ביל בר התובע הכללי של טראמפ הודיע היום שככל הנראה אובמה וביידן לא יובאו לחקירה פלילית על פי המסתמן מעבודתו של התובע המיוחד ג'ון דורהאם, שמונה לחקור כיצד ולמה נפתחו חקירות נגד טראמפ על פי תיאוריה קונספירטיבית מופרכת כאילו הוא סוכן של פוטין. . יש בהודעתו כמה אלמנטים שכדאי לשים לב אליהם, והראשון הוא שביל בר לא ייתן, כך אמר, להפוך את החקירה למכשיר נקמה. "זה לא יהיה תרגיל של מנה כנגד מנה", אמר. "הדרך היחידה למנוע סטנדרטים כפולים היא להחיל אותן אמות מידה על שני צידי המעבר [כלומר על שתי המפלגות]". זה כשלעצמו ראוי להערכה וגם מסביר למה כל הניסיונות להכפיש את בר כבובה של טראמפ משכנעים רק את המשוכנעים מראש. . שנית, הוא אומר, במשך זמן רב מידי מערכות האכיפה גויסו למטרות פוליטיות. בקטע שלא צוטט בידיעה שבעיקר עליה הסתמכתי כאן, הוא אומר מילים חריפות מאד על מה שנעשה תחת ממשל אובמה: "מנגנוני האכיפה והמודיעין של ארצנו היו מעורבים בקידום נרטיב כוזב, וחסר בסיס לחלוטין, כנגד הנשיא, אודות שיתופף פעולה עם הרוסים". אז מי שירצה להסיק מההודעה שאין "אובמהגייט" יתקשה לעשות זאת: בר מבין היטב שהיתה כאן קנוניה נגד נשיא, ושהיא התנהלה על פי "סטנדרטים כפולים" עבור שתי המפלגות. אבל, לפי דעתו, מה שצריך כדי לשקם את מערכות האכיפה הוא להרחיק אותן מפוליטיקה, לא לגייס אותן מחדש, למטרה ההפוכה.
עוד ראוי לציין שהשקפה זו נסמכת גם על כבוד עמוק לדמוקרטיה, שאצלנו לא קיים אפילו צל צילו. הוא אמר שאמריקה עכשיו מפולגת ולכן "קריטי הדבר שיהיו לנו בחירות שבהן האמריקאים יוכלו להחליט – לבחור – בין הנשיא טראמפ לבין סגן הנשיא לשעבר ביידן על סמך דיון רציני בשאלות של מדיניות". זו אמירה מאד חזקה בהתחשב בזה שפרשות השחיתות של ביידן הן בעלות ריח פלילי מובהק. אבל בר לא ייתן לגרור, כך נדמה, את מערכת הבחירות הזאת לאולם בית המשפט, דבר שהוא כמובן נבון. . ולכן למרות ההצהרות של בר שהשיקולים יהיו מקצועיים ולא פוליטיים, אי אפשר כנראה להפריד לגמרי, ונדמה לי שלא יהיה מוגזם לקרוא לתוך השיקולים שלו את הסירוב להפריע למערכת הבחירות באמצעות חקירה, גם אם מקצועית הדבר יהיה מתבקש (הוא ודאי זוכר את הזגזג של ג'יימס קומי, ראש האף-בי-איי הקודם, שטילטל את הבחירות לכאן ולשם מרוב ניסיון להראות חסר פניות – מה עוד שהוא בפירוש לא היה חסר פניות, הוא היה מגוייס לטובת הילרי. ואני יודע שאם אתם קוראים את העיתונות הישראלית או את הניו יורק טיימס אז בלעתם מנה גדושה של התיאוריה שקומי אשם בכשלונה של הילרי, ושהוא עשה את זה במתכוון – ולכן פתח מחדש את החקירה נגדה שבועיים לךפני הבחירות – אבל התיאוריה הזאת לא נכונה. הוא פעל למען הילרי. הסבר בסרטון הקצר שהכנתי על זה בזמנו בלינק הזה). . מה שמעניין הוא שנדמה שאפילו אם החקירות של דורהם יובילו לאובמה וביידן ביל בר יחסום את דורהם מללכת לשם – או כך מתרמז לפחות מהערתו זו: "כל ניסיון לפתוח בחקירות על אחד המועמדים צריך להיות מאושר על ידי". משמע לדורהם אין מנדט לעשות זאת, בינתיים. אז מצד אחד זו הערה טריוויאלית – איש לא מעלה על הדעת שיפתחו בחקירה נגד מועמד לנשיאות בלי אישור של התובע הכללי (שהוא גם שר המשפטים). אבל מצד שני להזכיר את זה בהקשר של חקירת הקנוניה של ראשי ממשל אובמה נגד טראמפ זה משמעותי, כי בשלב זה השם של ביידן נמצא בין אלה שביקשו אנמסקינג לפלין, וכך גם ראש המטה של אובמה, וכך עוד רשימה של מקורבים, מה שאומר שאובמה לפחות ידע, אם לא יזם, חלק מן הקנוניה. לסיכום: אדם מרשים מאד, ביל בר. (מקור להערותיו בתגובות. תודה לעמרי שהפנה אותי להודעה הזאת, שהיא מהיום.) .
תחת הנושאים Uncategorized | מאת גדי טאוב סגור לתגובות על הודעה מהיום של התובע הכללי, ביל בר: כנראה לא תיפתח חקירה פלילית נגד אובמה וביידן
אם הקואליציה של בנימין נתניהו היתה מבטלת את הבחירות וממנה את חברי הממשלה לכל חייהם, איש לא היה מעלה בדעתו לקרוא לישראל דמוקרטיה. מעניין, אם כן, שאנחנו ממשיכים לקרוא לישראל דמוקרטיה, אף על פי שמשהו דומה בעצם כבר קרה, רק הפוך: אנשים שמונו לכל החיים, כלומר עד הפנסיה, נטלו לידיהם את הריבונות והפכו את עצמם לממשלת העל של ישראל. מי שקרא את תמצית פסק הדין בעתירות נגד הקמת הממשלה ה–35 בראשות נתניהו יתקשה שלא לחוש שזהו המצב.
מאחר שהעיתונות בארץ היא ברובה הגדול מחלקת דוברות כנועה של האוליגרכיה המשפטית, יש טעם לחזור על מה שאמור להיות מובן מאליו: אין שום דמוקרטיה מערבית מתוקנת, אף לא אחת, שבה יש רשות כלשהי שאין גבול לסמכותה, זולת מה שתקבע לעצמה, ואין מולה לא איזון ולא בלם של ממש. יתרה מזאת, בניגוד לנהוג כמעט בכל הדמוקרטיות המתוקנות, אצלנו לשופטים יש וטו על מינוי עמיתיהם (בבריטניה יש להם וטו דומה, אבל אין להם סמכות לפסול חוקים). כך יוצא ששופטי העליון בישראל משבטים את עצמם שוב ושוב מחוץ לטווח השפעתו של רצון הבוחר. מוטב אם כן, שנפסיק להחמיא לעצמנו ולומר שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ונאמר במקום זאת שאנחנו הבג"צוקרטיה היחידה בעולם, כפי שהציע פעם לכנות זאת פרופ' שלמה אבינרי.
