אריאלי, בוא נבדוק מי מפיץ מיתוסים עבשים

לשאול אריאלי יש תפקיד חשוב בשיח של השמאל: הכחשת עובדות היסוד של הסכסוך, כדי להרגיע את מחנה השלום ולשכנעו שלא אפסה התקווה ויש פרטנר בצד הפלסטיני. הוא עושה זאת על ידי מאמרים עמוסי פרטים פריפריאליים האמורים לבסס את סמכותו ככותב, שאותה הוא מאציל על הטענה הכוזבת שבלב הוויכוח, שאין לה כמובן שום סימוכין של ממש: שהפלסטינים ויתרו על שאיפתם לחסל את המפעל הציוני באמצעות מה שהם מכנים "זכות השיבה".

הנה כך הופיעה הטענה הזו במאמר האחרון של אריאלי שבו כתב שאני מפיץ את ה"מיתוס" ש"אין פרטנר": בפועל, כתב אריאלי, "הראשון לנהל משא ומתן על הסדר קבע היה אהוד ברק, בקמפ דייוויד 2000 ובטאבה 2001. בשתי הוועידות הללו, אף כי הפלסטינים הסכימו לפירוז מדינתם, לסידורי ביטחון נרחבים ולאי מימוש 'זכות השיבה', ברק דחה את העמדה הפלסטינית" ("הארץ", 26.3).

זה שנים שמסע התעמולה של אריאלי נסוב על הקביעה המופרכת הזאת. "זו לא הפעם הראשונה ש(אריאלי, ג"ט) מתעקש לפרסם מידע דומה ואני מתעקש לחשוף את ההטעיה", כתב בן־דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר, בתגובה למאמר של אריאלי. "בפועל, במסמך התשובה הרשמי של הרשות הפלסטינית להצעות של קלינטון, מ–1 בינואר 2001, נכתב כהאי לישנא: 'איננו יכולים לקבל הצעה שאינה מבטיחה את זכות הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם'" ("ידיעות אחרונות" 2.4). גם לגבי שיחות טאבה אין שחר לדברי אריאלי. ימיני מזכיר כי מיגל מורטינוס, שנכח כמשקיף מטעם האיחוד האירופי בשיחות טאבה, העיד כי "הצד הפלסטיני שב והדגיש שהפליטים הפלסטינים צריכים לקבל זכות שיבה לבתיהם על פי פרשנותם להחלטה 194 (של עצרת האו"ם, ג"ט)".

אבל מפעל ההונאה ארוך השנים של אריאלי אינו מבוסס על פרשנות שגויה של מסמך בודד או אפילו של סבב אחד של שיחות. מדובר בהכחשה שיטתית של עובדות היסוד שעליהן התרסקה אשליית הפיוס ההיסטורי בינינו לבין הפלסטינים. כפי שהבחין שלמה אבינרי, במשך שנים רבות האמין מחנה השלום הישראלי ש"התנועה הלאומית הפלסטינית היא תמונת ראי של תפישת הציונות", ושעל כן יש מקום לפשרה של חלוקת הארץ בין שתי התנועות הלאומיות ("אוסלו: החלום ושברו", "הארץ", 10.7.14). אבל, הוסיף אבינרי, התברר שהתנועה הלאומית הפלסטינית לא רואה בציונות תנועה לאומית לגיטימית אלא מפעל קולוניאלי שיש לחסלו. דומה שהבעיה חמורה אפילו יותר: בניגוד חריף לדברי אריאלי, למשל במאמרו "אבו מאזן רוצה מדינה, לא שיבה" ("הארץ", 18.11.2012), עיקרו של האתוס הלאומי הפלסטיני אינו עצמאות פוליטית, אלא שיבה גיאוגרפית לתוך מדינת ישראל.

בספרם "מלחמת זכות השיבה", פורשים ד"ר עינת וילף ועדי שורץ את העדויות הרבות לכך ששיבה היא־היא מטרתם של הפלסטינים ואין בִּלתה. ספרי הלימוד, הסמלים הלאומיים, המפתחות העוברים מדור לדור, הטקסים והנאומים הפוליטיים כולם מעלים אותה על נס והופכים אותה ללב האתוס הלאומי. לכן למשל, כך הם מסבירים, אין זה מקרה שסאיב עריקאת שניהל את המשא ומתן מול ישראל, הקפיד להימנע מן הביטוי "שתי מדינות לשני העמים" ונהג לומר במקום זאת, "שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום". הצוות שלו הסביר את פשר הניסוח החמקמק במכתב ממאי 2009: "לאזכור זכותם של שני העמים להגדרה עצמית עשויה להיות השפעה שלילית על זכויות הפליטים, כלומר על זכות השיבה, שכן משתמע מכך שהפליטים הפלסטינים יוכלו לממש את זכות השיבה שלהם רק בהקשר של זכותם להגדרה עצמית" ולכן הדבר עשוי להתפרש כאילו "אש"ף אינו מבקש עוד הגדרה עצמית פלסטינית בשטחה של מדינת ישראל" (מתוך "מלחמת זכות השיבה").

גם תומכים רבים של תהליך אוסלו בראשיתו נאלצו להתפכח מהאשליה שעמדה בבסיס ההסכם בשל ההתעקשות הפלסטינית בנושא זה: "זכות השיבה היא מיסודות הזהות הפלסטינית ומעקרונות היסוד של התנועה הלאומית הפלסטינית", כתב אלכסנדר יעקובסון ("בלי אשליות על מחמוד עבאס", "הארץ", 29.6.2017). "קשה מאוד לוותר על תביעה זו, אבל בלי ויתור זה — אין משמעות לדיבורים על שלום". עבאס, כתב יעקובסון, "עקבי בסירובו לוותר על הדרישה לזכות השיבה של (צאצאי) הפליטים לישראל".

אריאלי נוטה להתחבא מאחורי פלפול האומר שהפלסטינים אמנם לא ויתרו על הזכות, אבל כן ויתרו, כביכול, על מימושה. אבל זו התחכמות תפלה. מחמוד עבאס הבהיר זאת היטב, בנאום בערבית, בינואר 2014 (תוך איזכור מפורש של עצמו): "זכות השיבה היא החלטה אישית", קבע. "מה פירוש הדבר? שלא הרשות הפלסטינית, לא המדינה, לא אש"ף, ולא אבו מאזן (עבאס, ג"ט) ולא שום מנהיג ערבי או פלסטיני יש להם זכות לשלול ממישהו את זכות השיבה…. הבחירה היא שלך. אתה רוצה לשוב? אז תשוב…. אפילו אב לא יכול לוותר על זכות זו של ילדיו" (תרגום מציטוט באנגלית ב–The Times of Israel, 13.1.2014).

לפי גרסת המציאות האלטרנטיבית של אריאלי, אהוד אולמרט, לולא נאלץ להתפטר, היה מוביל אותנו לארץ השלום המובטחת שברק כביכול סירב להיכנס אליה. גם בזה, כפי שהראה ימיני, אריאלי מטעה את קוראיו כבר שנים, על ידי הצגה של מסמך של עבאס מ–2009 כאילו הוגש לאולמרט ב–2008 (כלומר לפני שהסתיים המשא ומתן), וכאילו המסמך הבטיח, לפי גרסת אריאלי, ש"הפליטים לא חוזרים לישראל". אבל זה לא מה שכתוב במסמך, מסביר ימיני. המסמך דורש "שיבה של 15 אלף פליטים לשנה, במשך עשר שנים, שיתחדשו" (ynet, "הצעות שהפלסטינים יכולים לסרב להן, שוב ושוב", 14.2.2020).

גם במאמרו הנוכחי אריאלי מצטט את אולמרט לביסוס דבריו: בראיון ב–2012, הוא מזכיר, אמר אולמרט: "הפלסטינים אף פעם לא דחו את הצעותי". אבל לדברי אולמרט אין שחר, וחזקה על אריאלי שהוא יודע זאת. בראיון ל"וושינגטון פוסט" במאי 2009 אמר עבאס כי סירב להצעות של אולמרט משום ש"הפערים היו גדולים מדי". קונדוליזה רייס דיווחה בספרה No Higher Honor, שעבאס דחה את הצעת אולמרט אף כי, תוך הפקרות שקשה להבינה, הסכים אולמרט להכיר בעקרון "זכות השיבה", מתוך הנחה שיוכל להגביל את מספר ה"שבים". לצערה של רייס עבאס דחה את רעיון המספר המוגבל. "אני לא יכול לומר לארבעה מיליון פלסטינים שאין להם זכות שיבה", הוא אמר לה.

אבל מעל הכל ראוי לזכור את דבריו של דניס רוס, יונה מובהקת, בסיום ספרו The Missing Peace: העדות המכריעה לכוונותיהם של מנהיגים מצויה בתשובה לשאלה פשוטה, כתב רוס: עד כמה הם מכינים את עמם לפשרה. ערפאת לא הכין את עמו לפשרה, ואף מנהיג פלסטיני שבא בעקבותיו לא עשה זאת. לכן שום פרשנות יצירתית לא תוכל לכופף את המציאות כך שתטיל איזו ביצת קינדר רטורית, שאם רק נקלף אותה בזהירות, נמצא בתוכה את הגוזל המיוחל של יונת השלום. האמת היא פשוטה וחדה: אין פרטנר. מטרת התנועה הלאומית הפלסטינית איננה עצמאות מדינית, אלא חיסול הציונות.

אז איך קורה שכותב כמו אריאלי ממשיך לאחז את עינינו במשך שנים רבות כל כך, מבלי לאבד מן המוניטין שלו כ"מומחה"? הסיבה היא, כנראה, שמחנה השלום, למרות כישלונו ההיסטורי, הדרמטי, רוצה בכל לב שימשיכו להונות אותו, כדי שלא ייאלץ להישיר מבט אל המציאות. הגיע הזמן להתגבר על האבל המובן הזה על אובדן החלום, ולחזור אל קרקע המציאות. מפני שרק ראייה נכוחה תבטיח שנוכל להתמודד עם הסכנות הרבות שהמזרח התיכון מזמן לתושביו.

בשולי הדברים אני נדרש לתקן גם את הרושם המטעה שיצר מאמרו של אריאלי בעניינים אחרים. אמנם לפרקים הוא הביא את דברי כלשונם, אבל אז המשיך להפריך טענות מוגזמות שנגזרות כביכול מדברי. די לעבור על כותרות המשנה של מאמרו כדי להבין את המניפולציה הרטורית של "הפרכת" ה"מיתוסים" שאני מפיץ כביכול: לא אמרתי שהארץ היתה "שוממה וריקה", אמרתי שחלק ניכר מהערבים שהיו כאן ב–1948 הגיעו בעקבות המנדט והעליות הציוניות. זו טענה נכונה. לא אמרתי ש"רק היהודים הביאו קידמה", אלא שהיהודים הביאו קידמה, שגם זה כמובן נכון. לא אמרתי ש"אין עם פלסטיני" אלא שהתודעה הלאומית הפלסטינית התעוררה רק בתגובה לציונות. אריאלי מפריך את ההגזמות, והקורא העירני ודאי שם לב שהוא לא הפריך ולו טענה אחת משלי.

ולבסוף לא יכולתי שלא להתפעל מהתעוזה של מי שמפיץ מיתוסים עבשים על פרטנרים פלסטינים מדומיינים, אבל מציג את עצמו כמי שמפריך "מיתוסים עבשים".

