מיאמי היט

מאת: גדי טאוב

על ספרו של תום וולף "חוזרים אל הדם" (מאנגלית: דורית בריל-פולק). המאמר פוסם בידיעות אחרונות ב 15 לאוגוסט, 2014. 

טום וולף, אחד מאבות ה"ניו ג'ורנליזם", הוא מגדולי האנתרופולוגים של אמריקה בזממנו. הניו ג'ורנליזם של וולף הוא לא עיסוק נרקיסיסטי ברחשי ליבו של הכותב, אלא שימוש באמצעים ספרותיים, ססגוניים במיוחד, כדי להבין ולהסביר הלכי רוח, תופעות תרבותיות וחברתיות. מסות כמו "שיק רדיקלי" (שבה תפס וולף את האופן שבו השמאלנות עומדת להפוך לפוזה) או "הגיבור האמריקאי האחרון" (על נהג המרוצים האגדי ג'וניור ג'ונסון), או צמד המסות המלגלגות על הסנוביזם של כתב העת "ניו יורקר", הפכו לקלאסיקות. ספריו העיוניים – אם "עיוניים" זו המילה הנכונה – הם אפילו יותר מזה. הם מפתח להבנת רוח הזמן. מעל כולם מתנשא ספר שאין לי צל של מושג איך לתרגם את שמו. The Electric Kool-Aid Acid Test, כך, עם K (Kool-Aid הוא שם של משקה קל). הספר מתעד את קורותיה – מה אני אומר קורותיה, הוא מתעד את תודעתה! – של אחת מחבורות ההיפים הפרועות ביותר, 'המותחנים העליזים', בהנהגת קן קיזי (מחבר הרומן 'קן הקוקייה'). מי שרוצה להתחיל להבין את הרוח הפראית, ההזויה והסוחפת, של שנות השישים, על כל הנפלא והנורא שהיו בה, כדאי לו להתחיל משיטפון המלים הפסיכדלי, עוצר הנשימה, של וולף. מי שרוצה להבין את אימת המלחמה הקרה, ואת סוד מושג הגבריות של האמריקאים, כדאי לו להתחיל מספרו של וולף על נס"א 'החומר הנכון' (The Right Stuff). יהיר, מבריק, חרוץ, וחד-אבחנה וולף הוא לא סתם עיתונאי, הוא ז'אנר לעצמו.

כשהוא פנה לכתוב רומנים, הוא עשה את זה בענק. הרומן הראשון שלו, עב הכרס, 'מדורת ההבלים', הוא פנורמה ענקית של הכרך הניו יורקי. עשרות דמויות, ממוקמות אסטרטגית בשכונות עוני, בדירות יוקרה, בוול סטריט, במערכת אכיפת החוק, לוקחות את הקורא בין מקומות עבודה, שכונות, מעמדות, ומוסדות, סוחפות אותו בפיתוליה המסובכים של עלילה רחבת יריעה ורבת תפניות. ההצלחה של הספר היתה גדולה כל כך שאת הרומן הבא של תום וולף, 'גבר במלואו' – 11 שנים הוא השקיע בכתיבתו – הדפיסו מראש במיליון ומאתיים אלף עותקים. הנוסחה נשארה דומה, מאז 'מדורת ההבלים' ועד הרומן האחרון, לפי שעה, 'חוזרים אל הדם'. הרומן החדש פורש לפני הקורא את הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של העיר מיאמי, הכרך האמריקאי האחד שבו רוב התושבים הם מהגרים.

האירוע שמתניע את עלילת הרומן הוא מבצע הצלה מרהיב של שוטר ממוצא קובני בשם נסטור קמאצ'ו. קמאצ'ו מציל פליט קובני שטיפס אל תורן של סירה וכמעט קיפח את חייו בנפילה משם. הטלוויזיה שידרה בשידור חי איך קמאצ'ו טיפס על חבל, תפש ברגליו את המהגר המבוהל, והצליח לרדת חזרה על חבל אלכסוני כשידיו נושאות את המשקל של שניהם, אל סירת המשטרה. קמאצ'ו נדמה לנו כגיבור, עד שהוא חוזר הביתה לשכונה הקובנית שלו ומגלה שהוא הפך מנודה: הפליט המסכן היה מטרים ספורים מאדמת אמריקה, שלו רק דרך עליה היה מקבל מקלט מדיני. אבל מאחר שבגלל נסטור הוא נשאר בים, הוא מגורש. הקהילה הקובנית זועמת, המשפחה של קמאצ'ו, שבעצמה ברחה מקובה בסירה מאולתרת, מנדה אותו. משם הדברים רק מסתבכים, ועוברים דרך רשת מורכבת של מעשי פשע ושערוריות שלובות: שוטרים קובנים שמשפילים עבריין שחור, מה שמעמיד את מפקד המשטרה השחור בעימות עם ראש העיר ההיספני; אוליגרך רוסי שטרם למוזיאון מיאמי יצירות אומנות בשובי 70 מיליון דולר, המתבררות כמזויפות; בריון כיתתי המכה מורה ומצליח לגרום לחבריו לספסל הלימודים לשקר כדי לחפות עליו, ועוד ועוד. הפנורמה שוב ענקית, צבעונית, מרהיבה. הגלריה של הדמויות אין סופית, וססגונית.

