גדי טאוב

גדי טאוב, הארץ, 30.07.2020 למאמר באתר הארץ, לחצו כאן.

ההתפטרות של העיתונאית הבכירה בארי וייס מהעיתון "ניו יורק טיימס" היתה תזכורת משמעותית להידרדרות המתמשכת של העיתונות הליברלית, שעוסקת פחות ופחות בתיאור המציאות ויותר ויותר מנסה להנדס אותה. הסיבה להתפטרותה, כך כתבה וייס במכתב גלוי לבעלים של העיתון, היא השתלטות ההשקפה ש"האמת אינה תהליך גילוי קולקטיבי אלא דבקות באמונה שידועה מראש למיעוט נאור, שתפקידו להנחיל אותה לכל האחרים".

אבל כדאי לדייק: העניין הוא לא שהעיתון מבקש להנחיל לקוראיו אמת, אלא שהוא מבקש להנחיל לקוראיו עמדה. והאמת, כלומר העובדות, הן מבחינתו חומר שמתוכו אפשר לבחור רק מה שמתאים לעמדה. שיטת הסלקציה הזאת מובילה חיש קל לבחירת "עובדות" שהן לאו דווקא אמת.

כך קרה שבמשך יותר משלוש שנים מכר העיתון לקוראיו סיפור בדים מופרך על כך שדונלד טראמפ כרת ברית עם ולדימיר פוטין כדי לגנוב את הבחירות מהילרי קלינטון. הסיפור כולו נגמר בדו"ח המביך של ראש האף־בי־איי בדימוס, התובע רוברט מולר, שאחרי כשנתיים של חקירה, לא מצא בדל ראיה לשיתוף פעולה בין קמפיין טראמפ לרוסים.

רבים נאחזו בניסוחים מעורפלים מתוך הדו"ח, שנועדו לשכך את הכאב. אבל עורך ה"ניו יורק טיימס", דין באקט, ידע מה קרה. חודשים ספורים אחרי פרסום דו"ח מולר, הוא כינס ישיבה של המערכת (שהקלטה ממנה דלפה ותומללה באתר Slate), שבה הודה שהעיתון נתפס "טיפ־טיפה" לא מוכן. במשך שנתיים, הוא הסביר, "בנינו את חדר החדשות שלנו כדי לכסות סיפור אחד" — שיתוף הפעולה של טראמפ עם הרוסים. אבל לאחר שמולר לא סיפק את הסחורה, באקט אמר שצריך "להיערך מחדש". עכשיו העיתון יבנה את חדר החדשות שלו סביב נושא חדש: גזענות. הוא ישיק את "פרויקט 1619" שמטרתו למקם מחדש את לידתה של ארה"ב לא בהכרזת העצמאות אלא בהגעתו של העבד הראשון מאפריקה למושבות העולם החדש. לא מולדת החירות, כי אם ארץ העבדות.

פירוש הדבר הוא בעצם, שהעיתון לא רק יתעלם מכישלונו, אלא יפתח בפעולת הסחה נרחבת כדי להעלים את הסיפור האמיתי: שהאגדה בדבר שיתוף פעולה של טראמפ עם פוטין התבררה כסיפור כיסוי שקרי שבחסותו החדירו ראשי ממשל אובמה אמצעי ניטור לתוך הקמפיין של המפלגה היריבה. במלים אחרות, העיתון היה פיון במשחק שחמט עברייני של מדליפי ממשל אובמה. אז מה יעשו העיתונאים עכשיו? יכו על חטא? חלילה. הם יסייעו לטייח את הסיפור. מתברר שלא היה שיתוף פעולה עם הרוסים? הופ. עברנו נושא. 1619. מעכשיו, הודיע באקט, יכתוב העיתון על גזע ומעמד באופן עמוק יותר מכפי שעשה כבר שנים. מאחר שרוב סיקור חדשות החוץ בישראל ממשיך להסתמך על ה"ניו יורק טיימס", תאומו ה"וושינגטון פוסט", וערוצי הטלוויזיה הליברליים, קורא העיתונים הישראלי עדיין משוכנע בדרך כלל, שהטענה על אודות קנוניה נגד טראמפ אינה אלא "תיאוריית קונספירציה הזויה".

מי שמתעניין בעובדות, לעומת זאת, יוכל לצפות בשעשוע במצעד האיוולת הזה, הממשיך להתנהל כמו דמויות אנימציה בסרט מצויר: כל עוד לא יביטו מטה אל תהום המציאות יוכלו להמשיך לצעוד באוויר. מאחר שכך, לפני ששואלים אם השערורייה הזו, שפרשת ווטרגייט מתגמדת מולה, עשויה להשפיע על הבחירות בנובמבר, אולי כדאי להזכיר את מה שכבר אין עליו עוררין: אין מחלוקת על מקורו של תיק ה"לכלוכים" הפוליטי נגד טראמפ (מה שמכונה "תיק סטיל"). הקמפיין של הילרי קלינטון ומטה המפלגה הדמוקרטית שילמו לחברת "פיוז'ן ג'י־פי־אס", באמצעות מתווך שנועד להסוות את מקור הכסף, כדי שזו תפיק את ה"תיק". פיוז'ן שכרו את שירותיו של מרגל בריטי בדימוס, כריסטופר סטיל, בעצמו שונא נלהב של טראמפ, כדי שימצא חומר הקושר את טראמפ לרוסים.

סטיל סיפק "תיק" שבו אוסף ססגוני של סיפורים, שמהם עולה כי טראמפ הוא "נכס" של המודיעין הרוסי ובעל ברית של פוטין. גם אחרי שנים של חקירות לא נמצא שום אישוש לעלילות החמורות של סטיל.
על בסיס התיק המפוקפק הזה, ביקש האף־בי־איי, וקיבל, צווי האזנה ליועץ זוטר בקמפיין טראמפ (בפועל לא דובר רק בהאזנה לשיחות אלא בניטור של כל התקשורת האלקטרונית). אז למה, אם כן, אפשר לומר בוודאות שמדובר בקנוניה ולא בחקירה לגיטימית? מפני שראשי האף־בי־איי ומשרד המשפטים הוליכו שולל את בתי המשפט. פה אם כן קבור הכלב: ריגול אחרי קמפיין יריב על בסיס הונאה של בתי המשפט.

נזכיר: בווטרגייט רעשה אמריקה אחרי שחבורה קטנה של עבריינים פרצה בשליחות ריצ'רד ניקסון למטה המפלגה היריבה. כאן לא מדובר בחבורה קטנה. כאן מדובר בשימוש ברשויות הביון והאכיפה של המדינה כדי לחדור לקמפיין של המפלגה הרפובליקאית ולהכשיל את היריב הפוליטי.

אבל האם ידוע בוודאות שהיתה כאן הונאה של בתי המשפט? הראשון שהתגייס לחקור את הנושא היה חבר בית הנבחרים מקליפורניה, הרפובליקאי דווין נונס, שעמד בראש ועדת בית הנבחרים לפיקוח על המודיעין. אחרי חקירה מאומצת, מול התנגדות וסחבת מצד האף־בי־איי, הפיקה הוועדה בינואר 2018 את "מסמך נונס" (Nunes Memo), שקבע כי אכן היתה הונאה.

אמנם הדמוקרטים אצו לנפק מסמך נגדי שיצר ערפל קרב, אבל הערפל פוזר לבסוף: בדצמבר 2019 הגיעה התפנית שהכריעה את המחלוקת, בדמות דו"ח עב קרס של המפקח הכללי של משרד המשפטים, מייקל הורביץ. מאחר שהורביץ היה מינוי של אובמה, קשה היה לייחס לו איזו הטיה לטובת טראמפ. אמנם נכון, הורביץ התחסד קצת, וטען שלא מצא הוכחה למוטיבציה פוליטית מאחורי השיבושים בבקשות ההאזנה. אבל מנגד, קשה לצפות ממתכנני ההונאה שיצרפו פתק המסביר את מניעיהם. וגם אין צורך בכך. מה שיש בדו"ח מבהיר את התמונה היטב. הורביץ פירט איך מנסחי הבקשות יצרו מצג שווא כאילו טענות מופרכות הן מודיעין מהימן, איך טענו שיש לעלילות אישוש חיצוני (בדמות כתבה באתר "יאהו!", שהסתירו את העובדה כי גם המקור שלה ב"פיוז'ן ג'י־פי־אס"), ואיך קברו בהערת שוליים מעורפלת את העובדה שמקור המימון של התיק היה בקמפיין של קלינטון. במקרה אחד אף זייפו מסמך.