תשובתי לפרופ' מני מאוטנר – בביקורתו על "ניידים ונייחים"

מאוטנר, על זה היה צריך להיות הוויכוח

במובן מסוים הוויכוח ביני לבין פרופ' מני מאוטנר ("הארץ", 26.2), הוא הוויכוח הנכון עבור העמדה שמציג ספרי, "ניידים ונייחים: מאבקן של האליטות נגד הדמוקרטיה הישראלית". מאוטנר הוא מייצג מובהק של העמדה שכיניתי "ליברליזם אנטי־דמוקרטי", המבטאת את האינטרסים והשאיפות של האליטה הקוסמופוליטית של הניידים. אבל מאמרו מקשה לקיים את הוויכוח, בשל שיבושים, שגיאות והצגה מטעה של עמדתי. צריך, אם כן, לנכש כמה עשבים שוטים כדי לזהות את קווי המיתאר של המחלוקת העקרונית.

ראשית, מוזר היה לי לקרוא ש"המלה 'כיבוש' אינה מופיעה (בספרי, ג"ט) אפילו פעם אחת!". לא כדאי לקבוע מסמרות כאלה אם לא מקפידים לקרוא את הטקסט בעיון. אני לא רוצה להישמע קטנוני, אבל למען הסדר הטוב, המלה מופיעה בספר פעמיים — אחת בהקשר הפלסטיני ואחת בהקשר אחר. כמו כן מופיע הביטוי "הממשל הצבאי". ולא רק המלה והביטוי — עתיד השטחים והסכסוך הישראלי־פלסטיני נדונים בספר בכמה הקשרים שונים, כולל הוויכוח בין פרופ' מרדכי קרמניצר ופרופ' רות גביזון ז"ל, על השאלה האם סוגיית הכיבוש דורשת הכרעה משפטית או פוליטית. בקיצור, אין שחר לטענה שאין בספרי "אף מלה על הכיבוש".

במאמר של מאוטנר, מנגד, אין אף מלה על הסרבנות הפלסטינית. זה לא מקרה. השמטה זו מאפשרת לו לטעון שהכיבוש "עומד במרכזה" של הלאומיות היהודית, כאילו אנחנו ולא הם, אשמים בהתמשכותו. בחסות נוסחת הכיבוש־הוא־הלאומיות מאוטנר מקדם תפישה של הלאומיות בכלל והלאומיות היהודית בפרט, לא כביטוי של הזכות הדמוקרטית להגדרה עצמית, אלא כשלילת האחר. לפיכך, לשיטתו, הכיבוש הוא תוצאה מתבקשת של פגם מוסרי יסודי שהיה בציונות, מרגע שהיא טענה לבעלות על ארץ ש"היתה מיושבת בבני עם אחר, שחי בה כבר מאות שנים", והפעילה כלפיו "פרקטיקות של קולוניאליזם התיישבותי".

האם מאוטנר הוא אנטי־ציוני? קשה לומר. לפעמים דומה שהוא מוכן להתפייס עם הלאומיות היהודית ואפילו עם הדת, בתנאי שחילונים נאורים יעזרו לשתי אלה להתפתח בכיוון הליברלי הנכון, כפי שכתב בספרו מ–2008, "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת". פעמים אחרות דומה שהוא רוצה לרפא אותנו כליל מן הציונות: "על ישראל", הוא כותב בסיומו של אותו ספר, "לטפח זהות לאומית ישראלית, המשותפת לכל אזרחיה".

אפשר להתווכח עם ההצעות האלה על בסיס היסטורי כמו גם על בסיס מושגי. אפשר לשאול: איזה עם ישב כאן "מאות שנים", אם התודעה הלאומית הפלסטינית נולדה רק בתגובה לציונות? ואפשר להזכיר שחלק ניכר מהערבים שהיו בארץ ישראל ב–1948 היגרו לכאן בעקבות תנופת הפיתוח שהביאו אתם החלוצים היהודים והמנדט הבריטי. אפשר גם להתווכח עם תפישת הלאומיות כשלילת האחר, המתעלמת מכך שהציונות קיבלה את הצעות החלוקה שהועלו ב–1937 וב–1947, ולסירוגין בין 1993 לתוכנית טראמפ. בעיקר רצוי לחלוק על הרעיון המופרך שאפשר להנדס את הלאומיות מלמעלה, בניגוד לרצון הערבים והיהודים במדינת ישראל, שאם יש דבר אחד שהם מסכימים עליו, כמעט עד אחד, הרי זו התנגדותם לתוכנית מאוטנר למזג אותם ללאום אחד.

אבל נדמה לי שלא זה העניין. טענתו של מאוטנר שהעיסוק בכיבוש נעדר מספרי אמנם שגויה עובדתית, אבל היא תרה אחר משהו שאינו לגמרי חסר שחר: העיסוק שלי בכיבוש אינו אובססיבי דיו כדי לזכות אותי בתעודת יושר מטעם המחנה הנאור. ואכן אין לי צורך בתעודת יושר כזאת. אני לא מוכן לקחת חלק בהתפלשות הטקסית ברגשות אשם לגבי דבר שהסרבנות הפלסטינית נושאת באחריות להמשך קיומו.

קרוב יותר לליבת טענותי הוא נושא אחר שמאוטנר נדרש לו: הפופוליזם והניאו־ליברליזם, וגם כאן הוא מטעה את הקוראים. לפי דבריו, אני טועה כשאני טוען כי הפופוליזם קם בין השאר כדי למחות על הפגיעה בריבונות האזרחים, כלומר בדמוקרטיה. "הפירוש הרווח לעליית הפופוליזם", הוא כותב, אינו רואה בו תגובה לפגיעה בדמוקרטיה, אלא "תגובת נגד להשלטת הניאו־ליברליזם". והוא מוסיף, "טאוב אינו דן כלל בניאו־ליברליזם".

לא נכון. ההקדמה לספרי מבהירה כי חזונם של הניידים, חזון הכפר הגלובלי, "התבסס על תפישה ניאו־ליברלית". אכן המפלגות הפופוליסטיות, הימניות והשמאליות, מתנגדות לחזון זה, ועובדה זו ניצבת במרכז הדיון שלי כבר מתחילתו.

במאמרו, מאוטנר לכאורה סותר את עצמו בנושא זה: הוא טוען שהניאו־ליברליזם פגע בדמוקרטיה. היה צריך להיות ברור לו, לכן, למה מחאה נגד ניאו־ליברליזם יכולה להיות בה בעת מחאה נגד הפגיעה בדמוקרטיה. זו לא שאלה תיאורטית, כפי שיודע כל מי שטרח לעיין ב"פירוש הרווח" לתופעה פופוליסטית מרכזית — הברקזיט.

אבל אז מגיעה טענה תמוהה עוד יותר: שהפגיעה בדמוקרטיה היא בכלל תוצאת לוואי לא מכוונת של הניאו־ליברליזם: "טאוב מונה לא פחות מ–15 מופעים", כותב מאוטנר, "המלמדים לדבריו, על כך שהאליטות המערביות חותרות תחת הדמוקרטיה. אבל הדיון האקדמי מלמד שכמעט כל המופעים האלה אינם נובעים מהחלטה של האליטות לפגוע בדמוקרטיה". האומנם זה מה ש"הדיון האקדמי מלמד"? אני לא יודע על "כמעט כל המופעים", אבל לא במקרה הקדשתי פרק שלם למופע מרכזי מאוד של התקפת האליטה על הדמוקרטיה: האקטיביזם השיפוטי בישראל, שחתירתו תחת הדמוקרטיה היא מלאכת מחשבת של כוונת תחילה ותכנון ארוך טווח. אם הפניה "לדיון האקדמי" תעזור כאן, אולי יסייע למאוטנר לעיין בספר, "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת" מאת מנחם מאוטנר.המחבר מראה שם בפירוט איך אנשי האליטה של השמאל, שהודחו מן השלטון בבחירות 1977, "הגיבו על כישלונם ב'פוליטיקה של הבחירות' בהעתקת חלק מהמאבקים הפוליטיים שלהם לזירה של בית המשפט העליון". כלומר, הם יצרו לעצמם דרך לעקוף את הדמוקרטיה באמצעות הרשות השופטת ולכן גם תמכו בהתעצמותה על חשבון הרשויות הנבחרות.

זו תרומתו המשמעותית ביותר של מאוטנר לדיון הציבורי, ומכאן הנטייה של רבים לראות בו מתנגד לאקטיביזם השיפוטי. זו טעות. הביקורת של מאוטנר היא טקטית ביסודה, מפני שגם הוא אוחז בתפישה אנטי־דמוקרטית לפיה הרשות השופטת מייצגת מעצם טבעה את הליברליזם של החלק החילוני והנאור בחברה. לפיכך מוטלת עליה החובה לקשור את שאר הציבור, הנאור פחות, באפסר ליברלי — אחרת אי אפשר יהיה להציל את כולנו מחשכת הלאומיות והדת.

ספרו של מאוטנר "הליברליזם בישראל" (2019) מצייר את יחסי הרשויות כך: הכנסת והממשלה מגלמות את הלאומיות היהודית, ולכן על בית המשפט להוות משקל נגד ליברלי לסכנות אלה. ומהו בדיוק הליברליזם שבשמו הוא מבקש לרסן את הלאומיות? זה ליברליזם פטרנליסטי דל, המנתק את זכויות הפרט והשוויון מבסיסן בריבונות האזרחים.

מדובר באידיאולוגיה אוליגרכית, מבית המדרש של העריצות הנאורה. ולכן מאוטנר רוקד מסביב לנושא המרכזי של ספרי, אבל נמנע מלהציג אותו כהווייתו. כך הוא מסווה את העובדה שהביקורת שלי מכוונת באופן ספציפי נגד עמדות כמו שלו, נגד אליטה יהירה הרואה לעצמה זכות לקבוע את גורלנו במקומנו, והמקדמת את השקפתה זו על ידי הסתרת האגרוף האנטי־דמוקרטי בתוך כפפת הביקורת על הלאומיות. וזה הרי לב העניין. הרשויות שאותן מבקש מאוטנר לקשור באפסר בשם החשש מן הלאומיות הן, לא במקרה הרשויות הנבחרות. והאפסר עצמו, שוב לא במקרה, נמצא בידי הרשות האחת שאינה נבחרת, זו המייצגת את האליטה העשירה, המשכילה והמבוססת. כך עובד הפטנט הרטורי: הכפשת הלאומיות היא ההצדקה לסירוס הדמוקרטיה, שכן ההמונים, כידוע, לאומנים. זו ליבת האליטיזם של מה שכיניתי ליברליזם אנטי־דמוקרטי.

תו ההיכר של גניבת הדעת הזאת הוא ההפרדה המלאכותית בין "מהות הדמוקרטיה" שהיא, כך אומרים לנו, זכויות אדם, לבין הבחירות, שאינן אלא "הפרוצדורה של הדמוקרטיה". בחסות התיאוריה המופרכת הזאת, המזהה את האוליגרכיה המשפטית עם "דמוקרטיה מהותית", מבטיחה לנו האליטה שהיא תשמור על זכויותינו אם נמשכן בידיה את ריבונותנו. זו העמדה שמאוטנר מצדד בה, ולא מאתמול. אפשר למצוא אותה במאמר מ–1993 הנחשב לציון דרך בקריירה שלו, "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי" ("עיוני משפט"). כבר שם הוא אימץ את ההבחנה בין מהות לפרוצדורה. והמאמר מסתיים במה שאפשר לאמץ, נדמה לי, כשבועת הצופה של הניידים. אחרי שהוא מציין בדאגה את עלייתם של "כוחות הלאומנות והיהדות" שבית המשפט הליברלי נאבק בהם, חותם מאוטנר בקריאה לאליטה הקוסמופוליטית: "כל מי שסבור כי בשנים שיבואו חייבת זיקתה של ישראל למערב הליברלי להימשך ואף להתעצם, חייב לייחל שמאבקו של בית המשפט יוכתר בהצלחה". על זה היה צריך להיות הוויכוח.

