פוסטג'ורנליזם: מותה של העיתונות (חלק 2)

המאמר פורסם לראשונה בהארץ, ב 3.3.2022 תחת הכותרת "לאן ולמה נעלמה פרשת הרוגלות"

במאמרי הקודם ("הארץ", 6.1) כתבתי שהעיתונות אימצה לעצמה אתוס חדש: היא החליפה את האידיאל של דיווח מאוזן ומהימן באידיאל חדש של אקטיביזם פוליטי. כוונתי אינה לומר רק שיש לה הטיה פוליטית. הטיות פוליטיות קיימות תמיד ולכל עיתונאי יש פוזיציה. אלא שבמסגרת האתוס הישן, סילוף או השמטה, שלא לדבר על שקרים, נחשבו לעבירה המביישת את מי שנתפס בה. אבל כאשר המטרה אינה דיווח מהימן אלא קידום אג'נדה פוליטית, עיתונות פוסט־ג'ורנליסטית לא רק מרשה לעצמה להשמיט ולסלף, היא אף עושה זאת בלב שלם ובמצפון שקט. שכן אין היא מודדת את עצמה ביחס לאמת, אלא ביחס למטרה הפוליטית שנטלה על עצמה לקדם.

בין חלוצי המגמה הזאת היו רבים. נחום ברנע, שאותו הזכרתי, לא היה היחיד שסירב לפרסם את הנאומים של יאסר ערפאת שקראו, אי אז בראשית ימי אוסלו, לג'יהאד נגד ישראל. דן שיפטן מספר שהביא את אותן הקלטות של ערפאת לערוץ הראשון, וגם שם סירבו לפרסמן. למעשה, העיתונות כולה התגייסה כמעט כאיש אחד "להציל" את השלום מפני הציבור, שידיעת העובדות לאשורן היתה מטה אותו, כמעט בוודאות, ימינה.

קו ישר מחבר בין סיקור אוסלו לסיקור המשפט של בנימין נתניהו, שהתקשורת מגויסת כבר שנים רבות נגדו. רובה, כדברי רביב דרוקר, "עובדת בזה" ("הארץ", 15.3.2015). כאשר דרוקר כותב מאמר שכותרתו "המשפט מתנהל כמו בסיוטים של משפחת נתניהו" ("הארץ", 20.12.21), דווקא בשעה שמתברר כי עדותו הקריטית של ניר חפץ חסרת ערך עבור התביעה, לא צריך לשפוט את דבריו לפי מידת מהימנותם אלא לפי מידת תועלתם. המאמר שלו לא יזכה לציון גבוה בתור תיאור של המתרחש במשפט. אבל אם שופטים אותו לשיטתו של דרוקר עצמו, כאקט פוליטי, אפשר לראות למה הוא עשוי להיות הדבר הנכון דווקא בשעת משבר לתביעה: הוא עונה על הצורך לבלום את התחושה הציבורית הגוברת שתיק 4000 לא מחזיק מים.

ובכל זאת יש הבדל עקרוני בין הימים שבהם התקשורת עבדה בשיווק הסכמי אוסלו לבין התגייסותה נגד נתניהו בשנים האחרונות. המאמץ להביא להדחת נתניהו העביר את האקטיביזם העיתונאי צד בנושא זכויות האדם. העיתונות נטשה את תפקידה המסורתי בדמוקרטיה ליברלית: עמידה על זכויות האזרחים מול שרירות לבם של מנגנוני הכוח של המדינה. היא מתנהלת תוך תיאום הדוק עם המשטרה והפרקליטות. במקום להקצות את משאביה לתחקירים שיתריעו על מקרים של עבריינות בקרב גורמי האכיפה, היא נוטלת תפקיד מוביל באִתרוּגם. מראשית משפט נתניהו עבירות של הרשויות זוכות למטריית הגנה תקשורתית — בשתיקה או בגיבוי אקטיבי.

במובן זה, פרשת הרוגלות אינה מחדשת, אלא רק מדגישה מגמה שכבר התבססה. העיתונות ברובה הגדול — למעט יוצאי דופן ראויים לשבח, כמו תומר גנון ויואב יצחק — הורידה את הסוגיה מסדר היום; זאת אחרי שנמצאו ככל הנראה פגמים בתחקיר, ובהסתמך על ממצאי צוות הבדיקה העצמית בראשות המשנה ליועמ"ש עו"ד עמית מררי, שהיא גם אחראית ישירה לפיקוח על התחום בימי שגרה. וזאת למרות שצוות הבדיקה, "לפי גורמים במשרד המשפטים", היה "חסר סמכויות מספיקות" והבדיקה שביצע היתה "תלויה ברצונה הטוב של המשטרה לשתף עמו פעולה" ("הארץ", 20.2). כלומר החשודים הודיעו שזיכו את עצמם.

קבלת ממצאים מצוות כזה דורשת יותר מתמימות. היא דורשת היתממות אקטיבית. עיתונות מהסוג הישן היתה מצלצלת בכל פעמוני האזהרה. אבל העיתונות הפוסט־ג'ורנליסטית החדשה מיהרה ברובה להשמיע צפירת הרגעה דווקא. ההקשר ברור. די בחשש מפני ההשלכות של פרשת הרוגלות על משפט נתניהו כדי לגייס את כל ה"עובדים בזה" להגן על עבריינות המשטרה. זו עדות לשינוי עמוק ומדאיג: האקטיביזם העיתונאי הפך לנגד עינינו לאנטי־ליברלי.

מאחר שעדיין לא התרגלנו לחשוב על העיתונות האקטיביסטית כסכנה ליסודות הסדר הדמוקרטי והליברלי, נדמה לי שאנחנו מפרשים לא נכון את הסימביוזה ההולכת ומתהדקת בין העיתונות למנגנוני האכיפה המתעצמים, בשיתוף פעולה שתיקי נתניהו העמיקו מאוד. תיקי האלפים הם אירוע פוליטי יותר משהם אירוע משפטי. ודומה שהם נועדו יותר לפגיעה אלקטורלית בנתניהו מאשר להרשעתו בבית משפט. המשא ומתן על עסקת טיעון חיזק מאוד את הסברה שהמטרה היתה פוליטית מלכתחילה. שהרי כפי שהתברר, הפרקליטות והיועמ"ש הקודם היו מוכנים למשוך את אישום השוחד, ובלבד שהפשרה עם נתניהו תכלול את התווית "קלון", שתוביל לפרישתו מהחיים הפוליטיים. כל זה מעיד, כפי שהסביר סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים (בדימוס), השופט משה דרורי, שהפרקליטות והיועמ"ש היוצא בעצם לא עומדים מאחורי אישום השוחד. חמור מכך, אם פרישתו של נתניהו היא תחליף הולם לעונש, האין זו הוכחה ממש שמטרת המהלך כולו היתה פוליטית?

ואם כך, ייתכן שההדלפות העברייניות של גורמי האכיפה לאורך כל החקירה אינן תקלה שנלוותה לאירוע, אלא לב לבו של העניין. כפי שציין לאחרונה המשפטן ד"ר רפאל ביטון, יש רק הגנה אחת סבירה מפני עונש המאסר הקבוע בחוק העומדת לעובד ציבור שהדליף: הגנה של חושף שחיתויות. זה כמובן לא המקרה שלפנינו. מה שקרה בתיקי האלפים הוא, שהמוסדות עצמם זיהמו במודע את החקירה כשחילקו לעיתונאים ידיעות מגמתיות, מניפולטיביות על אודות נתניהו, שחלקן הופרכו בהמשך. הם עשו זאת שלא באמצעות דובר, ובדרך שאינה מאפשרת להטיל את האחריות על איש. עיתונאים שניזונו מן ההדלפות התנדבו מצדם לטפח ביודעין את השקר כאילו רק פרקליטי נתניהו הם שמדליפים.

רבים בימין הסיקו מכל זה שהעיתונות עבדה בשירות הפרקליטות, וכסימוכין לכך הם מביאים את הקצה הגלוי של הקרחון: את ציוציהם וכתבותיהם של אותם "כתבי משפטים" שהפכו דוברים של הגופים שהם אמורים לסקר. אבל דומה שהסימביוזה פועלת גם, אולי בעיקר, בכיוון ההפוך. במובן מסוים, המשטרה והפרקליטות עבדו אצל העיתונות, לא להפך. הן הפכו לזרוע התחקירים המורחבת של התקשורת, המספקת חדשות לבקרים תחמושת לאולפנים ולעיתונים ולמפגיני הדגלים השחורים. שהרי האירוע היה, כאמור, תקשורתי בעיקרו. ההדלפות היו הדלק שאיפשר להניע קמפיין בחירות מתגלגל נגד נתניהו.

אפשר להבין את ההיגיון הפנימי של כל זה. תחקירי העיתונות יכולים להגיע רק עד גבול מסוים, והם לא סיפקו די סחורה. אבל את מה שהעיתונים מתקשים לעשות, יכולות המשטרה והפרקליטות להשלים. הן יכולות לעצור אנשים שאינם חשודים בעבירה, לסחוט עדים, ולהאזין למאות טלפונים. הן יכולותם להפעיל סייבר התקפי נגד אזרחים והן יכולותם להחרים טלפונים ולחטט בהם בלי סמכות, להפנות בן נגד אביו, ולהאזין בחדרי היוועדות.

כל זה נדחק לשוליים בתקשורת עוד הרבה לפני פגסוס. כי לעיתונות אין עניין בכגון דא. להפך. יש לה אינטרס מובהק לכסות על הפשעים והעבירות שהמשטרה והפרקליטות ביצעו במסגרת מסע הצייד אחר נתניהו, משום שהעבירות הללו — לרבות ההדלפות — הן שמספקות את התחמושת של תעמולת רק־לא־ביבי. המשטרה כמובן יכולה רק להרוויח מכך שלא יפשפשו במעשיה יתר על המידה.

כאשר "רוב התקשורת עובדת בזה" בכוחה ליצור מחיצה גדולה דיה כדי להסתיר את הפיל שבחדר. בכוחה להציף את הציבור בדיס־אינפורמציה, צדקנות מעושה, פרשנות מפולפלת, ושקרים ממש, כדי שלא נשאל האם מה שקרה כאן אינו בעצם כזה: המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש אישרו שורה של אמצעים בלתי חוקיים, כדי לאסוף מידע על סביבת ראש הממשלה, על מנת לסחוט עדים, כדי ש"יספקו גרסה" שבתורה, תשמש להכפשת נתניהו.

