ארה"ב והפלישה הרוסית לאוקראינה – מי נגד מי ולמה

אני לא עוקב אחרי כל מה שאומרים בעיתונות הישראלית על היחס של ארצות הברית לפלישה הרוסית לאוקראינה, אבל מהמעט שאני רואה, נדמה לי שלא קוראים נכון את המפה, או אולי צריך לומר לא קוראים את המפה הנכונה. אז ברשותכם, שרשור באורך מאמר בעיתון, כדי לשרטט את קווי המתאר העיקריים של ההקשר האמריקאי של כל זה.

נתחיל במה שהכי חשוב: החישוב של פוטין, שהפלישה תעבור בלי התערבות מערבית הוא תוצאה ישירה של מדיניות ביידן. מי שאומר לכם אחרת, טועה ומטעה.

אני לא מתכוון רק לזה שפוטין מלגלג בפומבי על הבלי התקינות הפוליטית של המערב, שאותם הוא מנתח בצדק כשינאה עצמית המולידה חולשה כרונית. בזה הוא צודק כמובן. אני מדבר על מדיניות במובן הגיאו-פוליטי. ופה פוטין עשה לביידן משהו שהוא קרוב לשח-מט, בשנת בחירות אמצע לשני בתי הקונגרס. ביידן צריך לתמרן עכשיו בין שרירים מדיניים שהוא לא יודע להפעיל, לבין חולשה כלכלית שהוא לא יודע לתקן, כאשר מחירי הדלק בארה"ב נמצאים בעליה, ויפגעו בו מאד אם יקפצו לקראת החורף הבא, כשהביקוש לאנרגיה גובר בגלל הקור, ובחירות האמצע בפתח (נובמבר 2022). אם הוא עושה שרירים מול רוסיה, מחירי האנרגיה בארה"ב יעלו, וזה ירגיז את כל אמריקה, לרבות את בוחרי המרכז. ואם הוא יחזור למדיניות האנרגיה של טראמפ, ויאושש את תעשיית הנפט האמריקאית, אגף שמאל של בוחריו (ושל מפלגתו) יתקומם כי "אנרגיה ירוקה" (אבל משום לא גרעינית) היא כמעט סיבת הקיום שלהם.

לא הגענו למבוי הסתום הזה במקרה. הכתובת היתה על הקיר. טראמפ היה המכשול העיקרי לבריונות של פוטין. אני לא אהיה מופתע אם רבים ירימו גבה על הקביעה הזאת. מאחר שתעשיית ההבלים המכונה "עיתונות" מכרה לציבור במשך חמש שנים את אגדת השת"פ בין טראמפ לפוטין, ולכן רוב צרכני החדשות בישראל, כמו בארה"ב ובאירופה, לא זוכרים את רוב העובדות על מדיניות טראמפ כלפי רוסיה.

ולמרות זאת, רוב האמריקאים מאמינים שתחת טראמפ פלישה לאוקראינה לא היתה באה לעולם. והם צודקים כמובן. וזה לא רק בגלל שטראמפ הדגים את הנכונות להשתמש בכוח, באופן פתאומי, בלי התראה, ובתקיפות רבה. הוא לא היסס לבלום את הרוסים בסוריה – כולל הרג של בין 100 ל 200 שכירי חרב רוסיים – והוא חסם את הגישה של הרוסים לשדות הנפט של מערב עיראק, שבשבילם היה פוטין מוכן להקיז דם רוסי רב. אבל חשובה מכל היא מדיניות האנרגיה של טראמפ, בכל החזיתות. ראשית, הוא הגדיל את תפוקת הנפט של ארה"ב כך שהיא הפכה ליצואנית נפט מובילה. זה פגע קשות במחירי הנפט ובכלכלה הרוסית שנשענת עליהם. שנית הוא הטיל וטו ועצר את פרוייקט נורדסטרים 2, צינור הגז שנועד להגדיל את יצוא הגז הרוסי לגרמניה, ולהגביר את תלותה של גרמניה ברוסיה. כי הוא הבין היטב שהתלות ברוסיה מחלישה את נאט"ו. אבל לכם אמרו שטראמפ מחליש את נאט"ו, נכון? אז זהו, שלא.

בנאומו האחרון ב CPAC טראמפ סיפר על שיחה שהיתה לו עם אנגלה מרקל. על השולחן היתה מפית לבנה. הוא נתן למרקל את המפית ואמר לה כך: 75% ממשק האנרגיה שלך תלוי ברוסיה (זו הגזמה טראמפית אופיינית, אבל זה בסביבה של האמת). קחי את המפית הלבנה הזאת, הוא אמר שאמר לה, כי ככה כשהרוסים יבואו יהיה לך במה לנפנף כדי להיכנע.

כשביידן נכנס לתפקיד הוא חידש את מדיניות הכניעה בפני פוטין של אובמה, כולל הסרת הוטו מנורדסטרים 2 (זה היה חלק קטן מתוך פייסנות כללית כלפי רוסיה – פרוייקט סקולקובו, ההזמנה להיכנס לסוריה כדי "לפקח" על פירוק הנשק הכימי של אסד, הריסט, מכירת זכויות כריית אורניום על אדמת ארה"ב לחברה רוסית, וגם, כמובן, השלמה עם כיבוש חצי האי קרים).