הקרן החדשה להרס המפעל הציוני

בחלוף חודש, הנה גרסה פתוחה של מאמר התשובה שלי לנשיא הקרן שקוראת לעצמה בעברית "הקרן החדשה לישראל" בזמן שבאנגלית שמה "הקרן לישראל חדשה". תקציר הפרקים הקודמים. הויכוח התחיל ממאמר שלי ששמו היה "הקרן החדשה פועלת לנורמליזציה של האנטישמיות" (הארץ 28.1.21). נשיא הקרן, פרופ' דייוויד מאיירס, השיב לי במאמר דל טיעונים ורב השמצות. ואז עניתי לו במאמר זה שלפניכם.

למאמר זה הגיב מנכ"ל הקרן בישראל, מיקי גיצין, אבל בשלב זה הרגשתי שמיציתי את הויכוח ולא השבתי לגיצין, לפי הכלל "אל תען כסיל באיוולתו". אבל מאיירס הוא לא כסיל בשום מובן, והנזק שהקרן שלו גורמת לישראל הוא עצום. בין השאר אירגונים שהיא מממנת אחראים במידה לא מבוטלת לכך שאנחנו עכשיו עומדים בפני הליך בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

אז הנה התשובה למאיירס:

דרושה בהירות, בשעה שהקרן החדשה מסתתרת מאחורי עמימות
גדי טאוב, הארץ, 25.02.2021

פרופ' דייוויד מאיירס, נשיא הקרן החדשה לישראל, סבור שאני נמצא "בצד הלא נכון של הדמוקרטיה" ("הארץ", 5.2). וזאת מפני שלפי דעתו, "הזכות היחידה החשובה (לחתום מטה, ג"ט) היא הגדרה עצמית. הקבוצה היחידה שזכאית לכך לדעתו היא היהודים"

מה פירוש הטענה שאני חושב שזכות זו שמורה רק ליהודים? אני מניח שמאיירס אינו מתכוון שבדעתי להתכחש לזכותם של עמים אחרים — ההולנדים, או האיטלקים, או הרומנים, למשל — להגדרה עצמית במדינתם. אם כך אולי הוא מתכוון לכך, שלפי דעתי היהודים הם היחידים שמגשימים את הזכות להגדרה עצמית לאומית במסגרת מדינת ישראל? אם זו כוונתו, הוא כמובן צודק. אני מאמין בתפישה ההרצליאנית לפיה לכל עם מגיעה עצמאות פוליטית במסגרת מדינת לאום משלו, וישראל מממשת זכות זו עבור היהודים בלבד. זה טבען של מדינות לאום: הן מממשות זכות הגדרה עצמית של לאום אחד בלבד, לאום הרוב, גם אם יש בהן מיעוטים. אם הן מממשות זכות זו עבור כמה לאומים, הן כבר לא מדינות לאום אלא מדינות רב־לאומיות.

אבל דומה שגם מאיירס מכיר בזכותנו זו, שכן הוא מוסיף, בשם הקרן, כי "חשוב להבהיר: הקרן החדשה לישראל תומכת בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בארצו". מה מבדיל אם כך, בין עמדתו לעמדתי? מדוע אני "בצד הלא נכון של הדמוקרטיה" ואילו הוא בצד הנכון? האם הוא מתכוון בפשטות ל"שתי מדינות לשני עמים", או שמא הוא רומז למשהו אחר, לכך שבתוך מדינת ישראל היהודים אינם "הקבוצה היחידה שזכאית" להגדרה עצמית? ואם כך, האם "הצד הנכון של הדמוקרטיה" הוא, לפי הקרן, החלפת המדינה היהודית במדינה רב־לאומית, או מדינת כל אזרחיה שאינה לאומית?

הטקסט של מאיירס אינו מאפשר להכריע בין הפרשנויות האלה, ואולי אין זה מקרה. אם מאיירס והקרן שבראשה הוא עומד אכן מבקשים להחליף את המדינה היהודית במדינה רב־לאומית או אזרחית שאינה לאומית, מובן למה עדיף להסתיר זאת מאחורי ניסוחים מעורפלים והצהרת אמונים כללית לערכים הומניסטיים. אבל אני מודה שאין לי כל דרך להוכיח מתוך הטקסט של מאיירס שזו אכן השקפתו, או שזאת הסיבה לעמימות המתעתעת במאמרו

ובהעדר יכולת לפענח את כוונת מאמרו לאשורה גם אחרי שחילצנו את הבר מן המוץ, כלומר את עיקרי הטענות מתוך ההשמצות האישיות, לא נותר לנו כנראה אלא לחפש את ההוכחה, כפי שאומרים הבריטים, בפודינג: לשאול מהם גבולות הגזרה האידיאולוגיים של הארגונים שהקרן תומכת בהם. וכאן כל מה שהיה מטושטש לפתע מתבהר: הקרן תומכת באופן עקבי בארגונים המציירים את ישראל באופן חד־צדדי כפושעת מלחמה (למשל "יש דין" ואחרים), לעתים על בסיס עדויות אנונימיות שאין דרך לבדוק אותן (כפי שנוהגים "שוברים שתיקה"); בארגונים השואפים ליצור מעקפים לחוק השבות, על ידי מתן מעמד קבע לעשרות אלפי מסתננים; או בארגונים המבקשים להפוך את הלידה בישראל לעילת איזרוח (למשל "המוקד לפליטים ולמהגרים", "א.ס.ף." ועוד); וכן בארגונים החותרים בגלוי לגרור את ישראל לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

לפי דו"ח של NGO Monitor, אתר האינטרנט של הקרן החדשה הצהיר בעבר על הנחיה שלא לממן ארגונים המבקשים לעודד תביעות נגד ישראלים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. אבל, מוסיף הדו"ח, הנחיה זו הוסרה מאתר הקרן. ואכן ארגונים המוסיפים לקבל את תמיכתה פועלים להביא ישראלים לפני בית דין זה."בצלם" הוא אחד הארגונים הנתמכים המזוהים ביותר עם הקרן, וכך הוא מתאר את ישראל בכותרת הדו"ח האחרון שלו: "משטר של עליונות יהודית מהים עד הירדן: זהו אפרטהייד". בנוסף, הוא פועל באופן ספציפי להסרת המכשול החשוב ביותר נגד תביעות בהאג: קיומה של מערכת משפטית הגונה ואפקטיבית בתוך ישראל גופה. כך למשל חתם "בצלם" על הסכם עם ממשלת הולנד שבו התחייב להפיק דו"ח "על תפקידו של בית המשפט העליון בנישול קהילות פלסטיניות". בית המשפט, לפי "בצלם", הוא לא הרבה יותר מחותמת גומי של הכיבוש. לאחרונה נשאו מאמצים אלה פרי ובית הדין בהאג אכן הכריז על כוונתו להפעיל את מנגנון התביעה שלו נגד ישראלים, על סמך ההנחה שבג"ץ הוא חלק מן הבעיה, לא חלק מן הפתרון. גם ארגונים אחרים המבקשים להביא ישראלים לדין בהאג — כגון "יש דין" ו"מרכז עדאלה", נתמכים על ידי הקרן.

אבל מעבר לכל זה נייר הלקמוס המבדיל באופן ברור בין דברים שאפשר לציירם כניסיון לשפר את הדמוקרטיה, לבין ניסיונות לדה־ציוניזציה של מדינת ישראל, הוא העמדה ביחס למה שהפלסטינים מכנים "זכות השיבה" — הדרישה ליישב את הפזורה הפלסטינית המונה מיליונים בתוך ישראל של הקו הירוק. מובן שמי שתומך בשאיפה זו לחיסול הציונות לא יכול בה בעת לטעון שהוא רק מבקש לשפר את ההתנהגות של ממשלת ישראל. והנה ארגונים כאלה דווקא חביבים על הקרן. בין נתמכיה אפשר למצוא בצד "מרכז עדאלה" (שסעיף 4 ב"חוקה הדמוקרטית" שהוא מציע לישראל דורש הכרה בזכות השיבה), את ארגון "לוחמים לשלום", שאנשיו הצהירו בסרטון תעמולה שהפיקו על תמיכתם ב"זכות השיבה" (אם כי, באופן פרדוקסלי, לטענתם מבלי לתמוך במימושה).

לכן מתעורר החשד שעננת הטשטוש הרטורי אינה איזה כתב צופן שיש לפענח, אלא אמצעי להסתרת השקעותיה של הקרן בארגונים המבקשים לקעקע את המפעל הציוני.לנוכח כל זאת, לא הופתעתי כלל מכך שהקרן חתומה על הצהרה הקוראת לממשלת ארצות הברית שלא לאמץ בחוק את הגדרת האנטישמיות של "הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה" (IHRA). משמעות אי־האימוץ בפועל תהיה, כפי שכתבתי במאמר שכה קומם את מאיירס, פתיחת פתח ללגיטימציה של האנטישמיות.תשובתו של מאיירס נשענת על ההבחנה הפורמליסטית הדקה בין שימוש בהגדרת האנטישמיות של IHRA לצרכים חינוכיים (הקרן, לדבריו, בעד שימוש כזה), לבין הפיכתה לבסיס להגדרת האנטישמיות בחוק, כפי שעשו כמה מדינות. הקרן מתנגדת למהלך כזה משום שאז, לדעתה, ייפתח פתח לשימוש לרעה בהגדרה כדי לפגוע בחופש הביטוי ולמנוע ביקורת לגיטימית על המדיניות של ממשלת ישראל.ראשית, משמח לגלות — דווקא בשעה שהשמאל האמריקאי שקוע כולו בלהט צנזוריאלי נגד כל מה שהוא מגדיר כ"שיח שנאה" — שיש המבקשים להרחיב, ולא להצר את חופש הביטוי. תמהני אם מאיירס ידבק בנחישות רבה כל כך בהגנתו על חופש הביטוי גם, למשל, במקרים שבהם הגדרת המונח "איסלאמופוביה" מתרחבת לכדי איסור בפועל למתוח ביקורת על אנטישמיות של מוסלמים.

אולי הייתי נוטה יותר להאמין שסוגיית חופש הביטוי היא אכן מה שמטריד את הקרן לו היה מאיירס עונה על השאלה המרכזית במאמרי, שלא נגעה לסוגיה הפורמלית של אימוץ בחוק לעומת פדגוגיה גרידא, אלא לעובדה הבולטת שהדוגמאות שהקרן מביאה לשימוש "לרעה" בהגדרת האנטישמיות כדי להשתיק ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל, כלל אינן עוסקות במדיניות של ממשלת ישראל.אם הקרן אכן שואפת להגן על הזכות למתוח ביקורת על מדיניות — שאיפה שגם אני שותף לה — למה לצורך זה היא רוצה להחריג מהגדרת האנטישמיות בחוק את הטוענים ש"קיומה של ישראל הוא מפעל גזעני"? האם אכן אפשר לומר שמי שסבור שהציונות היא גזענות מותח ביקורת על מדיניות של ממשלה כזו או אחרת? ולמה, אם הקרן מתנגדת נחרצות לתנועת החרם, כפי שמצהיר מאיירס במאמרו, היא רואה "הגזמה מזיקה" בהצהרה "החד־משמעית של מחלקת המדינה בתקופת מזכיר המדינה פומפאו ש'אנטי־ציונות היא אנטישמיות' וש'הקמפיין הגלובלי של ה–BDS (הוא) התגלמות של אנטישמיות'"? מה לא חד־משמעי באנטישמיות של תנועת ה–BDS השואפת לכפות עלינו את מה שמכונה "זכות השיבה"?

