גדי טאוב

ההתנחלות בשייח ג‘ראח היא פגיעה בציונות

מאת:  טל וולפסון

על אף שהמאבק בשכונת שייח ג‘ארח צודק ונחוץ, ניכר כי השאלה החשובה נשכחה מהדיון. מובילי המאבק מוחים על זכויות הערבים שנפגעות, והשאלות שעומדות על הפרק הן משפטיות בעיקר - האם הבתים במזרח ירושלים אכן היו שייכים ליהודים? האם המסמכים שהוצגו לבית המשפט מזויפים? וכו‘.

אך ההתעסקות המשפטית גרידא לא מאפשרת להבחין שהמאבק רחב יותר, והשאלה האם יהודים צריכים לגור בשכונות הערביות של מזרח העיר תלויה יותר מכל בשאלה מהי ציונות - האם הציונות היא גאולת אנשים או גאולת אדמות? האם הציונות שאפה לכונן בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל כמשפט העמים או שמא היא שלב בפרויקט הגאולי שרוצה לקרב את ימות המשיח. למרבה הצער, ממשלת ישראל בהובלת נתניהו וליברמן מקבלת החלטותיה האסטרטגיות לפי הפרשנות השניה.

בדיון הזה צריך לזכור שהציונות ניסתה לבנות דגם של יהודי חדש שהיהדות שלו לא תלויה בקיום מצוות אלא במרחב ציבורי יהודי: ילדיו יגדלו בסביבה דוברת עברית, בבתי הספר ילמדו את ההיסטוריה היהודית, ברחוב יצוינו החגים היהודיים והמשך המסורת היהודית יתאפשר משום שבני זוג שיכירו יהיו קרוב לודאי יהודים. המציאות הרווחת במדינת ישראל כפי שמתוארת לעיל התאפשרה בזכות ההכרעה של הציונות לגאול אנשים ולא אדמות. זאת הסיבה שמגורי המתנחלים בתוך שכונות ערביות בזים למטרות הציונות, ואף מאיימים על האפשרות לחיות חיים יהודים-מודרניים.

אם המתנחלים יצליחו במטרתם להתיישב בתוך שכונות ערביות סביר להניח שהדבר יעניק לגיטימציה לבקשות עתידיות של פליטים פלסטינאים לשוב לבתיהם ביפו, בחיפה ובעוד מקומות, מה שיחריב את המרחב היהודי שהציונות יצרה. כל זאת לא מעניין את המתנחלים שזהותם היהודית דתית, ואורח החיים שלהם ממילא נבדל מאורח החיים הציבורי היהודי שבא לידי ביטוי במערכות חינוך נפרדות, מגורים בישובים נפרדים ועוד.

צריך לומר בקול גדול שהמאבק בשייח ג‘ראח אינו רק על זכויות הערבים אלא יותר מכל על זכויות היהודים שהולכות ונשחקות. ההתנחלות במזרח ירושלים אולי מקרבת את המשיח אך יותר מכל ממיטה חורבן על הציונות.

 טל וולפסון הוא סטודנט לכלכלה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית

ישראל מתקשה להחליף דיסקט ולהיפתר מההנחה הישנה שיריבי הציונות מבקשים לנגוש בטריטוריה של המדינה היהודית פרוסה אחרי פרוסה – שיטת הסלאמי, קראו לזה פעם. אבל יריבי הציונות השכילו להבין שהדרך לחיסולה של ישראל היא הפוכה – מניעת חלוקת הארץ.

בעבר היה ברור לעולם הדמוקרטי מה טבעם של הכוחות המבקשים למנוע חלוקה. אלה שוחרי הלאומנות הערבית המבקשים למנוע מן היהודים את הזכות להגדרה עצמית. המפה היתה ברורה: הלאומנים התנגדו לחלוקה, בעלי ההשקפה הדמוקרטית תמכו בה. אבל עכשיו זוכות הלאומנות והאנטישמיות במידה הולכת וגוברת לאצטלא של שיח דמוקרטי. 

עמדת הלאומנים הערבים נותרה כשהייתה, כמובן. הפלסטינים התנגדו לחלוקה שהציע האו“ם, ועודם מתנגדים לה. הסיבה אותה סיבה: מדינה אחת בין הירדן לים תהיה מדינה ערבית לכל דבר, עם מיעוט יהודי בתוכה. חלוקה תבטיח ליהודים מדינה עם רוב יהודי.

