בלוז למועדון הדנג’ן, המנוח

מועדון הדנג'ן ביפו נסגר. חבל. גם לתל אביב – תל אביב יפו, בשמה הרשמי – מגיע מועדון S&M. בתור עיר שיכולה להתגאות בחיי לילה מהשורה הראשונה בעולם, להתחרות עם ברלין, עם איביזה, עם אמסטרדם, תל אביב כבר הגיעה לגיל שאפשר להתחיל. ומגיע לה. וזה היה מקום עם יופי משלו.

אני יודע, אני יודע. אני יודע שבעיני כל מיני קובעי-הטעם-בעיני-עצמם, כל מיני שנונים ושנונות שהפכו את הסרקאזם לפרנסה, זה היה נלעג. קראתי כאלה רשמים ורשימות. קראתי כל מיני צחוקים על "מלכות" ו"עבדים" ו"שפחות" ו"אדונים", וכל מיני מלגלגים הסבירו לי, בכל מיני כלי תקשורת שמחזיקים מעצמם קאטינג אדג', שזה פתטי, וכו' וכו' וכו'. שיהיה להם לבריאות. אבל הם גם לא לגמרי הבינו.

אני אשים בצד את הסימפתיה, באופן כללי, לאנשים עם קינק. תיאבון לחיים, מהסוג הזה, תמיד נראה לי דבר יותר חי מהסרקאזם והשנינות של חכמי העיתונים. אבל במיוחד במועדוני סדו-מזו יש משהו, כשהם מצליחים, שאין במקומות אחרים, וזה לא דבר שניכר לעין ברגע הראשון. בין כל ההצלפות, והזחילות, והמגפיים, והשעווה הרותחת, איכשהו נמס הרוע. הרוע נעשה פסיכודרמה. או כמו שאומרים – זה נהיה פועל לאחרונה – הרוע נהיה מסובלם (מלשון סובלימציה). אם אתה נכנס ומתעקש להיות שנון, לא תרגיש. אבל אם תעזוב שניה את שנינותך קפוצת-הטוסיק, תרגיש ותרגיש.

במקומות בילוי רגילים יש – צריך להיות – איזה מתח. הרשת המתוחה שעליה מבזיקים וכווים פלירטוטים וחילופים אחרים. ויש סיכון, ויש, לכן, גם אכזריות. במקומות הסואנים היא יכולה להיתרגם לאלימות. במקומות הפחות סואנים זאת יכולה להיות האכזריות הבנאלית של משחקי חיזור, ופוזות סטטוס. אני מעליך, אני מתחתיך. אתה מוצא חן בעיני, את לא.

ובדנג'ן, שבו מי מעל ומי מתחת זה טקס, הדבר הזה, המתח הזה, הרישעויות הקטנות, לא שם. אתה נכנס, ואם תרפה, תרגיש את זה. באופן שפתאום נראה לך יוצא דופן, אנשים… איך לומר? נחמדים. אחד לשני, כלומר. ולא מלגלגים. ומנסים. ומגששים. ומי שרוצה לזחול, ינעם לו, ומי שרוצה להצליף גם. ומי ששמן מותר לו, ומי שמכוערת גם.

אבל יש עוד משהו ב S&M שהוא תזכורת מרעננת. שבאהבה וגם במין – יסלחו לי הזהבה גלאוניות והמירב מיכאליות למיניהן – יש לא רק תום וטוהר אלא גם פחד ואכזריות. אמרה לי את זה פעם סופרת אמריקאית בשם קתרין הריסון בערך ככה: אהבה ושנאה זה אותו רגש רק בתנאים אחרים. תראה, היא אמרה – היא דיברה על אמא שלה – אני אוהבת אותך, אני מפחדת שתלכי, אני כועסת כשאת עוזבת אותי, אני רוצה להרוג אותך אם את לא חוזרת. מה ההבדל?