אז למה זה לא לגמרי עובד? יש סיבה הקשורה לספר הזה, ויש בעיה שממנה סובלת כתיבתו של וולף מאז פנה לרומנים. הבעיה המקומית היא שנדמה שוולף עבר למהלך שיוט. עם חלוף הזמן גדלה המיומנות וקטנה התשוקה, וזה מרגיש קצת כמו עוד מאותו דבר. כמו נוסחה. אבל הבעיה המקומית הזאת, חושפת את הבעיה הכללית יותר, שהפכה אחרי צאת הרומן השני של וולף למוקד של וויכוח סוער.

בכל תולדות הספרות האמריקאית אני לא חושב שיש אח ורע להתנפלות של שלושה מבחירי הסופרים על סופר עמית. בתגובה לרומן 'גבר במלואו' התגייסו נורמן מיילר, ג'ון אפדייק, וג'ון אירווינג לגנות את וולף בלהט. זו לא ספרות, הם טענו, זה בידור, זו עיתונות, זה מוצר צריכה חסר ערך.

וולף לא נשאר חייב. במסה בשם "שלושת הגמדים שלי" (בתרגום חופשי) הוא נכנס לזירת הגלדיאטורים והצליף בשלושת הסופרים המבוססים. הרבה מזה היה אגו, וויכוח על הצלחה. וולף חשב, בצדק, שמכירות אסטרונומיות זו לא בושה, ולא עדות להעדר ערך אומנותי. אבל מעבר לזה הוא גם פרס את האני מאמין הספרותי שלו. הרומן האמריקאי הגדול, הרומן הנטרוליסטי, שקע באמצע המאה העשרים, הוא אמר, מתוך חיקוי של אופנות אירופיות, וכך איבד את חיותו. זה קרה לו מפני שהוא שקע פנימה, בתוך הנפש, קרס תחת מעמסה של מודעות עצמית ואינטרוספקציה, ושכח את החברה שסביבו, ואת הצורך לספר סיפור. שלושת הגמדים שלו טבעו בתוך הפופיק של עצמם. אבל מסביבכם, אמר וולף, פרוסה אמריקה כולה. ארץ מדהימה, מסעירה, שטופת תאוות, אדרנלין, אנרגיה, אלימות, השראה. אם רק הייתם מפסיקים לבהות בארבעת הקירות שלכם, אמר וולף, ויוצאים במקום זה לתוך הקלחת החברתית, הייתם מחזירים לעצמכם את קהל הקוראים.

בהרבה מובנים אני לגמרי בצד של וולף בוויכוח הזה. גם הספרות הישראלית מאיימת לשקוע בפופיק של עצמה, סובלת מעודף מודעות עצמית, ומחוסר עלילה, וגם אצלנו, חלקה הגדול, איבד את התשוקה להכיר את חברת המהגרים המטורפת של ישראל. שגם היא, כמו זו של אמריקה, מלאת יצרים, דינאמית, מקסימה לעתים, דוחה לעתים, אבל תמיד סואנת כל כך שאי אפשר להדביק בכתיבה את קצב השינויים שלה. זה מדהים.

ובכל זאת היה משהו במה שאמרו הענקים-גמדים של וולף. ורק המילה שהשתמשו בה, 'עיתונאי', לא לגמרי מתאימה. טוב היו עושים לו היו אומרים 'אנתרופולוג'. כי בסופו של חשבון וולף מתעניין בסוציולוגי, לא בפסיכולוגי. ובזה נבדלים מדעי החברה מן האומנות. המוטיבציה האנושית המרכזית, לפעמים נדמה שאצל וולף היא הבלעדית, היא הטיפוס בסולם החברתי. ומאחר שלכל גיבוריו יש בסופו של חשבון אותה מוטיבציה, יוצא שבעומק הם לא באמת נבדלים זה מזה. הם ייצוגים של מעמדות, מקצועות, תפקידים. ולכן הם בעצם כלי שח כלליים על לוח משחק חברתי ענק. זה בולט מיד בטון של וולף שנשאר אותו טון (ייחודי) שבו השתמש כעיתונאי: משפטים מתגלגלים המצליחים לשלב מין התלהבות שעל סף התדהמה, עם לגלוג דק. וולף תמיד לעג, ועודו לועג, ל"עדר האנושי" שבו כולם מנסים לטפס על גבם של כולם כדי להעפיל לקרבת ראש הערימה המבולגנת שהיא האורגניזם החברתי.

