לפתע הנרטיב התחלף – עלילות משפחת ביידן והמפלגה הקומוניסטית הסינית – חלק 2

גדי טאוב, הארץ 31.12.2020

(הערה מתודית: אז בהתאם לסיכום החדש אני צריך להמתין חודש עד שאני יכול לפרסם גרסה פתוחה של המאמרים שלי בהארץ. במקרה הזה, מאמר שישאר רלוונטי כל עוד ג'ו ביידן בתפקיד, וסין לא מחליפה שלטון. אבל כדאי להזכיר: העיתונות והרשתות צינזרו את התחקיר – שהתברר כנכון – על האנטר ביידן כדי למנוע מטראמפ להיבחר, ולא כי משהו בתחקיר היה לא אמין, לא אחראי, או לא חוקי. כל זה היה פשוט סיפור בדין כדי להסוות את הצנזורה הפוליטית של ברוני הרשת וענקי התקשורת. מיניסטריון האמת בפעולה. ועכשיו למאמר עצמו:)


לא זכור לי עוד מאמר שלי ב"הארץ" שעורר זעם כה גדול כמו הדברים שכתבתי על המשפחה של הנשיא הנבחר של ארה"ב ג'ו ביידן ועל סין ("עליית הצנזורה", 27.11). יותר מ–600 טוקבקים, רובם עם רצח בעיניים, חלקם הגדול דורש להשתיק אותי מכיוון שדברי הם "שקרים", "עובדות אלטרנטיביות" ו"פייק ניוז". ברשתות החברתיות זעמו צייצנים וטענו שאני מפיץ "תיאוריות קונספירציה", וכמה אנשים, ובהם עיתונאים, שאלו למה עורכי "הארץ" מאפשרים את ה"שערורייה". אבל שבועיים אחרי פרסום המאמר שלי, ובמרחק בטוח אחרי הבחירות בארה"ב, ב–9.12 פירסם האנטר ביידן עצמו הודעה בזו הלשון: "נודע לי אתמול לראשונה שמשרד התובע של ארצות הברית בדלאוור הודיע לבא כוחי אתמול, כי הם חוקרים את ענייני המס שלי".


ההודעה הסירה באחת את לוט הצנזורה מעל הנושא ובעקבותיה בא שטף של ידיעות, גם בעיתונות השמאל האמריקאי, שאישרו את עיקרי הדברים שכתבתי. לא היה כאן שום דבר סודי. כל מי שרצה לדעת ידע על החקירה ועל העסקים המפוקפקים של הביידנים הרבה לפני הבחירות (חוץ מהאנטר ביידן כנראה). אבל עכשיו כולם העמידו פנים, עם האנטר, שמדובר בחדשות טריות.


כל זה מדגים ומדגיש את מה שכתבתי במאמר הנ"ל: הסיפור הגדול הוא מותה של העיתונות, או לפחות חלק גדול ממנה. היא שינתה את תפישתה העצמית. במקום לחשוף את האמת היא משתיקה כל אמת שאינה נוחה לה, בחסות הטענה שמדובר ב"שקרים" ב"פייק ניוז", ב"תיאוריית קונספירציה" או — הכי מגוחך — "דיסאינפורציה", מונח שנשלף ישירות מן הבוידעם הסובייטי.


כשמתברר לציבור הקוראים שמה שהושתק בעצם היה אמת, הנרטיב מתחלף, כמו ערכים באנציקלופדיה הסובייטית הגדולה, בלי התראה ובלי התנצלות. הנה דוגמה לאופן שבו סיקרה ה"עיתונות" את נושא האנטר ביידן לפני הבחירות ואחריהן: "האמת מאחורי האין־שערורייה של האנטר ביידן", הכריזה כותרת טור של דייוויד איגנטיוס ב"וושינגטון פוסט" לפני הבחירות (16.10). זה היה מיד לאחר שה"ניו יורק פוסט" פירסם תחקיר על האנטר, שהתבסס על מחשב נייד שהוא נטש במעבדה לתיקון מחשבים והגיע לידיו של רודי גו'ליאני, עורך דינו של הנשיא דונלד טראמפ. אבל אחרי הבחירות, ומיד אחרי ההודעה הנ"ל של האנטר, התברר שהאין־שערורייה היא לא פחות מחקירה פדרלית של בנו של נשיא נבחר: "תובעים פדרליים חוקרים את האנטר ביידן, בנו של הנשיא הנבחר ג'ו ביידן, כדי לברר אם לא דיווח על הכנסות מעסקים הקשורים לסין", דיווחה ידיעה בנושא בוושינגטון פוסט.


