גדי טאוב

דו"ח הביטוח הלאומי אומר בעצם שישראל הופכת לשתי מדינות: אחת מעל הקו, ואחת מתחתיו. אלה עולמות שכבר לא מכירים אחד השני. ישראל של משכורת ההי-טק לא יודעת אפילו לדמיין את ישראל של משכורת המינימום.

הסוציולוג סודהיר ונקטש חקר את הכלכלה של שכונת עוני בשיקגו. ספרו Off the Books מתאר את העולם שמתחת לקו. זה עולם שכמעט כולו קומבינות וטלאים, שכלכלתו מתנהלת ברובה מתחת לשולחן. עולם מדהים, צבעוני, פרוע ומדכא עד עפר. בעולם הזה בעלי עסקים קטנים, שאינם יכולים להרשות לעצמם שירותי אבטחה, נותנים לחסרי-בית לישון בתוך העסק שלהם כדי שנוכחותם תרתיע גנבים, וחסרי הבית שמחים לישון על ריצפת החנות פשוט כדי שיהיה להם מחסה מן הקור. או שהם נותנים לקבצנים לחלק פליירים תמורת הפריבילגיה של שימוש בשירותים של החנות.

ספרית שחייבת למלווה בריבית משכירה לזונה שאין לה איפה לעבוד את החדר האחורי של המספרה, תמורת אחוזים מן הרווח. אם חד-הורית מבשלת בערבים ומוכרת ארוחות חמות במגרש חניה תמורת שני דולר. מן הסכום הזה היא מפרישה משהו לכנסיה שנותנת לה בלעדיות על החניה, או לחברי כנופיה שמרחיקים מהסביבה טבחיות מתחרות. מוסכניק חסר מוסך שמתקן מכוניות בחצרות נטושות, מקבל בתור תשלום מכשירי חשמל משומשים שאותם הוא מתקן ושוב מוכר. בתמורה להלשנות קטנות מואילה המשטרה שלא לסגור את המוסך המאולתר, ומאפשרת לבעליו למכור גם סחורה גנובה פה ושם.

זה עולם שכמעט דבר בו לא עובר דרך שלטונות המס או מערכת המשפט, שבו כדי להכריע במחלוקות משתמשים במכובדים מהשכונה או עבריינים מן הכנופיה ששולטת באיזור. עולם שבו אלימות ורעב אורבים תמיד מעבר לפינה.
בישראל יש שירותי רווחה יעילים יותר ונדיבים יותר מבארצות הברית. אבל הם מצטמקים בזמן שהעוני גדל. וטועה מי שחושב שהתיאורים של ונקטש הם קוריוזים מארץ רחוקה.

ישראלים רבים יותר ויותר, מהם אנשים שעובדים במשרה מלאה, שוקעים לעולם של קומבינות, בארטר פרימיטיבי ושוק אפור, פשוט מפני שאין להם ברירה. זה יכול להיות חוקי, אפור, או שחור. תלוי. זו יכולה להיות אם חד הורית שמנקה את בית השכנה הפנסיונרית בערבים תמורת זה שהשכנה תוציא את הבן שלה מהגן ותיתן לו ארוחה חמה, עד שאימו תשוב בערב מן העבודה. וזה יכול להיות שומר ברים שאין לו חשבון בנק ושעושה שליחויות קטנות בשביל עבריינים תמורת הנחה על פריטת הצ'קים של המשכורת שלו בשוק האפור.

כשלא רק מובטלים, אלא גם אנשים עובדים לא יכולים להתפרנס, נפרם האריג שמחזיק את החברה. בעולם שמתחת לקו רבים לא נהנים מיתרונות החברה ולכן אין להם מחוייבות כלפיה. בשביל חלקם הנורמטיבי הוא איום, ולא הגנה. עובד סוציאלי, שוטר, פקיד שומה, מורה, הם סכנה פוטנציאלית לקומבינות השבירות שמחזיקות אותם מעל המים. בעולם הזה יש גובי הלוואות אלימים במקום פקידי בנק, עבריינים במקום שוטרים, טובות מזדמנות במקום זכויות קבועות. שם למטה החוק לא מגן עליך, ואז אין לך אינטרס לשמור עליו. אם אין בנו חמלה כלפי האנשים האלה, לפחות שיהיה לנו שכל להבין שהתפוררות האריג החברתי תפגע בסופו של דבר בכולנו.

