מתוקף התפקיד הקצת מעיק שלקחתי על עצמי, לדווח, לשתף וקצת לבאר את הקנוניה ההולכת ונחשפת נגד טראמפ, שהחלה עוד כשהיה מועמד, ושהתקשורת הישראלית מתעלמת ממנה אף על פי שהולכת לבוא רעידת אדמה בארצות הברית שחבל על הזמן, אז הפעם אין ברירה אלא להסביר איזה מונח טכני שבלעדיו קשה להבין את החדשות הבאות מעבר לים. המונח הזה הוא: Unmasking. והוא מפתח להבנת חלק מהמעשים הכי חמורים שעשה, ככל הנראה, ממשל אובמה, בניסיון לרגל אחרי טראמפ ולהכשילו.
אז "אנמסקינג" זה מונח של קהיליית המודיעין חשיפת זהויות של אזרחים אמרקאים שעלו ברשת המודיעין לכאורה בטעות, משום שדיברו עם גורמים שהביון האמריקאי מאזין להם. .הנה הסבר קצר: אמריקה כמו כל מדינה שפויה בדעתה מרגלת אחרי דיפלומטים זרים, סוכנים של מדינות זרות, אזרחים זרים ואחרים שמסיבות טובות יותר או פחות יש טעם לחשוד שאולי הם עוסקים גם בפעילות ביון נגד ארצות הברית. כאשר, נניח, הסי-איי-אי, או האף-בי-אי, מאזינים לאדם כזה – למשל השגריר הרוסי סרגיי קיסליאק בדוגמא הרלוונטית לפלין – הם קולטים הרבה שיחות שלו עם אזרחים אמריקאים. לביון האמריקאי, וגם לאגף הריגול הנגדי באף-בי-איי, אסור להאזין לאזרחים אמריקאים בלי צו בית משפט מיוחד.
לכן, בהעדר צו כזה, יש הליך שנקרא "מסקינג", מיסוך, או הלבשת מסיכה, שבמסגרתו מסירים את כל סימני הזהוי של האמריקאי שהשתתף בשיחה מכל התמלילים, העדויות, הדו"חות וכו'. .אבל יש מקרים – הם אמורים להיות נדירים – שבהם בלי לדעת את זהות האמריקאי המשתתף בשיחה, אי אפשר להבין את השיחה. ולכן אנשים בכירים מאד, ורק בכירים מאד, יכולים לבקש "אנמסקינג" – הסרת מיסוך, כלומר חשיפת זהות האזרח האמריקאי. .ממשל אובמה, מסתבר, השתמש באנמסקינג סיטונאי כדי לעשות מה שבמודיעין האמריקאי קוראים לו: reverse surveillance האזנה הפוכה: כדי להאזין למשל לגנרל פלין, מקליטים גורמים זרים שהוא מדבר איתם ואז עושים אנמסקינג לכל השיחות. או זה בכל אופן החשד. שפלין היה מלכתחילה המטרה של חלק מההאזנות האלה, ושהאזינו לו על ידי בקשות אנמסקינג מתוכננות מראש.
זה דבר מאד חמור. וכבר עכשיו ברור שכאשר השגרירה של ארצות הברית באום, סמנת'ה פאורז (איך היא קשורה לאנמסקינג?), או סוזן רייס, או ג'ימס קומי, או ג'ון ברנן, מפעילים עשרות בקשות של אנמסקינג תוך כדי תקופת המעבר שבין הבחירות לבין כניסת טראמפ לבית הלבן, אז ברור שמשהו מאד מאד מוזר קורה פה. .אז אם מישהו חשב שאובמהגייט זה משהו שעומד להסתיים בפרשת קארטר פייג', או בזיכוי של פלין, הוא כנראה טועה. מפני שפלין, שברור עכשיו שפשוט טמנו לו מלכודת, הוא כנראה רק קצה חוט אל תוך מבוך המעקבים הלא חוקיים של ממשל אובמה אחרי יריב פוליטי שנעשו לכאורה בשיטת ההאזנה ההפוכה.
וזה הפרק השני, עם ד"ר קרעי, חבר כנסת מהליכוד. פתחנו את השיחה בפסק הדין השערורייתי של בג"צ, שאמנם אישר ברוב חסדו לימין לממש את נצחונו בבחירות, אבל בעצם הודיע שאפילו שאריות מן הריבונות לא יוותרו לכנסת. זה באמת אחד מפסקי הדין האקטיביסטיים והשערוריתיים בכל הזמנים. אתם מוזמנים לעיין בטקסט עצמו: זו תמצית נימוקי פסק הדין שפורסמה בינתיים, עד שינתן פסק הדין במלואו.
כשממדי הנזק של מגפת הקורונה החלו להטיל צל על אופק העתיד ברחבי העולם, מיהר יובל נח הררי לשגר שורת מאמרים לעיתונות המקומית והעולמית. עלינו להישמר, הזהיר, שלא להסיק את המסקנות הלא־נכונות מן המגפה. בעוד שחשוב לשמור "על הגבול בין העולם האנושי לבין ממלכת הנגיפים" הרי שסגירת הגבולות בין מדינות תהיה לדעתו טעות. התשובה לנגיף, כתב, היא בשיתוף פעולה גלובלי הדוק יותר, ובמיוחד שיתוף פעולה בין מדענים, לא חזרה אל הלאומיות. הררי, המפורסם שבין האידיאולוגים של הגלובליזם, חש בצדק שחלום "הכפר הגלובלי" היקר ללבו נמצא לפתע בסכנה.
.ובכל זאת היה משהו מוזר במאמרים האחרונים של הררי. הם היו מלאים כדרכו בהכללות אלגנטיות, אלא שלפתע הן נשמעו אנכרוניסטיות ומנותקות מן המציאות בעולם החדש, שתשומת לבו הלכה והתרכזה בסין ובאיטליה. שכן המשבר לא רק הראה שרשת הזיקות הצפופה של העולם הגלובלי מפיצה מחלות באותה יעילות שהיא מפיצה כל דבר אחר, הוא גם הציב מולנו עוד סכנה שחסידי הכפר הגלובלי היטיבו להתעלם ממנה: סין. בניגוד לחלומות על "קץ ההיסטוריה", הסחר הבינלאומי החופשי לא הפך את סין לעוד חברה אחראית בקהילה ניאו־ליברלית בינלאומית, שמאמינה בזכויות אדם אוניברסליות. במקום זאת, המפלגה הקומוניסטית הסינית, המשטר הרצחני ביותר בתולדות האדם, ניצלה את הסדר הזה כדי לגנוב טכנולוגיה, לשעבד אומות חלשות, לזהם, לרמות ולרמוס כל מה שנקרה בדרכה להגמוניה הכלכלית שאליה היא שואפת. הנגיף ומסכת השקרים סביבו הזכירו לכולנו עם מי יש לנו עסק.
