גדי טאוב

מועצת יש"ע הוציאה ברושורה מהודרת של 32 עמודים, ושמה "יהודה ושומרון – זה שלנו, זה חיוני, זה אפשרי". היא נראית כמו ברושורה של קלאב מד. צבעונית, מלאה גרפיקה תלת מימדית וצילומים לאילוסטרציה. הטקסט לא ארוך, וקל לעיכול. קראתי אותה ולרגע כמעט השתכנעתי. ואז נזכרתי במציאות.

עוד מראשית ההתנחלות עמדה לפני המתנחלים שאלה לא פשוטה: איך למכור חזון משיחי ולאומנות של דם ואדמה, בעטיפה רציונאלית ואחר כך גם דמוקרטית. בהתחלה לא נראה היה שיש בעיה. אנשים כמו הרב לוינגר וחנן פורת האמינו יחד עם רבם – הרב צבי יהודה הכהן קוק – שהגאולה עומדת ממש בפתח, ושלקראתה צפוייה התעוררות רוחנית מקיפה של עם ישראל. ההתעוררות בוששה, ואיתה גם הגאולה, כזכור. ולכן היה צריך להסביר את ההתנחלות במונחים פוליטיים וארציים. שילה גל, יו"ר המועצה האזורית עציון, הסביר את ההיגיון הזה פעם כך: "אינני סבור שניתן לקחת ציבור ולהעלותו בבת אחת למדרגות גבוהות". לכן על המתנחלים "להקרין שאנו ציבור שקול, ריאלי והגיוני, על מנת לקשור אלינו ציבורים רחבים בארץ. רק אחרי שנקשור את הציבור אלינו, נוכל להעלותו לדרגה גבוהה יותר." בקיצור, אנחנו עוד לא כשירים לדעת את האמת.

מאז שנאמרו הדברים האלה הצפייה המשיחית התמתנה ונחלשה. אבל העיקר נשאר זהה. בעיני המתנחלים הציונות פירושה קשר בין דם ואדמה. הציונות של הרצל ובן גוריון היא ציונות של מדינה, ועיקרה עצמאות פוליטית. הציונות שלהם היא ציונות של ארץ, של דם קשור לאדמה. הריבונות בשבילם היא עדיין אמצעי בשירות ההתיישבות.

החוברת של מועצת יש"ע מטשטשת ממשיכה את אותו קו. היא מכפיפה את כל ההיסטוריה הציונית לצו אחד – התיישבות – והיא ממשיכה להניח שאנחנו עדיין לא כשירים לדעת את האמת.

ובכל זאת למדו במועצת יש"ע משהו. את העובדה שיש גם ערבים בשטחי יהודה ושומרון החליטו שכבר אין טעם להכחיש. במשך שנים רבות סוגיית ערבי השטחים, מוקד הויכוח על יהודה, שומרון ועזה, פשוט לא עלתה בשיח של המתנחלים. קצת קשה להאמין לפעמים, אבל דווקא הם, שהתיישבו במתכוון בלב אוכלוסיה ערבית צפופה, הצליחו להתעלם מקיומה. לא רק ביומיום. אלא גם בשיח הפוליטי בתוכם.

עכשיו החוברת דווקא עוסקת בשאלה הערבית, ותאמינו או לא, יש לה רק בשורות טובות. הבשורה הראשונה היא שאין כיבוש, יש רק דמוקרטיה. עובדה, הזכות החשובה ביותר בדמוקרטיה, זכות ההצבעה, מצויה בידי ערביי השטחים. הם מצביעים לראשות הפלסטינית. לפי ההיגיון הזה, גם מי שיש לו זכות הצבעה לוועדת קישוט חי בדמוקרטיה.

שנית, מתברר שאין שום בעיה עם החוק הבינלאומי. המשך הכיבוש הוא גם מוסרי וגם חוקי, לשיטתם.