ואם עדיין יש מי שמשתעשע במחשבה שישראל היא דמוקרטיה, בא פסק הדין עז המצח הזה וניפץ את האשליה. צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין: ההחלטה של רוב מקרב חברי הכנסת להמליץ לנשיא על מועמד לראשות הממשלה, אומר התקציר שפורסם לפי שעה מתוך נימוקי פסק הדין, היא עניין ה"מצוי בלב לבו של ההליך הדמוקרטי". לכן "התערבות חיצונית בהליך זה יש בה משום פגיעה מהותית בעקרון הכרעת הרוב העומד בבסיס שיטת המשטר שלנו". ומעובדה זו, ממשיך פסק הדין, "נגזר גם היקפה המצומצם ביותר של הביקורת השיפוטית שניתן להפעיל לגביה, המוגבלת למצבים חריגים ונדירים ביותר ולנסיבות קיצוניות בלבד, שהמקרה דנן אינו נמנה עמם". קראתם נכון. בג"ץ זרק עצם לבוחרים בכך שהתיר לרצונם להתממש בהקמת ממשלה, אבל בתוך כך הודיע שהוא מתיר לעצמו לפגוע "פגיעה מהותית" בעיקרון "העומד בבסיס שיטת המשטר שלנו", כלומר בהכרעת הבוחר עצמה, אם כי — תנוח דעתכם — רק במקרים "חריגים ונדירים". גם זה יהיה מעתה תחת סמכותם, שכן הם כמובן יחליטו מה נדיר ומה חריג.
נראה כי הסיבה לכך שהדברים נדמו סבירים למנסחי הנימוקים היא אמונתם האיתנה שסדר הדברים הטבעי הוא שהרשות המחוקקת כפופה לבית המשפט, ואילו בית המשפט מצדו אינו כפוף לחוק ויכול פשוט להתעלם ממנו. שהרי אחרי שבית המשפט קבע ב–1993 את הלכת דרעי־פנחסי השערורייתית (שבעצמה לא היה לה כל בסיס בחוק), הגיב המחוקק באופן מפורש לפסיקה, וביטל את ההלכה בחוק יסוד, לא פחות. התיקון של חוק יסוד: הממשלה, קבע גבול לכהונת שר וראש ממשלה בסיטואציה פלילית, אך העמיד אותו על שלב ההרשעה בעבירה שיש עמה קלון, ובמקרה של ראש ממשלה הרשעה חלוטה בערכאת הערעור.
המחוקק קבע חד־משמעית שכתב אישום אינו עילה לפיטורים, כדי להגן על הדמוקרטיה מפני מצב מסוכן שבו פקיד יוכל להדיח ממשלה. בית המשפט היה צריך לדחות את העתירות על הסף על הבסיס הזה. אבל לא רק שהוא קיבל אותן לדיון, הוא גם הודיע בהערת אגב שביטול הלכת דרעי־פנחסי לא עשה עליו רושם, ומבחינתו ההלכה בעינה עומדת, כלומר הפסיקה גוברת על החקיקה.
"בית המשפט הדגיש", נאמר בתמצית פסק הדין, "כי משוכת הכשירות איננה סוף פסוק וכי ככל שהדבר נוגע לתפקידים ציבוריים, נקבע זה מכבר בפסיקה העיקרון ולפיו 'כשירות לחוד ושיקול דעת לחוד', כפי שנפסק בעבר למשל בכל הנוגע למינוי שרים (הלכת דרעי־פנחסי)". הנה חזרה לה ההלכה מן המתים. לדידו של בית המשפט, מלותיו של המחוקק כתובות על הקרח והוא יכול להמיסן בהוספת שיקול דעת שיפוטי על שיקול הדעת של המחוקק.
ראוי לזכור שפסק דין זה בא אחרי שורה של פסקי דין אחרים, שכל אחד מהם הוא פנינה בפני עצמו: אחד חיסל את שארית יכולתה של המדינה להתמודד עם בעיית ההסתננות על ידי ביטול חוק הפיקדון; אחר, שכפה על הכנסת תאריך להצבעה על זהות יושב ראשה, עשה דבר שטרם נשמע עליו בדמוקרטיה כלשהי: נתן לבית המשפט פטור מעקרון הפרדת הרשויות והתערב בסדר יומו של בית המחוקקים בניגוד חד־משמעי לחוק יסוד: הכנסת. אפילו ההתערבות החריגה וחסרת התקדים של בית המשפט העליון בבריטניה בהשעיית הפרלמנט לא מגיעה לשולי אדרתה של ההחלטה הזאת (שם בית המשפט מנע את סגירת הפרלמנט על ידי הממשלה, ולא התערב בהחלטות של הגופים הפרלמנטריים עצמם).
ולקינוח אי אפשר לשכוח כמובן את צו הביניים המוזר של השופט מני מזוז: בתשובה לעתירה שדרשה שלא להאריך את כהונתו של ממלא מקום פרקליט המדינה דן אלדד, נתן מזוז צו לטובת העותרים, בלי שום נימוק, ותוך דריסת סמכותו הקבועה בחוק של השר. לא זו אף זו: באותה הזדמנות הוא גם הוסיף רעיון יצירתי שהגה בעצמו, ואסר על השר לעשות את חובתו החוקית ולמנות אחר תחת אלדד, עד שבית המשפט יואיל בטובו לדון בנושא שוב — בלוח זמנים שיבטיח שיהיה שם שר משפטים אחר. למיטב ידיעתי טרם שמענו על צו ביניים שנתן לעותרים סעד שלא ביקשו.
הימין נוהג בדרך כלל כילד מוכה, ולכן שמח שבית המשפט הואיל בטובו להניח לו לממש את תוצאות הבחירות, ולא העז להרים קול זעקה נגד פסק הדין השערורייתי הזה, המכריז בחוצות שלא נותר בידי הכנסת אפילו בדל נוסטלגי משארית הריבונות. ואילו השמאל, ילד מפונק שרגיל שבית המשפט נותן לו את מבוקשו הפוליטי המיידי, לא מצא רגע פנאי לשמוח שפרויקט רמיסת רצון הרוב מפני רצונה של האליטה מתקדם כמתוכנן, ללא הפרעה.
אילו האליטה הזאת, הסבורה שעליה להציל את הדמוקרטיה מפני האזרחים, היתה קצת יותר מרחיקת ראות וקצת פחות שטחית, היא היתה מבינה שבית המשפט איבד את הדרך, שיכנע את עצמו שהפוליטי הוא משפטי, ולבסוף השתכר מכוחו שלו. לו היתה האליטה הזאת קשובה למשהו חוץ מלנהמת לבה החוזרת אליה מתיבת התהודה שבראה לעצמה באמצעות התקשורת, היא היתה מבינה שצריך לעזור לבית המשפט בדחיפות. מוכרחים לסייע לו לחזור לפרופורציות, ויש להחזיר בבהילות את האיזונים והבלמים בין שלוש הרשויות, שאם לא כן עוד נחזה חלילה כולנו בסופה הידוע מראש של טרגדיה יוונית: היבריס הממיט חורבן על בעליו. לא יהיה שום דבר משמח בזה שהשופטים ימוטטו על ראש עצמם את הרשות החשובה שהפקדנו בידיהם חסרות האחריות.
תחת הנושאים Uncategorized | מאת גדי טאוב סגור לתגובות על על פסק הדין בעתירות נגד הקמת הממשלה בידי בנימין נתניהו
אל תאמינו לריבוא מכחישי פשעי ממשל אובמה, וגם לא למי שמנסים להסיח את הדעת מהנסקנדל ההולך ונחשף בטענה שהסקנדל עצמו הוא ניסיון של ממשל טראמפ להסיח את הדעת. הפעם, צר לי, זה לא יעבוד. כי יש בעולם לא רק כוונות אלא גם עובדות.
והם מבינים את זה, כנראה. קורונה או לא קורונה, אחת מן השתיים: או שממשל אובמה ריגל אחרי היועץ הנכנס לביטחון לאומי של טראמפ, הגנרל מייקל פלין, או שהוא לא ריגל אחריו. ומאחר שברור שעשו לשיחות של פלין מה שנקרא אנמסקינג (מיד נסביר) במספר מאד מרשים של מקרים, יש צורך לתרץ את מה שאין דרך להכחיש.
ולכן מיד נבנה קו ביצורים חדש בדמות ספין כזה: מסבירים לנו עכשיו שאנמסקינג זה בכלל הליך חוקי ונפוץ, וגם ממשל טראמפ עושה אנמסקינג, וכו' וכו'. אז נסביר מה זה.
