גדי טאוב

צודקים המגיבים שהעירו שהעירייה מתנכלת למועדון הדנג'ן בלי שום סיבה ניראית לעין, למעט שמדובר במה שנראה לה כ"סוטים". הסיפור למי שמתעניין, נחשף כאן, בבלוג שנקרא דנג'ן, בקפה דה מרקר.  

התיקון לחוק העישון שנכנס לתוקף לפני כחודש הכניס את ציבור הלא מעשנים כמו גם את גורמי האכיפה לחדווה, אושר ודיצה – אשר מעבירים אותם אט אט על דעתם.  

המעשה שהיה כך היה:   
ב 8 לנובמבר התייצבנו, קיימנו ישיבות, שינינו נהלים, הפצנו הנחיות חדשות לעובדים – והתחלנו לאכוף את החוק: לא עוד עישון על הבר, לא עוד אזור עישון בתוך המסעדה: אין עישון בבראסרי. אין מאפרות, אין העלמת עין – אין עישון. משבר קשה – אבל יתרגלו. אין מה לעשות.  "מזל שיש לנו מרפסת" חשבנו לעצמנו בתמימות, המעשנים יוגלו אל החוץ הקר והרועש – אבל לפחות יהיה איזשהו מקום לעשן. שיעשנו שם. "לנו לפחות יש מרפסת, יש עסקים שאין להם… " חשבנו לעצמנו בתמימות….  נו, טעינו.  

לא מספיק שאסור לעשן היום בכל בר או מסעדה– עכשיו הם גם אוסרים עישון באוויר הפתוח: לאותם עסקים ברי מזל שיש מרפסת – ואשר חשבו לתומם כי לפחות במרפסת יהיה אפשר לעשן, נו, משוגעי האי-עישון לא ירשו לכם גם את זה. עיריית ת"א החליטה להרחיב את הפרשנות לחוק. גם המרפסת היא חלק משטח העסק – ולכן אסור לעשן בה. גם אם היא פתוחה לגמרי. גם אם היא צמודה לתחנת אוטובוס שעובר בה כל חצי דקה אגזוז של דן שמעלה פיח כמו רידינג. דין המרפסת הפתוחה כדין פנים המסעדה. לאחר שהופתענו לשמוע מפקחי העירייה שאסור לעשן גם במרפסת  (דבר מגוחך ומכעיס לכשעצמו, שאגב – לא קיים גם בחו"ל, והרי הטיעון ש"ככה זה בכל העולם" הוא אחד הטיעונים החזקים של מצדדי החוק ) – אזי חשבנו כי נוכל להכריז על המרפסת כחדר העישון של המסעדה.  

בבראסרי המרפסת עומדת בהנחיות החוק בדבר הקצאת חדר עישון בעסק:  א. המרפסת אינה עולה על 25% מגודל העסק.  ב. היא מופרדת לחלוטין מאזור הלא מעשנים (שהרי פנים המסעדה סגור בדלתות, וכל פנים המסעדה אסור בעישון ).  ג. והיא מאווררת לגמרי (שהרי לא סגרנו אותה השנה מכל עבריה ).  

כך שבעיני כל בר דעת המרפסת (הפתוחה) היא היא חדר העישון של המסעדה. אז זהו, שלא: לא בעיני עיריית ת"א. הפקח (הנחמד מאד)  אומר לי, תקשיבו טוב: "אמור להיות לך אמצעי נידוף בחדר העישון. אין לך פה אמצעי נידוף".  

אני אומר לו, מנסה לשלוט בווריד המאיים להתפרץ לי במצח: "אדוני הפקח, אמצעי נידוף במקום שפרוץ לכל רוח? אתה שם לב שהמרפסת פתוחה לגמרי בצידה המזרחי? ושיש חלונות בצד המערבי? ושנושבת כאן רוח פרצים?  אתה שם לב שתנורי הפטרייה נכבים כל שנייה בגלל רוח החורף המנשבת?  האם זהו לא אמצעי נידוף מספק? הרי רוח החוק מדברת על חדר עישון בתוך המבנה, ולכן דורשת אמצעי נידוף…." . לא עניין אותו. בחוק כתוב אמצעי נידוף (יעני "ונטה" ) ולא חשוב שהמרפסת פרוצה כמו פסגת האוורסט.    

