אוגוסט 1, 2007
פנרוז ורצון חופשי
מאחר שהדבר הזה עלה בדברים של סר רוג'ר פנרוז, ובכמה מהתגובות אז רק הערה צדדית על שאלת הרצון החופשי. אני לא יודע להעריך את תוקפה של ההוכחה המתמטית של פנרוז על ההבדל בין מחשבה לחישוביות. אבל הרעיון שאנחנו לא יותר ממכונת חישוב נטולת בחירה, הוא לפחות בעייתי, וזה לא מובן מאליו שנטל ההוכחה נופל על צד המבקשים לטעון שיש חופש בחירה. ישעיהו ברלין העיר פעם (בהקשר של דיון בקארל מרכס) שהבעיה עם השקפות דטרמיניסטיות היא שאי-אפשר להתנהג כך. אנחנו לא באמת מסוגלים להתנהג כאילו אין לנו בחירה. וזה לא טיעון שולי. פילוסוף הרבה יותר חשוב מברלין, צ'רלס פירס, הציע לנו להתייחס בביטול לכל השקפה שאנחנו לא פועלים על פיה. ויש בזה לפחות משהו. ההשקפה הדטרמיניסטית חייבת לפחות לקחת על עצמה משהו מנטל ההוכחה אם היא נכשלת במידה קיצונית כל-כך, לפחות על פניו, בהסבר של חלק ניכר כל-כך מהפעילות שלנו. ודווקא ההקשר של הדיון בקוונטים עושה את כל זה לעוד יותר משכנע. אם העולם הפיזיקלי לא מתנהג בצורה דטרמיניסטית, אז רדוקציה של הנפש לפיזי לא מאשש את התפישה הדטרמיניסטית. כמו בכל השלכה אחרת של הדיון בקוונטים גם זה הוליך כל מיני אנשים לנתיבים רבי השראה, שלא לומר מוזרים. יש מי שכבר טענו שהפיזיקה של המאה העשרים לא הראתה שגם הנפש היא חומר, אלא שגם החומר הוא נפש (ראו בהקשר הזה את הספר של הנוירולוג ג'פרי שוורץ "The Mind and the Brain" שעשה די הרבה רעש).
אוגוסט 1, 2007 at 21:33
אני ממש ממש לא מסכים.
דבר ראשון לגבי קוונטים. ככל שקנה המידה שלך עולה, מידת אי הוודאות יורדת. אתה לא יודע מתי אטום אורניום יחליט להתפרק, אבל אתה יודע כמה אטומים של אורניום יתפרקו בדקה הקרובה בוודאות די גבוהה. זה לא מאוד שונה לגבי אנשים. אתה לא יודע איך מישהו ספציפי שאתה לא מכיר יצביע בבחירות, אבל יש לך מושג לא רע איך 4 מליון אנשים שאתה לא מכיר יצביעו בבחירות הקרובות. אי הוודאות מבטלת אחת את השניה.
עכשיו לגבי בחירה חופשית. אני חושב שמאוד קל להראות שיש מקרים שבהם הבחירה היא לא חופשית כמו שהיינו רוצים לחשוב על עצמינו. לדוגמא, תסתכל על שני ילדים שנולדו במרחק של מטרים ספורים אחד מהשני. האחד נולד במחנה פליטים, והשני נולד בהתנחלות. עכשיו תסתכל על המבוגרים שצמחו מהם, ותגיד לי בצורה ישרה שיש סיכוי שווה שהם יחשבו את אותו הדבר על הרעיון של מדינה פלסטינאית. אם יש לבן אדם בחירה חופשית, למה שלא יבחר את דעותיו?
אתה יכול לטעון שהבחירה החופשית יותר קטנה מזה, אבל זו בדיוק הסיבה שנטל ההוכחה הוא עליך. לפני שאתה מנסה להוכיח בחירה חופשית, אבל, אתה צריך להגדיר מי עושה את הבחירה, ואיך הוא בוחר מה לבחור.
