ציטוט – אלכס יעקובסון בתשובה לא. ב. יהושע

א.ב. יהושע קובע בצער כי ייתכן שחלוקת הארץ לשתי מדינות אינה מעשית עוד ולא יהיה מנוס ממדינה דו-לאומית ("מבוא למדינה דו-לאומית", "הארץ" 30.12). אין פלא שהמשך מפעל ההתנחלויות מעורר מחשבות כאלה. הרי זוהי בדיוק מטרתו – למנוע את חלוקת הארץ על ידי יצירת מסה קריטית של מתנחלים שלא יהיה אפשר לפנותם. המטרה היא לקבור את הסיכוי לחלוקת הארץ אחת ולתמיד, והעניין אינו קשור כלל לשאלה אם יש היום אפשרות מעשית להגיע להסדר. אבל מדוע עלינו לתת לתומכי מפעל ההתנחלויות להשיג את מטרתם? גם אם לא יהיה פינוי של התנחלויות, אין זה אומר שלא תהיה חלוקה של הארץ. מדוע להסכים לכך שההתנחלויות יקבעו את גורל הארץ וגורל שני העמים? (למאמר המלא באתר הארץ…)

ציטוט – מומי דהן על הגידול בפערים הכלכליים

ההכנסה של משפחות עובדות בעלות שכר נמוך נפגעה באופן משמעותי מן הקיצוץ ברמת הקצבאות (כמו קצבת ילדים), לעומת משפחות עובדות בעלות שכר גבוה שנהנו מהורדה ניכרת של המסים. למעשה, הממשלה העבירה בעשור האחרון מיליארדי שקלים מכיסן של השכבות התחתונות, באמצעות קיצוץ הסיוע הממשלתי ובאמצעות קיצוץ במסים, לכיסן של השכבות החזקות. התוצאה של מדיניות זו הייתה קשה: גידול ניכר בשיעור העוני, ובמיוחד בעוני של משפחות עובדות. (לנתונים המלאים במאמר ב ynet…)

שוויון של אי-זכויות בשטחים

צה"ל, כך התבשרנו, מבצע שינוי מדיניות דרסטי בהתייחסות למתפרעי "תג מחיר". חיילים יוכלו לעצור מתפרעים יהודים, והם יורשו גם להשתמש נגדם באמצעים שעד עכשיו היו שמורים למתפרעים פלסטינים בלבד, כמו גז מדמיע למשל.

כל זה ראוי וצודק. אבל יש כאן גם אירוניה ראוייה לציון. ישראל הנהיגה בשטחים שמעבר לקו הירוק משטר של אי שיוון בין זכויות של יהודים וערבים. והנה התגנבה מידה של שוויון חזרה, כמו במין לגלוג של עורמת ההיסטוריה, דווקא מצד הענישה. ואולי כל זה אינו מקרה, אלא חלק מן הדינמיקה הבלתי נמענת של מדיניות ההתנחלות.

עי הבעיה איננה רק הכיבוש עצמו. ישראל כבשה שטחים ולא סיפחה אותם, ולכן לא החילה עליהם את המבנה החוקתי שלה. בשטחים יש תושבים שאינם אזרחים ואין להם זכויות אזרח. מתוקף הכיבוש זכויות התחלקו לפי גיאוגרפיה: בתוך הקו הירוק יש זכויות אזרח מלאות לערבים וליהודים, בצד השני אין זכויות כאלה. אבל מתוקף ההתנחלות זכויות התחילו להתחלק לפי דת ולאום, ויש שיאמרו גזע: מרגע שהתחלנו להתנחל, התחלנו להבדיל בין דם לדם. בצד ההוא של הקו הירוק, יש חוק אחד ליהודים וחוק אחר לערבים.

אומרים על ישראל היום בעולם שהיא אפרטהייד. היא לא אפרטהייד. לא בתוך הקו הירוק. אבל היא כן הנהיגה משטר אפרטהייד מחוצה לו, בשטחים, והיא עשתה זאת לא בגלל הכיבוש עצמו (שיש לו מעמד חוקי מוסדר במשפט הבינלאומי) אלא בגלל התנחלות (שמפרה את אמנת ז'נבה, האוסרת יישוב אזרחים של מדינה כובשת בשטח כבוש).

