למה הצעקות "פשיזם" גורמות יותר נזק מתועלת

אני יודע שכתבתי כמה פוסטים מלגלגים על אלה שצועקים פשיזם. זה לא אומר שאני לוקח את זה בקלות. בכלל לא. אני חושב שצריך לעמוד נגד הצעקות האלה ברצינות רבה, והומור זה אחד הכלים, לא המטרה. כי לצעוק פשיזם-פשיזם זה לא רק לא מועיל. זה מזיק, וזה מסוכן. 

.
לא הייתי מטריד אתכם עוד פעם בעניין הזה אם הייתי חושב שזה רק מגוחך. מופע האימים הזה הוא עדות לאובדן דרך ואוריינטציה, אה-פוליטיות, נרקיסיזם, ותבוסתנות. ולמי שהוויכוח המייגע הזה עוד מעניין אותו אני מוכן להסביר בפירוט למה זה גם חסר שחר, וגם מזיק.
.
נתחיל בחסר שחר.
.
יש בישראל בכלל ותחת הממשלה הזאת בפרט מגמות אנטי-דמוקרטיות מדאיגות. אבל לדמוקרטיה הישראלית שלום. לא הצהרותיה של מירי רגב (שאת רובן אין לה דרך לממש), לא הקמפיין נמוך המצח של 'אם תרצו', וגם לא ספר האזרחות של נפתלי בנט, מתקרבים לליגה של 'משטרים אפלים'. משטר מאד לא אפל באמריקה הלך הרבה יותר רחוק בשנות הארבעים, מחוקי נאמנות שעל בסיסם פיטרו עובדים, עד רדיפות של FBI, ורשימות שחורות בתעשיית המדיה, עד ועדות של הקונגרס שלא נתנו לנחקריהן זכות להתגונן. שלא לדבר על מאסר של מאות אלפי אזרחים (כן, מאות אלפי) רק על סמך מוצאם ותו לא. ואפילו זה לא היה פשיזם.
.
אצלנו, להבדיל, אקדמאים ועיתונאים יכולים להיות אנטי-ישראלים קיצונים כמה שהם רוצים, ואף אחד לא דופק להם בדלת. אז מספיק להביא את עזרא נאווי בתור דוגמא. גם חשדו בו בפשעים חמורים מאד, הוא גם התרברב בזה שהוא שולח אנשים לעינויים ומוות, וגם בסופו של דבר שיחררו אותו בהוראת בית משפט. לא שמעתי שגדעון לוי צריך לבקש מקלט מדיני, בינתיים. וטוב שכך. פרופ' ניב גורדון קורא לאקדמאים בחו"ל להחרים אוניברסיטאות ישראליות, והוא מקבל משכורת מאוניברסיטה ישראלית, וטוב שגם כך. לבריאות. זו רק עדות לחוסננו. ובתנאים האלה זה ממש מגוחך בעיני שכל מצביע מר"צ ימנה את עצמו לחבר ברסיסטנס ויחמיא לעצמו על אומץ ליבו כאילו הגסטפו ממש בדלת. להיות היסטרי זה לא אותו דבר כמו להיות אמיץ.
.
אולי חשוב עוד יותר, ישראל היא מקום מאד מורכב. ובצד תופעות חשוכות ודוחות – יש הרבה יותר דוחות מאלה שמחוללות שערוריות היסטריות בשמאל – יש לה גם מאפיינים יוצאי דופן של סובלנות וחוסן דמוקרטי. בהרבה מובנים היא יותר דמוקרטית מרוב הדמוקרטיות. מדינת ישראל ממנת מערכות חינוך (הן במגזר הערבי והן בזה החרדי) שהכחשת זכותה להתקיים פורחת בהן. זה לא היה עולה על הדעת בצרפת, באנגליה, או בארצות הברית. ישראל אינה פוסלת רשימות פוליטיות גם כשהן מתנגדות לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, או תומכות באוייב בזמן מלחמה, למרות שהחוק אוסר את זה. אני לא מכיר עוד מקום שמאפשר דבר כזה. ישראל מאפשרת לחברת הכנסת חנין זועבי, בוגרת המשט התורכי, להסביר לבוחריה איך אפשר לעודד את אינתיפדת הסכינים, והיא עדיין יושבת בכנסת שלנו. לעומת זאת ישראל הוציאה מחוץ לחוק את מפלגת 'כך' של מאיר כהנא, כשם שרק לאחרונה, בבחירות, היא לא נתנה מספיק קולות למפלגתו הלאומנית הקיצונית של אלי ישי אפילו כדי לעבור את אחוז החסימה. וזאת אותה ישראל שרק עכשיו עשתה רפורמה מקיפה בחלוקת המשאבים שלה כדי לתקן קיפוח רב שנים של המגזר הערבי. בישראל יש מערכת משפט שעוצמתה היחסית לענפי השלטון האחרים היא ללא אח ורע בעולם הדמוקרטי, והיא מקפידה על ערכים ליברליים עד כדי כך, שלפעמים אני חושש שהיא מסכנת את הדמוקרטיה מהצד השני של הקשת, רחוק ככל שאפשר להיות מפשיזם. אם אחרי כל זה הניסיון של מירי רגב להתערב בחלוקה של תקציבי תרבות דומה בעיניכם לטיהור התרבות הגרמנית מאלמנטים יהודיים – כמו באיזה פוסט אידיוטי שמסתובב עכשיו ברשת, עם ציטוטים מהיטלר – אז אל תצפו שמישהו מחוץ למחנה שלכם ייקח אותכם ברצינות. כל מי שעדיין רוצה לצעוק שאנחנו פשיסטים ונאצים למרות הכל, שיזכור מה הוא חשב כשהימין טען על השמאל שהוא נאצי. יצחק רבין במדי אס אס. זוכרים? שזה כבר פולש לתחום שאלת המזיק.
.
אז עכשיו למזיק.
.
אלה שצועקים זאב זאב חושבים אולי שהם נלחמים במגמות אנטי-דמוקרטיות, אבל הם משבשים לחלוטין את הדבר החשוב שמבקרים חברתיים ופוליטיים צריכים לעשות. אם יורשה לי לצטט את עמוס עוז, שלקרוא לו "שתול" זה מעשה נבלה מטופש, תפקידם של אינטלקטואלים ומבקרים להבדיל בין דרגות של רוע. ואם הם לא יודעים להבדיל בין 'אם תרצו' לבין הנאצים, אז הם לא עושים את תפקידם, ואיש לא יאמין להם כשהם יתקלו ברוע חמור הרבה יותר. לצעוק פשיזם על כל דבר זה מרפה ידיים ומקהה רגישות, זה מציע ייאוש מיופייף במקום אקטיביזם פוליטי.
.
שנית, זה שכל עדות לכך שישראל היא דמוקרטית נתקלת בבוז ואפילו בזעם, זה סימן רע מאד בעיני. היו לי כמה חוויות כאלה. כתבתי לא מזמן מאמר על הרפורמה בתקציבים לטובת המגזר הערבי, ונדהמתי מהמרץ (תסלחו לי על התרתי משמע) שבו התגייסו כל מיני דוברי שמאל להכחיש את ההישג החשוב הזה, בתנאים לא פשוטים של סכסוך דמים בין עמים. זה כאילו הם ממש שמחו, ממש היתה להם הקלה, כשהם מצאו סיבה לומר שהרפורמה לא תמומש (והם גם טועים). על מה זה מעיד? שחלקים של השמאל התחילו לבסס את זהותם, לא רק את עמדתם, על בוז לישראל, על ביזוי של ישראל, על תחרות אידיוטית מי ישמיץ אותה יותר. אין לי שם אחר לזה חוץ משמחה לאיד. אנשים כאלה לא רוצים לשנות, הם רוצים להתבדל. הם רוצים לבסס את הזהות של עצמם על זה שהם נגעלים מכולנו. אין לי שום כבוד לזה. אבל תעזבו כבוד. זאת עדות עמוקה לזה שהם לא חושבים, אפילו הייתי אומר לא רוצים, להחליף את השלטון. אין שום סיכוי למכור לבוחרים במדינה דמוקרטית את הבוז למדינה שלהם, ולחשוב שככה תגיע לשלטון. זאת אחת הסיבות המרכזיות להתכווצות השמאל.
.
שלישית, לצעוק פשיזם מעל כל במה, זה לא משחק פנים-ישראלי בלבד. מי שחושב שכך הוא מעודד לחץ בין לאומי שיוביל ליציאה מהשטחים חולם בהקיץ. מה שזה עושה זה עוזר ל BDS, תנועה שמתנגדת לזכות קיומה של ישראל, תומכת בהחזרת הפליטים, ושכמעט כל דובריה הם בעד פתרון המדינה האחת, כלומר מתכחשים לזכותם של היהודים להגדרה עצמית. אין דבר החביב על אלה יותר מלצטט דוברים ישראלים שתחת חסות המונח "אפרטהייד" מטשטשים במתכוון את הגבול בין ביקורת על התננחלות לבין התכחשות לזכות קיומה של ישראל. ככה הופכות תמונות של מחסומים בשטחים ל"הוכחה" שמדינה יהודית לא יכולה להיות דמוקרטית. ככה מוכרים לצרכני חדשות בפורטוגל שמדינה יהודית פירושה שרק ליהודים יש זכויות. ככה מזמינים את סוג הלחץ על ישראל שכל מה שהוא יעשה הוא נהירה של מצביעים לפרנויה של הימין, שלפיו כל העולם נגדנו. ככה הצעקות פשיזם מחזקות את אותה מירי רגב שהן לכאורה קוראות להחליש.
.
בקיצור, מי שרוצה להילחם בתופעות שמכרסמות בדמקורטיה הישראלית, צריך להתחיל מלהירגע, ולהעריך את הכוחות במאבק הזה באופן ריאלי. לנפנף במצפונו הנקי מרבב על ידי צווחות חסרות פרופורציה זאת לא ממש הדרך לעשות טוב בעולם הממשי.
.
ומי שהגיע עד כאן בפוסט המייגע הזה, סחה עליו. ובבניין ציון ננוחם.
.
שבוע טוב לכם.