אם זה מה שאכן קרה, אז כנראה שנשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק שוב התברר כחכם מחסידיו השוטים, כשירד מן האולימפוס הפנסיוני כדי להביא להפסקת המשפט באמצעות עסקת טיעון. הוא הבין: התמשכות המשפט מאיימת לחשוף את העובדה ש"הדמוקרטיה המהותית" שלו עומדת על בסיס של פרקליטות חסרת רסן ועבריינית ומשטרה שהיא מעל החוק. הכל כמובן בשם "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".

אז מה יש על הלאפטופ של האנטר ביידן? ולמה זה חשוב? ומה עשתה העיתונות?

אז מה היה על הלאפטופ של האנטר? התשובה פשוטה: עדויות די ישירות לזה שג'ו ביידן מעורב עד צוואר בשחיתות באוקראינה ובסין (על דרום אמריקה נדלג בשלב זה, כי זה לא קשור למחשב).

ובכן, אני חסום אצל הפרשן לענייני ארצות הברית, יפתח דיין, אז קיבלתי את התגובה שלו למה שכתבתי בנושא בטקסט דרך חברים. אני מניח שזה היה בטוויטר, אז אשיב בטוויטר (ובפייסבוק). אתעלם ברשותכם מהקללות הנרגשות, וגם מן הסמנטיקה (איזה מונחים בדיוק הוא נקט כדי להפחית בחשיבות העניין) ואנצל את ההזדמנות כדי לחלוק עליו בנושא הליבה: עבריינותו של ג'ו ביידן.

ראשית, מילה טובה לדיין. הוא לפחות עקבי. הוא לא הבין את משמעות החומר שהתגלה על המחשב אז, בזמן אמת, והוא עדיין לא מבין על מה הרעש, גם עכשיו אחרי שהניו יורק טיימס הודה בקיומו של החומר ובאותנטיות שלו. דיין פשוט מדקלם את מה שאומרת תעמולת הדמוקרטים, פלוס כמה תוספות שלפעמים אכן חורגות מהשורה (להלן "צייצתי את ציוצו של העיתונאי אייב גרינוולד מקומנטרי" שהוא מגזין ימני).

דיין כותב כך: "כל עוד אין שם חומר מפליל/ראיות ל-wrongdoing מצד ביידן האב, סורי, זה לא מעניין אותי".

אבל יש שפע חומר כזה על המחשב, וזה הרי העניין. כמה נקודות מרכזיות בקצרה:

  1. אוקראינה.

בחומר שבמחשב נמצאו עדויות לפגישות של ג'ו ביידן עם בכירי חברת האנרגיה האוקראינית בוריסמה. הוא הכחיש כל מעורבות או אפילו ידיעה על עסקי בנו. עכשיו אנחנו יודעים שהוא שיקר. באחד האי-מיילים מודה בכיר בחברה, ודים פוזהרסקי, להאנטר על ה"הזדמנות לפגוש את אביך". כמו כן נמצאה תמונה של ג'ו קשישא החברים מבוריסמה.

למה זה חשוב? כי זה מוכיח את מה שכל מי שהציץ מחוץ לתעמולת המיינסטרים ידע מזמן. בוריסמה משלמת סכומי עתק להאנטר ביידן כדי שישב בחבר המנהלים שלה, למרות שאין לו שום מושג רלוונטי בתחומים שהחברה עוסקת בהם. בעולם שבו ניסו להמציא "הענות חריגה" כשוחד, שכחו מה זה שוחד במובנו הפשוט: חברת אנרגיה מושחתת, משלמת הון לבן של (אז) סגן נשיא ארצות הברית, שהוא הממונה מטעם הממשל על הקשרים עם אוקראינה. הלו? מישהו עדיין לא מבין מה זה אומר?  
וזה לא רק שלח לחמך, חלילה. כשנפתחה חקירה נגד בוריסמה באוקראינה, ג'ו שלנו דרש את פיטורי התובע החוקר, ויקטור שוקין, ואיים שיעקב את סיוע החוץ של ארה"ב אם זה לא יקרה. יש הקלטה שלו משוויץ בזה. אעלה אותה בנפרד. (הטענה שלו ושל מתרציו במדיה היתה כמובן שהתובע – שחוקר את החברה שבנו דירקטור בה! – הוא מושחת, ולכן שזה היה צעד במסגרת המלחמה בשחיתות.)

ה"עיתונות" שפעלה כדי להביא לבחירתו, לא הרבתה לשאול אותו שאלות קשות. פה ושם מישהו שאל בכל זאת שאל על הקשר בינו לבין עסקי בנו. ג'ו אמר ש – אתם יושבים? – אני לא מדבר עם בני על עסקים. מעניין. האנטר טס איתו, למשל, כל הדרך לבייג'ינג, בארפורס 2, וגם בדרך חזרה, הוא לא סיפר לו על פגישות שהיו לו, להאנטר, עם בכירי הכלכלה הסינית? בטח ג'ו רק קרא בעיתון כשתברר עשרה ימין אחרי שובם לארה"ב שהבנק של סין פתח קו אשראי בסכומי עתק לקרן חדשה שהקימו האנטר, דבון ארצ'ר ידידו, והבן החורג של ג'ון קרי. איזה צירוף מקרים!

  • סין

אני מתעלם משלל הקשרים האחרים עם סין. אתם מוזמנים לראות את הסרט של פיטר שוויצר, או לקרוא את הספר שלו (אעלה לינקים בנפרד) כי זה באמת מסמר שיער. אעיר רק כמה הערות על מה שנוגע ישירות למחשב. האנטר היה מעורב עד צוואר עם חברה סינית שתפקידה החצי רשמי הוא לקנות השפעה עבור סין בעולם. בקיצור, אירגון חזית של הביון הסיני. שמה CEFC. על המחשב נמצאה הקלטה של האנטר בקולו קורא לבכיר בחברה "רב-המרגלים הסיני". רב המרגלים הזה, שכר את שירותיו של האנטר כעורך דין, לאחר שנעצר בידי ה FBI. האנטר הוא נרקומן, ולא בדיוק עורך דין בעל רקורד מרשים, אבל, הי, הוא הבן של ג'ו. והחברה הזאת שפכה כסף על משפחת ביידן מכל הכיוונים. העסק שהביידנים ו CEFC רקחו (שבסוף בוטל) היה מניב הרבה מליונים. על המחשב של האנטר ביידן נמצא אי מייל שמסביר את חלוקת הכסף, כולל עשרה אחוז מזה שצריכים ללכת ל"בחור הגדול" "the big guy". יש לנו כבר יותר מרק השערה שזה ג'ו קשישא. לפי עדות של טוני בובולינסקי, שהיה אמור להיות שותף במיזם הזה, ג'ו הוא אכן הביג גאי. הוא עצמו, בובולינסקי, היה בפגישה עם ג'ו שהודה לו על "העזרה שלך לבני" בנושא העיסקה עם הסינים. ככה הם היו עובדים. ג'ו היה מגיח, מפזר אבק כוכבים ומשאיר את המשפחה (במקרה זה האנטר, וג'ים, אחיו של ג'ו) לטפל בפרטים. כשבובולינסקי שאל את האח, אם זה לא מטריד אותם שהמועמד לעתיד לנשיאות מעורב בעסקים עם חברת אנרגיה סינית, ג'ים צחק ואמר לו "plausible deniability" – משמע, זה דבר שאפשר להכחישו באופן אמין. בובולינסקי הוזהר בידי המשפחה, לא להזכיר את שמו של ג'ו במפורש בהתכתבות.  

  • עוד יש במחשב עדות ישירה לכך שהאנטר סחר בגישה לאביו, סגן הנשיא.

זה קצת מצחיק שדיין עדיין נאחז באדוות הספין הכושל על זה שהמחשב של האנטר לא היה ולא נברא, והוא רק "דיסאינפורמציה רוסית". שכן הוא עדיין – עדיין! אחרי שאפילו הניו יורק טיימס הודה שהחומר על המחשב אומת – מסביר שחושיו החדים מורים לו זהירות כלפי חומר שמביא ג'וליאני, שידוע ב"קשריו עם גורמים פרו-רוסיים באוקראינה". אבל החומר אומת, וקשריו של מי שהביא אותו פחות מעניינים עכשיו. אבל הנה מה שמעניין באמת: אחרי שנים שהאשימו את טראמפ בשת"פ שלא היה ולא נברא עם פוטין, התברר ערב הבחירות שלביידן יש שת"פ שאכן היה ואכן נברא עם גורמים בכירים בכלכלה ובמודיעין הסיני, ששופכים על המשפחה שלו כסף. ואת זה ה"עיתונות" לחרפתה הנצחית, הצליחה להשתיק ערב הבחירות, למרות שסין היא גורם הרבה יותר חזק מרוסיה, והיא רואה בעצמה מועמדת להחליף את ארצות הברית בראש הסדר העולמי החדש. אבל כאמור, ה"עיתונות" מפיצה אפלה ולא אור, ופרשנים על דעת עצמם כמו דיין פשוט משכפלים את התעמולה של השמאל שתוסיף להסתיר לנו את המציאות.

ועכשיו כמה מילים על המשעות הל סיפור הזה, כי העיקר פה הוא לא רק מה שהתגלה, אלא העובדה שאליטה שלמה הצליחה לצנזר את הסיפור הזה, ובכך הציל את ג'ו קשישא בבחירות. אני מוסיף כאן לכן עוד פוסט קצר שכתבתי על הצד הזה של הסיפור:

אולי נתחיל מהשאלה למה כל העניין לא נרשם בתודעה. ולמה רוב העיתונות גם כאן בעצם מעולם לא הסביר בצורה בהירה מה קרה כאן. ויש סיבה לזה שהם נהגו כך, וביטלו כלאחר יד עובדות כ"פייק ניוז" ועדויות משכנעות כ"תיאוריית קונספירציה" (כנסו לפיד של גלעד צוויק, תראו שם ארכיון שלם של חוכמולוגים). זה קרה כי רוב הפרשנים האלה עובדים כך: הם שומעים על סיפור או אירוע, אז הם מיד הולכים לבדוק את המקורות שהם סומכים עליהם. אלה הם כמובן לא כלי תקשורת ימניים, שתקשורת המיינסטרים טרחה לסווג כקונספירטיביים ולא אמינים, אלא עיתונים ורשתות טלוויזיה שהם רגילים לשאוב מהם חומר (ואז לחזור עליו באוזניכם). למשל cnn או msnbc. היותר "רציניים" מעיינים גם בוושינגטון פוסט והניו יורק טיימס. .אז זה מה שהם עשו. כפי שעשו מימים ימימה. ועד עכשיו זה גם עבד להם, פלוס מינוס. בדקו במקורות שלהם, ושם הרגיעו אותם שלא קרה כלום. זה הכל הזיות של ג'וליאני ותעמולה של טראמפ. והם נרגעו. כי על דון למון ב cnn הם סומכים, ועל מאמר המערכת של הניו יורק טיימס הם סומכים, ולעומת זאת על פוקס, הוול סטריט ג'ורנל, וטאקר קרלסון הם לא סומכים. ולכן הם לחלוטין החמיצו את מה שבאמת קרה. .כי מה שקרה היה שכלי התקשורת שעליהם הם סומכים, התגייסו להונות אותם. והם הצליחו, כמובן. הם התגייסו כאיש אחד, שלושה שבועות לפני הבחירות, לקבור את הסיפור שיכול היה להביא לתבוסה של ביידן. במילים אחרות, כתבינו ופרשנינו האמיצים, ולא משנה אם זו ציפי שמילוביץ' או אורן נהרי, או אחרוני הפרשנים מטעם עצמם בטוויטר, לא הבינו שהסיפור לא *ב* cnn כי הוא *על* cnn (או הטיימס או הפוסט, או msnbc. האירוע הוא מה שקרה לתקשורת המיינסטרים, לא מה שתקשורת המיינסטרים אמרה שהוא האירוע. לכן עכשיו כשהניו יורק טיימס אישר לאחר מעשה שהסיפור היה אמת, כי עכשיו זה כבר לא ימנע מהדמוקרטים את הנשיאות, הם השתתקו. לא התנצלו, לא תהו, לא התלבטו, ולא דיווחו דבר. כי זה דיסוננס שאי אפשר להתגבר עליו. כי מה יעשה אדם שמאמין שהניו יורק טיימס זה האורים והתומים, כשהניו יורק טיימס בעצם מודה במובלע שהוא שקרן? יאמין או לא יאמין? אז שתיקת הנהרים היא לא כזאת מפתיעה. הם פשוט לא הצליחו לפתור את פרדוקס השקרן. שזה לא דבר שצריך להחזיק כנגדם. כי פשוט אי-אפשר.

603Yuval Semo, אודי פרלסמן and 601 others16 Comments80 SharesLikeCommentShare

ארה"ב והפלישה הרוסית לאוקראינה – מי נגד מי ולמה

אני לא עוקב אחרי כל מה שאומרים בעיתונות הישראלית על היחס של ארצות הברית לפלישה הרוסית לאוקראינה, אבל מהמעט שאני רואה, נדמה לי שלא קוראים נכון את המפה, או אולי צריך לומר לא קוראים את המפה הנכונה. אז ברשותכם, שרשור באורך מאמר בעיתון, כדי לשרטט את קווי המתאר העיקריים של ההקשר האמריקאי של כל זה.

נתחיל במה שהכי חשוב: החישוב של פוטין, שהפלישה תעבור בלי התערבות מערבית הוא תוצאה ישירה של מדיניות ביידן. מי שאומר לכם אחרת, טועה ומטעה.

אני לא מתכוון רק לזה שפוטין מלגלג בפומבי על הבלי התקינות הפוליטית של המערב, שאותם הוא מנתח בצדק כשינאה עצמית המולידה חולשה כרונית. בזה הוא צודק כמובן. אני מדבר על מדיניות במובן הגיאו-פוליטי. ופה פוטין עשה לביידן משהו שהוא קרוב לשח-מט, בשנת בחירות אמצע לשני בתי הקונגרס. ביידן צריך לתמרן עכשיו בין שרירים מדיניים שהוא לא יודע להפעיל, לבין חולשה כלכלית שהוא לא יודע לתקן, כאשר מחירי הדלק בארה"ב נמצאים בעליה, ויפגעו בו מאד אם יקפצו לקראת החורף הבא, כשהביקוש לאנרגיה גובר בגלל הקור, ובחירות האמצע בפתח (נובמבר 2022). אם הוא עושה שרירים מול רוסיה, מחירי האנרגיה בארה"ב יעלו, וזה ירגיז את כל אמריקה, לרבות את בוחרי המרכז. ואם הוא יחזור למדיניות האנרגיה של טראמפ, ויאושש את תעשיית הנפט האמריקאית, אגף שמאל של בוחריו (ושל מפלגתו) יתקומם כי "אנרגיה ירוקה" (אבל משום לא גרעינית) היא כמעט סיבת הקיום שלהם.

לא הגענו למבוי הסתום הזה במקרה. הכתובת היתה על הקיר. טראמפ היה המכשול העיקרי לבריונות של פוטין. אני לא אהיה מופתע אם רבים ירימו גבה על הקביעה הזאת. מאחר שתעשיית ההבלים המכונה "עיתונות" מכרה לציבור במשך חמש שנים את אגדת השת"פ בין טראמפ לפוטין, ולכן רוב צרכני החדשות בישראל, כמו בארה"ב ובאירופה, לא זוכרים את רוב העובדות על מדיניות טראמפ כלפי רוסיה.

ולמרות זאת, רוב האמריקאים מאמינים שתחת טראמפ פלישה לאוקראינה לא היתה באה לעולם. והם צודקים כמובן. וזה לא רק בגלל שטראמפ הדגים את הנכונות להשתמש בכוח, באופן פתאומי, בלי התראה, ובתקיפות רבה. הוא לא היסס לבלום את הרוסים בסוריה – כולל הרג של בין 100 ל 200 שכירי חרב רוסיים – והוא חסם את הגישה של הרוסים לשדות הנפט של מערב עיראק, שבשבילם היה פוטין מוכן להקיז דם רוסי רב. אבל חשובה מכל היא מדיניות האנרגיה של טראמפ, בכל החזיתות. ראשית, הוא הגדיל את תפוקת הנפט של ארה"ב כך שהיא הפכה ליצואנית נפט מובילה. זה פגע קשות במחירי הנפט ובכלכלה הרוסית שנשענת עליהם. שנית הוא הטיל וטו ועצר את פרוייקט נורדסטרים 2, צינור הגז שנועד להגדיל את יצוא הגז הרוסי לגרמניה, ולהגביר את תלותה של גרמניה ברוסיה. כי הוא הבין היטב שהתלות ברוסיה מחלישה את נאט"ו. אבל לכם אמרו שטראמפ מחליש את נאט"ו, נכון? אז זהו, שלא.

בנאומו האחרון ב CPAC טראמפ סיפר על שיחה שהיתה לו עם אנגלה מרקל. על השולחן היתה מפית לבנה. הוא נתן למרקל את המפית ואמר לה כך: 75% ממשק האנרגיה שלך תלוי ברוסיה (זו הגזמה טראמפית אופיינית, אבל זה בסביבה של האמת). קחי את המפית הלבנה הזאת, הוא אמר שאמר לה, כי ככה כשהרוסים יבואו יהיה לך במה לנפנף כדי להיכנע.

כשביידן נכנס לתפקיד הוא חידש את מדיניות הכניעה בפני פוטין של אובמה, כולל הסרת הוטו מנורדסטרים 2 (זה היה חלק קטן מתוך פייסנות כללית כלפי רוסיה – פרוייקט סקולקובו, ההזמנה להיכנס לסוריה כדי "לפקח" על פירוק הנשק הכימי של אסד, הריסט, מכירת זכויות כריית אורניום על אדמת ארה"ב לחברה רוסית, וגם, כמובן, השלמה עם כיבוש חצי האי קרים).

החישוב של פוטין לכן היה בסבירות גבוהה, כזה: אירופה תעשה הרבה קולות מחאה אבל לא תנקוף אצבע, מפני שהצרפתים והאנגלים רחוקים מידי, ולא קשוחים מספיק, ולגרמניה אין צבא של ממש. ובעיקר – גרמניה היא הכוח המרכזי של איחוד אירופה, והיא תלויה בגז הרוסי.

ביידן תמרן את עצמו לפינה שהוא לא יוכל לצאת ממנה בשנת בחירות, ולא רק כי הוא מייצג ממשל פרוגרסיבי ופייסני שזוחל למרגלות איראן, אלא גם כי הוא נותר ללא יכולת תמרון כלכלית ביחס למשק האנרגיה של ארצות הברית. או כמו שטראמפ אמר בדרכו הטראמפית, מצידו השני של המטבע: לפוטין יש תמריץ כלכלי להמשיך במלחמה. היא מעלה את מחירי הגז והנפט שעליהם הכלכלה שלו נשענת.

בינתיים, למרבה ההפתעה, הגרמנים התעשתו: הם הכפילו את תקציב הביטחון שלהם. ביידן לעומת זאת – כלומר חבורת אנשי אובמה שמנהלת אותו – ממשיך לצאת פארש. הוא גם לא עושה דבר, וגם לא מתייצב מוסרית, כמנהיג העולם החופשי, נגד האגרסיה הרוסית (טראמפ הודיע מיד על תמיכה בזלנסקי, ושיבח את אומץ הלב שלו). ואחרונה – הסכם הגרעין המתהווה עם איראן. אם רוצים להבין את מלא עומקה של התהום שאליה גוררים את המערב אובמה ויורשיו אז הנה: הם לא באמת יכולים להסתכסך עם הרוסים בלי לוותר על משאת נפשם, על מה שאובמה ראה כהישג הכי גדול שלו בתחום מדיניות החוץ: הסכם הגרעין. כי רוסיה, היא המתווכת בשיחות וינה לחידוש ההסכם, שכן האייטולות, שמסובבים את רוב מאלי וחבורת הנושאים ונותנים מאמריקה על הזרת, לא מוכנים לדבר ישירות עם האמריקאים. זה פשוט לא יאמן. האמריקאים זוחלים, אבל בעיני האיראנים זה לא מספיק משפיל. את הויתורים שלכם, תנו לרוסים, שאיתם אנחנו מדברים. הם רוצים כניעה גמורה ומוחלטת. והם בדרך אליה. כזה הוא המוסר הפרוגרסיבי, המבוסס על רגשות אשמה מערביים, סגידה לקורבנות, והעדר גמור של אומץ לב: לא נוקפים אצבע נגד פוטין, כדי לעזור לאיראנים להגיע לפצצה. עם האנשים האלה באמריקה, יאיר לפיד, שר החוץ שלכם, חש "שותפות ערכית".

המהפך שעבר על העיתונות: מדיווח לאקטיביזם פוסט־ג'ורנליסטי

גדי טאוב, הארץ 06.01.2022

לשינוי העמוק שעבר על העיתונות בעשורים האחרונים יש כנראה חלק חשוב במשבר הדמוקרטיה במערב כולו. בעבר נהגנו לחשוב כי העיתונות חותרת לספק לציבור תמונה מהימנה ככל האפשר של המציאות, כדי שאזרחי הדמוקרטיות יוכלו להגיע בעצמם להחלטות פוליטיות מושכלות. בלי עיתונות כזאת, גרסנו, דמוקרטיה לא יכולה לתפקד, כי אזרחיה יגששו באפילה ויצביעו על פי קריטריונים לא רלוונטיים.