היסטורית, ההפרה הבוטה של החוק הבינלאומי, של ערכי הדמוקרטיה, של רוח ולשון מגילת העצמאות, לא הטרידה את המתנחלים. הנהגתם דרשה כבר בראשית שנות השמונים להתנער מאמנת ז'נבה, ומועצת יש"ע , עם הקמתה, דרשה במפורש ליצור את האפרטהייד הזה. ולא רק בשטחים. היא דרשה להרחיב את האפרטהייד לתוך ישראל עצמה.

החלטות כנס הייסוד של מועצת יש"ע דרשו לקבוע את "המעמד המשפטי של התושבים היהודיים היושבים ישיבת קבע ביש"ע, כתושבים הכפופים לדין, לשיפוט, ולמינהל הישראלי." מכלל הן לומדים לאו. על היהודים כן, אל הערבים לא. אבל בלי למצמץ דרשה המועצה גם לספח את השטח. כלומר במשתמע, היא דרשה ליצור מצב שבו תחת ריבונות הכנסת, לא רק תחת ריבונות הצבא, יהיה דין אחד ליהודים ודין אחר לערבים.

אף ממשלה לא ניסתה לספח את השטחים, כמובן, מפני שפירוש הדבר היה ויתור על אחד מן השתיים: או על מדינה יהודית, או על מדינה דמוקרטית. אבל את מבוקשם השני, החלת דין נפרד על יהודים וערבים בשטח הכבוש, הם קיבלו.

הנהגת המתנחלים שומרת כבר שנים על מדיניות הסברה שאומרת שמתפרעים, רוצחים, וחוליגנים המתעללים בערבים הם "עשבים שוטים". במובן מסויים זה נכון. חברי מועצת יש"ע עצמם לא היו עושים דברים כאלה. אבל במובן אחר זה מטעה: כשיוצרים מצב שבו אוכלוסיה אחת היא אדוני הארץ ואוכלוסיה אחרת היא אסקופה נדרסת לרגלי האדונים, אז הגינה מתמלאת מאליה בעשבים שוטים.

ואם כך, אולי יש איזה פואטיקה של צדק, אם לא צדק ממש, בכך שמי שהנהיגו אי-שוויון של זכויות, יקבלו קצת שוויון של אי-זכויות.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 25.12.2001

ציטוט – שאול מופז על שינוי שיטת הממשל

מדינת ישראל נכנסת בימים אלה למסדרון המוביל בהכרח לקיומן של בחירות כלליות. מועדן המדויק טרם נקבע, אך בהיר ונהיר כי לשם מועדות פנינו. רגע לפני שתתפזר הכנסת ה-18, יש בידינו לחולל שינוי מהותי, היסטורי ומתבקש. שינוי שהכנסת המפולגת הזו תוכל להוריש לכנסת הבאה אחריה, בבחינת מעשה אחד נכון וראוי לחיזוקה של מדינת ישראל. זה הדבר הנכון והראוי לעשות. [...] הגיעה העת לשנות את כללי המשחק הפוליטיים. אין מנוס מכך ואי אפשר יותר לדחות את הסוגיה. עלינו להבטיח, כי לממשלה הבאה שתקום בישראל, תהא אשר תהא, תהיה את היכולת למשול ולהוביל את עם ישראל לפי ראות עיניה ועל פי המנדט שקיבלה מבוחריה. (למאמר המלא ב ynet…)

