גדי טאוב

קשה לדעת לאן יובילו הפגנות אלה. אך ברור שקרו כאן שלושה דברים מהפכניים: ראשית, אלה מפגינים שאינם חרדים, קנאי ימין או מי ששייח ג'ראח או בלעין הם בראש מעייניהם – אלא השדרה המרכזית של החברה הישראלית. שנית, מתברר שהעם והשתתפותו בתהליך הפוליטי, ולא רק פסיקות של בתי משפט, הם יסודה של הדמוקרטיה. ואחרון-אחרון – מתברר שהמודל הניאו-קפיטליסטי (שברור שגרם למשברים הכלכליים העוברים עתה על המערב) מנוגד לצרכיו ולערכיו של המפעל הציוני. לכן כה מרנין לראות את דגל ישראל מתנוסס בהפגנות, לאחר שנדמה שנהפך למונופולין של הימין ההתנחלותי. המחאה היא לא רק חברתית – היא ציונית במובנה העמוק, הצודק וההומני של הציונות. למאמר המלא באתר הארץ…

כדי להפוך את הסיסמה "מדינת הרווחה, בשבילי ובשבילך" למציאות חיים אמיתית, יש הכרח בהעלאת מסים, ביטול פטורים ממס וביטול העדפות תקציביות סקטוריאליות. ניתן להעלות את המסים ללא פגיעה ממשית בכלכלת ישראל. חיזוק התשתית החברתית של ישראל יניב תשואה גבוהה, והיא צפויה להיות גדולה יותר מנזקי התמריצים השליליים שנלווים להעלאת מיסוי. למאמר המלא ב YNET…

חסידי האקטיביזם השיפוטי בישראל רואים בכל מי שמבקר את המגמה הזאת אוייב של שלטון החוק, או גרוע מזה, ידידם של המושחתים. יותר מפעם אחת אמרתי בויכוחים האלה שיש לרסן את בית המשפט העליון בדיוק כדי לשמור על המוסד החשוב הזה, שהוא עמוד תווך בכל משטר דמוקרטי. נתקלתי בגילגולי עיניים. חשדו בי בכוונה לא כנה. אבל הנה מתברר שהאימפריזליזם השיפוטי עומד לפגוע בבית המשפט העליון. מפני שהנגיסה הבוטה בנחלותיהן של הרשויות האחרות הולידה תגובת נגד: עכשיו מנסים מי שזכויות יסוד דמוקרטיות אינן בראש מעייניהם למנות שופטים כלבבם. אם הדבר הזה יעלה בידם תיפגע היכולת של בית המשפט למלא את התפקיד הקשה והמורכב של בלמים ליברליים כנגד הנטיה של דמוקרטיות לעדריות.

היינו יכולים להיות יותר חכמים וללמוד קצת מניסיונם של אחרים. בכמה צמתים חשובים בתולדות הדמוקרטיה של ארצות הברית, למשל, עבר בית המשפט על מידתו, וסיכן את מעמדו.

בראשית ימי הרפובליקה האמריקאית, כשהרשויות עוד היו בתהליך של גישוש זו מול זו ושרטוט גבולות ביניהן היה לאמריקאים נשיא בית משפט עליון אקטיביסטי במיוחד בשם ג'ון מרשל. מרשל ביסס את יכולתו של בית המשפט לפסול חוקים של הקונגרס, ופעל רבות להרחבת סמכותו. אבל כאשר תומס ג'פרסון, נשיא חזק ומניפולטור פוליטי מתוחכם, חשב שבית המשפט פולש יתר על המידה לתחומן של רשויות אחרות, הוא איים על מרשל בהליך הדחה (impeachment). מרשל הבין איזה תקדים מסוכן זה עשוי להיות אם נשיא ייזום הדחת נשיא בית משפט עליון – ונסוג.

הרבה שנים אחר-כך, התנגש בית המשפט העליון בנשיא פופולרי אחר. הרכב שמרני של שופטים פסל בזו אחר זו את יוזמותיו של פרקלין רוזוולט במסגרת מדיניות הניו דיל. רוזוולט, שהרגיש שיש לו גיבוי ציבורי רחב, איים להרחיב את מספר שופטי בית המשפט העליון מתשעה לחמישה עשר, ולמנות בתוך כך שישה שופטים מקרב התומכים המובהקים של מדיניותו. מעשה כזה היה שובר את המסורת (אם גם לא את לשון החוק: מספר השופטים לא נקבע בחוקה עצמה), ומערער את כוחו של בית המשפט אל מול הרשויות האחרות. השמרנים מקרב שופטי בית המשפט העליון הבינו את הרמז ופרשו. רוזוולט ביטל את האיום, והאיזון בין הרשויות נשמר.