המאמר התפרסם בידיעות אחרונות ב 15.11.2010

ביום שישי היה לי העונג להתארח בתוכנית של אמנון רובינשטיין ברדיו הבינתחומי. על ציונות, פוסט-ציונות, אלנבי, ועוד כל מיני. אפשר לשמוע את התכנית גם ברשת, באתר של הרדיו הבינתחומי.

כתבת רדיו קצרה ב National Public Radio, על "אלנבי".

הרב מיכאל מלכיאור, יו"ר פורום פעולה אזרחית, המוביל את המאבק הציבורי להעלאת חלקו של הציבור ברווחים מהגז ומאוצרות הטבע בכלל, בתגובה ראשונה להמלצות ועדת ששינסקי:

"גם החלטת ממשלה מאד פרוגרסיבית בנושא, של ממשלת שרון בשנת 2002, נרמסה וחוסלה על-ידי לובי חברות הגז. הפעם הציבור יהיה מעורב באופן פעיל ויחסום את התאגידים. הימים של ברוני גז שעושים בכנסת כבתוך שלהם חלפו מן העולם".

בתגובתו לפרסום הראשוני של ממצאי המלצות הביניים של ועדת ששינסקי, אמר הרב מלכיאור:

"לאחר חודשים ארוכים של מאבק ציבורי למען העלאת חלקה של המדינה ברווחים מהגז הטבעי- אנו שמחים על הכוון הכללי החיובי של דו"ח ששינסקי, מברכים את ראש הוועדה ושר האוצר, אבל מסתייגים מהתחשבות יתר בחברות הגז. עלינו לבחון היטב את פרק הזמן הארוך שמציעה הוועדה – עד לרגע שבו המדינה תוכל להנות מתשלום המיסים. (עוד פרטים…)

התכנית הסודית: כך נילחם על אוצרות הטבע שלנו

מאת איתמר כהן

לאזרחי ישראל מגיע חלק הוגן ברווחים מאוצרות הטבע של ישראל. אבל לחברות האנרגיה יש עשרות יחצ"נים, לוביסטים ופרקליטי-שקשוקה למיניהם. מה עושים? כיצד נשפיע אנחנו על חברי הכנסת? למה שהם יקשיבו לנו?

משפיעים פי 100 (וזו לא סתם סיסמא). אתה מצביע בבחירות הכלליות. זה לא עוזר הרבה. הקול שלך הוא אחד מתוך כמה מיליוני קולות, ובינינו: מה לך אם הכנסת לכנסת מושחת מהעבודה,  מקדימה או מהליכוד? אין הבדל גדול. בבחירות בפריימריס לעומת זאת,

א) יש רק כמה עשרות אלפי מצביעים (במפלגות הגדולות), כלומר, השפעתו של הקול שלך גדולה בערך פי 100 מאשר בבחירות הכלליות.

ב) אתה קובע מי יהיו הח"כים. זה המקום לקדם ח"כים מצטיינים כמו  סער ויחימוביץ' ולהחליש ככל האפשר את הפואדים למיניהם.

רבים מהפעילים החברתיים והסביבתיים השקיעו במשך השנים הרבה מאוד כסף וזמן בפעילות. בפועל, ניתן להשפיע באופן משמעותי הרבה יותר, בהשקעה זניחה: מספיק לשלוח מכתב עם צ'ק על-סך כ-60 ₪ – וללכת להצביע פעם אחת. זה לא אומר שאתה "נכנס לפוליטיקה". אתה רק ממקסם את יכולתך, כאזרח קטן, להשפיע.

ומה אם אתה לא מזדהה עם מפלגה קיימת? ובכן, זה לא משנה. ההתפקדות היא לא חתונה קתולית. בטופס ההתפקדות אתה בסה"כ מצהיר, שאתה לא חבר במפלגה אחרת, ושאתה מזדהה עם ערכי המפלגה. סביר שאתה מזדהה לפחות חלקית עם ערכיה של אחת המפלגות. וזה לא אומר שאתה עם המייצגים הנוכחיים של המצע הזה בכנסת. להיפך: אתה מתפקד בשביל לשנות את המצב הזה.