נדמה לי לכן, שהסיבה האמיתית לכעס של מאיירס היא שמאמרי דרש בהירות, בשעה שהקרן מסתתרת מאחורי עמימות. אבל לישראלים מגיעה בהירות. וייתכן שהם לא יאהבו את התחושה הנלווית לכל הרטוריקה המוסרנית הזאת, כאילו יהודים אמריקאים מן השמאל מבקשים לשנות לא את מדינתם, אלא את מדינתנו, כדי שיֵקל עליהם לשאת חן בעיני מקדמֵי האופנה הפרוגרסיבית בארצם, שהיא במידה גוברת אנטי־ישראלית.

מרב מיכאלי – "מושיעת השמאל"

מאמר דעה בהארץ מאת ד"ר יריב בן-אליעדר, נכדו של בן-גרויון

מרב מיכאלי, שכנראה תמחק את מרצ, היא עכשיו הגיבורה התורנית של השמאל הישראלי. שזה מסוג האירוניות שהפוליטיקה הישראלית מייצרת בשפע, מפני שהפמיניזם הרדיקלי שמיכאלי מקדמת, עד כמה שאני יכול לראות, בלי להבין מה מגולם בו, ומתוך אמונה נחרצת גם בשקריו הבוטים ביותר, הוא אולי הרבה דברים, אבל לקרוא לו "שמאל" זה ממש קומי.

הפמיניזם מהזן הזה הוא אמריקאי, והוא צמח מתוך המפנה הימני הדרמטי שפקד את הליברלים באמריקה, בשנות השישים. הרבה דיבורים על מרקסיזם היו שם, אבל נשמת אפה של המוטציה הפוליטית המכונה "השמאל החדש" היתה אינדיבידואליזם – רדיקלי עוד יותר מזה של הימין.

דגרסיה קלה, ברשותכם:

הימין האמריקאי, כידוע, הוא קפיטליסטי אינדיבידואליסטי. ככזה הוא לא היה מעולם בפשטות או בנוחות שמרני. השוק החופשי, אותו מנגנון מבוזר המתעל משאבים על פי יעילות לאפיקים מתחלפים תמיד, הוא כוח מהפכני מיסודו. לא במקרה מוצרי הצריכה ששינו את מרקם החברה ואת חיי היומיום שלה – המכונית, הרדיו והטלוויזיה, הטלפון הנייד, הרשתות החברתיות וכו' וכו' – התפשטו בחברה האמריקאית במהירות עצומה, ונתקלו בפחות התנגדות בתחומה מכפי שהם נתקלים בכל מקום אחר. האינדיבידואליזם גם הוא מסוכסך עם השמרנות, משום שהוא כופר במשתמע ולעתים בגלוי בסמכותן של נורמות חברתיות. האינדיבידואליסט הוא בהגדרה נשמע לצו האישי על חשבון החברתי. והשניים, קפיטליזם ואינדיבידואליזם,כמובן קשורים זה בזה, ומגולמים יחדיו בדמותו של היזם – ראש החץ של השינוי.

השאלה היא, אם כן, מה ימנע מחברה הדוגלת הן בשוק חופשי והן באינדיבידואליזם מלהתפרק לאטומיזם ואנרכיזם? התשובה של הימין האמריקאי היא ששלושה חישוקים ימנעו את ההתפרקות הזאת, וייצרו סולידריות, מידות טובות, והתחשבות בצרכי הזולת: אלוהים, האומה, והמשפחה. דמות האדם שהוא רואה בעיני רוחו הוא איש ואישה יראי אלוהים, פטריוטים, המסורים למה שהימין האמריקאי מכנה "ערכי המשפחה". הם מאמינים ב"מדינה קטנה" מצד אחד, ובפילנתרופיה ותרומה וולונטארית לקהילה מצד שני.

רונלד רייגן היה הגילום הקוהרנטי ביותר של השקפת העולם הזאת, ולכן הוא מעורר בימין האמריקאי המתון עד היום נוסטלגיה רבה, ובעיקר בקרב מי שטראמפ עורר בהם חלחלה.

אבל המפנה האינדיבידואליסטי שרייגן גילם ב 1980 בפוליטיקה הלאומית, פקד קודם את השמאל. זה קרה בשנות השישים. השמאל הזה התעניין אמנם בביקורת השוק החופשי, בעיקר באיזו רמה מופשטת, מצוות אנשים מלומדה, אבל באורח חייו הוא דגל בהקצנה רבתי של האידיאלים האינדיבידואליסטיים. כאלה היו הסטודנטים המורדים, ועוד יותר מהם ההיפים. סקס, סמים ורוקנרול. וודסטוק והמרי פראנקסטרז. יתרה מזאת, "השמאל החדשה" הזה אימץ את הנחות היסוד של השוק החופשי, ואת הטענה הבסיסית שלו, שככל שאדם נאמן יותר לאינטרס העצמי, כך הוא מקדם באופן אוטומטי לא רק את עצמו אלא גם את האינטרס הכללי – מה שמכונה עקרון "היד הנעלמה".  

מה שבלט בשמאל הזה היה שהוא דחה מן היסוד לא את האינדיבידואליזם של הימין, אלא את החישוקים שביקשו לרסן אותו: אלוהים, אומה, משפחה. למעשה הוא הגדיר את עצמו בניגוד ליסודות מרסני האינדיבידואליזם של הימין: אתאיזם הרדיקלי, אנטי-פטריוטיזם, ודחיית המשפחה הגרעינית. אפשר לומר אם כן שהשמאל הזה הפך את עצמו ליותר ימני מהימין, בהתקפתו השיטתית על צורות הסולידריות הנותרות בחברה של אינדיבידואליזם ושוק חופשי.

המפנה הרדיקלי בפמיניזם האמריקאי, שיצא משנות השישים והתפתח אחריהן דיבר בשפת מרקס (למעשה בעיקר בשפת אנגלס) אבל רוחו היתה, כמו במרד הסטודנטים, רוח ניטשה. מכאן יצאה ההתקפה השיטתית שלו על צורות הסולידריות האינטימיות ביותר (הזוגיות, המשפחה, ההורות), לא בשם אידיאל של סולידריות קומוניסטית של "המעמד הכללי", אלא בשם אינדיבידואליזם יאפי, שהפך את הקריירה למוקד החיים הכמעט בלעדי של היחיד. בהתאמה השקפה זו ציירה את כל מה שקושר אדם לזולתו בקשרי אהבה, רעות, הורות, או משיכה מינית, כמין משקולות מיותרות המונעות מן היחיד את האוטונומיה הקדושה שתאפשר "הגשמה עצמית" נטולת גבולות.

זו כמובן השקפה שאין לה שום רלוונטיות מחוץ למעמד העליון שיכול לקיים מסגרות חד-הוריות, או בלתי-הוריות, בתנאי יוקר המחיה של עיר על משכורת אחת. בעשירונים הנמוכים השיתוף המשפחתי הוא כמובן האי ההכרחי של יציבות ובטחון. הדבר האחרון שאישה בעשירונים הנמוכים זקוקה לו הוא החרפה של מלחמת המינים, ואידיאל אוטונומי של ניתוק ממעגלי הסולידריות.

ההשקפה היאפית הזאת, על מרכיביה האנטי-משפחתיים והאנטי-הוריים, מבקשת לסכסך ככל האפשר בין המינים על סמך מסע תעמולה מתמשך המתודלק בנתונים חלקיים במקרה הטוב, וכוזבים במקרה הרע, על אודות פערי שכר ואלימות במשפחה. היא אולי הרבה דברים. אבל שמאל היא לא.

היא גם הדבר הכי קרוב לגזענות שעדיין נותר בחברה במעמדות הגבוהים בישראל (בארצות הברית יש עוד אלמנט בולט כזה, ההרשאה הכמעט גורפת לשנוא לבנים על רקע גזעם): דמוניזציה מתמדת על בסיס מין, כלומר על בסיס תכונה ביולוגית. וכמו סוגים אחרים של גזענות, גם זו בנויה על מיתוסים, שכנהוג בחברה המודרנית, מפיקים אותם מתוך מניפולציות בסטטיסטיקות ("פער השכר המגדרי", אלימות במשפחה, וכד').

מה כן שמאל כאן בכל זאת? הנטייה של אנשות כמו מיכאלי לאטטיזם (מדינתיות, בעברית). נפרק את המשפחה, ונעביר את הפונקציות שלה למדינה. המדינה הזאת אמנם אינה המדינה של השמאל והיא לא תלאים את אמצעי הייצור, אבל היא תמשטר את החברה כדרכם של הליברלים, באמצעות רגולציה. זה דומה יותר לאיחוד אירופה מאשר לאינטרנציונאל הסוציאליסטי, לאובמה יותר מאשר לברני סנדרס. וזה אכן מה שהתאים ל"שמאל" האמריקאי, שכזכור לכם דחה את ברני סנדרס, ואימץ את השילוב הרעיל של הפוליטיקה של הזהות עם התערבות רגולטורית בעוד ועוד תחומי חיים.

אז כמה אתם מופתעים מאחד עד עשר שחידוש פניה של מפלגת העבודה הוא בזה שהיא מתחרה עם מרצ על המשבצת הנחשקת של מפלגת העשירון העליון? תחיית השמאל, כן?

והנה לינק לרכישה.

ניידים ונייחים: מאבקן של האליטות נגד הדמוקרטיה הישראלית

הקרן החדשה פועלת לנורמליזציה של האנטישמיות

הקרן החדשה לישראל, יחד עם עוד שורה של ארגונים "פרוגרסיביים" בארצות הברית — ביניהם ג'יי סטריט, "אמריקאים למען שלום עכשיו", "הבונים דרור" צפון אמריקה, והשומר הצעיר העולמי — ניסחו עצומה ערב כניסתו של ג'ו ביידן לבית הלבן, הקוראת לממשלת ארה"ב להימנע מלאמץ בחוק את הגדרת האנטישמיות כפי שנוסחה על ידי "הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה" (IHRA), וכבר אומצה על ידי יותר מעשר מדינות (כולל מדינות עם רוב מוסלמי, כמו בחריין ואלבניה, וגם מרוקו בדרך). החשש, הסבירו החותמים, הוא שההגדרה רחבה מדי ותאפשר ניצול לרעה של המאבק באנטישמיות, כדי "לדכא חופש ביטוי לגיטימי, ביקורת על פעולות של ממשלת ישראל, ותמיכה בפעילות פוליטית לזכויות הפלסטינים".

מה באופן ספציפי מטריד את מנסחי העצומה? הם מסתייגים מהסעיף המביא כדוגמה לאנטישמים את אלה הטוענים ש"קיומה של ישראל הוא מפעל גזעני". ודא עקא: "קיומה", לא מדיניות כזאת או אחרת של ממשלתה. כלומר, מנסחי העצומה רוצים להכשיר כביקורת לגיטימית, את הרעיונות שעמדו מאחורי ההחלטה הבזויה של עצרת האו"ם מ–1975, שקבעה כי "הציונות היא גזענות". כה בזויה היתה ההחלטה ההיא, שאפילו האו"ם, לא בדיוק פורום ידידותי לישראל, ראה לנכון לבטלה ב–1991.