אז יש יותר יופי, לפעמים לפחות, כשהדברים האלה נעשים מבויימים, ולכן מתקיימים בגבולות, ומתוך הסכמה. ויש בזה גם יושר. ועוד יש בזה גם עדות לזה שלא כולם נכנעו לחלוקה הפשוטה בין יפה ומכוער, אהבה וכעס, סקס ואגרסיה, צדיקים וקורבנות. כי יש איזה קשר, גם אם אני לא בטוח איך מסבירים אותו, בין הסרקאזם והשנינות, לבין הצדקנות והפשטנות. איכשהו זה לא מפתיע שיוצאי גל"ץ משנות השמונים והתשעים, נעשו או ציניים רודפי רייטינג, או צדקנים ומוסרניים. אנשים שהסתובבו בדנג'ן, בניד ראש, במבט, בחיוך אחד לשני, יכלו לראות שיש, פה ושם לפחות, אנשים שמבינים שיחסים בין בני אדם לא מתחלקים כל כך נקי בין שחור ולבן.

ועכשיו נסגר. וחבל.

(קרוס-פוסט מהבלוג השני)

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=241
  • תגובות ב-RSS

12 תגובות לפוסט ”בלוז למועדון הדנג’ן, המנוח“

  1. מאת FrozenLips:

    אבחנת בדיוק מקסימלי את מה שמייחד את מועדון הדאנג'ן מכל מקום אחר, ועוד ניסחת את זה כל כך נכון וכל כך בתבונה. הדאנג'ן הוא המקום שמאפשר לך פשוט להיות. בלי צורך להתנצל על זה ובלי צורך לעטות מסכות (אלא אם כן אתה כמובן רוצה).

    ואכן חבל שהוא נסגר. בהחלט חבל.

  2. מאת צ'יקי:

    גם אני מסכים איתך. צריך לומר מילה טובה על קהילת הסאדו-מאזו בעיר. למרות העיסוק בתחום אפל ואלים, העשייה שלהם היא מאוד פוזיטיבית ופעלתנית, הם אף פעם לא מתלוננים. תמיד מעניקים מפתחות עיר לכל מיני קשישים חביבים ולנדבנים סולידיים, אבל מלכות הסאדו, עבדיהם, ומנהלי הדאנג'ן הם החלוצים האמיתיים פה.
    תל אביב יפה ומוצלחת בזכות הדברים שלכאורה יכולים להיחשב מכוערים. קחו מתל אביב את כיעורה, והיא תהפוך לרעננה. זו כמו השומה של סינדי קרופורד.

  3. מאת טל:

    גדי, ברוך שובך. הרבה זמן לא כתבת כאן וכבר התחלנו לדאוג פה באינטרנט. אחלה פוסט!

  4. מאת טין טין:

    ציטוט: "כי יש איזה קשר, גם אם אני לא בטוח איך מסבירים אותו, בין הסרקאזם והשנינות, לבין הצדקנות והפשטנות".

    הסרקזם (התבטאות בלשון סגי נהור) הוא דרך ביטוי השגורה בפיו של הציניקן, ואם לציניות כיוונת – כי אז הקשר ברור יותר:

    הצדקן הוא "אובר-צדיק", "צדיק יותר מדי".
    "יותר מדי" יחסית למה?
    יחסית ל"נורמת הסביבה", יחסית "למידות הטובות שהדובר מצפה לראות בעומד מולו אך לתסכולו נוכח בהעדרן" – וכאשר מנסה הצדקן לבטא תסכול זה מתוך ניסיון להימנע מהטפה ישירה ולנצל את היתרון בלעג כנשק בויכוח, הסארקזם הוא הבחירה היעילה לביטוי המרירות –

    לדוגמא פנייתו של אליהו הנביא (שאנו מקבלים כצדיק מוסרי יותר מסביבתו) לנביאי הבעל על הר הכרמל, "להעיר את אלוהים" כדי שיקבל את קורבנם:
    "וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא–כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ." (מלכים א' יח, כז)