הם גם הדגימו בבהירות את חוסר האונים של ארגונים בינלאומיים כנגד בריונות כלכלית ופוליטית. הארגונים הללו לא רק נכשלו בעצירת בריונים, הם גם לא היו אפקטיביים בעזרה לנזקקים. בזמן שהנגיף הימם את מערכת הבריאות של האיטלקים, העיתונות העולמית מלאה בידיעות על מדינות אחרות באיחוד האירופי שאגרו והסתירו ציוד רפואי ומסכות כדי לחמוק מנוהלי העזרה ההדדית של האיחוד.
להררי לא היה הרבה מה לומר על הקריסה האפשרית של האיחוד האירופי, או על איך הטעתה המפלגה הקומוניסטית הסינית את העולם, בשיתוף עם ארגון הבריאות העולמי, שהפך אסקופה נדרסת לרגליה, עד שהיה מאוחר מדי: טיסות המשיכו לצאת מווהאן לרחבי העולם אחרי שסין אסרה על טיסות פנימיות משם. הררי בחר להפנות את זעמו דווקא כלפי הנשיא דונלד טראמפ, המנהיג האמריקאי הראשון מאז 1972 שהעז להציב גבולות לענק הסיני. מדיניות "אמריקה תחילה" של טראמפ הדגימה, לדעת הררי, את הרעיון הישן והרע של אגואיזם לאומי. בתגובה להודעת טראמפ שישעה את התרומה האמריקאית לארגון הבריאות העולמי, הודיע הררי שיתרום לארגון מיליון דולר. התגובה הנאותה לנגיף, הסביר בחשבון הטוויטר שלו, היא "סולידריות גלובליות ונדיבות". ויש עוד מדינה שלה שמר הררי את חצי ביקורתו — ישראל. בנימין נתניהו, טען, הופך את ישראל לדיקטטורה בחסות הקורונה. מתברר שהדיקטטורה בסין, שם הפכו ספריו של הררי לרבי מכר, מטרידה אותו פחות.
אין זו הפעם הראשונה שהררי מוכן לעשות הנחה לדיקטטורות. לכבוד התרגום לרוסית של ספרו "21 מחשבות על המאה ה–21" החליף הררי, כידוע, את ביקורתו על פוטין בתוכחה נגד טראמפ. אבל הפעם, אל מול המגפה, גמישותו המוסרית של הררי לא היתה הבעיה היחידה. הפעם עמדו למבחן גם השקפותיו כהוגה פוליטי וכהיסטוריון, וקשה לומר שהן צלחו את האתגר. אם אתה רוצה להגן על הגלובליזם מפני מתקפתו של וירוס, אי אפשר לתאר את הלאומיות במערב כסוג של אגואיזם ובו בזמן לעצום עין לנוכח העובדה שהסדר העולמי שעליו אתה ממליץ חסר לגמרי נוגדנים שיכלו לרסן את האגואיזם הדורסני של סין. מי שמבקש שייקחו ברצינות את דעותיו על הסדר העולמי, צריך לפני הכל להתמודד ביושר עם הכישלון המהדהד שזה עתה חזינו בו, ולהסביר למה העמים פנו באופן אינסטינקטיבי למדינות הלאום, אף על פי שהאליטות הליברליות עשו כל שביכולתן להשחיר את פני הלאומיות במשך יותר משבעה עשורים.
מתברר שהיו למי שפנו למדינת הלאום כמה סיבות טובות לעשות זאת. הראשונה היא סולידריות. חברות לאומיות מסוגלות לעורר באזרחיהן אלטרואיזם ונכונות להקרבה עצמית. למרבה הצער, מסגרות גדולות יותר כמו "האנושות" או "אירופה" לא מצליחות לעשות זאת, לפחות לפי שעה. מפני שלאומים, כפי שהזכיר לנו לאחרונה יורם חזוני, בספרו המשפיע "The Virtue of Nationalism", דומים במובנים מסוימים למשפחות מורחבות: הם קושרים את בניהם ובנותיהם בקשרים של "נאמנות הדדית".
הסיבה השנייה לפנייה ללאומיות, זו שניאו־ליברלים אוהבים עוד פחות שמזכירים להם, היא הדמוקרטיה. לפי שעה מדינות הלאום הוכיחו שהן מאפשרות לבני אדם שליטה על גורלם, יותר מכפי שיש להם במסגרות אחרות. "הגדרה עצמית" — אולי מוטב לומר "ריבונות עצמית" — אינה אקט חד־פעמי של הכרזת עצמאות. היא צורה מתמדת של פעילות קולקטיבית שמקנה ליחידים ועמים אפשרות אפקטיבית לבחור בעצמם את דרכם. כשמדברים על "מהותה" של הדמוקרטיה, על זה צריך לדבר לפני הכל.
אבל כל זה נדחק אל מחוץ לשולי התודעה הפרוגרסיבית. בדיכוטומיה הכוזבת שכפה הניאו־ליברליזם על השיח הפוליטי שלנו יש רק שני קטבים מנוגדים: בצד שמאל יש זכויות אדם מופשטות ואוניברסליות, ובצד ימין יש לאומנות של דם ואדמה, שהיא מין פשיזם בהתהוות. את התמונה הפשטנית והמטעה הזאת אפשר למצוא כמעט בכל מאמר שני של מרדכי קרמניצר, זאב שטרנהל או כל אחד משותפיהם הרבים לדרך.
מתוך הדיכוטומיה הזאת נובעת, כמו מאליה, הונאה משתמעת: היא מגניבה אל השיח את התחושה העמומה כאילו מובן מאליו שהדמוקרטיה נמצאת בקוטב זכויות האדם, ואילו הלאומיות היא יריבתה הטבעית. אבל חסידיה של עמדה זו לא עוצרים בדרך כלל לחשוב על כך שככל שחזון זכויות האדם האוניברסליות נמסך לתוך אמונתם בגלובליזם, כך נעשה פחות ברור מה יהיה המכניזם הפוליטי שבאמצעותו יבחרו אנשים את מנהיגיהם, ואיך יוכלו להבטיח שמנהיגים אלה יתחשבו ברצונם.
ואכן בפועל הולך ומתברר שככל שמוסדות מבקשים "להתעלות" מעל הלאומיות, כך הם "מתעלים" גם מעל הדמוקרטיה. איחוד אירופה הוא דוגמה אחת. בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג הוא דוגמה בולטת עוד יותר: הוא תובע לעצמו סמכות על בני אדם שלא בחרו בו ולא יכולים לשנותו, ומפעיל עקרונות ליברליים תוך שהוא כופר בבסיס הדמוקרטי של ממשל בהסכמת הנמשלים.