ציטוט – שלמה אבינרי על המסורת הפוליטית הרוסית ושלוחותיה בארץ

אך מתברר שמקצת העולים [מחבר העמים], שהשתלבו במערכת הפוליטית בישראל, הביאו עמם גם משהו מן המסורת הפוליטית הכוחנית שאפיינה, ועדיין מאפיינת, את הפוליטיקה הרוסית. זו מסורת שקדמה למהפכה הסובייטית וגם שרדה אותה, כפי שאפשר לראות מדמותו של ולדימיר פוטין ומן המשטר שהוא עומד בראשו. יש משהו עצוב בכך שחברי כנסת אלה הכניסו לשיח הפוליטי הישראלי רוח רעה. כאשר אחד משרי ישראל ביתנו קורא לארגוני זכויות אדם "ארגוני טרור", הרי הוא נוקט אותה לשון שנקט המשטר הקומוניסטי נגד הדיסידנטים ופעילי העלייה וזכויות האדם. (למאמר המלא באתר הארץ…)

לאומנות מול לאומיות במצרים ובישראל

הבחירות במצרים רק החלו, אבל מה שכבר ברור הוא שבחירות לא בהכרח יבטיחו למצרים דמוקרטיה. הגל הראשון של המחאה במצריים זכה לאהדה עצומה במערב. קשה היה שלא להזדהות עם המפגינים בכיכר תחריר שרצו לנצח את העריצות בשם החירות. או כך זה נראה. אבל הנה נתקלנו בעובדה המצערת שההמונים רוצים לא רק חירות, אלא גם דיכוי. כי מה שמתפרץ בכיכר עכשיו הוא רגש אותנטי של שנאת זרים בכלל ושנאת ישראל בפרט. שחרור ההמונים עשוי להיות תחילתו של דיכוי מחודש אם ההמונים יבחרו שלטון רצחני של פונדמנטליזם איסלאמי.

את השיעור הזה למדה הציונות מוקדם, ואפשר אפילו לומר שבמובן מסויים נולדה מתוכו. בני דורו של תיאודור הרצל האמינו שככל שתיעשה אירופה דמוקרטית יותר כך תעשה סובלנית יותר כלפי יהודים ותאפשר להם אזרחות שווה וזכויות שוות. הרצל עצמו היה מן הראשונים להתפקח מהחלום הזה. הוא צפה בדאגה בבחירות שהנהיג הקיסר פרנץ יוזף לעריית וינה בשלהי המאה התשע-עשרה, וראה איך דווקא הבחירות החופשיות הביאו דווקא לעלייתו של הפופוליסט האנטישמי קארל לואגר. בפרשה הזאת מקופל חלק גדול מן הפרדוקס של החירות הפוליטית, משום שדווקא השלטון הקיסרי שאינו דמוקרטי היטיב עם היהודים, ואף ביקש לפסול את בחירתו של לואגר, ואילו השלטון המקומי שנבחר באורח דמוקרטי התפרנס משינאת יהודים וליבה אותה. מסקנתו של הרצל, כפי שמבאר סיפרו של שלמה אבינרי "הרצל" (מרכז זלמן שזר, 2007), שהדמוקרטיה נשענת על רגשות הזדהות לאומיים, ושאם אלה מתגבשים סביב שינאת זרים, הרי שהדמוקרטיזציה של אירופה עשויה לתת ביטוי חריף יותר, לא חריף פחות, לאנטישמיות.

הרבה טרח הרצל כדי להבדיל בין לאומנות לבין לאומיות, ואת מדינת הלאום היהודית ביקש להעמיד על סולידריות לאומית מזה, ועל סובלנות מזה. המאבק היה אם כן על העיקרון המאחד: האם הוא לאומי ומבוסס על הכרה בזכותם של כל העמים להגדרה עצמית, או שמא יהיה לאומני, ומבוסס על שלילת האחר. עלילתו הפוליטית של הרומן אלטנוילנד נסובה לפיכך על מערכת בחירות שבה הלאומנות, כפי שהיא מתגלמת במפלגתו של רב גזעני, מפסידה בבחירות למפלגה דמוקרטית. גם בזה היטב הרצל לחזות, או שמא לקבוע, את עיקרי הציונות כפי שנוסחו אחריו במגילת העצמאות.

