גדי טאוב

כמה לא מפתיע שסיקור פיגוע הבולדוזר ב-BBC זכה בהתחלה לכותרת ”נהג בולדוזר ישראלי נורה למוות“. כמה הערות של טעם התעמולה האנטי-ישראלית המתחזה לסיקור בבריטניה, על המאמצים של ה-BBC לקבור דו“ח שמצביע על כך, על פסיקת בית המשפט בצרפת שהסרט המפורסם של רצח הילד מוחמד א-דורה הוא בסבירות של 95% מבויים, בבלוג של יוסי גורביץ, שבכלל, כדאי לשים אותו במועדפים.

נושא איחוד משפחות - זכות ההתאזרחות בישראל של פלסטינים ופלסטיניות מהשטחים באמצעות נישואין לבעלי או בעלות תעודת זהות ישראלית - עומד כנראה להפוך לנקודת הכרעה בשאלת סמכות בג“צ. מפני שרק בג“ץ וקצה קצהו של השמאל הקיצוני תומכים בפסילת חוק שנועד למנוע התאזרחות כזאת. אפשר כמובן לעצום עיניים ולצמצם את כל העניין למצוקתו של זוג אוהב, אבל הכנסת מנסה בצדק למנוע פירצה שדרכה כל פלסטיני מהשטחים יוכל לנצל זכות-שיבה-בפועל. שום מדינה אירופית לא מעלה בדעתה דבר כזה, וגם ישראל לא צריכה להתאבד בשם הפורמליזם הצר שיתן מחסה לשאיפת חיסול במסווה של זכויות אזרח. עיתון הארץ כמובן תומך בפסילת החוק בידי בג“צ. כמה מפתיע. (בהרחבה על כל העניין במאמר של בן-דרור ימיני, ב NRG.)

באמסטרדם עומדים להיכנס לתוקף חוקי האיסור על מעשנים להתאסף בינם לבין עצמם. לעשן ג‘ויינטים יהיה מותר, לעומת זאת. אבל לפקחים תהיה רשות להחרים ג‘ויינט ולבדוק שלא היה בו טבק. הנה פרטים, בהארץ.

 שלושים שנות שלטון ליכוד השחיתו הרבה מאוד. הפוליטיזציה של בית המשפט העליון והפיכתו למין שלטון-על הניצב מעל הדמוקרטיה היתה במקור תגובה לליכוד. עכשיו היא עומדת להחזיר את הליכוד. איך כל זה קרה? (לרשימה המלאה, ב NRG)

עיתונו של המאיון העליון, הארץ, תומך זה זמן רב באקטיביזם השיפוטי. צעד צעד האקטיביזם הזה מבקש לכבוש שטחים מן הפוליטי לטובת המשפטי. המגמה ברורה. המאיון הזה מרגיש שמערכת המשפט מיצגת טוב יותר את ערכיו, ולכן הוא תומך בהצבת הרשות השופטת, שאינה נבחרת, מעל הרשויות הנבחרות. אבל אפילו בקנה המידה הרגילים של העיתון, זאב סגל הגדיל לעשות כאשר קרא ליועץ המשפטי להפוך את ראש הממשלה לנבצר. הטענה היא שאין חוק המסדיר את עניין הנבצרות ולכן היועץ המשפטי הוא שרשאי לבאר את הסוגיה וגם ליטול את הסמכות עליה. סגל, אם כן, מבקש ליצור מצב שפקיד יוכל לפטר ממשלה. רות גביזון נתנה לו מעל דפי עיתונו שיעור מבוא קצר - למתחילים - במשפט חוקתי.

טיפולו של המחבר במקורות היהודיים מביך ומעליב. איזה קורא רציני היודע את תולדות הספרות העברית החדשה יתייחס ברצינות לדעות המובעות בספר המגדיר את ”ספר בוחן צדיק“, חיבור סאטירי (בדיוני!) של המשכיל הגליצאי הנודע יוסף פרל (1773-1839) כחיבור מאת ”יצחק פרל“, ש“מכיל ארבעים ואחד מכתבים של רבנים המתייחסים להיבטים שונים מחיי היהודים“ (עמ‘ 221)? מי יאמין לדיוק העובדות במחקר שבו נאמר על ההיסטוריון יוסף קלויזנר (1874-1958) - מלומד שלא זכה מעולם (למרות רצונו העז) לכהן כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית, ושימש כמרצה לספרות עברית - כי הוא ”היה למעשה ההיסטוריון הרשמי הראשון של ’ימי בית שני‘ באוניברסיטה העברית בירושלים“ (עמ‘ 140)?

לרשימה המלאה, במוסף ספרים…

ייתכן שנפתחה כאן גם הזדמנות. שכן הציבור לא רק מאס במי שנראה לו מושחת, אלא גם באופן שבו המערכת כולה מתנהלת. הכנסת הנוכחית, לפני פיזורה, יכולה להתחיל לקדם רפורמה כפולה, שתסייע לעצור את הסחרור שאליו נקלעה המערכת הפוליטית. רפורמה כזאת מוכרחה לכלול שינוי של חוק מימון מפלגות מצד אחד, ושינוי של הליך החקירה נגד פוליטיקאים מצד שני. לרשימה המלאה ב NRG…

קשה לבוא בטענות לאזרח שיתקשה להאמין בנקיונו של ההליך המתנהל נגד ראש הממשלה. לכן כדאי שהפעם יהיו בידי הפרקליטות ראיות מוצקות ויציבות, אם היא עתידה להגיש כתב אישום. המייחלים להתפטרותו של אולמרט מצביעים על מספר החקירות נגדו כעדות מספקת לכך שהוא אינו ראוי לתפקיד. אבל האפקט המצטבר של ריבוי החקירות עלול להיות הפוך: כל הרבה רעש וכל כך מעט תוצאות עלולים ליצור רושם שכל זה נובע מהתלהבות החוקרים להאשים לא ממעשיו של הנאשם. לא טוב שיישאר באוויר אפילו צל חשד, כשתסתיים פרשת אולמרט, שמערכת שאינה נבחרת עשתה לעצמה מנהג לתקן את הכרעותיו הדמוקרטיות של הציבור, על ידי הדחת פוליטיקאים שאינם מוצאים חן בעיניה. (לרשימה המלאה ב NRG)

אילן פפה אחרי ספרו ”הטיהור האתני של פלסטין“ מפיץ ערימה של שקרים במסווה מחקרי על ה“טיהור האתני“ ועל ”רצח עם“ שישראל מבצעת בפלסטינים. בני מוריס, החשוב שבין ההסטוריונים החדשים, ומי שכתב את המחקר הרציני ביותר על הפליטים הפלסטינים מזכיר למה ההאשמות של פפה מופרכות, כאן.

זה הלינק הנכון למאמר על הרצל (תודה לטל על התיקון).

וזה לינק לתרגום העברי של אמנת החמאס, באדיבות מגיב שלא השאיר את שמו. תודה בשם כל צוות האתר (כלומר בשמי).

אתם מוזמנים להשוות בין היחס שראה הרצל בעיני רוחו למיעוט ערבי (סובלנות והגנה על זכויות אישיות וקבוצתיות) לבין היחס שמיעוט יהודי שרואה החמאס בעיני רוחו במדינתו (לא תבוא הגאולה, לטענת החמאס, עד שירצח אחרון היהודים).