עמוס עוז נהג לומר שמי שסבור שלכל העמים מגיעה זכות להגדרה עצמית, חוץ מליהודים, הוא אנטישמי. לפי הגדרה זו — של האינטלקטואל החשוב ביותר שהיה לשמאל הישראלי, לא של IHRA — הקרן החדשה לישראל ושותפיה פועלים לא כדי להבדיל בין ביקורת לגיטימית לגזענות אנטי־יהודית, אלא כדי לקדם את הלגיטימציה והנורמליזציה של האנטישמיות עצמה.

למען הסר ספק, העצומה שהם חתומים עליה מבהירה לא רק את מה היא רוצה להכשיר, אלא גם את מי: "ההצהרה החד־משמעית של מחלקת המדינה בתקופת מזכיר המדינה פומפאו ש'אנטי־ציונות היא אנטישמיות' וש'הקמפיין הגלובלי של ה־BDS (הוא) התגלמות של אנטישמיות', היא הגזמה מזיקה".

השמאל הקיצוני נוהג לעתים קרובות לטשטש את הקו בין מי שמתנגד לכיבוש ותומך בשתי מדינות לשני עמים, לבין מי שלא מכיר בזכות קיומה של מדינת הלאום של העם היהודי, וסבור שהציונות היא סטייה היסטורית מצערת, מפעל קולוניאלי שאינו לגיטימי ויש לגלגלו לאחור. תנועת החרם מקילה על מי שמבקשים לטשטש את ההבדל בין שתי העמדות, כיוון שהיא מתארת את עצמה במפורש כמאבק נגד "הכיבוש". מהמינוח הזה אפשר היה לחשוב בטעות, שמדובר בתנועה שוחרת שלום התומכת בפתרון שתי המדינות לשני העמים. אלא שההפך הוא הנכון. זו תנועה המבקשת להכשיל את האפשרות של חלוקת הארץ, משום שהיא מתנגדת לכל פתרון שיכלול גם מדינה שאינה פלסטינית. מבחינת אנשי ה־BDS המלה "כיבוש" לא מתייחסת לממשל הצבאי ביו"ש, אלא לכל ארץ ישראל, וחיסול הכיבוש פירושו בפיהם חיסולה של מדינת ישראל. הם מבקשים לקדם תוכנית זו באמצעות יישוב הפזורה הפלסטינית בתוך הקו הירוק, מה שהפלסטינים מכנים בשם המטעה "זכות השיבה". לא מדובר, אם כן, במבקרי מדיניותה של ישראל, אלא באויבים מרים לעצם קיומה. לכן הגדרתה של תנועה זו כאנטישמית צריכה להיות מובנת מאליה. והיא אכן לא היתה גחמה של ממשל טראמפ אלא דבר שעליו הסכימו, בין השאר, גרמניה, צרפת וקנדה.

כשמחברים את העצומה הזאת לשאר מפעלות הקרן החדשה לישראל — תמיכתה בארגונים המערערים על אופיה הלאומי של המדינה או החותרים תחת חוק השבות — ברור שאי אפשר להמשיך להתייחס אליה כאל ארגון פילנטרופי גרידא, כזה שלפי התיאור שלו את עצמו עוסק רק בקידום דמוקרטיה, שוויון, אחווה וזכויות אדם. מדובר בקרן שמערערת בעקביות מרשימה את עמודי התווך של המפעל הציוני. תמיכתה המפורשת בניסיון לצמצם את הגדרת האנטישמיות כך שאויבים מובהקים של מדינת ישראל יוכלו לנקות עצמם מן הכתם הזה, היא עדות גלויה למשמעות החבויה מאחורי כל כך הרבה מפעולותיה האחרות. אם יהיה אי פעם בעתיד שלום בינינו ובין שכנינו, אם תצמח יותר אחווה בין סקטורים שונים בחברה הישראלית, אם הדמוקרטיה שלנו עתידה להשתקם, זה יהיה למרות הקרן החדשה לישראל, לא בזכותה.

לפתע הנרטיב התחלף – עלילות משפחת ביידן והמפלגה הקומוניסטית הסינית – חלק 2

גדי טאוב, הארץ 31.12.2020

(הערה מתודית: אז בהתאם לסיכום החדש אני צריך להמתין חודש עד שאני יכול לפרסם גרסה פתוחה של המאמרים שלי בהארץ. במקרה הזה, מאמר שישאר רלוונטי כל עוד ג'ו ביידן בתפקיד, וסין לא מחליפה שלטון. אבל כדאי להזכיר: העיתונות והרשתות צינזרו את התחקיר – שהתברר כנכון – על האנטר ביידן כדי למנוע מטראמפ להיבחר, ולא כי משהו בתחקיר היה לא אמין, לא אחראי, או לא חוקי. כל זה היה פשוט סיפור בדין כדי להסוות את הצנזורה הפוליטית של ברוני הרשת וענקי התקשורת. מיניסטריון האמת בפעולה. ועכשיו למאמר עצמו:)


לא זכור לי עוד מאמר שלי ב"הארץ" שעורר זעם כה גדול כמו הדברים שכתבתי על המשפחה של הנשיא הנבחר של ארה"ב ג'ו ביידן ועל סין ("עליית הצנזורה", 27.11). יותר מ–600 טוקבקים, רובם עם רצח בעיניים, חלקם הגדול דורש להשתיק אותי מכיוון שדברי הם "שקרים", "עובדות אלטרנטיביות" ו"פייק ניוז". ברשתות החברתיות זעמו צייצנים וטענו שאני מפיץ "תיאוריות קונספירציה", וכמה אנשים, ובהם עיתונאים, שאלו למה עורכי "הארץ" מאפשרים את ה"שערורייה". אבל שבועיים אחרי פרסום המאמר שלי, ובמרחק בטוח אחרי הבחירות בארה"ב, ב–9.12 פירסם האנטר ביידן עצמו הודעה בזו הלשון: "נודע לי אתמול לראשונה שמשרד התובע של ארצות הברית בדלאוור הודיע לבא כוחי אתמול, כי הם חוקרים את ענייני המס שלי".


ההודעה הסירה באחת את לוט הצנזורה מעל הנושא ובעקבותיה בא שטף של ידיעות, גם בעיתונות השמאל האמריקאי, שאישרו את עיקרי הדברים שכתבתי. לא היה כאן שום דבר סודי. כל מי שרצה לדעת ידע על החקירה ועל העסקים המפוקפקים של הביידנים הרבה לפני הבחירות (חוץ מהאנטר ביידן כנראה). אבל עכשיו כולם העמידו פנים, עם האנטר, שמדובר בחדשות טריות.


כל זה מדגים ומדגיש את מה שכתבתי במאמר הנ"ל: הסיפור הגדול הוא מותה של העיתונות, או לפחות חלק גדול ממנה. היא שינתה את תפישתה העצמית. במקום לחשוף את האמת היא משתיקה כל אמת שאינה נוחה לה, בחסות הטענה שמדובר ב"שקרים" ב"פייק ניוז", ב"תיאוריית קונספירציה" או — הכי מגוחך — "דיסאינפורציה", מונח שנשלף ישירות מן הבוידעם הסובייטי.


כשמתברר לציבור הקוראים שמה שהושתק בעצם היה אמת, הנרטיב מתחלף, כמו ערכים באנציקלופדיה הסובייטית הגדולה, בלי התראה ובלי התנצלות. הנה דוגמה לאופן שבו סיקרה ה"עיתונות" את נושא האנטר ביידן לפני הבחירות ואחריהן: "האמת מאחורי האין־שערורייה של האנטר ביידן", הכריזה כותרת טור של דייוויד איגנטיוס ב"וושינגטון פוסט" לפני הבחירות (16.10). זה היה מיד לאחר שה"ניו יורק פוסט" פירסם תחקיר על האנטר, שהתבסס על מחשב נייד שהוא נטש במעבדה לתיקון מחשבים והגיע לידיו של רודי גו'ליאני, עורך דינו של הנשיא דונלד טראמפ. אבל אחרי הבחירות, ומיד אחרי ההודעה הנ"ל של האנטר, התברר שהאין־שערורייה היא לא פחות מחקירה פדרלית של בנו של נשיא נבחר: "תובעים פדרליים חוקרים את האנטר ביידן, בנו של הנשיא הנבחר ג'ו ביידן, כדי לברר אם לא דיווח על הכנסות מעסקים הקשורים לסין", דיווחה ידיעה בנושא בוושינגטון פוסט.


האתר המשפיע "פוליטיקו" היה מראשי המרגיעים לפני הבחירות, מיד לאחר שפרצה השערורייה בעקבות התחקיר: "הסיפור על האנטר ביידן הוא דיסאינפורמציה רוסית, אומרים עשרות מומחי מודיעין לשעבר", קבעה הכותרת שלהם (19.10). הספין הזה, שהתגייסו לבשל בשביל עיתונאי השמאל בין השאר ג'ון ברנן (לשעבר ראש הסי־איי־אי בממשל אובמה) וג'יימס קלאפר (לשעבר ראש המודיעין הלאומי בממשל אובמה), היה מגוחך כבר מלידתו. מה גם שמומחי המודיעין האלה הודו שהערכתם לא התבססה על גישה כלשהי לחומר המדובר. אבל העיתונות נחפזה לתפוס את המטפה לכיבוי אש שהוגש לה ולכבות את שריפת התחקיר שהיה עלול לפגוע במועמד המועדף עליה. רובה התעלם או דחק לשוליים כל ראיה שלא התיישבה עם הנרטיב החדש על "דיסאינפורמציה רוסית", ובכלל זה ידיעות שהאנטר ביידן נתון בחקירת אף־בי־איי כבר מ–2018, ושהמחשב שלו בידי האף־בי־איי מאז דצמבר 2019. עם זאת, פוליטיקו לא התקשה לשנות את הזמירות אחרי הבחירות: ב–9.12 הכריזה כותרת בו ש"העניין של משרד המשפטים בהאנטר ביידן מתמקד ביותר ממסים בלבד".


ומה אצל "הגבירה הישישה והמאפירה", כפי שנוהגים לכנות בחיבה את ה"ניו יורק טיימס", לשעבר סמל לעיתונות איכותית? במפגן מרשים של לוליינות רטורית אמר הטיימס לקוראיו כך: "טראמפ הוזהר, כך נאמר, שג'וליאני מעביר דיסאינפורמציה רוסית". זה היה לפני הבחירות (ב–15.10). את האזכורים הלקוניים של כמה מהעובדות מן התחקיר עיטר הטיימס בשפע סיבות שהסבירו מדוע צריך להטיל בהן ספק. ואחרי הבחירות? ב–10.12 התבשרו קוראי הטיימס ש"החקירה של בנו צפויה לרחף כעננה מעל לראשו של ביידן עם כניסתו לתפקיד". הכותרת כאילו יצאה ישירות מן הלא־מודע הקולקטיבי של הישישה המאפירה, וחשפה את מנגנון ההכחשה: אחרי המאמץ הגדול להכחיש את הצל שהפרשה מטילה על ג'ו ביידן סוף סוף היה אפשר להודות על האמת הזאת, המובנת מאליה.


ומה בנוגע למקבילה האמריקאית של תאגיד "כאן", ה"נשיונל פאבליק רדיו" (NPR)? "למה לא ראיתם ידיעות מ־NPR על הסיפור של 'ניו יורק פוסט' על האנטר ביידן?", שאל חשבון הטוויטר של תחנת הרדיו הנחשבת. ומיד השיב: "איננו רוצים לבזבז את זמננו על ידיעות שאינן ידיעות באמת". זה היה ב–22.10, שבועיים לפני הבחירות. חודש וחצי אחריהן השתנו הזמירות. ידיעה על חקירת האנטר הופיעה באתר NPR, וצוטטה בחשבון הטוויטר שלהם בצירוף הודעה שהם פנו למשרד התובע בדלאוור, ויעדכנו בהמשך. עכשיו לאחר שביידן נבחר, הזמן אינו דוחק עוד ואפשר "לבזבז" אותו על הלא־ידיעה שלפתע נהפכה לכן־ידיעה.