מאז דו"ח הורביץ, מי שמכחיש שרשויות האכיפה קשרו קשר נגד טראמפ אינו יודע מה הוא שח, או מוליך שולל במתכוון. העיתונות הליברלית באמריקה נמנית ברובה, יש לשער, עם הסוג השני. מתרגמיה בישראל, המכונים לעתים "עורכי חדשות החוץ", נמנים בדרך כלל עם הסוג הראשון. ולכן הקורא העברי עדיין סבור בדרך כלל שמדובר ב"תיאוריית קונספירציה".

אבל בינתיים הותרו לפרסום העדויות בשבועה של ראשי המודיעין ורשויות האכיפה בפני הקונגרס, עדויות שהדמוקרטים נאבקו להסתיר. בינתיים הוסר הסיווג מאינספור מסמכים, ונחשפו ממדי ההאזנות של ראשי ממשל אובמה לאנשי טראמפ. בינתיים התבררו ממדי השימוש בהדלפות לא חוקיות, ומאז היינו עדים להסחות דעת, חקירות סרק וניסיונות טיוח, שלבסוף לא צלחו.

כעת כולם מחכים לאיש הממלא פיו מים, התובע המיוחד ג'ון דורהם, שמינה התובע הכללי ויליאם בר כדי לבדוק את מקורותיה של חקירת טראמפ. דורהם כנראה לא יכתוב דו"ח. הוא יגיש כתבי אישום, וקרוב לוודאי שהם יכללו בכירים מממשל אובמה.

במערכות בחירות לנשיאות בארה"ב נוהגים שני הצדדים לשמור קלף חזק אחד לרגע האחרון. מכנים זאת "הפתעת אוקטובר". האם הרפובליקאים מקווים שדורהם יספק את הקלף הזה? לא ברור. לפי השמועות כתבי האישום יתחילו להגיע בחודש הקרוב (אוגוסט). אבל באווירת הכאוס הנוכחית, לא ברור אם אפילו עבריינות מסדר הגודל החמור הזה תזיז אנשים לכאן או לכאן. לא רק המשבר הרב־מערכתי — קורונה, מהומות, משבר כלכלי — אלא גם התפוררות השיח הפוליטי ההוגן והחלפתו בשיח שנאה של דם בעיניים, יצרו מצב שבו עבריינות חמורה של רשויות האכיפה נתפשת כנסלחת. לכן, מה שלא יקרה, המשבר העמוק של הדמוקרטיה האמריקאית לא צפוי להסתיים בנובמבר.

אז עכשיו אחרי שאנחנו יודעים בוודאות שלא היה שום בסיס סביר לפתיחת החקירה נגד דולנד טראמפ בחשד לשיתוף פעולה עם הרוסים, אז מה באמת הסתתר מאחורי כל חקירות "השת"פ הרוסי" שלא היה, החל ב"קרוספייר הוריקן" (חקירת האף-בי-איי המקורית שהחלה ביולי 2016, פחות מארבעה חודשים לפני הבחירות), ועד דו"ח מולר (שפורסם באפריל 2019)?

הנה השורה התחתונה: היו פה חקירות שנועדו למצוא את העילה לקיומן.

מה זאת אומרת? חקירה – בין שמדובר בחקירה מודיעינית ובין שמדובר בחקירה פלילית – צריכה הצדקה. גופי מדינה לא יכולם פשוט להחליט שבא להם לחקור אותכם. צריך מה שנקרא "עילה" והעילה צריכה להיות "סבירה". כלומר צריך להיות חשד סביר שהתבצעה עבירה, וצריך להגדיר מהי.

במקרה של טראמפ ראשי הרשויות הפדרליות עשו את ההפך: פתחו בחקירה (מודיעינית) על סמך תירוץ מומצא, מתוך תקווה שאחרי שיתאפשר להם לרגל אחרי קמפיין טראמפ, הם ימצאו איזו עבירה (או פלילית, או ביטחונית) שתשמש הצדקה בדיעבד לחקירה שכבר נפתחה, ותבטיח שטראמפ לא ייבחר (או, אחר כך, לא יחזור וייבחר). מסע דייג, בקיצור.

אפשר אפילו להניח שהיתה כאן מידה לא קטנה של הנחת המבוקש ושל שכנוע עצמי: בכירי הרשויות הפדרליות תחת אובמה, היו משוכנעים שמאחר שטראמפ כל כך נתעב (לפי תפיסתם), אם רק יתאפשר להם לחקור הם כבר יימצאו משהו. מה רבה היתה הפתעתם כשהם לא גילו דבר.

אז מה עושים עכשיו? מודים בטעות, ומוותרים? ממש לו. ומה שהם עשו אז, היה להסב את כל החקירה למה שנקרא "מלכודת שיבוש". אם החקירה לא יכולה לגלות פשעים, היא *תייצר* פשעים. כלומר היא תחקור ותחקור מתוך תקווה שהעדים יבהלו וינסו לשבש את החקירה, ישכחו מה הם אמרו ויסתרו את עצמם, יפחדו מכתבי אישום ויודו במשהו רק כדי שירדו מהם, וכו'. זה הסיפור האמיתי של חקירות טראמפ ושל דו"ח מולר, ולכן כתבי האישום של מולר הם כל כך מופרכים (מה עשה ג'ורג' פאפדופולוס? "שיקר לאף-בי-איי" כלומר, בעצם, טעה בתאריך של פגישה, וקיבל על זה בסוף עונש קליל. מה עשה מייקל פלין? אמר משהו לא נכון על שיחה שלו עם השגריר הרוסי סרגיי קיסליאק, ולמרות שהסוכנים שראיינו אותו אמרו בפרוש שהם התרשמו שהוא כנראה טעה ולא שיקר, מולר והצוות שלו הכריחו אותו להודות ב"שקר לאף-בי-איי").

בקיצור, כמו שכתב אנדרו מקארתי, זו היתה חקירה שמטרתתה היא למצוא לעצמה עילה. ככה פועלים משטרים טוטאליטריים: מחליטים שאתה אשם, ואז מחפשים במה בדיוק. בתנאים נורמליים, במדינת חוק, על דבר כזה צריכים כל השותפים לנחות בכלא. ואיך אנחנו יודעים שהחקירה היתה תירוץ ולא סיבה לחדירה לתוך קמפיין טראמפ? הסברתי במאמר הזה, באתר הארץ (הפרסם גרסה פתוחה אחרי הסופ"ש).

     בתשובה למכתבו של יו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות היוצא, פורפ' רון רובין.

מחאת הפרופסורים כנגד השר אלקין היא עוד ניסיון של גילדה מקצועית לכפות את דעתה הפוליטית על ההשכלה הגבוהה

 הפרופסור רון רובין נשיא אוניברסיטת חיפה ויו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) שלח לכל חברי הסגל והסטודנטים של האוניברסיטה שלו מכתב גלוי, בטון היסטרי, תחת הכותרת "תורכיה זה כאן". המכתב  מתריע מפני "שיתוק של שומרי הסף האמונים על עתיד המדע במדינת ישראל" ומפני "הרס חסר מורא" של האקדמיה "המונע מאינטרסים פוליטיים צרים".  לכן "מתוך תחושה של סכנה אמיתית לעתיד ההשכלה הגבוהה בישראל" החליט פרופ' רובין להתפטר מתפקידו כיו"ר ור"ה. "אני תקווה", הוסיף בסיום, "כי בכך אצית את אש המרד בקרב כל הסגל האקדמי בישראל, ציבור הסטודנטים וכל אדם במדינת ישראל שעתיד הדמוקרטיה, המדע, המחקר, והחופש לחשוב יקרים לליבו". ואכן רשימות הדיוור של האקדמיה הישראלית געשו בתחזיות אפוקליפטיות על קץ האקדמיה, ובאותה הזדמנות – איך לא? – קץ הדמוקרטיה.