אפשר ללמוד מוולף המון על אמריקה של זמננו. אבל האומנות, בניגוד למדעי החברה, זקוקה לדמות המסויימת, לא לאדם הכללי. היא צריכה, היא חייבת, ליצור איזה חיבור של אמפטיה בין הקורא הספציפי לגיבור הספציפי. ומשהו יסודי נכשל בה אם היא משאירה אותך בעמדת הצופה המלגלג. ובעיקר כשצופה מלגלג על דמויות שכולן ביסודו של דבר, זהות בתשוקותיהן. ואף על פי כן, כדאי תמיד לקרוא את וולף. האכזבות הספרותיות שוות את הרווח בעלילות מסחררות, ובאוצר הסוציולוגי.

 

על סכסוך העבודה במשרד החוץ – דברים שאמר לי ידיד מודאג משירות החוץ

אלה דברים שאמר לי ידיד מודאג בשירות החוץ של מדינת ישראל. אני מביא אותם כאן כלשונם.

הבוקר התעוררה מדינת ישראל עיוורת למחצה. העין המדינית שלה עצומה לחלוטין, מכיוון שלראשונה בתולדות המדינה נציגויות ישראל ברחבי העולם סגורות עקב שביתה כללית במשרד החוץ. השביתה הוכרזה על רקע משבר וסכסוך עבודה שנמשכים כבר למעלה משנה. פקידי משרד האוצר תוקעים כל ניסיון לפתרון המשבר, ובינתיים הנזקים המדיניים מצטברים, אך נראה שאת הדרג הפוליטי – שר האוצר, שר החוץ וראש הממשלה זה לא מטריד במיוחד, והם בוחרים שלא להתערב בצורה אקטיבית.

אני כדיפלומט במשרד החוץ מודאג מאוד. לא רק מכך שכאשר אצא לפנסיה צפויים לי ולרעייתי חיי עוני, מכיוון שהפנסיה הכוללת של משק הבית שלנו צפויה להיות פחותה מ-4,000 ₪ לחודש, ולא רק משחיקה של עשרות אחוזים בשכר הדיפלומטים בעשור האחרון שמטילה צל כבד על עתידו של שירות החוץ – אלא אני מודאג בעיקר מהנזק המצטבר למשרד החוץ וכפועל יוצא מכך למדינת ישראל. כאשר שליש מהמצטרפים למשרד החוץ בוחרים לעזוב את המשרד תוך פחות מעשור, יש לנו בעיה. והבעיה הזו היא בעיה לאומית, כי מדינת ישראל לא יכולה להסתמך רק על העין הביטחונית, היא צריכה שגם עינה המדינית תהיה פתוחה ועוקבת.

העין המדינית של מדינת ישראל היא 103 שגרירויות וקונסוליות אשר פזורות ברחבי העולם, ובימים כתיקונם עוקבות אחר הפעילות האיראנית, מתריעות מפני ניסיונות חרם או דה-לגיטימציה של ישראל ומנטרות יוזמות פלסטיניות חד צדדיות במוסדות האו"ם. בשגרה משרד החוץ על נציגויותיו מזהה הזדמנויות לקידום אינטרסים ישראליים בכל רחבי העולם ומבצע פעולות (עליהן לא תמיד ניתן לדבר) שתורמות לחוסנה הלאומי של ישראל. הפעילות של שגרירויות ישראל לא מוגבלת לתחום המדיני-בטחוני, והן מסייעות באופן שוטף בפתיחת דלתות לעסקים ישראליים, מקדמות תרבות ישראלית בחו"ל ועוזרות לישראלים שנמצאים במצוקה וזקוקים לשירותים קונסולריים. הפעילות אשר הדיפלומטים הישראליים מבצעים באופן יום-יומי היא קריטית לביטחונה של ישראל, אך היא לא מתבצעת כבר כשלושה שבועות. אני לא ישן טוב בלילה בשל כך, אך נראה שלמקבלי ההחלטות במדינת ישראל זה לא נוגע.

