לאחרונה הופיע תרגום חדש לספרו הסמי-קנוני, מ-1984, של הסופר הסלבריטאי ג'יי מקינרני, "אורות בוהקים עיר גדולה" (הוצאת "זמורה ביתן"; תרגום: קטיה בנוביץ'). הגיבור הניו יורקי הצעיר ברומן, המבקש להיות סופר, פוגש לשיחה סופר ותיק. הסופר הדועך והשתיין נושא באוזניו של הגיבור נאום מעניין מאד על עתיד הספרות: "החבר'ה שמבינים בעסקים הם אלה שיכתבו את הספרות החדשה. וולאס סטיבנס אמר שכסף הוא מעין שירה, אבל הוא לא שמע בעצת עצמו (…) לבדיון אין לאן ללכת. הוא יוכל לברוח אבל הוא לא יוכל להסתתר. הכתיבה החדשה תעסוק בטכנולוגיה, בכלכלה גלובלית, בדעיכת האלקטרוניקה ובתזרים העושר. אתה בחור חכם, אל תתפתה לכל החרא של עליות גג ואמנות". התחזית הזו של הסופר הקשיש לא התגשמה. לפחות לא באשר לספרות הישראלית (בספרות האנגלוסקסית ניתן להצביע על כמה וכמה סופרים שניסו להתמודד עם עולם הכסף הגדול: מרטין איימיס, דון דה-לילו וג'ונתן פראנזן, לדוגמה). הספרות הישראלית העכשווית מתייחסת לכסף כמו שהספרות הויקטוריאנית התייחסה לסקס. הכסף הוא הנעדר הגדול מהספרות הישראלית העכשווית. לא הפלשתינים, לא המזרחים ובטח שלא הנשים.
מדוע זה כך? ישנן להתעלמות הזו מספר סיבות. בעולם מתמקצע והולך סופר שהוא גם סופר טוב שיבין גם בעולם המורכב של ההון הוא חזיון לא נפרץ. סיבה נוספת: תפישה רומנטית של הספרות כעוסקת בעיקר ברגשות (במקרה הטוב) או כמתמקדת בלשון (במקרה הפחות טוב) גורמת להסבת הפנים מעולם הכסף "הלא פיוטי" כביכול. לטעמי, ההתעלמות הזו מעולם הכסף גורמת לחולשה חמורה במערכת הספרותית הישראלית. הפניית העורף לכוחות הגדולים שמעצבים כאן את חיינו פוגמת קשות בעוצמת הרלוונטיות של הפרוזה הישראלית העכשווית. ולא רק פגיעה "מקומית", במערכת הספרותית הישראלית, יש כאן אלא גם ביכולת שלנו, האזרחים הישראלים, להבין את העולם שסביבנו. כי הפקרת שדה ההון והכסף הגדול לסיקור עיתונאי גרידא מוותרת על הענקת פרצוף אנושי לתהליכים כלכליים. שרטוט דיוקנאות פסיכולוגיים והשפעות רגשיות של תהליכים שהם כלכליים ביסודם, לו היה נעשה בספרות הישראלית, יכול היה לתרום לתחושה אצל קורא ישראלי שהוא מבין את העולם שסביבו, שלעולם שסביבו יש פני אנוש, לא במובן שזהו עולם חיובי אלא שזה עולם שניתן להבנה. כרגע, הטיפול העיתונאי הניתן לעולם הכלכלי תורם לתחושה שאנחנו חיים בעולם חסר פנים ושמות, עולם אנונימי, אך גדול ואכזר, שרירותי, שחורץ את גורלנו בלי להיות מובן לנו.
אריק גלסנר כותב ביקורות ספרות שבועיות במעריב
