גדי טאוב

 זה ממש מתאים אחרי חנן חבר. שיר פלד כתב פרודיה על השיח האקדמי החדש, והבלוג שמח ביותר לארח אותה, מפני שמזמן נראה לי שקצת הומור לא יזיק לאקדמיה בכלל, ולנפיחות של השיח החדש בפרט. להנאתכם, הבלוג מגיש צפירות בקינג ג'ורג' – תרגיל בסוציומוזיקלוגיה פוליטית.

שיר פלד הוא סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים.

בראיון עם חנן חבר, בעיתון העיר, לרגל צאת ספרו הסיפור והלאום, הוא אמר, בין השאר:

"במרכז הקנון העברי עומד למעשה סובייקט אוניברסאלי אוטונומי… אני מנסה להראות במחקר שלי כיצד סופרים אחרים, מזרחים למשל, ניסו לערער וליצור אופציות מקומיות ומיוחדות, שדוחות את הקנון האוניברסלי. הספר עוקב אחר התפוררות הסובייקט הלאומי."

מה שבולט בטקסט הזה, יותר מכל הוא האוניברסליות שלו. או אם תרצו, מבקר הספרות האוניברסלי. כי תוכלו לקרוא אלף כאלה על כל מקום אחר בעולם. מה שנקרא "השיח הפוסט-קולוניאלי" מסתכל על כל העולם ורואה רק דבר אחד. המערב הוא רק נרטיב אחד. ה"אחרים" כולם שרים אותו פזמון ש"מערער" על הנרטיב הזה, תמיד באותו אופן. ומה שמדהים שכל האחרים מערערים על הסובייקט האונברסלי האוטונומי, על ידי זה שהם מתעקשים להיות סובייקט אטונומי. גם הנרטיב המערער של האחרים הוא אותו נרטיב. יותר אוניברסלי מזה?

("בהשפעת שירת ספרד בימי-הביניים, שנבחנתי עליה לאחרונה" לפי עדותו, שזה בלי ספק שילוב מעניין עם אמילי דיקינסון.)

ראשית מבקש הלב תענוגות
ואז, מבקש הוא פטור מעול תוגות-
ואז, קצת להמית
אותו סבל מצמית;

ואז, לשכב לנום;
ואז, אם כך יהי
רצון תליינו, משאלת חירותו-
לשכב, לישון ולא לקום.

מבקש הלב עונג תחילה
אחר כך, רק לא מכאוב-
אחר, את סמי ההרגעה
שאת הסבל ממיתים;

ואז, לשקוע בתרדמה;
אחר, אם כך יהא
רצון חוקרו ואדונו,
את החירות למות.

תודות.

והפעם אמילי דיקינסון.

 The heart asks pleasure first
And then, excuse from pain-
And then, those little anodynes
That deaden suffering;

And then, to go to sleep;
And then, if it should be
The will of its Inquisitor,
The liberty to die.
 

יש תרגום נפלא של לילך לחמן לשיר הזה אבל אני לא יכול לפרסם אותו בלי רשות. שי מוזמן לנסות כוחו. וגם נמרוד.

אום-אל-פאחם – נקודה למחשבה

מאת: אלכס יעקובסון

   תושבי אום-אל-פחם מתנגדים כידוע בתוקף להצעה של השר ליברמן ל"חילופי שטחים" במסגרתם תישאר עירם בצד הפלסטיני של הגבול. מובן מאליו שזכותם המלאה, כאזרחי המדינה, להתנגד לכך. אולם השאלה המעניינת באמת, שאין מרבים לשאול, היא – מדוע הם רוצים להתנגד? הרעיון כולו מותנה בחתימה על חוזה שלום בין שתי המדינות, שבמסגרתו ניתן, עקרונית, לבצע גם חילופי שטחים. לא מדובר אפוא בכך שאום-אל-פחם תצורף לצד הפלסטיני במצבה העגום הנוכחי של הרשות, אלא על צירופה למדינה פלסטינית עצמאית החיה בשלום עם ישראל. מדינה כזאת, יש לקוות, תוכל לשגשג וליהנות ממשטר דמוקרטי – ויש בין מבקריה החריפים של ישראל מי שיאמר, ממשטר דמוקרטי אמיתי ולא מדמוקרטיה אתנית מפוקפקת נוסח ישראל.

   חוזה שלום ישראלי-פלסטיני אמור, אם נשתמש במינוח הנפוץ מאוד בציבור הערבי, לחלק את פלסטין     ההיסטורית לשני חלקים: חלק שעדיין יהיה כפוף לשלטון הציוני המדכא, הגזעני והקולוניאליסטי, וחלק שישוחרר משלטון זה. תושבי אום-אל-פחם עומדים בתוקף על כך שעירם תישאר בחלק הלא-משוחרר של פלסטין. אין זו עובדה טריוויאלית. תושבים אלה מודעים היטב – מי כמוהם מודע – לכל החסרונות הרבים של השלטון הישראלי. אך מסתבר שהם מודעים גם ליתרונותיו, ועושים את המאזן כפי שעושים.
    