הפתרון הזה מתעטף יותר ויותר בשפת הדמוקרטיה וזכויות האדם. זו הברית בין הגולדסטונים לשולחיהם: פורום בין לאומי של מדינות רומסות זכויות אדם שולח את אביר זכויות האדם לצייר את ישראל כאויבת זכויות האדם. בינתיים הצד השני, תנועה גזענית הדוגלת במפורש ברצח יהודים כיהודים, מסתיר ירי טילים על מטרות אזרחיות מאחורי אותן זכויות, בזמן שהוא מסתיר את טיליו מאחורי גופם של אזרחי עמו.

הברית הלא-קדושה הזאת בין לאומנים ערבים לאבירי הדמוקרטיה הולכת ומשתכללת. כדאי שנשים לב: הדגל החדש שלה הוא טשטוש ההבדל בין השטחים הכבושים לישראל שבתוך הקו הירוק. דעת הקהל במערב עוברת הכשרה הדרגתית לכך, קודם כל מפני שהעולם רואה בחדשות את  תמונות המחסומים לצד הצירוף ”מדינה יהודית“. המסקנה (המוטעית) מתבקשת. מדינה יהודית פירושו אפרטהייד. אבל להכשרת הלבבות הזאת יש גם גיבוי עיתונאי ואינטלקטואלי. כדאי שנשים לב: יריבי ישראל במערב הפסיקו לדבר על ”כיבוש“. הם עברו לדבר על אפרטהייד. המונח ”כיבוש“ מבהיר את ההבדל בין מה שבתוך הקו הירוק לבין מה שמחוצה לו. המונח ”אפרטהייד“ מתייחס לרעיון המדינה היהודית עצמו, ומצייר אותה כשליטה של עם אחד על עם אחר, שהשטחים הם רק גילויו היותר בוטה. לפיכך, ממשיך ההיגיון הזה, פתרון צודק ושוויוני לא יכול להסתפק בחלוקה לשתי מדינות, כוון שזו רק תבטיח את המשך קיומה של המדינה היהודית המגונה. לכן, לשיטתם, פתרון שוויוני וצודק הוא מדינה דו-לאומית, לא ערבית ולא יהודית, ששתי הקהילות יתקיימו תחתיה. משהו כמו בלגיה, או שווייץ, או הפתרון שכפתה הקהילה הבינלאומית על בוסניה (שם הוא מוחזק באמצעות כיבוש בינלאומי).

ישראלים שקוראים הצעות כאלה מבינים כמה הן מופרכות. מדינה אחת עם רוב ערבי לא תהיה שוויץ. הפקדת זכויותיו של מיעוט יהודי בידי רוב של חמאס ופת“ח לא תיצור דמוקרטיה ליברלית. אין מדינה ערבית אחת שוויתרה על אופייה הלאומי-ערבי, וכפי שהעיר אלכסנדר יעקובסון הרעיון שדווקא הפלסטינים יעשו זאת, לטובת נוחותם של ”הפולשים הציונים“ מופרך מיסודו. אבל זה לא מה שרואה הקהילה הבינלאומית. מבול המאמרים המתארים את ישראל כאפרטהייד, ומבול ההצעות הכאילו-סבירות למדינה דו-לאומית, יוצרות בהדרגה מצב שבו סכסוך מדמם ותקוע נראה כאילו יש לו פתרון דמוקרטי פשוט. אם אנחנו לא נכפה על הפלסטינים חלוקה בקרוב, עשויה הקהילה הבינלאומית להתפתות, בשם הדמוקרטיה, לחיסול ישראל תחת מסווה של ”שוויון דו-לאומי“.
 

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 31.1.2010

”במשך שבועות נאספו פרטים ועדויות ממשפחות נוצריות שנמלטת מעזה, וטוענות בתוקף: ”הארגונים האיסלאמים ברצועה מנסים לבצע טיהור אתני של המיעוט הנוצרי במקום“. מתוך עדויות, קטעי מידע ותמונות שהוברחו מהרצועה עולה מציאות קשה: בתי ספר, מוסדות ציבור ותרבות נוצריים נשרפים ומופצצים, ואישי ציבור נוצרים נרצחים.“ (לכתבה המלאה של הנריקה צימרמן ב mako…)