אבל אצלנו בית המשפט בהנהגתו של הנשיא בדימוס אהרון ברק היה אקטיביסטי יותר וזהיר פחות. הוא הניח, כפי שהניחו חסידיו, שככל שבית המשפט יכבוש נחלות על חשבון הרשויות האחרות, כך יגבר כוחו. אבל התוצאה עלולה להיות הפוכה מזו שהתכוון לה ברק. שתי סכנות אורבות לפתחנו עכשיו: אחת שיריביה הקיצוניים של השקפת העולם הליברלית ואויבי שלטון החוק יצליחו להשתלט על המבצר הזה (על ידי השתלטות על הליך מינוי השופטים), והשנייה שינסו לקצוץ את כנפיו (על ידי שינוי חוקתי שיגביל את סמכויותיו בחוק). לו היה בית המשפט נוהג במתינות ובזהירות לא היתה לכוחות האנטי-דמוקרטיים והאנטי-ליברליים בישראל לגיטימציה לפגוע בו. לו היה בית המשפט מקשיב לידידיו המתונים, לא היה צריך עכשיו לעמוד בפני סכנת יריביו הקיצונים.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 25.7.2011.

ותודה מיוחדת למקס לויטה ולקובי סוטו שעשו במלאכה. עכשיו אפשר, בין השאר גם לחבר לפייסבוק וכו'.

עברתי ביום שישי ליד הפגנה קטנה ברחוב בן-יהודה בתל אביב למען שיח' ראאד סאלח העצור בבריטניה. מעבר למחאה הספציפית, קומץ המפגינים הקטן הזה – כמה עשרות – נושא השלטים והדגלים של חמאס, מעורר מחשבות.

לו היה האיש שבעדו הם מפגינים בשלטון, השלטון שלו לא היה מאפשר להם להפגין. אם תוכניתו של סלאח להחרבת של מדינת היהודים היתה מתממשת, היו נראות הזכויות האזרחיות שבשמן הם זועקים כמו שהן נראות בעזה, או בסוריה, באיראן או בלוב.

יש להניח שזאת הפגנה עם מעט תום לב. יש להניח שהמפגינים לא באמת מאמינים בזכויות אזרח שבהן הם מנופפים עכשיו. הם רק מנצלים אותם לקידום סדר היום הפונדמנטליסטי. אבל אפילו אם כך הדבר, תחת שלטונה השנוא של המדינה היהודית הם בכל זאת התרגלו לזכויות האלה, וגם אם יהגרו לארץ החמאס בעזה, זרע החירות אולי כבר נזרע, ואולי כמה מהם ימצאו את עצמם באיזו כיכר תחריר עתידית, עם הרהורים שניים.

ואם המפגינים האלה לפחות יכולים לומר לעצמם, אם לא לנו, ביושר, שזכויות אדם אינם שוות בעיניהם כקליפת השום, הרי שחלק משותפיהם הפוליטיים שאינם פונדמנטליסטים, לא יכולים לומר לעצמם אפילו את זה. ח"כ טלאב א-סנע, שהקים קול צעקה בעד סאלח בפרשה הנוכחית, או ח"כ חנין זועבי, שהשתתפה במשט לעזה, או ח"כ אחמד טיבי שרוצה שהמדינה תפסיק להיות יהודית כדי שתהיה, לפי דעתו, יותר דמוקרטית, נאלצים לעשות שקר גם בליבם. איפה היו האנשים האלה בלי המדינה היהודית, ואיך היו נראות זכויותיהם לו חיו באחת המדינות השכנות?

והרי כבר ראינו את כל זה עם ח"כ לשעבר עזמי בישארה. שנים הטיף לנו בישארה בשם זכויות האדם כנגד המדינה היהודית, וזעק בשם זכויות המיעוט הנרמסות. עכשיו הוא בסוריה, משרת של המיעוט העאלווי, המושל באכזריות נוראה. לא צריך לדמיין מה היה קורה להפגנה הקטנה בבן-יהודה לו היתה בסוריה. אפשר לראות מה היה קורה לה יום יום בחדשות.