אז על מה בעצם פרצה המהומה? מה הסכנה האימננטית שבגלל נאלץ יו"ר ור"ה ליפול על חרבו כדי להציל את הדמוקרטיה? ובכן, מתברר שמדובר בכך שהשר אלקין סירב להאריך את כהונתה של המנכ"לית הזמנית של המל"ג. מאחר שלמנכ"ל המל"ג אין שום סמכות בעיניינים אקדמיים, לא ברור למה פרופ' רובין  חושב שמנכ"ל אחר שהשר יבחר, כפי שהחוק מסמיך אותו לעשות, יסכן אותנו עד כדי "לשקוע בבוץ הטובעני שיחזיר אותנו לתקופות בהן אנשים האמינו שכדור הארץ שטוח והשמש סובבת אותו".

אז הנה מספר עובדות שעננת הרטוריקה ההירואית של פרופ' רובין אולי הקשתה על קוראי המכתב לראות. ור"ה, הוא גוף וולונטרי שאין לו מעמד סטטוטורי. ואף על פי כן הוא מנסה להשליט את מרותו על החלטות שהן בתחום סמכותו של הגוף הסטטוטורי האמון על ההשכלה הגבוהה – המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג). המועצה הוקמה עם חקיקת חוק ההשכלה הגבוהה משנת תשי"ח (1958) במטרה להבטיח את איכות ההשכלה הגבוהה במוסדות מוכרים ובין היתר גם למנוע הטיות פוליטיות בניהול ותפעול מוסדות הממומנים על ידי משלם המיסים באמצעות תקציב המדינה. מדובר בתקציב גדול מאוד המסבסד את החינוך הגבוה ואת המחקר.

הרכב המועצה כולל תשעה עשר עד עשרים וחמשה חברים ששני שלישים מהם הם אנשי סגל אקדמי, היתר הם נציגי ציבור ובהם השר הממונה, שהוא יו'ר המל"ג. למועצה מסייע סגל מנהלי של כמאה פקידים שתפקידם לעזור לחברי המועצה למלא את שליחותם. המחוקק לא ראה את הצוות המנהלי, לרבות מנכ"ל העומד בראשו, כמוסמך להתערב בעניינים אקדמיים.  

השר אלקין בחר שלא להאריך את המינוי הזמני של גברת מיכל נוימן, שמונתה בזמן ממשלת מעבר, ולבחור תחתיה מנכ"ל אחר. יש לכך סיבות ענייניות: המל"ג סובל מניהול בעייתי: הצוות המנהלי הבכיר של המל"ג כשל בכל הכרוך בטיפול במשבר הקורונה. למשל לא היתה הערכות לקראת עונת מבחני סוף השנה, בעוד שהאוניברסיטאות התמודדו היטב, הנהלת המל"ג לא תרמה דבר להתמודדות עם הבעיה. עד רגע זה לא קם במל"ג צוות חשיבה לגבי הערכות להמשך המשבר. ברור אם כן, למה יכול השר להגיע למסקנה שממלאת המקום כשלה בתפקידה ואין לתת לה את המינוי הקבוע.

פרופ' רובין מתעלם מכל זה, ויוצר מצג שווא צווחני על התערבות חורבן החופש האקדמי סביב סוגיה שאין לה דבר עם החופש האקדמי. מה שמסתתר מאחורי התפטרותו התיאטרלית וקריאותיו למרד הוא ניסיון של ור"ה לשלוט בגוף הסטטוטורי שאמור לאזן בין שיקולים ציבוריים רבים. במילים אחרות הוא רוצה לקבל את תקציבי העתק מכספי הציבור, אבל לשחרר את המוסדות שמקבלים אותם ממרות הציבור.

לא מדובר אם כן בניסיון למנוע פוליטיזציה של המחקר, אלא בניסיון להציב את הסגל האקדמי בעמדת כוח פוליטית שתאפשר לו לכפות באין מפריע, ומנותק מרצון הציבור, את סדר היום הפוליטי שלו. פרופ' רובין לא דורש לנתק את האוניברסיטה מפוליטיקה, אלה לשחרר אותה לעשות פוליטיקה לפי טעמה, על חשבון משלם המיסים.

מן הראוי להבהיר לור"ה ולמרצים התומכים בעמדתה, שהחופש האקדמי של האוניברסיטאות אינו החופש של הפרופסורים למנף את הניהול העצמי של מוסדותיהם כדי לכפות אג'נדה פוליטית מחוצה להם. מכתבו של פרופ' רובין חושף, לפיכך, את ערוות השוועות המגוכחות על סוף החופש האקדמי בכל פעם שנמנע מפרופסורים לכפות את דעתם הפוליטית על אחרים.

אנו רואים בדאגה רבה את הפוליטיזציה מרחיקת הלכת של הלימודים עצמם, תחת מספר הולך וגדל של פרדיגמות שמאליות המתחזות לאסכולות מחקריות. ענפים שלמים, ואפילו דיסציפלינות שלמות מטילות אחידות פוליטית מצמיתה על הלימודים והמחקר במסווה של עמדות מתודלוגיות.

זעקת הקוזק הנגזל של פרופ' רובין, כאשר בוחנים את העובדות שמאחוריה, מתבררת כניסיון להרחיב את התהליך ההרסני הזה אל מחוץ לכיתה.

אנו מחזקים את ידיו של השר אלקין וקוראים לו לא להיכנע ללחצים פוליטים במסווה של הגנה על החופש האקדמי. כשליח הציבור חזקה עליו שידאג לנהל את המל"ג לטובת הציבור הישראלי, לא לפי גחמותיה של גילדה בעלת קביעות הסבורה שזכותה להשתמש בכספי הציבור כדי לקדם סדר יום מעבר לתחומי מקצועותיהם האקדמיים.

מזמן לא התעדכנו בנושא הקנוניה נגד טראמפ. אז הנה עיקר החדשות מהימים האחרונים: הודעה לעיתונות של ועדת המודיעין של הסנאט מדווחת על מסמכים נוספים שהוסר מהם לאחרונה הסיווג, והחושפים עוד טפח אודות העלילה שרקמו בכירי ממשל אובמה נגד טראמפ.

והפעם, הערות של פיטר סטרוק, ראש צוות "קרוספייר הוריקן" – חקירת "השת"פ הרוסי" המדומה של טראמפ – על גבי מסמך ובו טקסט של מאמר בניו יורק טיימס. זה לא דבר ש"עורכי חדשות החוץ" בארץ, שמדקלמים את הטיימס, יספרו לכם. או אולי הם פשוט עוד לא התעוררו מתרדמתם ועדיין מדקלמים ש"אמנם לא הוכח אבל גם לא הופרך" קיומו של קשר שקשר טראמפ עם פוטין כדי לגנוב את הבחירות.

אבל אם אתם מתעניינים בעובדות, אז ההערות האלה של סטרוק חושפות את העובדה החותכת, שבידי צוות החקירה פשוט לא היתה שום עדות לקשר כלשהו בין קמפיין טראמפ לומודיעין הרוסי. וכל זה קורה בזמן שג'יימס קומי (שעדיין לא פוטר בזמן שהידיעה בטיימס פורסמה (אמצע פברואר 2017) וג'יימס קלאפר מפזרים במרץ בתקשורת רמיזות והדלפות על חשדות חמורים נגד טראמפ בנושא זה. בלי שום בושה. קומי פיתח שיטה שלפיה לטראמפ הוא אמר שחוקרים את ההתערבות הרוסית בבחירות, ולא אותו או את הקמפיין שלו, ובציבור הוא סירב להכחיש שטראמפ חשוד.