שלישית, אין בעיה דמוגרפית. כל התחזיות הדמוגרפיות כשלו, ולמעשה לאורך זמן היהודים רק מתרבים וגודל המיעוט הערבי רק מתכווץ. זה זמן מה שהימין מתלבט מה לעשות עם התחזית הדמוגרפית שהשמאל מודאג ממנה, והם מצאו פתרון מבריק: לייצר נתונים משלהם. המציאות מבצבצת רק בעקיפין, כאשר החוברת מונה 9 תנאים להצלחת מפעל ההתנחלות: עלייה של עוד מליון יהודים לארץ ישראל.

המתנחלים מומחים בלשכנע את המשוכנעים. אבל הלא משוכנעים ממשיכים להביט במציאות ולומר שסופה של ההתנחלות שהיא תטביע את המפעל הציוני במדינה דו-לאומית. ברושורות צבעוניות לא ישנו את העבודה הזאת.

המאמר התפרסם בידיעות אחרונות ב 12.2.2012

מערכה ראשונה: כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה. אפשר להבין מדוע, לנוכח אי נחת מהפוליטיקאים, מופיע האביר על הסוס הלבן להציל את ישראל מעצמה. מרשים, רהוט, חתיך, וכמובן – בנו של יוסף לפיד. אמנם לא דוקטור או אדבוקאט, אבל להרבה אמהות יהודיות הוא ללא ספק החתן האידיאלי. אך בנוסף לכך הוא גם השוויצר הישראלי האולטימטיבי, שמדבר על כל דבר בעולם, אך מעולם לא אמר דבר מעניין או מקורי. כל מה שהציג עד כה היו פראזות דביקות וחלולות ששיכנעו רבים שהם ה"ישראלים" האמיתיים, השונים כל כך מן החרדים שנואי נפשם (וכמובן מן הערבים). (למאמר המלא באתר הארץ…)

הקהילה החרדית היא קהילה במשבר. אני אומר את זה לא כדי לתרץ את התנהגותה הפרועה, אלא מפני שאת המדיניות מולה צריך לנהל על סמך הבנה, לא על סמך כעס. בינתיים, מדיניות ממשלות ישראל לא רק מתעלמת מן המשבר, אלא מחמירה אותו במו ידיה.

בפולקלור של הפלמ"ח מסתובב סיפור על זה. כשהגיעה אחת מיחידות הפלמ"ח אל חרדים נצורים בצפת ושיחררה אותם אמר הרב למפקד, כך הפולקלור, שהם ניצלו בזכות המעשה והנס. המעשה, שאמרו תהילים, והנס שהגיע הפלמ"ח. החרדים, אם לסכם את המשל, לא עברו את המהפיכה שהוציאה את היהודים מהעמדה הפסיבית והפטליסטית של אלפיים שנות גלות, לא נגמלו מן התלות בחסדי אחרים.

הציונות ביקשה לעשות את היהודים לאנשים שעושים, לא מצפים לנסים. בשורש הויכוח בין העמדה החרדית לבין הציונות יש לא רק מחלוקת על שמירת מצוות, אלא על עמדת האדם בעולם. בעיני החרדים היינו צריכים לחכות בגלות עד שהאל עצמו יכריז על סיום העונש, והמשיח יביא בכנפיו קיבוץ גלויות. הציונות סירבה לחכות לנס כזה. האדם הציוני הוא אדון לגורלו.

מהויכוח הזה נולד גם המחזה הדוחה, ובשביל רובנו תמוהה, של השוואת הציונות לנאציזם, הפגנת התלאים הצהובים, והתמונות הדוחות של ילדים חרדים מחקים את הילד ההוא, שהרים ידיים מול חיילים גרמנים. השואה יצרה לחרדים קושי תיאולוגי עצום. שכן דווקא הציונים שמרדו בצו הגלות האלוהי הם שניצלו, ואילו שומרי גחלת האמונה נשארו באירופה ונטבחו בידי הנאצים. קל יותר לצייר את הציונים והנאצים במחנה אחד של אוייבי האמונה מאשר להודות שהציונים צדקו.
את המשבר התיאולוגי של הקהילה הזאת, שקפאה בעמדתה הפסיבית והקורבנית, לא תוכל מדיניות ממשלת ישראל לתקן.