איך עושים את זה בפועל? הפרטים באתר מתפקדים. ואם נתחיל לעשות את זה נוכל לא רק לקוות, אלא גם לדאוג, שתמלוגי הגז יגיעו לציבור. ויש כמובן עוד עניינים רבים שעליהם נוכל להשפיע.

אני מבין מהיכן החרם נובע. הוא נובע מייאוש. אבל הייאוש, כמו הפחד ויותר ממנו, הוא יועץ גרוע. ובינתיים, הוא משיג מטרה הפוכה. הוא הופך את אריאל לקונצנזוס של כל מי שאינו מוכן להחרים אותה, הוא סוחט מן הימין הממוסד הצהרות תמיכה נלהבות יותר ממה שהיה מוכן לתת קודם לכן.הוא מקרב את אריאל אל המרכז במקום להרחיק אותה. הוא מחבל בעניין, ממש כפי שחרם אקדמי או אמנותי כלפי ישראל אינו מזיז אף מנהיג ישראלי מעמדתו ואינו משפיע על דעת הקהל הישראלית. (למאמר המלא באתר NRG…)

היחס השלילי שחשים ישראלים כלפי אונר”א מובן לחלוטין. פעילות לא חוקית, כמו ירי טילים לעבר ישראל, לא תביא לפלסטינים את הזכויות שלהם. סוכנות אונר”א לא היתה צריכה להתקיים אחרי כל כך הרבה שנים – ותושבי עזה צריכים להוכיח לשכניהם שהם אכן מחויבים לשלום. אלה הן כמה מההתבטאויות המעניינות ביותר שהשמיע בראיון נרחב ראש סוכנות אונר”א (UNRWA) בעזה, ג’ון גינג. (למאמר המלא באתר של עדי שורץ…)

"מנקודת מבט פלסטינית, הסכמה לדרישה להכיר בישראל כמדינה יהודית משמעה, ראשית, ריקון המו"מ מתכון בעניין הפליטים, בניגוד להסכמים קודמים. […] שום מנהיג [פלסטיני] לא יסכים לוותר על זכות השיבה ולבטל את הנרטיב הפלסטיני." (סאיב עריקאת, "הגיע הזמן שתבחרו" ידיעות אחרונות, 3.11.2010)

"איך אתה לא רואה שהפשיזם מתקרב", כתב לי מישהו באחרונה. הבעיה היא שהפשיזם מתקרב כבר 33 שנה (לפחות). מאז ליל המהפך ב-17 במאי 1977, אנו שומעים שהפשיזם מתקרב בצעדי ענק. כבר אז עמדנו על סף התהום הפשיסטית, ומאז עשינו צעד גדול קדימה. והיום, בתום עשרות שנות התקרבות לפשיזם, ברור שישראל היא מדינה הרבה יותר דמוקרטית וחופשית מאשר ב-1977. בין היתר, היום הרבה יותר קל ונוח לתאר את ישראל כמדינה פשיסטית. היום, הרבה יותר מאשר אז, אפשר לעשות זאת מעל לכל במה ציבורית ובכל אמצעי תקשורת; אפשר לעשות זאת מתוככי הממסד מבלי לחשוש שמעמדך ייפגע; לעתים קרובות אפשר לעשות זאת במימון ממלכתי; מדי פעם מקבלים על זה פרס מטעם השלטונות. (למאמר המלא באתר הארץ…)

הנחת העבודה של המתנחלים היא שבכוחה של ההתנחלות למנוע חלוקה. תומכי החלוקה – בין שתהיה חד-צדדית ובין שתהיה בהסכם – אכן מודאגים בעיקר משאלת הפינוי. אבל הדאגה הזאת היא דאגת חינם.
בעיית התנחלות היא ברת פתרון, מפני שאין צורך בפינוי שלם או כפוי בנוסח עזה. מדיניות מעשית ביחס לשאלת ההתנחלויות צריכה לפעול בשלושה שלבים.