היה פה במילים אחרות קמפיין הונאה מכוון (שאחר כך הצטרפו עליו הועדות של נאדלר ושיפ בבית הנבחרים) שנועד לקבע בתודעה הציבורית, בלי שום בסיס עובדתי, את הרעיון שטראמפ הוא סוכן רוסי במסווה. מאוחר יותר, כשדו"ח מולר יקבור את הנרטיב השקרי הזה – בחוסר רצון בולט – לא השותפים לקנוניה, ולא נבחרי הציבור של המפלגה הדמוקרטית, יודו אפילו שהיתה כאן טעות, לא כל שכן קנוניה, ויפליגו ישר לאישומים המופרכים הבאים – האימפיצ'מנט.

ראו גם מאמר זה בנשיונל ריביו.

מאת: גדי טאוב וניסים סופר. הארץ, 02.07.2020

אזרח בשם גיא זומר הקים עמותה ששמה "תמנון" הפועלת להנגשת מידע משפטי לציבור. זומר ביקש מאגף ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים לפרסם את כל ההנחיות המחייבות של האגף למשרדי הממשלה השונים. אבל כמו זרועות אחרות של המערכת המשפטית בישראל, גם על אגף ייעוץ וחקיקה לא חלים כנראה כללי השקיפות הנדרשים משאר המערכות, והבקשה סורבה.

זומר לא נואש ועתר לבית המשפט המחוזי בדרישה לפרסם את הנחיות אגף ייעוץ וחקיקה. בית המשפט דחה את עתירתו, בכך אין הפתעה. הפתיעה הערה של השופט אלכסנדר רון בפסיקתו, כי "ייעוץ ניתן לקבל, וניתן שלא לקבל", וכי "את חוות דעתה של יח"ק (אגף ייעוץ וחקיקה) לא תמיד הגוף הביצועי המתאים חייב בכלל לקבל ומקבל". רון ציין שאגף ייעוץ וחקיקה אינו יכול לקבוע הנחיות, להבדיל מהיועץ המשפטי לממשלה שיכול לקבוע הנחיות מחייבות ש"ממילא מפורסמות לכל".

מה בין קביעות אלה לבין המציאות הנוהגת בישראל? לא הרבה. אגף ייעוץ וחקיקה אחראי, בין היתר, על מתן ייעוץ משפטי לממשלה ולרשויות ציבוריות נוספות. הייעוץ חל על כל מה שבסמכות היועמ"ש, למעט הפרקליטות. בראש כל אחת מהמחלקות באגף ייעוץ וחקיקה עומד אחד מהמשנים ליועמ"ש.

אלא שבמציאות נהפך מוסד היועץ המשפטי לממשלה, בעזרתו האדיבה של בג"ץ, לרשות רביעית בשיטת המשטר הישראלית, שיש לה סמכות הגוברת על חקיקה. כפועל יוצא, גם אגף ייעוץ וחקיקה תחת הנהגתם של המשנים ליועמ"ש מחזיק בסמכויות־על כאלה. אך בניגוד לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת, המחויבות בפרסום חקיקה והחלטות מינהליות, לאגף ייעוץ וחקיקה יש פטור בפועל מהחובות המטרידות של מינהל תקין. רפרנט באגף ייעוץ וחקיקה יכול לשלוח מכתב תשובה לפנייה של עמותה או של אדם פרטי, והמכתב, מעשה נסים, הופך למדיניות מחייבת, הגוברת על חקיקה ראשית, על החלטות הממשלה, ועל פסיקת בתי המשפט.
פרשת חליפת המכתבים בין עו"ד יהודית קרפ לבין משרד היועמ"ש בשנה שעברה הדגימה עד כמה הזלזול של המערכת המשפטית בדרישות המינהל התקין נהפך מובן מאליו במחוזותינו. קרפ, שכיהנה במשך 25 שנה כמשנה ליועמ"ש, וכיום היא משמשת כחברת המועצה הציבורית של הקרן החדשה לישראל, כתבה ליועמ"ש והלינה על גירוש עובדות זרות השוהות באופן לא חוקי בישראל עם ילדיהן, ללא עריכת שימוע לילדים (האמהות עצמן עוברות שימוע לפני גירוש).

בעקבות המכתב הורה היועמ"ש למשניו, עו"ד דינה זילבר וד"ר רועי שיינדורף, לבחון את הנושא. המשנים החרוצים ישבו וגיבשו מדיניות חדשה. בעקבות זאת שלח ד"ר עמרי בן־צבי, רפרנט לענייני הגירה ואוכלוסין באגף ייעוץ וחקיקה, תשובה לקרפ עם הסברים על הנהלים החדשים שנקבעו באגף. דע עקא, שנהלים אלו לא פורסמו כהנחיות היועמ"ש. למעשה, הם לא פורסמו כלל. אין להם זכר ברשומות הרשמיות של מדינת ישראל.
ומה עם דרישות המינהל התקין? מתברר ששומרי הסף פטורים מזוטות מעין אלו. כלומר לא רק שלאגף ייעוץ וחקיקה יש סמכויות לקבוע נהלי ביצוע חדשים, דבר מוזר כשלעצמו, הוא גם פטור מחובות החלות על הרשות המבצעת, בתירוץ שמדובר רק ב"פרשנות משפטית" או ב"עצה". כך, בעוד שזרועות המערכת המשפטית פטורות מדרישות החוק, ההנחיות ואפילו המכתבים שלהן אמורים לחייב את כל השאר משל היו חוק עליון.
הנה כך התברר העניין: לבית הדין לעררים בתל אביב הגיע תיק שעסק בצו גירוש לעובדת זרה, השוהה בישראל שלא כדין מאז דצמבר 2007, ולילדתה שנולדה כאן. העובדת עברה שימוע והוצאו צווי הרחקה לה ולילדתה. אבל הדיין מיכאל זילברשמיד, ביטל את הצווים, משום שרשות האוכלוסין וההגירה לא ערכה שימוע לילדה, "כמתחייב על פי ההנחיות".

אלו הנחיות? שאלה טובה. שהרי אין בנמצא הנחיות המחייבות לערוך שימוע לילדי עובדים זרים. ישנו רק המכתב של בן־צבי מאגף ייעוץ וחקיקה. זה לא הפריע לדיין זילברשמיד להפוך במחי קולמוס את המכתב שמוען לאדם פרטי, למדיניות מחייבת. זילברשמיד אף ציטט בפסק הדין את תוכן המכתב כסימוכין. קראתם נכון; הנחיות שוגבשו באגף ייעוץ וחקיקה ושמעולם לא פורסמו או הוסדרו בנהלים, מחייבות לדעתו של הדיין יותר מנהלים מוסדרים המבוססים על החוק, על החלטות ממשלה ועל הפסיקה. זילברשמיד ידע שהנחיות המכתב לא הוסדרו באופן רשמי כהחלטות ממשלה או כנהלים של הרשות האחראית, אבל העובדה שהמכתב נשלח מאגף ייעוץ וחקיקה הספיקה לדיין הנכבד כדי להורות לרשות האוכלוסין וההגירה להתעלם מהדין הקיים ולנהוג "ברוח ההנחיות".

בהמשך הוציא בן־צבי מכתב עם "הנחיה" נוספת, שוב בתגובה לאדם פרטי. המרכז למדיניות הגירה ישראלית עתר לבית המשפט המחוזי בירושלים בטענה כי המכתבים של אגף ייעוץ וחקיקה קובעים כללים המנוגדים לחוק הכניסה לישראל. הפרקליטות ביקשה לדחות את העתירה בטענה שמדובר בעתירה "תיאורטית", משום שההנחיות טרם נקבעו בנוהל. אבל זה הרי לב העניין. איך קרה שההנחיות, ואפילו "רוח ההנחיות" הנושבת מאגף ייעוץ וחקיקה, מחייבות את הרשות המבצעת גם בלי שנקבעו נהלים מוסדרים? איזו הוכחה בולטת מזו יכולה להיות לכך שהמערכת המשפטית בישראל ביססה את עצמה מעל החוק ובמקומו?