כיום האליטות המשכילות מתייחסות לתפישה הישנה הזאת כאל שריד נאיבי מעידן שחלף. היום, הן סבורות, אנחנו כבר יודעים שאין דבר כזה עיתונות אובייקטיבית ולכן מוטב שנכיר בכך שכל דיווח מוטה על ידי הפוזיציה של המדווח. אבל במקביל לספקנות הזאת לגבי האפשרות של אמת אובייקטיבית, מתקיים בקרב אותם אנשים עצמם ביטחון מוסרי תמוה לגבי הטוב האובייקטיבי. והשילוב בין הספקנות האפיסטמית לאבסולוטיזם המוסרי הוא רעיל ומסוכן. מפני שאם אין אמת מוחלטת אבל יש טוב מוחלט, קל לעשות עוד צעד ולהסיק שמותר לכופף את העובדות לשירות האג'נדה.

עמדה כזאת פחות או יותר עומדת מאחורי המעבר של חלקים גדולים בעיתונות מדיווח חדשותי לאקטיביזם פוליטי. רבים בעיתונות הישראלית אפילו מתגאים בזה. אקטיביזם פירושו שהאתוס שחתר לספק לצרכני החדשות תמונה מהימנה ככל האפשר של המציאות, התחלף במשימה שונה לחלוטין: לחולל שינוי פוליטי באמצעות שימוש בחומרי גלם חדשותיים. כלומר, לא לדווח על המציאות, אלא לארוז אירועים חדשותיים באופן שיוליך את הציבור למסקנות הפוליטיות הרצויות. בשוליים התופעה מקבלת ביטויים חריפים אף יותר: חלק מן העיתונות נטל לעצמו רשות לסלף ולהסתיר עובדות ביודעין.

לצורך השליחות האקטיביסטית זקוקה העיתונות למנגנון הונאה: כדי שהמניפולציה תעבוד, צריך להעמיד פנים שהאתוס הישן עודו בתוקף, משום שכדי להוביל את צרכני החדשות למסקנות הרצויות צריך שהם יחשבו שהחדשות מהימנות, במובן הישן של המלה. בקצה השליחות האקטיביסטית מצפה איפוא במוקדם או במאוחר הונאה מודעת. כתבים, עורכים ופרשנים, יודעים שזה מה שהם עושים.

ספרו בעל השם הארוך של אנדרי מיר, Postjournalism and the death of newspapers. The media after Trump: manufacturing anger and polarization, קושר בין השינויים האלה שעברה העיתונות לבין המודל הכלכלי שכפה עליה האינטרנט. פעם העיתונות היתה מוכרת קהל למפרסמים. היה לה לכן אינטרס להרחיב את היריעה וללכוד קהלים גדולים ומגוונים ככל האפשר כדי שהפרסומות יזכו לתפוצה רחבה. היום אחרי שהפרסום נדד לאינטרנט, שם הוא מסוגל להתאים את המסרים לקהל היעד במידה גוברת של דיוק, חלקה הגדול של העיתונות החליף את המודל: הוא מתפרנס ממנויים. ומנויים משלמים לעיתון לא כדי שיעדכן אותם (בשביל זה יש להם פיד ברשתות החברתיות) אלא כדי שיאשרר את דעותיהם, וייתן להן גושפנקה מוסרית.

אבל המנוי, מסביר מיר, הוא גם סוג של משקיע פוליטי. הוא תורם מכספו לעיתון, כדי שהעיתון ישמש שופר לקידום עמדותיו, כלומר כדי שישכנע אחרים. במובן זה צודקים הטוקבקיסטים הזועמים על פרסום מאמריו של גדי טאוב ב"הארץ", כי במקום לקדם את העמדה שהם משלמים כדי להפיצה, הוא חותר תחתיה.

במידה הולכת וגוברת המנויים עצמם תומכים במשתמע במצג השווא שמוכר (לאחרים) את האקטיביזם הפוליטי בתחפושת של חדשות. אפשר לפיכך לדבר אליהם כאל שותפי סוד הלוקחים חלק פעיל בהשחתת האתוס העיתונאי. כך עשה למשל העיתונאי רביב דרוקר כשפנה לבנימין נתניהו מעל דפים אלה לפני כמה שנים וכתב: "כן, אדוני ראש הממשלה, אתה צודק. הכוחות שפועלים להדחתך עצומים. רוב התקשורת עובדת בזה, כסף גדול זורם להשגת היעד, מ–1999 לא היה דבר כזה. גנרלים לשעבר, אנשי עסקים, פקידים בכירים, כולם חולמים על הטקס הצנוע שבו תיפרד מהתפקיד" ("הארץ", 16.3.2015).

הציבור לא מופיע ברשימה הזאת של החולמים על הדחת נתניהו. רק קבוצות מן האליטה מופיעות בה. ברור למה. שהרי הציבור הוא מקור הבעיה העומדת לפני האליטות, מאחר שהוא זה שנתן לנתניהו את ראשות הממשלה, בפתקי ההצבעה שלו. מה אם כן יכולה העיתונות לעשות, בשליחות האליטות הללו, כדי לתקן את הטעות של הציבור? התשובה של דרוקר ברורה. עליה להחליף את האתוס הישן של דיווח מאוזן, באתוס החדש של אקטיביזם פוסט־ג'ורנליסטי. "העובדה שרוב התקשורת נגד נתניהו", כתב דרוקר, "נתפשת אוטומטית כתופעה לא הגונה. הרגילו אותנו שתקשורת צריכה להיות 'מאוזנת', סימטרית, אבל מה אם שולט בנו ראש ממשלה רע במיוחד, שהמשך שלטונו מסכן את כולנו? האם גם אז התקשורת אמורה להגיד 'מצד אחד' ו'מצד שני'?".

הבעיה אינה שדרוקר חושב שנתניהו היה רע לישראל. דעות הן דבר לגיטימי. הבעיה מתחילה כשהאקטיביזם פטור מייצוג מאוזן של המציאות. וזה קורה כשהביטחון המוסרי המוחלט חובר לטענה הפוסט־מודרנית לפיה ממילא "אין דבר כזה אמת אובייקטיבית".

בישראל השילוב הזה לא היה צריך לחכות לנתניהו, או לדונלד טראמפ, ואפילו לא למודל הכלכלי הנשען על מנויים. הוא קדם לבחירת נתניהו. האתוס הפוסט־ג'ורנליסטי נולד בעיתונות הישראלית כשנוצר הצורך להגן על הסכמי אוסלו מפני המציאות. אליטה שלמה, שהשליכה את כל יהבה על ההנחה שגם הפלסטינים רוצים בשלום, לא היתה מסוגלת להיפרד מהחלום כשהתברר שהצד הפלסטיני לא שותף לו. היא העדיפה להאמין שאם רק נדבק בדרך, יתברר בסוף שיש לנו פרטנר. וכדי שנדבק בדרך היה צורך להרגיע את הציבור חסר הסבלנות שהפיגועים המתמשכים רופפו את תמיכתו בשלום. איך? על ידי כך שנגן עליו מפני העובדות.

כשיגאל כרמון, היום ראש מכון ממר"י, הביא לנחום ברנע ב–1994 קלטות עם נאומי יאסר ערפאת בערבית, נאומים הקוראים לג'יהאד נגד ישראל, ברנע סירב לפרסם את הדברים. לדברי כרמון ברנע אמר לו כך: "אין אמת; כל ידיעה צריכה להיבחן על פי השאלה את מי היא משרתת, ואתה משרת את אויבי השלום" (הדברים מצוטטים בספרו של חנן עמיאור, "הסדנה להנדסת תודעה"). באותן שנים של ראשית אוסלו נולד האתוס הפוסט־ג'ורנליסטי בישראל.

מאז הוא התקבע והתרחב, ואיזרח בקרב האליטות את הרעיון שתפקיד העיתונות הוא לחנך את הציבור ולא לעדכן אותו, להוביל אותו למסקנות ה"נכונות" ולא לספק לו מידע שיאפשר לו להסיק מסקנות בעצמו.

התופעות האלה לא רק משבשות את תפקודה של הדמוקרטיה בפועל, הן גם מעידות על סדר היום האנטי־דמוקרטי של האליטה הישראלית. היא בזה לרצון הציבור שאינו ראוי בעיניה ליהנות מן החירות הדמוקרטית. ולכן, לדעתה, ראוי שאת ההחלטות החשובות יקבלו עיתונאים, גנרלים לשעבר, אנשי עסקים, פקידים בכירים, שופטים, ואקדמאים. ואחרי שיתקבלו ההחלטות הראויות, על ידי האנשים הנורמלים שבאים מהמקום הנכון, אז העיתונות תתגייס לעשות את המניפולציה הנדרשת בהמונים, כדי שישמשו חותמת גומי, וכך תתקיים האשליה הדמוקרטית של ריבונות האזרחים.

החדשות הטובות הן שזה לא יכול לעבוד לנצח. למעשה, זה עובד פחות ופחות. ככל שהתקשורת משתמשת בקרדיט של מהימנותה בעבר כדי לעשות מניפולציות בהווה, הקרדיט הולך ונשחק. הציבור מבין והאמון שוקע. או כמו שאמר לי מוכר הפלאפל בקינג ג'ורג', ליד הבית שלי, אחרי מאורעות מאי בערים המעורבות: "אני גר בקצה של ראש העין. באמת היתה אלימות משני הצדדים. גם מדיר בלוט, גם מכפר קאסם". כשהוא שמע את המפכ"ל קובי שבתאי חוזר בצייתנות על הקו שהנהיגו האולפנים, הוא הבין. הוא קנה כלבת שמירה ושלח אותה לאילוף. ליתר ביטחון. למקרה שתחזור האלימות משני הצדדים.

לא היתה שום בדיקה בעניין פגאסוס. זה טיוח גמור.

משקרים לכם, חלק ב'. אז הנה עיקר החדשות: לא היתה שום בדיקה בעניין פגאסוס, זה בלוף. היה רק טיוח. (ותודה לניצב משנה בדימוס אבי וייס, שסייע לי כאן להבין מי נגד מי.)