מוטב שלא נשגה באשליה שמי מכל גופי התקשורת האלה לא ידע שיש מאחורי התחקיר על האנטר ביידן סיפור חשוב ורלוונטי, ושיש חשש סביר מאוד שהאש מלחכת גם את שולי אדרתו של ג'ו. היו לפני התחקיר ואחריו ידיעות רבות, והן איששו את עיקריו מכיוונים שונים ונבדלים. עיתונות המיינסטרים התעלמה לפני הבחירות, למשל, מכובד המשקל של דו"ח של ועדת ביטחון הפנים של הסנאט על עסקיו המפוקפקים של האנטר עם גורמים זרים. היא התעלמה מהעדות המפורטת של קצין הצי לשעבר טוני בובולינסקי, שאתו ניהלו הביידנים משא ומתן עסקי ב–2017 — שכלל פגישות אישיות עם ג'ו עצמו — סביב אחד המיזמים עם סין. בובולינסקי חשף גם את דבר קיומה של חקירה בנושא, שבה הוא עצמו שימש עד, בראיון טלוויזיוני ארוך אצל טאקר קארלסון. אבל עיתונות המיינסטרים העדיפה לבטל את קארלסון — טוב, נו. זה פוקס ניוז! למה ציפיתם — במקום להגיב על תוכן דבריו של בובולינסקי. השיטה מוכרת. מבטלים את האכסניה מפני שהיא ימנית, כדי שלא להתמודד עם התוכן המזיק לשמאל. וכמה אירוני שעיתונים "מכובדים" בשמאל, שהונו את קוראיהם, לא התביישו ללגלג על אמינותו של עיתונאי מן הימין שעשה את ההפך: הביא לצופיו סיפור שאחר כך התבררה אמיתותו.


עכשיו שהאינפורמציה על קיום חקירה בענייני האנטר ביידן אינה יכולה להיחשב עוד ל"דיסאינפורמציה רוסית", ל"אין־שערורייה" או ל"ידיעה שאינה באמת ידיעה", אולי ראוי להזכיר כמה עובדות שזכו לביסוס מרשים: האנטר ביידן עשה עסקים מפוקפקים במדינות שאביו היה ממונה על יחסי החוץ אִתן מתוקף תפקידו בממשל אובמה. מסוף 2013 החל האנטר להיות מעורב בעסקים, שהלכו והסתעפו, עם גופים הכפופים במישרין או בעקיפין למפלגה הקומוניסטית של סין, ובכללם הבנק של סין. החברה הסינית שאִתה עמדו הביידנים להיכנס לעסקת כריית גז טבעי ב–2017, CEFC, היא ארגון חזית של הביון הסיני, או כך לפחות סבורים האנטר ביידן מזה, וה־FBI ומשרד המשפטים מזה (יש הקלטה של האנטר אומר זאת בקולו; ובתי הדין לריגול אישרו חקירת ריגול־נגדי נגד CEFC). חקירת המס של האנטר כוללת גם קשרים שהיו לו עם CEFC. במהלך רקימת אותה עסקה, שלבסוף לא יצאה אל הפועל, נזף שותף של האנטר ביידן, ג'יימס גיליאר, בטוני בובולינסקי בהודעת טקסט: "אל תזכיר את המעורבות של ג'ו, אלא רק כשאתה פנים אל פנים, אני יודע שאתה יודע את זה, אבל הם פרנואידים". CEFC גם הרעיפו כספים על אחרים מבני משפחת ביידן, ובהם אחיו של ג'ו, ג'ים ביידן, ואשתו שרה.


מה כל זה אומר? כאשר משפחתו של מועמד לנשיאות, ואחר כך נשיא נבחר, מצויה בקשרים עסקיים אינטימיים כאלה לאורך זמן רב כל כך עם המפלגה הקומוניסטית של סין, שהיא היריבה העיקרית של ארה"ב הנאבקת מולה על הגמוניה גלובלית, היה ראוי שהעיתונות תעסוק בסיפור הזה ברמת העמוד הראשון, ולעתים קרובות. מתוך העובדה שהיא לא עשתה זאת נגזרת, כך נדמה לי, מסקנה עגומה: בשמאל האמריקאי, במקום עיתונות יש "אח גדול" — מין תשלובת של הרשתות החברתיות, מנועי החיפוש והתקשורת הממוסדת — שתפקידו לסנתז בשביל עדר הכבשים האזרחי דיאטת מידע מעובדת, לעתים כוזבת ממש, שמטרתה להוביל אותם למסקנה שנגזרה בעבורם מראש. לפיכך, על קורא העיתונים המפוכח להניח שיש סבירות לא מבוטלת שפשוט משקרים לו. שקר לשעתו, כמובן, שפירושו: האמת הרצויה ששעתה פשוט טרם הגיעה. כמו האמת של "פראבדה".

תשובה לצימרינג #2 (תקציר של המאמר המלא: טראמפ, צנזורה ו"תיאוריות קונספירציה".

המאמר המלא הופיע באתר דיומא.


כשמישהו אומר לי שאני מפיץ "תיאוריות קונספירציה", אני נוהג לשאול אם הוא מצא איזה פרט שגוי בדברי. רוב מכריע נס על נפשו ולא מנסה. על ד"ר אסף צימרינג שהקדיש כ 8000 מילה כדי לטעון את זה עלי, אי אפשר להגיד שהוא לא ניסה. רק שגם אי אפשר להגיד שהוא הצליח.

הטענה של צימרינג שאני מפיץ תיאוריית קונספירציה לגבי הקנוניה של רשויות ממשל אובמה נגד טראמפ, קמה ונופלת על תיארוך. ליתר דיוק נופלת: כי היא בנויה על תיארוך שגוי. פרטים מלאים במאמר. תקציר פה בשרשור שהוא גם מין מבוא (נגיש, אני מקווה) לכל הפרשה. התיאוריה של צימרינג תלויה בטענה (המוטעית) שהחקירה נגד טראמפ (שנפתחה ב 31 ביולי 2016) נפתחה בגלל מידע שהגיע ל FBI אחרי ה 22 ביולי. למה אחרי התאריך המסויים הזה? כי ב 22 ביולי החלה וויקיליקס לשחרר אימיילים שנגנבו ממטה המפלגה הדמוקרטית (DNC). וזה גרם לאסימון מאד ספציפי ליפול בראשו של דיפלומט אוסטרלי בשם אלכסנדר דאוונר. דאוונר פתאום "הבין" בדיעבד משהו שאמר לו עוזר זוטר בקמפיין טראמפ בשם ג'ורג' פאפאדופולוס – חודשיים קודם לכן.
ג'ורג' פאפאדופולוס דנן סיפר לדאוונר, לדברי דאוונר, שרק לא מזמן אכל ארוחת בוקר עם פרופסור ממלטה בשם ג'וזף מיפסוד. ומיפסוד זה אמר לפאפאדופולוס שלרוסים יש לכלוכים על הילרי קלינטון בדמות "אימיילים של קלינטון".
כשוויקיליקס החלו לשחרר אימיילים של ה DNC זה נראה לאלכסנדר דאוונר מספיק דומה כדי לחשוב שכל זה אומר בעצם שאנשי הקמפיין של טראמפ ידעו מראש שהרוסים עומדים לבצע מהלך כזה (דרך וויקיליקס). ומכאן שעולה חשד סביר לשיתוף פעולה בין טראמפ לפוטין.
הסברתי במאמר בפירוט למה הסיפור הזה חלש: האימיילים של וויקיליקס אינם של קלינטון, ולא גרמו לה שום נזק. אבל לא זה העניין. העניין הוא שצימרינג בונה את כל התיאוריה שלו על ההנחה שהחקירה נפתחה בגלל המידע הזה של דאוונר, מה שבהחלט מפתה משום שזו אכן *העילה הרשמית* לפתיחת החקירה. אבל, אויה, רשמית לחוד, וממשית לחוד.
נסביר.
למה זה חשוב לצימרינג? מפני שזו עילה, לכאורה, עניינית. והיא מאפשרת לו להרחיק ככל האפשר בין חקירת ה FBI שהוא רוצה לומר עליה שהיא לגיטימית, לבין ערימת השקרים שאסף קמפיין קלינטון נגד טראמפ, ערימה המכונה באופן קולקטיבי, "תיק סטיל". כי אתם מבינים שאם נפתחה חקירה נגד טראמפ על בסיס שקרים שנאספו על ידי המפלגה היריבה, אז החקירה כולה נגועה מראשיתה (מה שכמובן נכון).
לכן צימרינג בונה מגדל שלם על בסיס הטענה שהרפש מתיק סטיל הגיע לידי ה FBI רק באמצע ספטמבר, כלומר כחודש וחצי *אחרי פתיחת החקירה*. וכמובן שאם תיק סטיל הגיע אחרי פתיחת החקירה, הוא לא יכול להיות הסיבה לפתיחתה. יפה. רק שזה לא נכון.
הטענה שתיק סטיל הגיע לידי ה FBI באמצע ספטמבר מקורה בניסיון של חבר בית הנבחרים אדם שיף לטשטש את מקורות החקירה (ובמקרה של צימרינג, התרגיל הצליח). הוא הפיץ את הדבר במסמך של חברי המיעוט הדמוקרטי בוועדת המודיעין של בית הנבחרים, בפברואר 2018.
אבל האמת היא שחומרים מתיק סטיל הגיעו ל FBI לכל המאוחר בתחילת יולי, הרבה לפני פתיחת החקירה. למעשה סטיל עצמו נפגש עם סוכן של ה FBI בלונדון, ב 5 ביולי 2016, ומסר לו אינפורמציה מתוך ה"תיק" כולל השמועה על קלטת הפיפי המפורסמת (פרטים במאמר), שמשמעה שטראמפ נמצא בכיס של פוטין.
למעשה, לא רק שהמידע של סטיל הגיע ל FBI הרבה לפני שהומצא התירוץ הפורמלי לפתיחת החקירה (בדמות אינפורמציה שמסר הדיפלומט האוסטרלי), אלא שהתאריך הרשמי של פתיחת החקירה, הוא לא יותר מאשר תפאורת הסוואה. מפני שהחקירה החלה כבר קודם ולמעשה התבשלה בתוך האקו-סיסטם של הקמפיין של הילרי קלינטון, חברת החקירות הפרטית שהקמפיין שכר (שבה הועסק סטיל), ה FBI (שגם הוא העסיק את סטיל במקביל), וה CIA שם עסק ראש האירגון הפעלתן, ג'ון ברנן, באיסוף מידע שיקשר את טראמפ לרוסים עוד לפני הקיץ של 2016 (לפי דבריו בפני הקונגרס).
לפחות חלק מזה היה צריך להיות ידוע לצימרינג גם לו הסתפק רק במסמכים הרשמיים שהוא קרא. האינפורמציה אודות הפגישות של סטיל עם אנשי ה FBI נמצאת בדו"ח של מייקל הורביץ שממנו הוא מרבה לצטט. אבל אולי יותר משמעותי מכל זה הוא שצימרינג מצליח להתעלם לגמרי במשך 8000 מילה, מהפיל שבחדר, מן האקדח המעשן: שהונאת בתי השפט בידי ה FBI על סמך תיק סטיל, היא לא איזו עובדה שולית, כי אם הוכחה ברמת סבירות גבוהה לכך שאנשי ממשל אובמה השתמשו במשטרה החשאית ובאירגוני הביון כדי להכשיל את קמפיין טראמפ. כך נוהגות ממשלות בדיקטטורות של העולם השלישי ובמדינות טוטליטריות.
אז כל מי שאומר שזו "תיאוריית קונספירציה" אבל לא מספק הסבר לדבר הבסיסי הזה, לא ראוי להשתתף בויכוח, לא כל שכן לחלק ציונים לאחרים.