לפני שבוע פרסם הארץ מאמר של מירון בנבנישתי בשם ”כך הפכה ישראל למדינה דו-לאומית”. שווה לקרוא אותו מפני שזה הקו החדש של אוייבי הציונות: בשם אידיאולוגיה פסאודו-שוויונית, מספרים לנו שהמתנחלים צודקים, אין הבדל בין שני צידי הקו הירוק, והמצב בלתי הפיך. מאוחר לחלק את הארץ, ולכן, כך הטענה, מדינה דו-לאומית היא הפתרון הצודק. המאמר, לעניות דעתי, מיועד לאוזני הקהילה הבינלאומית, שם מוכרים את הרס הציונות לקהל ליברלי כ“פתרון צודק“. כל ישראלי מבין שההבל הזה של בנבנישתי אינו אלא התחסדות ועצימת עיניים. ולכן ראוי לשים לב לדברים האלה, וגם להשיב להם תשובה ניצחת. אלכס יעקובסון תקע סיכה חדה בבלון המנופח של בנבנישתי. ושווה לקרוא גם אותה. הנה ציטוט מיעקובסון:

”המדינה האחת“ שבה מדובר תהיה מדינה עם רוב ערבי-מוסלמי מוצק (שייווצר במהירות כתוצאה ממימוש זכות השיבה) בלבו של העולם הערבי-מוסלמי. כדי להאמין שמדינה זו תהיה באמת דו-לאומית צריך להניח שהעם הערבי-הפלסטיני יסכים, לאורך זמן, להיות העם הערבי היחיד שמדינתו לא תישא אופי ערבי מובהק ולא תוגדר באופן רשמי כמדינה ערבית וכחלק מהעולם הערבי; ושאת הוויתור הזה, ששום עם ערבי לא עשה לטובת המיעוטים הילידים באזור, יסכימו אנשי הפתח והחמאס לעשות לטובת ”הנטע הזר“ הציוני, שעצם כניסתו לאזור נחשבת לפלישה קולוניאליסטית. (למאמר המלא בהארץ…)

בפוסט שלמטה - ההודעה לעיתונות של תת-הוועדה של הכנסת בנושא סחר בנשים - יש דברים שאמרה שגיא שרה שלו - שביקשה שיציגו אותה כ“הזונה שגיא שרה שלו”. היא ממתנגדי החוק להפללת לקוחות הזנות. מאחר שנכחתי בדיון הזה ראוי להוסיף שקטעו אותה בלי סוף, מפני שהדברים לא מתיישבים עם הקו של הוועדה. והוועדה שומעת שוב ושוב על הסכנה הנשקפת לזונות עצמן מן החוק שלכאורה פוגע רק בלקוחות, אבל משום מה השיקול הזה לא עולה לדיון אצל מצדדי החוק. בכל אופן, לשגיא יש בלוג ובו הופיעו הדברים שאמרה לוועדה:

אני  יושבת וחושבת אך להסביר לכם שאתם טועים שהחוק הזה הוא מסוכן וכל מטרתו אינה אחרת מאשר להרוס לי את החיים, אני חושבת איך לספר לכם שאני לא קורבן. שבחרתי במקצוע הזה. אבל אני מוצאת עצמי מותשת עוד לפני שהתחלתי לכתוב. איך תסבירי למישהו שבטוח שאת חולת נפש, וסובלת מפוסט טראומה שיש ערך למילים שלך, שיש טעם בכלל להקשיב לך? איך ? אן לי מושג אז אני מחליטה להפסיק ולנסות לשכנע, ובמקום זה אני בוחרת לספר את האמת, קשה ככול שתהיה. (להמשך הדברים בבלוג של שגיא…)

החוק הבינלאומי מאפשר להעמיד לדין ישראלים החשודים בפשעי מלחמה שהתבצעו, לכאורה, במבצע עופרת יצוקה, בבתי דין של מדינות אחרות. יש סייג לאפשרות הזאת: היא תקפה אם, ורק אם, ישראל עצמה לא פתחה בחקירה עצמאית בנושא. האפשרות הזאת קצובה בזמן והזמן אוזל: ישראל קיבלה שישה חודשים מפרסום דו“ח גולדסטון, והם יגיעו לקיצם ב 15 במרץ.