אז ככה. כידוע לכם בנט הודיע לעיתונות על "ממצאים ראשוניים" מתוך "דו"ח" מה"בדיקה" שערכה עו"ד עמית מררי,  המשנה ליועמ"ש לעניינים פלילים. אז לפי ה"דו"ח" של "הבדיקה" הזאת מתוך 26 השמות שהופיעו בכלכליסט,

א. רק לשלושה המשטרה באמת ניסתה לחדור לטלפון.
ב. רק במקרה 1 מתוך ה 3 זה הצליח לה.
ג. זה היה באישור בית משפט.

לא יכול להיות שזה נכון. כל מה שזה אומר הוא שהטיוח התחיל במלא המרץ. נתחיל מה"בדיקה", שלא היתה בדיקה כלל.

  • "הבודקת" היא מי שנושאת באחריות הפיקוח על הפעילות הזאת במשרד היועמ"ש, עו"ד עמית מררי. אז היא בדקה את עצמה, ומצאה – אתם יושבים? – שהיא בסך הכל די בסדר. אז כנראה שאין מה לדאוג.

  • רק שלאמיתו של דבר, היא לא באמת בדקה. האנשים היחידים שיש להם גישה למידע הזה, שכאילו נבדק, הם האנשים שלכאורה עשו – או היו ממונים על אלה שעשו – את העבירות. כולם הם אנשי משטרה בשירות פעיל. יש רק דרך אחת לחקור אנשי משטרה: מח"ש. אבל לא נפתחה שום חקירת מח"ש. איזו משמעות אם כן יש למונח בדיקה?  

  • המשמעות היחידה האפשרית בתנאים האלה, היא שעו"ד עמית מררי שאלה אותם, והם ענו לה. זו הבדיקה. מי זה אותם? כנראה את ניצב יגאל בן-שלום, ראש אגף חקירות ומודיעין, וראש חטיבת המודיעין (הכפוף לו), תנ"צ קובי זריהן, או את תנ"צ דורון יאיר ראש חטיבת הסיגינט-סייבר. הם כנראה בדקו את עצמם, ומצאו, כמו עו"ד מררי, שהם סבבה.

  • הבדיקה שהם בדקו את עצמם העלתה, מספרים לנו, שהכל נעשה באישור בית משפט. אם כך, איפה הצווים? לא הראו לנו אותם. למה? כשנלחץ אותם בטח הם יגידו שאי אפשר להראות אותם בלי לחשוף "מידעים סודיים" (בעגת המשטרה יש ריבוי למושג המופשט "מידע"). אם זה מה שיגידו לכם, זה כנראה לא בדיוק ההסבר. יותר סביר שקשה להראות צווים שאין. מפני שאין בסיס חוקי למתן צווים לחקירה מסוג זה באמצעות החדרת תוכנות ריגול.

  • ואולי בכל זאת יש צווים כאלה? אז אם כך, המידע על איזה בית משפט הוציא אותם ודאי אינו סודי. נשמח לדעת. כי אם יש בית משפט שהוציא כזה הוא בעצמו עבר עבירה, וצריך להיות בין הנבדקים בכל בדיקה ראויה לשמה.

  • ואחרונה, איזו בדיקה נעשתה פה בלי לזמן את מי שעומדים בראש המערכת כדי לדעת מי נתן את ההוראה? איפה אלשיך שיעיד (אמר לעיתונאים בינתיים שהכל היה באישור מנדלבליט), ואיפה מנדלבליט? ואיפה מכשיר העבירות המקצועי מכולם, מר שי "אקח לי את הטלפונים של אפי ואוריך ואחטט בהם כי מי יכול עלי" ניצן?

לסיכום, הספין שרץ ב"עיתונות" כרגע על תוצאות הבדיקה הוא בסך הכל עדותם של מבצעי העבירה שאומרים לנו, באמצעות עו"ד מררי שהיתה אמורה לפקח עליהם, שתחקיר כלכליסט הוא סתם בלון אוויר חם. אם אני צריך להמר על מי דובר אמת כאן, מררי, המשטרה ובנט מצד אחד, או תומר גנון מצד שני, הייתי שם את הכסף שלי על גנון. שצריך להצדיע לו על העבודה החשובה שהוא עושה.

הפרקליטות אישרה כל חדירה וחדירה לטלפונים של אזרחים באמצעות תוכנות רוגלה

משקרים לכם. וכדאי שתדעו שמשקרים לכם. הפרקליטות ידעה ואישרה כל החדרה של רוגלה לטלפון של אזרח. כך לפי מקורות בתוך המשטרה, באמצעות נצ"מ בדימוס אבי וייס, שהביא את הפרטים ב #שומר_סף (הסרטון בסוף הפוסט).

הספין של דוברי הפרקליטות המתחזים לעיתונאים סובב עכשיו סביב הרעיון שהבעיה היתה שהחדרות הרוגלה נעשו ללא צו. זה גם נכון, וגם מטעה. ברור שזה נעשה ללא צו כי זה דבר לא חוקי ולא יכול להיות צו שמאשר אותו. אבל כשמשתמשים בביטוי הזה – נעשה ללא צו – יוצרים את הרושם שא. יכול להיות צו. ב. שאם לא ניתן צו זה אומר שהפרקליטות לא היתה מעורבת, ולכן כנראה לא ידעה.

אין לזה שחר. הסבר קצר, אם כן, על איך המנגנון הזה פועל.  

בראש חטיבת הסיגינט-סייבר עמדו אנשים שאינם שוטרים, ומקצועם הוא ריגול נגד אוייבים ולא חקירות של אזרחים. זה כשלעצמו כבר מספר את עיקר הסיפור. בתקופה הנדונה, זה היה תת ניצב יואב חסן, לשעבר סגן מפקד 8200, ואחר-כך (מ 2018) תת ניצב דורון יאיר, לשעבר מפקד בסיס הדרכה של חיל המודיעין.

היחידה הזאת ומפקדיה לא יוזמים בעצמם חקירות או מטרות. זה לא תחום מקצועם. הם גם מבודדים משאר המשטרה בבניין עם סיווג ביטחוני שממדר אותם. אין להם, ולא יכול להיות להם מושג, למה צריך להאזין לאבי ברגר, לפעילי מחאת האתיופים, לאיימי פלמור, מפגין בבלפור, אבנר נתניהו או למה ראשי ערים הם מטרות לריגול.

המטרות צריכות להגיע ממי שעוסק בחקירה. כאשר מדובר בצווי האזנה שגרתיים (גם בזה אגב אנחנו שיאנים סיטונאיים בין הדמוקרטיות, ורע מאד שזה כל כך שגרתי) יכולים למשל חוקרי להב 433 להעביר צווי האזנה לביצוע, וחטיבת הסיגינט-סייבר תבצע בפועל.

אבל החדרת רוגלה למכשיר של אזרח ישראלי הוא עניין שאין לו נוהל, ולכן אי-אפשר להעביר אותו במסגרת המקובלת, באמצעות צו. פשוט אין צו כזה. כדי לבצע מעשה כזה היה צורך בפקודה בלתי שגרתית, ופקודה יכולה להגיע רק ממעלה שרשרת הפיקוד. כלומר רק מראש אגף חקירות ומודיעין, בדרגת ניצב, או מהמפכ"ל או מי שפועל מטעמם וברשותם (למשל רל"ש). בראש מחלקת חקירות ומודיעין עמדו בשנות קיומה של היחידה, מני יצחקי, הנודע לשמצה שעל שמו קרוי מסמך יצחקי (שהוא אם כל חטאת), גדי סיסו, ויגאל בן-שלום.

כלומר האירוע מגיע מצמרת המשטרה. כל ניסיון להדביק אותו על איזה חוקר שהפר את הכללים הוא עורבא פרח. אלא מה? לפי מקורות במשטרה, אלשיך לא העז לקחת את זה על עצמו ולכן קיבל אישור פרטני על כל חדירה. לפי אותו מקור שי ניצן עדכן את מנדלבליט על המתרחש.

זו כנראה הסיבה שכשפרצה הפרשה ביקש מנדלבליט לסגור במהירות חקירת טיוח שתוגבל לפרק הזמן שאחרי עזיבת אלשיך, מפני שאם אלשיך נופל, זה יגיע בסבירות גבוהה גם לניצן ולכן למנדלבליט עצמו. את החקירה הוא מסר לידי עו"ד עמית מררי, המשנה ליועמ"ש לעניינים פליליים שאליה היו צריכים להגיע דו"חות בענייני האזנה – כלומר הפעילות הזאת כולה היא באחריותה. הפקדת החקירה בידיה היתה אמורה להבטיח שהיא לא תאשים את עצמה, ולכן זה גם לא יגיע אל היועמ"ש, או אל המפכ"ל או אל ניצן, אלא יוסבר כפי שנמסר לנו בהתחלה שהיו כאן "חריגה", "תקלה", "באג" או מילה מכובסת אחרת שפירושה "אין לנו כוונה לספר לכם מה באמת קרה".

עכשיו כשתשמעו את זמירות דוברי הפרקליטות בעיתונות, באולפני ההבל והתעמולה, או בטוויטר, תדעו מה שלחו אותם אדוניהם להסתיר. פרטים נוספים ב #שומר_סף מס' 111, עם אבי וייס.  

חגיגות ה 6 בינואר. שנה לאירועי הקפיטול

May be an image of ‎1 person and ‎text that says '‎Zehava Galon גלאון זהבה 26m לנשיא ביידן של מינויו את למנוע כדי הקונגרס לתוך שנה לני פרץ מוסת המון המהומה הבחירות. את לו שגנבו שיחשבו שרצה טרמפ של מהססה כתוצאה וההסתה הבברונות אסטרטגיית של תוצאה היא החשמל חוק סביב בכנסת אתמול את לקבל מסרב שהוא בגלל לממשלה לגיטימציה דה לעשות כדי נתניהו של ר"מ לא שהוא העובדה‎'‎‎

אז עכשיו לרגל פסטיבל יום השנה לאירועי ה 6 בינואר בגבעת הקפיטול, ימחזרו לכם לעייפה את הנרטיב על "ניסיון ההפיכה" (insurrection) שלא היה ולא נברא. ואולי אפשר לקבל רמז לזה מן העובדה הפשוטה שאיש מבין העומדים לדין לא עומד לדין על ניסיון הפיכה. הם עומדים לדין על השגת גבול. מפני שזה מה שהם עשו.

כלומר הסיבה שלא מאשימים איש בניסיון הפיכה, היא שמפיצי הבדיה הזאת יודעים שהיא בדיה, והחוזרים עליה בעיתונות האמריקאית בדרך כלל יודעים שהם רוקמים נרטיב, לא מתארים מציאות. זה לא אומר ששוטי העיתונות ועסקני השמאל בישראל, שמדקלמים את הנרטיב, לא מאמינים בשקר הזה, מפני שבעולמם ההולך ומתעוות הקווים בין תעמולה למציאות באמת טושטשו, והם הרבה פעמים מאמינים בתעמולה היוצאת מפיהם.