למה לא שמעתם על הסיפור של הביידנים

גדי טאוב, הארץ, 26.11.2020

את הסיפור של הבחירות האלה אי אפשר יהיה לספר בלי לנסות להסביר מה קרה לעיתונות — בארצות הברית וגם כאן. זה סיפור שלא סופר, מפני שרמת הסיקור של ארצות הברית בעיתונות הישראלית היא מתחת לכל ביקורת, והיא ניזונה מגופי תקשורת שהיא טרם עמדה על מידת הפוליטיזציה שלהם. לכן העיתונות הישראלית פשוט החמיצה לגמרי את הסיפור שבמרכזו ניצבת העיתונות עצמה — הסיפור על הצנזורה. מה שהגיע לאוזני ישראלים הוא כמעט אך ורק גרסת הצנזורים, כך שלא היתה להם כל אפשרות לנחש מהי הדרמה האמיתית המתרחשת מאחורי מסך ההסתרה: הסיפור על איך התקשורת נהפכה ממגינת חופש הביטוי ליריבה ישירה שלו.

הדרמה הגיעה לשיא בשבועות האחרונים לפני הבחירות כשטוויטר (ובמידה פחותה פייסבוק) חסמו את הגישה לתחקיר של "ניו יורק פוסט" על האנטר ביידן (בנו של הנשיא הנבחר), ומנעו את הפצתו ברשתות החברתיות. עיתונות המיינסטרים גיבתה את המהלך באמצעות חומת שתיקה והשתקה. ולא מפני שהסיפור היה שקרי, אלא להפך, מפני שהוא היה אמיתי. כך נחשפה במערומיה הפוליטיזציה הכמעט מוחלטת של תיווך המידע. אפשר היה באותה מידה להצהיר בגלוי כי מטרת התקשורת אינה חתירה לאמת, אלא הדחת דונלד טראמפ, וכי איתרוג מוחלט של ג'ו ביידן היה צו השעה.

לביידן יש קופת שרצים לא מבוטלת, אבל אפילו בתוכה נושא סין מזדקר ובולט לרעה. זה לא סיפור חדש, והוא לא התחיל עם התחקיר של ה"ניו יורק פוסט" ערב הבחירות. זה התחיל בתקופת ברק אובמה: בדצמבר 2013 נחת מטוסו של סגן הנשיא ביידן, איירפורס 2, בבייג'ין במסגרת ביקור רשמי. האנטר ביידן ירד עם אביו לשטיח האדום. עשרה ימים אחרי הביקור הזה, הבנק של סין, שהוא זרוע כלכלית של המפלגה הקומוניסטית הסינית, השקיע מליארד וחצי דולר (!) במיזם כלכלי ששמו Bohai Harvest RST. המיזם הוא שותפות בין הבנק של סין, לבין חברה בשם Rosemont Seneca, שבעליה הם האנטר וכריס היינץ, הבן החורג של מי שהיה אז שר החוץ, ג'ון קרי. "הממשלה הסינית מימנה באופן ישיר", כותב העיתונאי פיטר שוויצר בספרו "אימפריות סודיות", "עסק שהיא היתה הבעלים־שותפים שלו, יחד עם הבנים של שניים ממקבלי ההחלטות החשובים ביותר באמריקה". זו היתה תחילתה של מערכת יחסים עסקית מרובת ערוצים וענפה, שגלשה לטכנולוגיה המכונה דו־שימושית — כלומר גם אזרחית וגם צבאית.

כמובן, אין להוציא מכלל אפשרות שממשלת סין פשוט זיהתה בשני הבנים־של כישרון יוצא דופן לניהול השקעות. אבל סביר יותר שהיא עשתה מה שהיא עושה במקומות אחרים בעולם: משחדת פוליטיקאים באמצעות עסקים המניבים רווחים עצומים. האם יש לכל זה קשר לכך שביידן הוא מליץ יושר של סין בארצות הברית? התקשורת לא דחקה בביידן בשאלה, וביידן לא הרגיש שהוא צריך לענות עליה.

זה שנים ארוכות שהאנטר ביידן מתעשר מעסקים שריח רע עולה מהם במדינות שבהן ביידן האב היה איש הקשר של ממשל אובמה, כמו אוקראינה, רוסיה, וסין. ג'ו ביידן פתר את העניין באמירה שהיא לא רק שקרית על פניה, אלא ממש מצחיקה: הוא לא מדבר עם בנו על עסקיו. האם אנחנו אמורים להאמין שבכל נסיעותיהם הארוכות ובכל ארוחות הערב המשפחתיות, לא עלה על דעתו של האב לברר איך בדיוק נעשה בנו מיליונר, ודווקא במדינות שמולן ניהל אביו את מדיניות החוץ? אבל לעיתונות שהיתה להוטה לשלח את ג'ו קשישא בטראמפ זה הספיק.

זו אותה עיתונות שנכנסה לאקסטזה בכל פעם שהגיעה לאוזנה שמועה מיד שלישית על מישהו מקמפיין טראמפ שהיה בכנס במוסקבה. אבל ביידן והמפלגה הקומוניסטית הסינית? צרצרים. למעט כמה צדיקים בודדים בארגוני חדשות ימניים, התקשורת סירבה להתעניין אפילו כאשר התברר, ערב הבחירות ממש, שהחברה שאתה הביידנים היו מעורבים עד צוואר, נתונה בחקירת מודיעין תחת הרשאות האזנה של בתי הדין המיוחדים לריגול (FISC). פירוש הדבר שלפי דעתם של האף־בי־איי ומשרד המשפטים הפדרלי — לא לפי דעתם של אתר ברייטברט ופוקס ניוז — ייתכן שהחברה הזאת היא ארגון חזית של הביון הסיני (היא כבר שימשה לקניית השפעה פוליטית, למשל בצ'אד ובאוגנדה). אחד מבחיריה, צ'י פינג פטריק הו, נעצר בארה"ב. הטלפון הראשון שהוא עשה מהמעצר היה למשפחת ביידן.

ארבע שנות מניפולציה ברשתות, בחדשות, ובעיתוני המיינסטרים הגיעו לשיא דרמטי עוצר נשימה בהתגייסות המרוכזת להשתקת התחקיר של הניו יורק פוסט. אמנם הסיפור נשמע בהתחלה כמעט בדיוני — וכלל מחשב שעל פי הטענה נזנח בידי האנטר ביידן במעבדת תיקון בדלאוור, והתגלגל לידי רודי ג'וליאני, פרקליטו של הנשיא טראמפ — אבל אף על פי כן היה לדברים צליל של אמת. מפני שהתוכן של הגילויים התאים לדברים שכבר היו ידועים. כלומר ידועים למי שרצה לדעת. על המחשב נמצאו שפע חומרים אישיים, ובהם תמונות פורנוגרפיות של האנטר עצמו, ותמונות שבהן הוא צורך, לכאורה, סם מסוג קראק (מה שהופך אותו לסיכון ביטחוני מהלך). נוסף על אלה נמצאו שם כ–11 אלף אימיילים. ובאלה יש, על פי הטענה, תיעוד למעורבות של ג'ו ביידן בעסקי בנו.

איך הסבירה טוויטר את החסימה של הלינק ואת סגירת החשבון של הניו יורק פוסט, העיתון הרביעי בתפוצתו בארה"ב? הטענה הראשונה היתה שהפרסום מפר את מדיניות טוויטר נגד חומר שנגנב (hacked materials). הטענה היתה קומית בטיפשותה, בהתחשב בזה שכמה שבועות קודם לכן מאזני המס הפרטיים של טראמפ, שנגנבו ונחשפו ב"ניו יורק טיימס", היו מרוחים בכל פינה ברחבי המדיה החברתית. אפילו בתוך תיבת התהודה של ג'ק דורסי, הבעלים של טוויטר, התברר שאיש לא קונה את התירוץ המאולץ הזה.

טוויטר מיהרו לדלג לתירוץ ב': הם לא מפרסמים, התבשרנו, חומר שלא אומת. אחרי ארבע שנים וחצי של הפצת "תיק סטיל" — אסופת האגדות השערורייתיות והמופרכות על טראמפ והרוסים — גם זה לא היה משכנע במיוחד. את סיפורי תיק סטיל אפשר להמשיך להפיץ באין מפריע גם עכשיו. האם אנחנו אמורים להאמין שאגדת האורגיה המצולמת של טראמפ במלון רוסי היתה "ניוז", אבל תמונות ממשיות של האנטר ביידן עם פייפ קראק הן "פייק ניוז"? השתיקה הנמשכת של האנטר ביידן והקמפיין של אביו, שלא הכחישו את האותנטיות של החומרים, לא תרמה לאמינות התירוצים, ודאי לא כשהתבשרנו שבכלל מדובר ב"דיסאינפורמציה רוסית".

גם הטענה הקלושה הזאת הופרכה מיד, ולא רק כי ראש המודיעין הלאומי, ג'ון רטקליף, אמר שאין לה שום בסיס, אלא גם כי מדובר באימיילים שיש להם נמענים בצד השני וקל לבדוק את הדבר. ואכן, אימיילים ממקורות אחרים החלו לצוץ מיד. למשל מחשבון הג'ימייל של בוואן קוּני, שותף של האנטר לשעבר, המרצה עונש מאסר בגין אחד העסקים המשותפים שלהם.

ואז בא טוני בובולינסקי, איש עסקים וקצין צי לשעבר, וחשף התכתבות משלו עם האנטר ואנשיו, וכן את העובדה שהוא עצמו נפגש עם ג'ו ביידן במהלך המשא ומתן על העסקים שהביידנים רצו שהוא ינהל בשבילם מול הסינים. ולקינוח, הוא חשף את העובדה שמתנהלת חקירה פעילה של האף־בי־איי בנושא. הידיעה צצה פה ושם לרגע, ומיד הוטבעה בתוך שלולית השתיקה הדלוחה.

ארבע שנים וחצי של היפר־וֶנטילציה על חקירת שיתוף הפעולה הרוסי של טראמפ, שלא היה, ועכשיו דממה גמורה לנוכח מועמד דמוקרטי לנשיאות, שלכאורה לקח שוחד מסין, ובנו כנראה מכר גישה אליו לגורמים זרים, והוא אדם שמשפחתו בקשרים עם חברה שהאף־בי־איי חושב שהיא ארגון חזית של המודיעין הסיני — כל זה הושתק והוסתר. כי כל מה שצריך לעשות כדי לעזור למועמד שעננת חשד בשחיתות מלווה אותו כבר שנים הוא לכסות את ערוותו בשתיקה. כלומר לקרוא לאמת עליו "שקר" ו"פייק־ניוז".

מה למדו עיתונאי ישראל מהפיכתה של העיתונות ממפעל לחשיפת האמת למנגנון צנזורה? שצריך לייבא את הצנזורה גם לכאן, כמובן. חקייני אמריקה במקומותינו — מעוזי בנזימן עד נחום ברנע, מאטילה שומפלבי ועד נדב איל — התגייסו לשירות הצנזורה והמלחמה ב"שקרים". ומה הם שקרים? אלדד יניב התנדב להסביר בטוויטר: זה מה שאומרים "האב, הבן, ומפקדי צְבא המזהמים, מגל וריקלין". רביב דרוקר, עוד תומך נלהב של הצנזורה, מיהר לקרוא לאביחי מנדלבליט "לטפל ב'ישראל היום'" ("הארץ", 24.11). ללמדכם שהם למדו מאמריקה היטב: הבה נקרא שקר לדעה של היריב הפוליטי.