שני צעדים אחורה.
מסקינג (מיסוך, מלשון מסיכה) זה הליך שנועד להסתיר את זהותם של אזרחים אמריקאים המשוחחים עם גורמים זרים, שרשויות הממשל מאזינות להם מטעמי ביטחון לאומי. מכוון שמותר להאזין לשגריר הרוסי, למשל, אבל אסור להאזין לאזרחים אמריקאים שמדברים איתו, יש חובה לגורמי המודיעין (ורשויות ביטחון הפנים – כלומר האף-בי-איי) למחוק מהתמלולים, הדו"חות, וכו' את הפרטים המזהים של האזרח האמריקאי שאיתו שוחח הגורם המואזן. עד כאן מסקינג.
מה זה *אנ*מאסקינג? בתרגום חופשי: הסרת המיסוך. במקרים חריגים, למשל כשבלי להבין עם מי הזר מדבר אי-אפשר להבין את תוכן השיחה, מסירים את המיסוך, וחושפים את זהות האזרח האמריקאי. מכוון שזה דבר רגיש, זה נעשה רק על פי בקשה של אדם בכיר מאד. לייתר דיוק: אדם בכיר שיש לו סיבה טובה. בממשל אובמה עשו את זה הרבה אנשים בכירים למייקל פלין. אבל לא ברור שהיתה להם סיבה טובה. או בכלל, סיבה מודיעינית כלשהי.
דע עקא: ממשל אובמה הגיש 50 בקשות אנמסקינג שונות לשיחות של היועץ הנכנס לביטחון לאומי, ובעצם עשו מה שנקרא "ניטור מהופך" (reverse surveillance) הם האזינו *לפלין* במסווה של האזנה לשיחות שלו עם זרים. הם בעצם אפשרו לעצמם להאזין לכל השיחות שלו עם זרים (כך טוען הוול סטריט ג'ורנל). האם עלינו להאמין שהיתה סיבה נפרדת לבקש אנמסקינג לשיחות של כל הזרים שאיתם שוחח פלין (אם אכן מדובר בכולם, או משהו קרוב לזה)?
לא זאת אף זאת: חלק מהאנשים שביקשו את האנמסקינג לא נראים קשורים ובדרך כלל לא אמורים לעסוק בבקשות אנמסקינג. לכן מה שאומרים לכם שזה הליך שגרתי, ושגם ממשל טראמפ עושה אנמקינג נראה מאד לא משכנע. בכל אופן, בכירי מערכת הוול סטריט ג'ורנל חושבים שהניסיון לצייר את ההאזנה השיטתית הזאת לבכיר של הממשל הנכנס על ידי הממשל היוצא כאילו היה מדובר בדבר שיגרה הוא, אפעס, לא לגמרי משכנע.
שזה מחזיר אותנו למה שכל מכחישי אובמה-גייט, שגם מכרו לנו במשך שנים תיאוריית קונספירציה חסרת שחר על הקשר בין טראמפ לפוטין, ממשיכים להתעלם ממנו. ובראש וראשונה לב הסקנדל: ממשל אובמה השתמש בערימת השמצות חסרות בסיס שנאסף במימון הקמפיין של הילרי (תיק סטיל), כבסיס להונאת בתי המשפט, כדי להשיג צווי האזנה שאינם לגיטימיים ליועץ בקמפיין של טראמפ. צר לי חברים, מי שממשיך להעמיד פנים שאין כאן שערוריה או שלא יודע את העובדות הבסיסיות, או שמוליך אותכם שולל במתכוון.
מתוקף התפקיד הקצת מעיק שלקחתי על עצמי, לדווח, לשתף וקצת לבאר את הקנוניה ההולכת ונחשפת נגד טראמפ, שהחלה עוד כשהיה מועמד, ושהתקשורת הישראלית מתעלמת ממנה אף על פי שהולכת לבוא רעידת אדמה בארצות הברית שחבל על הזמן, אז הפעם אין ברירה אלא להסביר איזה מונח טכני שבלעדיו קשה להבין את החדשות הבאות מעבר לים. המונח הזה הוא: Unmasking. והוא מפתח להבנת חלק מהמעשים הכי חמורים שעשה, ככל הנראה, ממשל אובמה, בניסיון לרגל אחרי טראמפ ולהכשילו.
אז "אנמסקינג" זה מונח של קהיליית המודיעין חשיפת זהויות של אזרחים אמרקאים שעלו ברשת המודיעין לכאורה בטעות, משום שדיברו עם גורמים שהביון האמריקאי מאזין להם. .הנה הסבר קצר: אמריקה כמו כל מדינה שפויה בדעתה מרגלת אחרי דיפלומטים זרים, סוכנים של מדינות זרות, אזרחים זרים ואחרים שמסיבות טובות יותר או פחות יש טעם לחשוד שאולי הם עוסקים גם בפעילות ביון נגד ארצות הברית. כאשר, נניח, הסי-איי-אי, או האף-בי-אי, מאזינים לאדם כזה – למשל השגריר הרוסי סרגיי קיסליאק בדוגמא הרלוונטית לפלין – הם קולטים הרבה שיחות שלו עם אזרחים אמריקאים. לביון האמריקאי, וגם לאגף הריגול הנגדי באף-בי-איי, אסור להאזין לאזרחים אמריקאים בלי צו בית משפט מיוחד.
לכן, בהעדר צו כזה, יש הליך שנקרא "מסקינג", מיסוך, או הלבשת מסיכה, שבמסגרתו מסירים את כל סימני הזהוי של האמריקאי שהשתתף בשיחה מכל התמלילים, העדויות, הדו"חות וכו'. .אבל יש מקרים – הם אמורים להיות נדירים – שבהם בלי לדעת את זהות האמריקאי המשתתף בשיחה, אי אפשר להבין את השיחה. ולכן אנשים בכירים מאד, ורק בכירים מאד, יכולים לבקש "אנמסקינג" – הסרת מיסוך, כלומר חשיפת זהות האזרח האמריקאי. .ממשל אובמה, מסתבר, השתמש באנמסקינג סיטונאי כדי לעשות מה שבמודיעין האמריקאי קוראים לו: reverse surveillance האזנה הפוכה: כדי להאזין למשל לגנרל פלין, מקליטים גורמים זרים שהוא מדבר איתם ואז עושים אנמסקינג לכל השיחות. או זה בכל אופן החשד. שפלין היה מלכתחילה המטרה של חלק מההאזנות האלה, ושהאזינו לו על ידי בקשות אנמסקינג מתוכננות מראש.
זה דבר מאד חמור. וכבר עכשיו ברור שכאשר השגרירה של ארצות הברית באום, סמנת'ה פאורז (איך היא קשורה לאנמסקינג?), או סוזן רייס, או ג'ימס קומי, או ג'ון ברנן, מפעילים עשרות בקשות של אנמסקינג תוך כדי תקופת המעבר שבין הבחירות לבין כניסת טראמפ לבית הלבן, אז ברור שמשהו מאד מאד מוזר קורה פה. .אז אם מישהו חשב שאובמהגייט זה משהו שעומד להסתיים בפרשת קארטר פייג', או בזיכוי של פלין, הוא כנראה טועה. מפני שפלין, שברור עכשיו שפשוט טמנו לו מלכודת, הוא כנראה רק קצה חוט אל תוך מבוך המעקבים הלא חוקיים של ממשל אובמה אחרי יריב פוליטי שנעשו לכאורה בשיטת ההאזנה ההפוכה.
וזה הפרק השני, עם ד"ר קרעי, חבר כנסת מהליכוד. פתחנו את השיחה בפסק הדין השערורייתי של בג"צ, שאמנם אישר ברוב חסדו לימין לממש את נצחונו בבחירות, אבל בעצם הודיע שאפילו שאריות מן הריבונות לא יוותרו לכנסת. זה באמת אחד מפסקי הדין האקטיביסטיים והשערוריתיים בכל הזמנים. אתם מוזמנים לעיין בטקסט עצמו: זו תמצית נימוקי פסק הדין שפורסמה בינתיים, עד שינתן פסק הדין במלואו.