ההאשמות של השופט גולדסטון, רובן ככולן, כנראה מופרכות. השיטה של גולדסטון, שבה עדויות מוטות בעליל התקבלו ללא עוררין ובלי בדיקה נוספת, היא לא רק בלתי הוגנת, אלא שערורייתית ממש. גולדסטון עצמו הודה, בראיון לעיתון היהודי אמריקאי ”פורוורד“ שאין בדו“ח שום דבר שהיה עומד כהוכחה לפשע מלחמה בבית משפט. יתרה מזאת, הועדה זיכתה את החמאס משימוש מכוון באזרחים כמגן חי ללוחמים, ולא האשימה אותו כלל בפשע מלחמה מובהק: בירי טילים על מטרות אזרחיות. במקום זה מדבר הדו“ח על טילים שנורו בידי ”קבוצות פלסטיניות חמושות“. זוהי מניפולציה השומטת, כפי שהעיר העיתונאי העצמאי יונתן דחוח הלוי, את כל עילת המבצע נגד החמאס והופכת את ישראל לתוקפן חסר הבחנה.

ישראל שגתה כשבחרה להחרים את הוועדה. אבל חמורה שבעתיים בחירתה שלא לכבד את תנאי הקהילה הבינלאומית ולפתוח בחקירה משל עצמה, על ידי גורם עצמאי. גורם כזה יכול להיות ועדה בראשות שופט, או בדיקה של משרד מבקר המדינה. ממה שעולה מתוך בדיקה שערך צה“ל – הדו“ח המלא של צה“ל טרם הוגש –קל יהיה להפריך את האשמותיו דלות התימוכין של גולדסטון. גם עיתונאים עצמאיים, ופרשנים אחרים, כבר הביאו שפע עדויות לקלישותו של הדו“ח. אין לישראל מה לפחד מחקירה כזאת. ובלעדיה, כל קצין וכל פוליטיקאי שהיה מעורב במבצע או בהחלטות שהתקבלו עליו ובמסגרתו, יהיה חשוף למעצר ומשפט במדינות זרות. ההשפעות העתידיות של תופעה כזאת מרחיקות לכת: איננו יכולים להרשות לעצמנו ששליחינו בממשלה ובצבא, האנשים הממונים על ביטחוננו, יקבלו החלטות תחת חשש לחירותם האישית כשהם יוצאים מגבולות ישראל.

למה אם כן לא נפתחת חקירה? הרמטכ“ל גבי אשכנזי ושר הביטחון אהוד ברק ממשיכים להתנגד לה. הם מבקשים לשמור על שרשרת הפיקוד ועל אחריות הקצינים כלפי מפקדיהם, לא כלפי טריבונל חיצוני. אם קצינים ירגישו שכל פקודה, לא רק כזו שדגל שחור מתנוסס מעליה, דורשת הסכמה של עורך דין צמוד, עלולה שרשרת הפיקוד להשתבש.

אבל מה שנדמה להרמטכ“ל ולשר הביטחון כהגנה על פקודיהם הוא למעשה הפקרה שלהם. בדיקה פנימית של צה“ל לא תצלח לצורך הגנה על מי שפעלו כשורה, מפני שאינה עומדת בתנאי של חקירה עצמאית, והתוצאה תהיי שכל קצין יחשוש להבא לבצע פקודות, גם פקודות כשרות למהדרין, מפני שגם כשהוא פועל כשורה המדינה מפקירה אותו בצאתו את גבולותיה.

אם היו פשעי מלחמה במסגרת עופרת יצוקה, אנחנו זכאים לדעת עליהם, ומבצעיהם צריכים לעמוד לדין כאן בישראל. אבל לא פחות חשוב שלא נשאיר את הדו“ח המניפולטיבי הזה ללא תשובה, ואת מי שנשלחו להגן על ביטחוננו חשופים למשפט וכליאה. אם צה“ל גאה בכך שאינו מפקיר את חייליו בידי אוייב, כדאי לו להבין שיש לנו אוייבים מסוג חדש והם הולכים ופוגעים ביכולתנו להגן על עצמנו.
 
פורסם בידיעות אחרונות, 20.1.2010

להלן ההודעה לעיתונות של תת-הועדה לעינייני סחר בנשים של הכנסת, למתעניינים, ובהמשך לדיון הער בפוסט הקודם.