צורת החשיבה הזאת פגעה לא רק בדמוקרטיה אלא גם בליברליזם, שכן היא צימצמה את מושג החירות למה שישעיהו ברלין קרא "חירות שלילית" — חופש מכפייה חיצונית. את הממד החשוב יותר של החירות האנושית, הממד הפוליטי של שותפות בריבונות, היא דחקה אל מחוץ לדיון. ולכן היא לא רק מחמיצה את הקשר בין חירות לדמוקרטיה, אלא גם את העובדה שהדמוקרטיה נשענת על ערבות הדדית, כלומר סולידריות. זה הדבק הרגשי המחבר שגורם לאזרח להשתמש בפתק ההצבעה שלו כדי לקדם את מה שלפי דעתו הוא טובת הכלל.
וירוס הקורונה הזכיר לנו את כל זה בבת אחת. הוא הזכיר לנו שבשעת הדחק אנחנו סומכים על מדינת הלאום, על ממשלתה ועל גבולותיה, שיעזרו לנו להגן על עצמנו. מפני שקהילה לאומית, בניגוד להפשטה אוניברסלית, אינה רק "אמנה חברתית", ובדיוק לכן היא יכולה לסמוך על הנכונות של אזרחיה להקריב לא רק למען עצמם, אלא גם למען אחיהם. מה שהאיטלקים — או הישראלים, או הבריטים, או היוונים או ההולנדים — מוכנים לעשות למען בני עמם רב יותר ממה שהם מוכנים לעשות למען בני עמים אחרים. אפשר להצטער על העובדה הזאת, אפשר להטיח בה קללות פרוגרסיביות קפואות, אבל זו עובדה. וכשצריך לדרוש מאנשים אלטרואיזם, לעתים אפילו הקרבה עד מוות, זו עובדה קריטית. האופק הגלובליסטי של מה שנקרא היום שמאל — בפועל ניאו־ליברליזם שבמרכזו פרטים נושאי זכויות אדם אוניברסליות — לא מציע מסגרות אפקטיביות של סולידריות. יתרה מזאת, הוא עבר מוטציה מרחיקת לכת כל כך לכיוון אינדיבידואליסטי עד שנעשה עוין לעצם הרעיון של סולידריות. סביב הציר של 1968, ביצע השמאל בכל המערב תפנית חדה מסולידריות מעמדית (שנכשלה) לכיוון הפוליטיקה של האותנטיות האישית — תפנית, אפשר לומר, ממרקס לניטשה, או מקומוניזם לאקזיסטנציאליזם.
אף על פי שההצדקות הפילוסופיות באו מאירופה, התנופה הרגשית באה מאמריקה. שם הסוציאליזם תמיד היה חלש והאינדיבידואליזם טבעי. לכן אין הפתעה בכך שבחלוף הזמן התמוססה הסוציאל־דמוקרטיה של הניו־דיל ופינתה את מקומה לאינדיבידואליזם של רייגן. מה שנוטים לשכוח בסיפור הזה הוא העובדה שהתפנית האינדיבידואליסטית התרחשה בשמאל לפני שכבשה את הימין בסערה. תרבות הנגד של שנות ה–60 נטשה את הסוציאליזם של השמאל הישן לטובת שאיפה לאותנטיות אישית. זו היתה מורשתם של "ילדי הפרחים", וכך קרה שכשרייגן הופיע בזירה בעצם לא היתה לו אופוזיציה של ממש.
למעשה האינדיבידואליזם של השמאל היה רדיקלי אף יותר מזה של הימין. בימין השמרני האמריקאי, עם כל מחויבותו לשוק החופשי ולאידיאל ה–self–made man, תמיד היו גם שלושה חישוקים ששירטטו את גבולות האוטונומיה הקדושה של היחיד: אלוהים, אומה ומשפחה. השמאל התנגד לשלושתם. למעשה אפשר לומר שמה שאנחנו מכנים שמאל אינו ביקורת על האינדיבידואליזם של הימין, אלא התקפה על חישוקי הסולידריות שנועדו להגבילו.
אפשר אמנם לחלוק על תיאור כזה ולומר שאופנת הפוליטיקה של הזהות דווקא מרחיבה את מעגלי הסולידריות לקטגוריות נוספות, כגון מגדר, גזע, קבוצה אתנית או העדפה מינית. אבל מגמה זו מעלה על נס את הזהות רק כאשר זו מתרחקת מפוליטיקה ומתרכזת בסימבולי, והיא עוסקת בעיקר במכסות ייצוג במוסדות האליטה ובמקצועות היוקרה, או לחלופין בניסויים "אירוניים" בחציית גבולות מגדריים. אלה לא דברים שעשויים לדבר אל המעמדות העובדים שאולי איבדו את משרותיהם לעובדים בסין או למהגרים לא חוקיים, ושכאשר הם מתלוננים על כך הם סופגים מטר קללות מתנשאות על השקפותיהם המיושנות, שלא לומר החשוכות. "הנאחזים מאחור", קרא להם אובמה. "הבזויים", החרתה החזיקה אחריו היורשת המיועדת, הילרי קלינטון.
אבל חרף הניסיון המתמיד לבזותם כשונאי זרים, הומופובים, איסלאמופובים וכמובן — איך לא? — "גזענים", "הנאחזים מאחור" דווקא הבינו מה מוטל עתה על הכף: זכויות האזרח שלהם, כלומר הדמוקרטיה עצמה. האליטות המבקשות לפרק את מדינות הלאום בתירוץ של הסלידה מן הלאומיות, מפרקות בעצם את המנגנון הפוליטי של הדמוקרטיה, שהוא כל מה שעומד בין המוני האזרחים לבין הידרדרות למעמד של נתינים. בעקשנותם הם ממשיכים לראות את עצמם לא כאויבי הדמוקרטיה, אלא כקו הביצורים היחיד שיכול להגן עליה מחלומותיה הגלובליסטיים של האליטה. שהרי חלום הכפר הגלובלי נראה הרבה יותר מושך ללקוחות טרקליני העסקים של שדות התעופה, מאשר לאלה החיים בפרברים מוכי ההגירה הלא־חוקית, הפשע והעוני. אם אלה ניצני הכפר הגלובלי, מלמטה הוא נראה יותר כמו חלום בלהות. העשירים ביותר אולי ייהפכו ל"אזרחי העולם" שירגישו בבית בכל מקום, אבל רובנו נהפוך, בהיעדר מנגנונים אפקטיביים של ייצוג, לנתינים של שום מקום.