כשממדי הנזק של מגפת הקורונה החלו להטיל צל על אופק העתיד ברחבי העולם, מיהר יובל נח הררי לשגר שורת מאמרים לעיתונות המקומית והעולמית. עלינו להישמר, הזהיר, שלא להסיק את המסקנות הלא־נכונות מן המגפה. בעוד שחשוב לשמור "על הגבול בין העולם האנושי לבין ממלכת הנגיפים" הרי שסגירת הגבולות בין מדינות תהיה לדעתו טעות. התשובה לנגיף, כתב, היא בשיתוף פעולה גלובלי הדוק יותר, ובמיוחד שיתוף פעולה בין מדענים, לא חזרה אל הלאומיות. הררי, המפורסם שבין האידיאולוגים של הגלובליזם, חש בצדק שחלום "הכפר הגלובלי" היקר ללבו נמצא לפתע בסכנה.
.ובכל זאת היה משהו מוזר במאמרים האחרונים של הררי. הם היו מלאים כדרכו בהכללות אלגנטיות, אלא שלפתע הן נשמעו אנכרוניסטיות ומנותקות מן המציאות בעולם החדש, שתשומת לבו הלכה והתרכזה בסין ובאיטליה. שכן המשבר לא רק הראה שרשת הזיקות הצפופה של העולם הגלובלי מפיצה מחלות באותה יעילות שהיא מפיצה כל דבר אחר, הוא גם הציב מולנו עוד סכנה שחסידי הכפר הגלובלי היטיבו להתעלם ממנה: סין. בניגוד לחלומות על "קץ ההיסטוריה", הסחר הבינלאומי החופשי לא הפך את סין לעוד חברה אחראית בקהילה ניאו־ליברלית בינלאומית, שמאמינה בזכויות אדם אוניברסליות. במקום זאת, המפלגה הקומוניסטית הסינית, המשטר הרצחני ביותר בתולדות האדם, ניצלה את הסדר הזה כדי לגנוב טכנולוגיה, לשעבד אומות חלשות, לזהם, לרמות ולרמוס כל מה שנקרה בדרכה להגמוניה הכלכלית שאליה היא שואפת. הנגיף ומסכת השקרים סביבו הזכירו לכולנו עם מי יש לנו עסק.
הם גם הדגימו בבהירות את חוסר האונים של ארגונים בינלאומיים כנגד בריונות כלכלית ופוליטית. הארגונים הללו לא רק נכשלו בעצירת בריונים, הם גם לא היו אפקטיביים בעזרה לנזקקים. בזמן שהנגיף הימם את מערכת הבריאות של האיטלקים, העיתונות העולמית מלאה בידיעות על מדינות אחרות באיחוד האירופי שאגרו והסתירו ציוד רפואי ומסכות כדי לחמוק מנוהלי העזרה ההדדית של האיחוד.
להררי לא היה הרבה מה לומר על הקריסה האפשרית של האיחוד האירופי, או על איך הטעתה המפלגה הקומוניסטית הסינית את העולם, בשיתוף עם ארגון הבריאות העולמי, שהפך אסקופה נדרסת לרגליה, עד שהיה מאוחר מדי: טיסות המשיכו לצאת מווהאן לרחבי העולם אחרי שסין אסרה על טיסות פנימיות משם. הררי בחר להפנות את זעמו דווקא כלפי הנשיא דונלד טראמפ, המנהיג האמריקאי הראשון מאז 1972 שהעז להציב גבולות לענק הסיני. מדיניות "אמריקה תחילה" של טראמפ הדגימה, לדעת הררי, את הרעיון הישן והרע של אגואיזם לאומי. בתגובה להודעת טראמפ שישעה את התרומה האמריקאית לארגון הבריאות העולמי, הודיע הררי שיתרום לארגון מיליון דולר. התגובה הנאותה לנגיף, הסביר בחשבון הטוויטר שלו, היא "סולידריות גלובליות ונדיבות". ויש עוד מדינה שלה שמר הררי את חצי ביקורתו — ישראל. בנימין נתניהו, טען, הופך את ישראל לדיקטטורה בחסות הקורונה. מתברר שהדיקטטורה בסין, שם הפכו ספריו של הררי לרבי מכר, מטרידה אותו פחות.
אין זו הפעם הראשונה שהררי מוכן לעשות הנחה לדיקטטורות. לכבוד התרגום לרוסית של ספרו "21 מחשבות על המאה ה–21" החליף הררי, כידוע, את ביקורתו על פוטין בתוכחה נגד טראמפ. אבל הפעם, אל מול המגפה, גמישותו המוסרית של הררי לא היתה הבעיה היחידה. הפעם עמדו למבחן גם השקפותיו כהוגה פוליטי וכהיסטוריון, וקשה לומר שהן צלחו את האתגר. אם אתה רוצה להגן על הגלובליזם מפני מתקפתו של וירוס, אי אפשר לתאר את הלאומיות במערב כסוג של אגואיזם ובו בזמן לעצום עין לנוכח העובדה שהסדר העולמי שעליו אתה ממליץ חסר לגמרי נוגדנים שיכלו לרסן את האגואיזם הדורסני של סין. מי שמבקש שייקחו ברצינות את דעותיו על הסדר העולמי, צריך לפני הכל להתמודד ביושר עם הכישלון המהדהד שזה עתה חזינו בו, ולהסביר למה העמים פנו באופן אינסטינקטיבי למדינות הלאום, אף על פי שהאליטות הליברליות עשו כל שביכולתן להשחיר את פני הלאומיות במשך יותר משבעה עשורים.
מתברר שהיו למי שפנו למדינת הלאום כמה סיבות טובות לעשות זאת. הראשונה היא סולידריות. חברות לאומיות מסוגלות לעורר באזרחיהן אלטרואיזם ונכונות להקרבה עצמית. למרבה הצער, מסגרות גדולות יותר כמו "האנושות" או "אירופה" לא מצליחות לעשות זאת, לפחות לפי שעה. מפני שלאומים, כפי שהזכיר לנו לאחרונה יורם חזוני, בספרו המשפיע "The Virtue of Nationalism", דומים במובנים מסוימים למשפחות מורחבות: הם קושרים את בניהם ובנותיהם בקשרים של "נאמנות הדדית".
הסיבה השנייה לפנייה ללאומיות, זו שניאו־ליברלים אוהבים עוד פחות שמזכירים להם, היא הדמוקרטיה. לפי שעה מדינות הלאום הוכיחו שהן מאפשרות לבני אדם שליטה על גורלם, יותר מכפי שיש להם במסגרות אחרות. "הגדרה עצמית" — אולי מוטב לומר "ריבונות עצמית" — אינה אקט חד־פעמי של הכרזת עצמאות. היא צורה מתמדת של פעילות קולקטיבית שמקנה ליחידים ועמים אפשרות אפקטיבית לבחור בעצמם את דרכם. כשמדברים על "מהותה" של הדמוקרטיה, על זה צריך לדבר לפני הכל.
אבל כל זה נדחק אל מחוץ לשולי התודעה הפרוגרסיבית. בדיכוטומיה הכוזבת שכפה הניאו־ליברליזם על השיח הפוליטי שלנו יש רק שני קטבים מנוגדים: בצד שמאל יש זכויות אדם מופשטות ואוניברסליות, ובצד ימין יש לאומנות של דם ואדמה, שהיא מין פשיזם בהתהוות. את התמונה הפשטנית והמטעה הזאת אפשר למצוא כמעט בכל מאמר שני של מרדכי קרמניצר, זאב שטרנהל או כל אחד משותפיהם הרבים לדרך.