לכאורה סכסוך העבודה עוסק בתנאי שכר, אך בפועל המאבק הוא על מקומו הראוי של משרד החוץ במערכת הממשלתית. ההתעלמות של הדרג המדיני מהמשבר המתמשך במשרד החוץ מעידה על החשיבות הנמוכה שמקבלי ההחלטות מייחסים לזרוע המדינית של מדינת ישראל. המגמה המדאיגה של החלשת משרד החוץ נמשכת, ועל כך מוחים העובדים. למשרד החוץ מתגייסים הטובים ביותר אשר נבחרים לאחר תהליך מיון ארוך ומייגע. זוהי מעין סיירת מטכ"ל אזרחית של המגזר הציבורי. העובדים מגיעים לעולם הדיפלומטיה מתוך תחושת שליחות וציונות אמיתית, אולם עד מהרה הם נתקלים במציאות האמיתית, בה מתעלמים מהם ומעניקים להם שכר שגוזר עליהם חיי עוני בעת פרישה. שליחי המדינה בחו"ל הם הקבוצה היחידה במגזר הציבורי שתנאי העסקתה לא מעוגנים בהסכם עבודה קיבוצי, וכתוצאה מכך מדי חודש שוחק משרד האוצר באופן חד צדדי את תנאיהם. מספיק לציין את העובדה המדהימה שלדיפלומטים ישראליים בחו"ל יש מדרגות מס ייחודיות, גבוהות יותר מאשר מדרגות המס שמוטלות על שאר אזרחי המדינה. למה? כי האוצר יכול. כי העובדים מנומסים והתנהגו עד כה בדיפלומטיות אופיינית. כל הניסיונות להגיע להדברות עם משרד האוצר נכשלו. העובדים השעו את העיצומים לתקופה ארוכה כדי לתת הזדמנות לתהליך גישור, אולם התהליך קרס מכיוון שאחרי שבעה חודשים העמדה של האוצר היתה נוקשה יותר וגרועה יותר מעמדת הפתיחה שלהם במו"מ… וכך הגענו למצב הנוכחי.

אני שואל את עצמי מתי שר האוצר וראש הממשלה יבינו שהעניין נוגע להם ושלא ניתן להשאיר אותו רק לטיפולם של נערי האוצר. אני חושב שאת השאלה הזו כל אזרח במדינה צריך לשאול את עצמו היום, כי כולנו משלמים את המחיר של המשבר המתמשך.

יצחק טאוב ז"ל – 1927-2014

אבי האהוב נפטר ביום הולדתו ה 87, ב 17 לינואר 2014. אלה הדברים שאמרתי בהלוויותו, ורציתי שישמרו איפשהו, גם בעידן האלקטורני הזה.

לו אבא שלי היה חושב שאעמוד על קיברו ואומר עליו שהוא היה צדיק, זה לא היה מוצא חן בעיניו. אבא שלי סלד מצדקנות, וחשד בצדיקות. אם היה שיעור מוסרי שהוא התאמץ להנחיל לי – והצליח – זה השיעור: Gadi, beware of do gooders.

אז לא אומר עליו שהוא היה צדיק. אבל איך בכל זאת להסביר את העובדה שכל כך הרבה אנשים נשאו אליו עיניים, התייחסו בכבוד עמוק, לפעמים ביראה ממש, לדעתו ולשיפוטו?

אפשר היה לומר עליו שהוא חכם. זה נכון, הוא היה חכם במידה לא מצוייה.

אפשר לומר עליו שהוא היה נדיב. גם זה נכון. הוא היה נדיב במידה לא מצוייה.

אפשר היה לומר עליו שהוא היה ישר. ואכן איש לא הטיל בזה ספק. שמו כאדם ישר הלך לפניו.

אפשר היה לומר עליו שהוא עצמאי במחשבתו, ושוב, זה נכון. לא תמיד היה קל עם העצמאות הזאת מדעתם של אחרים, שלפעמים היתה בה גם מידה של ריחוק. אבל גם עצמאות איננה הדבר.

אני חושב שאם היה צריך לבחור מילה אחת לתאר את התכונה הזאת, שגרמה לאנשים גם לאהוב אותו כל כך, וגם להעריך כל כך את דעתו, צריך לקרוא לתכונה הזאת "הגינות".

אני חושב שאבא שלי היה אדם הגון במידה שהיא ממש נדירה. לא הכרתי אדם הגון ממנו.

וההגינות היא תכונה צנועה יותר ומתהדרת פחות מן הצדיקות, והיא גם יפה וחשובה ממנה. ההגינות יודעת לאזן איזון אנושי, אמפטי, בין עקרונות מופשטים לבין שני דברים נוספים: הבנה לחולשות אנוש, מזה, ונאמנות מזה. המוסר שמגולם בה לכן, עמוק יותר, נבון יותר, מן הצינה של עקרונות העומדים לבדם.

לא קל לאזן בין כל האלמנטים האלה, ולא פעם הם מתנגשים. אבא שלי ידע באופן אינסטינקטיבי, עמוק, יציב, לבחור בדבר ההגון. ואנשים היו אסירי תודה על כך. אנשים לא שוכחים אותו בשל כך, גם אנשים שהכירו אותו לשעה קצרה, לפני זמן רב.

ההגינות היא לא פשרה רופסת בין עקרונות לבין אנשים בשר ודם. לעתים קרובות השיפוט של אבא שלי היה חמור ונוקב, והמסקנות לא קלות כלל. לפעמים היא מאלצת אותך לעשות דברים קשים, ולהרים משאות כבדים. אבל הצדיקות, כמו שיודע כל מי שחי והלך ונשם במאה העשרים, יכולה להפוך בקלות לאכזריות. ההגינות, אמנם יכולה להיות חמורה, אבל לעולם אינה אכזרית. היא מובילה אל האנושי וחושדת במוחלט.