האינטרנציונליזם של הררי אינו סוג חלופי של סולידריות להמוני האזרחים. הוא ברית בין האליטות הביורוקרטיות של העמים מעל ראשי הציבורים הלאומיים שמתוכם יצאו, אותה ברית שנכשלה באופן בולט כל כך בטיפול במשבר הנוכחי. מובן שמעטים מחוץ למדינות הטוטליטריות יעלו בדעתם למנוע שיתוף של ידע מדעי בשירות המלחמה במגפה. אף אומה מערבית לא נהגה כך. אבל כאשר נדרשת סולידריות בינלאומית ממשית, הדרך אליה לא עוברת בדיכוי הסולידריות הפנימית בתוך מדינות הלאום או עיקור כוחן וביטול גבולותיהן. סדר בינלאומי שיכול להגן על החירות כנראה יהיה בנוי, כפי שחשבו תיאודור הרצל, וודרו ווילסון וג'וזפה מאציני, על משפחת עמים, לא על אנושות אחידה תחת אליטה ביורוקרטית אחת, חובקת עולם. האליטה הניידת, המרבה בנסיעות, ודאי תוכל לזהות את הדימוי הזה מסרטוני הבטיחות במטוסים, דימוי שאולי הגדיל את מוטת הכנפיים האסוציאטיבית שלו בעולם שדרושות לו בדחיפות מכונות הנשמה: אם אתה נוסע בחברת אדם שזקוק לעזרה, שים את מסכת החמצן על פניך לפני שתפנה לעזור לאחרים. ברור למה: אחרי שניות מעטות בלי חמצן, המוח מאבד פונקציות מרכזיות, ואז אינך יכול לעזור לאיש. אם ברצוננו לצאת מן המגפה הזאת במצב סביר, עלינו לקוות שדולנד טראמפ לא ישעה לעצות האחיתופל של יובל נח הררי וידאג לאמריקה תחילה, ובעיקר לשיקום כלכלתה. האלטרנטיבה — שהררי אינו מבחין בה כמדומה, אף על פי שהיא כבר נוקשת בדלת — תהיה שסין תספק לאירופה את תוכנית המרשל הבאה. מה יכול להיות המחיר של התפתחות כזאת, מפחיד לחשוב.
לא חשבתי באמת שיבוא יום ובג"צ יקבל לדיון את תוצאות הבחירות. וזה אחרי שהוא דחה את ההחלטה בעתירות נגד נתניהו לאחרי הבחירות, ולמקרה שהשאלה אם נתניהו יכול להרכיב ממשלה יהיה רלוונטי. כלומר הם שלחו את כולנו לבחירות, בלי לומר לנו אם בסוף הם יבחרו לפסוק שהצבענו לחינם. לא יתואר.
את הדברים האלה כתבתי לפני 13 שנים. לא חשבתי שהיום הזה באמת יגיע:
"עכשיו חסר שבית המשפט יעשה להליך הבחירות מה שעשה ברק לדיני חוזים ולחקיקה: שיחליט שמותר לו לפסוק למה באמת הציבור היה צריך להצביע, ולשנות את תוצאות הבחירות. אז תהיה לנו דמוקרטיה מושלמת." (מעריב, 10 ליולי 2007)
תחת הנושאים Uncategorized | מאת גדי טאוב סגור לתגובות על לא חשבתי באמת שיום אחד זה יקרה
אם תיק 4000 יוליד תקדים של הגדרת סיקור אוהד כשוחד, הוא עשוי להתברר כציון דרך משמעותי במדרון החלקלק שסללו בעבורנו המהפכה החוקתית ותורת "הפרשנות התכליתית" שהביאה בכנפיה. בתחומים רבים של המשפט כבר עתה שוררת בישראל מעין אנרכיה חוקתית. עכשיו יצטרף לזה עוד תחום שבו השרירותי יחליף את הצפוי והסדור. כלומר, מלבד הבעיה שהכל ערים לה — החדרת עיניו ואצבעותיו של האח הגדול אל אחורי הקלעים של העבודה העיתונאית — זה יהיה גם עוד ניצחון של העמימות על הבהירות.
במדינות דמוקרטיות מתוקנות עמימות היא סיבה מספקת כדי למחוק עבירה מספר החוקים. אבל לא כך בישראל של עידן האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של השופט אהרן ברק. ברק, כפי שכבר הבחינו אחרים, חתר דווקא לעמימות. ולא במקרה. במאבקו למקם את השופטים מעל המחוקקים הוא נדרש לשחרר את הפסיקה מן החקיקה, כלומר את הפרשנות מלשון החוק. במובן זה אפשר לומר שהחתירה לעמימות היתה בלב המהפכה הפוסט־מודרנית שהוביל ברק נגד שלטון החוק בישראל: ככל ששוללים מן החוק את משמעותו הברורה, כך מתעצם כוחו השרירותי של השופט. העמימות שהוא מייחס למלות החוק היא שמאפשרת לו לכפות את עמדתו הפרטית על הפסיקה.
משום כך הפליג ברק בדברים על ההבדל בין "גוף" הטקסט לבין "הנשמה האופפת אותו". ומאחר שהנשמה חשובה יותר מן הגוף, כמובן, התוצאה היא שהנשמה שמחוץ לטקסט גוברת על המלים המופיעות בו. המובאה היא מפסק דין אפרופים הידוע לשמצה (1995), שעשה שמות ביכולת של אנשי עסקים ישראלים לנסח חוזים מחייבים, משום שהתיר לשופט להחליט על פי מה שאמור להיות לדעתו בחוזה, במקום על פי מה שיש בו בפועל. "המלים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הכתוב", כתב שם ברק. למעשה, "במקרה המתאים מותר וגם ראוי לתת לכתב פירוש ליברלי, אפילו הוא עומד, לכאורה, בניגוד למלים המפורשות".
ולא מדובר חלילה באיזה חריג יוצא דופן של ניסוח לקוי זה או אחר. מדובר בתיאוריה מתחום "מדע הלשון", הכופרת ברעיון שיש למלים משמעות בהירה כל עיקר: "מדע הלשון ומדע המשפט שוללים את הפרופוזיציה, כי הלשון היא ברורה 'כשלעצמה'", כתב. "עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני: 'אין מלים 'ברורות' כשלעצמן. אכן, אין לך דבר פחות ברור מהקביעה כי המלים הן 'ברורות'" (שם).
מה שמטריד עוד יותר, הוא שתיאוריה פוסט־מודרנית זו של הלשון חלה לא רק על חוזים והסכמות בין אזרחים שאולי התרשלו בניסוחיהם, אלא גם, לדעת ברק, על החוק הפלילי, שאותו מנסחים בקפידה מחוקקים, בעזרתם המקצועית של משפטנים. "מלותיו של החוק אינן מבצרים שיש לכבשם בעזרת מילונים", כתב על החוק הפלילי בפסק דין מזרחי (1980), "אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק". לא מעט מלומדים, חלקם אוהדי ברק מובהקים, נבהלו מהרעיון הקיצוני הזה. ובצדק.
משום שהמשפט אינו רק "מדע" כמובן, ולא מדובר כאן בתיאוריה אוונגרדית ממחוזותיה הנידחים של הפקולטה למדעי הרוח. המשפט הוא קודם כל פרקטיקה, והיא עוסקת בדיני נפשות. וכפרקטיקה הבהירות היא לב מאמציה, ואליה היא צריכה לחתור. ולא בכדי. אדם חייב לדעת מה הם החוקים שמצופה ממנו להישמע להם, ואיפה עובר הגבול שאסור לו לחצות. אחרת, אין דרך לייחס אחריות משפטית לאיש.