בניסוח של סקוט אדמס – אדם יכול לבחור בצורה חופשית מה שהוא רוצה, אבל מה הוא רוצה מוכתב לו ע"י דברים שעליהם אין לו שליטה.
דבר אחד שעליו אני מסכים, אבל, זה שלמעט במקרים מסויימים (והם כן קיימים), אין לשאלה הזו השלכות פרקטיות. יכול להיות שגבר מתעלל בילדים שלו בגלל שהתעללו בו כשהוא היה קטן, ועל כן נוצרה אצלו תבנית שהוא לא מצליח לשבור. זו לא סיבה לא להעניש אותו/להרחיק אותו מהילדים שלו.
שחר
אוגוסט 1, 2007 at 23:04
אני לא חושב שה"תיאוריה המוזרה של אור וחומר" (כפי שתרגמו את שם ספרו של פיינמן) מצביעה על כך שחומר הוא "נפש". מה שכן, יתכן שהמסגרות המחשבתיות שאנחנו עובדים איתן (רציונליות, סיבתיות) אינן תמונה של הטבע אלא מודל לא מושלם שמטעמים מובנים אנחנו מתקשים להיפרד ממנו.
ואגב, לדעתי אין שום סתירה בין האופן שבו "פועל" העולם לבין הרעיון הדטרמיניסטי. כפי שכתבתי בטוקבק קודם – טבעו של הזמן הוא כזה שדטרמיניזם אינו ניתן להוכחה או להפרכה, בדומה לאופן שמי שכל החיים שלו אוכל רק עוף מבושל לא ידע להגיד אם זה טעים, או שלפחות לדעתו לא יהיה כל ערך.
הסתירה היא בין האופן שאנו *חווים* את העולם לבין האופן שבו אנחנו *מסבירים* אותו. בזאת אין כדי לצמצם את השאלה החשובה של דטרמיניזם לכלל אפיסטומולוגיה נטו, אלא לומר שיתכן שהקושי להגיע להכרעה בנושא הוא תולדה של היבט הכרתי. למול הטענה שמוחנו התפתח כך שביכולתנו להבין את סביבתנו והמשבצות שאליהן אנחנו "מכניסים" אירועים נצפים (כגון סיבתיות וכו') הן כלי שמסייע לנו לשרוד, ניתן לטעון כי זהו כלי שהיה אפקטיבי רק עד שלב שהיה חיוני לשרידה.
אוגוסט 2, 2007 at 4:12
הבעיה בהתייחסות הזאת שיש כאן סלט בין כמה תחומים שלווא דווא קשורים, "בחירה חופשית" במובן שאתה מתייחס אליה היא מושג שהוא חסר משמעות מבחינה פילוסופית ולוגית כיוון שאינו יכול להתקיים במציאות, כאן אני אפנה את הקוראים למאמר הנהדר "הכל צפוי והרשות בלתי אפשרית" מהאייל הקורא שמסביר את הנקודה הזאת בצורה מצויינת:
http://www.haayal.co.il/story?id=2220&LastView=#283550
למי שמתעצל לקרוא אני אצטט את החלק הכי חשוב מתוך המאמר:
"המונח "רצון חופשי" מתייחס לאפשרות בחירה בין כמה אלטרנטיבות. לשם פשטות, הבה נניח שתיים. כאשר צריך לבצע בחירה ביניהן, אפשר לעשות זאת באופן דטרמיניסטי, על פי אלגוריתם קבוע, בדומה לתרשים זרימה שמקובל אצל מתכנתים, ואפשר לעשות זאת באופן אקראי על ידי הטלת קוביה, או באמצעות המקבילה הקוואנטית שלה – אטום רדיואקטיבי ומונה גייגר. הניסיון למצוא עוד אפשרות מלבד שתי אלה מביא אותנו במהרה לאותה מסקנה אליה הגיע אביגדור קהלני כשהסתיימה ספירת הקלפיות: אין דרך שלישית. כשמישהו טוען שבנוסף לשתי האפשרויות האלה ניתן לבחור גם "באופן חופשי", ואנחנו דוחקים בו שיסביר איך מתבצעת בחירה כזאת, זה נגמר תמיד בכך שהוא מכניס למשחק גורם נוסף: החשק שלו, או הרצון שלו, או הנשמה שלו – גורמים "חופשיים" מכל הגבלה פיזיקלית, שאמורים, איכשהו, לענות על הבקשה שלנו. "בחרתי באופן חופשי לפי מה שהתחשק לי, מה שהרצון שלי הורה לי", הוא יאמר.