אובמה-גייט ניוז. ברייקינג.

תמצית מה שיש בכתבה טרייה בניו יורק פוסט: לפי פתקים בכתב ידו של פיטר סטרוק, חוקר האף-בי-איי שהיה ממונה על חקירות טראמפ, עולה שבכירי ממשל אובמה ידעו שמייקל פלין לא עשה שום דבר פסול, ובכל זאת הורו על חקירה נגדו. ייתכן שהחשיפות החדשות מראות מעורבות ישירה של ג'ו ביידן, ואולי גם אובמה.

קצת רקע: גנרל מייקל פלין היה היועץ לביטחון לאומי של טראמפ בראשית ימי הממשל שלו. אובמה מאד רצה למנוע ממנו להיכנס לתפקיד משום שהוא ידע שפלין מתנגד נחרץ של עיסקת הגרעין עם איראן וידחוף לביטולה. לכן בתקופת המעבר בין הממשלים (אובמה עדיין נשיא וטראמפ מהתארגנות להעברת מקל) חיפשו דרך להפליל אותו במשהו. או לפחות לסבך אותו בחקירה שתשתק או תבטל את המינוי. בסוף עשו את זה, באמצעות לחצים ומרמה, וגרמו לו להודות בכך ששיקר לחוקרי האף-בי-איי, בנושא שולי שלא היתה מאחוריו לא עבירה ולא חקירה לגיטימית. הוא הודה מפני שהצוות של מולר לחץ עליו, ואיים גם בחקירה של בנו על עבירות חוק רישום סוכנים זרים (הסבר להסתעפות הזאת, כאן אצלי). בקיצור פלין הודה כי חנקו אותו כלכלית ואיימו להרוס את החיים גם לבנו. מאוחר יותר הוא חזר בו.

מה יש בכתבה המצורפת כאן ולמה זה חשוב? אלה דברים שחשפו פתקים בכתב ידו של פיטר סטרוק מהתעייעצות עם בכירי ממשל אובמה, שמהם עולה שלמרות שהיה ברור שפלין אינו אשם בכלום, חיפשו תירוץ להמשיך לחקור אותו. בין השאר נכתב שם, כך נדמה משהו כזה:

VP: 'Logan Act'

כלומר:
Vice President: Logan Act

יוצא שלפי הפתקים דומה שג'ו ביידן (המכחיש מעורבות בעניין כבר זמן רב) הוא זה שהציע לחקור את פלין על בסיס תירוץ הפרה של חוק לוגן. חוק לוגן הוא אות מתה בספר החוקים מזה 200 שנה (איש מעולם לא הורשע על בסיסו) שאוסר על אזרחים אמריקאים לנהל קשרים באופן פרטי עם ממשלות זרות. זה דבר מגוחך להאשים בו יועץ נכנס לביטחון לאומי שעושה את זה בשליחות נשיא נבחר ולא באופן פרטי. מה שזה חושף הוא שהם פשוט החליטו לצייר על פלין מטרה על אף שידעו שהוא זכאי, ורוברט מולר, וחקירתו הנכלולית, כיסה על עקבותיהם על ידי זה שאיים למחוץ את פלין אם לא יקבל ממנו הודאה, ובעקבותיה הרשעה, שתיצור רושם שהחקירה היתה מוצדקת.

אסיים כרגיל: זה לא נגמר. האריג שמסתיר את הקנוניה נגד טראמפ מאחורי תיאוריית הקונספירציה חסרת השחר על "השת"פ הרוסי" התחיל להיפרם וזה לא ייעצר ש(רוב)האמת תצא לאור. את כול האמת אולי לעולם לא נדע. מפני שאם אובמה מעורב, הוא ואנשיו ודאי דאגו שלא יישאר חותם עובדתי, ודאי לא הוראות חד משמעיות.
.

הקנוניה נגד טראמפ. מזמן לא דיברנו על זה. להלן עיקר החדשות.

אז שאלת השאלות של חקירת "השת"פ הרוסי" שלא היה – התירוץ של ממשל אובמה לריגול אחרי קמפיין טראמפ – היא מי הורה לפתוח אותה ועל איזה בסיס. על החלק הראשון לא בטוח שתהיה לנו תשובה, כי בסבירות גבוהה, אם ההוראה המקורית באה מאובמה, זה לא יהיה מתועד. אבל החלק השני נחבא נמצא בשובל הניירת (האלקטרונית) שהחקירה השאירה מאחוריה. כי לאף-בי-איי היה דרוש איזה תירוץ בניסיונו להצדיק את פתיחת החקירה. נזכיר: השערוריה הזאת היא פי עשר יותר גדולה מווטרגייט, כי זה שימוש של ממשל דמוקרטי ברשויות הפדרליות כדי להכשיל את המפלגה היריבה, לא סתם פריצה של איזו חבורה קטנה של נאמני ניקסון למטה המפלגה היריבה. העיתונות הליבלרלית אמנם שופכת מים על המדורה הזאת יום יום, אבל זה לא יעזור לטווח ארוך, כי מרגע שהאמת התחילה לצאת (וזה קרה במסמך הידוע בכינויו "מסמך נונס" (ע"ש חבר בית הנבחרים דוין נונס), המכונה תמשיך לטחון, ולא משנה כמה זמן ייקח, בסוף נדע את (רוב) האמת).

אז על סמך מה התחילה החקירה חסרת השחר הזאת? מה היה התירוץ?

ובכן, בראשית היה "סיפור הראשית" מספר 1: קארטר פייג' ו"תיק סטיל".

הניו יורק טיימס פרסם ב 20 באפריל, 2017, ידיעה בעמוד הראשון, שביקור במוסקווה של יועץ (שולי) בקמפיין טראמפ, קארטר פייג' שמו, עורר את עניינו של האף-בי-איי שעל סמך החשד הזה, דיווח העיתון, בהיפר וונטילציה חדשותי, נפתחה חקירה מקיפה אודות "קשר בין רוסיה וקמפיין הבחירות של הנשיא טראמפ". שיואו. קארטר פייג', האיש שאיש לא שמע עליו קודם, הפך בין לילה לכוכב הפרשה. לסיבת החקירה. לקושר הקשר בין פוטין לאיש הכתום הנורא.

אבל לא עבר זמן רב והסיפור הזה נעשה מביך. מפני שכל השמועות על מה שהיה בביקור של קראטר פייג' במסווקה – שמועות שאמרו שתמורת חלק עצום ממניות חברת האנרגיה הענקית רוסנפט הוא הבטיח בשם טראמפ שיבוטלו סנקציות נגד רוסיה – כל השמועות האלה באו מערימת רכילות מהבילה, שאסף המרגל האנגלי בדימוס, כריסטופר סטיל. זה הלך ונעשה יותר ויותר לא נעים העניין הזה, מפני ש"תיק סטיל", שאכן שימש בסיס לאישור האזנות הסתר לקמפיין טראמפ, לא רק השיה ערימת שמועות שאיש לא הצליח לאמת, אלא שהשמועות האלה נאספו במימון הקמפיין של הילרי קלינטון והנהגת המפלגה הדמוקרטית. (אנחנו יודעים היום בודאות שהאף-בי-איי הונה את בתי המשפט כדי להשיג צווי האזנה לפייג'. למה אני אומר בוודאות? כי מבקר משרד המשפטים, מייקל הורביץ (מינוי של אובמה) חשף את ההונאה כולל זיוף של מסמך, ואת האופן הנקלה שבו הסתירו מבית המשפט את מקור המידע – במפלגה היריבה). (כאן תוכלו למצוא עותק פתוח של מאמר ארוך שלי על כל הפרשה ועל תיק סטיל, שראה אור במוסף ספרים בהארץ)

אז לאן נוליך את החרפה? ובכן, נוליך אותה הצידה ונציב במקומה את סיפור הראשית החדש: אנטר ג'ורג' פפאדופולוס (עוד יועץ זוטר לקמפיין שטראמפ לא היה מזהה אותו, כתב אנדרו מקרתי, אם היה נופל עליו ברחוב). ב 30 בדצמבר 2017, הופיע בניו יורק טיימס סיפור חדש ואחר על איך נולדה החקירה, וגם הוא, כמו קודמו הדלפה של האף-בי-איי (השיטה שהחליפה את התחקיר העיתונאי בעיתון הזה שפעם היה מכובד): הפעם הודיעה הכותרת כך: "איך התחילה החקירה הרוסית: עוזר בקמפיין, משקאות, ודיבורים על לכלוך פוליטי". והפעם הסיפור היה עוד יותר מופרך מקודמו.