(פורסם לראשונה בעמוד הפייסבוק שלי, אתמול, וקצת נדהמתי מזה שטקסט ארוך כל כך קיבל כל כך הרבה תשומת לב ושיתופים, אז הנה עותק פה, בשביל הפרוטוקול)

הסיפור המוזר על תביעת הדיבה של דומפה נגד הבלוג הזה

או. אז תשמעו סיפור.
.
אלדד יניב ושמוליק הספרי כתבו פעם מניפסט בשם "השמאל הלאומי", שבו תמכתי. אהרון דומב, לשעבר ראש מועצת יש"ע הגיש נגדם תביעת דיבה כי הם כתבו שם שהמתנחלים הם לא חלוצים, שהם לא נטעו עץ ולא בנו בית, אלא שפועלים פלסטינים עשו את זה בשבילם. והיו שם עוד דברים יותר בוטים. אלא שהמניפסט של הספרי ויניב לא דיבר רק על המתנחלים באופן כללי, אלא גם הביא את אהרון דומב ופנחס ולרשטיין בתור דוגמאות גנריות למתנחלים. מאחר שהוזכר בשמו סבר דומב, או שמא עורך דינו אביעד ויסולי שכנע אותו, שהוא יכול לטעון שהוציאו כאן את דיבתו רעה באופן אישי.
.
מה זה קשור אלי? ובכן, זה לא קשור לזה שתמכתי במניפסט של יניב והספרי בפומבי ובכתב, אלא לכך שהקטע המעליב צוטט בבלוג שלי על ידי אחד המגיבים. אתם מבינים? תגובה בבלוג שלי, היא שמוציאה את דיבתו של דומב רעה ופוגעת בשמו הטוב. מעניין שאת אתר ynet שפירסם את אותו קטע דומב לא תבע, אולי בגלל שynet הוא אחרי הכל פורום שולי וקטן ביחס לבלוג האימתני שלי. אז קיבלתי מכתב מעורך דינו של דומב שאיים עלי שאם אני לא אמחוק את התגובה מהבלוג זה יעלה לי ביוקר (38 אלף, הוא טען באותו מכתב, נדמה לי). אמרתי לו שהוא יכול לקפוץ לי. זאת תביעת השתקה וניסיון להלך אימים. שיתבע.
.
תבע. ועכשיו העלילה מסתבכת, אגב ימי דיונים ארוכים בבית המשפט עם החבר דומב. כי דומב ועורך דינו מצאו פטנט: הם הגישו את התביעה לבית המשפט המנהלי בקריית ארבע, ואולי עלה בדעתם הרעיון שהשופטת המנהלית בקריית ארבע, כבוד השופטת מלכה אביב, מפאת היותה בעצמה תושבת התנחלות, תהיה אוהדת יותר לעניינם. ואולי, רק אולי – מי חכם ויידע? – היו להם סיבות אחרות להניח אהדה כזאת.
.
בית משפט מנהלי לא יכול לשפוט בעניין כזה, אבל השופטת אביב העבירה את התיק לעצמה בבית המשפט השלום בירושלים, מה שאינו לפי הנהלים, אם לנקוט לשון זהירה במיוחד. מי שמחלק תיקים לשופטים היא מזכירות בית המשפט, כדי ששופטים לא יכולו לבחור תיקים לעצמם ובכך ליצור חשש לשיקולים זרים או דעות קדומות. אבל כנראה שנוהל מטריד זה נשתכח מליבה של השופטת אביב, משום שהיא הורתה להעביר את התיק אליה.
.
ואכן, הפלא ופלא – ראו ראו איזה צירוף מקרים ביש מזל! – המשפט התנהל באופן בולט שלא לטובתנו. משום מה היתה לנו הרגשה שאנחנו שוחים נגד הזרם, אף על פי שמנקודת ראותנו (שאמנם אינה אובייקטיבית) היה צריך לדחות את התביעה הזאת על הסף. מפני שכל קורא סביר מבין שיניב והספרי לא כתבו משהו אישי על דומב אלא השתמשו בו בתור דוגמה למחנה המתנחלים, שהוא נושא דיונם האמיתי, וכהבעת דעה פוליטית הדברים אמורים לחסות בנוחות רבה תחת המיטריה – שבישראל היא רחבה מאד – של חופש הביטוי. אז באנו בטוחים בעצמנו עד שהבנו שלא כך נראים הדברים מנקודת מבטה של השופטת אביב. קוממה אותנו גם העובדה שבקשות לסדר שלנו מקבלות יחס צונן ואילו לדומב מותר להציע, לחזור בו, ולשוב ולהציע, ואוזנה של השופטת כרויה וקשובה לרחשי ליבו ולמכאובי לבטיו. עד כדי כך הרגשנו לא בנוח באקלים הזה שהגשנו בקשה לעליון להורות לשופטת אביב לפסול את עצמה. בקשתנו נדחתה.
.
או אז פנינו לעורך הדין התותח מיכאל ספרד, ומיכאל והצוות שלו, עו"ד אנו לוסקי, עו"ד כרמל פומרנץ, ועו"ד ישי שנידור, תותחים בפני עצמם, החלו לנבור במסמכי בית המשפט. ואז הם גילו איך בידיוק עובד הפטנט הזה, שהשופטת אביב מעבירה לעצמה תיקים, ועלה בדעתם שמא יש לשאול האם מה מה שהולך כאן הוא פחות מלגמרי תקין. מסמך ארוך שהגישו ספרד ושותפיו לשופטת אביב העלה תהיות כאלה. בתשובה התבשרנו שהשופטת אביב בדיוק יוצאת לחופשת פרישה ולא תוכל להמשיך לדון בתיק. שוד ושבר! כזה צירוף מקרים ביש מזל! אחרי כל ההתחקות המפורטת אחרי העברת התיקים העצמית, ובדיוק עכשיו חופשה! כך נשארנו עם חצי תאוותנו בידנו בתחום הסקרנות, אבל מרוצים למדי מבחינה משפטית. ובצדק, כפי שהתברר במהרה.
.
כי אחרי תלאות שונות ומשונות הגענו בסוף לבית המשפט המחוזי שפסק לא רק שאין עילה לתביעה, אלא גם פסק לדומב הוצאות משפט נכבדות על שהטריח אותנו לחינם וגם בתור שיעור בדמוקרטיה. מתברר שבית המשפט המחוזי בירושלים לא אוהב שמשתמשים במערכת הצדק כדי להלך אימים על בעלי דעות ומושכים בעט, להשתיקם.
.
מערכה אחרונה: דומב סירב לשלם. במקום זה הוא עתר לבג"ץ. ועכשיו בג"צ העיף אותו מכל המדרגות, וגם השאיר את ההוצאות על כנן. וכך שוב נצחה הדמוקרטיהח את כוחות הראקציה. אז מה העיקר פה בסיפור? העיקר הוא לא לפחד כלל.