אבל לאחר שנייה של מחשבה מתחוור שגם מר רצון, הסוכן החדש שנקרא לדגל, צריך לבצע אותה בחירה מסתורית "חופשית" מתוך רשימה זאת או אחרת, ולא פתרנו כלום. הרי ה"רצון החופשי" עצמו, גם הוא צריך להחליט באיזשהו אופן מה מתחשק לו או מה ראוי בעיניו, וגם הוא עומד בפני רשימה ובפני אותה בעיה ממנה התחלנו. הרשימות, אגב, אינן חייבות להיות זהות: "אני" יכול לעמוד בפני רשימה הכוללת את שני הפריטים "לאכול את חפיסת השוקולד שלפניי" או "לא לאכול את החפיסה", והרצון שלי יורה לי בהתאם לבחירה שהוא עשה מתוך רשימה אחרת: "דיאטה זה טוב" ו"שוקולד זה טעים". הרשימות שונות, אבל הבעיה אותה בעיה, ומכאן שהסוכנים האלה אינם פותרים כלום; הם רק מגלגלים את הבעיה לרמה אחרת, בבחינת "הרוצה לבלבל, ירחיק עדותו". גם בעולם הנשמות החופשיות מכל אילוץ פיזיקלי, בעולם בעל חוקים שאינם מוכרים לנו או בעולם חסר חוקים בכלל, אי אפשר לסוכן שבחרנו להתחמק מהצורך לבחור. חוץ מאשר הזעקת סוכן נוסף וגלגול של תפוח האדמה הלוהט הזה אל ידיו, לא נתקלתי בשום הסבר מניח את הדעת לשאלה: איך, בסיכומו של דבר, בוחרים באופן חופשי אם לאכול את השוקולד ההוא או לקחת במקומו גזר."
אוגוסט 2, 2007 at 12:11
שאלת תם.
למה צ‘רלס פירס הוא "פילוסוף יותר חשוב מישעיה ברלין"? כלומר בהנחה שאני מקבל את הרעיון של דירוג פילוסופים. (הנחה בעייתית משהו)
אוגוסט 2, 2007 at 13:00
לילד ירוק:
יש פגם אחד במאמר שציטטת. גזר הוא פחממה, ועל כן גם הוא משמין.
שחר
אוגוסט 3, 2007 at 4:20
הנקודה שלך (ושל ברלין – אפשר לקבל מראה מקום?) מכוונת לדעתי למקום הנכון. התנהגות היא ענין של בני אדם. בני אדם עושים את כל הסימנים שהם חופשיים לבחור ולפעול. הבילבול נוצר כשמנסים ליישב בין מה שקורא ל*אנשים* לבין מה שקורה ל*חלקים של אנשים*. לדניאל דנט יש הצעה לא רעה בכלל איך לראות שדטרמיניזם וחופש אינם סותרים זה את זה. כתבתי על זה בחלק השני של המאמר שלי כאן:
http://www.notes.co.il/assaff/19329.asp
(אפשר לדלג על החלק הראשון שמיועד למי שאין להם שום מושג על הדיון).