המתקפה על חופש הביטוי כבר כאן. עיתונאים מובילים אותה. וכמו תמיד — אצל סבונרולה, אצל רובספייר, אצל האינקוויזיציה, או אצל סטלין — זה מתחיל מאנשים שקוראים לדעה של עצמם "האמת". אנחנו יודעים לאן זה מוביל, כי במקום שבו האנשים האלה מנצחים, שם לא יקום שום גלילאו גליליי.

התוכניות הסיניות במזרח התיכון – ענן קודר על האופק

גדי טאוב, הארץ, 22.10.2020

(הכותרת בעיתון היתה "התשובה הישראלית לאיום הסיני")


האליטה הישראלית כמו רבות ממקבילותיה במערב מתקשה לתפוש את חומרת האיום הסיני ההולך וגדל, משום שכמו מקבילותיה, היא עדיין חיה, כך נדמה, בעידן ביל קלינטון: היא ממשיכה להניח, כמו פרנסיס פוקויאמה ותלמידו הבולט יובל נוח הררי, שקץ ההיסטוריה ממש בהישג יד, ושהגישה לשוק החופשי העולמי תביא אתה גם את בשורת החירות.


במוקד החזון הזה עומדת הנחה שאותה נטל הניאו־ליברליזם מקרל מרקס, כפי שמעירים ד"ר מייקל דוראן וד"ר פיטר ראו, במאמרם "הממלכה הסינית החדשה במזרח התיכון" (שתורגם לעברית והתפרסם לאחרונה באתר "מידה"): ההנחה שההסדר הכלכלי קובע את הארגון החברתי והפוליטי.

זו הסיבה שבגינה דחף קלינטון לקבל את סין לארגון הסחר העולמי, כפי שאכן קרה בסוף שנת 2000. העולם קיווה שהמעבר של סין מכלכלה מנוהלת לשוק חופשי יביא אתו ליברליזציה של המשטר הטוטליטרי, וששילובה בשוק העולמי הפתוח יעודד מגמה זו ויהפוך אותה ל"אזרחית" אחראית במשפחת העמים.
דבר מכל זה לא קרה. המשטר הסיני מצא נוסחה היברידית שאיפשרה לו להעניק לאזרחיו חופש כלכלי יחסי יחד עם פיקוח גובר באמצעים אלקטרוניים חדשניים, ודיכוי טוטליטרי נחרץ ואכזרי.


אשר לאזרחות טובה במשפחת העמים — סין השכילה לנצל את משאבי כוח העבודה העצומים שלה כדי למנף פרויקטים אדירים של תשתיות, שאיפשרו לה להשתמש בעולם הכלכלי הפתוח כמצע פורה לניאו־קולוניאליזם. סין בונה תשתיות ברחבי העולם, לרבות במדינות נחשלות, וכשהללו הופכות חדלות פירעון, היא משתלטת כבעלים על אותן תשתיות, באותו אופן שלאימפריה הבריטית היתה בעלות על תעלת סואץ, למשל. מדינות כאלה הופכות שפחות נרצעות, ומגדילות את השפעתה הבינלאומית של סין.
דוגמה בולטת לכך היא השותפות השערורייתית של ארגון הבריאות העולמי בהונאה הסינית לגבי סכנת נגיף הקורונה — למשל, כשגיבה את הודעת הסינים כי אין ראיות לכך שהנגיף עובר בין בני אדם, עד שלב מאוחר יחסית בינואר. ההסבר לכך ברור: מנכ"ל הארגון הוא תאודרוס אדהנום גברה־יסוס, שר החוץ לשעבר של אתיופיה, השקועה עד צוואר בחובות לסין.


בנוסף לרשת התשתיות הקולוניאליסטית שסין פורסת מסביב לגלובוס, היא פועלת באופן נחרץ ונטול עכבות לגנוב פטנטים וזכויות יוצרים, וכן ליצור מלכודות חוב ולדלדל את בסיס הייצור של כלכלות מתחרות. זאת היא עושה על ידי העברת משרות ייצור לתחומה, תוך כדי העסקה חסרת רחמים של עובדים בתנאים הקרובים לעבדות, ועבודות כפייה של אסירים פוליטיים ומיעוטים מדוכאים.

מאחר שסין תוקפת כך גם את הכלכלה האמריקאית, העימות בין שתי המעצמות הוא בלתי נמנע, או יימנע רק במחיר כניעה אמריקאית להגמוניה סינית עולמית. ההישג הגדול ביותר של ממשל טראמפ הוא בכך שעצימת העיניים האמריקאית בנושא הזה נגמרה, למרות מאמציה (המוצלחים בחלקם) של סין לקנות השפעה בכסף, על ידי שותפויות שאיפשרו לרבים באליטה האמריקאית להתעשר במהירות — הבן של ג'ו ביידן והבן החורג של ג'ון קרי, או הסנאטורית הדמוקרטית הבכירה דיאן פיינסטיין, למשל. גם התרומות של סין ל"מרכז ביידן לדיפלומטיה ומעורבות גלובלית" באוניברסיטת פנסילבניה כנראה לא נובעות מאלטרואיזם בלבד.


ואם העימות אכן יסלים, מה שעשוי לקרות אפילו תחת ממשל דמוקרטי, נשאלת השאלה האם ישראל יכולה, כפי שהמליצה לא מזמן קרולינה לנדסמן ("הארץ", 14.8), להישאר נייטרלית ו"לתמרן מול שתי המעצמות"? ספק אם יש לנו אופציה כזאת. כל עוד אמריקה נחושה לעמוד מול האגרסיביות הסינית כדאי לישראל לשמוע בקולו של שר החוץ האמריקאי מייק פומפאו, שעל פי הדיווחים המליץ לנו לצמצם את השותפויות עם סין.


מאמרם של דוראן וראו שופך אור על חלק מן הסיבות לכך: לסין יש תוכניות מרחיקות לכת לגבי המזרח התיכון, והן אינן כוללות שקידה על פיתוח האזור לרווחת כל תושביו. לדברי דוראן וראו, "סין מתקדמת במזרח התיכון בנחישות חסרת רחמים, מכיוון שהיא רואה באזור אינטרס חיוני יותר מכל אזור אחר מלבד מערב האוקיינוס השקט. כדי לשמור על האינטרס הזה סין פועלת לנישול ארה"ב מהמזרח התיכון". לכן טעות לחשוב שסין רק תומכת מן הצד בציר רוסיה־איראן. רוסיה ואיראן, כותבים דוראן וראו, הן השותפות הזוטרות בתוכנית הסינית להגמוניה אזורית. רמז לכך ראינו בדצמבר האחרון אז "קיימה סין תרגילים ימיים משותפים עם רוסיה ואיראן באוקיינוס ההודי ובמפרץ עומאן".


למה המזרח התיכון חשוב כל כך לסין? מחצית מיבוא הנפט שלה מגיע מן המפרץ הפרסי או עובר דרך תעלת סואץ. כמו כן רבים מחומרי הגלם האחרים שהיא צורכת עוברים בצווארי הבקבוק של המזרח התיכון. לכן, כחלק מ"חגורה ודרך", פרויקט התשתיות חובק העולם של סין — כל הדרכים יוליכו לא אל רומא, אלא אל בייג'ינג — סין עמלה על נתיב שכולל אוטוסטרדות, מסילות רכבת וצינורות, שיובילו ממחוז שינג'יאנג, בצפון מערב סין, דרך פקיסטאן עד לנמל גוודאר לחופי האוקיינוס ההודי, ממזרח למפרץ הפרסי.


בקצה הצפוני של הנתיב הזה, במחוז שינג'יאנג מרוכז המיעוט האויגורי, שהסינים מדכאים באכזריות, ושעל חלקו הם מחילים, על פי הדיווחים האחרונים, גם עיקור כפוי. למה? לפי דוראן וראו הסיבה היא שמיעוט זה, שנאמנותו למשטר מוטלת בספק, יושב בחלקו הגדול על עורק התנועה היבשתי הזה, המספק לסין מוצא אל המפרץ הפרסי. "עד כמה נחושה סין בהתקדמותה לעבר המזרח התיכון?" שואלים דוראן וראו. "נחושה מספיק כדי לבצע רצח עם".


במזרח התיכון, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, הנמלים, הדרכים, האיים המלאכותיים (באוקיינוס ההודי) ושאר התשתיות של פרויקט "חגורה ודרך", אינם רק חלק מרשת כלכלית שסין תעמוד במרכזה. רבות מהן ניתן להסב, ורבות כבר מוסבות, לשימוש צבאי. התמונה שמשרטטים דוראן וראו היא מפחידה ורבת ממדים: סין משתלטת בסבלנות ובעקשנות על צווארי בקבוק ועל נקודות אסטרטגיות במזרח התיכון, וגם מעבר לו.
ישראל בתוך התמונה הרחבה הזאת היא יהלום קטן מאוד, אבל נוצץ. הסינים רואים בה, בצדק, חממה לרעיונות טכנולוגיים בעלי יישומים צבאיים מובהקים. נוסף לכך, ישראל היא גם בעלת בריתה האמינה ביותר, והחזקה ביותר, של ארה"ב במזרח התיכון. כל זה הופך את הרעיון שישראל יכולה "לתמרן" בין שתי המעצמות לנאיבי, אלא אם כן היא מתנדבת להימחץ ביניהן.


מובן שישראל לא צריכה ליזום מדיניות אנטי־סינית משל עצמה. אבל כל עוד הממשל האמריקאי מסרב להיכנע בפני שאיפות ההגמוניה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, על ישראל להכפיף באופן חד־משמעי את מדיניותה לזו של ארה"ב, כפי שארה"ב דורשת. אם ארה"ב מבקשת למנוע זליגה של טכנולוגיה צבאית לסין, ישראל לא יכולה להפוך לסדק מטפטף בקיר האמריקאי. אם אמריקה מתנגדת לשותפות סינית בבניית תשתיות בישראל, על ישראל להימנע משותפויות כאלה.


אם לעומת זאת, יעלה באמריקה ממשל המוכן לצפות בפטליזם בעלייתה של סין ובשקיעתה של ארה"ב, תמצא ישראל את עצמה במצב לא קל, ואז יש אולי לטעם לחשוב במונחים של "תמרון": ישראל תיאלץ לפזר את ההימורים שלה בין וושינגטון לבין בייג'ינג, למקרה שבו נצטרך יום אחד לחסות בצל ההגמוניה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, תחת אותה מטרייה עם איראן השואפת להשמידנו.


יש לקוות שהדילמה הזאת לא תתגלגל לפתחנו. ועד אז, אפשר לקדם רעיון ישראלי צנוע יותר: להקים מפעל תרגום בנוסח ממר"י, המכון לתרגום מערבית (ועתה גם מרוסית ומעוד שפות). מפעל כזה, שיתרגם באופן שוטף עיתונות, ספרי לימוד, נאומים פוליטיים וספרות סינית, יוכל לסייע, ולו במקצת, לפוצץ את הבועה הרומנטית שיוצרים ברחבי המערב מכוני קונפוציוס, השוכנים באוניברסיטאות וממומנים על ידי המפלגה הקומוניסטית הסינית, המבקשת לגייס את לימודי סין באקדמיה, כדי להסתיר, לא להבהיר, את כוונותיה האמיתיות של המפלגה.