גדי טאוב

רוב הישראלים כבר השלימו עם חלוקה. רובם הבינו שאם לא נצא מיהודה ושומרון, היהודים יהיו מיעוט גם כאן. אבל השינוי שעבר על הרוב בישראל, הפנייה לחלוקת הארץ, לא לגמרי ניכר כשמסתכלים עלינו מבחוץ. מי שמסתכל מבחוץ רואה פחות דעות ויותר מעשים. העיתונות מנמנמת בשמירה כהרגלה, ורוב הציבור מעדיף לעצום עין ולהניח שכל זה יעלם בהינף הסכם, כשיבוא ההסכם. בינתיים הבנייה בשטחים נמשכת, ואחיזתנו שם רק הולכת ומעמיקה. לרשימה המלאה ב NRG…

 המאמר הזה, שנדפס בגיליון החדש של ה Chronicle of Higher Education, הוא סקירה של ארבעה ספרים חדשים על עתידה של ישראל. ניסיתי לנצל את ההזדמנות לשרטט בקווים כלליים כמה מהכשלים היסודיים ברעיון ש"מדינה יהודית לא יכולה להיות דמוקרטית", ובאותה הזדמנות לומר משהו על האופן שבו השקפת העולם הליברלית הולכת ונפרדת מן הרעיון של ממשל בהסכמת הנמשלים. המאמר מתפרסם גם באתר של Chronicle. מאמר מקיף יותר על "יהודית ודמוקרטית" בדרך לפירסום, אבל בינתיים, אלה כמה מעיקרי הטיעון.

דברים לא נראים אותו דבר מדאנס בר באלנבי. כלומר, אם צריך לשרטט מחדש את החלוקה בין מה שקראו פעם "ישראל הראשונה" ל"ישראל השניה" הנה הקריטריון שאני מציע: אלה שיש להם כתובת אי-מייל ואלה שאין להם. כי אלה שיש להם כתובת אי-מייל חיים בעולם אחד, ואלה שאין להם חיים בעולם אחר. וזה קשה להמחיש את ההבדלים האלה שלא באמצעות דו"חות של הביטוח הלאומי, או סיפורי זוועה על רעבים (שישנם) ועובדי קבלן. וזה גם לא נותן את התחושה. רחמים זה לא תמיד דרך להבין. לפעמים זה במקום.

אז הנה דוגמא, שנתקלתי באלנבי 40, שזה דאנס בר. הגעתי לשם כי כמה פעמים עברתי ליד בשבע בבוקר, בשעות שאנשים הולכים לעבודה, בשעות שקו ארבע עמוס לשני הכיוונים, כשאנשים כבר התניעו את היום, והדלת הזאת, באמצע אלנבי נפתחת ונסגרת, ואנשים יוצאים ונכנסים בבגדי יציאה, מתוקתקים ומתוקתקות, כאילו זה לגמרי סביר ורגיל. אז פעם אחת נכנסתי בשש בבוקר, וזאת היתה אהבה ממבט שני. כלומר בפעם הראשונה זה קצת קשה להתאקלם שם. אבל מי שמתאמץ יכול. ומאז האהבה ממבט שני – לפני שלוש או ארבע שנים – הייתי שם הרבה מאד. מאז המקום קצת התפרסם, מנדי, תחרות החולצה הרטובה, זה שיש שם הרבה דתיים, כל מיני דברים הגיעו לעיתונות. אבל אני חושב שהייתי הראשון שכתב על המקום הזה כתבת מוסף (שהיתה ב 7 ימים לפני איזה שנתיים). בכל אופן, זה מקום עממי, ולא הלכתי לשם כדי לכתוב, אלא כי יש שם וייב שאין במקומות אחרים, וזה קשה להסביר, אבל בעיר עמוסה שנונים ושנונות, אני קצת עייף מכל תרבות הדחקות המתחכמות, ושם ממש ממש אין צורך. וזה נעים, כמו שאתם לא מדמיינים.

