס" ש"אין פרטנר": בפועל, כתב אריאלי, "הראשון לנהל משא ומתן על הסדר קבע היה אהוד ברק, בקמפ דייוויד 2000 ובטאבה 2001. בשתי הוועידות הללו, אף כי הפלסטינים הסכימו לפירוז מדינתם, לסידורי ביטחון נרחבים ולאי מימוש 'זכות השיבה', ברק דחה את העמדה הפלסטינית" ("הארץ", 26.3).

זה שנים שמסע התעמולה של אריאלי נסוב על הקביעה המופרכת הזאת. "זו לא הפעם הראשונה ש(אריאלי, ג"ט) מתעקש לפרסם מידע דומה ואני מתעקש לחשוף את ההטעיה", כתב בן־דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר, בתגובה למאמר של אריאלי. "בפועל, במסמך התשובה הרשמי של הרשות הפלסטינית להצעות של קלינטון, מ–1 בינואר 2001, נכתב כהאי לישנא: 'איננו יכולים לקבל הצעה שאינה מבטיחה את זכות הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם'" ("ידיעות אחרונות" 2.4). גם לגבי שיחות טאבה אין שחר לדברי אריאלי. ימיני מזכיר כי מיגל מורטינוס, שנכח כמשקיף מטעם האיחוד האירופי בשיחות טאבה, העיד כי "הצד הפלסטיני שב והדגיש שהפליטים הפלסטינים צריכים לקבל זכות שיבה לבתיהם על פי פרשנותם להחלטה 194 (של עצרת האו"ם, ג"ט)".

אבל מפעל ההונאה ארוך השנים של אריאלי אינו מבוסס על פרשנות שגויה של מסמך בודד או אפילו של סבב אחד של שיחות. מדובר בהכחשה שיטתית של עובדות היסוד שעליהן התרסקה אשליית הפיוס ההיסטורי בינינו לבין הפלסטינים. כפי שהבחין שלמה אבינרי, במשך שנים רבות האמין מחנה השלום הישראלי ש"התנועה הלאומית הפלסטינית היא תמונת ראי של תפישת הציונות", ושעל כן יש מקום לפשרה של חלוקת הארץ בין שתי התנועות הלאומיות ("אוסלו: החלום ושברו", "הארץ", 10.7.14). אבל, הוסיף אבינרי, התברר שהתנועה הלאומית הפלסטינית לא רואה בציונות תנועה לאומית לגיטימית אלא מפעל קולוניאלי שיש לחסלו. דומה שהבעיה חמורה אפילו יותר: בניגוד חריף לדברי אריאלי, למשל במאמרו "אבו מאזן רוצה מדינה, לא שיבה" ("הארץ", 18.11.2012), עיקרו של האתוס הלאומי הפלסטיני אינו עצמאות פוליטית, אלא שיבה גיאוגרפית לתוך מדינת ישראל.

בספרם "מלחמת זכות השיבה", פורשים ד"ר עינת וילף ועדי שורץ את העדויות הרבות לכך ששיבה היא־היא מטרתם של הפלסטינים ואין בִּלתה. ספרי הלימוד, הסמלים הלאומיים, המפתחות העוברים מדור לדור, הטקסים והנאומים הפוליטיים כולם מעלים אותה על נס והופכים אותה ללב האתוס הלאומי. לכן למשל, כך הם מסבירים, אין זה מקרה שסאיב עריקאת שניהל את המשא ומתן מול ישראל, הקפיד להימנע מן הביטוי "שתי מדינות לשני העמים" ונהג לומר במקום זאת, "שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום". הצוות שלו הסביר את פשר הניסוח החמקמק במכתב ממאי 2009: "לאזכור זכותם של שני העמים להגדרה עצמית עשויה להיות השפעה שלילית על זכויות הפליטים, כלומר על זכות השיבה, שכן משתמע מכך שהפליטים הפלסטינים יוכלו לממש את זכות השיבה שלהם רק בהקשר של זכותם להגדרה עצמית" ולכן הדבר עשוי להתפרש כאילו "אש"ף אינו מבקש עוד הגדרה עצמית פלסטינית בשטחה של מדינת ישראל" (מתוך "מלחמת זכות השיבה").

גם תומכים רבים של תהליך אוסלו בראשיתו נאלצו להתפכח מהאשליה שעמדה בבסיס ההסכם בשל ההתעקשות הפלסטינית בנושא זה: "זכות השיבה היא מיסודות הזהות הפלסטינית ומעקרונות היסוד של התנועה הלאומית הפלסטינית", כתב אלכסנדר יעקובסון ("בלי אשליות על מחמוד עבאס", "הארץ", 29.6.2017). "קשה מאוד לוותר על תביעה זו, אבל בלי ויתור זה — אין משמעות לדיבורים על שלום". עבאס, כתב יעקובסון, "עקבי בסירובו לוותר על הדרישה לזכות השיבה של (צאצאי) הפליטים לישראל".

אריאלי נוטה להתחבא מאחורי פלפול האומר שהפלסטינים אמנם לא ויתרו על הזכות, אבל כן ויתרו, כביכול, על מימושה. אבל זו התחכמות תפלה. מחמוד עבאס הבהיר זאת היטב, בנאום בערבית, בינואר 2014 (תוך איזכור מפורש של עצמו): "זכות השיבה היא החלטה אישית", קבע. "מה פירוש הדבר? שלא הרשות הפלסטינית, לא המדינה, לא אש"ף, ולא אבו מאזן (עבאס, ג"ט) ולא שום מנהיג ערבי או פלסטיני יש להם זכות לשלול ממישהו את זכות השיבה…. הבחירה היא שלך. אתה רוצה לשוב? אז תשוב…. אפילו אב לא יכול לוותר על זכות זו של ילדיו" (תרגום מציטוט באנגלית ב–The Times of Israel, 13.1.2014).

