גדי טאוב

הכרזתו של אהוד אולמרט על התפטרות אולי תכריח אותנו, סופסוף, לראות את הסיבות הממשיות לדכדוך הלאומי שאנחנו שרויים בו כבר שנתיים. האמת היא, שהאווירה סביב חקירת אולמרט נראתה קצת כמו טקס גרוש של שדי השחיתות, ועוצמת הרגשות העידה על איזו אשליה משונה שאם רק נגרש את דיבוק-אולמרט תעלם המועקה. אבל הדיבוק גורש, והדכדוך נשאר.

למה הזעם היוקד הזה? ולמה הדיכדוך? חלק מההסבר נעוץ אולי בזה שאולמרט וקדימה עם כל מוגבלויותיהם סימלו – עד מלחמת לבנון השנייה – משהו חשוב, וגם בריא: שיקומו של הקונצנזוס סביב עיקר הרעיון הציוני, כלומר מדינה יהודית ודמוקרטית. השבטים הישנים של השמאל והימין קרסו, יחד עם קונספציית אוסלו וקונספציית ארץ ישראל השלמה, ומתוך ההריסות נחשף מחדש, ובעוצמה, המרכז הבריא. נחשף מה שבכל זאת מאחד את רובו המכריע של הציבור היהודי בישראל: החלטה נחושה להציל את ספינה הציונית מטביעה בביצה דו-לאומית. היה נדמה שפנינו עורף לויכוחים הישנים, שהפכו עקרים, ושהתאוששנו די הצורך כדי לחלץ את עצמנו משקיעה איטית, מוכת ירח, במבוי הסתום הזה. במובן הזה אולמרט סימל, מתוקף הנסיבות שנקלע אליהן, את החזרה לשפיות. ולכן כעסנו עליו כאילו הוא אישית גזל מאיתנו את אותה שפיות עצמה.

אבל מה שחסם את הדרך לשפיות לא היה קשור באולמרט. זה לא היה ניהול מלחמת לבנון, ולא החקירות, ולא המעטפות. זה היה נשק תלול מסלול. התברר שהקיצונים, חיזבאללה בצפון, חמאס בדרום, מסוגלים לבלום את חלוקת הארץ. הם יכולים לא רק לחסום כל הסכם, כמו שכבר ידענו; הם יכולים לחסום גם נסיגה חד-צדדית. אנחנו שבויים בידם. הנה האירוניה: מצד אחד המרכז הישראלי גדל, התייצב, ועלה על דרך פרגמאטית; מצד שני הוא נעשה שבוי יותר מאי-פעם בידי הקצוות הפנאטים (פונדמנטליסטים מוסלמים מזה, מתנחלים מזה).

כך קרה שמה שהוא בפועל בהירות אידיאולוגית, נראה כאובדן דרך. נראה לנו שיש בישראל שלוש מפלגות גדולות שאי-אפשר להבדיל ביניהן, כי לאף אחת מהן "אין אידיאולוגיה". אבל חוסר היכולת שלנו להבדיל ביניהן נובע דווקא לא מטשטוש אידיאולוגי בתוכן, אלא מהסכמה אידיאולוגית גוברת ביניהן. שלושתן הסכימו על חלוקת הארץ. ואילו המחלוקות הטקטיות מן הבחירות האחרונות, מחלוקות על איך להגיע לשם – בהסכם (עבודה), בגרירת רגליים (ליכוד), או במהלך חד-צדדי (קדימה) – לא רלוונטיות. שלוש הדרכים חסומות. נראה אם כן שכל מה שהפוליטיקאים מתווכחים עליו הוא מי יזכה לשבת על הכיסא, לא מה צריך לעשות.