לכן ההפגנה הזאת בתל אביב דווקא שימחה.אותי. לכן אני מוכן להגן על זכויתיהם של א-סנע, זועבי, וטיבי. יותר מזה. מקוממת אותי מאד האפליה כנגד המיעוט הערבי בישראל, וכל יוזמות החקיקה המכוערות שליברמן ושותפיו מקדמים מעוררות בי סלידה עמוקה. מפני שכאן בדיוק טמון ההבדל. מפני שבניגוד לא-סנע, זועבי, וטיבי, אני רוצה להיות ישר עם עצמי וגם איתם. אני רוצה להתרחק ככל האפשר מהזוועה שאני רואה מסביב במזרח התיכון, והדרך לעשות זאת היא לשמור על זכויותיהם של הצבועים שמקדמים אותה בשם הזכויות האלה עצמן. כל עוד ישראל שומרת על הזכויות הדמוקרטיות של אזרחיה, וביניהם שונאיה, היא נשארת שונה מהם. ככל שישראל נוטה לכיוון ליברמן, היא נעשה דומה להם.

ובזכות דברים כאלה ישראל גם הרוויחה את נאמנותם של אזרחיה הערבים. רובם – אפשר לראות את זה בסקרים שוב ושוב – אינם שותפים בצביעות של א-סנע וחבריו. הם לא רוצים דיקטטורה איסלאמית, והם אזרחים שומרי חוק וסדר. זה לא מעט בתנאים הקשים של הסיכסוך הישראלי ערבי. וזה משהו להיות גאים בו. אחרי הכל, התכונה הכי בולטת של ההפגנה הזו בתל אביב היתה הגודל שלה. כמה עשרות אנשים בסך הכל.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 14.7.2011, שזה במקרה גם יום הבסטיליה.

יש לתת את הדעת על כך שהבעיה של דה-לגיטימציה איננה בעיה ישראלית בלבד. ישראל נקלעה למצב הזה בעל כורחה. בכל חברה ליברלית ישנן קבוצות שוליים, שהמשתייכים אליהן סולדים, מסיבות אלה ואחרות, מאורח החיים החופשי ומנוחיותם השקטה של החיים המכובדים. אנשים כאלה מחפשים לעצמם בית אחר. אך מאז הניצחון של 1989 – 1991, אשר ביטל את החלופה המעשית האחרונה לאורח החיים החופשי, אנשים אלה משוטטים להם בסמטאות העלום חסרי מעש ומלאי דיכאון ושנאה. מקצתם של מדוכאי העולם הללו מנסים למצוא בית חדש אצל הניאו-קומוניסטים, מקצתם אצל הניאו-פאשיסטים; מקצתם בבריונות האנטי-גלובאליסטית; מקצתם בדוגמטיות של האסלאם הרדיקלי. אך את כולם מאחדת השנאה לקורבן הנוח ביותר: לרפובליקה היהודית אשר הפכה לסמל לסלידתם מאורח החיים החופשי. (למאמר המלא, בבלוג של אפרים…)

מאמר ארוך של אליוט אברמס, לשעבר יועצו של הנשיא בוש לעינייני המזרח התיכון, ב Foreign Affairs על נושא ההתנחלויות ומקומן במדיניות האמריקאית כלפי הסכסוך.  הוא מצטט באריכות מספרי, אז אני מביא כאן לינק מטעמים שאינם בהכרח אובייקטיביים בלבד. למאמר המלא…

הבלוג עובד על גירסה מאד ישנה של התוכנה הזאת, ואין בגרסה זו דרך ישירה לעידכון. כלומר צריך התקנה מחדש, אבל בלי לאבד את התוכן. מישהו יכול לעשות את זה? לא בהתנדבות. המעדכן הישר יבוא על שכרו.

מדובר בגרסה 2.0.4.
חן חן

המערכת (כלומר אני)

הויכוח על תפילת יזכור בטקסים צבאיים, וההצעה להשתמש בנוסח "יזכור אלוהים" במקום "יזכור עם ישראל" העלו שוב את שאלת מקומה של הדת היהודית ביחס למדינה. בעיני רבים אין זו אלא עוד תוצאה של ערוב דת ומדינה המתבטא בעצם המבנה החוקתי של ישראל. הצירוף "יהודית ודמוקרטית", אומרים לנו, הוא עצמו שורש הבעיה. הרי אין מדינה שמכנה את עצמה "קתולית ודמוקרטית" למרות שאיטליה, או פולין, הן בעלות רוב קתולי מכריע. למה אם כן קובעת ישראל את הדת היהודית כחלק מאופייה של המדינה?

