גדי טאוב

כשנרים את העיניים מכל הפרטים המשפטיים של פרשת הנשיקה של רמון נוכל לראות, נדמה לי, שהיא הפכה סמל לדבר שאיש לא התכוון לסמל: התהום ההולכת ונפערת בין האליטה הישראלית לבין רובו של הציבור. בעוד עיתונאים, פרקליטים, בתי משפט ופעילות פמיניסטיות דנים בשאלה באיזו מידה החיילת כן או לא פלירטטה עם השר, יותר ויותר ישראלים חיים בעולם שבו הנורמות והחוק מתמעטים, והאלימות מתגברת. מחול השדים סביב נשיקה ודאי נראה להם כמחזה אבסורד מוזר, מנותק מהתנאים שבהם הם חיים. (לרשימה המלאה ב NRG)

הסיפור של הבלופים אודות ה"עישון הפסיבי" הוא מרתק, וכשנתרחק קצת מההיסטריה הצדקנית של מובילי הקמפיין, יהיה שווה לספר אותו. ובנתיים, דייב היט השתשע קצת על חשבון הצדיקים. הוא פנה לאירגונים שמשתתפים במסע הצלב ומפרסמים ש 63,000 איש מתים מידי שנה מעישון פסיבי, וביקש מהם לתת לו שלושה שמות של אנשים שאכן מתו מעישון פסיבי. את ההתכתבות המשעשעת הזאת תוכלו למצא כאן. אירגון הבריאות העולמי ערך מחקר בן עשר שנים על עישון פסיבי באירופה. התוצאות פורסמו ב 1998 (גם אצלנו, בעמוד הראשון של עיתון הארץ). המחקר הודה שאין כל קשר סטטיסטי משכנע בין עישון פסיבי לסרטן, ולמחלות אחרות. שמעתם על המחקר הזה? ודאי שלא. קברו אותו מיד.  

תוספת: הדיון בפוסט הזה סטה מנושאו, ובעצם עוסק בשאלה האם עישון פסיבי הוא בלוף או לא. הוא כן, עד כמה שהצלחתי לברר, ופירטתי למה בתשובות למגיבים, ככל האפשר במסגרת מוגבלת לדיון במחקר.

כשהתקיים הוויכוח על מצעד הגאווה בירושלים, מרצה צעיר אחד מאונ' תל-אביב, שהפכה לאחד ממעוזי הפוסט מודרניות, יצא בקריאה נרגשת לחרדים: אתם לא מבינים, אתם ואנחנו, החרדים והגאים, אנחנו באותו צד! אנחנו המיעוטים, ואנחנו צריכים להילחם יחד נגד סכנת הכפייה של הרוב!
נזכרתי בדבר הזה אפרופו מוחאי הכפיים לאחמדינג'אד באוניברסיטת קולומביה, והגברת מההפגנה בחוץ, שהכריזה שג'ורג' בוש יותר גרוע מאחמדינג'אד. מפני שזה אותו סוג של היגיון עקום. לרשימה המלאה ב NRG…

עו"ד עמוס האוזר, יו"ר המועצה הישראלית למניעת עישון השיב כאן ב NRG לרשימה שלי על זכויות המעשנים. התחזק החשד שהחבר'ה האלה מבקשים גם לאסור על אנשים לעשן בבתים משותפים, דבר שנרמז כבר בכמה מהאתרים שלהם, ועכשיו נרמז גם כאן. ההתחשבות במעשנים, לפי הטיעון, פירושה להתחשב בהם על ידי מניעת העישון. או משהו כזה. הרשימה שלה משיב עו"ד האוזר היא זו.

לא בטוח שממשלת ישראל בכלל, ומשרד החוץ בפרט, מבינים את עוצמת הצונאמי ההולך וצובר תאוצה על האופק המדיני של ישראל במערב. ישראל הופכת בחלקים הולכים וגדלים של דעת הקהל לדרום-אפריקה של שנות האלפיים, והדה-לגיטימציה שלה מתרחבת מן הכיבוש אל עצם זכותם של היהודים להגדרה עצמית. עיתונים כותבים את זה, אקדמאים אומרים את זה בכנסים, סטודנטים לומדים את זה, וככל שחולף הזמן, דעת הקהל מפנימה את זה. (לרשימה המלאה, ב NRG.)