אם אין לך דרך לנחש מתי יהפכו מעשים כשרים לעבירות בדיעבד, אז משמעותו של המושג "חוק" משתבשת בשורשה. במצב כזה אין חוקים, רק מקרים פרטיים. ואם אינך יכול לדעת מתי ועל סמך מה יכול מישהו להפוך את מדרך רגלך משכבר למוקש, אין לך הגנה מפני כוחה של הרשות. עמימות, במלים אחרות, היא פתח לשרירות השלטון, ולכן היא תו היכר מובהק כל כך של האפלים במשטרים.
כפי שהבחין ג'ורג' אורוול ברומן הדיסטופי "1984", עמימות אינה תופעת לוואי מקרית של הטוטליטריות, היא הבסיס הפוליטי והפסיכולוגי שלה. שיעבודו של גיבור הרומן, וינסטון סמית', נעשה שלם לא כשהוא נכנע ומסכים להודות במה שיכתיבו לו, אלא לאחר ש"האח הגדול" גוזל ממנו את הביטחון במשמעותן של המלים שבפיו.
מאחר שברק עצמו הוא וירטואוז רטורי לא מבוטל, אפשר לומר שהוא לא רק טען שמשמעות היא דבר גמיש, אלא גם הדגים כיצד אפשר ללהטט במלים כך שמשמעותן תתהפך. על חילוף כזה במשמעות המלים "סובייקטיבי" ו"אובייקטיבי" הרי נשענת כל תורת "הפרשנות התכליתית" שלו. לפי תפישה זו, על השופט המפרש להתאים את הפירוש ל"תכלית" שאליה מכוון החוק, ולאו דווקא למלותיו. אבל התכלית, מתברר מיד, אינה הכוונה שלשמה קידמו המחוקקים את החוק, מפורשת ככל שטרחו לעשותה. כוונת המחוקק הממשי היא לפי ברק רק התכלית ה"סובייקטיבית" של החוק. התכלית ה"אובייקטיבית", לעומת זאת, היא זו שראוי שתהיה לחוק בהקשר חברתי משתנה, כלומר בשעת הפרשנות ולא בשעת החקיקה. כך יוצא, שדעתו האישית של השופט זוכה למעמד שמעל כוונת המחוקק, בחסות הטענה המתעתעת שהטעם הסובייקטיבי של השופט הוא בעצם "התכלית האובייקטיבית" של החוק. מאחר שעמדה זו הלכה והתבססה במערכת המשפט הישראלית, אין לאזרח או לעורך הדין המייצג אותו דרך לדעת בביטחון מה משמעותו של חוק, עד שלא החל הדיון בבית המשפט, והצדדים זכו לשמוע את דעתו של השופט המסוים היושב בדין. המערכת נהפכה לאנרכית במובן עמוק. לא פלא אם כן שעורכי דין ישראלים נוהגים להזהיר את לקוחותיהם — שמעתי זאת יותר מפעם — שבתי משפט ישראליים הם "קזינו".
לפיכך, נדמה לי שאת הבעיה הטמונה בהפיכת הסיקור האוהד לשוחד צריך להבין לאור סכנת השרירות ההולכת וגוברת של המערכת, שהפכה את העמימות ללחם חוקה. הבעיה לא תהיה שכל סיקור עיתונאי יהפוך מעכשיו טרף להתערבות אלימה של החוק הפלילי, אלא שעבירת הסיקור כשוחד היא כה עמומה, שהיא תפתח עוד פתח לאכיפה בררנית ותגביר עוד את טשטוש הגבולות בין הפלילי לפוליטי. מן הסתם עבירה מעורפלת זו גם תוסיף לגורמי האכיפה עוד שכבה של הגנה מפני ביקורת, מוצדקת ושאינה מוצדקת כאחת. שהרי לא צריך מגדת עתידות כדי לנחש מה עתיד לקרות כאן: את העבירה החדשה לא יחפשו אצל הכתבים שנהפכו למשרתים נאמנים של גורמי האכיפה, למרות שגם את שירותי הדוברות שהם מספקים למי שהם אמורים לסקר אפשר לתאר במונחי שוחד, לא פחות משאפשר לעשות זאת לגבי סיקור אוהד הניתן לפוליטיקאים. אבל איש הרי לא חושב שדבר כזה יקרה. מה שיקרה הוא שעיתונאים ופוליטיקאים שאינם מוצאים חן בעיני האליטה המשפטנית יהפכו לטרף קל.
לכן, כמדומה, אין זה מקרה שעיתונאי השמאל תומכים בכזאת התלהבות ביצירת עבירה שעל פניו תפגע באופן חודרני גם בחופש הפעולה שלהם עצמם. אין זאת אלא שהם משערים שלא הם יהיו מטרה לאכיפת הכללים החדשים, כלומר מראש הם מניחים שהאכיפה תהיה בררנית.
הכניעה המבישה של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לפרקליטות גם בעניין הסיקור האוהד כמתת שוחד תוביל, אם כן, להעמקה מסיבית של הפוליטיזציה של האכיפה. חוסר העניין של מנגנוני האכיפה ושל העיתונות המשרתת אותם בפרשת איתן כבל, בחוק "ישראל היום" ובמעורבותם של פוליטיקאים בכירים בתן־וקח סביבו, ויחסם העצל למצג השווא שבעזרתו השיגה החברה של בני גנץ עסקה גדולה עם המשטרה ללא מכרז — כבר עכשיו אומרים דרשני. ברור כשמש שהעבירה החדשה תקל עוד את השימוש הסלקטיבי בחקירות ובאישומים, וברור גם מי יאותרג ומי ייפגע.
כל זה נראה אולי הגיוני, אם מניחים שמניעת שחיתות היא רק "התכלית הסובייקטיבית" של תיקי נתניהו, בעוד ש"הנשמה האופפת" את גוף התיקים, זו שמסתירה את הפנים החי של תכליתם האובייקטיבית, היא השאיפה להשליט את מי שברק כינה "המיעוט הנאור" על הרוב החשוך. או במלים פשוטות יותר — פשוטות מספיק כדי שנוכל אולי לסמוך על משמעותן הבהירה — האמצעי הוא חקירה פלילית, אבל המטרה היא פוליטית.
תומכי ההיפר־אקטיביזם השיפוטי בישראל מרכזים עכשיו את מאמציהם בניסיון להרגיל אותנו לסמכות חדשה שבית המשפט מבקש לספח לעצמו: האפשרות לפסול חוקי יסוד. הדוקטרינה הקודמת שאליה כבר התרגלנו אמרה שחוקי יסוד הם "פרקי חוקה", ושלאורה של אותה "חוקה" בית המשפט מוסמך לפסול חוקים. עכשיו רוצים ממשיכיה של "המהפכה החוקתית" סמכות לפסול גם את פרקי החוקה עצמם.