האיסור לומר את האמת – למה אובמה מסרב לקרוא לטרור האיסלמסיטי בשמו?

באקדמיה קרתה בחצי המאה האחרונה מהפיכה שהיא לא פחות ממדהימה: השליחות המקורית של גילוי האמת התחלפה עבור דיסציפלינות שלמות בהיפוכה – האיסור לומר את האמת.

זה לא איסור מוסדי, כמובן. שום מוסד אקדמי שאני מכיר לא הוציא הנחייה שאסרה על אמירת האמת. אבל זאת עמדה פילוסופית, שהאמת, המציאות, וערכים כמו זכויות אדם אוניברסאליות, הם מושא התקפתה הישיר. קוראים לעמדה הזאת פוסטמודרניזם. ויש לה יחסי ציבור טובים מספיק כדי שרובנו לא נשים לב במבט ראשון להשלכותיה היותר חמורות.  (למאמר המלא באתר הארץ…   עותק נמצא גם כאן באתר)

הגרסה האנגלית של המאמר נמצאת כאן.

הספד לאימי, מרית טאוב ז"ל (1936-2015)

לא חשבתי שקצת יותר משנה אחרי שעמדנו כאן על קברו של אבי, נקבור גם את אמא. אבל אי-אפשר שלא לחוש שיש קשר בין מותו למותה.

הקשר בין ההורים שלנו היה עמוק, מורכב, ורב רבדים. אמא, אני חושב, לא הכירה את עצמה בלעדיו. היא התקשתה, היא אמרה, אפילו לראות חדשות, בלי שהוא שם, כמו שהוא היה כל ערב, כל חייה, כמעט בלי יוצא מן הכלל, בשביל להחליף רשמים, הערות, הסברים, דעות, על מה  שקרה בארץ, ובעולם, יומיום.

הם היו יחד חמישים ושמונה שנים. זה לא סתם רוב חייה, זה בעצם כל חייה הבוגרים, מגיל תשע עשרה עד גיל 77.

יש יחסים הבנויים על כך ששני אנשים דומים זה לזה, ויש יחסים, אומרים, שבנויים על כך שהם הפכים משלימים. ההורים שלנו היו באופן מובהק הפכים משלימים, והם נזקקו מאד זו לזה.

אבא שלי היה אדם מופנם, שקט, איתן בדעתו, יציב, ושלם עם עצמו.

אמא שלי היתה אישה סוערת, רגשית, מתלבטת, שדחפים עמוקים הובילו אותה לטלטלות עזות. לולא צוק החוף השקט והבוטח של אבא שלי, הים הסוער של אמא שלי היה עלול, מנקודת מבטה, להציף את הכל. ולולא הים הסוער היה הצוק עשוי להפוך למדבר.

הרבה מהסערות האלה היו אינטלקטואליות במובן העמוק של המילה. אם יש משהו לא שלם בפרידה שלה מן העולם, הוא שהיא כתבה כל כך מעט, וחלק גדול של המחשבות האלה אבדו יחד איתה.

כשאני אומר שהיו לה מחשבות עמוקות, אני לא מתכוון להבלחות של הברקה. היא היתה אינטלקטואל שיטתי שעסק בבעיות מורכבות ועמוקות. מה טיב המהפך הפסיכולוגי בחיי היחיד שחוללה הציונות? איך להפריד את זרמי העומק המשיחיים של היהדות ממפעל שביקש לתת פתרון ארצי למצוקותיהם, פתרון אחר מזה שייחלו לו בדרך האמונה הדתית אלפי שנים? איך אפשר – והיא חשבה שאפשר – לחיות חיים חילוניים שיש בהם יושר ומשמעות, מבלי להתפתות לנחמות מטאפיזיות? איזה תשובה השיב אלתרמן בקובץ 'שמחת עניים' ל'הבל הבלים' של קוהלת? בכל אלה, ובנושאים רבים אחרים היא עסקה חיים שלמים.

והיא עסקה בהם בשיטתיות. כשנתקלה בערוץ מחשבה שלא היה מוכר לה דיו, היא היתה מקדישה חודשים ושנים לקריאה כדי לרכוש לעצמה ידע רחב ומעמיק בנושא. אבל היסודיות הזאת היתה גם בעוכריה, או מוטב לומר עכשיו, בעוכרנו. היא לא היתה מוכנה לפרסם דבר לפני שהיתה בטוחה שירדה לכל עומקו, והבינה אותו לאשורו, ונדמה היה לפעמים ששום דבר פחות משיטה פילוסופית שלמה לא היה מספק אותה.

מי שכן קיבלו מן האוצרות האלה היו מי שהכירו אותה מקרוב. החברים שאיתם היא דיברה על הדברים האלה בלהט, בני משפחתה, שקיבלו רסיסים מהם הרבה פעמים אפרופו בעיות היומיום, אבל אולי יותר מכל תלמידיה.

אמא היתה מורה בנשמתה. היא לימדה ספרות בתיכון, והיתה גם מחנכת, ועד ימיה האחרונים התנדבה בחווה החינוכית קיימא, כאן בבית זית.