ואף על פי כן יש מה לעשות. וכאן ההבדלים בין מפלגות צריכים להסתמן. עכשיו אחרי שניווכח שפריקת זעמנו על אולמרט לא שינתה את המצב היסודי, אולי יתעוררו הרבים שמרכיבים את הקונצנזוס החדש, וידרשו מנבחריהם שיעשו לפחות את מה שאפשר כדי לקדם קצת את ההסכמה הלאומית החדשה: לסיים כבר את בניית החומה, ולעצור את התפשטות ההתנחלויות. אלה צעדים קטנים, אבל הם יסמנו בקוו מקווקוו את דמות צורתה של השפויות שאנחנו כל כך כועסים על אולמרט על שחמקה מאיתנו.

(הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות, ב 4.8.2008)

המאמר הזה ב Washington Times, מסביר למה אוניברסטאות בארצות הברית ובאירופה שוכרות את שירותיהם שאל אינטלקטואלים ישראלים שהם אנטי-ישראלים קיצונים: זה עונה על הדרישה "לאזן" מחלקות למזרח תיכון, שהעמדה הערבית הניצית דומיננטית בהן. אז העמדה האנטישמית, המכובסת בשפת זכויות האזרח, "מתאזנת" כששוכרים את ניב גורדון, או אורן יפתחאל, או אילן פפה כעלה תאנה. הנה, אפילו הישראלים עצמם אומרים שישראל היא ממלכת הרשע.  

קשה להשתחרר מהרושם הקשה שעקרון הרייטינג חלחל מהתקשורת לשולחן הממשלה, ושישראל שילמה עליו מחיר אסטרטגי כבד מאד. לא קל לעמוד מול כאבן הנורא של המשפחות, הנשקף ברזולוציה גבוהה, אינטימית, מתוך תקשורת משוכללת ואגרסיבית. אבל גם אם לא קל להגיד את זה – צריך לעמוד בפני הכאב הזה. מפני שהכאב הוא לא מדריך טוב למדיניות, והמדיניות צריכה לקחת בחשבון אינטרס כללי, וגם עוד הרבה כאבים פרטיים, ממשיים ופוטנציאליים.

מלכתחילה היה כאן עיוות: הכרזת ראש הממשלה שהחזרת השבויים היא מטרת המלחמה יצרה עדשה מעוותת. בעדשה הזאת נשקף כאבן של משפחות החטופים בממדים עצומים בחזית, ונדחק אל השוליים כאבן של כל שאר המשפחות. נראה היה כאילו כדי להחזיר שניים הגיוני וסביר להקריב 120 אחרים. (לרשימה המלאה, ב NRG)

כתבתי מזמן, וכתבו מאה אחרים, שאולמרט צריך ללכת. זה כבר מעבר לשאלת האשמה, כפי ששמענו לעייפה, זה כי כך אי אפשר לנהל מדינה. הכל נכון. אבל כשתשכח הסערה הזאת אולי סופסוף נבחין שקורה כאן משהו מדאיג מאד. אירועי השבוע שעבר, יחד עם גל ההדלפות החדש של הפרקליטות, מעבים את עננת החשש על התנהגות רשויות אכיפת החוק. ולטובת בריאותן של הרשויות הללו כדאי שעננת החשד הזו תפוזר בדחיפות. כי האמון בהן, כפי שמעיד "מדד הדמוקרטיה" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, צונח בקצב מדאיג מאד. האמון בבית המשפט העליון ירד ב-12% בשנה האחרונה. רק 34% מהישראלים נותנים אמון ביועץ המשפטי לממשלה, ומספר האזרחים הנותנים האמון במשטרה ירד בשנה החולפת מ-41%, מספר נמוך מלכתחילה, ל-33%. (לרשימה המלאה ב NRG.)