פירוש הדבר שזכות המלה האחרונה בנושאים ערכיים ויסודיים תעבור מבית הנבחרים לבית המשפט. אם זו אכן התוכנית, יש להניח שהיא תעבוד בשלבים, כפי שמשער ד"ר שוקי שגב במאמרו "מסך עשן: הדיון בחוק הלאום הוא הכנה לקראת פסילת פסקת ההתגברות" (אתר "מידה", 28.9). הנדבך הראשון כבר הונח מעצם העובדה שבית המשפט לא דחה על הסף את העתירות נגד "חוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי". כך קבע בית המשפט במשתמע, ובאופן חד־צדדי, שדיון כזה הוא בתחום סמכותו — דבר מרחיק לכת בפני עצמו. יש להניח שהשלב הבא יהיה דווקא מרגיע, כמיטב המסורת של מרבורי נגד מדיסון (פסק הדין של בית המשפט העליון בארה"ב מ–1803, שבו ביסס לעצמו את הסמכות לפסול חוקים). בג"ץ ודאי יודיע שחוק הלאום כשר, ותומכי החוק ינשמו לרווחה. אבל אז נתעורר לבוקר חדש ונגלה שהסכמנו, מבלי שנשאלנו, כי לבית המשפט יש סמכות להכתיב למחוקק מה יהיה תוכן החוקה.
לצורך הרדמת הדיון הציבורי לפני ניתוח לכריתת אונה כה מרכזית של השיטה הדמוקרטית, יש צורך, כמובן, במשכך כאבים, או לפחות בחומר מטשטש. וזה נמצא לנו בדמות תיאוריה על "תיקון חוקתי שאינו חוקתי", שאותו מותר לפסול בשם "עקרונות היסוד של השיטה".
מאחר שיש לנו בארץ מומחה בעל שם לנושא הביקורת החוקתית על תיקוני חוקה, ד"ר יניב רוזנאי שמו, גם הרשתות החברתיות וגם העיתונות געשו סביב פוסט ארוך שלו בפייסבוק, שהתגלגל בהמשך לראיון ב"לונדון וקירשנבאום" (ערוץ 10, החל מהדקה ה-18). בפוסט הביא רוזנאי שפע דוגמאות למצבים שבהם בתי משפט עליונים, מהודו ועד גרמניה, מתערבים בתיקוני חוקה. מרוב עצים הקשה רוזנאי על קוראיו לראות את היער. אפשר כמובן לעבור עץ עץ ולהראות, בניגוד לדעתו של המחבר, למה ישראל לא יכולה לטפס עליו. אבל חשוב בהרבה הוא היער, שבכללותו אינו רלוונטי למצב הישראלי: בניגוד לדוגמאות של רוזנאי, על ישראל אי אפשר לומר שיש לה חוקה (כפי שהראה לאחרונה בפירוט רב פרופ' מני מאוטנר, במאמר ב"שנתון הישראלי לזכויות אדם", 2018). וכמובן אין לה חוקה שלמה. לכן לא מדובר כאן בהתערבות שיפוטית ב"תיקוני חוקה". מדובר בניסיון של הרשות השופטת להיכנס לנעלי האסיפה המכוננת, על דעת עצמה, ולנכס לעצמה זכות וטו על גוף החוקה שטרם נכתבה. אם חלילה יקרה כדבר הזה, נוכל להודיע על ביטול רשמי של המשטר הדמוקרטי בישראל.
כדי להבין איך רעיון מופרך עד כדי כך התקבל בשלווה יחסית על ידי רבים, לא מספיק להישאר בחדר הניתוח ליד הפציינט שהורדם, אלא צריך לראות את ההקשר שאיפשר מלכתחילה להבהיל אותו לבית חולים שדה זה של סוריאליזם משפטי. וההקשר הוא העיוות ההולך וגובר של הפילוסופיה הפוליטית על ידי חכמי המשפט שלנו, ששיכנעו את עצמם, צעד אחר צעד, שעיקר תפקידם הוא להציל את הדמוקרטיה מן הדמוס — כלומר מן העם.
זו הסיבה לכך שהשיח הפוליטי שלנו התמלא בצלצול החלול של הסיסמה "דמוקרטיה אינה שלטון הרוב". לא ייתכן, מזכירים לנו, שדמוקרטיה היא שני זאבים וכבשה המצביעים על התפריט לארוחת הערב, כמו באמרה המיוחסת (כנראה בטעות) לבנג'מין פרנקלין. אבל לא בטוח שהמשל השנון אכן מוביל למסקנה המבוקשת, כי גם שני זאבים, כבשה ובית משפט עליון אינם דמוקרטיה. אם יש רוב לזאבים, והם אנטי־דמוקרטים, אז הם יאכלו את הכבשה בכל מקרה, ואולי גם את השופטים (או לפחות יצביעו, בתום הארוחה, על פירוק בית המשפט). והרי זה מה שמטעה בסיסמה "דמוקרטיה אינה שלטון הרוב": אמנם, עקרון הרוב אינו תנאי מספיק (דרושים גם בלמים ואיזונים), אבל הוא בהחלט תנאי הכרחי. אין דבר כזה, דמוקרטיה בניגוד לרצון הרוב.
אין בדעתי להכחיש שיש כמה וכמה בעיות בתפישת הדמוקרטיה של חלק מהשותפים בקואליציה הנוכחית. אבל למרות שהקואליציה אמורה להיות הזאבים במשל, הבעיות האלה לא מצדיקות את ההיסטריה של חסידי האקטיביזם כנגדה: זה פשוט לא נכון שהקואליציה הזאת מסכנת את יסודות הדמוקרטיה או את בלמיה המהותיים (בינתיים אפילו פסקת התגברות צנועה היא לא העזה לחוקק). לעומת זאת, בחסות ההיסטריה והצעקות זאב זאב, הכבשים דווקא כן מאיימות על הדמוקרטיה בישראל, ובעיקר מאז שאימצו לעצמן פילוסופיה היוצרת הפרדה מלאכותית בין תוכן לצורה.
על פי הפילוסופיה הזאת יש להבדיל בין "דמוקרטיה מהותית" (בפועל: ליברליזם במובן הצר) לבין דמוקרטיה פרוצדורלית (בחירות). כך הונחה התשתית לטענה שיש להציל את המהות מפני הפרוצדורה, כלומר את החירות מפני הבחירות. אבל בדרך למסקנה זו עיוותו המשפטנים לא רק את מושגי היסוד של הדמוקרטיה (שאת כוחה ניסו במודע להגביל), אלא גם את אלה של הליברליזם (שעליו רצו בכנות להגן).
ההפרדה בין "המהות" ל"פרוצדורה" מנתקת בין הממד הפרטי של מושג הזכויות לבין הממד הפוליטי שלו. היא מעניקה לפרטי מעמד של תוכן, ומורידה את הפוליטי לדרגת צורה ריקה. כך היא ממקמת את החירות בגדרי תחום הפרט, כחופש מהתערבות חיצונית, ונוטלת ממנה את עומקה ותשתיתה. כי האדם הוא יצור חברתי והוא חופשי רק במסגרת החברה, כאשר הוא אוחז בעצמו בריבונות הפוליטית. בלי שיש לו חלק בריבונות הוא מודר משותפות בקביעת אספקטים מרכזיים של גורלו, כלומר הוא הופך מאזרח לנתין.
