גדי טאוב

טוב עושים הפרופסורים קרלו שטרנגר ומנחם לורברבוים כאשר תוקפים במאמר דיעה שהתפרסם ב'הארץ' לפני כשבועיים (19.11.2010 – 'ציונות ללא רומנטיקה אתנית') את הדיכוטומיה הכוזבת בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. אך לרוע המזל הם מיד בונים במקומה דיכוטומיה אחרת ולא פחות בעייתית – הדיכוטומיה שבין 'מסורת הנאורות' ל'מסורת הרומנטיקה' בפוליטיקה.

קו הטיעון של המחברים הוא בערך לדלקמן. בפוליטיקה האירופאית קיימות שתי מסורות. אחת היא המסורת הרומנטית, אשר 'שמה דגש על הקשר בין יישות המכונה "האומה" לבין האדמה'. השנייה היא מסורת הנאורות, 'ששמה דגש על זכויות אדם אוניברסליות'. הפוליטיקה של הלאומיות הרומנטית שלטה באירופה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והובילה לתוצאות הרסניות. כתוצאה מהניסיון המר הגיעה אירופה למסקנה כי הדרך היחידה היא 'לראות במדינה יישות משפטית שמעניקה לכל אזרחיה את אותן זכויות, ללא קשר למוצאם האתני'. כאשר הכירו האומות המאוחדות במדינה יהודית, הם עשו זאת על בסיס התפיסה הזאת ו'לא על סמך היסטוריה קדומה'. אך ה'ימין הישראלי' נוטה יותר ויותר לאמץ את התפיסה הרומנטית האנכרוניסטית ובכך מאיים להפוך את ישראל עצמה לאנכרוניזם. (לפוסט המלא בבלוג של פדוקסיק…)

תנועת "הכל חינוך" קמה כדי לנסות ולשנות את סדר העדיפויות הלאומי שלנו, שמזניח את אחד המשאבים החשובים ביותר בעולם המודרני, החינוך. הנתונים אכן מדאיגים מאד: ישראל מדורגת אחרונה בין מדינות ה OECD ברמת הידע של התלמידים, וראשונה בגודל הפערים בין העשירון התחתון לעליון. שכר המורים נמוך משמעותית ביחס לנהוג ב OECD, וכך גם ההשקעה פר תלמיד. לא כל דבר שהתקשורת קוראת לו "סכנה אסטרטגית" הוא אכן כזה. אבל הזנחת החינוך היא בפירוש כן.

ההצעות של דב לאוטמן והרב שי פירון, העומדים בראש התנועה, הן מבורכות, ולא פחות חשוב, מעשיות. בתנאי שיזכרו שלא לגמרי נכון לומר ש"הכל חינוך". כפי שהעירה שרת החינוך לשעבר, פרופ' יולי תמיר, בכנס על חינוך לערכים במכללת אחווה, הפערים בחינוך לא מנותקים מהפערים הכלכליים העצומים שישראל יוצרת. מי שמצפה שמערכת החינוך לבדה תתקן את כל מה שהמדיניות הכלכלית מקלקלת טועה ומטעה.

הקשר בין הפערים בחינוך לפערים הכלכליים הוא ישיר. לעשירים יש חינוך אחר לגמרי מזה שיש לעניים. והחטא הקדמון הוא בשיטת מימון החינוך שהנהגנו כאן. לכאורה המדינה מבטיחה חינוך שווה והזדמנות שווה. לכאורה היא גם עומדת בדיבורה: משרד החינוך משקיע פחות או יותר את אותו סכום בכל תלמיד. אבל השיטה הישראלית מאפשרת לרשויות המקומיות חופש פעולה עצום. החופש הזה מתקיים, אמרה פרופ' תמיר, תחת רטוריקה פסאודו-דמוקרטית: הפקדת אחריות בידי רשויות מקומיות מקרבת בין מקבלי ההחלטות לאזרח, מגבירה את יכולת ההשפעה של כולנו על מדיניות החינוך. אבל בפועל היא מקצינה את אי-השוויון.