תקשיבו, תקשיבו – יש המשך: "אם זה חדר עישון, מדוע הוא לא סגור לגמרי?", שואל הפקח הנחמד. ואני משיב:  "פנים המסעדה, כלומר אזור הלא מעשנים, סגור לגמרי בדלתות".  בינו לבין המרפסת (להלן חדר העישון) יש גם מעבר הולכי רגל, כלומר חלק מהרחוב התל אביבי. " ההפרדה היא מושלמת". הפקח עונה לי שהחוק מדבר על כך שחדר העישון יהיה סגור הרמטית . אני עונה לו, שפרשנות כזו של החוק היא פשוט מגוחכת: החוק מדבר על הפרדה מוחלטת בין שני האזורים, מה זה משנה על איזה איזור יש דלת? השתגעתם לגמרי?    

טיעוני התרסקו על דלתות המסעדה (הנקיה לחלוטין מעשן סיגריות מסוכן ) : 5000 שקל! תשמעו, הם התחלקו על השכל. מישהו שם עישן משהו ללא ספק…..  

בינתיים, לא מעשנים אצלנו גם במרפסת.       

מועדון הדנג'ן ביפו נסגר. חבל. גם לתל אביב – תל אביב יפו, בשמה הרשמי – מגיע מועדון S&M. בתור עיר שיכולה להתגאות בחיי לילה מהשורה הראשונה בעולם, להתחרות עם ברלין, עם איביזה, עם אמסטרדם, תל אביב כבר הגיעה לגיל שאפשר להתחיל. ומגיע לה. וזה היה מקום עם יופי משלו.

אני יודע, אני יודע. אני יודע שבעיני כל מיני קובעי-הטעם-בעיני-עצמם, כל מיני שנונים ושנונות שהפכו את הסרקאזם לפרנסה, זה היה נלעג. קראתי כאלה רשמים ורשימות. קראתי כל מיני צחוקים על "מלכות" ו"עבדים" ו"שפחות" ו"אדונים", וכל מיני מלגלגים הסבירו לי, בכל מיני כלי תקשורת שמחזיקים מעצמם קאטינג אדג', שזה פתטי, וכו' וכו' וכו'. שיהיה להם לבריאות. אבל הם גם לא לגמרי הבינו.

אני אשים בצד את הסימפתיה, באופן כללי, לאנשים עם קינק. תיאבון לחיים, מהסוג הזה, תמיד נראה לי דבר יותר חי מהסרקאזם והשנינות של חכמי העיתונים. אבל במיוחד במועדוני סדו-מזו יש משהו, כשהם מצליחים, שאין במקומות אחרים, וזה לא דבר שניכר לעין ברגע הראשון. בין כל ההצלפות, והזחילות, והמגפיים, והשעווה הרותחת, איכשהו נמס הרוע. הרוע נעשה פסיכודרמה. או כמו שאומרים – זה נהיה פועל לאחרונה – הרוע נהיה מסובלם (מלשון סובלימציה). אם אתה נכנס ומתעקש להיות שנון, לא תרגיש. אבל אם תעזוב שניה את שנינותך קפוצת-הטוסיק, תרגיש ותרגיש.

במקומות בילוי רגילים יש – צריך להיות – איזה מתח. הרשת המתוחה שעליה מבזיקים וכווים פלירטוטים וחילופים אחרים. ויש סיכון, ויש, לכן, גם אכזריות. במקומות הסואנים היא יכולה להיתרגם לאלימות. במקומות הפחות סואנים זאת יכולה להיות האכזריות הבנאלית של משחקי חיזור, ופוזות סטטוס. אני מעליך, אני מתחתיך. אתה מוצא חן בעיני, את לא.

ובדנג'ן, שבו מי מעל ומי מתחת זה טקס, הדבר הזה, המתח הזה, הרישעויות הקטנות, לא שם. אתה נכנס, ואם תרפה, תרגיש את זה. באופן שפתאום נראה לך יוצא דופן, אנשים… איך לומר? נחמדים. אחד לשני, כלומר. ולא מלגלגים. ומנסים. ומגששים. ומי שרוצה לזחול, ינעם לו, ומי שרוצה להצליף גם. ומי ששמן מותר לו, ומי שמכוערת גם.