לפי גרסת המציאות האלטרנטיבית של אריאלי, אהוד אולמרט, לולא נאלץ להתפטר, היה מוביל אותנו לארץ השלום המובטחת שברק כביכול סירב להיכנס אליה. גם בזה, כפי שהראה ימיני, אריאלי מטעה את קוראיו כבר שנים, על ידי הצגה של מסמך של עבאס מ–2009 כאילו הוגש לאולמרט ב–2008 (כלומר לפני שהסתיים המשא ומתן), וכאילו המסמך הבטיח, לפי גרסת אריאלי, ש"הפליטים לא חוזרים לישראל". אבל זה לא מה שכתוב במסמך, מסביר ימיני. המסמך דורש "שיבה של 15 אלף פליטים לשנה, במשך עשר שנים, שיתחדשו" (ynet, "הצעות שהפלסטינים יכולים לסרב להן, שוב ושוב", 14.2.2020).

גם במאמרו הנוכחי אריאלי מצטט את אולמרט לביסוס דבריו: בראיון ב–2012, הוא מזכיר, אמר אולמרט: "הפלסטינים אף פעם לא דחו את הצעותי". אבל לדברי אולמרט אין שחר, וחזקה על אריאלי שהוא יודע זאת. בראיון ל"וושינגטון פוסט" במאי 2009 אמר עבאס כי סירב להצעות של אולמרט משום ש"הפערים היו גדולים מדי". קונדוליזה רייס דיווחה בספרה No Higher Honor, שעבאס דחה את הצעת אולמרט אף כי, תוך הפקרות שקשה להבינה, הסכים אולמרט להכיר בעקרון "זכות השיבה", מתוך הנחה שיוכל להגביל את מספר ה"שבים". לצערה של רייס עבאס דחה את רעיון המספר המוגבל. "אני לא יכול לומר לארבעה מיליון פלסטינים שאין להם זכות שיבה", הוא אמר לה.

אבל מעל הכל ראוי לזכור את דבריו של דניס רוס, יונה מובהקת, בסיום ספרו The Missing Peace: העדות המכריעה לכוונותיהם של מנהיגים מצויה בתשובה לשאלה פשוטה, כתב רוס: עד כמה הם מכינים את עמם לפשרה. ערפאת לא הכין את עמו לפשרה, ואף מנהיג פלסטיני שבא בעקבותיו לא עשה זאת. לכן שום פרשנות יצירתית לא תוכל לכופף את המציאות כך שתטיל איזו ביצת קינדר רטורית, שאם רק נקלף אותה בזהירות, נמצא בתוכה את הגוזל המיוחל של יונת השלום. האמת היא פשוטה וחדה: אין פרטנר. מטרת התנועה הלאומית הפלסטינית איננה עצמאות מדינית, אלא חיסול הציונות.

אז איך קורה שכותב כמו אריאלי ממשיך לאחז את עינינו במשך שנים רבות כל כך, מבלי לאבד מן המוניטין שלו כ"מומחה"? הסיבה היא, כנראה, שמחנה השלום, למרות כישלונו ההיסטורי, הדרמטי, רוצה בכל לב שימשיכו להונות אותו, כדי שלא ייאלץ להישיר מבט אל המציאות. הגיע הזמן להתגבר על האבל המובן הזה על אובדן החלום, ולחזור אל קרקע המציאות. מפני שרק ראייה נכוחה תבטיח שנוכל להתמודד עם הסכנות הרבות שהמזרח התיכון מזמן לתושביו.

בשולי הדברים אני נדרש לתקן גם את הרושם המטעה שיצר מאמרו של אריאלי בעניינים אחרים. אמנם לפרקים הוא הביא את דברי כלשונם, אבל אז המשיך להפריך טענות מוגזמות שנגזרות כביכול מדברי. די לעבור על כותרות המשנה של מאמרו כדי להבין את המניפולציה הרטורית של "הפרכת" ה"מיתוסים" שאני מפיץ כביכול: לא אמרתי שהארץ היתה "שוממה וריקה", אמרתי שחלק ניכר מהערבים שהיו כאן ב–1948 הגיעו בעקבות המנדט והעליות הציוניות. זו טענה נכונה. לא אמרתי ש"רק היהודים הביאו קידמה", אלא שהיהודים הביאו קידמה, שגם זה כמובן נכון. לא אמרתי ש"אין עם פלסטיני" אלא שהתודעה הלאומית הפלסטינית התעוררה רק בתגובה לציונות. אריאלי מפריך את ההגזמות, והקורא העירני ודאי שם לב שהוא לא הפריך ולו טענה אחת משלי.

ולבסוף לא יכולתי שלא להתפעל מהתעוזה של מי שמפיץ מיתוסים עבשים על פרטנרים פלסטינים מדומיינים, אבל מציג את עצמו כמי שמפריך "מיתוסים עבשים".