מתוך הדיכוטומיה הזאת נובעת, כמו מאליה, הונאה משתמעת: היא מגניבה אל השיח את התחושה העמומה כאילו מובן מאליו שהדמוקרטיה נמצאת בקוטב זכויות האדם, ואילו הלאומיות היא יריבתה הטבעית. אבל חסידיה של עמדה זו לא עוצרים בדרך כלל לחשוב על כך שככל שחזון זכויות האדם האוניברסליות נמסך לתוך אמונתם בגלובליזם, כך נעשה פחות ברור מה יהיה המכניזם הפוליטי שבאמצעותו יבחרו אנשים את מנהיגיהם, ואיך יוכלו להבטיח שמנהיגים אלה יתחשבו ברצונם.
ואכן בפועל הולך ומתברר שככל שמוסדות מבקשים "להתעלות" מעל הלאומיות, כך הם "מתעלים" גם מעל הדמוקרטיה. איחוד אירופה הוא דוגמה אחת. בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג הוא דוגמה בולטת עוד יותר: הוא תובע לעצמו סמכות על בני אדם שלא בחרו בו ולא יכולים לשנותו, ומפעיל עקרונות ליברליים תוך שהוא כופר בבסיס הדמוקרטי של ממשל בהסכמת הנמשלים.
צורת החשיבה הזאת פגעה לא רק בדמוקרטיה אלא גם בליברליזם, שכן היא צימצמה את מושג החירות למה שישעיהו ברלין קרא "חירות שלילית" — חופש מכפייה חיצונית. את הממד החשוב יותר של החירות האנושית, הממד הפוליטי של שותפות בריבונות, היא דחקה אל מחוץ לדיון. ולכן היא לא רק מחמיצה את הקשר בין חירות לדמוקרטיה, אלא גם את העובדה שהדמוקרטיה נשענת על ערבות הדדית, כלומר סולידריות. זה הדבק הרגשי המחבר שגורם לאזרח להשתמש בפתק ההצבעה שלו כדי לקדם את מה שלפי דעתו הוא טובת הכלל.
וירוס הקורונה הזכיר לנו את כל זה בבת אחת. הוא הזכיר לנו שבשעת הדחק אנחנו סומכים על מדינת הלאום, על ממשלתה ועל גבולותיה, שיעזרו לנו להגן על עצמנו. מפני שקהילה לאומית, בניגוד להפשטה אוניברסלית, אינה רק "אמנה חברתית", ובדיוק לכן היא יכולה לסמוך על הנכונות של אזרחיה להקריב לא רק למען עצמם, אלא גם למען אחיהם. מה שהאיטלקים — או הישראלים, או הבריטים, או היוונים או ההולנדים — מוכנים לעשות למען בני עמם רב יותר ממה שהם מוכנים לעשות למען בני עמים אחרים. אפשר להצטער על העובדה הזאת, אפשר להטיח בה קללות פרוגרסיביות קפואות, אבל זו עובדה. וכשצריך לדרוש מאנשים אלטרואיזם, לעתים אפילו הקרבה עד מוות, זו עובדה קריטית. האופק הגלובליסטי של מה שנקרא היום שמאל — בפועל ניאו־ליברליזם שבמרכזו פרטים נושאי זכויות אדם אוניברסליות — לא מציע מסגרות אפקטיביות של סולידריות. יתרה מזאת, הוא עבר מוטציה מרחיקת לכת כל כך לכיוון אינדיבידואליסטי עד שנעשה עוין לעצם הרעיון של סולידריות. סביב הציר של 1968, ביצע השמאל בכל המערב תפנית חדה מסולידריות מעמדית (שנכשלה) לכיוון הפוליטיקה של האותנטיות האישית — תפנית, אפשר לומר, ממרקס לניטשה, או מקומוניזם לאקזיסטנציאליזם.
אף על פי שההצדקות הפילוסופיות באו מאירופה, התנופה הרגשית באה מאמריקה. שם הסוציאליזם תמיד היה חלש והאינדיבידואליזם טבעי. לכן אין הפתעה בכך שבחלוף הזמן התמוססה הסוציאל־דמוקרטיה של הניו־דיל ופינתה את מקומה לאינדיבידואליזם של רייגן. מה שנוטים לשכוח בסיפור הזה הוא העובדה שהתפנית האינדיבידואליסטית התרחשה בשמאל לפני שכבשה את הימין בסערה. תרבות הנגד של שנות ה–60 נטשה את הסוציאליזם של השמאל הישן לטובת שאיפה לאותנטיות אישית. זו היתה מורשתם של "ילדי הפרחים", וכך קרה שכשרייגן הופיע בזירה בעצם לא היתה לו אופוזיציה של ממש.
למעשה האינדיבידואליזם של השמאל היה רדיקלי אף יותר מזה של הימין. בימין השמרני האמריקאי, עם כל מחויבותו לשוק החופשי ולאידיאל ה–self–made man, תמיד היו גם שלושה חישוקים ששירטטו את גבולות האוטונומיה הקדושה של היחיד: אלוהים, אומה ומשפחה. השמאל התנגד לשלושתם. למעשה אפשר לומר שמה שאנחנו מכנים שמאל אינו ביקורת על האינדיבידואליזם של הימין, אלא התקפה על חישוקי הסולידריות שנועדו להגבילו.
אפשר אמנם לחלוק על תיאור כזה ולומר שאופנת הפוליטיקה של הזהות דווקא מרחיבה את מעגלי הסולידריות לקטגוריות נוספות, כגון מגדר, גזע, קבוצה אתנית או העדפה מינית. אבל מגמה זו מעלה על נס את הזהות רק כאשר זו מתרחקת מפוליטיקה ומתרכזת בסימבולי, והיא עוסקת בעיקר במכסות ייצוג במוסדות האליטה ובמקצועות היוקרה, או לחלופין בניסויים "אירוניים" בחציית גבולות מגדריים. אלה לא דברים שעשויים לדבר אל המעמדות העובדים שאולי איבדו את משרותיהם לעובדים בסין או למהגרים לא חוקיים, ושכאשר הם מתלוננים על כך הם סופגים מטר קללות מתנשאות על השקפותיהם המיושנות, שלא לומר החשוכות. "הנאחזים מאחור", קרא להם אובמה. "הבזויים", החרתה החזיקה אחריו היורשת המיועדת, הילרי קלינטון.
אבל חרף הניסיון המתמיד לבזותם כשונאי זרים, הומופובים, איסלאמופובים וכמובן — איך לא? — "גזענים", "הנאחזים מאחור" דווקא הבינו מה מוטל עתה על הכף: זכויות האזרח שלהם, כלומר הדמוקרטיה עצמה. האליטות המבקשות לפרק את מדינות הלאום בתירוץ של הסלידה מן הלאומיות, מפרקות בעצם את המנגנון הפוליטי של הדמוקרטיה, שהוא כל מה שעומד בין המוני האזרחים לבין הידרדרות למעמד של נתינים. בעקשנותם הם ממשיכים לראות את עצמם לא כאויבי הדמוקרטיה, אלא כקו הביצורים היחיד שיכול להגן עליה מחלומותיה הגלובליסטיים של האליטה. שהרי חלום הכפר הגלובלי נראה הרבה יותר מושך ללקוחות טרקליני העסקים של שדות התעופה, מאשר לאלה החיים בפרברים מוכי ההגירה הלא־חוקית, הפשע והעוני. אם אלה ניצני הכפר הגלובלי, מלמטה הוא נראה יותר כמו חלום בלהות. העשירים ביותר אולי ייהפכו ל"אזרחי העולם" שירגישו בבית בכל מקום, אבל רובנו נהפוך, בהיעדר מנגנונים אפקטיביים של ייצוג, לנתינים של שום מקום.