אבל יש עוד משהו ב S&M שהוא תזכורת מרעננת. שבאהבה וגם במין – יסלחו לי הזהבה גלאוניות והמירב מיכאליות למיניהן – יש לא רק תום וטוהר אלא גם פחד ואכזריות. אמרה לי את זה פעם סופרת אמריקאית בשם קתרין הריסון בערך ככה: אהבה ושנאה זה אותו רגש רק בתנאים אחרים. תראה, היא אמרה – היא דיברה על אמא שלה – אני אוהבת אותך, אני מפחדת שתלכי, אני כועסת כשאת עוזבת אותי, אני רוצה להרוג אותך אם את לא חוזרת. מה ההבדל?

אז יש יותר יופי, לפעמים לפחות, כשהדברים האלה נעשים מבויימים, ולכן מתקיימים בגבולות, ומתוך הסכמה. ויש בזה גם יושר. ועוד יש בזה גם עדות לזה שלא כולם נכנעו לחלוקה הפשוטה בין יפה ומכוער, אהבה וכעס, סקס ואגרסיה, צדיקים וקורבנות. כי יש איזה קשר, גם אם אני לא בטוח איך מסבירים אותו, בין הסרקאזם והשנינות, לבין הצדקנות והפשטנות. איכשהו זה לא מפתיע שיוצאי גל"ץ משנות השמונים והתשעים, נעשו או ציניים רודפי רייטינג, או צדקנים ומוסרניים. אנשים שהסתובבו בדנג'ן, בניד ראש, במבט, בחיוך אחד לשני, יכלו לראות שיש, פה ושם לפחות, אנשים שמבינים שיחסים בין בני אדם לא מתחלקים כל כך נקי בין שחור ולבן.

ועכשיו נסגר. וחבל.

(קרוס-פוסט מהבלוג השני)

אחד מפלאי מדע הסטטיסטיקה הוא שאפשר להונות את מי שאינו מתמצא גם בלי לשקר ממש. וכך למשל שכנעו אתכם – ותודו שהשתכנעתם – ש"עישון פסיבי" הוא סכנה מוחשית ומיידית לבריאותם של אזרחים תמימים. פוסטרים, פלאיירים, אתרי אינטרנט, ועכשיו גם ג'ינגלים ברדיו אומרים את זה. זה הרי הוכח "מדעית". אז איך שכנעו אתכם? לא מסובך. קצת מניפולציות במספרים, ולא יותר. הנה ככה זה עובד… (לרשימה המלאה ב NRG)

להחלטת החלוקה היו מתנגדים בזמנה, ויש לה מתנגדים חדשים היום. המתנגדים חדשים, הטיעונים לא. הם נשמעים עכשיו בשם רעיון "מדינת כל אזרחיה". אבל רעיון המדינה הלא לאומית, יותר משהוא יקדם זכויות פרט, ויותר משהו "פוסט-קולוניאלי" הוא דווקא חזרה להנחות הקולוניאליות הישנות והרעות, שלפני שישים שנה עוד היו מקובלות. (לרשימה המלאה ב NRG)

בשנים האחרונות הטענה שהישראל תהיה דמוקרטית רק אם תפסיק להיות יהודית צוברת, כידוע, אוהדים. האם באמת ישראל היא יהודית במובן כל-כך שונה מזה שאיטליה איטלקית, יוון יוונית, או פולניה פולנית? והאם היא באמת תטיב עם מיעוטיה – המיעוט הערבי-פלסטיני בראש וראשונה – אם תהפוך למדינה שאינה יהודית? המאמר המלא כאן. הוא נדפס לראשונה ב The Jewish Chronicle, הבריטי.