תיאור כזה של המצב החוקתי בישראל מטעה. שכן ישראל אינה מערבת דת ומדינה במידה חריגה ביחס לנהוג בעולם הדמוקרטי, והמילה "יהודית" בצירוף "יהודית ודמוקרטית" אינה מייצגת את הדת היהודית. המילה "יהודית" מציינת את הלאום, ולא את הדת, של המדינה. ישראל יהודית במובן שפולין פולנית, לא במובן שפולין קתולית.

למעשה לישראל אין דת מדינה, ומעמדה של היהדות בישראל אינו של כנסיית מדינה. אצלנו הנשיא איננו הרב הראשי. לבריטניה יש כנסייה אנגליקנית, וראש המדינה, המלכה, היא גם ראש הכנסייה. ליוון יש דת מדינה, וחוקתה נפתחת בהצהרה חגיגית בשם השילוש הקדוש. גם בחלק ממדינות סקנדינביה יש כנסיות מדינה, וברבות ממדינות אירופה מופיע הצלב על הדגל. ובכל זאת אלה דמוקרטיות כשרות, לפחות בעיני האיחוד האירופי.

המיוחד למקרה הישראלי הוא קיומה של הרבנות הראשית. אלא שבניגוד למה שנהוג לחשוב עליה היא דווקא אינה תוצר של "יהודית ודמוקרטית" כלל. המוסד האנכרוניסטי הזה הוא ירושה מן האימפריה העותומאנית, שבה היתה נהוגה שיטת המילט. שיטה זו הקנתה לכוהני כל הדתות המוכרות את הסמכות לרשום נישואין בשם המדינה. יותר משהרבנות היא ערוב של הדת היהודית והמדינה היא פרי ערוב של דתות (ברבים) עם המדינה, שכן במקביל לה ישנה מערכת בתי דין מוסלמית ונוצרית שגם היא מוסמכת מטעם מדינת ישראל, כפי שהיתה מטעם הטורקים, לרשום נישואין בקרב עדות אלה.

מה שמבדיל את הרבנות ממקבילותיה המוסלמית והנוצרית, הוא כמובן נושא חוק השבות. חוק השבות נועד לאפשר אזרחות למי ששייך ללאום היהודי, כשם שחוק הרפטריאציה של פינלנד נועד לאפשר אזרחות בהליך מקוצר לבני הלאום הפיני. כך גם בפולין וגרמניה, למשל. ואכן הקריטריונים של חוק השבות לקביעת "מיהו יהודי" אינם אלה של ההלכה. די שסבו של בן זוגך היה יהודי, או שהתגיירת בחו"ל בגיור רפורמי, ואתה נחשב "יהודי לצורך שבות". אבל אז באה הרבנות ומקשה על חייך, כוון שבעיניה יהודי לצורך שבות אינו יהודי לצורך נישואין. יש דרכים לעקוף את הסידור המוזר הזה, באמצעות מה שמכונה "נישואי קפריסין", אבל אין ספק שהוא משונה, ושהוא פגיעה בזכויות שמקנה הדמוקרטיה הישראלית.

אלא שאין דבר בין הרבנות הראשית לבין "יהודית ודמוקרטית". מדינת ישראל לא תהיה פחות יהודית בלאומיותה, או פחות יהודית ודמוקרטית, אם תחוקק חוק נישואין אזרחי שינתק את הקשר המוזר הזה בין דת ומדינה.

אם כאשר צה"ל פונה לכבד את חלליו, דתיים ושאינם דתיים, הוא שואף להדגיש את רוח המבנה החוקתי של המדינה, ולא את האנומליה הרבנית שבו, עדיף לו הנוסח הממלכתי "יזכור עם ישראל".

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 27.6.2011

"להשתחרר מהציונות" קורא יצחק לאור ("הארץ", 3.6), וכל זאת כדי שנוכל להיפרד מהתפישה התובעת בעלות בלעדית של העם היהודי על הארץ, מטעמים היסטוריים ודתיים. אין שחר לדברים אלה: כפי שמזכירה רות גביזון ("להשחרר מהשטחים, לא מהציונות", "הארץ", 10.6), בלב לבו של הזרם המרכזי בציונות היו בכל התקופות רבים שתמכו בחלוקת הארץ בין שני העמים. רבים מהם עשו זאת לא רק משיקולים פרגמטיים, אלא מתוך הכרה בכך שהארץ היא גם מולדת של עם אחר ויש צדק בשאיפותיו הלאומיות. (למאמר המלא בהארץ…)