האינטרנציונליזם של הררי אינו סוג חלופי של סולידריות להמוני האזרחים. הוא ברית בין האליטות הביורוקרטיות של העמים מעל ראשי הציבורים הלאומיים שמתוכם יצאו, אותה ברית שנכשלה באופן בולט כל כך בטיפול במשבר הנוכחי. מובן שמעטים מחוץ למדינות הטוטליטריות יעלו בדעתם למנוע שיתוף של ידע מדעי בשירות המלחמה במגפה. אף אומה מערבית לא נהגה כך. אבל כאשר נדרשת סולידריות בינלאומית ממשית, הדרך אליה לא עוברת בדיכוי הסולידריות הפנימית בתוך מדינות הלאום או עיקור כוחן וביטול גבולותיהן. סדר בינלאומי שיכול להגן על החירות כנראה יהיה בנוי, כפי שחשבו תיאודור הרצל, וודרו ווילסון וג'וזפה מאציני, על משפחת עמים, לא על אנושות אחידה תחת אליטה ביורוקרטית אחת, חובקת עולם. האליטה הניידת, המרבה בנסיעות, ודאי תוכל לזהות את הדימוי הזה מסרטוני הבטיחות במטוסים, דימוי שאולי הגדיל את מוטת הכנפיים האסוציאטיבית שלו בעולם שדרושות לו בדחיפות מכונות הנשמה: אם אתה נוסע בחברת אדם שזקוק לעזרה, שים את מסכת החמצן על פניך לפני שתפנה לעזור לאחרים. ברור למה: אחרי שניות מעטות בלי חמצן, המוח מאבד פונקציות מרכזיות, ואז אינך יכול לעזור לאיש. אם ברצוננו לצאת מן המגפה הזאת במצב סביר, עלינו לקוות שדולנד טראמפ לא ישעה לעצות האחיתופל של יובל נח הררי וידאג לאמריקה תחילה, ובעיקר לשיקום כלכלתה. האלטרנטיבה — שהררי אינו מבחין בה כמדומה, אף על פי שהיא כבר נוקשת בדלת — תהיה שסין תספק לאירופה את תוכנית המרשל הבאה. מה יכול להיות המחיר של התפתחות כזאת, מפחיד לחשוב.
לא חשבתי באמת שיבוא יום ובג"צ יקבל לדיון את תוצאות הבחירות. וזה אחרי שהוא דחה את ההחלטה בעתירות נגד נתניהו לאחרי הבחירות, ולמקרה שהשאלה אם נתניהו יכול להרכיב ממשלה יהיה רלוונטי. כלומר הם שלחו את כולנו לבחירות, בלי לומר לנו אם בסוף הם יבחרו לפסוק שהצבענו לחינם. לא יתואר.
את הדברים האלה כתבתי לפני 13 שנים. לא חשבתי שהיום הזה באמת יגיע:
"עכשיו חסר שבית המשפט יעשה להליך הבחירות מה שעשה ברק לדיני חוזים ולחקיקה: שיחליט שמותר לו לפסוק למה באמת הציבור היה צריך להצביע, ולשנות את תוצאות הבחירות. אז תהיה לנו דמוקרטיה מושלמת." (מעריב, 10 ליולי 2007)
תחת הנושאים Uncategorized | מאת גדי טאוב סגור לתגובות על לא חשבתי באמת שיום אחד זה יקרה
אם תיק 4000 יוליד תקדים של הגדרת סיקור אוהד כשוחד, הוא עשוי להתברר כציון דרך משמעותי במדרון החלקלק שסללו בעבורנו המהפכה החוקתית ותורת "הפרשנות התכליתית" שהביאה בכנפיה. בתחומים רבים של המשפט כבר עתה שוררת בישראל מעין אנרכיה חוקתית. עכשיו יצטרף לזה עוד תחום שבו השרירותי יחליף את הצפוי והסדור. כלומר, מלבד הבעיה שהכל ערים לה — החדרת עיניו ואצבעותיו של האח הגדול אל אחורי הקלעים של העבודה העיתונאית — זה יהיה גם עוד ניצחון של העמימות על הבהירות.
במדינות דמוקרטיות מתוקנות עמימות היא סיבה מספקת כדי למחוק עבירה מספר החוקים. אבל לא כך בישראל של עידן האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של השופט אהרן ברק. ברק, כפי שכבר הבחינו אחרים, חתר דווקא לעמימות. ולא במקרה. במאבקו למקם את השופטים מעל המחוקקים הוא נדרש לשחרר את הפסיקה מן החקיקה, כלומר את הפרשנות מלשון החוק. במובן זה אפשר לומר שהחתירה לעמימות היתה בלב המהפכה הפוסט־מודרנית שהוביל ברק נגד שלטון החוק בישראל: ככל ששוללים מן החוק את משמעותו הברורה, כך מתעצם כוחו השרירותי של השופט. העמימות שהוא מייחס למלות החוק היא שמאפשרת לו לכפות את עמדתו הפרטית על הפסיקה.
משום כך הפליג ברק בדברים על ההבדל בין "גוף" הטקסט לבין "הנשמה האופפת אותו". ומאחר שהנשמה חשובה יותר מן הגוף, כמובן, התוצאה היא שהנשמה שמחוץ לטקסט גוברת על המלים המופיעות בו. המובאה היא מפסק דין אפרופים הידוע לשמצה (1995), שעשה שמות ביכולת של אנשי עסקים ישראלים לנסח חוזים מחייבים, משום שהתיר לשופט להחליט על פי מה שאמור להיות לדעתו בחוזה, במקום על פי מה שיש בו בפועל. "המלים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הכתוב", כתב שם ברק. למעשה, "במקרה המתאים מותר וגם ראוי לתת לכתב פירוש ליברלי, אפילו הוא עומד, לכאורה, בניגוד למלים המפורשות".
ולא מדובר חלילה באיזה חריג יוצא דופן של ניסוח לקוי זה או אחר. מדובר בתיאוריה מתחום "מדע הלשון", הכופרת ברעיון שיש למלים משמעות בהירה כל עיקר: "מדע הלשון ומדע המשפט שוללים את הפרופוזיציה, כי הלשון היא ברורה 'כשלעצמה'", כתב. "עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני: 'אין מלים 'ברורות' כשלעצמן. אכן, אין לך דבר פחות ברור מהקביעה כי המלים הן 'ברורות'" (שם).
מה שמטריד עוד יותר, הוא שתיאוריה פוסט־מודרנית זו של הלשון חלה לא רק על חוזים והסכמות בין אזרחים שאולי התרשלו בניסוחיהם, אלא גם, לדעת ברק, על החוק הפלילי, שאותו מנסחים בקפידה מחוקקים, בעזרתם המקצועית של משפטנים. "מלותיו של החוק אינן מבצרים שיש לכבשם בעזרת מילונים", כתב על החוק הפלילי בפסק דין מזרחי (1980), "אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק". לא מעט מלומדים, חלקם אוהדי ברק מובהקים, נבהלו מהרעיון הקיצוני הזה. ובצדק.
משום שהמשפט אינו רק "מדע" כמובן, ולא מדובר כאן בתיאוריה אוונגרדית ממחוזותיה הנידחים של הפקולטה למדעי הרוח. המשפט הוא קודם כל פרקטיקה, והיא עוסקת בדיני נפשות. וכפרקטיקה הבהירות היא לב מאמציה, ואליה היא צריכה לחתור. ולא בכדי. אדם חייב לדעת מה הם החוקים שמצופה ממנו להישמע להם, ואיפה עובר הגבול שאסור לו לחצות. אחרת, אין דרך לייחס אחריות משפטית לאיש.
אם אין לך דרך לנחש מתי יהפכו מעשים כשרים לעבירות בדיעבד, אז משמעותו של המושג "חוק" משתבשת בשורשה. במצב כזה אין חוקים, רק מקרים פרטיים. ואם אינך יכול לדעת מתי ועל סמך מה יכול מישהו להפוך את מדרך רגלך משכבר למוקש, אין לך הגנה מפני כוחה של הרשות. עמימות, במלים אחרות, היא פתח לשרירות השלטון, ולכן היא תו היכר מובהק כל כך של האפלים במשטרים.