לפי הסיפור הזה מה ש*באמת* התחיל את החקירה, היה שג'ורג' פפאדופולוס, יועץ שהדביקו לקמפיין כשהתברר שחסרים שמות של יועצים בענייני חוץ, ישב בלונדון עם דיפלומט אוסטרלי בכיר וסיפר לו, שסוכן רוסי אמר לו שלרוסים יש "לכלוך" על הילרי קלינטון. הסיפור הזה הוא קשקוש ברמות אחרות, כי הסוכן הרוסי הוא לא סוכן רוסי, הוא איזה אקדמאי שולי ממלטה בשם ג'וזף מיפסוד, שאמנם הסתובב בחוגים של דיפלומטים וסוכנויות ריגול, אבל אף אחד לא ספר אותו, בעיקר לא הרוסים. אז מיפסוד, שאפילו דו"ח מולר לא מעז לומר שהוא היה באמת סוכן רוסי, רק שפפאדופולוס אולי היה צריך לחשוב שמא הוא סוכן רוסי, קשקש פעם עם פפאדופולוס על זה שלרוסים יש לכלוך על הילרי, ואת זה פפאדופולוס אמר לדיפלומט האוסטראלי, שמיד כששמע את הסיפור הלא חשוב הזה – אכן לא עשה איתו כלום. עד ש…

חודשיים אחר כך וויקיליקס הדליפו בוחטה של אימיילים ממטה המפלגה הדמוקרטית (שאגב, לא היו לכללוכים על הילרי, אבל בואו לא נקטנן). ואו אז פתאום החליט הדיפלומט האוסטרלי שכנראה ל*זה* היתה הכוונה (גם מיפסוד וגם פפאדופולוס הכחישו את שלזה היתה הכוונה), ושמא אדון פפדופולוס הצעיר הוא חוליית הקישור בקנוניה סודית להכשלת הילרי. אז את הקישור הלא משכנע הזה מיהר הדיפלומט האוסטרלי החרוץ למסור לאמריקאים, ומיד נפתחה חקירה. זה שזה עבר בתור ידיעת מודיעין חשובה דרך פול המודיעין של הארצות האנגלוסקסיות (ארגון בשם "חמש העיניים") אלא נמסר באופן אישי בתור רכילות. אז עכשיו שימו לב לזמנים: החקירה אכן נפתחה בסוף יולי 2016 (קראו לה בשם המאיים "קרוספייר הוריקן"), והאימיילים הודלפו ב 22 ביולי, והדיפלומט האוסטרלי קפץ לביקור בשגרירות האמריקאית בלונדון ב 26 ביולי. קל לחבר: האימיילים פורסמו, האיש נזכר, מסר לאמריקאים, משרד החוץ מסר לאף בי איי, וכמה ימים אחר כך יש חקירה. מושלם.

רק שלא כל כך מושלם. הסיפור הזה הוא כנראה קשקוש מקושקש, מפני שאם ג'ורג' פפאדופולוס אכן היה הסיבה לפתיחת החקירה, אז האם זה לא מוזר שהאף-בי-איי לא טרח להזמין את פפאדופולוס לשיחה על החקירה האדירה שנתפתחה לרגל זה שהוא הוא חוליית הקשר המרכזית בקנוניית הענק שלא היתה? כלומר הזמינט אותו לחקירה אבל רק בינואר 2017. חצי שנה חיכו, והפכו את כל העולמות בינתיים ורק את ג'ורג' שלנו שכחו להזמין לחקירה? לא משכנע זה אנדרסטיימנט. ממש מעליב כמה שלא התעניינו בג'ורג' הנורא (מולר הרשיע אותו בסוף בשקר בלתי נסלח לאף-בי-איי, והוא קיבל 14 יום בפנים. השקר היה טעות בקשר לתאריך של פגישה). בקיצור, גם הסיפור הזה מופרך.

אבל עכשיו, ולכן אני מנדנד לכם עם הפוסט הארוך הזה, התפרסם התחקיר הזה של "ריל קליר אינווסטיגיישנז" (ראו גם תמונה למעלה). ומסתבר (אולי) שאת כל המבנה הרעוע של החקירה שנועדה להכשיל את טראמפ, בנו על תירוץ אחר לגמרי: FARA. פארה זה חוק רישום סוכנים של מדינות זרות. זה חוק מנהלי, שעל הפרה שלו בדרך כלל מקבלים תזכורת או כנס, וכדי להרשם באופן מסודר צריך גם לשלם אגרה של שלוש מאות דולר וקצת. על על אי-רישום פארה פתחו את כל חקירת הענק? (זה מסתדר עם האופן שבו אילצו את מייקל פלין לחתום על הודאה בשקר. אם אתם רוצים להיכנס לסימטה הזאת הנה מאמר קצר שלי כאן באתר). אז מה התגלה עכשיו?

ובכן מסתבר שהאף-בי-איי נתן לתיק החקירה שעניינה הפורמלי הוא ריגול נגדי, מספר תיק של חקירות FARA. ואם זה נכון, פירוש הדבר שחקירה שעירבה את כל ראשי הממשל, וחדרה לתוך קמפיין טראמפ בצורה שמפרה את כל הכללים, נפתחה על בסיס מנהלי קלוש, כאילו אנחנו כבר יודעים שאנשי טראמפ הם סוכנים זרים, והשאלה היא רק למה הם לא נרשמו ושילמו אגרה. אה, ועכשיו גם נברר אם הם באמת סוכנים זרים. בקטנה. זה נשמע לכם מופרך? זה יותר מופרך ממה שזה נשמע. אם יתברר שזה נכון, זה יהיה פרק נוסף באיך הבנאליות של הבירוקרטיה יכולה להסתיר זדון ועבריינות.

אחד התירוצים הנהוגים בקרב חסידי האוליגרכיה המשפטית הוא שאנו זקוקים לבית משפט כל יכול, כביכול כדי לאזן את הכוח המיוחד שיש לרשות המבצעת בישראל, שעליה נאמר שהיא "שולטת בכנסת". מאמרו של שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן מפריך את הטענה הזאת, שממשיכים להשמיע לנו למרות שכל בר-דעת מבין שמשהו בטיעון חייב להיות שגוי: הרי ישראל סובלת מחוסר משילות כרוני, הנובע גם מיחסי הכנסת והממשלה, לא רק ממעורבות היתר של הרשות השופטת. מפלגות קיקיוניות וחברי כנסת שוליים הרי יכולים להכריע במקומותינו קואליציות נבחרות.

.
המאמר של פרופ' פרידמן מראה שהרשות המבצעת בישראל במיוחד חלשה, לא במיוחד חזקה. משלל סיבות, וביניהן העובדה שהרשויות הנבחרות פחות או יותר משועבדות לפקידות ולרשות השופטת, בכל אספקט מפעולותן כמעט, לרבות מינויים. פרידמן מדגים גם כמה רחב הפער בין מבנה המשטר של ישראל כפי שהוא מתואר בחוקיה הכתובים לבין מנגנוני הכוח בפועל, שסירסו כמעט לגמריט את נבחרי הציבור ומעניקים כוח חסר פרופורציות וחסר בקרה לרשות השופטת, ליועמ"ש, ולמנגנוני האכיפה.
.
והנה גם אבן הבוחן לשאלה מי באמת מושל בישראל:
.
"למרות האמור בחוק, בפועל לא נהנית ההנהגה הפוליטית מחסינות כלשהי (למעט במסגרת הצרה של חסינות מהותית). […] לעומת זאת יש בישראל קבוצה הנהנית מחסינות רחבה, אף שאין לכך שום בסיס בחוק. די להציג את השאלה האם הייתה אי פעם חקירה פלילית נגד היועץ המשפטי? פרקליט המדינה? משנה ליועץ המשפטי? פרקליט מחוז? סגני פרקליט מחוז? לא חסרו אמנם מקרים שהצדיקו חקירה ודי להזכיר את מה שהתרחש בפרקליטות מחוז תל אביב בימיה של רות דוד, את העלמת האזנות הסתר בעניינו של חיים רמון, ואת טענותיהם של יועצים משפטיים בדבר תפירת תיק או סימון מטרות. אבל כלום לא ארע. מסתבר שבפועל יש חסינות, ומערכת אכיפת החוק יודעת להגן על עצמה.