ופוגשים אנשים. מכל הסוגים. אבל רובם אנשים מישראל השניה-החדשה, אנשים שכמו שאמרתי אין להם כתובת אי-מייל. זה דבר שאתה שוכח כמה דקות אחרי שעברת בדלת, כי פה שמח באופן כללי (כמו שאתם יכולים לראות אולי מהתמונה), והצרות של אנשים נשארות בבית, גם אם הן גדולות. אבל מידי פעם אתה נזכר. הנה הדוגמא שעליה אני מדבר. לילה אחד – צפוף, רעש, בקושי אפשר לעבור – אני מפלס דרך בדחיקה ודחיפה לחלק האחורי של הבר, וקצת אחרי שאני יוצא מהפקעת של הרחבה הקדמית, למקום שיש בו קצת יותר אויר וקצת פחות זיעה, בחורה תופשת לי את היד. בזרוע. אני לא מכיר אותה, אבל לפני שאני מספיק לעשות הכרות, אני לא מספיק אפילו לומר "הי" היא אומרת לי ככה: "יו! אתה מפורסם, נכון? אני רוצה להיות ספרית." בלי רווח בין הסימן שאלה לחלק השני. ככה בנשימה אחת. 

אני לא חושב שמישהו אמר לי כל כך הרבה על ישראל בכל כך מעט מלים. כי לרגע אתה יכול לדמיין איך ישראל נראית מהעיניים של הבחורה הזאת – ילדה בעצם, בת 20 אולי 22 – שמנקודת המבט שלה זה נראה שבצד השני של התהום, בצד שלא שלה, יש את כל האנשים האלה שהחיים שלהם טובים: ספרים, מפורסמים, וכל מיני כאלה. ומהצד שלה של התהום, אין דרכים מסודרות, או גשרים, או סולמות לטפס בהם, או נטוורקינג, שיכול להוביל מפה לשם. וזה לא שהיא אמרה את זה בעצב או משהו, ובטח לא בהתרסה. זה יצא לה ככה, בעליזות אפילו. ואני לא חושב שהיא באמת חשבה שאני אעזור לה להיות ספרית, אבל אני כן חושב שהיא חשבה שאני יכול, אם אני רק ארצה. זה רק היה כל-כך חד פתאום, שבעיניה ככה זה: שהיא שם למטה, ושהיא לא יודעת איך אפשר לטפס משם.  (קרוס-פוסט מהאלתר-בלוג)

באדיבות יריב אופנהיימר, מזכ"ל שלום עכשיו, הנה כמה נתונים על המשך הבנייה בשטחים, מתוך הדו"ח העדכני שלהם, שיראה אור בקרוב:

מספר המתנחלים: על פי נתוני משרד הפנים בסוף שנת 2006 התגוררו בהתנחלויות 268,000 מתנחלים, גידול של למעלה מ- 5% בהשוואה ל- 2005. בפועל עומד הגידול במספר המתנחלים על אחוז קבוע הגבוה פי שלושה מהגידול בתוך הארץ. מכרזים: במהלך 2006 התפרסמו מכרזים לבניית 952 יחידות דיור התנחלויות, לשם השוואה, בשנת 2005 פורסמו מכרזים לבניית 1184 בתים חדשים בהתנחלויות. התחלות בנייה: על פי הלמ"ס, בשלושת הרבעונים הראשונים של 2006 נרשמו כ- 1272 התחלות בנייה בשטחים, זאת לעומת 1727 התחלות בנייה בשנת 2005, בשטח אין שינוי משמעותי בהיקפי התחלות הבנייה ביחס לשנים האחרונות.כבישים עוקפים ותשתיות: במהלך 2006 נמשכה סלילתו של כביש עוקף זעתרה שאמור לחבר את ההתנחלויות תקוע ונוקדים עם ירושלים. בנוסף, נמשכות העבודות בכביש ענתות – הר הצופים, במטרה לאפשר למתנחלי ענתות לנסוע לירושלים ללא צורך לצאת מתוואי הגדר. כמו כן, בשנת 2006 החלו העבודות לסלילת כביש עופרים – בית אריה. אתרי בנייה: על פי הערכת "שלום עכשיו" בגדה נבנות כיום למעלה מ-3,000 יחידות דיור. 