חלק מתלמידיה חושבים, ולא פעם שמעתי זאת מהם בבגרותם, שהיתה לה השפעה מעצבת על מהלך חייהם, שהיא נטעה בהם לא רק אהבת ספרות, אלא גם סקרנות והעמקה, והשקפת עולם מוסרית. קשה לחשוב על מחמאה גדולה מזו שמורה יכול לקבל, וכל מי שהכיר אותה, כאדם ולא רק כמורה, לא יתקשה לדמיין איך הכריזמה שלה, סערת הרוח שלה, המסירות שלה, והעומק שלה יכולים לחולל שינויים כאלה.

בשנה האחרונה היא התחילה להתעניין בהיסטוריה של שתי מלחמות העולם. כדרכה, עיסוקיה האינטלקטואליים נגעו להלך נפשה ולעולמה הרגשי. היא קראה בשצף קצף, גם בתוך המחלה, וכשהתקשתה להחזיק את הכרכים הכבדים היא לא ריחמה עליהם, וחתכה אותם לחלקים בני מאה או מאתיים עמודים, כדי שתוכל לשאת את משקלם ולהמשיך לקרוא גם בחולשתה.

הפנייה שלה להיסטוריה פוליטית, ובעיקר למלחמת העולם השנייה, היתה דבר מורכב. בתור מי שהוכשר כהיסטוריון, אני יכול להעיד שמי שמסתכל לאחור על ההיסטוריה האנושית, ובעיקר על המאה העשרים, יכול בקלות להיתפס לייאוש. אבל בהיסטוריה יש גם נחמות. ושתיים מן הבולטות שבהן סותרות, אבל גם משלימות זו את זו. הראשונה היא בכך שבפרספקטיבה כזאת חיי היחיד יכולים להראות נטועים בתוך הקשר, להתעלות מעל סופיותם, להארג בתוך אריג רחב יותר של ניסיון אנושי משותף. השניה היא בכך שצרות היחיד נראות קלושות ביחס לגלי הצונאמי האדירים שטלטלו את האנושות. לפיכך על ערש דווי, אתה יכול להתנחם במשמעות שההיסטוריה נותנת מעבר לחיים הפרטיים, בד בבד שאתה מתנחם גם בחוסר המשמעות היחסי של מותך שלך.

אבל היה כאן בשבילה עוד משהו: מלחמת העולם השנייה, המלחמה שעקרה את אבא מביתו בסלובקיה, והפכה אותו לציוני, היתה החוויה המכוננת שלו.

אם בשנה וחצי שחלפו מאז מותו אמא לא יכולה היתה לראות חדשות יחד עם אבא, היא יכולה היתה לראשונה בחייה, לצאת ממלכתה האינטלקטואלית שהיתה פילוסופית בעיקרה, לממלכתו, שהיתה עיון בלתי בפוסק בפוליטיקה חברה וכלכלה, ובעיקר במלחמה ההיא.

לכן לא מוגזם לומר על ההורים שלי, אני חושב, שבחייהם ובמותם לא נפרדו. זו היתה אחת הדרכים שלה להמשיך לשוחח איתו.

ועכשיו הגיעו שניהם למנוחה אחרונה, זו לצד זה.

בסופו של דבר מעבר לכל השאלות אודות משמעות שהעסיקו אותה, אהבתה העזה לאבא, לנו ילדיה, ולנכדיה, היתה מה שנתן את עיקר המשמעות לחייה. כי משמעות אינה בסופו של דבר רק פתרון של שאלה פילוסופית, היא תחושה, וזה מה שנתן לה מעבר לכל את התחושה הזאת. אהבתה היתה עזה עוד יותר מכל תחומי עיסוקה הרוחניים.

היא זכתה למות מוקפת בה. בשעות האחרונות של הצלילות כשהיא ביקשה להיפרד מאיתנו, ילדיה ונכדיה, היא גייסה את כל הכוח שנותר בגופה ההולך ומתדלדל, ונפרדה מכולנו בתחושה של השלמה, ובמאור פנים. ואלה הדברים הצלולים האחרונים שהיא אמרה – שטוב לה באהבה הגדולה שמקיפה אותה.

יהי זכרה ברוך.

מיאמי היט

מאת: גדי טאוב

על ספרו של תום וולף "חוזרים אל הדם" (מאנגלית: דורית בריל-פולק). המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 15 לאוגוסט, 2014. 

טום וולף, אחד מאבות ה"ניו ג'ורנליזם", הוא מגדולי האנתרופולוגים של אמריקה בזממנו. הניו ג'ורנליזם של וולף הוא לא עיסוק נרקיסיסטי ברחשי ליבו של הכותב, אלא שימוש באמצעים ספרותיים, ססגוניים במיוחד, כדי להבין ולהסביר הלכי רוח, תופעות תרבותיות וחברתיות. מסות כמו "שיק רדיקלי" (שבה תפס וולף את האופן שבו השמאלנות עומדת להפוך לפוזה) או "הגיבור האמריקאי האחרון" (על נהג המרוצים האגדי ג'וניור ג'ונסון), או צמד המסות המלגלגות על הסנוביזם של כתב העת "ניו יורקר", הפכו לקלאסיקות. ספריו העיוניים – אם "עיוניים" זו המילה הנכונה – הם אפילו יותר מזה. הם מפתח להבנת רוח הזמן. מעל כולם מתנשא ספר שאין לי צל של מושג איך לתרגם את שמו. The Electric Kool-Aid Acid Test, כך, עם K (Kool-Aid הוא שם של משקה קל). הספר מתעד את קורותיה – מה אני אומר קורותיה, הוא מתעד את תודעתה! – של אחת מחבורות ההיפים הפרועות ביותר, 'המותחנים העליזים', בהנהגת קן קיזי (מחבר הרומן 'קן הקוקייה'). מי שרוצה להתחיל להבין את הרוח הפראית, ההזויה והסוחפת, של שנות השישים, על כל הנפלא והנורא שהיו בה, כדאי לו להתחיל משיטפון המלים הפסיכדלי, עוצר הנשימה, של וולף. מי שרוצה להבין את אימת המלחמה הקרה, ואת סוד מושג הגבריות של האמריקאים, כדאי לו להתחיל מספרו של וולף על נס"א 'החומר הנכון' (The Right Stuff). יהיר, מבריק, חרוץ, וחד-אבחנה וולף הוא לא סתם עיתונאי, הוא ז'אנר לעצמו.

כשהוא פנה לכתוב רומנים, הוא עשה את זה בענק. הרומן הראשון שלו, עב הכרס, 'מדורת ההבלים', הוא פנורמה ענקית של הכרך הניו יורקי. עשרות דמויות, ממוקמות אסטרטגית בשכונות עוני, בדירות יוקרה, בוול סטריט, במערכת אכיפת החוק, לוקחות את הקורא בין מקומות עבודה, שכונות, מעמדות, ומוסדות, סוחפות אותו בפיתוליה המסובכים של עלילה רחבת יריעה ורבת תפניות. ההצלחה של הספר היתה גדולה כל כך שאת הרומן הבא של תום וולף, 'גבר במלואו' – 11 שנים הוא השקיע בכתיבתו – הדפיסו מראש במיליון ומאתיים אלף עותקים. הנוסחה נשארה דומה, מאז 'מדורת ההבלים' ועד הרומן האחרון, לפי שעה, 'חוזרים אל הדם'. הרומן החדש פורש לפני הקורא את הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של העיר מיאמי, הכרך האמריקאי האחד שבו רוב התושבים הם מהגרים.