לאבא שלי היה מצפן כזה כבר בילדותו. הוא נולד בברטיסלבה בשנת 1927, ובהיותו ילד בן שתיים עשרה איבד את אימו. זמן קצר קודם לכן פלשו הנאצים לצ'כוסלובקיה, ואבא שלי זכר קצינים גרמנים שנכנסו אליהם לדירה לבקש מים למלא את הסירים שלהם, כדי לבשל פסטה בחוץ.

ילד עירני שהתעניין בפוליטיקה וקרא עיתונים, אבא שלי הפציר באביו, שעוד היה שבור ממות אישתו, לעלות לארץ ישראל. הם נדדו באוניות ולא היתה מדינה בעולם שהניחה להם למצוא מקלט בחופיה.

אני מלמד סטודנטים על הרעיון הציוני. אבל מעבר לכל הנימוקים, המוצדקים, צידקתה הבסיסית של הציונות היא אינסטינקטיבית בשבילי מכוון שאינני יכול לשכוח את התמונה הזאת: ילד יהודי, אבא שלי, שמתחת רגליו יש רק ים, ואין פיסת אדמה תחת השמש שיוכל לעמוד עליה.

אחרי חודשי נדודים, הגיעו יצחק ויחזקאל טאוב, אביו, לחופי ישראל בעליה בלתי לגאלית, ומיד נאסרו על ידי הבריטים. סבא שלי התגייס לצבא הבריטי, אבא שלי גדל אצל משפחה אומנת, ובפנימיה, ואחר כך התגייס לפלמ"ח. הוא איבד ארבע אצבעות במלחמת השחרור.

הוא השלים בגרות ונרשם ללימודי כלכלה ומשפטים באוניברסיטה העברית. לימים הוא הפך איש בכיר בשירות הציבורי, מזכ"ל בנק ישראל, ואחר כך יושב ראש הראשות לניירות ערך. אחרי עליית הליכוד, מאחר שהיה איש תנועת העבודה, הוא הודח מן התפקידים הבכירים האלה. הוא יכול היה לעבור לסקטור הפרטי ולהתעשר. הוא סירב. הוא בא לכאן לבנות מדינה וחברה, וביקש לשרת את הציבור, גם בתפקידים צנועים מאלה שמילא. זו לא היתה בחירה קשה בשבילו. היא באה לא רק מתחושת חובה, אלא גם מתשוקה, וכשהתשוקה והחובה מתלכדים, אין לאדם התלבטות. כך הוא הפך למנכ"ל הוצאת הספרים הציבורית, מוסד ביאליק, ובזה הוא עסק, בצד עבודתו העיתונאית, עד לפני חמש שנים. הוא פרש בגיל 82.

אין שום הפתעה בכך שאנחנו, חבריו, ילדיו, אישתו, לא מסוגלים לעכל את העובדה שהוא איננו. מוות של אבא איננו עובדה אחת, מוגדרת ותחומה. הוא רבבות של עובדות שלובות, מפני שאב ארוג לתוך מרקם הקיום שלך באין ספור דרכים, אין ספור תמונות, אין ספור חוויות, אין ספור גווני רגש. לנסות להבין מה פירוש הדבר שהוא איננו, פירושו לנסות לתאר איך נראה המרקם הזה אם כל אלה יעקרו ממנו. ואי אפשר לעשות את זה לא רק מפני שקשה לעכל את העובדה האחת, המוות, אלא מפני שלעקור את כל העבודות הרבות האלה מתוכך, פירושו לאמיתו של דבר, שבלעדיו לא תוכל להכיר את עצמך.

אבא סיפר לי, אחרי ניתוח המעקפים שלו, לפני שנים, שמתמחה אחת ניגשה אליו אחרי שהתאושש ואמרה לו "מר טאוב, אני החזקתי את הלב שלך בידיים שלי". המשפט הזה ריגש אותו מאד. גם אני התרגשתי לשמוע. הלב של אבא שלי. לא החזקתי אותו מעולם בידיים, אבל אני אקח אותו איתי לכל מקום, מפני שהוא לב נכון. מפני שהלב הזה, לא הפיזי שאפשר להחזיק, אלא המופשט שהיה פנימיותו ואופיו ותבונתו ורגשותיו של האיש הזה, ארוגים לתוכי – לתוכנו, אישתו, ילדיו, חבריו -  באין ספור אופנים. לכן עובדת המוות לא יכולה לעקור אותו מתוכנו. הוא חלק מן החומרים שמהם אנחנו עשויים. והחלק הזה הוא חשוב מאין כמוהו כדי לנווט, אני מקווה, בדרכו, בלי זדון ובלי צדקנות.