השלב הראשון דווקא הולך בעקבות עזה. עוד חוק פינוי פיצוי. זה הדבר המובן מאליו. השלב השני מובן מאליו פחות: צריך לבטל בהדרגה את מה שנקרא לעתים "צווי הזיקה". אלה הם התלאים החוקיים המסדירים את מעמד תושבי השטחים.
זכויות פוליטיות, סוציאליות, וגם רבים מן השירותים המסחריים בישראל, תלויים לא באזרחות אלא בתושבות. לא מספיק להיות אזרח בשביל להצביע, צריך גם לגור בארץ. ביטוח לאומי לא מגיע למי שלא יושב כאן. חברות גדולות – בזק, מקורות, חברת החשמל, חברות הביטוח, קופות החולים, הבנקים ועוד ועוד – מספקים שירותים רק לתושבים. מאחר שהמתנחלים גרים בשטח שבאופן פורמלי אינו ישראל, ומעמדו המשפטי הוא כיבוש צבאי, נוצר סבך שלם של צווים וחוקים המשווים המעניקים למתנחלים מעמד חוקי כזה של תושבים (ובראשם "הצו בדבר ניהול מועצות מקומיות" ששירותים רבים נשענים עליו). ביטול הצווים האלה יעביר את השירותים לידי הריבון הפורמלי בשטח, שהוא צה"ל.

ביטול הצווים האלה כשלעצמו איננו רעיון חדש. כאשר עמדה ההתנתקות לצאת לפועל שקלו שרון ויועציו את האפשרות שהמתנחלים יתנגדו לפינוי. במקרה כזה, חשבו אחדים, צריך לבטל את צווי הזיקה במועד המתוכנן, מועד הנסיגה. צעד כזה ישמוט את התשתית האזרחית של ההתנחלויות ויכריח את המתנחלים לחזור.

אבל ביטול הצווים כשלב ביניים לפני נסיגה משמעותו אחרת. במקרה כזה יש להעביר את השירותים לידי הצבא שיספק זמנית תחבורה במקום אגד, מרפאות צבאיות במקום קופות חולים, חשמל, שירותי טלקומוניקציה ועוד.
זה לא יהיה נעים. אבל זה כן יכול להיות הוגן אם ישראל אכן מתכוונת לצאת מן השטחים, ובפרט אם היא תשלים את המהלך בצעד שלישי: מתן אפשרות למתנחלים שמעדיפים את הארץ על המדינה, את מקום מושבם על פני אזרחותם, להישאר תחת שלטון פלסטיני. אפשרות כזאת הופכת את ביטול צווי הזיקה לשלב ביניים בין אזרחות ישראלית לפלסטינית, שלב שייתן למתנחלים מושג על החיים בלי הנוחות שנותנת תושבות ישראלית. יש להניח שהרוב לא ירצו לחיות בתנאים כאלה ומעטים עוד יותר ירצו לחיות תחת שלטון פלסטיני.

בצדק. כולנו מקווים שפלסטין שתקום תהיה דמוקרטיה ליברלית המגינה על זכויות מיעוטים. אבל הניסיון במזרח התיכון בכלל ובעזה בפרט מלמד שאין לבנות על אפשרות כזאת. המדינה צריכה לכן להמליץ למתנחלים שיתעקשו להישאר שלא לעשות כן. אבל בשום פנים אין לכפות עליהם את האפשרות הזאת. מה שכן אפשר לעשות הוא מה שעשתה ישראל תמיד. לשמור לעצמה את הזכות להתערב במקרה של סכנה לקהילה יהודית בפלסטין, ובמקרה הצורך אף להיכנס לתוך השטח הפלסטיני כדי לפנות אותם. כבר פינונו קהילות רבות שהיו נתונות בסכנה, ונוסיף לעשות כן.

המשמעות של הצעדים האלה היא שנפסיק להיות בני ערובה של המתנחלים. הם רוצים להיות שם, יבושם להם. אבל הם לא יכולים לקשור את כולנו לכיבוש לנצח.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 31.10.2010