האירוע שמתניע את עלילת הרומן הוא מבצע הצלה מרהיב של שוטר ממוצא קובני בשם נסטור קמאצ'ו. קמאצ'ו מציל פליט קובני שטיפס אל תורן של סירה וכמעט קיפח את חייו בנפילה משם. הטלוויזיה שידרה בשידור חי איך קמאצ'ו טיפס על חבל, תפש ברגליו את המהגר המבוהל, והצליח לרדת חזרה על חבל אלכסוני כשידיו נושאות את המשקל של שניהם, אל סירת המשטרה. קמאצ'ו נדמה לנו כגיבור, עד שהוא חוזר הביתה לשכונה הקובנית שלו ומגלה שהוא הפך מנודה: הפליט המסכן היה מטרים ספורים מאדמת אמריקה, שלו רק דרך עליה היה מקבל מקלט מדיני. אבל מאחר שבגלל נסטור הוא נשאר בים, הוא מגורש. הקהילה הקובנית זועמת, המשפחה של קמאצ'ו, שבעצמה ברחה מקובה בסירה מאולתרת, מנדה אותו. משם הדברים רק מסתבכים, ועוברים דרך רשת מורכבת של מעשי פשע ושערוריות שלובות: שוטרים קובנים שמשפילים עבריין שחור, מה שמעמיד את מפקד המשטרה השחור בעימות עם ראש העיר ההיספני; אוליגרך רוסי שטרם למוזיאון מיאמי יצירות אומנות בשובי 70 מיליון דולר, המתבררות כמזויפות; בריון כיתתי המכה מורה ומצליח לגרום לחבריו לספסל הלימודים לשקר כדי לחפות עליו, ועוד ועוד. הפנורמה שוב ענקית, צבעונית, מרהיבה. הגלריה של הדמויות אין סופית, וססגונית.

אז למה זה לא לגמרי עובד? יש סיבה הקשורה לספר הזה, ויש בעיה שממנה סובלת כתיבתו של וולף מאז פנה לרומנים. הבעיה המקומית היא שנדמה שוולף עבר למהלך שיוט. עם חלוף הזמן גדלה המיומנות וקטנה התשוקה, וזה מרגיש קצת כמו עוד מאותו דבר. כמו נוסחה. אבל הבעיה המקומית הזאת, חושפת את הבעיה הכללית יותר, שהפכה אחרי צאת הרומן השני של וולף למוקד של וויכוח סוער.

בכל תולדות הספרות האמריקאית אני לא חושב שיש אח ורע להתנפלות של שלושה מבחירי הסופרים על סופר עמית. בתגובה לרומן 'גבר במלואו' התגייסו נורמן מיילר, ג'ון אפדייק, וג'ון אירווינג לגנות את וולף בלהט. זו לא ספרות, הם טענו, זה בידור, זו עיתונות, זה מוצר צריכה חסר ערך.

וולף לא נשאר חייב. במסה בשם "שלושת הגמדים שלי" (בתרגום חופשי) הוא נכנס לזירת הגלדיאטורים והצליף בשלושת הסופרים המבוססים. הרבה מזה היה אגו, וויכוח על הצלחה. וולף חשב, בצדק, שמכירות אסטרונומיות זו לא בושה, ולא עדות להעדר ערך אומנותי. אבל מעבר לזה הוא גם פרס את האני מאמין הספרותי שלו. הרומן האמריקאי הגדול, הרומן הנטרוליסטי, שקע באמצע המאה העשרים, הוא אמר, מתוך חיקוי של אופנות אירופיות, וכך איבד את חיותו. זה קרה לו מפני שהוא שקע פנימה, בתוך הנפש, קרס תחת מעמסה של מודעות עצמית ואינטרוספקציה, ושכח את החברה שסביבו, ואת הצורך לספר סיפור. שלושת הגמדים שלו טבעו בתוך הפופיק של עצמם. אבל מסביבכם, אמר וולף, פרוסה אמריקה כולה. ארץ מדהימה, מסעירה, שטופת תאוות, אדרנלין, אנרגיה, אלימות, השראה. אם רק הייתם מפסיקים לבהות בארבעת הקירות שלכם, אמר וולף, ויוצאים במקום זה לתוך הקלחת החברתית, הייתם מחזירים לעצמכם את קהל הקוראים.

בהרבה מובנים אני לגמרי בצד של וולף בוויכוח הזה. גם הספרות הישראלית מאיימת לשקוע בפופיק של עצמה, סובלת מעודף מודעות עצמית, ומחוסר עלילה, וגם אצלנו, חלקה הגדול, איבד את התשוקה להכיר את חברת המהגרים המטורפת של ישראל. שגם היא, כמו זו של אמריקה, מלאת יצרים, דינאמית, מקסימה לעתים, דוחה לעתים, אבל תמיד סואנת כל כך שאי אפשר להדביק בכתיבה את קצב השינויים שלה. זה מדהים.

ובכל זאת היה משהו במה שאמרו הענקים-גמדים של וולף. ורק המילה שהשתמשו בה, 'עיתונאי', לא לגמרי מתאימה. טוב היו עושים לו היו אומרים 'אנתרופולוג'. כי בסופו של חשבון וולף מתעניין בסוציולוגי, לא בפסיכולוגי. ובזה נבדלים מדעי החברה מן האומנות. המוטיבציה האנושית המרכזית, לפעמים נדמה שאצל וולף היא הבלעדית, היא הטיפוס בסולם החברתי. ומאחר שלכל גיבוריו יש בסופו של חשבון אותה מוטיבציה, יוצא שבעומק הם לא באמת נבדלים זה מזה. הם ייצוגים של מעמדות, מקצועות, תפקידים. ולכן הם בעצם כלי שח כלליים על לוח משחק חברתי ענק. זה בולט מיד בטון של וולף שנשאר אותו טון (ייחודי) שבו השתמש כעיתונאי: משפטים מתגלגלים המצליחים לשלב מין התלהבות שעל סף התדהמה, עם לגלוג דק. וולף תמיד לעג, ועודו לועג, ל"עדר האנושי" שבו כולם מנסים לטפס על גבם של כולם כדי להעפיל לקרבת ראש הערימה המבולגנת שהיא האורגניזם החברתי.

אפשר ללמוד מוולף המון על אמריקה של זמננו. אבל האומנות, בניגוד למדעי החברה, זקוקה לדמות המסויימת, לא לאדם הכללי. היא צריכה, היא חייבת, ליצור איזה חיבור של אמפטיה בין הקורא הספציפי לגיבור הספציפי. ומשהו יסודי נכשל בה אם היא משאירה אותך בעמדת הצופה המלגלג. ובעיקר כשצופה מלגלג על דמויות שכולן ביסודו של דבר, זהות בתשוקותיהן. ואף על פי כן, כדאי תמיד לקרוא את וולף. האכזבות הספרותיות שוות את הרווח בעלילות מסחררות, ובאוצר הסוציולוגי.

 

על סכסוך העבודה במשרד החוץ – דברים שאמר לי ידיד מודאג משירות החוץ

אלה דברים שאמר לי ידיד מודאג בשירות החוץ של מדינת ישראל. אני מביא אותם כאן כלשונם.