אנחנו לא דומים למצרים, ובכל זאת, יש מה לחשוב על ישראל לאור מה שקורה שם. מפני שגם אצלנו המאבק בין הלאומיות הדמוקרטית והליברלית של מגילת העצמאות לבין הלאומנות של שלילת האחר רחוק מסיום. ואולי זה ההקשר שבו צריך לראות את ניסיונות הימין לבצע מין פוטש חוקתי, שינוי מערכות כללי, שיסיר מעל דרכו את המחסומים הליברליים והדמוקרטיים. הניסיונות לכרסם בזכויותיהם של ערביי ישראל ולהלך עליהם אימים, השאיפה להשתלט על הבלמים הליברליים שמציב בית המשפט העליון, הניסיון לקצץ את כנפי העיתונות – כולם חלק משאיפה אחת להשליט את הלאומנות על הלאומיות. כולם חלק מן הניסיון להעמיד את העיקרון המאחד לא על לאומיות דמוקרטית וליברלית, אלא על בסיס פרנויה ושינאת זרים. מאחר שיש גם זרים רצחניים סביבנו – תעיד כיכר תחריר – הפחד מהם שריר וקיים. השאלה היא אם אנחנו רוצים לדמות לזרים הגזענים האלה או לא.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 29.11.2011

מינוי שופטים – מחיר היוהרה

חסידי התרחבותה חסרת הרסן של הרשות השופטת סבורים, כבר שנים, שכל מי שמתווכח איתם הוא בעד המושחתים ונגד שלטון החוק. הם תמכו בכל מפגן יוהרה של שופטים, בכל צעד שהכפיף את שליחי הציבור למרותם של משפטנים. אם העזת להעלות על הדעת הפרדה בין שני תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה – ראש התביעה הכללית ופרקליטה של הממשלה – מיד הוכרזת כאויב של הצדק עצמו, לא פחות.

התעצמות כוחם של המשפטנים הפחידה לא מעט אנשים. נוצר הרושם שמי שמעז להמרות את פיהם (חיים רמון, או יעקב נאמן, למשל) מיד צומחת לו חקירה פלילית. ושמי שעושה כדברם (אהוד ברק, למשל) יהיה מוגן לנצח מכל הפרשיות ששמו דבק בהן. בעלי תיאוריות קונספירציה חששו שהנה הופכת ישראל לדיקטטורה של משפטנים ששמו את עצמם מעל החוק, והם מפטרים וממנים ממשלות כרצונם.

ישראל לא עמדה להפוך לדיקטטורה של משפטנים, והיא לא כזאת גם היום. החשש הזה היה מופרז מלכתחילה. הבעיה האמיתית\ שנבלעה בכל הויכוח הזה, ושחסידי המשפטנים פטרו אותה כלאחר יד, היתה שהתעצמות בלתי מרוסנת של הרשות השופטת, סופה שתפגע בבית המשפט העליון עצמו. טענתי לא פעם בויכוחים עם חסידי האקטיביזם השיפוטי שאני רוצה להגן על בית המשפט העליון ושדווקא לכן צריך להגביל את כוחו. נתקלתי בנחרות בוז. אתה תומך במושחתים, אמרו לי.

אבל בדמוקרטיה הריבונות שוכנת ברשות המחוקקת, ולא ניתן להשפיל אותה בלי שהיא תתקומם בסוף. אמנם חברי כנסת רבים נטו להלך נפש פרנואידי ופחדו להרים יד כנגד הרשות השופטת, מפני שהאמינו, באמת ובתמים, שאם רק יעזו להשמיע קול מיד תצמח להם איזו חקירה פלילית. אבל בסופו של חשבון, הרשות המחוקקת חזקה מכל בית משפט, וזה היה רק עניין של זמן עד שהיא תאזור אומץ.