אבא חי כמו שהוא רצה לחיות, ובעצם גם מת פחות או יותר כמו שרצה למות. בלי ליפול למעמסה על אף אחד, בלי ייסורים מיותרים, מוקף באהבה. יש פרידות מסובכות ומרות. הפרידה הזאת איננה מסובכת, וודאי אינה מרה. היא רק עצובה. אבא שלי ידע כמה אנחנו אוהבים אותו, וידע שאנחנו יודעים כמה הוא אהב אותנו.

אני לא מאמין, לצערי, שהוא יראה אותנו מלמעלה. אבל אני מאחל לנו שנדע גם בעתיד, שלו היה רואה, לא היה מרגיש שאיכזבנו אותו.

יהי זיכרו ברוך.

סקיצה אוטוביוגראפית, טיים אאוט

עיתון טיים-אאוט הוציא גיליון ששמו "תל אביב שלנו: תל אביבים כותבים על תל אביב". קטע מתוך המאמר שלי שם, שהם קראו לו "אלנבי – סוף דבר". שם שמצא חן בעיני. אני מאד אוהב את יעקב שבתאי, ואת הדברים שהוא כתב על תל אביב, וזה נחמד להתכתב איתו.

הנה קטע:

באותו תקופה בערך גם התחלתי לעבוד במקומונים. וזה – יחד עם ספר סיפורים קצרים – ובניגוד לגיטרה, כן הרגיש כמו נתיב ממשי אל הלב של העיר. את הרוב הדברים שכתבתי בעיתון אני לא זוכר. אבל אני זוכר את האווירה ב"עיתון תל אביב" של רשת ידיעות תקשורת. אמנון רבי היה העורך שלנו, והיתה לנו, ברגעים היותר טובים, אווירה של יחידת קומנדו. אנחנו היינו האנדרדוג. לא האצולה שהתבצרה בעיתון "העיר". אבל היה לנו יותר אומץ לבעוט, לעשות פרוייקטים משונים, לכתוב רשימות אקסצנטריות, ולכסח באכזריות. מספיק שלמדת להקליד מהר, וכבר יכולת להיות מבקר מסעדות, מבקר קולנוע, כתבנו לענייני, או יחידת המסתערבים של מדור הרכילות. אמנון רבי היה יכול להתקשר אליך באחת בלילה עם משימה שצריך להגיש ב 2500 עד למחרת בצהריים. אבל משהו התחיל להסתבך כאן, בשבילי לפחות. והתחלתי לכתוב את "המרד השפוף". היה לי הרבה מה להגיד, אבל העמדה הרגשית שממנה זה נכתב היתה כמו שני לחצים מנוגדים שבסוף מפוצצים חצ'קון. זה יצא עם הרבה אנרגיה, דווקא בגלל שרגשית זאת היתה סתירה פנימית בכל היחס שלי לתל אביב, או יותר נכון ל"תל אביב". היו לי הרבה טענות לתרבות האירוניה, לאכזריות העיתונאית, לארז טל שפעם רציתי להיות כמוהו, לכל הקוליות והמגניבות. אבל גם כעסתי עליהם, על כל אלה, מפני שלא הצלחתי להיות שייך. אז התוצאה היתה שרציתי גם לנתח להם את הצורה, וגם שהם יקבלו אותי, גם להראות להם שהם טועים, וגם שהם יחבקו אותי על זה שצדקתי, או שיודו לי שהם רואים עכשיו את האור. גם להראות לכל החומולוגים שאני יותר חוכמולוג מהם, וגם להדגים שחוכמולוגיה היא קשקוש.

ובתוך כל זה גם ידעתי שזה לא אפשרי. אז כתבתי בלחץ, בתחושת דחיפות, בקדחתנות. ומתוך הלחץ הזה יצא משהו שברמה האישית והרגשית שלי הוא היה סתירה פנימית, אבל מבחינת התוכן דווקא היה בו ממש. כי זו לא היתה רק ביקורת. זה היה גם שיר אהבה. הרגשתי שאני לא רק מוכיח בשער, אלא גם מנסה לאפיין, להצדיק, להגן מפני דור ההורים על מה ש"אנחנו" לא "הם" לא "אני" – "אנחנו" ניסינו לעשות, לומר, לחדש. אלה שגרו בביצה הברנז'אית של אז, או בכל אופן אלה מהם שיש להם אוזן למניפולציות, עלו מיד על האגו שמאחורי הטענות. הם אולי לא ידעו שזה ילד ירושלמי שאיבד פעם את הכסף לטיסנים ברחוב אלנבי, אבל הם קלטו שאני ממנה את עצמי למבוגר האחראי רק כי לא הזמינו אותי למסיבת כיתה. אבל למרבה ההפתעה הספר נעשה רב מכר. כי הסלטה המשונה שהאגו שלי ניסה לעשות באמצעותו נשכחה, והתוכן נשאר, ואני אמנם לא יכול לומר שהצלחתי לקלקל את מסיבת הכיתה, אבל אני כן הצלחתי, נדמה לי, לראות איך היא תיכף מתקלקלת. ואז נסעתי לארבע שנים לארצות הברית, לעשות תואר שלישי, והשארתי את תל אביב מאחור.