החישוב של פוטין לכן היה בסבירות גבוהה, כזה: אירופה תעשה הרבה קולות מחאה אבל לא תנקוף אצבע, מפני שהצרפתים והאנגלים רחוקים מידי, ולא קשוחים מספיק, ולגרמניה אין צבא של ממש. ובעיקר – גרמניה היא הכוח המרכזי של איחוד אירופה, והיא תלויה בגז הרוסי.

ביידן תמרן את עצמו לפינה שהוא לא יוכל לצאת ממנה בשנת בחירות, ולא רק כי הוא מייצג ממשל פרוגרסיבי ופייסני שזוחל למרגלות איראן, אלא גם כי הוא נותר ללא יכולת תמרון כלכלית ביחס למשק האנרגיה של ארצות הברית. או כמו שטראמפ אמר בדרכו הטראמפית, מצידו השני של המטבע: לפוטין יש תמריץ כלכלי להמשיך במלחמה. היא מעלה את מחירי הגז והנפט שעליהם הכלכלה שלו נשענת.

בינתיים, למרבה ההפתעה, הגרמנים התעשתו: הם הכפילו את תקציב הביטחון שלהם. ביידן לעומת זאת – כלומר חבורת אנשי אובמה שמנהלת אותו – ממשיך לצאת פארש. הוא גם לא עושה דבר, וגם לא מתייצב מוסרית, כמנהיג העולם החופשי, נגד האגרסיה הרוסית (טראמפ הודיע מיד על תמיכה בזלנסקי, ושיבח את אומץ הלב שלו). ואחרונה – הסכם הגרעין המתהווה עם איראן. אם רוצים להבין את מלא עומקה של התהום שאליה גוררים את המערב אובמה ויורשיו אז הנה: הם לא באמת יכולים להסתכסך עם הרוסים בלי לוותר על משאת נפשם, על מה שאובמה ראה כהישג הכי גדול שלו בתחום מדיניות החוץ: הסכם הגרעין. כי רוסיה, היא המתווכת בשיחות וינה לחידוש ההסכם, שכן האייטולות, שמסובבים את רוב מאלי וחבורת הנושאים ונותנים מאמריקה על הזרת, לא מוכנים לדבר ישירות עם האמריקאים. זה פשוט לא יאמן. האמריקאים זוחלים, אבל בעיני האיראנים זה לא מספיק משפיל. את הויתורים שלכם, תנו לרוסים, שאיתם אנחנו מדברים. הם רוצים כניעה גמורה ומוחלטת. והם בדרך אליה. כזה הוא המוסר הפרוגרסיבי, המבוסס על רגשות אשמה מערביים, סגידה לקורבנות, והעדר גמור של אומץ לב: לא נוקפים אצבע נגד פוטין, כדי לעזור לאיראנים להגיע לפצצה. עם האנשים האלה באמריקה, יאיר לפיד, שר החוץ שלכם, חש "שותפות ערכית".

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=1239
  • תגובות ב-RSS

2 תגובות לפוסט ”ארה"ב והפלישה הרוסית לאוקראינה – מי נגד מי ולמה“

  1. מאת מספר תיקונים:

    הצעדים המקוריים שנקט היו מאוחרים ואחרי יותר מידי פליפ-פלופים, לפי רוב הניתוחים. כמו כן, הכותב מתעלם מכך שבשלהי כהונתו טראמפ ניסה לחסום בווטו חקיקה בין מפלגתית שכללה סנקציות על נורדסטרים. אגדת שיתוף הפעולה הישיר אומנם לא הוכחה. אבל ישנן המון עדויות לרוח הגבית שסיפק פוטין לבחירת טראמפ ב-2016 ולאחר מכן. שוב, אין אקדח מעשן למערכת יחסית הדדית אולי, אבל תמיכה חד צדדית בהחלט היתה לפי רוב המחקרים שפורסמו מאז 2016.
    לגבי המצב הנוכחי, טראמפ סיפק הצהרות דו משמעותיות בהתחלה, מספר חברי המפלגה הרפובליקנית הביעו עמדה לא חד-משמעית, או לטובת פוטין בהתחלה, פובליציסטים שמרנים בפוקס ורשתות משניות הביעו תמיכה בפוטין, וסקרי דעת קהל מראים שעמדת האלקטורט השמרני ממש לא אנטי-פוטין, כך שנראה שהסקירה שהכותב מציג כאן של עמדת השמרנים לגבי הסיכסוך היא לא ממש מלאה ודי מוטה.

  2. מאת z:

    בהקשר זה, ממליץ לך להשקיע את הזמן (זה באורך שעתיים) – מאמין שתמצא את זה מאוד מעניין.
    וזה רק קצה הקרחון.

    https://rumble.com/vz2gx7-sidebar-with-george-gammon-viva-and-barnes-live.html