תיאוריות של מכניקת הקוונטים לא מוסיפות דבר לשאלת החופש, אפילו שחלקן מצביעות על העובדה שהחומר בעצם לא ממש דטרמיניסטי כמו שחשבנו קודם לכן. למזלנו, לפחות החומר כמו שאנחנו חווים אותו בחושים הוא עדיין כן דטרמיניסטי.
אוגוסט 4, 2007 at 3:52
אסף שלום,
אני חושב שהרעיון הקוואנטי עומד כמעט בסתירה למוניזם המטריאליסטי אותו הצגת. במאמרך קבעת כי "העולם החומרי הוא עולם דטרמניסטי". מכאן עולה, לשיטתך, כי טיבה של ההוויה ובכלל זה גם "הנפש", נגזרים באופן ישיר מהקשרים המתמטיים (וטיב הקשר אינו רלוונטי, גם אם נניח אד-הוק קשר לינארי) הנטועים בעולם החומר. הואיל ותורת הקוואנטים עומדת בניגוד (או ניגוד חלקי) לחוקי הפיסיקה הקלאסית, הרי שכל המבקש להציג את ההתקדמות האפיסטמולוגית-אבולוציונית כביטוי פיזי-כימי-מתמטי גרידא, עומד בפני סתירה לוגית. במובן זה, נראה כי הנסיונות להשלכת המסקנות של תורת הקוואנטים על הקושיה הפסיכו-פיזית דווקא מחלישות את הגישה המוניסטית-מטריאליסטית.
בנוסף, העובדה כי החומר נתפש על-ידי החושים באורך דטרמניסטי עשוייה להוביל למסקנות פשוטות ברמה האונטולוגית (בדומה להגדרתו של שפינוזה את החומר כמתפשט), אולם היא אינה מספקת כל ידיעה על הקשר בין ההוויה הדטרמניסטית להכרה.
גם הגדרת חופש הבחירה כ"המנעות" אינה מספקת תיאורים פוזיטיביים כלשהם על עצם החופש, שהרי ברור מאליו כי בכל פעולה X יש המנעות מפעולה Y. אני חושב שצריך להמנע מהגדרה חד-חד ערכית של ההוויה, ניתן להוכיח על נקלה כי הפעילות האנושית מגוונת: ההכרה האנושית אינה נעדרת כל מאפיינים סטרוקטוראליים ומתצפיות הביהיוויוריסטיות ניתן לגזור תבניות ברורות, יחד עם זאת, חשיבה אסוציאטיבית, אי-רציונלית וכו', עומדות בניגוד לחוקי ההסתברות הבסיסיים (כפי שהראה דניאל כהנמן) ואליהם בהחלט ניתן להתייחס מתוך הטרמינולוגיה הקוואנטיית, לא צריך "לברוח" לאלוהי בכדי להציג תפישה דואלית.
אוגוסט 4, 2007 at 4:50
בהקשר של שאלת הבחירה החופשית תורת הקוונטים היא משענת קנה רצוץ. התהליכים האקראיים עליהם היא מדברת הם בדיוק כשמם: אקראיים. אם ננסה לתלות את הבחירה החופשית בתהליכים אקראיים כאלה (למשל תהליכים המתרחשים ברמה האלקטרונית בתוך תאי העצב של מוחנו), יצא שהרצון החופשי שלנו הוא לא יותר מגחמה של אקראיות שאין לנו שום שליטה עליה. לי זה לא נשמע כמו רצון חופשי.
אוגוסט 5, 2007 at 14:55
למגיבים החביבים, צריכה להיות לכם מידה מינימלית של ענווה, בבואכם לעסוק בנושא כזה, שגדול עליכם בכמה מספרים טובים.
ושתי הערות:
אחת, שאלת הרצון חופשי אינה מוגבלת רק למעשים, אלא מתקיים כבר ברמת המחשבות. אדם שמודע למחשבותיו יכול לרצות לתקן את מהלכן, אם הן פונות לכיוונים של יוהרה, כעס וכו'.