במה שנקרא השמאל הקיצוני פורחים ארגונים שדוברים בשפת זכויות האזרח ומבקשים, לפי עדותם על עצמם, לדאוג לזכויות הפלשתינים. אחד מהארגונים האלה הוא עמותה בשם זוכרות. יש לשער שהשם בנקבה אף הוא מחאה בשם זכויות המדוכאות, נגד ההטיה העברית הזכרית הנהוגה. כך מסבירה העמותה את שליחותה: "עמותת זוכרות פועלת להעלאת המודעות של הציבור בישראל לנכבה, אסון החרבת היישובים הפלשתיניים וגירוש תושביהם ב-1948 אשר מושתק ואינו נוכח בנוף הפיסי והתרבותי של ישראל". והפעם, אריאלה אזולי, "תיאורטיקנית" שוברת שיאים של קיטש מוסרי.(לרשימה המלאה NRG)

כמה לא מפתיע שסיקור פיגוע הבולדוזר ב-BBC זכה בהתחלה לכותרת ”נהג בולדוזר ישראלי נורה למוות“. כמה הערות של טעם התעמולה האנטי-ישראלית המתחזה לסיקור בבריטניה, על המאמצים של ה-BBC לקבור דו"ח שמצביע על כך, על פסיקת בית המשפט בצרפת שהסרט המפורסם של רצח הילד מוחמד א-דורה הוא בסבירות של 95% מבויים, בבלוג של יוסי גורביץ, שבכלל, כדאי לשים אותו במועדפים.

נושא איחוד משפחות – זכות ההתאזרחות בישראל של פלסטינים ופלסטיניות מהשטחים באמצעות נישואין לבעלי או בעלות תעודת זהות ישראלית – עומד כנראה להפוך לנקודת הכרעה בשאלת סמכות בג"צ. מפני שרק בג"ץ וקצה קצהו של השמאל הקיצוני תומכים בפסילת חוק שנועד למנוע התאזרחות כזאת. אפשר כמובן לעצום עיניים ולצמצם את כל העניין למצוקתו של זוג אוהב, אבל הכנסת מנסה בצדק למנוע פירצה שדרכה כל פלסטיני מהשטחים יוכל לנצל זכות-שיבה-בפועל. שום מדינה אירופית לא מעלה בדעתה דבר כזה, וגם ישראל לא צריכה להתאבד בשם הפורמליזם הצר שיתן מחסה לשאיפת חיסול במסווה של זכויות אזרח. עיתון הארץ כמובן תומך בפסילת החוק בידי בג"צ. כמה מפתיע. (בהרחבה על כל העניין במאמר של בן-דרור ימיני, ב NRG.)

באמסטרדם עומדים להיכנס לתוקף חוקי האיסור על מעשנים להתאסף בינם לבין עצמם. לעשן ג'ויינטים יהיה מותר, לעומת זאת. אבל לפקחים תהיה רשות להחרים ג'ויינט ולבדוק שלא היה בו טבק. הנה פרטים, בהארץ.

 שלושים שנות שלטון ליכוד השחיתו הרבה מאוד. הפוליטיזציה של בית המשפט העליון והפיכתו למין שלטון-על הניצב מעל הדמוקרטיה היתה במקור תגובה לליכוד. עכשיו היא עומדת להחזיר את הליכוד. איך כל זה קרה? (לרשימה המלאה, ב NRG)

עיתונו של המאיון העליון, הארץ, תומך זה זמן רב באקטיביזם השיפוטי. צעד צעד האקטיביזם הזה מבקש לכבוש שטחים מן הפוליטי לטובת המשפטי. המגמה ברורה. המאיון הזה מרגיש שמערכת המשפט מיצגת טוב יותר את ערכיו, ולכן הוא תומך בהצבת הרשות השופטת, שאינה נבחרת, מעל הרשויות הנבחרות. אבל אפילו בקנה המידה הרגילים של העיתון, זאב סגל הגדיל לעשות כאשר קרא ליועץ המשפטי להפוך את ראש הממשלה לנבצר. הטענה היא שאין חוק המסדיר את עניין הנבצרות ולכן היועץ המשפטי הוא שרשאי לבאר את הסוגיה וגם ליטול את הסמכות עליה. סגל, אם כן, מבקש ליצור מצב שפקיד יוכל לפטר ממשלה. רות גביזון נתנה לו מעל דפי עיתונו שיעור מבוא קצר – למתחילים – במשפט חוקתי.