למאמר המלא, כאן באתר…

ציטוט: דניאל פרידמן על החלטת בג"ץ בנושא ראשי הערים

לעיתים חולפות שנים, עד שמתברר שדעת המיעוט עדיפה על דעת הרוב. בפרשת ההדחה של ראשי הערים על ידי שופטי בג"ץ אין צורך להמתין. צדקת עמדתו של הנשיא גרוניס בו־ לטת לא רק לגופה, אלא גם נוכח התוצאה הבעייתית של דעת הרוב, שלפיה יש להדיח את ראש עיריית נצרת־עילית שמעון גפסו ואת ראש עיריית רמת־השרון יצחק רוכברגר מתפקידם, אך הם חופשיים להתמודד על המשרה בעוד כחודש. ומה יקרה אם אחד מהם (או שניהם) יתמודד ויזכה? יש שתי אפשרויות, ושתיהן מעוררות תמיהה. האחת היא שבג"ץ ישלים עם תוצאת הבחירות ויאפשר לראש העיר להמשיך בכהונתו. אם כך, לשם מה להדיחו חודש לפני כן? האפשרות השניה היא שבג"ץ יחזור וידרוש להדיח את ראש העיר הנבחר. ושוב, תוצאה צורמת — כיצד התירו לאדם להתמודד אם אין מתירים לו, לאחר שזכה, לכהן? וכיצד שמים ללעג את ההליך הדמוקרטי שהביא לבחירה? (פורסם בידיעות אחרונות, ב 4.10.2013)

למאמר המלא באתר של פרופסור פרידמן…

איך מעוותים את הדיון בזנות – והפעם, ערוץ 1

בתוכנית "יומן" של ערוץ 1 שודרה בערב שבת (4.10.13) כתבת "תחקיר" של יפעת גליק שבמוקדה העמותה להסדרת הזנות. שמתי מרכאות מסביב למלה "תחקיר" כיוון שזה לא היה תחקיר, אלא מנשר תעמולה חד-צדדי. ה"תחקיר" הוביל אותנו למסקנה שהעמותה להסדרת הזנות אינה אלא עמותת קש שמאחוריה מסתתרים כנראה "בעלי אינטרסים כלכליים" וסרסורים. עוד סיפרו לנו שהסדרת הזנות בהולנד היא כישלון שהולנד מתחרטת עליו, וכן שבשבדיה מצאו פתרון נפלא לבעיה – חוק להפללת לקוחות הזנות, ושעל ישראל למהר לאמץ אותו. לנציגי העמותה הוקצו רק כמה מלים בתגובה. הם יצאו לא משכנעים.

הכתבה התחילה מקצת רקע "עובדתי". יש בישראל, אמרו לנו, 10,000 נשים העובדות בזנות, ו-90% מהן "נשלטות על-ידי סרסורים". ראוי להבהיר: אין שום מחקר המתקרב למהימנות בנושא, ועל אף שהמספרים הוצגו כעובדות, איש אינו יודע כמה זונות יש בישראל ועוד פחות מכך אם ועל-ידי מי הן "נשלטות" (מושג עמום בפני עצמו. האם נערת ליווי השוכרת לעצמה נהג "נשלטת" על-ידי הנהג? החוק נוטה לומר שכן, מפני שעצם שותפותו ברווחיה הופכת אותו, על-פי החוק, ל"סרסור"). (למאמר המלא באתר העין השביעית…)

חוק הלאום שמקדם הימין – היה אפשר לעשות את זה בשכל…

הימין מקדם עכשיו את חוק יסוד מדינת הלאום היהודי. החידוש בחוק הוא שהוא אינו אומר "יהודית ודמוקרטית", כפי שכולנו התרגלנו לומר (בעקבות חוקי יסוד קודמים ופסיקות בג"צ) אלא שהוא קובע שמדינת ישראל היא קודם כל מדינת הלאום של העם היהודי, ואז מוסיף שהיא "בעלת משטר דמוקרטי". אני שותף לדעת מקדמי החוק שישראל היא אכן מדינת הלאום היהודי. אני מבין גם לשם מה, ומפני מה, הם רואים לנכון לקבוע את זה בחוק יסוד. הם חוששים מפני הנטייה של משפטנים, של מפלגות ערביות, של השמאל הקיצוני, ושל אלה שאינם מכירים בזכותה של ישראל להתקיים, לפרש את "דמוקרטית" בניגוד ל"יהודית". כנגד אלה הם רוצים להציב את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בגלוי, בביטחון, ובאופן שירתיע את יריבי ישראל מלערער על כך.