כלל הוא ששליטים נהנים מחסינות. אם נבדוק מי נהנה מחסינות בישראל נוכל ללמוד מיהם שליטיה. ועוד הערה: פרשת החסינות מהווה דוגמה מעניינת לפער בין החוק בספרים לחוק במציאות. אין חסינות למי שהחוק מעניק לו חסינות. ודווקא מי שלא ניתנה לו חסינות בחוק, זוכה להינות ממנה."

ובכן, המהלך הושלם. עורך מדור הדעות שפרסם בטיימס מאמר של הסנטור טום קוטון, לא בא טוב לפרוגרסיבים, ואז התפתל בניסיון להסביר ש – הי! חופש דעה וזה. חשוב לשמוע גם דעות שלא מסכימים איתן – אולץ להתפטר.

"עיתונות".

העיתון של פעם שהפך סמרטוט ריצפה של התקינות הפוליטית. עוד דלק לקמפיין של טראמפ.

ומה שהכי מצחיק זה שהם פרסמו הודעה פתטית ברמות אחרות, שם אמרו שהם הבינו בדיעבד, שהמאמר של קוטון, רפובליקני תומך טראמפ שקרא להפעיל את הצבא כנגד המהומות, "לא עומד בסטנדרטים" של העיתון, ושלהבא הם ירחיבו את הפאקט צ'קינג שלהם.

וואלה? אז ככה. הצוות של טום קוטון הבהיר שהיה תהליך ארוך של תיקונים ופאקט צ'קינג קפדני. אי-דיוקים זעירים תוקנו, וניסוחים שופצו שוב ושוב כדי למנוע שמץ אי-בהירות או בדל שגיאה. מצד שני, ההודעה המטופשת של המערכת לא ציינה לא איזה סטנדרט הופר, ולא איזו שגיאה במאמר התגלתה שתצדיק את הרחבת הפקט צ'קינג. מתברר, כנראה, שאין שגיאות במאמר, ולפיכך ראוי לשאול למה צריך להרחיב את הפקט צ'קינג, אלא אם כן הטעות שרוצים לתקן היא טראמפ.

אז לניו יורק פוסט היה הסבר לפחות בשאלה איזה סטנדרט הופר: הסטנדרט הכפול לפיו מאמרים של בכירי המשטר האיראני זה סבבה, אבל מאמר של תומך טראמפ – זה לא. זה יותר מידי בשביל אזניהם התקינות פוליטית של העיתונאים שהתנפלו על המערכת של עצמם כדי לדרוש שלא יפרסמו דברים שאינם "עומדים בסטנדרט" של האיסור על הבעת דעות שלא מתיישבות עם שלהם. האנשים האלה היו סטודנטים בקמפוסים שבהם השתוללו כנגד הבאת דוברים שמרנים והטילו אימה על הנהלות וסגל אקדמי, עד שהקולות האלה הושתקו. שם הם הכניעו את המבוגרים. כאן הם הכריעו את הבוסים שלהם. מה שהם למדו בקמפוס, הם עכשיו מיישמים בכל מקום אליו הם מגיעים: סייף ספייסז. יש לי זכות למנוע מאחרים לבטא דעות שלא מוצאות חן בעיני. הפרוגרסיביים – יו גוט טו לאב דם.

(זו הגרסה הפתוחה של המאמר שלי משבת, והוא נכתב לפני לפני שהתפרסם (במקביל) התחקיר מסמר השיער של של קלמן ליבסקינד על השופט מני מזוז.

הכותרת באתר היתה: אתם לא מנהלים מלחמה רק בשחיתות, אלא על ההגמוניה שלכם

גדי טאוב, הארץ, 04.06.2020 20:00

לדעתו של שופט בית המשפט העליון מני מזוז, העובדה שאדם הנאשם בפלילים מקים ממשלה מעידה על "כשל מוסרי של החברה ושל המערכת הפוליטית". כך כתב בפסק הדין בעתירה נגד הקמת הממשלה בראשות בנימין נתניהו.

נדמה לי שהשופט מזוז מקל ראש בחומרת המצב, ומסתפק בגרסה שנוחה לו. הבעיה חמורה וגדולה הרבה יותר משאלת כהונתו של נתניהו: אי אפשר לראות את תוצאות הבחירות רק מצדן האחד, כהבעת אמון בראש הממשלה. היתה כאן, באופן בולט, גם הצבעת אי־אמון במערכת המשפט. סקר של רדיו 103FM מ–27.5 חשף ש–42% מהציבור חושבים שתיקי נתניהו תפורים. זה נתון שצריך להדיר שינה מעינינו.

בעיני המצדדים בגרסת מזוז ההסבר, אני מניח, נראה פשוט: לשיטתם מי שפגע באמון במערכת הוא ראש הממשלה עצמו, שהשתלח בה. ואם לא די בזה, באו קומץ פרופסורים ופובליציסטים (בעיקר מימין, אבל לא רק), והוסיפו הסתה על השתלחות. ואם זה ההסבר, אז אין למערכת צורך בבדק בית.

אינני חושב שאוכל לשכנע את מי שסבורים כך. אבל אוכל אולי לעשות דבר אחר: להציג את מה שבצד שלנו נראה מובן מאליו, בתקווה שבצד השני נותרו כמה איים של סקרנות בנוגע לשאלה איך קרה שרבים כל כך, ואני בהם, הלכו שולל. אם כן, אציג את עיקרי הדברים בפשטות ככל האפשר, ואנקוט לשם הנוחיות לשון קולקטיבית, שוודאי חוטאת קצת לפרטים.

נתחיל בשורה התחתונה: אתם, השותפים לעמדת מזוז, אומרים שאתם מנהלים מלחמה בשחיתות. בהחלט מטרה ראויה. העניין הוא שזו רק חצי האמת. החצי השני הוא שאתם מנהלים בחסות הדגל הזה עוד מאבק — מאבק על ההגמוניה שלכם. שאם לא כן אין לנו הסבר לעובדה שכל המלחמה בשחיתות מתמקדת במערכת הפוליטית, ואילו השחיתות במערכות האכיפה והמשפט נסלחת בקלות כאילו היתה עניין של מה בכך.

ראינו השבוע את כתבתו של צח שפיצן ב"כאן 11" (31.5), על ניגודי העניינים של שופטי העליון. לו היה מדובר בפוליטיקאים הם בוודאי היו בחקירות כבר בשעה זו. אבל מה היתה תגובתו של השופט יגאל מרזל, מנהל בתי המשפט? "הנורמות האתיות של שופטי ישראל הן מהגבוהות בעולם", קבע. הרושם שלנו אחר: דומה שלהם מותר מה שלנו אסור. אנחנו מביטים בפליאה, אם כי כבר לא בהפתעה, בקלות שבה מוכנים במקומותינו לשכוח את המחלוקת בין מני מזוז לבין המדינה על מאה אלף שקלים, שלפי פרסום ב"גלובס" (31.8.14) מזוז מסרב להחזירם, אף על פי שהמדינה סבורה שהם ניתנו לו בטעות. קראנו תחקיר של קלמן ליבסקינד ב"מעריב" (9.5) על ניגודי העניינים החמורים של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, שישבה בדין בתיקים שיש להם השפעה ישירה וניכרת על גופים שבעלה מייצג בתחום הביטוח. העיתונות כולה הסיטה את מבטה ושתקה. פוליטיקאי שהיה עושה כמעשה הזה היה מאבד את משרתו, את שמו הטוב, וכנראה את חירותו.