אבל לטראמפ לא היתה תכנית הפיכה (הוא רצה שפנס ישתמש בסמכותו כיו"ר הסנט כדי לעכב את אישור הקולות של קולג' האלקטוראלי, מה שתיאורטית חוקי לעשות, אבל פנס לא העלה בדעתו). כל מה שאפשר לומר הוא שטראמפ רצה שהמפגינים בחוץ יבהירו לפנס שזה סנטימנט ציבורי רחב. טראמפ עצמו קרא למפגינים לא להשתמש באלימות. כל ניסיון לתפור מכל זה ניסיון הפיכה הוא בערך אמין כמו תיק 4000. בלוף מאלף עד תו.

ועכשיו לחדשות האמת. בין המפגינים היו סוכני אף. בי. איי. כנראה לא מעטים שצולמו מעודדים את הפריצה. על זה מבוסס החשד שהאירוע מבויים (ושהמשאל מיד הכתיר אותו בתואר "תיאוריית קונספירציה"). תמונותיהם הוסרו מאתר האף. בי. איי. שם מתנוססים דיוקנותיהם של הפורעים, מה שמחזק את החשד. גם לא ברור למה האבטחה איפשרה את הפריצה במקומות אחדים, ולא למה היא לא תוגברה למרות אזהרות חוזרות ונשנות בימים שלפני האירוע. כמו כן לא ברור למה ננסי פלוסי מסרבת לשחרר את ההתכתבויות שלה בנושא האבטחה בימים שקדמו ל 6 בינואר. משמעות הדברים האלה היא שבמקרה הרע האירוע בויים בידי הרשויות כדי להצדיק את רדיפת מצביעי טראמפ ואת הדה-לגיטימציה של תומכיו הפוליטיים, ולמעשה הפללה של האופוזיציה. במקרה הטוב, זה רק ניסיון למסגר הפגנה חוליגנית באופן שיאפשר רדיפות פוליטיות כנ"ל.

כדי להבין את המניפולציה אפשר להביט ישר במקור ההנדסה, בעיתון לשעבר שנקרא הניו יורק טיימס, שבעיניו מהומות ג'ורג' פלויד לא היו ניסיון הפיכה (מאורגן, וממומן בחלקו הגדול על ידי תומכי המפלגה הדמוקרטית ועסקניה, ומוגן כמעט לגמרי מפני אכיפה), ואילו ההפגנה המסויימת הזאת, היא הצדקה להפוך את האופוזיציה לדבר פלילי. שמעתם נכון. הנה מה שכתבו במאמר המערכת של הפסאודו-עיתון הזה: "התפרעות הקפיטול נמשכת בבתי הנבחרים של המדינות, ללא שפך דם, בצורה חוקית, ששום שוטר לא יכול לעצור." הבנתם? בצורה חוקית, שצריכה להיות לא חוקית. כלומר שצריך להפוך את הפעילות הפוליטית *החוקית* של האופוזציה בבתי נבחרים, כגון חקיקה, לדבר פלילי שהמשטרה תוכל לעצור אותו. פשוט עוד לא מצאו דרך לעשות את זה בלי להודיע רשמית על דיקטטורה.

אז עכשיו, כמו כל דבר שבא מחוזות השמאל המתחדש, צריך לקרוא את זה מהסוף להתחלה: המטרה היתה להפוך את האופוזיציה ללא חוקית, ומהומת הקפיטול היתה האירוע שבמקרה הטוב מוסגר כך, ובמקרה הרע אורגן לשם כך.

וזה גם מה שרוצה גב' גלאון שתחשבו, ולכן היא מבקשת למתוח את המסגור המטופש הזה עד לליכוד, שתכל'ס אתמול כמעט שיחזר את אירועי הקפיטול (פרט לעובדה שאנשי הליכוד הם במקרה נבחרי ציבור, אבל הרי לא ראוי שהם יהיו נבחרי ציבור, נכון? כי אמסלם וזה. וגלית. שהם, בניגוד לפה ג'ורה של גלאון, חסרי תרבות. אז בואו לא נעצור את ההשוואה כאן, כי באמת יש דימיון, לא בין הליכוד למפגיני הקפיטול, אלא בין ממסגרי האירוע השמאלנים שם, לבין ממסגרי האירוע השמאלנים כאן. כי מה שעושה הקואליציה פה, הוא לצעוק שהיא מגינה על הדמוקרטיה בזמן שהיא מבטלת אותה. למשל על ידי זה שהיא דוחקת את ה"בבונים" הלא ראויים האלה, מהיכלי הדמוקרטיה, ומוועדות הכנסת בהם אינם ראויים לשמש, ובמקביל תומכת באמצעות חקיקה משלימה, בפוטש המשפטי נגד הימין, שמטרתו למנוע מנתניהו ומצביעיו לקחת חלק בדבר חשוב כל כך כמו שלטון.

ונסיים במעט אופטימיות: אם עומד לקרות בבחירות האמצע מה שנדמה שהולך לקרות – שהרפובליקנים ישתלטו על שני בתי הקונגרס – אז הוועדות יפלו לידיהם. ולוועדות של הקונגרס יש תוקף משפטי וכלי אכיפה. ואז כל חקירת אירועי 6 בינואר תשנה כיוון. רמז: נוכל לגלות סופסוף מה פלוסי מסתירה ולמה היא לא מסכימה לשחרר את התכתובות שלה מהימים שקדמו לאירוע.

ומה על אופטימיות פה? כל מה שיש לי להציע הוא את האמון שלי בציבור הישראלי, שאתמול ראה שהטענה שלנו שמדובר בממשלה פוסט-ואנטי-ציונית היא לא הפלגה רטורית אלא עובדה פשוטה.

כך התקשורת מנסה לנרמל את הקרקס הפוליטי

(גרסה פתוחה למאמר שלי בהארץ, מ 7.10.21)

אחד הביטויים החריפים למשבר שאליו נקלעה הדמוקרטיה הישראלית הוא שקיעתן של המפלגות. רבות מהן דומות פחות למנגנונים לייצוג של קבוצות בציבור, ויותר לחברות פרטיות בשליטת בעלים יחיד. בעצם, כפי שהעיר פרופ' אבי בראלי, הן לא יותר ממנגנון בחירות שלדי, שנועד למכור אדם שעליו אנחנו מתבקשים להמר, יפנה לאן שיפנה ("ישראל היום", 5.9). שום מגנון מוסדי לא מתווך בין השטח לבין מעשיו של אותו בעל בית, ואין עליו מורא של שום ציבור, מוסד, או השקפת עולם. הדיקטטורות הזעירות האלה — יש עתיד, ישראל ביתנו, ימינה, תקווה חדשה — הן לא דמוקרטיות כלפי פנים, אך נזקן לא מסתיים בבית: הן משבשות באופן יסודי את הכפיפות של המערכת כולה לרצון הציבור, והופכות את מקבילית הכוחות המולידה פשרות פוליטיות, שהן נשמת אפה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית, לתחרות גניבת סוסים ולזירה של תעלולי הטעיה של הבוחרים. זה שיבוש מהותי של ריבונות הציבור על מדינתו.


על רקע המשבר בולטת ההתגייסות הנמרצת של רוב העיתונות להכחיש את קיומו, ולהעמיד פנים כאילו טירוף המערכות הנוכחי הוא דבר סביר. יותר מכל התגייסה העיתונות לנרמל את מעשה ההונאה החמור בתולדות הפוליטיקה הישראלית, את תרמית ימינה, כאילו לא היתה יותר מאיזו "הפרה של הבטחת בחירות".

זה תיאור מגוחך. הרי ברור שאילו מרצ היתה חוברת לליכוד, לציונות הדתית ולחרדים תמורת ראשות ממשלה ברוטציה לניצן הורוביץ, בטענה שהכי חשוב לה למנוע סיבוב בחירות חמישי, זה לא היה נקרא "הפרה של הבטחת בחירות". אותה עיתונות היתה מקימה קול זעקה ומכנה זאת מעשה נבלה. בצדק. נפתלי בנט איננו סתם עוד אלכס גולדפרב. הוא ברני מיידוף של הפוליטיקה הישראלית. מערכת פוליטית בריאה, עם עיתונות בריאה, היתה מקיאה מתוכה אדם כמוהו. אבל העיתונות מפמפמת במקטרתה, לובשת ארשת פרשנית מהורהרת, ומנסה לשוות לכל זה מראית עין של עסקים כרגיל.


דומה שאין סמל מוצלח יותר לניסיון למכור את המשבר הרב־מערכתי הזה כ"נורמליות" מכך שהמילה "נורמליות" נהפכה לדגל של המפלגה המייצגת יותר מכל את הטרלול הנוכחי. אין שום דבר "נורמלי" בכך שבלב מערכת דמוקרטית עומדת מפלגת שלד דיקטטורית הנשלטת בידי אדם אחד, שמאריך לעצמו את כהונת השליט האבסולוטי על ידי שינוי תקנון המפלגה — כנהוג ב"דמוקרטיות" מהסוג של פוטין וארדואן.

במקרה זה השליט היחיד הוא גם פוליטיקאי פוסט־מודרני שטחי, שמתקשה להבדיל בין יח"צ למציאות. הוא מוכר למצביעיו פאתוס ריק, וכבר הראה שבחסות מסך קלישאות — שהוא כנראה מאמין בהן ברגע שהן בוקעות מפיו — הוא מסוגל להחליף ערכים ואידיאולוגיה ללא התראה ובלי לחוש כל צרימה.


קלישאות בטור בעיתון הן לא אסון. אבל קלישאות במשרד החוץ הן נזק מדיני. ראינו זאת בנאום האנטישמיות של יאיר לפיד, שהיה מתנה משמים לאנטישמים, ולאחרונה שוב, במאמר ילדותי שהתפרסם בעמודים אלה, ולפיד הציג אותו כמין חזון חדש ואופטימי של יחסי חוץ ("הארץ", 20.9). את הריאליזם המדיני של בנימין נתניהו ביטל לפיד כלאחר יד כ"טעות עצלנית" פרי "חשדנות פסימית", משל היה מדובר באיזה פגם באופיו של נתניהו, ולא באסכולה מרכזית במחשבה המדינית המערבית. כנראה שמקיאוולי, ג'ורג' וושינגטון, ביסמארק והנרי קיסינג'ר כולם התעצלו וטעו, וטוב ששר החוץ החרוץ שלנו התגייס להדגים כיצד עושים זאת נכון: הוא פתח לפי דבריו עידן חדש במדיניות החוץ של ישראל, עידן של שותפויות בינלאומיות, אופטימיות, ידידות וערכים משותפים.


