יולי 29, 2007
אינטרנט דייטינג 3
אז את מסתכלת על חצי הכוס המלאה. לא חצי. שלושת רבעי. את מסתכלת על שלושת רבעי הכוס המלאה ואת חושבת, רק רבע, הוא שתה! רק רבע, ויש עוד שלושת רבעי כוס בירה ועברו עשרים וחמש דקות, ובקצב הזה אני תקועה איתו עד 12:30! תשעה דייטים פארש על אחד סביר. כי בדרך כלל, זה הולך ככה: הוא לא נראה כמו בתמונה. התמונה מלפני חמש שנים או משהו, וגם אז היא היתה במיוחד טובה, והיה לו יותר שיער ופחות בטן. אז את יושבת שם – הוא מדבר ומדבר, תמיד הם מדברים כל כך הרבה, הגברים – יושבת שם וחושבת: ג'ינס! ג'ינס!!! בשביל מה רצתי הביתה להספיק להעמיד מכונה בזמן? ג'ינס וגופיה היה מספיק לגמרי. ואת חושבת פעם הבאה קפה בערב לא דרינק בלילה – הפוך קטן, נגמר מהר. לא! אספרסו קצר! יותר טוב. במילא יודעים אחרי חמש דקות. וגם אליבי. אני חייבת לחזור הביתה עד תשע. אחותי באה לקחת את האוטו. מקסימום, אם שווה, אחותי תבטל. וגם חצי שעה יכול להיות אין סופי, ואיום שני שליש הכוס המלאה אפילו בהפוך קטן יכול להיות קשה. כי גברים, הם לא סותמים את הפה, זאת הבעיה שלהם. ויש להם את הסטוק הזה הממוחזר של אנקדוטות שבדרך אגב – שאפרופו משהו שהתחלת להגיד ולא גמרת את המשפט, שאפרופו מילה, שאפרופו כלום בעצם – הם חותכים אותך ומוצאים דרך לחבר את השיחה לאנקדוטה שלהם, וזה נע מלהראות כמה הם ידענים או שנונים, למעשי גבורה בצבא, לדוגמא מדהימה (אבל אופיינית) למצפוניות, לרמת ההכנסה העתידית, לגודל או לטכניקה (תלוי בגודל), ולאיזה אחלה הם בעבודה, בספורט, במיטה, בטיול, בבידור, בבורסה, בספונטאניות, בחוכמה, בסטנד-אפ קומדי ובמה לא. לא שהם אומרים את זה על עצמם, אבל זה מה שתמיד אומרים עליהם, את מבינה? באיזה הפסקה בשטף התיאורים שלו על עלילות הקפיטריה של גילמן את מתחילה להגיד משהו, חצי שורה על איך התאכזבת בשנה הראשונה במדעי הרוח בגלל ש… וכבר: "אני, איך שבאתי לאוניברסיטה ישר הבנתי מי נגד מי…" והנה זה בא. מתחיל במילה "אני," ונגמר בעוד הוכחה ניצחת.