    הדמיון לציניקנים ניכר באותו תסכול, הנובע מהפער בציפיות ו"חוסר הפירגון":
    הקדומים שבהם כדיוגנס ואנטיסתנס בטאו את הבוז שרחשו לערכי חברת הרווחה בדחיית המותרות, החצנת הדלות וההסתפקות במועט, והתבטאו כלפי שאר הסובבים אותם בלעג, בהתנשאות ובתוקפנות שביטאה את הסתייגותם וחשדם במוסריות האדם "הנהנה".

    לעומתם, הציניקנים המודרניים אינם מאופיינים בהסתפקות במועט דווקא – למעשה, יש בהם נהנתנים גדולים:
    אך הם מבטאים את אותם תסכול ופער בציפיות באותה אגרסיביות, מפנים את הלעג לסביבתם ומבטאים את החשש ממנה באמצעים עתיקים ומודרניים גם יחד כמו הסרקזם, הפרודיה וסאטירה.

    כציניקן לא קטן בעצמי, קשה לי לגנות את הציניות באופן גורף ב"כלל אצבע" שכזה –

    אך האזהרה מפני החיבור בין ציניות לצדקנות במקומה, מאחר ויש בציניות ובכלי הביטוי הדו-משמעיים שלה כדי להטעות –

    זאת מאחר ובעזרת האמת היחסית של העידן הפוסט-מודרניסטי ניתן בקלות להכשיר מידות מגונות (למשל צדקנות) במסווה של "ביקורת חברתית שנונה" הזוכה לחסינות בשל ערכי עידוד הביקורת וחופש הביטוי המקודשים בחברה המערבית, למשל:

    ג'רי סיינפלד וג'ורג' קונסטנזה הם הפכים לכאורה, אך זהים בערכיהם למעשה:
    קונסטנזה מחצין את האנוכיות שסיינפלד מסווה בציניות, ושניהם יחד מעניקים לה לגיטימיות (ואולי כאן האהדה אצל הצופה?), למרות שמהבחינה הפורמלית הסדרה חומקת מביקורת ערכית – בגלל הצגתה כ"ביקורת חברתית על התפרקות מערכים".

    ולעומתם הביקורת בעידן ה"פרה-פוסט-מודרניסטי" היא ברורה, חדה, לא פחות שנונה אך לא ניתנת לפירוש דו-משמעי, למשל אצל מלך החיבור בין צדקנות לסארקזם –

    דמותו של בזיל פולטי, המגולמת ע"י ג'ון קליז בסדרה האלמותית "המלון של פולטי".

  5. מאת _ג_:

    אני לא חושבת שיש קשר רציני בין הציניקנים לבין הסגירה, ואם כבר, אז הרי שהבדיחות הקטנות על "עבד", "שפחה", "אדון" ו"מלכה" רק עזרו להכניס את התחום לתודעה של אנשים שלא העזו לדבר עליו בקול עד אז. גם אם הבדיחות האלו נבעו מתוך חוסר נוחות או הבנה, הן עדיין נזרקו לאוויר בפריים טיים, ועזרו לשחרר את הטאבו.
    הכעס, אם יש כזה, צריך להיות מופנה כלפיי מי שסגר את המועדון. אלו לא העיתונאים והכתבים, ציניים ככל שיהיו.

  6. מאת טין טין:

    ל_ג_:

    לא התכוונתי להעיר את הציניקנים מהשלאף-שטונדה. כפי שכתבתי, אני מוצא את האבחנה המקשרת בין ציניות וצדקנות במקומה, ושווה התייחסות – בין אם היה לה תפקיד בסגירת המועדון ובין אם לא.