דיון מרתק התקיים היום בוועדה למאבק בסחר בנשים, בראשות  חה“כ אורית זוארץ
בנושא זנות - המשגה משפטית של קלון חברתי. 
במהלך הדיון הוצג, ע“י פרופ‘ שולמית אלמוג, נייר העמדה פורש את הרציונל להטלת אחריות פלילית על צרכני המין
ונועד לסייע בקידום רפורמה חקיקתית בנושא הזנות.
בדיון נטלו חלק נשים שיצאו ממעגל הזנות ושוקמו התומכות בהליך החקיקה נגד לקוחות ”תעשיית“ המין, ונשים מעולם הזנות המתנגדות לחקיקה המוצעת:

”רונית“ אישה שהיתה במעגל הזנות ושוקמה, סיפרה לוועדה את אשר חוותה במשך 25 שנותיה בעולם הזנות, ”הייתי ילדה נורמטיבית  מרמת אביב בוגרת תיכון עם בגרות, רציתי להוכיח שאני יודעת לחיות. בשנים הראשונות חייתי במערכת של הכחשה שאפשרה לי להיות שם, אך הזנות פגעה בנפש שלי, וגזלה ממני את הזכות להיות אמא ורעיה, הייתי זקוקה לשמיכה מאד עבה כדי להתנתק מאותו לקוח שנגע בי….  אין חיה כזו שאישה נותנת את הגוף שלה ולא משתמשת בחומר עזר ליצור חיץ בינה לבין מה שהיא עושה, אלכוהול סמים כדי לשרוד שם…היום הנפש שלי כואבת ופגועה….

שגיא שרה-שלו, שלדבריה, עובדת בזנות בדירות ”דיסקרטיות“ בתל-אביב ומייצגת 1,200 נשים בזנות המתנגדות למהלך החקיקה, טענה כי: 
 “החוק יגרום לפגיעה ישירה בנשים בעצמן, שכן הן מהוות הראיה היחידה בידי משטרת ישראל לביצוע עבירה, החוק יפגע בזכויותינו הבסיסיות להתפרנס, לא מציעים שום אלטרנטיבה עניינית בפועל, או משכורות שפויות שמהן ניתן לחיות.
 החוק רק יפגע בפרנסה שלנו ויגביר את ההתעללות שאנו חוות מהמשטרה, שכן לאחרונה הגבירה המשטרה את הרדיפה אחר נשים בזנות.
חוק זה צריך לעבור מן העולם, כי הוא מהווה סכנת חיים עבורנו,
 הלקוחות שלנו נעימים, מעולם לא סבלתי מאלימות של לקוחות אלימים או השומרים“.

יו“ר הוועדה זוארץ שיבחה את אומץ ליבן של הנשים שהופיעו בפני הוועדה
וציינה את חשיבות העלאת הסוגיה לדיון ציבורי  
”חובתנו כחברה לקעקע את הלגיטימיות של תופעת הזנות ולראותה כפסולה. 
אנו כחברה נאורה אמורים להגן על נשים בזנות, ולספק להן רשת של תמיכה והגנה שתאפשר את שיקומן והוצאתן ממעגל הזנות.
זנות היא לעולם ביטוי של מצוקה איומה, ניצול גופה של האישה, אין כאן שאלה של בחירה או הסכמה בכניסה לעולם הזנות, יש תמיד כאן צד שנפגע.
גם אם הדבר יהיה כרוך במחיר של פגיעה באותן נשים בזנות שאינן רואות את עיסוקן בזנות כביטוי של מצוקה“.

ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים בראשות חה“כ אורית זוארץ קיימה היום דיון בנושא זנות - המשגה משפטית של קלון חברתי, בו הוצג נייר עמדה הפורש את הרציונל להטלת אחריות פלילית על צרכני המין ע“י פרופ‘ שלומית אלמוג מאוניברסיטת חיפה. בדיון נטלו סגנית הסנגורית הארצית ד“ר חגית לרנאו, ד“ר גדי טאוב מהאוניברסיטה העברית, נציגי משרדי ממשלה, ארגוני זכויות אדם לא ממשלתיים, נשים שיצאו ממעגל הזנות ושוקמו, התומכות בחקיקה המוצעת נגד לקוחות תעשיית המין, ונשים שעובדות בזנות המתנגדות להליך החקיקה.
במהלך הדיון הועלתה סוגיית הטלת אחריות פלילית על לקוחות ”תעשיית“ המין והזנות בעקבות הצעת החוק שהונחה לאחרונה בנושא על שולחן הכנסת, ביוזמת חה“כ זוארץ ובתמיכה של 25 חברי כנסת מכל קצות הקשת הפוליטית.