רק מתיישבים ומתחיל המבול. הם לא תופשים את זה הגברים! הם לא תופשים את הדבר הפשוט הזה, לשתי דקות, מדי פעם – תסתום ותקשיב! תתעניין קצת במה שאתה רוצה, לפני שאתה כל כך רוצה. רק שנדע שאתה רוצה אותי באופן ספציפי, לא בחורה באופן כללי. שתזכור שיצאת איתי, לא רק שיצאת, ושאם היה זיון שזיינת אותי, לא רק שזיינת. אבל זה כפייתי אצל גברים, והם מקצוענים בכל המקצועות, כל המקצועות בדפי-זהב, רק לא בתקשורת בסיסית למתחילים. זה לא נשלט אצלם, ורק אמרת משהו על כמה זה נורא, אלה שמוציאים לחתולי בית את הציפורניים, כי… והנה את כבר לומדת שמשפחת החתולים זאת משפחת היונקים היחידה שיכולה להרפות את כל השרירים הרצוניים בבת אחת ולכן תמיד נוח להם איפה שהם לא נשפכים, בכל פוזה, אבל השמיעה נשארת תמיד דרוכה – וואו! מה עשית עד היום בלי פיסת המידע המדהימה הזאת, הא? – ומשם הוא גולש לאבולוציה, שעברה ממוצא המינים של דארווין לגן האגואיסטי, ובעצם צריך להבין אותה כסיפור של התגלגלות של סוגי כוח – חשבת על זה פעם? כוח, זה כל הסיפור! ואם לא חשבת על זה, אז הנה עכשיו תהיה לך הזדמנות – הכוס בחצי – ועם כמה שאת משתדלת לראות את חצי הכוס הריקה, הוא לא שותה כמעט, הוא לא יכול לשתות, כי הוא מדבר ומדבר ומדבר. ואם כבר את תקועה פה ולא יכולה להוציא מילה, אז למה לא הזמנת איזה משהו לאכול, קיבינימט, כי לא שווה לבזבז עליו סלט חסה ולעשות הצגות של כוסית, ולפחות היית לוקחת טוסט שתי גבינות עם מחית זיתים ועגבניה ויוצאת שבעה. בעצם עכשיו שחושבים על זה – בעצם גם עם בצל. ואם הוא במקרה יקלוט מה זה אומר שהזמנת בצל, תוכלי לחזור יותר מוקדם ולבדוק את התיבה באתר של ההיכרויות.
כי לכי תדעי מה מחכה שם.
ומהתחלה.
(קרוס פוסט מהאלתר-בלוג שלי)
יולי 29, 2007 at 14:55
יפה שהצלחת להתחבר לזווית ההסתכלות הנשית בעניין הדייטים, בהחלט לא קל.
יולי 29, 2007 at 15:20
בעצם כל הסיפור הזה של האינטרנט הוא רק בכמויות. נראה לי.
גם קודם גברים התנהגו כמו חרא, ויש על זה עדויות.
מצד שני, לפני עידן האינטרנט מי נחשף לכל הרבה דייטים?
מה שמראה שגם בדברים לא כל כך טובים, אסור להגזים.
יולי 29, 2007 at 23:41
ביום שהתחלתי לדבר אמר לי מישהו, "אולי תשתי את הבירה שלך, אנחנו לא בבית קפה וחבל שתתחמם".
נראה כאילו הדור שלי הוא הדור "המחפש", עסוקים כל כך בחיפוש עצמו עד שהוא הופך למטרה ולא לאמצעי.
בגיל 30 אני יודעת היטב מה אני לא רוצה
בימים האחרונים התישבתי לחשוב מה אני כן רוצה…
יולי 30, 2007 at 0:22
מדויק, וכתוב היטב 🙂
יולי 30, 2007 at 6:55
למען האמת והשיוויון, מסתובבות כאן לא מעט נשים "יודעות כל" שרק על עצמן לספר ידעו. ולמה לא בעצם ? יש להן קריירה , תחביבים , חברות , הן בטוחות בעצמן, בדיוק כמו גברים.
אני מזהה דווקא בשלבים העמוקים יותר של היחסים נשים שיודעות הכל וקובעות הכל , ואם לא על פני השטח , אז בצורה מעודנת ומתוחכמת.
בקיצור: לאף מין כבר אין מונופול על להיות דעתני מידי .זו פשוט תכונה שהולכת טוב עם אינדיוודואליזם.