תשובתי לפרופ' מני מאוטנר – בביקורתו על "ניידים ונייחים"

מאוטנר, על זה היה צריך להיות הוויכוח

במובן מסוים הוויכוח ביני לבין פרופ' מני מאוטנר ("הארץ", 26.2), הוא הוויכוח הנכון עבור העמדה שמציג ספרי, "ניידים ונייחים: מאבקן של האליטות נגד הדמוקרטיה הישראלית". מאוטנר הוא מייצג מובהק של העמדה שכיניתי "ליברליזם אנטי־דמוקרטי", המבטאת את האינטרסים והשאיפות של האליטה הקוסמופוליטית של הניידים. אבל מאמרו מקשה לקיים את הוויכוח, בשל שיבושים, שגיאות והצגה מטעה של עמדתי. צריך, אם כן, לנכש כמה עשבים שוטים כדי לזהות את קווי המיתאר של המחלוקת העקרונית.

ראשית, מוזר היה לי לקרוא ש"המלה 'כיבוש' אינה מופיעה (בספרי, ג"ט) אפילו פעם אחת!". לא כדאי לקבוע מסמרות כאלה אם לא מקפידים לקרוא את הטקסט בעיון. אני לא רוצה להישמע קטנוני, אבל למען הסדר הטוב, המלה מופיעה בספר פעמיים — אחת בהקשר הפלסטיני ואחת בהקשר אחר. כמו כן מופיע הביטוי "הממשל הצבאי". ולא רק המלה והביטוי — עתיד השטחים והסכסוך הישראלי־פלסטיני נדונים בספר בכמה הקשרים שונים, כולל הוויכוח בין פרופ' מרדכי קרמניצר ופרופ' רות גביזון ז"ל, על השאלה האם סוגיית הכיבוש דורשת הכרעה משפטית או פוליטית. בקיצור, אין שחר לטענה שאין בספרי "אף מלה על הכיבוש".

במאמר של מאוטנר, מנגד, אין אף מלה על הסרבנות הפלסטינית. זה לא מקרה. השמטה זו מאפשרת לו לטעון שהכיבוש "עומד במרכזה" של הלאומיות היהודית, כאילו אנחנו ולא הם, אשמים בהתמשכותו. בחסות נוסחת הכיבוש־הוא־הלאומיות מאוטנר מקדם תפישה של הלאומיות בכלל והלאומיות היהודית בפרט, לא כביטוי של הזכות הדמוקרטית להגדרה עצמית, אלא כשלילת האחר. לפיכך, לשיטתו, הכיבוש הוא תוצאה מתבקשת של פגם מוסרי יסודי שהיה בציונות, מרגע שהיא טענה לבעלות על ארץ ש"היתה מיושבת בבני עם אחר, שחי בה כבר מאות שנים", והפעילה כלפיו "פרקטיקות של קולוניאליזם התיישבותי".

האם מאוטנר הוא אנטי־ציוני? קשה לומר. לפעמים דומה שהוא מוכן להתפייס עם הלאומיות היהודית ואפילו עם הדת, בתנאי שחילונים נאורים יעזרו לשתי אלה להתפתח בכיוון הליברלי הנכון, כפי שכתב בספרו מ–2008, "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת". פעמים אחרות דומה שהוא רוצה לרפא אותנו כליל מן הציונות: "על ישראל", הוא כותב בסיומו של אותו ספר, "לטפח זהות לאומית ישראלית, המשותפת לכל אזרחיה".

אפשר להתווכח עם ההצעות האלה על בסיס היסטורי כמו גם על בסיס מושגי. אפשר לשאול: איזה עם ישב כאן "מאות שנים", אם התודעה הלאומית הפלסטינית נולדה רק בתגובה לציונות? ואפשר להזכיר שחלק ניכר מהערבים שהיו בארץ ישראל ב–1948 היגרו לכאן בעקבות תנופת הפיתוח שהביאו אתם החלוצים היהודים והמנדט הבריטי. אפשר גם להתווכח עם תפישת הלאומיות כשלילת האחר, המתעלמת מכך שהציונות קיבלה את הצעות החלוקה שהועלו ב–1937 וב–1947, ולסירוגין בין 1993 לתוכנית טראמפ. בעיקר רצוי לחלוק על הרעיון המופרך שאפשר להנדס את הלאומיות מלמעלה, בניגוד לרצון הערבים והיהודים במדינת ישראל, שאם יש דבר אחד שהם מסכימים עליו, כמעט עד אחד, הרי זו התנגדותם לתוכנית מאוטנר למזג אותם ללאום אחד.

אבל נדמה לי שלא זה העניין. טענתו של מאוטנר שהעיסוק בכיבוש נעדר מספרי אמנם שגויה עובדתית, אבל היא תרה אחר משהו שאינו לגמרי חסר שחר: העיסוק שלי בכיבוש אינו אובססיבי דיו כדי לזכות אותי בתעודת יושר מטעם המחנה הנאור. ואכן אין לי צורך בתעודת יושר כזאת. אני לא מוכן לקחת חלק בהתפלשות הטקסית ברגשות אשם לגבי דבר שהסרבנות הפלסטינית נושאת באחריות להמשך קיומו.

קרוב יותר לליבת טענותי הוא נושא אחר שמאוטנר נדרש לו: הפופוליזם והניאו־ליברליזם, וגם כאן הוא מטעה את הקוראים. לפי דבריו, אני טועה כשאני טוען כי הפופוליזם קם בין השאר כדי למחות על הפגיעה בריבונות האזרחים, כלומר בדמוקרטיה. "הפירוש הרווח לעליית הפופוליזם", הוא כותב, אינו רואה בו תגובה לפגיעה בדמוקרטיה, אלא "תגובת נגד להשלטת הניאו־ליברליזם". והוא מוסיף, "טאוב אינו דן כלל בניאו־ליברליזם".