מדובר לעתים בהקשר זה על אובדן האזרחות הישראלית הצפוי להם. אולם אם מתחלפת הריבונות על שטח מסוים, כלל לא ברור שפירוש הדבר שהאזרחים הישראליים החיים בשטח זה חדלים להיות אזרחים ישראליים. יתכן אומנם שמר ליברמן חושב שזה מובן מאליו, אבל אם כך הוא פשוט טועה. על כל פנים, את זכויות הביטוח הלאומי שהתושבים צברו עד עכשיו, למשל, ברור שלא ניתן לשלול מהם. מה שתושבי אום-אל-פחם יאבדו בהכרח, בתרחיש זה, תהיה לא האזרחות הישראלית (בהנחה שהאזרחות של "מדינת האפרטהייד" היא חשובה ויקרה) ולא זכויות הביטוח הלאומי. הם יאבדו את השלטון הישראלי – ובמקומו הם אומרים לקבל את השלטון הפלסטיני. זה הדבר שממנו הם מבקשים להימנע באופן נואש.
  נניח שתושבי עיירה קתולית בצפון אירלנד, סמוך לגבול עם הרפובליקה האירית, הם לאומנים ורפובליקנים וסובלים משלטון בריטי זר במלודתם. נניח שהם מניפים את דגל הלאום האירי בגאון. ונניח שמישהו היה  מציע להם להזיז את הגבול כך שהם יהיו בצד של אירלנד החופשית. ונניח שלמרות כל זה תושבי העיירה הזאת היו מגיבים להצעה באותה חלחלה האוחזת בתושבי אום-אל-פחם למשמע ההצעה של ליברמן, ובאותן האשמות בגזענות. מה היינו יכולים ללמוד מכך על מצבם של הקתולים בצפון אירלנד? לא היינו יכולים ללמוד מכך שמצבם הוא אידיאלי – ברור שלא. הכול יודעים שהוא רחוק מלהיות אידיאלי. לא היינו רשאים להסיק מכך שאין יסוד לרבות בתלונותיהם. אולם אם מישהו מסרבני-שחרור אלה היה טוען שהוא נאנק תחת משטר גזעני, היינו חושבים אולי פעמיים לפני שהיינו משתכנעים מדבריו.

ד"ר אלכס יעקובסון מלמד היסטוריה באוניברסיטה העברית, וכותב טור בעיתון הארץ

 בית ספר לפוליטיקה
מאת: רועי פולקמן

רגע אחד משעשע זכור לי מדיוני המו"מ במשרד ראש הממשלה, כאשר שרת החינוך, אישה נעימה ורצינית, ראתה שהסטודנטים, ראשי האוניברסיטאות היושבים מולה, מורעבים משעות של שיחות, סגורים בחדר קטן, ללא מזון ומשקה. ראתה, ושלפה את כרטיס האשראי האישי אותו נתנה לנהגה בבקשה שיקפוץ לסניף ארומה הקרוב. הרגע המביך היה כאשר על פיסת נייר לקחה הפרופסור תמיר, הזמנות מהסטודנטים, כשתוך כדי הרישום עוד טורחת לתקן מי רוצה חביתה בלי ירקות, ומי סלומון בלי גבינה. המשך…

רועי פולקמן הוא מנכ"ל אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא לומד לתואר שני בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית.

זה הנאום שלפי בן-דרור ימיני הייתה צריכה כבוד נשיאת בית המפשט העליון לשאת, וזה הנאום שהיא נאמה בפועל, בטקס חלוקת תעודות סיום של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. חפשו את ההבדלים.

פואד עג'מי הוא אחד הפרשנים הכי מעניינים של העולם הערבי. הוא כותב עליו באהבה, ובביקורת נוקבת וחסרת סנטימנטים כמו שרק אוהב יכול. אין בו שום דבר מהקיטש המתרפס של "השיח הפוסט-קלוניאלי" אדוורד סעיד סטייל, ואין בו שום דבר מההתלהמות הפוליטית. זו פרוזה יפה כמו זו של ישעיהו ברלין, וזו ראיה עמוקה של ומורכבת. הספר שלו מלכוד: ערביות וערבים מאז 1967 הוא מדריך מרתק למי שגר כאן בשכונה, במזרח התיכון, לאיך הדברים נראים מהצד הערבי. ואני מזכיר את כל זה כי רק היום ראיתי (תודות לאלכס יעקובסון שהפנה את תשומת ליבי) את הרשימה הזאת של עג'מי מלפני פחות מחודש, על הבחירה ההיסטורית של הפלסטינים. היא פורסמה ב US News and World Report.

לאחרונה נחת בוויכוח הפוליטי הפנימי בישראל טיעון חדש: דמוגרפיה. לא מה שאתם חושבים. לא הטיעון הדמוגרפי נגד אחיזה בשטחים. הטיעון הדמוגרפי בעד אחיזה בשטחים. מקור הדבר הזה הוא בקבוצת מחקר ששמה "הצוות האמריקני-ישראלי למחקרים דמוגרפיים". לרשימה המלאה NRG…