יולי 31, 2007 at 2:51
והיא שותקת. המבט הבוחן שלה עובר מלמטה למעלה ועושה פאוזה באמצע. הוא מנסה להפיג את המבוכה, לשבור את הקרח שעיניה שולחות. היא חושבת: מה הסיכוי שאני אביא גבר כזה הביתה? מה יגידו החברים? והוא מנסה להוכיח, להראות שלמרות שהיא אשת קריירה עצמאית, דעתנית ובטוחה בעצמה, הוא מספיק גבר בשבילה. שלמרות המעטה המקסים שבנתה במשך שנים יש מקום לאינטימיות, לפתיחות, לקשר. והיא עושה טובה ומספרת על השנה הראשונה במדעי הרוח (שלמרות הקושי וכל זה, הופיעה ברשימת ראש החוג בסוף השנה) וחוזרת למבחן שהכינה מבעוד מועד – אז השפה שלו תקנית ועשירה, הוא נראה מספיק שאפתן, נשמע שיש לו חברים, אין מצב שהוא טוב במיטה. והוא מנסה, לשוא. היא מסתכלת על עצמה ורואה את חצי הכוס הריקה.
יולי 31, 2007 at 3:03
אפשר היה לחשוב שאישה כתבה את הגיגיה על אינטרנט דייטינג, בייחוד הביקורת על כך שנשים רוצות שירצו להכיר אותן לפני שסתם ירצו אותן
יולי 31, 2007 at 11:46
ואולי פשוט לא יצא לך לספר הרבה בזמן האחרון איך זה באמת מרגיש בקפיטריה של גילמן, ואיך השרירים הנרפים של החתולים שורדים את כל תהפוכות האבולוציה וגם קצת על סוגי כוח. אז איזה מזל שבמקרה נתקלתי במה שכתבת (כי גם לי בעצם לא סיפרו כאלה דברים בזמן האחרון). 🙂
אה כן, אומרים שלום כשבאים בפעם הראשונה לבית של מישהו.
כמעט שכחתי את נימוסיי הטובים.
ותגיד, אפשר אולי לשתות לך את השלושת רבעי בירה שנשארה בכוס? כי חבל להשאיר אותה ככה, היא תתחמם…
אוגוסט 18, 2007 at 10:01
זה כבר נמשך שנים. ואת לא יודעת מתי זה ייגמר, או אם את בכלל רוצה שזה ייגמר.
כשחושבים על זה לפעמים את אומרת לעצמך "די זה כבר נגמר. הנה, יש אחרים בחיים שלי". וכל אחד שונה ומיוחד עם יתרונות וחסרונות (האלו מהצ'ק ליסט).
וההוא? הוא בהחלט שונה! אובייקטיבית – דפוק לגמרי. באמת. כמה שריטות בבנאדם אחד? אבל יש לו את המשהו העצוב הזה בעיניים…אוף.
הדפוק הזה עושה לך טוב.
איתו זה רכבת הרים. כשרע זה הכי רע וכשטוב זה עוד יותר רע.
וזה מצחיק כשחושבים על זה – "איתו" . הוא רחוק ממך. את לא איתו בכלל כבר שנים. אבל כשבנאדם צרוב לך במוח אי אפשר לעזוב. החברות שלך חושבות שזה היסטוריה רחוקה. הרי לא פעם אמרת להן שהצער לא רב והיגון לא קודר. ואת אפילו הצלחת להאמין לזה.
עד שמגיע ההתקף.
כשמגיע ההתקף (בדר"כ הוא מתלווה לכמה דרינקים), את יכולה לבוא לראות אותו. הוא נמצא במקום ציבורי. מה שמאפשר לתחזק את ההתמכרות ולהשאיר את הריגוש בחיים. אז את מסיימת את המשמרת שלך גם כן במקום "ציבורי", סיימת לתת לאחרים בדיוק מה שאת מחפשת עכשיו. ויוצאת להרפתקה ויש תחושה כזאת כיפית באוויר – היום יקרה לי משהו טוב. ואז את כבר מדברת לעצמך וחושבת – כזאת אני – אין מה עשות, אני אייצר לעצמי חיים על הקצה הרי כך את אוהבת את זה. לא? צריך לעשות מה שרוצים באותו הרגע – לרדוף אחרי ריגושים ולמלא סיפוקים! אחרת למה אמחנו חיים בכלל?!