על פי נתונים שמציגים מומי דהן ואבי בן-בסט בספרם "הכלכלה הפוליטית של הרשויות המקומיות" נחשפת תמונה מבהילה של תוצאות המדיניות ה"דמוקרטית" הזאת: ברשויות המקומיות החלשות ההשקעה בחינוך לתלמיד לשנה היא קצת מתחת ל 4000 ש"ח – פחות או יותר מה שמקצה משרד החינוך. ברשויות החזקות, לעומת זאת, ההשקעה בתלמיד היא יותר מפי 2.5 (!), מעל 10,000 ש"ח לתלמיד.

למה? מפני שהארנונה שיכולה עריית תל-אביב לגבות גדולה לאין שיעור מזו שיכולה עריית סחנין או אופקים לגבות. כלומר, במקום לממן חינוך שווה מקופת המדינה, ישראל בעצם מטילה את הוצאות החינוך של העניים על העניים, ושל העשירים על העשירים. כדאי שנודה באמת: הפערים הכלכליים אצלנו הם ברמה מסוכנת חברתית, והשיטה הזאת רק מגבירה אותם. זה מעגל קסמים: אדם שמצבו הכלכלי משתפר באופקים ימהר לעזוב אם במקום אחר יוכלו ילדיו לקבל חינוך טוב לאין שיעור.

כל מי שרוצה לתקן משהו בנושא הפערים האלה יצטרך להתחיל מדבר פשוט: מיסוי יותר פרוגרסיבי, שפירושו בין השאר העברה של כספי מס מהרשויות המקומיות לקופת המדינה, והגדלה של תקציב משרד החינוך על חשבון קופות הארנונה. זה לא משנה איך קוראים לכסף – ארנונה, מע"מ, ביטוח לאומי או מס הכנסה – חלק גדול יותר ממנו צריך להגיע לקופת משרד החינוך.

וזה אפשרי. כי הנה לכם מקרה שאפילו פוליטיקה שמתנהלת על סמך שיקולים קצרי טווח יכולה לעשות טוב לטווח ארוך: ההשקעה בחינוך היא גם פופולרית. ההורים יודעים את מה שהמדינה מסרבת ללמוד – שבעולם המודרני ההשכלה היא פקטור מרכזי להצלחה בחיים. לא הכל חינוך, אבל הרבה מאד זה חינוך.

המאמר התפרסם בידיעות אחרונות ב-30.11.2010

כתבתי דברים כאלה בקיצור מסויים בכמה מאמרים בידיעות, שהתפרסמו גם כאן, אבל במאמר הזה שהתפרסם במגזין האמריקאי The New Republic ניסיתי לתאר איך יראה מהלך חד-צדדי בגדה, והוא בכלל לא צריך להיות דומה למקרה עזה. הוא צריך להתחיל בפינוי-פיצוי, להמשיך אל ביטול צווי הזיקה, ולהסתיים בלי פינוי כפוי של המתנחלים שביקשו להישאר. אבל אלוהים כידוע הוא בפרטים, והפרטים בגרסה המלאה של המאמר.

פרופ' חנן חבר במאמרו "חוק להסרת מסיכות" ("הארץ", 12.11) כותב, כי "ברור לכל שהיותה של המדינה יהודית מביס דרך קבע את היותה דמוקרטית", והוא למעשה מתנגד למדינה יהודית. לסתירת דבריו אפשר להביא כדוגמה מדינות אחרות. לטוויה, למשל, היא מדינה לאומית של העם הלטווי. זאת מדינה לטווית ודמוקרטית, אף על פי שהיא מתלבטת בבעיות של אינטגרציה של המיעוט הלאומי הרוסי. הלטווים הם 59.4% מהאוכלוסייה במדינה, המונה 2.23 מיליונים (היהודים בישראל הם כ-80% מהאוכלוסייה), הרוסים שם הם 27.5% (מהם רק 56% אזרחי לטוויה). (למאמר המלא באתר הארץ…)