 בזמן שהעיתונות ישנה בשמירה, הדברים האלה עושים צחוק מכל ניסיון לשכנע את העולם שישראל לא רוצה להחזיק בשטחים לנצח. ישראל פנתה לחלוקה, ומי שטוען אחרת מוליך שולל במתכוון. הבעיה היא שהמדיניות בשטח היא פחות מה שהממשלה מצהירה  ויותר מה שהמתנחלים מצליחים לעשות מתחת לאף של כולנו. ממשלת אולמרט, כמו כל הקודמות, חושבת שעוד-קצת-ולא-נורא-וכשיבוא-הסכם-וכשתהיה-הזדמנות, אבל המחדל שלה הופך בסוף למדיניות שלנו.

אירינה פאלם: המלצה + ספוילר.
מאת: שי רפפורט
בלי לדעת עליו הרבה, מעבר לעובדה שמריאן פיית'פול משחקת בו, הלכתי לראות את הסרט "אירינה פאלם". הסרט מספר על סבתא בריטית חביבה שנכדה חולה במחלה אנושה וזקוק לטיפול רפואי בעלות כספית מסוימת, לא מאוד גבוהה, אך כזו שאין היא ובני משפחתה המרוששים מסוגלים לעמוד בו עוד. בעוד שיתר המשפחה מיואשת, היא מחפשת לעצמה בדחיפות עבודה מכניסה. הרבה אפשרויות אין לה, בגילה, אך היא מוצאת הצעת עבודה כזו במועדון סקס לונדוני סליזי, בו גברים תוחבים את אבריהם דרך חור המותקן בקיר ומצדו השני יושבת מעתה היא, "אירינה פאלם" בכינויה החדש, ומשפשפת אותם עד לזרע. כך היא חוסכת פני לפני עבור הנכד, תוך התמודדות עם משפחה חברים וכיוצא באלו הנחשפים בהדרגה למקצועה החדש שלא תמיד הולם את ערכיהם הבורגניים. המשך »

מאחר שהדיון הסוער שהתנהל על חוק קק"ל ועל הפוסט של אלכס הכיל מספר מילים שהיה יכול להיות חוברת שלמה – אני אומר את זה לטובה, לא לגנאי – אולי מן הראוי שהמשתתפים יציגו את עצמם למי שקרא אותם בעיניין אבל לא מכיר אותם, או את רובם, או את חלקם. כמוני למשל. אז אם תוכלו שלוש ארבע שורות, אני אשמח להקדיש פוסט לזה. (העמותה האד-הוקית לקרדיט הוגן וזכויות יוצרים ברשת בשיתוף הבלוג)

מאחר שהדבר הזה עלה בדברים של סר רוג'ר פנרוז, ובכמה מהתגובות אז רק הערה צדדית על שאלת הרצון החופשי. אני לא יודע להעריך את תוקפה של ההוכחה המתמטית של פנרוז על ההבדל בין מחשבה לחישוביות. אבל הרעיון שאנחנו לא יותר ממכונת חישוב נטולת בחירה, הוא לפחות בעייתי, וזה לא מובן מאליו שנטל ההוכחה נופל על צד המבקשים לטעון שיש חופש בחירה. ישעיהו ברלין העיר פעם (בהקשר של דיון בקארל מרכס) שהבעיה עם השקפות דטרמיניסטיות היא שאי-אפשר להתנהג כך. אנחנו לא באמת מסוגלים להתנהג כאילו אין לנו בחירה. וזה לא טיעון שולי. פילוסוף הרבה יותר חשוב מברלין, צ'רלס פירס, הציע לנו להתייחס בביטול לכל השקפה שאנחנו לא פועלים על פיה. ויש בזה לפחות משהו. ההשקפה הדטרמיניסטית חייבת לפחות לקחת על עצמה משהו מנטל ההוכחה אם היא נכשלת במידה קיצונית כל-כך, לפחות על פניו, בהסבר של חלק ניכר כל-כך מהפעילות שלנו. ודווקא ההקשר של הדיון בקוונטים עושה את כל זה לעוד יותר משכנע. אם העולם הפיזיקלי לא מתנהג בצורה דטרמיניסטית, אז רדוקציה של הנפש לפיזי לא מאשש את התפישה הדטרמיניסטית. כמו בכל השלכה אחרת של הדיון בקוונטים גם זה הוליך כל מיני אנשים לנתיבים רבי השראה, שלא לומר מוזרים. יש מי שכבר טענו שהפיזיקה של המאה העשרים לא הראתה שגם הנפש היא חומר, אלא שגם החומר הוא נפש (ראו בהקשר הזה את הספר של הנוירולוג ג'פרי שוורץ "The Mind and the Brain" שעשה די הרבה רעש).

