יולי 8, 2011
ציטוט – אפרים פודוקסיק על אנטי-ישראליות
יש לתת את הדעת על כך שהבעיה של דה-לגיטימציה איננה בעיה ישראלית בלבד. ישראל נקלעה למצב הזה בעל כורחה. בכל חברה ליברלית ישנן קבוצות שוליים, שהמשתייכים אליהן סולדים, מסיבות אלה ואחרות, מאורח החיים החופשי ומנוחיותם השקטה של החיים המכובדים. אנשים כאלה מחפשים לעצמם בית אחר. אך מאז הניצחון של 1989 – 1991, אשר ביטל את החלופה המעשית האחרונה לאורח החיים החופשי, אנשים אלה משוטטים להם בסמטאות העלום חסרי מעש ומלאי דיכאון ושנאה. מקצתם של מדוכאי העולם הללו מנסים למצוא בית חדש אצל הניאו-קומוניסטים, מקצתם אצל הניאו-פאשיסטים; מקצתם בבריונות האנטי-גלובאליסטית; מקצתם בדוגמטיות של האסלאם הרדיקלי. אך את כולם מאחדת השנאה לקורבן הנוח ביותר: לרפובליקה היהודית אשר הפכה לסמל לסלידתם מאורח החיים החופשי. (למאמר המלא, בבלוג של אפרים…)
יולי 9, 2011 at 1:08
אין סיבה, ואסור, להפוך את המאבק באנטי-ישראליות למאבק בשאר הדברים שצוינו. אפשר להיות אנטי-גלובליזציה בלי להיות אנטי-ישראלי, אפשר להיות ניאו-קומוניסט בלי להיות אנטי ישראלי, אפשר להיות ניאו-פאשיסט בלי להיות אנטי ישראלי, וכך הלאה. גם אם זה לא נפוץ במיוחד, אפשר.
יש לאידיאולוגיות הללו ביחד לא מעט מאמינים, ומספר גדול יותר יותר של מסמפטים. זה פשוט לא שווה טקטית. מה גם שאין קשר אידיאולוגי בין אף אחת מהאמונות הללו לבין אנטי-ישראליות. זה פשוט מתלווה אליהן במקרים רבות, וצריך לברר למה.
יולי 9, 2011 at 10:24
טוב, זה קצת שטחי. קודם כול, אי-אפשר לשים בסל אחד כל מיני קבוצות מחאה ולהגדיר את כולן כ"קומוניסטים מתוסכלים" וכ"אנטי-ישראלים". לא רק שזו טעות, זו ממש איוולת, כי חלקים גדולים מהקבוצות האלה דווקא מגלות, או עשויות לגלות, סימפטיה רבה כלפי ישראל.
שנית, הסברה כבודה במקומה מונח, אבל הממשלה עסקה ועוסקת מספיק בהסברה. יותר חשיבות שהממשלה תנקוט מדיניות הגיונית שתהפוך את תוכני ההסברה למובנים מאליהם.
יולי 10, 2011 at 14:09
אני דווקא לא חושב שזה שטחי. יש איזה ז'אנר כזה של אנשים שלא באמת רוצים פתרונות, כמו שהם רוצים להרגיש זכים, טהורים ומצפוניים. הם מתאפיינים בהתמצאות קלושה ומוטה בעובדות, בהעלאת רעיונות בלתי ישימים במקרה הטוב, ומתכון לאסון במקרה הנפוץ. הדמיון בהיבט הזה בין חבורת המפונקים ששוברים חלונות של סטארבקס בסיאטל מול המפגש של ה WTO לכוכבי המשטים למיניהם הוא מאלף.
יולי 12, 2011 at 16:48
אסף, להתייחס ככה לכל תנועות המחאה בעולם זה פשוט לברוח מלהתמודד עם הביקורת שלהם. לפעמים הביקורת אכן לא שווה תגובה, אבל, מה לעשות, לפעמים גם כן.
יולי 13, 2011 at 3:27
אני מסכים כמובן. כל ביקורת לגופה. ברור. וחלקן גם רציניות וחשובות.
אלא שיש גם טעם בלהצביע על דמיון מסוים שקיים בין ביקורות בנושאים כל כך שונים. לא אצל כולם לא כל הזמן. אבל בכל זאת, יש הרבה אנשים בתנועות הלכאורה מאוד שונות האלו, שבטיעונים שלהם, בתוכן ובסגנון שלהם, יש הרבה דברים דומים . זה מה שהבנתי מהפוסט, וזה בכל מקרה מה שאני התכוונתי.