פרופ‘ שולמית אלמוג מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה אמרה בדיון ”לאחרונה שומעים לא מעט על פולמוס בין אלה שתומכים בהצעת החוק להפללת הלקוח לבין מי שטוענים, בניהן גם נשים שהצעת החוק מתעלמת מזכותן של נשים לעסוק בזנות. פולמוס זה מדלג ומתעלם מליבת העניין – הכרה בזנות כנזק.
הזנות גורמת לנזק בלתי הפיך של פגיעה בכבוד, נזק ”אובייקטיבי“ שלא תלוי בגוף ובנפש של האישה הספציפית אלא במקור חיצוני – החברה. החברה היא מקור הנזק, נזק שנגרם לכל אישה בזנות, באשר היא. נזק של השפלה.
מס הקלון החברתי משולם על ידי נשים שעוסקות בזנות, ורק על ידן. גם אישה שתפסיק לעסוק בזנות, מס הקלון החברתי ימשיך ללוות אותה, והיא תוכל לחמוק ממנו רק אם תצליח להעלים את עובדת העיסוק שלה בעבר“. 

לדברי פרופ‘ אלמוג, ”אחד התפקידים המרכזיים של המדינה הוא למנוע נזקים מסוגים שונים מבניה ובנותיה, או לצמצם אותם ככל הניתן.
המדינה אכן מגוננת עלינו מפני כל מיני נזקים, כשצריך באמצעות חקיקה מתאימה. במיוחד מפני נזקים של פגיעה בכבוד. החוק למניעת הטרדה מינית, המגן על נשים אפילו מדיבור משפיל שקשור למיניותן, או אפילו משלוח דואר זבל שהוכר כבעיה חברתית. המדינה החליטה שעניינה להגן על כולנו מפני נזקי התופעה המטרידה הזו.
דווקא כשמדובר בזנות, שהנזק שכרוך בה הוא כל גדול – פתאום עיוורון. פתאום החברה, והמשפט והמדינה לא רואים נזק, לא רואים את האחריות שלהם לנזק“.
החוק להפללת הלקוח, יאפשר לטפל בנזק הזה בכלים משפטיים חוקיים, יגרום לפקיחת עיניים ולא יאפשר לחברה להתעלם ממנו. יש לאסור את הזנות בגלל נזקיה.

ד“ר חגית לרנאו, סגנית הסנגורית הציבורית הארצית, משרד המשפטים אמרה בדיון כי הסנגוריה מתנגדת לקידום חקיקה כנגד הלקוח, לדבריה, ”החוק הקיים נותן פתרונות לגרעין הקשה של פגיעה באישה; אלימות כלפי נשים, הטרדה מינית, עבירת אינוס נגד קטינות, שידול לזנות, סרסרות. הפתרון באכיפה צריך להיות ביישום החוקים הקיימים“.

יו“ר הוועדה חה“כ אורית זוארץ, הדגישה כי ”הצעת החוק מהווה חלק מפעולה מערכתית כוללת לטיפול בקורבנות זנות וסחר בנשים, כאשר המדינה מספקת לנשים שיקום נפשי ופיזי, כמו גם שיקום תעסוקתי והכשרה מקצועית שיסייעו להשתלבותן בחברה. לאור הצלחתם של הפרויקטים להוצאתן של נשים ממעגל הזנות; ”סלעית“ ו“אופק נשי“, אמרה חה“כ זוארץ, ”אני קוראת לשרי הרווחה והאוצר להגדיל את מספר הפרויקטים ולהקצות משאבים נוספים להוצאתן של נשים ממעגל הזנות והאימה“.
 

ואפשר להוריד אותו במלואו, כאן. הנייר נקרא ”שישים שנה לחוק השבות: היסטוריה, אידיאולוגיה, הצדקה“, והוא פרי עטה של נשיאת מרכז מציל“ה, פרופ‘ רות גביזון. הנושא הוא, כידוע, מרכזי, ורבים ממתנגדי הציונות מציינים את חוק השבות כעדות לכך שמדינת ישראל איננה דמוקרטית באמת. הנייר מטפל בנושא הן מצד זכויות האדם, הן מצד החוק הבינלאומי, והן מצד הנורמות הדמוקרטיות הנהוגות. בקיצור, המסמך מומלץ בחום.