לא נכון. ההקדמה לספרי מבהירה כי חזונם של הניידים, חזון הכפר הגלובלי, "התבסס על תפישה ניאו־ליברלית". אכן המפלגות הפופוליסטיות, הימניות והשמאליות, מתנגדות לחזון זה, ועובדה זו ניצבת במרכז הדיון שלי כבר מתחילתו.

במאמרו, מאוטנר לכאורה סותר את עצמו בנושא זה: הוא טוען שהניאו־ליברליזם פגע בדמוקרטיה. היה צריך להיות ברור לו, לכן, למה מחאה נגד ניאו־ליברליזם יכולה להיות בה בעת מחאה נגד הפגיעה בדמוקרטיה. זו לא שאלה תיאורטית, כפי שיודע כל מי שטרח לעיין ב"פירוש הרווח" לתופעה פופוליסטית מרכזית — הברקזיט.

אבל אז מגיעה טענה תמוהה עוד יותר: שהפגיעה בדמוקרטיה היא בכלל תוצאת לוואי לא מכוונת של הניאו־ליברליזם: "טאוב מונה לא פחות מ–15 מופעים", כותב מאוטנר, "המלמדים לדבריו, על כך שהאליטות המערביות חותרות תחת הדמוקרטיה. אבל הדיון האקדמי מלמד שכמעט כל המופעים האלה אינם נובעים מהחלטה של האליטות לפגוע בדמוקרטיה". האומנם זה מה ש"הדיון האקדמי מלמד"? אני לא יודע על "כמעט כל המופעים", אבל לא במקרה הקדשתי פרק שלם למופע מרכזי מאוד של התקפת האליטה על הדמוקרטיה: האקטיביזם השיפוטי בישראל, שחתירתו תחת הדמוקרטיה היא מלאכת מחשבת של כוונת תחילה ותכנון ארוך טווח. אם הפניה "לדיון האקדמי" תעזור כאן, אולי יסייע למאוטנר לעיין בספר, "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת" מאת מנחם מאוטנר.המחבר מראה שם בפירוט איך אנשי האליטה של השמאל, שהודחו מן השלטון בבחירות 1977, "הגיבו על כישלונם ב'פוליטיקה של הבחירות' בהעתקת חלק מהמאבקים הפוליטיים שלהם לזירה של בית המשפט העליון". כלומר, הם יצרו לעצמם דרך לעקוף את הדמוקרטיה באמצעות הרשות השופטת ולכן גם תמכו בהתעצמותה על חשבון הרשויות הנבחרות.

זו תרומתו המשמעותית ביותר של מאוטנר לדיון הציבורי, ומכאן הנטייה של רבים לראות בו מתנגד לאקטיביזם השיפוטי. זו טעות. הביקורת של מאוטנר היא טקטית ביסודה, מפני שגם הוא אוחז בתפישה אנטי־דמוקרטית לפיה הרשות השופטת מייצגת מעצם טבעה את הליברליזם של החלק החילוני והנאור בחברה. לפיכך מוטלת עליה החובה לקשור את שאר הציבור, הנאור פחות, באפסר ליברלי — אחרת אי אפשר יהיה להציל את כולנו מחשכת הלאומיות והדת.

ספרו של מאוטנר "הליברליזם בישראל" (2019) מצייר את יחסי הרשויות כך: הכנסת והממשלה מגלמות את הלאומיות היהודית, ולכן על בית המשפט להוות משקל נגד ליברלי לסכנות אלה. ומהו בדיוק הליברליזם שבשמו הוא מבקש לרסן את הלאומיות? זה ליברליזם פטרנליסטי דל, המנתק את זכויות הפרט והשוויון מבסיסן בריבונות האזרחים.

מדובר באידיאולוגיה אוליגרכית, מבית המדרש של העריצות הנאורה. ולכן מאוטנר רוקד מסביב לנושא המרכזי של ספרי, אבל נמנע מלהציג אותו כהווייתו. כך הוא מסווה את העובדה שהביקורת שלי מכוונת באופן ספציפי נגד עמדות כמו שלו, נגד אליטה יהירה הרואה לעצמה זכות לקבוע את גורלנו במקומנו, והמקדמת את השקפתה זו על ידי הסתרת האגרוף האנטי־דמוקרטי בתוך כפפת הביקורת על הלאומיות. וזה הרי לב העניין. הרשויות שאותן מבקש מאוטנר לקשור באפסר בשם החשש מן הלאומיות הן, לא במקרה הרשויות הנבחרות. והאפסר עצמו, שוב לא במקרה, נמצא בידי הרשות האחת שאינה נבחרת, זו המייצגת את האליטה העשירה, המשכילה והמבוססת. כך עובד הפטנט הרטורי: הכפשת הלאומיות היא ההצדקה לסירוס הדמוקרטיה, שכן ההמונים, כידוע, לאומנים. זו ליבת האליטיזם של מה שכיניתי ליברליזם אנטי־דמוקרטי.