אבל במקום לשדר ביטחון, הצעת החוק משדרת חוסר ביטחון. במקום להקשות על יריבי ישראל, היא מקלה עליהם. ובמקום לחזק את ישראל בויכוח, היא מחלישה אותה. המשפטנים שרוצים להשתמש ב"דמוקרטית" כנגד יהודית יוכלו להאחז ב"בעלת משטר דמוקרטי", שהרי הנה המחוקק קובע זאת שוב בחוק יסוד. ואלה שרוצים לומר שישראל לאומנית יוכלו להצביע על המעמד המשני של "בעלת משטר דמוקרטי" ולנפנף בחוק היסוד הזה כעדות ל"פשיזם", או "לאפרטהייד".

עם קצת יותר ביטחון וקצת פחות פרנויה, עם קצת יותר שכל וקצת פחות פרובינציאליות, היה אפשר להרוויח נקודות במקום להפסיד אותן בויכוח הזה. שכן האמת היא שישראל היא יהודית משום שהיא דמוקרטית, ולהציב את הדברים כך היה מאפשר להראות ליריבינו שגם על סמך הנחות היסוד שלהם – או מכל מקום על סמך ההנחות של הדמוקרטים שביניהם – אי-אפשר להתכחש לזכותה של ישראל להיות מדינת הלאום של העם היהודי. דווקא אלה שאינם מכירים בזכות הזאת, אם הם אכן דמוקרטים, נקלעים לסתירה פנימית.

ראשית, היה אפשר לצטט את מגילת העצמאות, ואת האדן המוסרי העיקרי שעליו היא בנויה: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". כל מי שמכיר בזכות האוניברסאלית להגדרה עצמית, יתקשה לומר שהיא אוניברסאלית, אבל רק ליהודים אינה מגיעה. זה מצלצל כאנטישמיות, וזה אכן כך.

שנית, כל עוד בישראל יש רוב יהודי וזכות הצבעה כללית, אופייה הלאומי יישאר יהודי, מאותם טעמים שאופייה של איטליה איטלקי (ובמקרה, גם באיטליה, כמו ברוב מדינות הלאום, יש מיעוטים לאומיים שהם אזרחים איטלקים, אבל לא איטלקים בלאומיותם). שכן כל עוד יש במדינה רוב יהודי וזכות הצבעה כללית, הרוב הזה יבחר בעברית כשפתה הרשמית הראשונה של המדינה, בחגי ישראל כבסיס ללוח השנה, ובמסורת היהודית כמקור לסמלינו הלאומיים. משום שזה טבען של דמוקרטיות: הן מאפשרות לאזרחים לקבוע את אופייה הלאומי של המדינה באמצעות הצבעה, על ידי הרוב. מי שרוצה להפוך את ישראל ללא יהודית, יצטרך קודם לבטל את הדמוקרטיה ולקחת מן האזרחים את הזכות לקבוע את גורלם בעצמם.

אבל במקום כל זה הצעת החוק נכנעת למחצה בפני מי שטוען שיש ניגוד בין "יהודית" ל"דמוקרטית", ובמקום לנצח את יריבנו גם במגרשם, הצעת החוק תאפשר להם לצבור עוד נקודות במגרשנו. לא חבל להצטייר כמי שמנסים לקחת בכוח את מה שממילא הוא שלנו בזכות?

המאמר התפרסם בידיעות אחרונות בשבוע שעבר.

האתר משיק עמוד חדש בנושא זנות בכלל והצעת החוק להפללת לקוחות הזנות בפרט

העמוד מרכז מאמרים בנושא הזנות, עניין שהוא גם תחום מחקר אקדמי שלי. בינתיים יש בו שלושה מאמרים. שניים שראו אור באתר העין השביעית  - תסמונת סטוקהולם, ואחרי ששני מאמרים של אחרים תקפו את עמדתי נגד חוק הפללת לקוחות הזנות, השבתי במאמר נוסף: טובת הזונות קודמת. התפתח שם דיון לא קטן, כולל מאמר תגובה אחד של זונה בשם "שלי" (שם בדוי) שהיא יו"ר העמותה להסדרת הזנות.

ויש בעמוד עוד מאמר, שמנתח את הצלחת ישראל במלחמתה בסחר בנשים למטרות זנות וראה אור קודם בשוודיה, ואחר כך בגרסה אנגלית באתר הפרויקט האינטר-דיסציפלינרי על סחר בבני אדם של אוניברסיטת הארוורד והאוניברסיטה האמריקאית בוושינגטון.

מאמר ב Dissent על ההתקפה הימנית על החופש האקדמי

מאמר שכתבתי בכתב העת האמריקאי Dissent על הניסיון של הימין לסגור את המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. אפשר לקרוא אותו באתר שלהם, כאן.

אלנבי – בקרוב בערוץ 10…

הנה טיזר קטן, שכבר התחיל לרוץ בערוץ 10