הצעת החוק המבקשת לדון למאסר של שישה חודשים את ”הרוכש או המנסה לרכוש שירותי זנות“, עוצבה על סמך חוק דומה שחוקקה שוודיה לפני עשור.  הטוענים בעד החוק מצביעים על הצלחת המודל השוודי, שהפחית, כך אומרים לנו, את הזנות בשני שליש. נתונים אלה, בצירוף רטוריקה המטשטשת את ההבדל הקריטי בין זנות בכפייה לזנות שאינה בכפייה (תומכי החוק קוראים לשניהם ”סחר בנשים“) מציירים את התמונה הבאה: הזנות נכפית על נשים בעצם בידי לקוחות – הביקוש מוביל סרסורים ליצור את ההיצע.

למה, אם כן, בכל מקום, וגם בישראל, מתקוממות הזונות עצמן כנגד החוק? מפני שבניגוד למראית העין של הגנה על הזונות החוק יפגע קודם כל בהן.
ראשית, הנתונים על הפחתה בנפח הזנות, שמקורם במסמך של יוזמת החוק בשוודיה, גב‘ גונילה אקברג, הם חסרי בסיס, כפי שגילה עיון אקדמי במסמכים. גם לפי דו“ח של המשטרה ומשרד המשפטים של נורווגיה אין כל ראיה שהחוק אכן צמצם את היקף הזנות. ככל הנראה זנות הרחוב (שהיא מיעוט קטן מתוך כלל הזונות) פחתה באופן שולי, וזנות בתוך הבתים עלתה במקביל. לעומת זאת, אומר הדו“ח, הזונות מדווחות על עליה בסיכון לעצמן. ברור למה. הפללה – וזה לא משנה את מי מפלילים, את הלקוח או הזונה – דוחקת את הזונות למחתרת, ושם הן חשופות יותר לאלימות וכפייה, וחסומה בפניהן הדרך להזעיק משטרה במקרה של תקיפה. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הזכיר לוועדת הכנסת שדנה בעניין את הסכנות הללו. ויש עוד. הפללה גם חושפת את הזונות למין לא בטוח: נשיאת אמצעי מניעה מרתיעה לקוחות שכן הקונדומים משמשים ראיה נגדם בבית המשפט.

לא פחות חמור מכל זה, אם תעבור הזנות לידי העולם התחתון, לא מן הנמנע שהסחר בנשים יחזור לישראל. על פי נתוני משטרת ישראל תופעת הסחר – יבוא נשים והחזקתן בדירות זנות בכפייה – חוסלה כמעט לחלוטין. אחד האמצעים במיגור התופעה הוא קיומם של בתי הזונות בתחום האפור: רשויות ההגירה והמשטרה מבצעות פשיטות דרך שגרה במקומות האלה מבלי לסגור אותם. כך יש לזונות גישה לשוטרים על בסיס קבוע, ולמשטרה יש אמצעי פיקוח אפקטיבי נגד החזקה בכפייה. אם תדחק הזנות מן האפור אל השחור, עשויה הברחת נשים להפוך שוב לאפשרית ומשתלמת לארגוני פשע. 

כל זה ידוע לוועדת הכנסת הדנה בחוק, אך דיוניה פוסחים שוב ושוב שאלת הסכנה הצפויה לזונות עצמן. אחדים ממגיני ומגינות החוק אומרים שזה לא העיקר. העיקר הוא שהחוק נועד להעביר מסר חד-משמעי שהזנות היא השפלה עבור נשים בכלל, ולא רק של אלה העובדות בה (ראוי להוסיף: גם עובדים – רבים הם גברים וטרנסג‘נדרים).

אם כך, יאמר המחוקק בגלוי: מדובר בחוק מוסרי שמטרתו להעביר לציבור את המסר שהזנות אינה לגיטימית, ושגם לאדם בגיר אין זכות למכור שירותי מין. יאמר המחוקק גם את זה: הוא מוכן להעביר את המסר הזה על גבן של הזונות, תוך סיכון ממשי של ביטחונן וחייהן.

הזנות היא הרבה דברים: מנערות ליווי המרוויחות סכומי עתק, ועד נרקומניות ברחוב. לאלה מתוכן המצויות במצוקה צריך להושיט יד. אבל דחיקתן אל החשיכה, תוך דיבורים על כבודן, רק תרחיק את העזרה ממי שזקוק לה.
הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב 7.1.2010

על פי הפרסומים דומה שצה“ל נערך לאכיפת הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון כאילו מדובר היה בתקיפת מתקני הגרעין באיראן. על פניו נראה שמדובר בהגזמה ניכרת. מערכת הביטחון מתייחסת לרטוריקה המתלהמת של המתנחלים כאילו באמת היה מדובר בצבא אוייב של 300,000 איש. אבל הרטוריקה רחוקה מן המציאות. המתנחלים לא ינסו להכניע אותנו בנשק. הם רגילים שהמדינה מפנקת אותם, ונדמה להם שמדיניות ”תג מחיר“ תרתיע אותנו.