והרי הנפוטיזם הימי־ביניימי שהיה נהוג שנים בבית המשפט העליון הוא בבחינת סוד גלוי. בנה של השופטת אילה פרוקצ'יה התמחה אצל השופטת דליה דורנר, שבנה התמחה אצל השופט שלמה לוין, שקיבל גם את אחד מבניו של השופט יואל זוסמן (השני התמחה אצל רשם בית המשפט דוד ברטוב) — והשופט זוסמן קיבל להתמחות את אלישבע ברק, אשתו של אהרן ברק שעשתה הסבה מקצועית בגיל מאוחר מחקר הגנטיקה למשפט, וכן הלאה וכן הלאה, הרשימה ארוכה. מה היה קורה לשר שהיה ממנה כך בנים ומקורבים — אנחנו יודעים. ומה היינו חושבים על הכשל המוסרי לו היה שר נוהג כמו השופט מזוז, שסירב לפסול את עצמו מלעסוק בהארכת המינוי של ממלא מקום פרקליט המדינה מטעם השר אוחנה? השר טען שמזוז כינה אותו בפומבי "לעומתי למערכת" ומזוז הכחיש שהתכוון לשר, בסתירה, לכאורה, לדבריו המוקלטים של מזוז שגיא זוהר הביא מאוחר יותר בתוכניות "מהצד השני" ("כאן 11").

מצד אחד אנחנו רואים איך הפרקליטות מחרימה את הטלפונים של עוזרי ראש הממשלה מפני שקראו, מתוך רכב ובו מערכת הגברה ורמקולים, לעד המדינה שלמה פילבר לצאת ולהגיד את האמת. החשד: הדחת עד. מצד שני אנחנו רואים משפט שדה בערוץ טלוויזיה מרכזי (ערוץ 13) — רמקול גדול יותר לאין שיעור — שבאמצעותו ביקש העיתונאי רביב דרוקר "לחזק" את אותו פילבר "כדי שיבחר להגיד את האמת" (כך אמר בריאיון ליעל דן בגלי צה"ל). האין זו אינה הדחת עד? היועמ"ש סירב לדרישה למנוע את שידור התוכנית. ולטלפון הנייד של דרוקר, ככל הידוע, שלום.

אנחנו רגילים. הרי אפילו לא ציפינו שמפכ"ל המשטרה ישלם מחיר כלשהו אחרי שהאשים בתקשורת ראש ממשלה מכהן, וטען שזה שלח בלשים פרטיים בעקבות חוקריו — או אחרי שסידר למכריו הוותיקים בחברת ה"ממד החמישי" עסקה שמנה בלי מכרז, על מוצר לא מוגמר, שכללה הפקרת מידע רגיש על אזרחי ישראל לאוליגרך המקורב לפוטין. מילא הייתם אומרים לנו שרב ניצב רוני אלשיך נחקר ונמצא זכאי. אבל הוא לא נחקר. מה היה עולה בגורלו של אמיר אוחנה לו רקח קומבינה כזאת?

חשוב יותר: כל מי שלא היה שקוע בתרדמת ברבע המאה שחלפה, יודע שבישראל יש מסורת ענפה של תפירת תיקים. אנחנו יודעים זאת לא מפני שנתניהו אמר לנו. אנחנו יודעים מפני שמזוז עצמו, כך דיווח אמנון אברמוביץ', אמר לעיתונאים ביוני 2004 שכיועמ"ש מצא בפרקליטות מדיניות של "סימון מטרות וגיוס עמדות" ("גלובס", 11.6.07). אנחנו יודעים מפני שד"ר אביחי מנדלבליט סיפר לנו, אי אז, בטרם התמנה ליועמ"ש, שגורמי האכיפה מנסים לטרפד את מינויו על ידי הדלפות פסולות. אנחנו יודעים, מפני שהנשיא ראובן ריבלין שפך את לבו בריאיון לארי שביט, פעם, בטרם חזר בתשובה, והתלונן ש"ברגע שיש מישהו שמאיים על החבורה, פועלים נגדו… מתוך סימביוזה מוחלטת בין הרשות החוקרת, הרשות התובעת והרשות השביעית" ("הארץ", 3.6.2003). הוא טבע אז את הביטוי "כנופיית שלטון החוק". ואנחנו זוכרים גם את עדותו של שמעון שבס, ששמע את היועץ המשפטי מיכאל בן יאיר מודיע שהוא הולך "לתקוע את הפשיסט". הוא התכוון לפרופ' יעקב נאמן, שאכן מצא את עצמו עם תיקים מופרכים, שמנעו ממנו לכהן כשר משפטים, אבל בהמשך התפוררו לאבק בבית המשפט. יש עוד דוגמאות, כמובן. האם משהו מן הטענות האלה על תפירות תיקים נבדק? האם מישהו נתן את הדין? ברור שלא. לא ציפינו. כי אנחנו מבינים איפה אנחנו חיים ואנחנו רגילים לעובדה שיש דין אחד לציבור ולנציגיו, ודין אחר לפרקליטים ולמלאכי עליון.

וטרם הגענו לדברים החמורים באמת. פרשת רות דוד, שסגרה את תיק החשדות לשחיתות ברשות המסים (התיעוד בפרקליטות משום מה נעלם, חושפי השחיתות נרדפו); הבריונות שבה הדפה הפרקליטות את הניסיון של השופטת הילה גרסטל לבנות מערך ביקורת אפקטיבי; הניסיון לכופף את דעתה המקצועית של הפתולוגית, ד"ר מאיה פורמן־רזניק; ההאזנות לחיים רמון שהוסתרו מן ההגנה; ואין צריך לומר מה היו השיטות העברייניות שהופעלו על עדי מדינה בחקירות אהוד אולמרט ונתניהו, או צווי איסור הפרסום הממשיכים לכסות את פרשת מנדלבליט־אשכנזי, בעוד מנדלבליט מקבל עליו את שני התפקידים היחידים שמכוחם אפשר להסיר את הצווים העוסקים בעניינו — יועמ"ש ומ"מ פרקליט המדינה.

זו רשימה חלקית. והיא לא נועדה להוכיח שיש שחיתות במערכות האלה. ברור שיש. בכל מקום שיש בני אדם, יהיו גם חולשות אנוש. לא זה העניין. העניין הוא שברור לכולנו — לנו ולכם — שאין שום סיכוי שמישהו ייתן את הדין על העבירות האלה.

ומכאן אנו למדים שלא מדובר סתם במאבק בשחיתות. מדובר במאבק על הגמוניה. כפי שניסח זאת רעי, ד"ר אבישי בן־חיים: "מערכת המשפט הישראלית אינה גוף ניטרלי במערכה הפוליטית, אלא מוסד שהוטבל לקדושה על ידי ישראל הראשונה וקודש כמוקד הכוח והממלכתיות שלה, כשהתברר שהדמוקרטיה מסכנת את ההגמוניה" (התכתבות פרטית).

לכן אנחנו חושבים שלא אנחנו פגענו באמון במערכת המשפט. אתם פגעתם בו. והשתקת הביקורת שלנו לא תתרום דבר לשיקומו. ישראל זקוקה למערכת משפט בריאה, חזקה, המסוגלת לקבל ביקורת ולתקן את עצמה. היא איננה צריכה ממשלת־על של משפטנים שנדמה להם שהם מעל מקבלי ההחלטות, המחוקקים, והחוק. המערכת הזאת צריכה להיות חלק ממערך הבלמים והאיזונים של הדמוקרטיה, לא גננת המשגיחה עליה מלמעלה, בלי גבול לסמכותה, ובלי אחריות שתרסן אותה. כל עוד היא לא תראה עצמה כפופה לחוקים שכולנו כפופים אליהם, אולי נמשיך לפחד ממנה, אבל אמון לא ניתן בה.