אבל לא רק שאנחנו לא עוזרים, אנחנו למעשה מעודדים את אותה עמדה פסיבית שהולידה אותו. מה עושות קיצבאות הילדים? במקום שאדם ישקול את יכולתו לפרנס את ילדיו לפני שהוא מביא אותם לעולם, הפכנו את הולדת הילדים לסוג של פרנסה בפני עצמה, על חשבון הקופה הציבורית. מה עושה הפטור של תלמידי ישיבה משירות צבאי? מאחר שאם אדם עובד לא זכאי לפטור הזה, אנחנו מעודדים רבבות להתבטל במקום לפרנס את עצמם.

האירוניה היא שככל שאנחנו לוקחים אחריות על רווחתם, ביטחונם ופרנסתם של החרדים כך הם שונאים אותנו יותר. ההיגיון הפוליטי היה צריך לומר ההפך: שיודו לנו. אבל ההיגיון הרגשי אומר שאתה שונא את היד שמאכילה אותך, מפני שהיא עצמה מסמלת את חוסר יכולתך להאכיל את עצמך.

המסקנה מכל זה היא שנצטרך כנראה לכפות על החרדים משהו מן המהפיכה הציונית, גם לטובתם, שהיא טובת כולנו. המדינה צריכה לכפות עליהם מה שהיא דורשת מכל אזרחיה: שיתנהגו כאזרחים. ולא רק בשמירה על החוק, אלא גם בנטילת אחריות. אם הם יצטרכו לשרת בצבא או בשירות לאומי מקביל, אם הם יצטרכו לפרנס את ילדיהם ולא להתפרנס מהם, אם הם יצטרכו לתת לקופה הציבורית חלק שווה, ולא רק לשאוב ממנה, נועיל להם, לא רק לעצמנו.

אולי לא נהפוך אותם כך לציונים, ולא נפתור להם לבטים תיאולוגיים. אבל אני מעז לנחש שהם ישנאו אותנו פחות, לא יותר, אם כך ננהג.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות, ב 8.1.2012

א.ב. יהושע קובע בצער כי ייתכן שחלוקת הארץ לשתי מדינות אינה מעשית עוד ולא יהיה מנוס ממדינה דו-לאומית ("מבוא למדינה דו-לאומית", "הארץ" 30.12). אין פלא שהמשך מפעל ההתנחלויות מעורר מחשבות כאלה. הרי זוהי בדיוק מטרתו – למנוע את חלוקת הארץ על ידי יצירת מסה קריטית של מתנחלים שלא יהיה אפשר לפנותם. המטרה היא לקבור את הסיכוי לחלוקת הארץ אחת ולתמיד, והעניין אינו קשור כלל לשאלה אם יש היום אפשרות מעשית להגיע להסדר. אבל מדוע עלינו לתת לתומכי מפעל ההתנחלויות להשיג את מטרתם? גם אם לא יהיה פינוי של התנחלויות, אין זה אומר שלא תהיה חלוקה של הארץ. מדוע להסכים לכך שההתנחלויות יקבעו את גורל הארץ וגורל שני העמים? (למאמר המלא באתר הארץ…)