אבל למרות שלא מדובר בצבא אוייב, מדובר בהתנגשות מהותית בין שני סוגים של ציונות שאינם מתיישבים, ולכן אין לזלזל בגודל הזעזוע שעומד לעבור עלינו לפני שנצליח לחלק את הארץ. הציונות של המתנחלים היא ציונות של ארץ, והציונות של רובנו היא ציונות של מדינה. קל לבלבל בינהן: גם הציונות של הרצל, בן גוריון, ויצמן וז‘בוטינסקי קשורה בטבורה לארץ ישראל. וגם הציונות של המתנחלים מוקירה את מדינת ישראל, ומוכנה להקריב הרבה למענה. לא במקרה המתנחלים הדתיים מתנדבים בהמוניהם ליחידות קרביות, ורוח ההקרבה למען הכלל היא חלק מרכזי בחינוכם.

ואף על פי כן ההבדל מרכזי וחשוב, והקרע רק הולך וגדל מאז שנות השבעים ועד ימינו. כפי שהבחין אביעזר רביצקי לפני שנים רבות, בספרו החשוב ”הקץ המגולה ומדינת היהודים“ חניכי הציונות של הרב צבי יהודה הכהן קוק קושרים כתרים לראשה של המדינה האידיאלית, בעודם מסירים אותם מראשה של הממשלה הממשית. המדינה האידיאלית היא זו שמקדשת התנחלות. וכאשר הממשלה הריאלית מגבילה את ההתנחלות, היא מאבדת את הלגיטימיות שלה. זה מה שנמצא מאחורי הרשות שנטלו לעצמם מתנחלים לחסום את דרכם של אוכפי איסור הבנייה, להפגין בטקס השבעה צה“לי, ללמד את חניכי ישיבות ההסדר שהם כפופים לסמכות שמעל למפקדיהם. המדינה קדושה רק ככל שהיא מקדמת את ההתיישבות.

חנן פורת היטיב לנסח את ההבדל בין שני סוגי הציונות – ציונות של ארץ מול ציונות של מדינה – כשאמר ש“מצוות יישוב הארץ, יש בה כמה היבטים, בתוכם ריבונות יהודית על כל ארץ ישראל.“ בעיני הזרם המרכזי ההפך הוא הנכון: הריבונות היהודית יש בה כמה היבטים שאחד מהם הוא יישוב הארץ. מדובר אם כן בהבדל בין מטרה לאמצעי. לשיטת המתנחלים המדינה היא אמצעי לקיום ”חובתנו לארץ ישראל בעלייה ובהתיישבות“ (כלשון מסמך היסוד של גוש אמונים). לשיטת הזרם המרכזי של הציונות ההתיישבות היא אמצעי לביסוס ריבונותה של המדינה.

ככל שחולף הזמן מתברר שההבדל הוא בעצם תהום. שתי ההשקפות עתידות להתייצב זו מול זו בהתנגשות חזיתית: הרי ברור לכל בר-דעת שישראל ניצבת בפני בחירה בין מדינה גדולה עם רוב ערבי, לבין מדינה פחות גדולה עם רוב יהודי. הנאמנות לארץ ישראל הפכה לסכנה הממשית ביותר לעיקר העיקרים של הציונות המדינית: מדינה יהודית ודמוקרטית.

אין צורך בפאניקה. ההתנתקות הדגימה שבסופו של חשבון ציונות של ארץ תתכופף בפני ציונות של מדינה, אם המדינה תהיה נחושה דיה. אין למתנחלים אמצעים ואין להם די ביטחון אידיאולוגי כדי להיפרד מן המדינה, שלא לומר להכריז עליה מלחמה. ואף על שההערכות היסודית של מערכת הביטחון עשוייה להראות מוגזמת, למעשה, טוב שהיא נערכת לקראת הבאות ברצינות מרובה: ישראל צריכה להבהיר למתנחלים שהציונות לא תסבול שום ניסיון להציב את הארץ מעל המדינה שהקמנו עליה.

הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות, ב-21.12.2009.