הבוקר התעוררה מדינת ישראל עיוורת למחצה. העין המדינית שלה עצומה לחלוטין, מכיוון שלראשונה בתולדות המדינה נציגויות ישראל ברחבי העולם סגורות עקב שביתה כללית במשרד החוץ. השביתה הוכרזה על רקע משבר וסכסוך עבודה שנמשכים כבר למעלה משנה. פקידי משרד האוצר תוקעים כל ניסיון לפתרון המשבר, ובינתיים הנזקים המדיניים מצטברים, אך נראה שאת הדרג הפוליטי – שר האוצר, שר החוץ וראש הממשלה זה לא מטריד במיוחד, והם בוחרים שלא להתערב בצורה אקטיבית.

אני כדיפלומט במשרד החוץ מודאג מאוד. לא רק מכך שכאשר אצא לפנסיה צפויים לי ולרעייתי חיי עוני, מכיוון שהפנסיה הכוללת של משק הבית שלנו צפויה להיות פחותה מ-4,000 ₪ לחודש, ולא רק משחיקה של עשרות אחוזים בשכר הדיפלומטים בעשור האחרון שמטילה צל כבד על עתידו של שירות החוץ – אלא אני מודאג בעיקר מהנזק המצטבר למשרד החוץ וכפועל יוצא מכך למדינת ישראל. כאשר שליש מהמצטרפים למשרד החוץ בוחרים לעזוב את המשרד תוך פחות מעשור, יש לנו בעיה. והבעיה הזו היא בעיה לאומית, כי מדינת ישראל לא יכולה להסתמך רק על העין הביטחונית, היא צריכה שגם עינה המדינית תהיה פתוחה ועוקבת.

העין המדינית של מדינת ישראל היא 103 שגרירויות וקונסוליות אשר פזורות ברחבי העולם, ובימים כתיקונם עוקבות אחר הפעילות האיראנית, מתריעות מפני ניסיונות חרם או דה-לגיטימציה של ישראל ומנטרות יוזמות פלסטיניות חד צדדיות במוסדות האו"ם. בשגרה משרד החוץ על נציגויותיו מזהה הזדמנויות לקידום אינטרסים ישראליים בכל רחבי העולם ומבצע פעולות (עליהן לא תמיד ניתן לדבר) שתורמות לחוסנה הלאומי של ישראל. הפעילות של שגרירויות ישראל לא מוגבלת לתחום המדיני-בטחוני, והן מסייעות באופן שוטף בפתיחת דלתות לעסקים ישראליים, מקדמות תרבות ישראלית בחו"ל ועוזרות לישראלים שנמצאים במצוקה וזקוקים לשירותים קונסולריים. הפעילות אשר הדיפלומטים הישראליים מבצעים באופן יום-יומי היא קריטית לביטחונה של ישראל, אך היא לא מתבצעת כבר כשלושה שבועות. אני לא ישן טוב בלילה בשל כך, אך נראה שלמקבלי ההחלטות במדינת ישראל זה לא נוגע.

לכאורה סכסוך העבודה עוסק בתנאי שכר, אך בפועל המאבק הוא על מקומו הראוי של משרד החוץ במערכת הממשלתית. ההתעלמות של הדרג המדיני מהמשבר המתמשך במשרד החוץ מעידה על החשיבות הנמוכה שמקבלי ההחלטות מייחסים לזרוע המדינית של מדינת ישראל. המגמה המדאיגה של החלשת משרד החוץ נמשכת, ועל כך מוחים העובדים. למשרד החוץ מתגייסים הטובים ביותר אשר נבחרים לאחר תהליך מיון ארוך ומייגע. זוהי מעין סיירת מטכ"ל אזרחית של המגזר הציבורי. העובדים מגיעים לעולם הדיפלומטיה מתוך תחושת שליחות וציונות אמיתית, אולם עד מהרה הם נתקלים במציאות האמיתית, בה מתעלמים מהם ומעניקים להם שכר שגוזר עליהם חיי עוני בעת פרישה. שליחי המדינה בחו"ל הם הקבוצה היחידה במגזר הציבורי שתנאי העסקתה לא מעוגנים בהסכם עבודה קיבוצי, וכתוצאה מכך מדי חודש שוחק משרד האוצר באופן חד צדדי את תנאיהם. מספיק לציין את העובדה המדהימה שלדיפלומטים ישראליים בחו"ל יש מדרגות מס ייחודיות, גבוהות יותר מאשר מדרגות המס שמוטלות על שאר אזרחי המדינה. למה? כי האוצר יכול. כי העובדים מנומסים והתנהגו עד כה בדיפלומטיות אופיינית. כל הניסיונות להגיע להדברות עם משרד האוצר נכשלו. העובדים השעו את העיצומים לתקופה ארוכה כדי לתת הזדמנות לתהליך גישור, אולם התהליך קרס מכיוון שאחרי שבעה חודשים העמדה של האוצר היתה נוקשה יותר וגרועה יותר מעמדת הפתיחה שלהם במו"מ… וכך הגענו למצב הנוכחי.

אני שואל את עצמי מתי שר האוצר וראש הממשלה יבינו שהעניין נוגע להם ושלא ניתן להשאיר אותו רק לטיפולם של נערי האוצר. אני חושב שאת השאלה הזו כל אזרח במדינה צריך לשאול את עצמו היום, כי כולנו משלמים את המחיר של המשבר המתמשך.

יצחק טאוב ז"ל – 1927-2014

אבי האהוב נפטר ביום הולדתו ה 87, ב 17 לינואר 2014. אלה הדברים שאמרתי בהלוויותו, ורציתי שישמרו איפשהו, גם בעידן האלקטורני הזה.

לו אבא שלי היה חושב שאעמוד על קיברו ואומר עליו שהוא היה צדיק, זה לא היה מוצא חן בעיניו. אבא שלי סלד מצדקנות, וחשד בצדיקות. אם היה שיעור מוסרי שהוא התאמץ להנחיל לי – והצליח – זה השיעור: Gadi, beware of do gooders.

אז לא אומר עליו שהוא היה צדיק. אבל איך בכל זאת להסביר את העובדה שכל כך הרבה אנשים נשאו אליו עיניים, התייחסו בכבוד עמוק, לפעמים ביראה ממש, לדעתו ולשיפוטו?

אפשר היה לומר עליו שהוא חכם. זה נכון, הוא היה חכם במידה לא מצוייה.

אפשר לומר עליו שהוא היה נדיב. גם זה נכון. הוא היה נדיב במידה לא מצוייה.

אפשר היה לומר עליו שהוא היה ישר. ואכן איש לא הטיל בזה ספק. שמו כאדם ישר הלך לפניו.

אפשר היה לומר עליו שהוא עצמאי במחשבתו, ושוב, זה נכון. לא תמיד היה קל עם העצמאות הזאת מדעתם של אחרים, שלפעמים היתה בה גם מידה של ריחוק. אבל גם עצמאות איננה הדבר.

אני חושב שאם היה צריך לבחור מילה אחת לתאר את התכונה הזאת, שגרמה לאנשים גם לאהוב אותו כל כך, וגם להעריך כל כך את דעתו, צריך לקרוא לתכונה הזאת "הגינות".