שתיים, אי אפשר להבין את שאלת הרצון החופשי, מבלי להבין את היחס שבין הרצון לבין הזמן (מימד זמן).
אוגוסט 6, 2007 at 0:23
רוב התגובות כאן בגנות הרצון החופשי מושתתות על כשל לוגי בשם דילמה שיקרית (false dilemma), שבעצמו מבוסס על בלבול בין שלילה להיפוך. נאמר שלבן הוא היפוכו של שחור, ולכן מתוך ערמת הכובעים שמונחת כאן לפני כל כובע שאינו לבן יהיה שחור וכל כובע שאינו שחור יהיה לבן. עכשיו נניח שבחרתי כובע באקראי, והוא בהחלט אינו לבן. האם זה אומר שהוא שחור? אבל הוא בהחלט אינו שחור. אולי בכל זאת הוא לבן? מה לעשות והוא כחול. מה לעשות והכובע שלידו מנוקד בשחור ולבן.
כך גם בעניין בחירה חופשית מוחלטת ודטרמיניזם מוחלט. קל מאוד להוכיח שאין בחירה חופשית מוחלטת. תמיד יהיו גורמים שמצמצמים את בחירתנו או מטים אותה, ותמיד יהיו מצבים שבהם אין בחירה כלל. מי שבלע ציאניד אין לו ברירה אלא למות, ומי שגדל בבית דובר עברית אין לו ברירה אלא לדבר עברית. אני לא יכול לבחור לעוף בגלל כח המשיכה, וגם לא לחשוב מחשבה שאיני מודע לכך שניתן לחשוב אותה. יופי, נחמה. השאלה היא אם ניתן להסיק ממקרים אלו על הכלל: בהינתן כל מצב X יפעל כל Y באופן Z. הבה נתמקד בדוגמתו של שחר שמש. ברור שמי שגדל בהנתחלות ומי שגדל במחנה פליטים מתחנכים בעולמות שונים שמשפיעים על עיצוב אישיותם ודעותיהם הפוליטיות. אך האם כל מי שגדל בהתנחלות וכל מי שגדל במחנה פליטים יש לו אישיות זהה ודעות פוליטיות זהות? דומני שלא. יש אנשי ימין שהופכים לשמאלנים, ויש אף אנשי שמאל שהופכים לימניים. הייתי רוצה לחשוב שלא כל תושב מחנה פליטים רוצה במפלת ישראל; חלקם ודאי שואפים לחיות את חייהם במדינה פלסטינית שתקום לצדה.
קשה מאוד להוכיח שיש בחירה חופשית מוחלטת, או אף להגדיר מהי. אך קשה גם להוכיח שיש דטרמיניזם מוחלט. האדם לא חדל מלהפתיע ולהתעלות מעל תנאי חייו. מותר האדם מעכבר המעבדה. חוץ מזה, אם אכן קיים דטרמיניזם מוחלט, איך פתאום נהיינו מודעים למצב זה? איך הוכחנו את קיומו? איך בחרנו להאמין בהוכחה זו?
עכשיו נשאלת השאלה מה מביא אדם להאמין בדטרמיניזם (שאלה שקצת סותרת את עצמה). לדעתי זהו הפחד מהתמודדות עם התוהו שגורם לאנשים לחפש את האלגוריתם שיסביר את כל התופעות וישלוט עליהן, או פשוט לפטור כל מאורע חיובי או שלילי כ"מכּתובּ". הסוג השני של דטרמיניזם, שאפשר לקרוא לו "עממי", יש בו מידה מסוימת של יופי, כי הוא נוסך שלווה על המאמין גם אם בסופו של דבר הוא מותיר אותו בבוץ. הסוג הראשון, לעומת זאת, שאפשר לקרוא לו "מתוחכם", חביב על "פילוסופים-מלכים" שמחפשים לעצב מחדש את החברה בהתאם להבנתם את המציאות, ועד כה במקום גן עדן עלי אדמות הם הבילו לסבל, מוות ופשיטת רגל כלכלית. קרל פופר (Popper) ופרידריך הייאק (Hayek) כבר מזמן אמרו את המילה האחרונה בנדון, אבל אף אינטלקטואל בימינו לא מקשיב להם כי הם ליברליים ואינטלקטואלים רבים אינם אוהבים לחיות בחברות ליברליות שבהן קולם אינו נשמע די הצורך. אף על פי כן, מבט קצר בהיסטוריה של התרבות האנושית יגלה שאנשים טובים רבים צידדו בבחירה חופשית מסוימת ואנשים רעים רבים האמינו בדטרמיניזם מוחלט. הבחירה בידיכם.