תו ההיכר של גניבת הדעת הזאת הוא ההפרדה המלאכותית בין "מהות הדמוקרטיה" שהיא, כך אומרים לנו, זכויות אדם, לבין הבחירות, שאינן אלא "הפרוצדורה של הדמוקרטיה". בחסות התיאוריה המופרכת הזאת, המזהה את האוליגרכיה המשפטית עם "דמוקרטיה מהותית", מבטיחה לנו האליטה שהיא תשמור על זכויותינו אם נמשכן בידיה את ריבונותנו. זו העמדה שמאוטנר מצדד בה, ולא מאתמול. אפשר למצוא אותה במאמר מ–1993 הנחשב לציון דרך בקריירה שלו, "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי" ("עיוני משפט"). כבר שם הוא אימץ את ההבחנה בין מהות לפרוצדורה. והמאמר מסתיים במה שאפשר לאמץ, נדמה לי, כשבועת הצופה של הניידים. אחרי שהוא מציין בדאגה את עלייתם של "כוחות הלאומנות והיהדות" שבית המשפט הליברלי נאבק בהם, חותם מאוטנר בקריאה לאליטה הקוסמופוליטית: "כל מי שסבור כי בשנים שיבואו חייבת זיקתה של ישראל למערב הליברלי להימשך ואף להתעצם, חייב לייחל שמאבקו של בית המשפט יוכתר בהצלחה". על זה היה צריך להיות הוויכוח.

הקרן החדשה להרס המפעל הציוני

בחלוף חודש, הנה גרסה פתוחה של מאמר התשובה שלי לנשיא הקרן שקוראת לעצמה בעברית "הקרן החדשה לישראל" בזמן שבאנגלית שמה "הקרן לישראל חדשה". תקציר הפרקים הקודמים. הויכוח התחיל ממאמר שלי ששמו היה "הקרן החדשה פועלת לנורמליזציה של האנטישמיות" (הארץ 28.1.21). נשיא הקרן, פרופ' דייוויד מאיירס, השיב לי במאמר דל טיעונים ורב השמצות. ואז עניתי לו במאמר זה שלפניכם.

למאמר זה הגיב מנכ"ל הקרן בישראל, מיקי גיצין, אבל בשלב זה הרגשתי שמיציתי את הויכוח ולא השבתי לגיצין, לפי הכלל "אל תען כסיל באיוולתו". אבל מאיירס הוא לא כסיל בשום מובן, והנזק שהקרן שלו גורמת לישראל הוא עצום. בין השאר אירגונים שהיא מממנת אחראים במידה לא מבוטלת לכך שאנחנו עכשיו עומדים בפני הליך בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

אז הנה התשובה למאיירס:

דרושה בהירות, בשעה שהקרן החדשה מסתתרת מאחורי עמימות
גדי טאוב, הארץ, 25.02.2021

פרופ' דייוויד מאיירס, נשיא הקרן החדשה לישראל, סבור שאני נמצא "בצד הלא נכון של הדמוקרטיה" ("הארץ", 5.2). וזאת מפני שלפי דעתו, "הזכות היחידה החשובה (לחתום מטה, ג"ט) היא הגדרה עצמית. הקבוצה היחידה שזכאית לכך לדעתו היא היהודים"

מה פירוש הטענה שאני חושב שזכות זו שמורה רק ליהודים? אני מניח שמאיירס אינו מתכוון שבדעתי להתכחש לזכותם של עמים אחרים — ההולנדים, או האיטלקים, או הרומנים, למשל — להגדרה עצמית במדינתם. אם כך אולי הוא מתכוון לכך, שלפי דעתי היהודים הם היחידים שמגשימים את הזכות להגדרה עצמית לאומית במסגרת מדינת ישראל? אם זו כוונתו, הוא כמובן צודק. אני מאמין בתפישה ההרצליאנית לפיה לכל עם מגיעה עצמאות פוליטית במסגרת מדינת לאום משלו, וישראל מממשת זכות זו עבור היהודים בלבד. זה טבען של מדינות לאום: הן מממשות זכות הגדרה עצמית של לאום אחד בלבד, לאום הרוב, גם אם יש בהן מיעוטים. אם הן מממשות זכות זו עבור כמה לאומים, הן כבר לא מדינות לאום אלא מדינות רב־לאומיות.

אבל דומה שגם מאיירס מכיר בזכותנו זו, שכן הוא מוסיף, בשם הקרן, כי "חשוב להבהיר: הקרן החדשה לישראל תומכת בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בארצו". מה מבדיל אם כך, בין עמדתו לעמדתי? מדוע אני "בצד הלא נכון של הדמוקרטיה" ואילו הוא בצד הנכון? האם הוא מתכוון בפשטות ל"שתי מדינות לשני עמים", או שמא הוא רומז למשהו אחר, לכך שבתוך מדינת ישראל היהודים אינם "הקבוצה היחידה שזכאית" להגדרה עצמית? ואם כך, האם "הצד הנכון של הדמוקרטיה" הוא, לפי הקרן, החלפת המדינה היהודית במדינה רב־לאומית, או מדינת כל אזרחיה שאינה לאומית?

הטקסט של מאיירס אינו מאפשר להכריע בין הפרשנויות האלה, ואולי אין זה מקרה. אם מאיירס והקרן שבראשה הוא עומד אכן מבקשים להחליף את המדינה היהודית במדינה רב־לאומית או אזרחית שאינה לאומית, מובן למה עדיף להסתיר זאת מאחורי ניסוחים מעורפלים והצהרת אמונים כללית לערכים הומניסטיים. אבל אני מודה שאין לי כל דרך להוכיח מתוך הטקסט של מאיירס שזו אכן השקפתו, או שזאת הסיבה לעמימות המתעתעת במאמרו