רצח שגיא אור, מאבטח ובעל חברת אבטחה, בפתח מועדון הנייט בתל-אביב בשבוע שעבר, צריך להדליק נורת אזהרה. אבל כדאי שזו תהיה נורת האזהרה הנכונה. (לרשימה המלאה ב NRG)

מאחר שכמה אנשים כבר תהו, כאן ובאי-מייל, למה הבלוג הפך במה לדיון בעישון בזמן שיש כל כך הרבה דברים חשובים  אחרים… וכו' וכו'. אז כמה מלים. דבר ראשון, תל אביב יקרה לליבי, וזה שיש כאן חיי לילה כאלה תוססים, זה בעיני לא דבר קטן. אני אוהב את זה שהתל אביבים לא מוכנים לתת לחיים הלוחוצים ולכל הדברים החשובים וכו' וכו' להשתלט להם על כל היממה, והם מתעקשים, למרות הכל, גם לשמוח. וכשיכנס החוק החדש והדרקוני לתוקף, כמו שתראו, זה יהרוס את חיי הלילה. כמו שקרה במקומות אחרים שחוקים דומים נאכפו בהם. ראיתי את זה קורה בניו יורק, שהפכה מעיר ללא הפסקה, להפסקה מפוהקת החל מחצות.

אבל יש עוד משהו כאן, והוא לא מבוטל, אם כי קצת יותר קשה להגדרה. חוקי העישון הדרקוניים, והמסע הצדקני והצעקני שמלווה אותם, הם חלק מאיזו אווירה חדשה, של מוסרנות במקום מוסר, צדקנות במקום צדק. זה חוק אחד מתוך שורה שלמה של חוקים בהשראת כל מיני גלעד ארדנים וזהבה גלאונים, שמגלמים איזו רוח יאפית קמצנית ונטולת הומור, זעיר-בורגנית וקפוצה, שהיתה רוצה לכפות עלינו, אם רק ניתן לה, את העולם הזה שבין הג'יפ הממוזג לג'ים הממוזג. קשה לשים על זה את האצבע, אבל איזו רוח טהרנית צוננת משתלטת על הספרה הציבורית, ואין בה לא חמלה, ולא סליחה כלפי חולשות אנוש, ולא הכרה אמיתית בזה שאנשים באמת שונים, והיא רואה את כל העולם דרך זכויות, ודרך מי יכול לתבוע את מי על מה. היא תופשת יחסים בין אנשים במונחים של חוזה, ומוחה הצר אינו מסוגל לראות רבדים, או מורכבות, מקומות שבהם אמפטיה מרככת כעס, וסולידריות נרקמת מסביב ובין אנשים. היא מחלקת את היקום לאשמים וזכאים, קורבנות ומקרבנים, ואין לה מושגים להבין בהם חילופים יותר מסובכים, ותלות, וקצוות פרומים. אני מקווה שהיא תחלוף, מפני שהישראלים הם בדרך כלל לא טהרנים. אבל עד שהיא תחלוף ראוי, רצוי, לפעמים אפילו חשוב, לקרוא לה בשמה. וראוי וגם רצוי להתנגד לה. זה אחד המקרים האלה שבהם כשעדה של טוקבקיסטים נמוכי מצח מתנפלים עליך ואומרים לך שאתה מגעיל, זאת אינדיקציה לא רעה לזה שבמשהו כנראה צדקת.

והפעם, סיפור משעשע, על איך התועמלנים של מסע הצלב הזה לא מבקשים לברר את שאלת נזקי "העישון הפסיבי", אלא להכריע את הוויכוח בסיסמאות. הם לא מבקשים לעודד דיון מושכל, אלא להשתיק אותו. הנה דוגמא: הופעתי בתכנית "פוליטיקה" בערוץ 1 בדיון על הנושא. למחרת בבוקר… (לרשימה המלאה ב NRG)

כמו במקרה של חוקי היובש בארצות הברית, מדובר יותר בהיסטריה מוסרית מאשר רפואית (גם אז, אגב, הטענה היתה שהשתייה פוגעת בזולת, לא רק בשותה). בפרספקטיבה בטח נתפלא איך בעלי תפקידים בכירים, כמו ה Surgeon General, הממונה על הבריאות בארצות הברית, נסחפו להכרזות קיצוניות ובלתי מתקבלות על הדעת, כמו למשל שאין "שום כמות" לא מסוכנת של עישון פסיבי. זה כשלעצמו היה צריך להדגים לנו שמדובר בתעמולה, לא ברפואה ציבורית. (לרשימה המלאה ב NRG)