בתוך המסגרת המושגית המפרידה בין הפרטי לציבורי יש לסיסמה "דמוקרטיה אינה שלטון הרוב", אם כן, תפקיד חשוב בשיבוש הדיון. תוך הפניית תשומת הלב לסוגיית זכויות הפרט והמיעוט היא דוחקת לקרן זווית את השאלה המכריעה לגבי כל צורת שלטון: מיקומה של הריבונות. מאחורי המסך המטשטש הזה מציע לנו בית המשפט העליון הצעה מתעתעת: להגן על זכויותינו על ידי ויתור על ריבונותנו — שאותה נמסור לידיו. אבל זו סתירה עצמית, כמובן.
שכן הזכות לבחור ולהיבחר אינה "פרוצדורה". היא החשובה שבזכויותינו, מהותית ופרוצדורלית כאחת. מהותית, משום שבאמצעותה יוצאת לפועל שותפותנו בריבונות; ופרוצדורלית, מפני שיכולתנו להדיח את הממשלה ולמנות אחרת היא — ולא הפטרנליזם הנאור של שופטים — שמגינה עלינו מפני שרירות שלטון.
אז נכון שיש צורך להגן על הדמוקרטיה מפני עווית פראית של רוב מזדמן. אבל אי אפשר בשם הסכנה הזאת לשלול מהרוב הקבוע את הסמכות להחליט בעצמו על ערכי היסוד שלו. ואם חלילה יפסיקו ערכיו של הרוב להיות דמוקרטיים — כמו בתסריטי האימה שנזרקים לאוויר במסגרת הוויכוח, המתארים כיצד הרוב יחליט לגזול את זכות ההצבעה של ערבים, שמאלנים או ג'ינג'ים — אז שום בית משפט לא יוכל למנוע את חורבן הדמוקרטיה. כי דמוקרטיה אי אפשר לכפות. ומי שינסה לעשות זאת מכס המשפט, בלי ספק יפגע בעקרון יסוד של השיטה: ממשל בהסכמת הנמשלים.
תחת הנושאים Uncategorized | מאת גדי טאוב סגור לתגובות על הרוב יחליט על ערכי היסוד שלו
כותב השופט סולברג: "בתחילה ביקש המחוקק להגביל את שהותם של המסתננים במשמורת לתקופה בת שלוש שנים, בכפוף לעילות שחרור בערובה שנקבעו בחוק; ברם, בית משפט זה מצא כי ההסדר איננו חוקתי, בשל פגיעתו הבלתי מידתית בזכות החוקתית לחירות (בג"ץ 12/7146 אדם נ' הכנסת, פ"ד סו(1) 717 (2013)). המחוקק הפנים את הביקורת של בית המשפט, טיכס, תיקן ותיכן, וקבע הסדר חדש, שעיקרו בקיצור תקופת השהייה במשמורת לשנה אחת, לצד החזקתו של המסתנן במתקן שהייה פתוח. ואולם, אף לגבי הסדר זה מצא בית המשפט כי ההסדר איננו חוקתי, והנושא שב אל פתחו של המחוקק (בג"ץ 13/8425 איתן מדיניות הגירה ישראלית נ' ממשלת ישראל (2014.9.22); להלן: עניין איתן). קשוּב לעמדת בית המשפט, יצר המחוקק מנגנון חדש, שלישי, הכולל שהייה במשמורת לתקופה של עד שלושה חודשים, והפעלתו של מרכז שהייה בו ימצא המסתנן לתקופה מקסימלית בת 20 חודשים. אף הסדר זה – בדבר מגבלת השהות במרכז השהייה – נמצא בלתי-חוקתי, ובית המשפט הורה על ביטולו (בג"ץ 14/8665 דסטה נ' הכנסת (11.8.2015))".
"הנה כי כן, פעם, פעמיים ושלוש, הורה בית משפט זה על ביטולו של הסדר חקיקתי בסוגיה הנדונה, ואנו עתה בפעם הרביעית. עלינו לשמור את נפשנו מן ההרגל, כי הרגל הופך לטבע. ודוק: עד כה נפסלו דברי-החקיקה בסוגיית המסתננים בגלל פגיעה קשה בגרעין הקשה של זכויות האדם, שלילת חירות והגבלת חופש התנועה. המחוקק נתן אל לבו, ועכשיו על הפרק, עניין אחר, כלכלי גרידא. לא זו אף זו: בית משפט זה קדם למחוקק, בהצעה למנגנון של ערבויות כספיות, כתמריץ כלכלי ליציאת שוהים שלא כדין מן הארץ (ראו: דברי השופטת א' פרוקצ'יה בבג"ץ 05/11437 קו לעובד נ' משרד הפנים, פ"ד סד(3) 122, פסקה 63 (2011)); ובהמשך הציע בית המשפט ליישם זאת לגבי מסתננים (דברי השופטת ע' ארבל בעניין אדם, בעמ' 807-808)".
"ההסדר יוצר תמריץ כלכלי לעובד המסתנן לצאת מן המדינה. המשך ההשתקעות בערים והשהייה בישראל, מחזקים את המוטיבציה של המסתננים שלא לצאת מן המדינה, גם כשהדבר יהיה אפשרי. אל מול תמריץ שלילי זה, מבקש הסדר הפקדון ליצור תמריץ נגדי, מידתי, לעידוד היציאה מישראל, לכשיתאפשר לעשות כן; ובכך להגשים את מדיניות ההגירה של ממשלת ישראל. ההסתננות הבלתי-חוקית – פגיעתה רעה (ראו: דברי השופט ס' ג'ובראן בעניין איתן בפסקה 7). בטחון הפנים מתערער, תחושת הבטחון האישי נפגעת, הפשיעה גואה (ראו: פסקה 102 לתשובת המדינה והאסמכתאות שם). תושבי דרום תל אביב, מרכז העיר נתניה, פתח תקווה, רובע א' באילת, רובע ב' באשדוד, ושאר שכונות שבהן ריכוזי מסתננים – סובלים; העול על הקופה הציבורית בגין שירותי רווחה, רפואה, שיטור וחינוך – רב. אכיפת חובות אזרחיות כגון תשלומי מס – קשה (ראו: דברי השופטת ע' ארבל בעניין אדם בפסקה 14). אין זה בלתי-לגיטימי למנוע ממסתננים להכות שורשים בישראל. המדינה אינה רק רשאית לטפל בתופעה; היא חייבת לעשות כן. למדינת ישראל כמדינה ריבונית יש זכות, זכות שהיא חובה, לקבוע את מדיניות ההגירה לתוכה. עקרון זה, המוכר במשפט הבינלאומי, מעניק למדינה מתחם רחב מאד של שיקול דעת בעיצוב מדיניות ההגירה, ובקביעת כלים אשר יאפשרו את מימושה. על המדינה לעשות כן, בטרם תהיה השתקעותם של רבבות מסתננים בישראל עובדה מוגמרת שלא ניתן עוד לשנותה".