כמו תמיד לפני רגעים היסטוריים, נבנות בריתות מעוותות כמו הברית שנרקמת בין הימין הדו-לאומי והשמאל הפוסט-ציוני. חברי הכנסת דב חנין מחד"ש וחנין זועבי מבל"ד מצד אחד, רובי ריבלין מהליכוד ומשה ארנס (ליכודניק לשעבר) מצד שני. כאילו ימין ושמאל, יעני שני צדי המתרס. בעצם, שניהם באותה גיגית ואולי באותה רשימה לכנסת הבאה. שמות אפשריים: מפלגת ארץ התנ"ך והקוראן, או מפלגת מוות לציונות. המצע יקרא לסיפוח ארץ ישראל המנדטורית לישות מדינית אחת, שבה לכל האזרחים הזכות לבחור ולהיבחר. […] מול החיבור הפוליטי המוזר הזה, שגורם להיסטוריה להתפקע מצחוק, חובה שתתייצב הברית הציונית. זו שמבינה שהתשובה ההולמת היא חלוקת הארץ. (למאמר המלא בהארץ…)

ביום א' הקרוב, כנס בעירוני ד'. 8 בערב. הנה הפרטים, למי שרוצה לעשות משהו, לא רק להאנח שאף אחד לא עושה.

את ההבחנה הזאת כבר היזכרתי כמה פעמים. אבל כאן יש מבוא מסודר לרעיון הזה, שנועד במקור לקהל גרמני בעיתון Die Zeit. עיקרו של דבר: המוקד של הציונות ההרצליאנית הוא מושג רעיון החירות שמוצא את ביטויו במדינה ריבונית. הציונות של המתנחלים יסודה בגאולת אדמה, ואילו עצמאות מדינית היא רק האמצעי. לא רעיון חדש, כמובן. גירסה באנגלית של המאמר הזה אפשר למצוא כאן באתר.

ב YouTube אפשר לצפות בהרצאתו של אהוד יערי על שינוי דוקטרינת הלחימה הערבית. התפישה של ימי נאצר ואסד האב היתה שצריך להגיע להכרעה במלחמה גדולה, לאחר שארצות ערב יצברו כוח צבאי מספיק לכך. הדוקטרינה היום, המכונה "מוקוומה" מניחה שלא תהיה הכרעה בקרב גדול, ושכיבוש שטח אינו העניין. המטרה היא להביא להתפוררותה של ישראל. בין השאר לכן, אומר יערי, הפלסטינים מתנגדים לחלוקת הארץ. מרתק. ואם עניין אותכם, הנה החלק השני של אותה הרצאה שכולל גם את השקפתו על איזה הסדר אפשר לעשות עם הפלסטינים למרות הכל.

אני מניחה כי בהתבטאויותיו המתוקשרות של רב העיר צפת, האוסר להשכיר דירות לערבים, יש גם משום עבירה על החוק. למרות זאת, חשוב מאוד שלא נראה בעניין המשפטי חזות הכל. גם אם הרב יועמד לדין ואף יורשע, לא יהיה בכך מענה לבעיה המוסרית, החברתית והמדינית שמתפתחת לנגד עינינו. מה שקורה היום בצפת הוא קצה הקרחון של בעיה אסטרטגית של מדינת ישראל – הגידול היחסי המהיר של ערבים ויהודים דתיים או חרדים – והעובדה כי יש בארץ אזורים, כגון הגליל, שבהם המציאות הדמוגרפית כבר מעמתת בצורה חזיתית את שתי הקבוצות. (למאמר המלא בהארץ…)

עמוד חדש כאן בבלוג, ובינתיים יש בו רק הרצאה אחת, מכנס במכללת אחווה. הדיון היה על חינוך לערכים, והזדמן לי לדבר על עוד כמה דברים. למשל על אירגון אלכהולסטיים אנונימיים, וכן זה קשור. בעוד הרצאות מאותו הכנס (יולי תמיר, שלי יחימוביץ', נחמיה שטרסלר, ציפי לבני) אפשר לצפות כאן.