האתר המשפיע "פוליטיקו" היה מראשי המרגיעים לפני הבחירות, מיד לאחר שפרצה השערורייה בעקבות התחקיר: "הסיפור על האנטר ביידן הוא דיסאינפורמציה רוסית, אומרים עשרות מומחי מודיעין לשעבר", קבעה הכותרת שלהם (19.10). הספין הזה, שהתגייסו לבשל בשביל עיתונאי השמאל בין השאר ג'ון ברנן (לשעבר ראש הסי־איי־אי בממשל אובמה) וג'יימס קלאפר (לשעבר ראש המודיעין הלאומי בממשל אובמה), היה מגוחך כבר מלידתו. מה גם שמומחי המודיעין האלה הודו שהערכתם לא התבססה על גישה כלשהי לחומר המדובר. אבל העיתונות נחפזה לתפוס את המטפה לכיבוי אש שהוגש לה ולכבות את שריפת התחקיר שהיה עלול לפגוע במועמד המועדף עליה. רובה התעלם או דחק לשוליים כל ראיה שלא התיישבה עם הנרטיב החדש על "דיסאינפורמציה רוסית", ובכלל זה ידיעות שהאנטר ביידן נתון בחקירת אף־בי־איי כבר מ–2018, ושהמחשב שלו בידי האף־בי־איי מאז דצמבר 2019. עם זאת, פוליטיקו לא התקשה לשנות את הזמירות אחרי הבחירות: ב–9.12 הכריזה כותרת בו ש"העניין של משרד המשפטים בהאנטר ביידן מתמקד ביותר ממסים בלבד".


ומה אצל "הגבירה הישישה והמאפירה", כפי שנוהגים לכנות בחיבה את ה"ניו יורק טיימס", לשעבר סמל לעיתונות איכותית? במפגן מרשים של לוליינות רטורית אמר הטיימס לקוראיו כך: "טראמפ הוזהר, כך נאמר, שג'וליאני מעביר דיסאינפורמציה רוסית". זה היה לפני הבחירות (ב–15.10). את האזכורים הלקוניים של כמה מהעובדות מן התחקיר עיטר הטיימס בשפע סיבות שהסבירו מדוע צריך להטיל בהן ספק. ואחרי הבחירות? ב–10.12 התבשרו קוראי הטיימס ש"החקירה של בנו צפויה לרחף כעננה מעל לראשו של ביידן עם כניסתו לתפקיד". הכותרת כאילו יצאה ישירות מן הלא־מודע הקולקטיבי של הישישה המאפירה, וחשפה את מנגנון ההכחשה: אחרי המאמץ הגדול להכחיש את הצל שהפרשה מטילה על ג'ו ביידן סוף סוף היה אפשר להודות על האמת הזאת, המובנת מאליה.


ומה בנוגע למקבילה האמריקאית של תאגיד "כאן", ה"נשיונל פאבליק רדיו" (NPR)? "למה לא ראיתם ידיעות מ־NPR על הסיפור של 'ניו יורק פוסט' על האנטר ביידן?", שאל חשבון הטוויטר של תחנת הרדיו הנחשבת. ומיד השיב: "איננו רוצים לבזבז את זמננו על ידיעות שאינן ידיעות באמת". זה היה ב–22.10, שבועיים לפני הבחירות. חודש וחצי אחריהן השתנו הזמירות. ידיעה על חקירת האנטר הופיעה באתר NPR, וצוטטה בחשבון הטוויטר שלהם בצירוף הודעה שהם פנו למשרד התובע בדלאוור, ויעדכנו בהמשך. עכשיו לאחר שביידן נבחר, הזמן אינו דוחק עוד ואפשר "לבזבז" אותו על הלא־ידיעה שלפתע נהפכה לכן־ידיעה.