מכוון שבויכוח על מהותה של הדמוקרטיה נשמעת שוב ושוב, ובטונים ידעניים, הטענה שכל אחד יודע ש"דמוקרטיה אינה שלטון הרוב", כדאי אולי פעם, לדייק קצת במושגים. אז תסלחו לי על הטון הויקיפדי הפעם, ושלום כיתה א'. דמוקרטיה אינה בפשטות שלטון הרוב, דמוקרטיה היא ריבונות האזרחים. העיקרון הרובני הוא נגזרת שנייה, מן העיקרון הראשון: כוון שיש להניח שלא כל האזרחים יסכימו על הכל, עיקרון הרוב משמש מנגנון הכרעה. עד כמה שיש מובן לטענה ש"דמוקרטיה אינה שלטון הרוב" המובן הוא זה: לא כל שלטון רוב הוא דמוקרטיה. יכול להיות שלטון של רוב על מיעוט שאינו שותף לריבונות ואין לו זכות הצבעה, ושלטון כזה איננו דמוקרטיה. אבל כל דמוקרטיה תקינה מפעילה את עיקרון הרוב. 

כאמור, העיקר הוא ריבונות כלל האזרחים. מקור המילה "דמוקרטיה" הוא יווני: "דמוס" הוא "עם", ו"קרטוס" הוא "שלטון": דמוקרטיה היא, מילולית, "שלטון העם". בסיווג הקלאסי של אריסטו דמוקרטיה היתה שם גנאי לשלטון ההמון, בניגוד לפוליטאה שהיא שלטון האזרחים המסודר (והלא דמוקרטי, מפני שהוא מפקיד את הריבונות בידי הרבים, אבל לא בידי כל).  בעידן המודרני המונח איבד את הגוון השלילי אבל שימר את המשמעות: שלטון העם. אצל רוסו, דמוקרט רדיקלי, הדמוקרטיה היחידה הכשרה באמת היא הדמוקרטיה הישירה שבה הדמוס כולו מתכנס ומחליט בפועל. לינקולן, ודאי מגדולי הדמוקרטים של העת החדשה, נתן ביטוי פיוטי לעיקר הדמוקרטי בנאום גטיסברג: "ממשל של העם, בידי העם, למען העם". אנחנו מסווגים עד היום משטרים כך, על פי מקור הריבונות, ומכנים דמוקרטיה את אותם משטרים שבהם גוף האזרחים (כולו) הוא הריבון האפקטיבי. אפילו אהרון ברק, שתרם כה הרבה לבלבול בין דמוקרטיה וליברליזם, כשנדרש לכך בתור חוקר, כתב שה"אדן" הראשון של הדמוקרטיה הוא "שלטון העם". משטר יכול להיות מגן נמרץ של מיעוטים וזכויות של פרטים בלי להיות דמוקרטי, וכך אנחנו מסווגים משטרים על פי שאלת מקור הריבונות.  מלומדי המשפט, ובעיקר תלמידי המשפטים, שמסבירים לנו דמוקרטיה "אינה שלטון הרוב" (שוב, זה עיוות, כוון שדמוקרטיה היא שלטון האזרחים, והעיקרון הרובני הוא רק נגזרת שניה ממנו), טוענים שעיקרה של הדמוקרטיה הוא הגנה על זכויות הפרט והמיעוט. אבל ההשקפה המציבה במרכז את ההגנה על זכויות הפרט נקראת ליברליזם, והגנה על זכויות המיעוטים היא נגזרת שנייה שלה, שנובעת מן הצירוף בינה לבין הדמוקרטיה הלאומית. יש קשר בין ליברליזם לדמוקרטיה, כוון שאחת מזכויות הפרט כפי שאנחנו תופשים אותן בעידן המודרני, היא שותפות בריבונות. קשר, אבל לא חפיפה. יכול להיות שלטון המגן על זכויות מיעוטים שבו הריבונות נמצאת בידי יחיד, או בידי מעטים. האימפריה ההבסבורגית היתה הרבה יותר סובלנית לזכויות של מיעוטים לאומיים מצרפת המודרנית, למשל, אבל איש לא יטען ברצינות שהאימפריה היתה דמוקרטית. איש גם לא יטען שצרפת אינה דמוקרטית, למרות שיחסה לזכויות מיעוטים עויין עד כדי כך שהיא סירבה במשך זמן מה לחתום על האמנה האירופית להגנה על זכויות של מיעוטים לאומיים, וכשחתמה הוסיפה הסתייגות שבעצם עיקרה את החתימה מתוכן. אז מוטב שנדייק במושגים, ולא נקרא לדמוקרטיה ליברליזם ולליברליזם דמוקרטיה. מי שרוצה לומר שדמוקרטיה היא רק הגנה על זכויות הפרט והמיעוט יוכל אולי למנות את המלך הפילוסוף לשליט יחיד, אבל אם הוא יקרא לזה דמוקרטיה לא בטוח שיבינו על מה הוא מדבר. חוץ מהקליקה הסגורה של משפטני ישראל, אולי.

