גדי טאוב

שלום לכל הזוחלים על גחונם ברחוב שוקן, שממשיכים לעשות מה שאומרים להם, לחשוב רק מה שמרשים להם, להשתמש רק במונחים המותרים להם ("הפיכה משטרית!"), ולקפוץ לדום כשבעל הבית אוסר עליהם להופיע ב"ערוץ התעמולה הביביסטי".

תגידו, אין לכם טיפת כבוד עצמי?

כי עכשיו האירוע ברור וגלוי ומובן לכל אחד. והרי לא היינו צריכים לחכות לרוני אלשיך. כי השופטים כבר אמרו את העיקר. ואם מפאת ההלם זה לא לגמרי נקלט אצלכם במבצר, אעזור לכם. מה שהשופטים אמרו בעצם הוא שב"ערוץ התעמולה הביביסטי" אמרו את האמת, בזמן שאתם שיקרתם.

כלומר בעצם, בשם השקר המאורגן של העיתון, אסרו עליכם להופיע במקום שאמר את האמת. כי אמת זה הרי מסוכן לנרטיב שהפך לקדוש ואסור לסטות ממנו. וזה אולי גם מדבק.  

אבל בשבילנו לא היתה שום הפתעה בדברי השופטים, כמובן. אנחנו עשינו את העבודה שלנו. והרי מי שרצה לדעת – ידע. וגם, אם יורשה לי: אמרתי לכם כבר לפני שנתיים, כשעוד היה שמץ חופש דעה אצלכם – סוג של.

אז מילא שכופים עליך לשיר במקהלה. אבל אחרי שמתברר שהשיר הוא שקר, איזה מין חסר חוליות צריך להיות בשביל להמשיך לשיר אותו? יותר פתטי מזה? ז'דנובים שרים במקהלה, שהם כולם אמיל זולא. ועוד בחסות הסיסמה, "הארץ – חושבים פתוח". ברור. אפשר באותה מידה: "מרלבורו – נושמים נקי".

אתם פשוט לא מתארים לעצמכם איך זה נראה מבחוץ, מצעד השוטים, הזה, של בטלנים שהפסיקו לשאול שאלות, המתעסקים בניסוחים פיוטיים, יצירתיים, חדשניים ובועטים – של המסר שהכתיב להם מלמעלה מאמר המערכת.

כנראה, רק כשחיים בתוך בועה לגמרי אטומה, בועת שוקן שבה דעתו של חצי מהציבור היא "לא לגיטימית ולכן צריך להפסיק להשמיע אותה" לא מבינים את הדבר האלמנטארי ביותר: שאנחנו ידענו כל הזמן מה קורה בבית המשפט. למה? דא! כי אנחנו עקבנו. כי בעולם שבו אין עיתונות, אנחנו עקבנו אחרי מי שישב באולם להקליד משם פרוטוקול חי (רוב הזמן זה היה אלי ציפורי), ואחר כך קראנו גם פרוטוקולים רשמיים, ותמלילי חקירות בלהב 433, ומסמכים שהוגשו לבית המשפט, וגם – קטלוג מפורט של עבירות פרקליטות בבקשה להגנה מן הצדק.

לכן, ידענו כל הזמן שהבדיחה היא עליכם. ידענו שהגורואים של הכת שלכם, שעליהם אתם סומכים בעיניים עצומות שיפרשו לכם את המשפט – למרות שהם לא רק מוטים אלא גם השקיעו בבלוף הזה את כל יוקרתם המקצועית – הגורואים האלה פשוט עבדו עליכם בעיניים לאורך כל הדרך. כי אנחנו – Sapere aude! – העזנו לדעת. ואתם לא.

ובתוך כך, כמעט מבלי משים, הסכמתם לדבר החמור באמת, למה שבאמת מסכן את הדמוקרטיה שלנו: כיבוי האורות. השלמתם עם העובדה שהמקצוע שלכם בגד בשליחותו. שכלבת השמירה של הדמוקרטיה הפכה לכלבת התקיפה של הפרקליטות. כמו במשטר דיקטטורי (סליחה על הביטוי), כמו פראבדה, שדיברר, לא סיקר, את הק.ג.ב. חוויתי את זה בעצמי, ברזולוציה גבוהה, כשמאמר שלי נפסל בשם (בין השאר) דו"ח הטיוח של עמית מררי, ש"הוכיח" – השקר נחשף בינתיים, ואפילו הפרקליטות הודתה בו – שהתחקיר של כלכליסט היה כביכול מופרך. ואחרי זה המשכתם לספר לעצמכם שאתם ליברלים ומגינים על זכויות אדם? באיזה כוכב לכת תודעתי אפשר להחזיק את שני קצוות הדיסוננס הזה?

בקיצור, מה אני אומר? אתם לא מתארים לעצמכם כמה מצחיק נראים מאמרי המערכת שלכם בעיני מי שטרח לדעת את העובדות.

אז אני מבין שצריך להתפרנס, ואנשים חוששים ששוקן יגזול את פרנסתם אם יסטו מן השורה, שיבולע להם אם לא יצטרפו לחזונו, חזון הבגידה באתוס העיתונאי בשם האקטיביזם הפוליטי. אבל ראבק! – עד לאן? האם לא עדיף להסתפק בלחם צר ומים לחץ על פני הידיעה שמכריחים אותך לשקר במקהלה? אדם צריך בסוף, להסתכל על עצמו במראה כשהוא מצחצח שיניים לפני השינה, לא ככה?

אל תענו. אני יודע. אסור לכם. אבל תמצמצו בעין ימין אם אתם רוצים שנבוא לשחרר אתכם. עוד יש תקווה. אפילו לכם! כי החירות, כמו שאמר אלכסנדר סולז'ניצין, מתחילה במקום שבו אדם מפסיק לשקר.

בידידות,
הקולגה לשעבר שלכם, הביביסט,
ג. טאוב