מוטב שלא נשגה באשליה שמי מכל גופי התקשורת האלה לא ידע שיש מאחורי התחקיר על האנטר ביידן סיפור חשוב ורלוונטי, ושיש חשש סביר מאוד שהאש מלחכת גם את שולי אדרתו של ג'ו. היו לפני התחקיר ואחריו ידיעות רבות, והן איששו את עיקריו מכיוונים שונים ונבדלים. עיתונות המיינסטרים התעלמה לפני הבחירות, למשל, מכובד המשקל של דו"ח של ועדת ביטחון הפנים של הסנאט על עסקיו המפוקפקים של האנטר עם גורמים זרים. היא התעלמה מהעדות המפורטת של קצין הצי לשעבר טוני בובולינסקי, שאתו ניהלו הביידנים משא ומתן עסקי ב–2017 — שכלל פגישות אישיות עם ג'ו עצמו — סביב אחד המיזמים עם סין. בובולינסקי חשף גם את דבר קיומה של חקירה בנושא, שבה הוא עצמו שימש עד, בראיון טלוויזיוני ארוך אצל טאקר קארלסון. אבל עיתונות המיינסטרים העדיפה לבטל את קארלסון — טוב, נו. זה פוקס ניוז! למה ציפיתם — במקום להגיב על תוכן דבריו של בובולינסקי. השיטה מוכרת. מבטלים את האכסניה מפני שהיא ימנית, כדי שלא להתמודד עם התוכן המזיק לשמאל. וכמה אירוני שעיתונים "מכובדים" בשמאל, שהונו את קוראיהם, לא התביישו ללגלג על אמינותו של עיתונאי מן הימין שעשה את ההפך: הביא לצופיו סיפור שאחר כך התבררה אמיתותו.


עכשיו שהאינפורמציה על קיום חקירה בענייני האנטר ביידן אינה יכולה להיחשב עוד ל"דיסאינפורמציה רוסית", ל"אין־שערורייה" או ל"ידיעה שאינה באמת ידיעה", אולי ראוי להזכיר כמה עובדות שזכו לביסוס מרשים: האנטר ביידן עשה עסקים מפוקפקים במדינות שאביו היה ממונה על יחסי החוץ אִתן מתוקף תפקידו בממשל אובמה. מסוף 2013 החל האנטר להיות מעורב בעסקים, שהלכו והסתעפו, עם גופים הכפופים במישרין או בעקיפין למפלגה הקומוניסטית של סין, ובכללם הבנק של סין. החברה הסינית שאִתה עמדו הביידנים להיכנס לעסקת כריית גז טבעי ב–2017, CEFC, היא ארגון חזית של הביון הסיני, או כך לפחות סבורים האנטר ביידן מזה, וה־FBI ומשרד המשפטים מזה (יש הקלטה של האנטר אומר זאת בקולו; ובתי הדין לריגול אישרו חקירת ריגול־נגדי נגד CEFC). חקירת המס של האנטר כוללת גם קשרים שהיו לו עם CEFC. במהלך רקימת אותה עסקה, שלבסוף לא יצאה אל הפועל, נזף שותף של האנטר ביידן, ג'יימס גיליאר, בטוני בובולינסקי בהודעת טקסט: "אל תזכיר את המעורבות של ג'ו, אלא רק כשאתה פנים אל פנים, אני יודע שאתה יודע את זה, אבל הם פרנואידים". CEFC גם הרעיפו כספים על אחרים מבני משפחת ביידן, ובהם אחיו של ג'ו, ג'ים ביידן, ואשתו שרה.


מה כל זה אומר? כאשר משפחתו של מועמד לנשיאות, ואחר כך נשיא נבחר, מצויה בקשרים עסקיים אינטימיים כאלה לאורך זמן רב כל כך עם המפלגה הקומוניסטית של סין, שהיא היריבה העיקרית של ארה"ב הנאבקת מולה על הגמוניה גלובלית, היה ראוי שהעיתונות תעסוק בסיפור הזה ברמת העמוד הראשון, ולעתים קרובות. מתוך העובדה שהיא לא עשתה זאת נגזרת, כך נדמה לי, מסקנה עגומה: בשמאל האמריקאי, במקום עיתונות יש "אח גדול" — מין תשלובת של הרשתות החברתיות, מנועי החיפוש והתקשורת הממוסדת — שתפקידו לסנתז בשביל עדר הכבשים האזרחי דיאטת מידע מעובדת, לעתים כוזבת ממש, שמטרתה להוביל אותם למסקנה שנגזרה בעבורם מראש. לפיכך, על קורא העיתונים המפוכח להניח שיש סבירות לא מבוטלת שפשוט משקרים לו. שקר לשעתו, כמובן, שפירושו: האמת הרצויה ששעתה פשוט טרם הגיעה. כמו האמת של "פראבדה".

לכתוב תגובה