ובהעדר יכולת לפענח את כוונת מאמרו לאשורה גם אחרי שחילצנו את הבר מן המוץ, כלומר את עיקרי הטענות מתוך ההשמצות האישיות, לא נותר לנו כנראה אלא לחפש את ההוכחה, כפי שאומרים הבריטים, בפודינג: לשאול מהם גבולות הגזרה האידיאולוגיים של הארגונים שהקרן תומכת בהם. וכאן כל מה שהיה מטושטש לפתע מתבהר: הקרן תומכת באופן עקבי בארגונים המציירים את ישראל באופן חד־צדדי כפושעת מלחמה (למשל "יש דין" ואחרים), לעתים על בסיס עדויות אנונימיות שאין דרך לבדוק אותן (כפי שנוהגים "שוברים שתיקה"); בארגונים השואפים ליצור מעקפים לחוק השבות, על ידי מתן מעמד קבע לעשרות אלפי מסתננים; או בארגונים המבקשים להפוך את הלידה בישראל לעילת איזרוח (למשל "המוקד לפליטים ולמהגרים", "א.ס.ף." ועוד); וכן בארגונים החותרים בגלוי לגרור את ישראל לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

לפי דו"ח של NGO Monitor, אתר האינטרנט של הקרן החדשה הצהיר בעבר על הנחיה שלא לממן ארגונים המבקשים לעודד תביעות נגד ישראלים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. אבל, מוסיף הדו"ח, הנחיה זו הוסרה מאתר הקרן. ואכן ארגונים המוסיפים לקבל את תמיכתה פועלים להביא ישראלים לפני בית דין זה."בצלם" הוא אחד הארגונים הנתמכים המזוהים ביותר עם הקרן, וכך הוא מתאר את ישראל בכותרת הדו"ח האחרון שלו: "משטר של עליונות יהודית מהים עד הירדן: זהו אפרטהייד". בנוסף, הוא פועל באופן ספציפי להסרת המכשול החשוב ביותר נגד תביעות בהאג: קיומה של מערכת משפטית הגונה ואפקטיבית בתוך ישראל גופה. כך למשל חתם "בצלם" על הסכם עם ממשלת הולנד שבו התחייב להפיק דו"ח "על תפקידו של בית המשפט העליון בנישול קהילות פלסטיניות". בית המשפט, לפי "בצלם", הוא לא הרבה יותר מחותמת גומי של הכיבוש. לאחרונה נשאו מאמצים אלה פרי ובית הדין בהאג אכן הכריז על כוונתו להפעיל את מנגנון התביעה שלו נגד ישראלים, על סמך ההנחה שבג"ץ הוא חלק מן הבעיה, לא חלק מן הפתרון. גם ארגונים אחרים המבקשים להביא ישראלים לדין בהאג — כגון "יש דין" ו"מרכז עדאלה", נתמכים על ידי הקרן.

אבל מעבר לכל זה נייר הלקמוס המבדיל באופן ברור בין דברים שאפשר לציירם כניסיון לשפר את הדמוקרטיה, לבין ניסיונות לדה־ציוניזציה של מדינת ישראל, הוא העמדה ביחס למה שהפלסטינים מכנים "זכות השיבה" — הדרישה ליישב את הפזורה הפלסטינית המונה מיליונים בתוך ישראל של הקו הירוק. מובן שמי שתומך בשאיפה זו לחיסול הציונות לא יכול בה בעת לטעון שהוא רק מבקש לשפר את ההתנהגות של ממשלת ישראל. והנה ארגונים כאלה דווקא חביבים על הקרן. בין נתמכיה אפשר למצוא בצד "מרכז עדאלה" (שסעיף 4 ב"חוקה הדמוקרטית" שהוא מציע לישראל דורש הכרה בזכות השיבה), את ארגון "לוחמים לשלום", שאנשיו הצהירו בסרטון תעמולה שהפיקו על תמיכתם ב"זכות השיבה" (אם כי, באופן פרדוקסלי, לטענתם מבלי לתמוך במימושה).

לכן מתעורר החשד שעננת הטשטוש הרטורי אינה איזה כתב צופן שיש לפענח, אלא אמצעי להסתרת השקעותיה של הקרן בארגונים המבקשים לקעקע את המפעל הציוני.לנוכח כל זאת, לא הופתעתי כלל מכך שהקרן חתומה על הצהרה הקוראת לממשלת ארצות הברית שלא לאמץ בחוק את הגדרת האנטישמיות של "הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה" (IHRA). משמעות אי־האימוץ בפועל תהיה, כפי שכתבתי במאמר שכה קומם את מאיירס, פתיחת פתח ללגיטימציה של האנטישמיות.תשובתו של מאיירס נשענת על ההבחנה הפורמליסטית הדקה בין שימוש בהגדרת האנטישמיות של IHRA לצרכים חינוכיים (הקרן, לדבריו, בעד שימוש כזה), לבין הפיכתה לבסיס להגדרת האנטישמיות בחוק, כפי שעשו כמה מדינות. הקרן מתנגדת למהלך כזה משום שאז, לדעתה, ייפתח פתח לשימוש לרעה בהגדרה כדי לפגוע בחופש הביטוי ולמנוע ביקורת לגיטימית על המדיניות של ממשלת ישראל.ראשית, משמח לגלות — דווקא בשעה שהשמאל האמריקאי שקוע כולו בלהט צנזוריאלי נגד כל מה שהוא מגדיר כ"שיח שנאה" — שיש המבקשים להרחיב, ולא להצר את חופש הביטוי. תמהני אם מאיירס ידבק בנחישות רבה כל כך בהגנתו על חופש הביטוי גם, למשל, במקרים שבהם הגדרת המונח "איסלאמופוביה" מתרחבת לכדי איסור בפועל למתוח ביקורת על אנטישמיות של מוסלמים.