שנתיים אחרי הנסיגה החד-צדדית של ישראל מעזה נשמעות הרבה טענות נגדה, ומתוכן עולה מן סיכום שלילי המצביע על ההתנתקות ככשלון. הטענות האלה מתעלמות מהעיקר. לרשימה המלאה (ב NRG)

אז את מסתכלת על חצי הכוס המלאה. לא חצי. שלושת רבעי. את  מסתכלת על שלושת רבעי הכוס המלאה ואת חושבת, רק רבע, הוא שתה! רק רבע, ויש עוד שלושת רבעי כוס בירה ועברו עשרים וחמש דקות, ובקצב הזה אני תקועה איתו עד 12:30! תשעה דייטים פארש על אחד סביר. כי בדרך כלל, זה הולך ככה: הוא לא נראה כמו בתמונה. התמונה מלפני חמש שנים או משהו, וגם אז היא היתה במיוחד טובה, והיה לו יותר שיער ופחות בטן. אז את יושבת שם – הוא מדבר ומדבר, תמיד הם מדברים כל כך הרבה, הגברים – יושבת שם וחושבת: ג'ינס! ג'ינס!!! בשביל מה רצתי הביתה להספיק להעמיד מכונה בזמן? ג'ינס וגופיה היה מספיק לגמרי. ואת חושבת פעם הבאה קפה בערב לא דרינק בלילה – הפוך קטן, נגמר מהר. לא! אספרסו קצר! יותר טוב. במילא יודעים אחרי חמש דקות. וגם אליבי. אני חייבת לחזור הביתה עד תשע. אחותי באה לקחת את האוטו. מקסימום, אם שווה, אחותי תבטל.  המשך »

המאמר הזה – ראיון עיתונאי, אם לדייק – התפרסם ב"איגרת" של האקדמיה הלאומית למדעים. זה לא כלי תקשורת המוני במיוחד, וזו היתה אמורה להיות בהתחלה כתבה לידיעות אחרונות. אבל היא יצאה, כמו שאומרים עורכים "כבדה מידי". שמחתי על ההזדמנות לפגוש את האיש המרתק הזה, אחד המתמטיקאים המובילים בעולם, ושותף של סטיבן הוקינג למחקר על חורים שחורים.

זה קרה די במקרה, וחוץ מהעובדה שמה שקורה בפיזיקה בת זמננו הוא מסמר שיער, היה לי איזה עניין צדדי בכל העסק הזה שנוגע לויכוח על – כן, המילה הזאת שוב – פוסטמודרניזם. הפוסטמודרנים טוענים דרך שגרה שהפיזיקה הדגימה שאין מציאות אובייקטית, וכו' וכו'. זה לא נכון. והטיעון עומד על כרעי תרנגלות. מה שלא אומר שמה שקרה בפיזיקה הוא לא מוזר ביותר. או כדיברי נילס בוהר, מי שלא חטף שוק מתורת הקוונטים לא הבין אותה. ידיד פיזיקאי שלח אותי לכל מיני ספרים שעשויים להיות מובנים גם לבורים במתמטיקה ופיזיקה, וחלק מהם היו של פנרוז. ובעודי מגרד בראשי בלילות עם ספריו, זכה פנרוז במדליית איינשטיין והגיע לארץ. אז קפצתי על ההזדמנות, קניתי טייפ דיגיטאלי חדש, ואכלתי איתו ארוחת ערב. זאת היתה חוויה בלתי נשכחת. וכדאי להוסיף שפנרוז הוא אחד העקשנים שבאסכולת איינשטיין, שמתעקש שהבעיות של הפיזיקה הקוונטית הן בתיאוריה ולא בטבעה של המציאות. אז אני יודע שקוונטים זה לא בידיוק הנושא של הבלוג בדרך כלל, אבל בכל זאת, הנה הגירסה האלקטרונית של המאמר. נגיש, אני מקווה, למי שמבין בפיזיקה עוד פחות ממני (שזה כבר ממש מתקרב לכלום).