כפי שהבחין ג'ורג' אורוול ברומן הדיסטופי "1984", עמימות אינה תופעת לוואי מקרית של הטוטליטריות, היא הבסיס הפוליטי והפסיכולוגי שלה. שיעבודו של גיבור הרומן, וינסטון סמית', נעשה שלם לא כשהוא נכנע ומסכים להודות במה שיכתיבו לו, אלא לאחר ש"האח הגדול" גוזל ממנו את הביטחון במשמעותן של המלים שבפיו.
מאחר שברק עצמו הוא וירטואוז רטורי לא מבוטל, אפשר לומר שהוא לא רק טען שמשמעות היא דבר גמיש, אלא גם הדגים כיצד אפשר ללהטט במלים כך שמשמעותן תתהפך. על חילוף כזה במשמעות המלים "סובייקטיבי" ו"אובייקטיבי" הרי נשענת כל תורת "הפרשנות התכליתית" שלו. לפי תפישה זו, על השופט המפרש להתאים את הפירוש ל"תכלית" שאליה מכוון החוק, ולאו דווקא למלותיו. אבל התכלית, מתברר מיד, אינה הכוונה שלשמה קידמו המחוקקים את החוק, מפורשת ככל שטרחו לעשותה. כוונת המחוקק הממשי היא לפי ברק רק התכלית ה"סובייקטיבית" של החוק. התכלית ה"אובייקטיבית", לעומת זאת, היא זו שראוי שתהיה לחוק בהקשר חברתי משתנה, כלומר בשעת הפרשנות ולא בשעת החקיקה. כך יוצא, שדעתו האישית של השופט זוכה למעמד שמעל כוונת המחוקק, בחסות הטענה המתעתעת שהטעם הסובייקטיבי של השופט הוא בעצם "התכלית האובייקטיבית" של החוק. מאחר שעמדה זו הלכה והתבססה במערכת המשפט הישראלית, אין לאזרח או לעורך הדין המייצג אותו דרך לדעת בביטחון מה משמעותו של חוק, עד שלא החל הדיון בבית המשפט, והצדדים זכו לשמוע את דעתו של השופט המסוים היושב בדין. המערכת נהפכה לאנרכית במובן עמוק. לא פלא אם כן שעורכי דין ישראלים נוהגים להזהיר את לקוחותיהם — שמעתי זאת יותר מפעם — שבתי משפט ישראליים הם "קזינו".
לפיכך, נדמה לי שאת הבעיה הטמונה בהפיכת הסיקור האוהד לשוחד צריך להבין לאור סכנת השרירות ההולכת וגוברת של המערכת, שהפכה את העמימות ללחם חוקה. הבעיה לא תהיה שכל סיקור עיתונאי יהפוך מעכשיו טרף להתערבות אלימה של החוק הפלילי, אלא שעבירת הסיקור כשוחד היא כה עמומה, שהיא תפתח עוד פתח לאכיפה בררנית ותגביר עוד את טשטוש הגבולות בין הפלילי לפוליטי. מן הסתם עבירה מעורפלת זו גם תוסיף לגורמי האכיפה עוד שכבה של הגנה מפני ביקורת, מוצדקת ושאינה מוצדקת כאחת. שהרי לא צריך מגדת עתידות כדי לנחש מה עתיד לקרות כאן: את העבירה החדשה לא יחפשו אצל הכתבים שנהפכו למשרתים נאמנים של גורמי האכיפה, למרות שגם את שירותי הדוברות שהם מספקים למי שהם אמורים לסקר אפשר לתאר במונחי שוחד, לא פחות משאפשר לעשות זאת לגבי סיקור אוהד הניתן לפוליטיקאים. אבל איש הרי לא חושב שדבר כזה יקרה. מה שיקרה הוא שעיתונאים ופוליטיקאים שאינם מוצאים חן בעיני האליטה המשפטנית יהפכו לטרף קל.
לכן, כמדומה, אין זה מקרה שעיתונאי השמאל תומכים בכזאת התלהבות ביצירת עבירה שעל פניו תפגע באופן חודרני גם בחופש הפעולה שלהם עצמם. אין זאת אלא שהם משערים שלא הם יהיו מטרה לאכיפת הכללים החדשים, כלומר מראש הם מניחים שהאכיפה תהיה בררנית.
הכניעה המבישה של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לפרקליטות גם בעניין הסיקור האוהד כמתת שוחד תוביל, אם כן, להעמקה מסיבית של הפוליטיזציה של האכיפה. חוסר העניין של מנגנוני האכיפה ושל העיתונות המשרתת אותם בפרשת איתן כבל, בחוק "ישראל היום" ובמעורבותם של פוליטיקאים בכירים בתן־וקח סביבו, ויחסם העצל למצג השווא שבעזרתו השיגה החברה של בני גנץ עסקה גדולה עם המשטרה ללא מכרז — כבר עכשיו אומרים דרשני. ברור כשמש שהעבירה החדשה תקל עוד את השימוש הסלקטיבי בחקירות ובאישומים, וברור גם מי יאותרג ומי ייפגע.
כל זה נראה אולי הגיוני, אם מניחים שמניעת שחיתות היא רק "התכלית הסובייקטיבית" של תיקי נתניהו, בעוד ש"הנשמה האופפת" את גוף התיקים, זו שמסתירה את הפנים החי של תכליתם האובייקטיבית, היא השאיפה להשליט את מי שברק כינה "המיעוט הנאור" על הרוב החשוך. או במלים פשוטות יותר — פשוטות מספיק כדי שנוכל אולי לסמוך על משמעותן הבהירה — האמצעי הוא חקירה פלילית, אבל המטרה היא פוליטית.
תומכי ההיפר־אקטיביזם השיפוטי בישראל מרכזים עכשיו את מאמציהם בניסיון להרגיל אותנו לסמכות חדשה שבית המשפט מבקש לספח לעצמו: האפשרות לפסול חוקי יסוד. הדוקטרינה הקודמת שאליה כבר התרגלנו אמרה שחוקי יסוד הם "פרקי חוקה", ושלאורה של אותה "חוקה" בית המשפט מוסמך לפסול חוקים. עכשיו רוצים ממשיכיה של "המהפכה החוקתית" סמכות לפסול גם את פרקי החוקה עצמם.
פירוש הדבר שזכות המלה האחרונה בנושאים ערכיים ויסודיים תעבור מבית הנבחרים לבית המשפט. אם זו אכן התוכנית, יש להניח שהיא תעבוד בשלבים, כפי שמשער ד"ר שוקי שגב במאמרו "מסך עשן: הדיון בחוק הלאום הוא הכנה לקראת פסילת פסקת ההתגברות" (אתר "מידה", 28.9). הנדבך הראשון כבר הונח מעצם העובדה שבית המשפט לא דחה על הסף את העתירות נגד "חוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי". כך קבע בית המשפט במשתמע, ובאופן חד־צדדי, שדיון כזה הוא בתחום סמכותו — דבר מרחיק לכת בפני עצמו. יש להניח שהשלב הבא יהיה דווקא מרגיע, כמיטב המסורת של מרבורי נגד מדיסון (פסק הדין של בית המשפט העליון בארה"ב מ–1803, שבו ביסס לעצמו את הסמכות לפסול חוקים). בג"ץ ודאי יודיע שחוק הלאום כשר, ותומכי החוק ינשמו לרווחה. אבל אז נתעורר לבוקר חדש ונגלה שהסכמנו, מבלי שנשאלנו, כי לבית המשפט יש סמכות להכתיב למחוקק מה יהיה תוכן החוקה.
לצורך הרדמת הדיון הציבורי לפני ניתוח לכריתת אונה כה מרכזית של השיטה הדמוקרטית, יש צורך, כמובן, במשכך כאבים, או לפחות בחומר מטשטש. וזה נמצא לנו בדמות תיאוריה על "תיקון חוקתי שאינו חוקתי", שאותו מותר לפסול בשם "עקרונות היסוד של השיטה".