אולי הייתי נוטה יותר להאמין שסוגיית חופש הביטוי היא אכן מה שמטריד את הקרן לו היה מאיירס עונה על השאלה המרכזית במאמרי, שלא נגעה לסוגיה הפורמלית של אימוץ בחוק לעומת פדגוגיה גרידא, אלא לעובדה הבולטת שהדוגמאות שהקרן מביאה לשימוש "לרעה" בהגדרת האנטישמיות כדי להשתיק ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל, כלל אינן עוסקות במדיניות של ממשלת ישראל.אם הקרן אכן שואפת להגן על הזכות למתוח ביקורת על מדיניות — שאיפה שגם אני שותף לה — למה לצורך זה היא רוצה להחריג מהגדרת האנטישמיות בחוק את הטוענים ש"קיומה של ישראל הוא מפעל גזעני"? האם אכן אפשר לומר שמי שסבור שהציונות היא גזענות מותח ביקורת על מדיניות של ממשלה כזו או אחרת? ולמה, אם הקרן מתנגדת נחרצות לתנועת החרם, כפי שמצהיר מאיירס במאמרו, היא רואה "הגזמה מזיקה" בהצהרה "החד־משמעית של מחלקת המדינה בתקופת מזכיר המדינה פומפאו ש'אנטי־ציונות היא אנטישמיות' וש'הקמפיין הגלובלי של ה–BDS (הוא) התגלמות של אנטישמיות'"? מה לא חד־משמעי באנטישמיות של תנועת ה–BDS השואפת לכפות עלינו את מה שמכונה "זכות השיבה"?

נדמה לי לכן, שהסיבה האמיתית לכעס של מאיירס היא שמאמרי דרש בהירות, בשעה שהקרן מסתתרת מאחורי עמימות. אבל לישראלים מגיעה בהירות. וייתכן שהם לא יאהבו את התחושה הנלווית לכל הרטוריקה המוסרנית הזאת, כאילו יהודים אמריקאים מן השמאל מבקשים לשנות לא את מדינתם, אלא את מדינתנו, כדי שיֵקל עליהם לשאת חן בעיני מקדמֵי האופנה הפרוגרסיבית בארצם, שהיא במידה גוברת אנטי־ישראלית.

מרב מיכאלי – "מושיעת השמאל"

מאמר דעה בהארץ מאת ד"ר יריב בן-אליעדר, נכדו של בן-גרויון

מרב מיכאלי, שכנראה תמחק את מרצ, היא עכשיו הגיבורה התורנית של השמאל הישראלי. שזה מסוג האירוניות שהפוליטיקה הישראלית מייצרת בשפע, מפני שהפמיניזם הרדיקלי שמיכאלי מקדמת, עד כמה שאני יכול לראות, בלי להבין מה מגולם בו, ומתוך אמונה נחרצת גם בשקריו הבוטים ביותר, הוא אולי הרבה דברים, אבל לקרוא לו "שמאל" זה ממש קומי.

הפמיניזם מהזן הזה הוא אמריקאי, והוא צמח מתוך המפנה הימני הדרמטי שפקד את הליברלים באמריקה, בשנות השישים. הרבה דיבורים על מרקסיזם היו שם, אבל נשמת אפה של המוטציה הפוליטית המכונה "השמאל החדש" היתה אינדיבידואליזם – רדיקלי עוד יותר מזה של הימין.

דגרסיה קלה, ברשותכם:

הימין האמריקאי, כידוע, הוא קפיטליסטי אינדיבידואליסטי. ככזה הוא לא היה מעולם בפשטות או בנוחות שמרני. השוק החופשי, אותו מנגנון מבוזר המתעל משאבים על פי יעילות לאפיקים מתחלפים תמיד, הוא כוח מהפכני מיסודו. לא במקרה מוצרי הצריכה ששינו את מרקם החברה ואת חיי היומיום שלה – המכונית, הרדיו והטלוויזיה, הטלפון הנייד, הרשתות החברתיות וכו' וכו' – התפשטו בחברה האמריקאית במהירות עצומה, ונתקלו בפחות התנגדות בתחומה מכפי שהם נתקלים בכל מקום אחר. האינדיבידואליזם גם הוא מסוכסך עם השמרנות, משום שהוא כופר במשתמע ולעתים בגלוי בסמכותן של נורמות חברתיות. האינדיבידואליסט הוא בהגדרה נשמע לצו האישי על חשבון החברתי. והשניים, קפיטליזם ואינדיבידואליזם,כמובן קשורים זה בזה, ומגולמים יחדיו בדמותו של היזם – ראש החץ של השינוי.

השאלה היא, אם כן, מה ימנע מחברה הדוגלת הן בשוק חופשי והן באינדיבידואליזם מלהתפרק לאטומיזם ואנרכיזם? התשובה של הימין האמריקאי היא ששלושה חישוקים ימנעו את ההתפרקות הזאת, וייצרו סולידריות, מידות טובות, והתחשבות בצרכי הזולת: אלוהים, האומה, והמשפחה. דמות האדם שהוא רואה בעיני רוחו הוא איש ואישה יראי אלוהים, פטריוטים, המסורים למה שהימין האמריקאי מכנה "ערכי המשפחה". הם מאמינים ב"מדינה קטנה" מצד אחד, ובפילנתרופיה ותרומה וולונטארית לקהילה מצד שני.