יופי, סגרנו את הפינה הזאת, נקסט
יש תור בכניסה. ככל שיש יותר אנשים כך את מרגישה יותר טוב כשאת מצליחה להשתחל. הרי מעולם לא הייתה לך בעיה להיכנס ל"מקומות ציבוריים". עם כל הכבוד, את בעסק הזה כבר שנים
לא תהיה שום בעיה ואם קצת לחוץ מפעילים קשרים. יהיה בסדר.
והנה את נכנסת עם תחושת גאווה וידיעה ברורה את המצב שלך בהיררכיה- את גבוה שם למעלה מרגישה את המבטים מאחורייך.
אני בפנים. נקסט
הירידה רק מעלה את האדרנלין והאור האדום בוהק בעיניים
ואת נכנסת ומסתובבת. כמה את אוהבת את תל אביב. רק כאן את מרגישה שאת חיה. פשוט חיה.
מחפשת פרצופים מוכרים ומוצאת אותם. הכי טוב לבוא לבד. לא צריך לשמור על אף אחד ותמיד אפשר להיות עם מי שאת רוצה ואם את רואה משהו יותר מעניין – עוברת אליו. ככה זה גם בחיים. לא? אולי בגלל זה את מחזיקה חיים מטורפים ובודדים עד מוות? נקודה למחשבה.
אבל כל התפאורה היא רק תירוץ.
את יודעת בדיוק למה את פה אז קדימה. את מחפשת בעיניים מדי פעם החיפוש מעלה דברים מעניינים אחרים (כמו בגוגל) שקצת מסיטים אותך מהמטרה אבל בפנים את לא שוכחת.
ואת עוברת חלל אחרי חלל וסורקת את כולם. מסננת את הקרציות שאת כ"כ אוהבת לשנוא. הוא לא פה. יופי. הנה עוד ערב אבוד.
אולי בשירותים?
איפה? איפה בעולם הזה כל כך כיף לחכות לפיפי? כן, רק פיפי.
אני לא אומרת שאני אגיד לא לדברים אחרים… אבל צריך פרטנר טוב לזה. אחד כזה שלא ידבק עוד לפני שתרגישי את האף נרדם. ובדר"כ אין.
גם כאן המין הגברי נדיב מאוד בקיצור תורים..אחרי שיחה הם גם יתנו לך את התור שלהם וגם את האמא שלהם. ובמקום כזה זה לא עניין של מה בכך..
אחרי חיוך לעצמך במבט מלמעלה את יוצאת מהר. בכל זאת, יש איזה גדוד בחוץ. לא נעים.
הוא לא נמצא.
מה אני עושה פה לעזאזל?
החיים בפאתט.
עוד סיבוב ועוד אחד וכלום. רק חבורה של מסטולים חסרי חיים
ממש כמוך.
טוב. הגיע הזמן ללכת הביתה. טוב חמש דקות וזהו
עברה חצי שעה של התחככויות מענייניות כאילו ואת משדרת עסקים כרגיל. את פה עם חברה שלך שאיבדת. ממש לא יפה איך היא עוזבת אותך ומשאירה אותך למצוא חברים חדשים.
לאט לאט את מתקדמת לכיוון הכניסה. כשאין מה לעשות אין מה לעשות.
קדימה הביתה.ואז הוא מסתכל לך בעיניים. הנה אתה. חתיכת בן זונה…
אבל את ? כאילו לא ראית כלום. אוויר. הרי יש לך פה חברה חדשה שאת צריכה לשעשע..כאילו
אבל בלב את יודעת. הנה עכשיו הוא ראה אותי . נזכר בקיומי
(הפוטוגני, את רוצה להאמין).
עכשיו אפשר ללכת הביתה ולישון בשקט.
עד להתקף הבא.