אלה דברים מגוחכים ונלעגים ועיתונות מתפקדת היתה צריכה לומר זאת. דומה שלפיד כלל אינו ער לכך שקלישאותיו מקדמות אותנו צעד אחר צעד להכפפת עצמאותה המדינית של ישראל לכל מיני "ידידים" ו"שותפים" מן "הקהיליה הבינלאומית". אבן שזרק שר חוץ אחד לבאר, אלף דיפלומטים לא יצליחו להוציא.


אין צורך להרחיק לכת בספקולציות כדי להבין איזו מוטיווציה היתה לאליטה של השמאל, ל"נרמל" את כל זה: להפוך את לפיד משק החבטות הקבוע שלה, לנער הפוסטר של ה"נורמליות" ולהעניק גושפנקה מוסרית מאולצת למיידוף הישראלי, שעד לא מזמן נקרא בפי אותה אליטה עצמה "פשיסט". בנט ולפיד, יחד עם אביגדור ליברמן וגדעון סער, המאותרגים אף הם, הם נכס לאליטה, מפני שהם שאיפשרו למכור מצביעי ימין מובהקים לגוש השמאל, ובכך נתנו לשמאל את מה שלא יכול היה להשיג ביושר בכוחות עצמו בקלפי: רוב.

אבל יש כאן יותר מצירוף נסיבות חד־פעמי, שאיפשר להקים ממשלת שמאל על גבו של ציבור הנוטה לימין. הקואליציה הנוכחית היא רק פתרון זמני, ואילו לאליטה המבקשת להנציח את שלטונה על ציבור שלא רוצה בה, דרוש פתרון קבע. חלק מן האמצעים שלה בחתירתה לקיבוע שלטונה מוכרים זה מכבר, ורובם קשורים כך או כך להכפפת הרשויות הנבחרות לרשויות האכיפה ולרשות השופטת, או למסירת נתחים מריבונותנו לגופים בינלאומיים. אבל גם את המגמה שעליה מצביע בראלי — הפיכת המפלגות לארגוני בחירות בבעלותם של יחידים — אין לנתק מהתופעה הכללית. ההפרדה בין ראשי המפלגות לבין הציבורים שהם אמורים לייצג משרתת את אותה חתירה תחת ריבונותם הדמוקרטית של המוני האזרחים.


כך למשל כותב בעליצות בן כספית: "לבנט קורה דבר מוזר. כפי שזה נראה כרגע, הוא איבד חלק ניכר מבייס המצביעים שלו. לכאורה, זה רע. במציאות, זה נפלא. הוא השתחרר. הוא יכול לפעול בצורה חופשית לגמרי. הוא יכול לעשות רק את הדברים שצריך לעשות, נטו. בלי משקולות פוליטיות או אבני ריחיים על צווארו" ("מעריב", 10.9).


מאחר שהאליטה יודעת מהם הדברים "שצריך לעשות, נטו", ורק אבן הריחיים המכונה ציבור מפריעה לה בזה, השחרור מן המצביעים הוא אכן "נפלא" מבחינתה. נחום ברנע כתב דברים דומים חודשיים קודם לכן: "אין לו (לבנט) כרגע בייס, קהל מצביעים שהוא יכול לבנות עליו. בחולשה הזאת יש יתרון: הוא לא חייב דבר לאף אחד, לא לחברי מרכז, לא לקבלני קולות, לא לערוץ טלוויזיה, ולא לעיתון" ("ידיעות אחרונות", 9.7). כל זה, הסביר ברנע לקוראיו, איפשר לבנט "להכיר מקרוב את שותפיו. מיכאלי, הורוביץ, עבאס חדלו להיות שמות בקמפיין בחירות. הם הפכו לבני שיח. עבאס הקסים אותו. את אומץ הלב שלו הוא מעריך במיוחד". השחרור ממצביעיו מאפשר לבנט, אם כן, לראות את האור ולחבור לאליטה השמאלית, ומיד מתבהר לו גם קסמם של האחים המוסלמים.


אבל יש גם בכל זאת חדשות טובות. דומה שככל שהעיתונות מתאמצת לשוות פני נורמליות לקרקס הפוליטי הזה, כך קטן האמון שהציבור רוחש לה. אינני רוצה לייחס משקל רב מדי לסקר שעשו לאחרונה אתר "וואלה" ו"דיירקט פולס", אך ניתן לקבל ממנו אינדיקציה. הנשאלים במדגם מייחסים, מתברר, אמינות נמוכה במיוחד לאותם עיתונאים שמתאמצים עכשיו יותר מאחרים למכור לנו את בנט המקצועי ואת לפיד הנורמלי. אלה אותם אנשים שמכרו לנו זה מכבר את הצוללות, את תיק 4000, את "יש פרטנר לשלום", את "האלימות משני הצדדים", ואת מחדל הקורונה הנוכחי כ"בלימה רכה".


נדמה שאפשר לשער שחלק גדול מצרכני החדשות בישראל מבינים שגופי החדשות המרכזיים מנסים לחנך אותם, לא לעדכן אותם. כי מדובר בציבור מפוכח ולמוד ניסיון. וכשהוא רואה ממשלה הבנויה על הונאה ומתקיימת בחסדם של אנטישמים ותומכי טרור, הוא כנראה לא חושב שזה נורמלי. אין זאת אלא שהציבור הרבה יותר שפוי מה"נורמליות" שהתקשורת מנסה לתחוב בכוח לגרונו.

זוכרים שאמרו עלינו שאנחנו מפיצים "תיאוריית קונספירציה"? ובכן, אפילו בטיימס מתחילים להודות שצדקנו.

ועכשיו לרגל זה שברט סטיבנס, בעל טור מרכזי בניו יורק טיימס, מודה ש"רוסיה גייט" היתה ניסיון התנקשות פוליטי בטראמפ, ולא "תיאוריית קונספירציה", אולי תתעניינו בדברים המפורטים שכתבתי על כך פעם בשני מאמרים ב"דיומא". (לינקים למטה) וכמובן שאמרו לי שאני "קונספירטור".


אבל מי שאומר שזו "תיאוריית קונספירציה", כתבתי, יצטרך להתמודד עם האקדח המעשן, המצוי בדו"ח של מייקל הורביץ, המפקח הכללי של משרד המשפטים, שקבע שה FBI הוליך שולל את בתי הדין שמהם הוציא צווי האזנה לקארטר פייג', שאיפשרו לו לחדור בשירות הדמוקרטים, לקמפיין של טראמפ. עכשיו ישנם האישומים המפורטים נגד איגור דנשנקו, וכולם נאלצים פתאום להיזכר ב"תיק סטיל" שהיה ערימת עלילות מופרכות שדנשנקו זה סיפק למרגל בדימוס כריסטופר סטיל.
יתרה מזאת, ה FBI ידע בזמן אמת שכל ערימת השמועות הזאת לא רק מפוקפקת אלא גם שמקורה בקמפיין של הילרי קלינטון, כלומר שזה "לכלוך" פוליטי שמטרתו התנקשות במועמדותו של טראמפ.


ואחרי שכל זה נכשל וטראמפ נבחר, רשויות האכיפה המשיכו להעמיד פנים כאילו מדובר בחשדות רציניים, ובאמצעות חקירה משתקת המשיכו לסנדל את ממשל טראמפ ולפגוע בו. ג'יימס קומי, ראש ה FBI, בעצם ניהל את כל זה במטרה ליצור מסך עשן, בעיתונות ובציבור, כאילו באמת יש חשדות לקונספירציה בין טראמפ לפוטין, וכך הוביל למינוי של החוקר המיוחד מולר, שהמשיך לנפח את עננת השמועות בעזרת חקירה פומפוזית על מה שהוא עצמו ידע שהוא כלום. מולר ניפק דו"ח מלא רמיזות מעורפלות שייצרו את הרושם שטראמפ אולי אשם אף שאין בכל הדו"ח הזה שום הוכחה לקנוניה המדומה בין טראמפ לבין פוטין.


למי שיש לו חשק להשחית חצי שבת על צמד המאמרים המפורטים שלי בנושא מוזמן לקרוא אותם באתר 'דיומא'.

הראשון נקרא "עיניים עצומות לרווחה" ואילו השני נקרא "טראמפ, צנזורה ו'תיאוריות קונספירציה'".

קריסת תיק 4000 – חלק ב'

גרסה פתוחה של מאמרי מ'הארץ'.
כותרת מקורית: תיק 4000: "היענות חריגה" הוא אישום מאולץ, אפילו קומי

גדי טאוב, הארץ, 12.08.2021

את מאמרי על תיק 4000 ("הארץ", 15.7) פתחתי בהערה על עיתונות השמאל: היא אוסרת לדבר על החולשה הפטאלית של התיק הזה, אמרתי, מפני ששנים של קמפיין ציבורי רב־ערוצי להדחת בנימין נתניהו נשען על חודו של האישום האחד הזה בשוחד, ההולך ומתברר כמופרך. וכמו כדי להוכיח את דברי, מאמרי תגובה שהובהלו לדפוס עוד במהלך השבת מיד לאחר פרסום מאמרי, יחד עם אי־אילו קולות ברשתות החברתיות, קראו להשתיק אותי, כמיטב המסורת הסובייטית. נתי טוקר כתב שני מאמרים (20.7 ,TheMarker 17.7) ועו"ד שחר בן־מאיר כתב מאמר ב"הארץ" (18.7), ושניהם קבעו נחרצות לא רק שאני טועה ומטעה, אלא שאסור היה לפרסם את מאמרי. כפי שכתב טוקר, בציוץ שליווה את אחד ממאמריו, "ל'הארץ' היה אסור לפרסם את טור השקרים והספקולציות של גדי טאוב" (17.7). עו"ד בן־מאיר שלף את סמכותו כליטיגטור, ונזף אף הוא ב"הארץ". אמנם זכותי להחזיק ב"תיאוריית קונספירציה", הוא כתב, אבל "הארץ" לא צריך לארח את ה"סוגה" הזאת. גם זה נהוג במסורת הסובייטית: את ההשתקה מצדיקים בצורך להגן על הציבור התמים מפני שקרים, שמועות ודיסאינפורמציה. טוב שלא כתבו על מאמרי שהוא גם קאונטר־רבולוציוני.

אבל העניין הוא, שבן־מאיר וטוקר לא הצליחו להפריך את טענותי, ולכן מתעורר הרושם, שיותר משהם ביקשו להגן על הציבור מפני שקרים ובשם האמת, הם התגייסו להגן על השקר המוסכם מפני העובדות, כי הרי יותר מדי תלוי בהמשך הנשמת הנרטיב המתפורר על "נתניהו המושחת".