אני חושב שאבא שלי היה אדם הגון במידה שהיא ממש נדירה. לא הכרתי אדם הגון ממנו.

וההגינות היא תכונה צנועה יותר ומתהדרת פחות מן הצדיקות, והיא גם יפה וחשובה ממנה. ההגינות יודעת לאזן איזון אנושי, אמפטי, בין עקרונות מופשטים לבין שני דברים נוספים: הבנה לחולשות אנוש, מזה, ונאמנות מזה. המוסר שמגולם בה לכן, עמוק יותר, נבון יותר, מן הצינה של עקרונות העומדים לבדם.

לא קל לאזן בין כל האלמנטים האלה, ולא פעם הם מתנגשים. אבא שלי ידע באופן אינסטינקטיבי, עמוק, יציב, לבחור בדבר ההגון. ואנשים היו אסירי תודה על כך. אנשים לא שוכחים אותו בשל כך, גם אנשים שהכירו אותו לשעה קצרה, לפני זמן רב.

ההגינות היא לא פשרה רופסת בין עקרונות לבין אנשים בשר ודם. לעתים קרובות השיפוט של אבא שלי היה חמור ונוקב, והמסקנות לא קלות כלל. לפעמים היא מאלצת אותך לעשות דברים קשים, ולהרים משאות כבדים. אבל הצדיקות, כמו שיודע כל מי שחי והלך ונשם במאה העשרים, יכולה להפוך בקלות לאכזריות. ההגינות, אמנם יכולה להיות חמורה, אבל לעולם אינה אכזרית. היא מובילה אל האנושי וחושדת במוחלט.

לאבא שלי היה מצפן כזה כבר בילדותו. הוא נולד בברטיסלבה בשנת 1927, ובהיותו ילד בן שתיים עשרה איבד את אימו. זמן קצר קודם לכן פלשו הנאצים לצ'כוסלובקיה, ואבא שלי זכר קצינים גרמנים שנכנסו אליהם לדירה לבקש מים למלא את הסירים שלהם, כדי לבשל פסטה בחוץ.

ילד עירני שהתעניין בפוליטיקה וקרא עיתונים, אבא שלי הפציר באביו, שעוד היה שבור ממות אישתו, לעלות לארץ ישראל. הם נדדו באוניות ולא היתה מדינה בעולם שהניחה להם למצוא מקלט בחופיה.

אני מלמד סטודנטים על הרעיון הציוני. אבל מעבר לכל הנימוקים, המוצדקים, צידקתה הבסיסית של הציונות היא אינסטינקטיבית בשבילי מכוון שאינני יכול לשכוח את התמונה הזאת: ילד יהודי, אבא שלי, שמתחת רגליו יש רק ים, ואין פיסת אדמה תחת השמש שיוכל לעמוד עליה.

אחרי חודשי נדודים, הגיעו יצחק ויחזקאל טאוב, אביו, לחופי ישראל בעליה בלתי לגאלית, ומיד נאסרו על ידי הבריטים. סבא שלי התגייס לצבא הבריטי, אבא שלי גדל אצל משפחה אומנת, ובפנימיה, ואחר כך התגייס לפלמ"ח. הוא איבד ארבע אצבעות במלחמת השחרור.

הוא השלים בגרות ונרשם ללימודי כלכלה ומשפטים באוניברסיטה העברית. לימים הוא הפך איש בכיר בשירות הציבורי, מזכ"ל בנק ישראל, ואחר כך יושב ראש הראשות לניירות ערך. אחרי עליית הליכוד, מאחר שהיה איש תנועת העבודה, הוא הודח מן התפקידים הבכירים האלה. הוא יכול היה לעבור לסקטור הפרטי ולהתעשר. הוא סירב. הוא בא לכאן לבנות מדינה וחברה, וביקש לשרת את הציבור, גם בתפקידים צנועים מאלה שמילא. זו לא היתה בחירה קשה בשבילו. היא באה לא רק מתחושת חובה, אלא גם מתשוקה, וכשהתשוקה והחובה מתלכדים, אין לאדם התלבטות. כך הוא הפך למנכ"ל הוצאת הספרים הציבורית, מוסד ביאליק, ובזה הוא עסק, בצד עבודתו העיתונאית, עד לפני חמש שנים. הוא פרש בגיל 82.

אין שום הפתעה בכך שאנחנו, חבריו, ילדיו, אישתו, לא מסוגלים לעכל את העובדה שהוא איננו. מוות של אבא איננו עובדה אחת, מוגדרת ותחומה. הוא רבבות של עובדות שלובות, מפני שאב ארוג לתוך מרקם הקיום שלך באין ספור דרכים, אין ספור תמונות, אין ספור חוויות, אין ספור גווני רגש. לנסות להבין מה פירוש הדבר שהוא איננו, פירושו לנסות לתאר איך נראה המרקם הזה אם כל אלה יעקרו ממנו. ואי אפשר לעשות את זה לא רק מפני שקשה לעכל את העובדה האחת, המוות, אלא מפני שלעקור את כל העובדות הרבות האלה מתוכך, פירושו לאמיתו של דבר, שבלעדיו לא תוכל להכיר את עצמך.

אבא סיפר לי, אחרי ניתוח המעקפים שלו, לפני שנים, שמתמחה אחת ניגשה אליו אחרי שהתאושש ואמרה לו "מר טאוב, אני החזקתי את הלב שלך בידיים שלי". המשפט הזה ריגש אותו מאד. גם אני התרגשתי לשמוע. הלב של אבא שלי. לא החזקתי אותו מעולם בידיים, אבל אני אקח אותו איתי לכל מקום, מפני שהוא לב נכון. מפני שהלב הזה, לא הפיזי שאפשר להחזיק, אלא המופשט שהיה פנימיותו ואופיו ותבונתו ורגשותיו של האיש הזה, ארוגים לתוכי – לתוכנו, אישתו, ילדיו, חבריו -  באין ספור אופנים. לכן עובדת המוות לא יכולה לעקור אותו מתוכנו. הוא חלק מן החומרים שמהם אנחנו עשויים. והחלק הזה הוא חשוב מאין כמוהו כדי לנווט, אני מקווה, בדרכו, בלי זדון ובלי צדקנות.

אבא חי כמו שהוא רצה לחיות, ובעצם גם מת פחות או יותר כמו שרצה למות. בלי ליפול למעמסה על אף אחד, בלי ייסורים מיותרים, מוקף באהבה. יש פרידות מסובכות ומרות. הפרידה הזאת איננה מסובכת, וודאי אינה מרה. היא רק עצובה. אבא שלי ידע כמה אנחנו אוהבים אותו, וידע שאנחנו יודעים כמה הוא אהב אותנו.

אני לא מאמין, לצערי, שהוא יראה אותנו מלמעלה. אבל אני מאחל לנו שנדע גם בעתיד, שלו היה רואה, לא היה מרגיש שאיכזבנו אותו.

יהי זיכרו ברוך.

סקיצה אוטוביוגראפית, טיים אאוט

עיתון טיים-אאוט הוציא גיליון ששמו "תל אביב שלנו: תל אביבים כותבים על תל אביב". קטע מתוך המאמר שלי שם, שהם קראו לו "אלנבי – סוף דבר". שם שמצא חן בעיני. אני מאד אוהב את יעקב שבתאי, ואת הדברים שהוא כתב על תל אביב, וזה נחמד להתכתב איתו.