מאחר שיש לנו בארץ מומחה בעל שם לנושא הביקורת החוקתית על תיקוני חוקה, ד"ר יניב רוזנאי שמו, גם הרשתות החברתיות וגם העיתונות געשו סביב פוסט ארוך שלו בפייסבוק, שהתגלגל בהמשך לראיון ב"לונדון וקירשנבאום" (ערוץ 10, החל מהדקה ה-18). בפוסט הביא רוזנאי שפע דוגמאות למצבים שבהם בתי משפט עליונים, מהודו ועד גרמניה, מתערבים בתיקוני חוקה. מרוב עצים הקשה רוזנאי על קוראיו לראות את היער. אפשר כמובן לעבור עץ עץ ולהראות, בניגוד לדעתו של המחבר, למה ישראל לא יכולה לטפס עליו. אבל חשוב בהרבה הוא היער, שבכללותו אינו רלוונטי למצב הישראלי: בניגוד לדוגמאות של רוזנאי, על ישראל אי אפשר לומר שיש לה חוקה (כפי שהראה לאחרונה בפירוט רב פרופ' מני מאוטנר, במאמר ב"שנתון הישראלי לזכויות אדם", 2018). וכמובן אין לה חוקה שלמה. לכן לא מדובר כאן בהתערבות שיפוטית ב"תיקוני חוקה". מדובר בניסיון של הרשות השופטת להיכנס לנעלי האסיפה המכוננת, על דעת עצמה, ולנכס לעצמה זכות וטו על גוף החוקה שטרם נכתבה. אם חלילה יקרה כדבר הזה, נוכל להודיע על ביטול רשמי של המשטר הדמוקרטי בישראל.
כדי להבין איך רעיון מופרך עד כדי כך התקבל בשלווה יחסית על ידי רבים, לא מספיק להישאר בחדר הניתוח ליד הפציינט שהורדם, אלא צריך לראות את ההקשר שאיפשר מלכתחילה להבהיל אותו לבית חולים שדה זה של סוריאליזם משפטי. וההקשר הוא העיוות ההולך וגובר של הפילוסופיה הפוליטית על ידי חכמי המשפט שלנו, ששיכנעו את עצמם, צעד אחר צעד, שעיקר תפקידם הוא להציל את הדמוקרטיה מן הדמוס — כלומר מן העם.
זו הסיבה לכך שהשיח הפוליטי שלנו התמלא בצלצול החלול של הסיסמה "דמוקרטיה אינה שלטון הרוב". לא ייתכן, מזכירים לנו, שדמוקרטיה היא שני זאבים וכבשה המצביעים על התפריט לארוחת הערב, כמו באמרה המיוחסת (כנראה בטעות) לבנג'מין פרנקלין. אבל לא בטוח שהמשל השנון אכן מוביל למסקנה המבוקשת, כי גם שני זאבים, כבשה ובית משפט עליון אינם דמוקרטיה. אם יש רוב לזאבים, והם אנטי־דמוקרטים, אז הם יאכלו את הכבשה בכל מקרה, ואולי גם את השופטים (או לפחות יצביעו, בתום הארוחה, על פירוק בית המשפט). והרי זה מה שמטעה בסיסמה "דמוקרטיה אינה שלטון הרוב": אמנם, עקרון הרוב אינו תנאי מספיק (דרושים גם בלמים ואיזונים), אבל הוא בהחלט תנאי הכרחי. אין דבר כזה, דמוקרטיה בניגוד לרצון הרוב.
אין בדעתי להכחיש שיש כמה וכמה בעיות בתפישת הדמוקרטיה של חלק מהשותפים בקואליציה הנוכחית. אבל למרות שהקואליציה אמורה להיות הזאבים במשל, הבעיות האלה לא מצדיקות את ההיסטריה של חסידי האקטיביזם כנגדה: זה פשוט לא נכון שהקואליציה הזאת מסכנת את יסודות הדמוקרטיה או את בלמיה המהותיים (בינתיים אפילו פסקת התגברות צנועה היא לא העזה לחוקק). לעומת זאת, בחסות ההיסטריה והצעקות זאב זאב, הכבשים דווקא כן מאיימות על הדמוקרטיה בישראל, ובעיקר מאז שאימצו לעצמן פילוסופיה היוצרת הפרדה מלאכותית בין תוכן לצורה.
על פי הפילוסופיה הזאת יש להבדיל בין "דמוקרטיה מהותית" (בפועל: ליברליזם במובן הצר) לבין דמוקרטיה פרוצדורלית (בחירות). כך הונחה התשתית לטענה שיש להציל את המהות מפני הפרוצדורה, כלומר את החירות מפני הבחירות. אבל בדרך למסקנה זו עיוותו המשפטנים לא רק את מושגי היסוד של הדמוקרטיה (שאת כוחה ניסו במודע להגביל), אלא גם את אלה של הליברליזם (שעליו רצו בכנות להגן).
ההפרדה בין "המהות" ל"פרוצדורה" מנתקת בין הממד הפרטי של מושג הזכויות לבין הממד הפוליטי שלו. היא מעניקה לפרטי מעמד של תוכן, ומורידה את הפוליטי לדרגת צורה ריקה. כך היא ממקמת את החירות בגדרי תחום הפרט, כחופש מהתערבות חיצונית, ונוטלת ממנה את עומקה ותשתיתה. כי האדם הוא יצור חברתי והוא חופשי רק במסגרת החברה, כאשר הוא אוחז בעצמו בריבונות הפוליטית. בלי שיש לו חלק בריבונות הוא מודר משותפות בקביעת אספקטים מרכזיים של גורלו, כלומר הוא הופך מאזרח לנתין.
בתוך המסגרת המושגית המפרידה בין הפרטי לציבורי יש לסיסמה "דמוקרטיה אינה שלטון הרוב", אם כן, תפקיד חשוב בשיבוש הדיון. תוך הפניית תשומת הלב לסוגיית זכויות הפרט והמיעוט היא דוחקת לקרן זווית את השאלה המכריעה לגבי כל צורת שלטון: מיקומה של הריבונות. מאחורי המסך המטשטש הזה מציע לנו בית המשפט העליון הצעה מתעתעת: להגן על זכויותינו על ידי ויתור על ריבונותנו — שאותה נמסור לידיו. אבל זו סתירה עצמית, כמובן.
שכן הזכות לבחור ולהיבחר אינה "פרוצדורה". היא החשובה שבזכויותינו, מהותית ופרוצדורלית כאחת. מהותית, משום שבאמצעותה יוצאת לפועל שותפותנו בריבונות; ופרוצדורלית, מפני שיכולתנו להדיח את הממשלה ולמנות אחרת היא — ולא הפטרנליזם הנאור של שופטים — שמגינה עלינו מפני שרירות שלטון.
אז נכון שיש צורך להגן על הדמוקרטיה מפני עווית פראית של רוב מזדמן. אבל אי אפשר בשם הסכנה הזאת לשלול מהרוב הקבוע את הסמכות להחליט בעצמו על ערכי היסוד שלו. ואם חלילה יפסיקו ערכיו של הרוב להיות דמוקרטיים — כמו בתסריטי האימה שנזרקים לאוויר במסגרת הוויכוח, המתארים כיצד הרוב יחליט לגזול את זכות ההצבעה של ערבים, שמאלנים או ג'ינג'ים — אז שום בית משפט לא יוכל למנוע את חורבן הדמוקרטיה. כי דמוקרטיה אי אפשר לכפות. ומי שינסה לעשות זאת מכס המשפט, בלי ספק יפגע בעקרון יסוד של השיטה: ממשל בהסכמת הנמשלים.
תחת הנושאים Uncategorized | מאת גדי טאוב סגור לתגובות על הרוב יחליט על ערכי היסוד שלו