תחת הנושאים Uncategorized | מאת גדי טאוב סגור לתגובות על השופט העליון סולברג, בדעת מיעוט, מסביר את כל העוול והאיוולת שבהחלטת בג"צ על ביטול חוק הפיקדון
מה אני אגיד לכם, אהרן ברק איבד את הטאץ'. פעם הוא ידע לעשות את זה ככה שדברים עברו מתחת לרדאר. למשל כשהוא חולל מהפיכה חוקתית באמצע השבעה על רבין, ולאיש לא היה ראש לשים לב לכך שהריבונות החלה לזלוג לבית המשפט. הוא ידע להתחיל לרמוז באוביטרים, ואז להעמיד פנים שהוא רק מיישם את מה שכבר מזמן מקובל במשפט הישראלי. אבל הפעם, זה היה ממש בלי טאץ'. תסלחו לי שאני מייחס את זה לו, ולא לאסתר חיות, אבל מכוון שעדיין יש לו לשכה בבית המשפט העליון, יש לי תחושה שלא עושים כלום בלי להתייעץ איתו, כלומר בלי שהוא מחליט. . אז הפעם הוא עשה, לדעתי טעות בחישוב. כלומר אולי הוא חישב ומצא – בטעות – שבזמן שכולם עוסקים בקואליציה בצל הקורונה, ובזמן שיש הפגנות של ניצןן הורביץ וחבר פוסט-ציוניו, וכל אירגוני הקרן לדה-ציוניזציה של ישראל, שמוכרים לנו בעוד קמפיין שקרי שהמסתננים מובטלים וגווועים ברעב, אולי עכשיו זה יראה לאנשים הגיוני, כצעד למניעת רעב, לבטל את מה שהוא בפועל קרן הפנסיה שהם יכולים לפדות בעזיבתם את הארץ, ואז אנחנו לא נשים לב, שאחרי שלוש שנים שבג"צ דן בחוק הפיקדון, שהוא עצמו הציע כתחליף למעצר מסתננים משיגי גבול, אנחנו לא נשים לב שאין כאן שום דבר שקשור לרעב, אלא דבר אחר לגמרי: ביטול של האמצעי האחרון שהיה לישראל לתמרץ עובדים זרים לא חוקיים לחזור הביתה. . אבל זו היתה טעות בחישוב. מפני שכל העיניים עכשיו על בג"צ, מפני שכל אחד שמוכן להביט במציאות מבין שכמעט הלכנו לבחירות רביעיות בגלל התרגיל האולטרא מתוחכם שלהם של להשאיר את האקדח על השולחן, ולא לגלות לנו אם לדעתם אפשר לצפצף על חוק יסוד הממשלה ולאסור על נתניהו להרכיב ממשלה, או שכבוד יכירו בעקרון נשכח בשיטת המשטר שלנו, העקרון שאומר שהאזרחים קובעים באמצעות "דמוקרטיה פרוצדורלית", כלומר בחירות, מי יהיה ראש ממשלתם. . אז התקיים פה משא ומתן קואליציוני משונה בצל בג"צ, שרק לפני שבועות אחדים ביטל גם את הפרדת הראשויות ומתוך צפצוף על חוק יסוד הכנסת, החל להתערב בענייניו של יו"ר הכנסת באופן שאין לו תקדים לא בדמוקרטיה הישראלית ולמיטב ידיעתי לו בשום דמוקרטיה בעולם, ודווקא עכשיו, כשכולם מבינים שכל ההנמקות החוקיות המפולפלות הן רק כיסוי לעובדה שהאנשים האלה בגלימות, שלא נבחרו, חושבים שהם הריבון ושיש להם זכות לכפות את טעמם וערכיהם על מדינה שלמה, דווקא עכשיו הם החליטו לתקוע לנו בעין את ההתקפה הישירה הזאת על הדמוקרטיה (כלומר הצפצוף על הכנסת) ועל אופייה היהודי של המדינה (חוק הלאום מעניין אותם כמו השלג של אשתקד) באמצעות ביטול בפועל של שניים מנדבכי הריבונות המרכזיים ביותר שיש לכל מדינה, היכולת שלה להגן על הגבולות והזכות לקבוע מי ישתקע בה. . ואם חסר לכם איזה מרכיב בתזמון האיוולת שבטח נראה לשופטים מבריק מאין כמוהו, אז כל זה קורה בזמן שהם עומדים לדון בעתירות שמאיימות לפרק את הקואליציה אחרי שהורכבה. בתור אחד שתמיד אמר שהאנשים חסרי האחריות האלה עוד ימוטטו את בית המשפט כליל ביוהרתם הלא נתפסת, אני חייב להודות שאני כבר לא יודע אם אפשר יהיה להציל את השופטים מההיבריס של עצמם, ואולי ממשלה שאחרי החירום הזה תצטרך לקום על מצע מפורש של הסדרת יחסי הרשויות: ביטול בג"צ בצורתו הנוכחית כחבורת המשובטים של אהרן– המשפחה אם להשתמש בלשונו (בית המשפט העליון הוא כמו משפחה, אמר ברק) – והחלפתו בבית דין לחוקה, ששופטיו ייבחרו בהליך פוליטי, כנהוג בכל רחבי העולם הדמוקרטי, כדי שייצגו את כל קשת הדעות בציבור, ולא את כל קשת הדעות שבין ניצן הורביץ לזהבה גלאון. כי אם לא נעשה את זה, אז אנחנו נמשיך להצביע ימין ומרכז, ולקבל בפועל את מועצת גדולי המשפט לבית מרצ בתור שליטים שאין בילתם. במילים אחרות, אולי פעם הימין יפסיק לפחד מהצל של עצמו וממאמרי המערכת של עיתונות השמאל, ויעשה סופסוף מה שהבוחרים שלחו אותו לעשות.
תחת הנושאים Uncategorized | מאת גדי טאוב סגור לתגובות על אהרן ברק איבד את הטאץ'
שלום לנתיני הבגצוקרטיה הישראלית. שיחה קשה עם ארז תדמור, על איך בג"צ מכרסם עוד ועוד לא רק באופיה היהודי של המדינה (חוק יסוד הלאום מעניין אותו כמו השלג דאשתקד) ולא רק בדמוקרטיה שלנו (שזה ברור אחרי שהוא ירק לכנסת על הראש) אלא בעצם הריבונות. כי ביטול כל ניסיון של המדינה לשלוט בגבולותיה, ובמי ישתקע בה, פירושו אבדן של נדבך רציני בריבונות.
תחת הנושאים Uncategorized | מאת גדי טאוב סגור לתגובות על הבגצוקרטיה הישראלית – שיחה עם ארז תדמור