רונלד רייגן היה הגילום הקוהרנטי ביותר של השקפת העולם הזאת, ולכן הוא מעורר בימין האמריקאי המתון עד היום נוסטלגיה רבה, ובעיקר בקרב מי שטראמפ עורר בהם חלחלה.

אבל המפנה האינדיבידואליסטי שרייגן גילם ב 1980 בפוליטיקה הלאומית, פקד קודם את השמאל. זה קרה בשנות השישים. השמאל הזה התעניין אמנם בביקורת השוק החופשי, בעיקר באיזו רמה מופשטת, מצוות אנשים מלומדה, אבל באורח חייו הוא דגל בהקצנה רבתי של האידיאלים האינדיבידואליסטיים. כאלה היו הסטודנטים המורדים, ועוד יותר מהם ההיפים. סקס, סמים ורוקנרול. וודסטוק והמרי פראנקסטרז. יתרה מזאת, "השמאל החדשה" הזה אימץ את הנחות היסוד של השוק החופשי, ואת הטענה הבסיסית שלו, שככל שאדם נאמן יותר לאינטרס העצמי, כך הוא מקדם באופן אוטומטי לא רק את עצמו אלא גם את האינטרס הכללי – מה שמכונה עקרון "היד הנעלמה".  

מה שבלט בשמאל הזה היה שהוא דחה מן היסוד לא את האינדיבידואליזם של הימין, אלא את החישוקים שביקשו לרסן אותו: אלוהים, אומה, משפחה. למעשה הוא הגדיר את עצמו בניגוד ליסודות מרסני האינדיבידואליזם של הימין: אתאיזם הרדיקלי, אנטי-פטריוטיזם, ודחיית המשפחה הגרעינית. אפשר לומר אם כן שהשמאל הזה הפך את עצמו ליותר ימני מהימין, בהתקפתו השיטתית על צורות הסולידריות הנותרות בחברה של אינדיבידואליזם ושוק חופשי.

המפנה הרדיקלי בפמיניזם האמריקאי, שיצא משנות השישים והתפתח אחריהן דיבר בשפת מרקס (למעשה בעיקר בשפת אנגלס) אבל רוחו היתה, כמו במרד הסטודנטים, רוח ניטשה. מכאן יצאה ההתקפה השיטתית שלו על צורות הסולידריות האינטימיות ביותר (הזוגיות, המשפחה, ההורות), לא בשם אידיאל של סולידריות קומוניסטית של "המעמד הכללי", אלא בשם אינדיבידואליזם יאפי, שהפך את הקריירה למוקד החיים הכמעט בלעדי של היחיד. בהתאמה השקפה זו ציירה את כל מה שקושר אדם לזולתו בקשרי אהבה, רעות, הורות, או משיכה מינית, כמין משקולות מיותרות המונעות מן היחיד את האוטונומיה הקדושה שתאפשר "הגשמה עצמית" נטולת גבולות.

זו כמובן השקפה שאין לה שום רלוונטיות מחוץ למעמד העליון שיכול לקיים מסגרות חד-הוריות, או בלתי-הוריות, בתנאי יוקר המחיה של עיר על משכורת אחת. בעשירונים הנמוכים השיתוף המשפחתי הוא כמובן האי ההכרחי של יציבות ובטחון. הדבר האחרון שאישה בעשירונים הנמוכים זקוקה לו הוא החרפה של מלחמת המינים, ואידיאל אוטונומי של ניתוק ממעגלי הסולידריות.

ההשקפה היאפית הזאת, על מרכיביה האנטי-משפחתיים והאנטי-הוריים, מבקשת לסכסך ככל האפשר בין המינים על סמך מסע תעמולה מתמשך המתודלק בנתונים חלקיים במקרה הטוב, וכוזבים במקרה הרע, על אודות פערי שכר ואלימות במשפחה. היא אולי הרבה דברים. אבל שמאל היא לא.

היא גם הדבר הכי קרוב לגזענות שעדיין נותר בחברה במעמדות הגבוהים בישראל (בארצות הברית יש עוד אלמנט בולט כזה, ההרשאה הכמעט גורפת לשנוא לבנים על רקע גזעם): דמוניזציה מתמדת על בסיס מין, כלומר על בסיס תכונה ביולוגית. וכמו סוגים אחרים של גזענות, גם זו בנויה על מיתוסים, שכנהוג בחברה המודרנית, מפיקים אותם מתוך מניפולציות בסטטיסטיקות ("פער השכר המגדרי", אלימות במשפחה, וכד').

מה כן שמאל כאן בכל זאת? הנטייה של אנשות כמו מיכאלי לאטטיזם (מדינתיות, בעברית). נפרק את המשפחה, ונעביר את הפונקציות שלה למדינה. המדינה הזאת אמנם אינה המדינה של השמאל והיא לא תלאים את אמצעי הייצור, אבל היא תמשטר את החברה כדרכם של הליברלים, באמצעות רגולציה. זה דומה יותר לאיחוד אירופה מאשר לאינטרנציונאל הסוציאליסטי, לאובמה יותר מאשר לברני סנדרס. וזה אכן מה שהתאים ל"שמאל" האמריקאי, שכזכור לכם דחה את ברני סנדרס, ואימץ את השילוב הרעיל של הפוליטיקה של הזהות עם התערבות רגולטורית בעוד ועוד תחומי חיים.

אז כמה אתם מופתעים מאחד עד עשר שחידוש פניה של מפלגת העבודה הוא בזה שהיא מתחרה עם מרצ על המשבצת הנחשקת של מפלגת העשירון העליון? תחיית השמאל, כן?