וכל התזכורת המעייפת הזאת באה בגלל האופן שבו הטיעון ש"דמוקרטיה אינה שלטון הרוב" נעשה לחלק מדוקטרינת האקטיביזם השיפוטי. פרטים כאן.

 שיר פלד לקח על עצמו את המשימה הלא פשוטה וחזר עם התרגום שלהלן, שמשמר מהתוכן, מהמשקל, מהחריזה, ומהמשהו הזה שאי-אפשר להצביע עליו, כמעט הכל. עונג לחג. ושנה טובה.

שתיים תאומות מושלות בטבע-בני-אדם
אהבה-עצמית תדחוף והתבונה, היא תרסנם
אהבה-עצמית, אֵם כל תנועה, הנפש תעורר
מנגד הגיונה של התבונה הכל שומר

אהבה-עצמית עצמה הופכת שורש הסיבות
למרסניו של האדם, חוקים וממשלות…
אהבה-עצמית נטשה את נתיבה, זה השגור
מצאה את הפרטי בטובתו של הציבור

והשתיים, תואמות, דוחפות בנפש שתפעל
האחת למענה עצמה, אחת עבור הכלל
כך אלוהים וטבע קשרון עדי עד
ויהיו החברתי ואהבה-עצמית – אחד.

אתמול, בזמן שהרשימה הזאת התפרסמה במעריב, קראתי שלוחמי האנטי-עישון הגישו תלונה נגד בית קפה שעישנו בו בחוץ. העילה היא שהמעשנים צריכים להיות מובדדים בחלק סגור ומופרד של המסעדה או בית הקפה, ושזה לא יעלה על 25% משטח המקום. אם החלק שבחוץ הוא יותר מ 25%, כמו שאתם מבינים, לא יתכן שיהיה מותר לעשון שם. באותו יום התפרסמה בידיעות ידיעה שבית משפט השלום בתל אביב הכריז שעישון ליד מישהו שאינו מעשן כמוהו כ"תקיפה" לא פחות. וכל זה הזכיר לי הערה של נחום ברנע, מהבוקר שאחרי ההפגנה נגד עסקת הטיעון: שעוד מעט נמצא את עצמנו במדינה שיש בה רק מושחתים מצד אחד, וצדקנים מצד שני, ולא בטוח מה מסכן יותר את בריאותה של החברה הזאת. כרגיל, כשכותבים על עישון, הטוקבקים ב NRG מוכיחים את מה שאני רוצה לומר. (לרשימה על זכויות המעשנים ב NRG.)

לא חשבתי שאני אמצא את עצמי, ביום חול, בסוף אוגוסט, אחת בצהריים – שמש, חם, לח – חוצה שדות קוצים על טוסטוס 50 סמ“ק, שלא נועד לנסוע בחולות, בטח לא עם עוד נוסעת מאחורי, בחיפוש אחרי בית על גבול חולון תל-אביב שמשפחה פלסטינית נטשה ב 1948. ועוד עם מפה מצויירת שנראית כמו ממשחק חפשו את המטמון של ילדים. אבל יש הפתעות. לרשימה המלאה…

אחרי כמה תלונות שאוגוסט זה לא זמן טוב לשירים מדכאים, הנה משהו שיותר אופטימי ממנו לא מצאתי. אלכסנדר פופ מתוך Epistles.  זה עוד לפני אדם סמית וכבר היד הנעלמה ברקע.

Two principles in human nature reign;
Self-love to urge, and Reason to restrain…
Self-love, the spring of motion, acts the soul;
Reason's comparing balance rules the whole.

The same Self-love, in all, becomes the cause
Of what restrains him, Government and Laws…
Self-love forsook the path it first pursu'd,
And found the private in the public good…
So two consistent motions act the Soul;
And one regards itself, and one the Whole.
Thus God and nature link'd the gen'ral frame,
And bade Self-love and Social be the same.

ואני לא בטוח שזה יותר קל לתרגום מדיקינסון.