יולי 18, 2011 at 1:19
אני שמח שהמרצע יצא סוף-סוף מן השק: גדי טאוב הוא שפוט של המיינסטרים. פעם הוא ניסה לעשות קולות של סוציאליסט, אבל עכשיו כשהמרכז עובר ימינה, טאוב ממהר לתקן ולומר אמן. מעכשיו אמור: פוסטציונות שווה אנטי גלובליזציה שווה ניאו קומוניזם שווה פאשיזם. כל דבר ששונה מהמרכז הציוני האשכנזי הבורגני הוא קיצוני. העובדה ש-45% מהאנשים שחיים תחת שלטון ישראלי ישיר או עקיף הם אנטי ציונים בכלל לא משנה: כל התנגדות לציונות היא קיצונית. למה? כי ככה גדי אמר. כי שמה גדי נולד. כי זה איפה שגדי מרגיש הכי טוב.
וששאר העולם יקפוץ לי.
יולי 19, 2011 at 13:35
עוד משהו בענין זה
http://www.tchelet.org.il/article.php?id=526
יולי 20, 2011 at 9:53
הפרדוקס של פעילי ה"אנטי גלובליזציה" הוא שכל פעילותם היא בעלת ציביון גלובלי.
הם יבואו לכל מקום בעולם בו יש כנס "גלובלי" כדי להפגין (או להתפרע בדרך כלל) נגדו.
בקיצור, הם סוג של תנועה גלובלית הנלחמת נגד תופעה שהיא עצמה מנציחה.
יולי 21, 2011 at 10:53
להציג את הלכי הרוח הללו כמגיעים מקרב "מדוכאי העולם" שאינם מוצאים את מקומם בחברת השפע, זה להעניק להם איצטלא מוסרית שאין להם. נדמה לי שפודוקסיק מבטא פרספקטיבה שמרנית שמזהה באופן שגוי את מה שקרוי שמאל רדיקלי, על זרמיו וביטוייו השונים, עם המעטפת המרכסיסטית שהוא מתהדר בה, על מנת לפסול את שניהם גם יחד. האמת היא שגרסא מעוקרת זו של שמאל, המוותרת מראש על כל יכולת להשפיע בשדה הפוליטי הממשי, מהווה סימפטום מחד ואישור מאידך דווקא של עריצות ההון הגלובלית, שביסוס ההגמוניה שלה תלוי בפירוק מדינת הלאום הדמוקרטית שהיא מהווה חלופה עבורה,והמסתייע בקעקוע יסודותיה המוסריים. נכון שאנטי-ממסדיות מדומה מהסוג הזה היא גם שיקוף של תחושת ניכור ממשית של הפרט לכלל בעידן אולטרא-אינדיבידואליסטי, ומבחינה זו היא מתפקדת כאינדיקציה לכך ש"משטרי החופש" שפודוקסיק מחייב באופן שנדמה כבלתי מסויג, אינם חפים מפגמים. אולם זרמים פסיאודו-רדיקליים כאלו הם למעשה ניתוב של ביקורת ששורשיה אינם בהכרח שגויים לאפיקים א-פוליטיים, שתכליתה החברתית היא למנוע ממנה להציב איום של ממש על הסדר הקיים, המייצר אותה מלכתחילה. על אף שהמצדדים בעמדות חתרניות לכאורה אלו בישראל משתדלים מאד לשוות לעצמם הילה של חתרנות ומציגים את משנתם כמחאה של קבוצות שוליים שדוכאו, הרי שלאמיתו של דבר הם משרתים דווקא עלית מתנכרת המבססת את המצב הפוסט-רווחתי שהיא תופשת עצמה כנשכרת ממנו דווקא באמצעות ניצול אירוני של שוועתם של העשוקים כדי לבצע וידוי הריגה למוסדות החברתיים הקולקטיביים שיכולים לשפר את מצבם בפועל, על חשבון עליונותה שלה.
נ.ב. מאחר שהניתוח שהצגתי כאן מבוסס בעיקר על ביקורת הפוסט מודרנה הישראלית, שקשה לי לחשוב על מישהו שתרם לה יותר מכותב הבלוג הזה, התגובה של שלמה בנבו כמובן תלושה לחלוטין מן המציאות.
יולי 23, 2011 at 22:28
זו בסך הכל אותה אנטישמיות ישנה במלבוש אחר. האנטישמיות עצמה היא ענין מטהפיסי ולעולם לא תעלם.
לדעתי יש הרבה מאוד בני אדם באירופה שהיו שמחים ואף פועלים שישראל תימוג בטבח נוראי. ישראל בשביל בני אדם אלה שברובם חילונים,גם לא חסרים ביניהם דתיים, היא האנטיכריסט