והנה קורה לנגד עיננו בדיוק מה שחששנו ממנו. בית משפט שעבר על מידתו, משפטנים שהשתכרו מכוח, שיחקו בדיוק לידיהם של אלה שהם אוייבי הדמוקרטיה באמת. לולא היה בית המשפט ממנה את עצמו למין ממשלת על, לא היתה החבורה החרוצה שמבקשת לקצוץ את כנפיו מצליחה לקדם את סדר היום האנטי-דמוקרטי שלה. לולא היה בית המשפט פולש לתחומי הרשויות האחרות בגבהות לב, לא היו אוייבי שלטון החוק מצליחים לגייס תמיכה בכנסת ובממשלה.
אבל אחרי שנים ארוכות שבהן נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרון ברק, קידם בגלוי סדר יום של בית משפט אימפריאלי, ביסס את הסמכות לפסול חוקים, התיר לפרש חוקים כראות עיניו עד שהתרקונו מתוכן, והטיף להתערבות של הרשות השופטת בתחום הפוליטי, מה הפלא שגם המתונים חוברים עכשיו לקיצונים?

אני לא חושב שהדמוקרטיה הישראלית קרובה לחיסול. היא לא עמדה להיות דיקטטורה של אהרון ברק, והיא לא תהפוך עכשיו לדיקטטורה של ליברמן. אבל אין ספק שכוחות גדולים פועלים, לא למיתונו של בית המשפט העליון, אלא לריסוק כוחו ממש.

בית המשפט העליון, בניגוד לדעת רבים מחסידי האקטיביזם השיפוטי, אינו מייצג את "מהותה" של הדמוקרטיה. אבל דמוקרטיה תקינה זקוקה לבית משפט עליון חזק. חזק, לא יהיר וחסר גבולות. ועכשיו מתברר מחיר היוהרה. הניסיון להכפיף מינוי שופטים לשימוע הוא רק קצה הקרחון.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 17.11.2011

ציטוט: משה נגבי על רבני דין רודף

יגאל עמיר בכלא, אך שותפיו הבכירים לרצח ראש הממשלה עודם חופשיים ומאושרים. עמיר עצמו העיד על אותם שותפים כבר בליל הרצח, כשאמר בחקירתו: "ללא פסק הלכה או דין רודף שחלו על רבין מפי מספר רבנים שאני יודע עליהם, הייתי מתקשה לרצוח; רצח כזה חייב להיות מגובה. אם לא היה לי גב… לא הייתי פועל". החוק הפלילי קובע כי מי שמשדל את זולתו לדבר עבירה "בשכנוע, בעידוד, בדרישה" נושא באחריות פלילית שווה לזאת של העבריין שאותו שידל. כלומר, הרבנים שהוציאו "דין רודף" על ראש הממשלה ובכך נתנו "גב" לעמיר הם רוצחים כמוהו, והיו אמורים אף הם להינמק בכלא כל חייהם. (למאמר המלא באתר הארץ…)

הרצאה של אלכס יעקובסון על יהודית ודמוקרטית (וידאו)

קוראי הבלוג הזה יודעים כמה חשובה העבודה של אלכס, וכמה חשוב הספר שלו ושל אמנון רובינשטיין "ישראל ומשפחת העמים" שהוא ספר יסוד לכל מי שרוצה לגשת לשאלה של מה פירוש "יהודית ודמוקרטית". . כאן תוכלו לשמוע (ולראות) הרצאה קצרה של אלכס על הנושא.

הפנטזיה של פתרון מדינה אחת לשני עמים

גרסה של המאמר הזה נדפסה אתמול בידיעות. כנהוג בידיעות הוסרה ההתייחסות למאמר של יגאל סרנה, שלו ביקשתי להגיב. להלן הגרסה המקורית.

יגאל סרנה נואש מפתרון חלוקת הארץ, והוא מצטרף לקולות הקוראים לפתרון אחר: מדינה אחת לכל יושביה. דמוקרטיה משותפת לפלסטינים והיהודים, "שווי זכויות עם בירה וממשלה אחת, ואבו מאזן כסגנו של ביבי או של ציפי, תקציב אחד, ושני אלים. או שלושה." אפשר, סרנה סבור, עוד להספיק לחולל את הפתרון הזה, בזמן שארצות הברית עוד לא שקעה ועוד יש רוח דמוקרטית במפרשינו. עוד נוכל לכתוב "חוקה שלמה" ולהגיע להסכמות שיהפכו את הדמוקרטיה הזאת למציאות.