    אני אמנם צפרדע מביצה אחרת, אבל כשקראתי את תגובתך הסתקרנתי, שמא טאוב סתם מקטר ואולי "אין דברים בג'ו":

    את המועדון סגרה עירית ת"א, והגעתי אפילו עד פסק הדין במחוזי:

    http://info1.court.gov.il/Prod03/ManamHTML2.nsf/A85BDB1B6417E28342256F710034F4DD/$FILE/3B62C9BFE497EB1E42256F61002485C1.html?OpenElement

    במקרה (או בגלל כוח עליון) אני מקצוען בתחום הקול, ואם המספרים בפסק הדין נכונים אז העסק היחידי שמותר להפעיל בלילה (באזור מסחרי כיפו העתיקה) הוא בית עלמין.

    אמנם לא ביקרתי בדנג'ן אבל אני יוצא הרבה, ואני לא מכיר אפילו עסק אחד שנכפו עליו דרישות מחמירות כאלה המפורטות ע"י עירית ת"א בפסה"ד –

    אולי יש לך הסבר לאנומליה, ואולי תרצי לשנות את טענתך.

    נ.ב. : מה זה "קרוס-פוסט מהבלוג השני"?
    יש עוד אחד?

  7. מאת זאב:

    גדי, אני מוריד את הכובע.

  8. מאת שי רפפורט:

    מצחיק:
    נסו לחשוב על מועדוני סאדו. כמה רחוק אפשר ללכת. כמה רחוק צריך החוק להתיר ללכת. הצלפות? עירום? שעווה רותחת? scarfing? למה לא. אבל כל זמן שאתם לא מעשנים שם.

    בכל מקרה, הדנג'ן הלך והכלוב נשאר. יש שם כמה אחלה בלוגים. אם מחטטים מספיק.

    http://www.thecage.co.il/

  9. מאת _ג_:

    לטין טין
    קודם כל, הקישור שלך הזכיר לי את ימיי כמזכירה במשרד עורכי דין, והזכיר לי שאני באמת לא עושה שומדבר עם החיים שלי כרגע.

    לא הבנתי למה אתה חושב שאני צריכה לשנות את תגובתי בעקבות מה שכתבת.. זה בהחלט לא סותר את דבריי, ואפילו מאשר אותם.
    (ואני בטוחה שמישהו כבר חשב על לחדש את מועדון הדאנג'ן בבית קברות, שם וודאי מותר להשמיע רעש "בלתי סביר" היות ואף אחד מיושבי המקום לא יקום להתלונן)

    אה.. וגם אני תהיתי לגביי ה"קרוס מהבלוג השני". אולי אנחנו באמת צריכים לחטט קצת יותר במעמקי גוגל ולברר את העניין.

  10. מאת טין טין:

    ל_ג_:

    שאלתי אותך שאלה ברורה – האם יש לך הסבר לאכיפה הקפדנית במיוחד במקרה ספציפי זה, של סטנדרטים שלא נדרשים במקרים אחרים בתנאים דומים?

    נ.ב. – לגבי "בלוג השני", מצאתי בלוג-אח ב- cafe.themarker.com

  11. מאת _ג_:

    לטין טין-
    לדה מארקר צריך להירשם בכדי להגיב ואני לא אוהבת את הגישה הזו.
    כמובן שיש הסבר לאכיפה הקפדנית הנקודתית, אתה באמת צריך שאני אומר אותו במפורש?
    אני לא אוהבת את כל צעקות ה"אכלו לי\שתו לי\לקחו לי רק בגלל שאני מי שאני" אבל נראה לי שהפעם זה די מדוייק, ומישהו שם לו למטרה להעלים את "הסוטים".

  12. מאת טין טין:

    ל_ג_:

    יפה, אז אנחנו מסכימים בכל הנושאים, גם לגבי דה מארקר (והנטוורקינג בכלל, שבעיקרון מביא לי את הסעיף) –

    אמנם נרשמתי שם ורק כדי להגיב, אבל ניתן לחסום כל פניה אפשרית, והשקט עד עכשיו מוחלט.