אוגוסט 9, 2007 at 19:28
ליונתן
הדוגמא של המתנחלים היתה תושבה לגדי שטען שלא הבאנו שום טיעון שמצביע על זה שיש אחיזה במציאות להעדר הרצון החופשי. זה לא היה נסיון להוכחה. למעשה, ההפרכה שלך סובלת בדיוק מהבעיה שבה אתה מאשים אותנו – אתה בעצם אומר "המגיבים טוענים שאין רצון חופשי, בפרט שחר מחזק את טענתו באמצעות טיעון X. טיעון X לא נכון, ועל כן המגיבים שטוענים שאין רצון חופשי טועים".
את הטיעונים הרחבים יותר הביא ילד ירוק בצורה הרבה יותר מדוייקת.
אם לתמצת את התמצית שלו, הטיעון הולך ככה:
אין רצון חופשי מכיוון שלא ניתן להגדיר את מושא המשפט.
קצת פחות תמציתי, הטיעון הולך:
לא ניתן להגדיר מיהו אותו גוף שעליו אנחנו שואלים האם יש לו רצון חופשי. אם אנחנו עובדים ברמה המולקולרית אנחנו נשארים עם התפלגויות הסתברותיות (במילים אחרות – אקראיות מוחלטת, גם אם מוכוונת), ואם ברמה הגבוהה יותר אנחנו בדטרמיניזם כמעט מוחלט. ברגע זה הדיון הפסיק להיות בסוגיה "האם יש רצון חופשי", והתחיל להיות בסוגיה של "האם יש נשמה שמשפיעה על הניורונים במוח באופן לא פיזיקלי כלשהו?"
אני אבהיר את המילים המודגשות. אנחנו יודעים איך הפיזיקה טוענת שהניורונים אמורים להתנהג (אקראיות מוכוונת או דטרמיניזם כמעט מוחלט, ללא רצון חופשי בשני המקרים). כדי לטעון שאצל בני אדם קורה משהו אחר צריך לטעון שני דברים:
1. יש לבני אדם נשמה שקיימת מחוץ להגדרות הפיזיקליות של מולקולות הגוף שלו (הפתרון הסביר היחידי שאני מכיר לשאלת ה"מי בוחר?")
2. לנשמה יש דרך להשפיע על מעשינו. במילים אחרות, יש לה דרך להפעיל שרירים בגוף שלנו, שזה אומר ליצור זרמים חשמליים בעצבים, שזה אומר להפעיל ניורונים במוח שלנו.
במילים אחרות, כדי לטעון שיש רצון חופשי צריך לטעון שהניורונים במוח מושפעים מגורם מחוץ לחוקי הפיזיקה. האם זאת הטענה שלך?
אני אציין שאמרתי "ניורונים", אבל זה יכול להיות גם רכיב יותר פשוט מהם. הניורונים פשוט מציינים את גבול ההבנה שלנו את גוף האדם. עד אליהם אנחנו מבינים איך גורם אחד מתחבר לגורם אחר וגורם לאדם לפעול, מהם והלאה אנחנו כבר לא כל כך.
ועל כן, יונתן, השאלה היא פשוטה. האם אתה חושב שיש נשמה? אם כן, איך ואיפה, לדעתך, היא משפיעה על הגוף?
שחר