מדינות דו-לאומיות או רב-לאומיות, מראה הניסיון הפוליטי, הן כישלון חרוץ. כדי להחזיק שני עמים יחד במדינה דרושה יד ברזל דיקטטורית כמו זו של טיטו ביוגוסלביה, או כמו הקומוניזם בצ'כוסלובקיה. שלא לדבר על כל העמים שהרימו ראש מיד כשהתמוטטה ברית המועצות. מסתבר שכשמסירים את המגף מצווארם של העמים, הם רוצים עצמאות לאומית.

הדוגמאות לדמוקרטיה רב-לאומית הן לכן נדירות. בשוויץ זה הצליח עם יותר משני לאומים, אבל אפילו בבלגיה הוולונים והפלמים עושים קולות של פרידה. אז אם בבלגיה שבה שורר שלום בין הקבוצות פחות או יותר מאז קמה ב 1830, זה לא לגמרי מצליח, לא ברור איך זה יצליח בין שני עמים שהורגים זה בזה יותר ממאה שנה.

לא צריך להפליג על כנפי הדימיון כדי לשער איך תיראה מדינה דו-לאומית יהודית פלסטינית. אם בעזה חילוקי הדעות בין החמאס לפתח הוכרעו ברצח ודיכוי, לא ברור איך הוספת יהודים לקוקטיל הזה תהפוך אותו מלבה רותחת, לדמוקרטיה מסודרת שכל אזרחיה יכבדו אותה.

סרנה סבור שיש דרך להבטיח דמוקרטיה רגועה. נכתוב את זה בחוקה. נניח שהיהודים (שלא מצליחים להסכים בינם לבין עצמם על חוקה) יצליחו להסכים על חוקה משותפת עם פתח וחמאס. נניח. אבל חוקות אינן שוות את הדיו שבהן נכתבו אם הן לא מבטאות את הערכים של הציבור ואם השלטון לא מאמין בהן. אחת החוקות הכי דמוקרטיות אי-פעם היתה זו שנקבעה בברית המועצות ב 1936. זה לא הפריע לסטאלין לרצוח ולדכא מיליונים. אין לי ביטחון שיסמעיל הניה ינהג אחרת. החמאס מאמין שהרג יהודים הוא מצווה דתית, ואם החוקה תגיד שלא, אז מה? חוקות זה לא ביטוח. ללבנון יש חוקה שאמורה להבטיח דו-קיום מוסלמי נוצרי, ולבנון היא מלחמת אזרחים מתמדת, לא דמוקרטיה ליברלית של כל יושביה.

וגם לא ברור לי לגמרי שבמדינה כזאת ציפי לבני תהיה ראש ממשלה ואבו-מאזן סגנה. אם כבר, להיפך, מפני שצפוי להיות בה רוב ערבי. ואז לא בטוח שהניה לא יגבור על אבו מאזן, ושלבני תרצה לשמש סגניתו. ואם יהיה כאן רוב ערבי, למה שהיחס למיעוט היהודי יהיה יותר טוב מהיחס למיעוטים בשאר ארצות ערב?

ואחרונה, יש משהו בגישה של סרנה שמזכיר קצת את ג'ורג' בוש בעיראק. נבוא אנו המערבים הנאורים, נעניק לילידים חוקה מערבית שתכפה עליהם מדינה משותפת, והכל יסתדר. זו גישה שבעצם רואה את שני העמים כילידים שעדיין לא התבגרו מנטיותיהם השבטיות הפרימיטיביות (הוא אכן מכנה את שני העמים "שני שבטים שזורים זה בתוך זה לבלי הפרד"). ואם הם לא בוגרים מספיק בשביל להבין מה ההגדרה העצמית הנכונה בשבילם, אז הבה נכפה עליהם פתרון מערבי עד שיבגרו.