הנה קטע:

באותו תקופה בערך גם התחלתי לעבוד במקומונים. וזה – יחד עם ספר סיפורים קצרים – ובניגוד לגיטרה, כן הרגיש כמו נתיב ממשי אל הלב של העיר. את הרוב הדברים שכתבתי בעיתון אני לא זוכר. אבל אני זוכר את האווירה ב"עיתון תל אביב" של רשת ידיעות תקשורת. אמנון רבי היה העורך שלנו, והיתה לנו, ברגעים היותר טובים, אווירה של יחידת קומנדו. אנחנו היינו האנדרדוג. לא האצולה שהתבצרה בעיתון "העיר". אבל היה לנו יותר אומץ לבעוט, לעשות פרוייקטים משונים, לכתוב רשימות אקסצנטריות, ולכסח באכזריות. מספיק שלמדת להקליד מהר, וכבר יכולת להיות מבקר מסעדות, מבקר קולנוע, כתבנו לענייני, או יחידת המסתערבים של מדור הרכילות. אמנון רבי היה יכול להתקשר אליך באחת בלילה עם משימה שצריך להגיש ב 2500 עד למחרת בצהריים. אבל משהו התחיל להסתבך כאן, בשבילי לפחות. והתחלתי לכתוב את "המרד השפוף". היה לי הרבה מה להגיד, אבל העמדה הרגשית שממנה זה נכתב היתה כמו שני לחצים מנוגדים שבסוף מפוצצים חצ'קון. זה יצא עם הרבה אנרגיה, דווקא בגלל שרגשית זאת היתה סתירה פנימית בכל היחס שלי לתל אביב, או יותר נכון ל"תל אביב". היו לי הרבה טענות לתרבות האירוניה, לאכזריות העיתונאית, לארז טל שפעם רציתי להיות כמוהו, לכל הקוליות והמגניבות. אבל גם כעסתי עליהם, על כל אלה, מפני שלא הצלחתי להיות שייך. אז התוצאה היתה שרציתי גם לנתח להם את הצורה, וגם שהם יקבלו אותי, גם להראות להם שהם טועים, וגם שהם יחבקו אותי על זה שצדקתי, או שיודו לי שהם רואים עכשיו את האור. גם להראות לכל החומולוגים שאני יותר חוכמולוג מהם, וגם להדגים שחוכמולוגיה היא קשקוש.

ובתוך כל זה גם ידעתי שזה לא אפשרי. אז כתבתי בלחץ, בתחושת דחיפות, בקדחתנות. ומתוך הלחץ הזה יצא משהו שברמה האישית והרגשית שלי הוא היה סתירה פנימית, אבל מבחינת התוכן דווקא היה בו ממש. כי זו לא היתה רק ביקורת. זה היה גם שיר אהבה. הרגשתי שאני לא רק מוכיח בשער, אלא גם מנסה לאפיין, להצדיק, להגן מפני דור ההורים על מה ש"אנחנו" לא "הם" לא "אני" – "אנחנו" ניסינו לעשות, לומר, לחדש. אלה שגרו בביצה הברנז'אית של אז, או בכל אופן אלה מהם שיש להם אוזן למניפולציות, עלו מיד על האגו שמאחורי הטענות. הם אולי לא ידעו שזה ילד ירושלמי שאיבד פעם את הכסף לטיסנים ברחוב אלנבי, אבל הם קלטו שאני ממנה את עצמי למבוגר האחראי רק כי לא הזמינו אותי למסיבת כיתה. אבל למרבה ההפתעה הספר נעשה רב מכר. כי הסלטה המשונה שהאגו שלי ניסה לעשות באמצעותו נשכחה, והתוכן נשאר, ואני אמנם לא יכול לומר שהצלחתי לקלקל את מסיבת הכיתה, אבל אני כן הצלחתי, נדמה לי, לראות איך היא תיכף מתקלקלת. ואז נסעתי לארבע שנים לארצות הברית, לעשות תואר שלישי, והשארתי את תל אביב מאחור.

למאמר המלא, כאן באתר…

ציטוט: דניאל פרידמן על החלטת בג"ץ בנושא ראשי הערים

לעיתים חולפות שנים, עד שמתברר שדעת המיעוט עדיפה על דעת הרוב. בפרשת ההדחה של ראשי הערים על ידי שופטי בג"ץ אין צורך להמתין. צדקת עמדתו של הנשיא גרוניס בו־ לטת לא רק לגופה, אלא גם נוכח התוצאה הבעייתית של דעת הרוב, שלפיה יש להדיח את ראש עיריית נצרת־עילית שמעון גפסו ואת ראש עיריית רמת־השרון יצחק רוכברגר מתפקידם, אך הם חופשיים להתמודד על המשרה בעוד כחודש. ומה יקרה אם אחד מהם (או שניהם) יתמודד ויזכה? יש שתי אפשרויות, ושתיהן מעוררות תמיהה. האחת היא שבג"ץ ישלים עם תוצאת הבחירות ויאפשר לראש העיר להמשיך בכהונתו. אם כך, לשם מה להדיחו חודש לפני כן? האפשרות השניה היא שבג"ץ יחזור וידרוש להדיח את ראש העיר הנבחר. ושוב, תוצאה צורמת — כיצד התירו לאדם להתמודד אם אין מתירים לו, לאחר שזכה, לכהן? וכיצד שמים ללעג את ההליך הדמוקרטי שהביא לבחירה? (פורסם בידיעות אחרונות, ב 4.10.2013)

למאמר המלא באתר של פרופסור פרידמן…

איך מעוותים את הדיון בזנות – והפעם, ערוץ 1

בתוכנית "יומן" של ערוץ 1 שודרה בערב שבת (4.10.13) כתבת "תחקיר" של יפעת גליק שבמוקדה העמותה להסדרת הזנות. שמתי מרכאות מסביב למלה "תחקיר" כיוון שזה לא היה תחקיר, אלא מנשר תעמולה חד-צדדי. ה"תחקיר" הוביל אותנו למסקנה שהעמותה להסדרת הזנות אינה אלא עמותת קש שמאחוריה מסתתרים כנראה "בעלי אינטרסים כלכליים" וסרסורים. עוד סיפרו לנו שהסדרת הזנות בהולנד היא כישלון שהולנד מתחרטת עליו, וכן שבשבדיה מצאו פתרון נפלא לבעיה – חוק להפללת לקוחות הזנות, ושעל ישראל למהר לאמץ אותו. לנציגי העמותה הוקצו רק כמה מלים בתגובה. הם יצאו לא משכנעים.

הכתבה התחילה מקצת רקע "עובדתי". יש בישראל, אמרו לנו, 10,000 נשים העובדות בזנות, ו-90% מהן "נשלטות על-ידי סרסורים". ראוי להבהיר: אין שום מחקר המתקרב למהימנות בנושא, ועל אף שהמספרים הוצגו כעובדות, איש אינו יודע כמה זונות יש בישראל ועוד פחות מכך אם ועל-ידי מי הן "נשלטות" (מושג עמום בפני עצמו. האם נערת ליווי השוכרת לעצמה נהג "נשלטת" על-ידי הנהג? החוק נוטה לומר שכן, מפני שעצם שותפותו ברווחיה הופכת אותו, על-פי החוק, ל"סרסור"). (למאמר המלא באתר העין השביעית…)