מקוצר היריעה אתרכז כאן רק בעיקר (ולשאר אשיב במדיה החברתית בפירוט). בלב הוויכוח נמצאת שאלת הסיקור האוהד. טענתי שהחקירה החלה בתרועה רמה על סיקור אוהד כשוחד, אבל ככל שהתברר שהסיקור באתר "וואלה" לא היה אוהד, נאלצה הפרקליטות לסגת להגדרה מעורפלת של מתת השוחד כ"היענות חריגה" של בני הזוג אלוביץ' לדרישות נתניהו. אבל האמנם אפשר, כפי שטענו פרשנים (ובן־מאיר ביניהם), לדבר על "היענות" מבלי שזו ניכרת בסיקור גופו?

ספק רב. התביעה, מכל מקום לא ניסתה לעשות כן. הרי בעבירת שוחד, כמו במרבית העבירות הפליליות נדרש להוכיח יסוד נפשי: על נתניהו היה להבין שהוא מקבל דבר מה בעל ערך (מתת). ואז נשאלת השאלה, אם לא ניתן להצביע על שינוי משמעותי ברוח הסיקור, איך היה אמור נתניהו להבין שקיבל משהו? כדאי לזכור כי גם לפי עמדת התביעה, לא כל שינוי בסיקור הוא "מתת". ההיענות צריכה להיות — לשיטתה — "חריגה". לכן, על התביעה להוכיח שנתניהו היה מודע לאותה חריגות. יוצא, שגם אם בוצעו שינויים ספציפיים בסיקור, עדיין אין בכך די; התביעה תידרש לבסס מודעות של נתניהו לאותה היענות "חריגה". אבל התביעה לא בדקה, ואפילו לא שאלה, מהי היענות סבירה או רגילה לדרישותיהם של פוליטיקאים. יהיה עליה לעשות זאת לפני שתוכל להראות (א) שההיענות לנתניהו היתה "חריגה" ו(ב) שנתניהו היה מודע לכך.

לדידו של עו"ד בן־מאיר אין שום בעיה גם בהגדרה של מתת השוחד לגמרי במנותק מהסיקור. במקום להתמודד עם הטענה המהותית, שמדובר בהגדרה אבסורדית של שוחד, הוא עוקף את הבעיה על ידי עיסוק בשאלה משנית: הוא תוקף בלהט את טענתי שהפרקליטות ביצעה נסיגה טקטית מ"סיקור אוהד" ל"היענות חריגה". לדידו היענות חריגה היתה מלכתחילה העניין, ועובדה היא, הוא מציין, שכך מופיעים הדברים הן בכתב החשדות והן בכתב האישום. "מניין לו לטאוב שהחקירה החלה בחשד ל'סיקור אוהד'?", כתב. הרי "אין לו כל מידע בעניין. שכן ברור שלא הוא (וגם לא פרקליטי נתניהו) נחשף לדיונים הראשוניים של התחלת החקירה". קשה לשער מן הטון היהיר עד כמה דלה התמצאותו של בן־מאיר בעובדות.

כל מי שעקב אחרי העיתונות ידע, כמובן, שהחקירה עתירת ההדלפות החלה בהנחת העבודה שמתת השוחד היא סיקור אוהד. ואם לא די לנו בראיה מן המדליפים בסתר, בא פרקליט המדינה דאז, שי ניצן, והבהיר בגלוי בראיון ל"מקור ראשון", שתיק 4000 קובע תקדים בכך שהוא מחשיב סיקור חיובי לשוחד (8.5.2019). הפרקליטה המובילה בתיק, עו"ד יהודית תירוש, התבטאה באופן דומה במהלך דיוני המעצר. גם היועץ המשפטי לממשלה תיאר את השוחד במקור כ"הענקת סיקור אוהד וחיובי", בסעיף 18 ב"החלטת היועץ המשפטי" לגבי החקירה בתיקי נתניהו.

בן־מאיר גם לא בדיוק משיב לטענתי לגבי החור הלוגי והראייתי שנפער בלב התיק — הקביעה שהיתה כאן "היענות חריגה" בלי לבדוק מהי הנורמה שממנה חרגו. כזכור, הדוגמה שבה השתמשתי באה מהאירוע שהציף את השאלה: ההיענות הגובלת בהתרפסות של אילן ישועה לדרישותיו של יצחק (בוז'י) הרצוג בעניין שיפור הסיקור שלו. בן־מאיר מתרעם וגורס שאין מה להשוות (למרות שכל טענה על חריגות מחייבת כמובן להשוות). שהרי לפוליטיקאים אחרים, "להרצוג ודומיו" כלשונו, לא היה דבר לתת לשאול אלוביץ' בתחום הרגולציה. והרי זה, לפי בן־מאיר, לוז העניין. וכך הוא כותב: "הפרקליטות מעולם לא טענה שאתר וואלה היה 'ישראל היום' של האינטרנט, ולא עניין אותה מה היתה מידת הסיקור החיובי של נתניהו. הפרקליטות טענה וטוענת שנתניהו ביקש (שלא לומר דרש) מאלוביץ' שינוי סיקור עליו אישית ועל משפחתו באתר, בו בזמן שהוא בהיותו שר התקשורת העניק לו הטבות רגולטוריות במיליארדים. על זה מתנהל המשפט".

פיסקה זו של הליטיגטור הנודע רצופה שגיאות רבות כל כך, שקשה לדעת ממה להתחיל. ראשית, זה לא נכון שהפרקליטות לא התעניינה ב"מידת הסיקור החיובי". זה ברור מרשימת המקרים שבהם טענה התביעה שה"היענות" ניכרת בסיקור. שנית, כתב האישום אינו מדבר בשום מקום על "הטבות רגולטוריות", שכן הפרקליטות נאלצה להסתפק בהגדרה יותר מעורפלת של התמורה בתור "פעולות שלטוניות". הדברים קשורים כנראה לקושי להוכיח "הטבות" כאשר עסקאות עומדות בדרישות הרגולציה. שלישית, השימוש של בן־מאיר במונח "מיליארדים" הוא מטעה: זה הבלבול הדמגוגי הנפוץ בין שווי עיסקאות לקונים, המשלמים את המחיר, לבין עלותן לקופה הציבורית — אם היתה עלות כזאת.

רביעית, אני לא יודע לגבי "דומיו", אבל הרצוג עצמו התמודד בבחירות מול נתניהו, ולפי הסקרים היה בשלב מסוים מועמד מוביל. לכן לא היה ברור מי משניהם יהיה בעמדה היכולה להשפיע על העתיד של עסקי אלוביץ'. וחמישית, מפתיע להיווכח עד כמה עמוקה האי־הבנה של בן־מאיר לגבי הגדרת עבירת השוחד בדין הישראלי: שוחד יכול להיות גם בבחינת שלח לחמך — השקעה העשויה להניב פירות בהחלטות עתידיות של איש ציבור. להבא, טוב יעשה בן־מאיר אם יטרח לרכוש לעצמו לפחות התמצאות ראשונית בנושאים שעליהם הוא מבקש לכתוב, ובמיוחד כשמדובר במאמרים מסוגת חרון האף, העֶברה והזעם.

יאמר לזכותו של בן־מאיר, עם זאת, שהוא מבין לפחות על מה הוויכוח. על נתי טוקר אי־אפשר לומר אפילו את זה. במאמרו המבולבל הוא מכריז בין השאר, כי "התזה של התביעה, שיש הבדל בין היענות חריגה למשפחת נתניהו להיענות אחרת לפוליטיקאים ולאנשי עסקים אחרים, מעולם לא הופרכה". כנראה עוד לא הגיעה לאוזניו של טוקר השמועה שבשיטת המשפט הישראלית לא הנאשם צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו. אבל התביעה אפילו לא בדקה, לא כל שכן הוכיחה, הבדל בהיענות. טוקר כנראה החמיץ את הניואנס הזה, את החוט שבגינו נפרם האריג.

כמו בן־מאיר, גם טוקר מתרעם על טענתי שהפרקליטות נסוגה מ"סיקור אוהד" ל"היענות חריגה". אלא שבניגוד לבן־מאיר — ובניגוד לעובדות — טוקר סבור שהאישום בסיקור אוהד נותר על כנו. "הפרקליטות לא נסוגה", הוא קובע נחרצות. "בכתב האישום המתוקן המלה 'סיקור' מוזכרת 116 פעמים. תיק 4000 עוסקים (כך במקור, ג"ט) בסיקור — בסיקור החיובי של נתניהו, או בבקשות לסיקור שלילי של מתחרים פוליטיים של נתניהו". חבל שטוקר לא עשה חיפוש גם על המלה, "אוהד" (המופיעה בכתב האישום פעמיים, ולא בסמוך ל"סיקור"). ובכלל, ייתכן שכדאי לבסס טענות בנושא על הבנת כתב האישום, ולא על פונקציית החיפוש של מסמכי pdf. כי כתב האישום דווקא מגדיר את מתת השוחד במפורש. והיא בפירוש לא סיקור אוהד. בסעיף ב.1 נאמר: "המתת שניתנה ושנלקחה בעד פעולות הקשורות לתפקידו הציבורי של הנאשם נתניהו: היענות חריגה לדרישות בקשר לפרסומים באתר 'וואלה'".

העיתונות כולה היתה צריכה להפוך עולמות על כך שהגדרה מעורפלת ומופרכת כזאת של מתת מהווה עילה להדחת ראש ממשלה. וזאת בשעה שמקדמי הטבת הענק הרגולטורית ל"ידיעות אחרונות" המכונה, "חוק ישראל היום", לא קיבלו "היענות חריגה" אלא סיקור אוהד חסר בושה, שכלל אינספור שערים מחמיאים. ראשי היוזמה הזאת אפילו לא הועמדו לדין כידוע. על הרקע הזה, האישום המאולץ בתיק 4000 ב"היענות חריגה" נראה קומי.

אינני יודע מה יחליטו השופטים לגבי האישום היחיד הזה בשוחד. ייתכן שכפי ששיערה כלת פרס ישראל המנוחה פרופ' רות גביזון, לנתניהו אין סיכוי של ממש לזכות למשפט צדק. אבל שום פסק דין, ושום כמות של אפולוגטיקה עיתונאית, לא ישנו את העובדה שמגדל הקלפים שבנתה הפרקליטות כבר נחשף במלוא מופרכותו. אדם הגון שמתעניין בפרטי המתרחש בבית המשפט לא יוכל להימנע מהמסקנה הזאת.