ההכנסה של משפחות עובדות בעלות שכר נמוך נפגעה באופן משמעותי מן הקיצוץ ברמת הקצבאות (כמו קצבת ילדים), לעומת משפחות עובדות בעלות שכר גבוה שנהנו מהורדה ניכרת של המסים. למעשה, הממשלה העבירה בעשור האחרון מיליארדי שקלים מכיסן של השכבות התחתונות, באמצעות קיצוץ הסיוע הממשלתי ובאמצעות קיצוץ במסים, לכיסן של השכבות החזקות. התוצאה של מדיניות זו הייתה קשה: גידול ניכר בשיעור העוני, ובמיוחד בעוני של משפחות עובדות. (לנתונים המלאים במאמר ב ynet…)

צה"ל, כך התבשרנו, מבצע שינוי מדיניות דרסטי בהתייחסות למתפרעי "תג מחיר". חיילים יוכלו לעצור מתפרעים יהודים, והם יורשו גם להשתמש נגדם באמצעים שעד עכשיו היו שמורים למתפרעים פלסטינים בלבד, כמו גז מדמיע למשל.

כל זה ראוי וצודק. אבל יש כאן גם אירוניה ראוייה לציון. ישראל הנהיגה בשטחים שמעבר לקו הירוק משטר של אי שיוון בין זכויות של יהודים וערבים. והנה התגנבה מידה של שוויון חזרה, כמו במין לגלוג של עורמת ההיסטוריה, דווקא מצד הענישה. ואולי כל זה אינו מקרה, אלא חלק מן הדינמיקה הבלתי נמענת של מדיניות ההתנחלות.

עי הבעיה איננה רק הכיבוש עצמו. ישראל כבשה שטחים ולא סיפחה אותם, ולכן לא החילה עליהם את המבנה החוקתי שלה. בשטחים יש תושבים שאינם אזרחים ואין להם זכויות אזרח. מתוקף הכיבוש זכויות התחלקו לפי גיאוגרפיה: בתוך הקו הירוק יש זכויות אזרח מלאות לערבים וליהודים, בצד השני אין זכויות כאלה. אבל מתוקף ההתנחלות זכויות התחילו להתחלק לפי דת ולאום, ויש שיאמרו גזע: מרגע שהתחלנו להתנחל, התחלנו להבדיל בין דם לדם. בצד ההוא של הקו הירוק, יש חוק אחד ליהודים וחוק אחר לערבים.

אומרים על ישראל היום בעולם שהיא אפרטהייד. היא לא אפרטהייד. לא בתוך הקו הירוק. אבל היא כן הנהיגה משטר אפרטהייד מחוצה לו, בשטחים, והיא עשתה זאת לא בגלל הכיבוש עצמו (שיש לו מעמד חוקי מוסדר במשפט הבינלאומי) אלא בגלל התנחלות (שמפרה את אמנת ז'נבה, האוסרת יישוב אזרחים של מדינה כובשת בשטח כבוש).

היסטורית, ההפרה הבוטה של החוק הבינלאומי, של ערכי הדמוקרטיה, של רוח ולשון מגילת העצמאות, לא הטרידה את המתנחלים. הנהגתם דרשה כבר בראשית שנות השמונים להתנער מאמנת ז'נבה, ומועצת יש"ע , עם הקמתה, דרשה במפורש ליצור את האפרטהייד הזה. ולא רק בשטחים. היא דרשה להרחיב את האפרטהייד לתוך ישראל עצמה.

החלטות כנס הייסוד של מועצת יש"ע דרשו לקבוע את "המעמד המשפטי של התושבים היהודיים היושבים ישיבת קבע ביש"ע, כתושבים הכפופים לדין, לשיפוט, ולמינהל הישראלי." מכלל הן לומדים לאו. על היהודים כן, אל הערבים לא. אבל בלי למצמץ דרשה המועצה גם לספח את השטח. כלומר במשתמע, היא דרשה ליצור מצב שבו תחת ריבונות הכנסת, לא רק תחת ריבונות הצבא, יהיה דין אחד ליהודים ודין אחר לערבים.

אף ממשלה לא ניסתה לספח את השטחים, כמובן, מפני שפירוש הדבר היה ויתור על אחד מן השתיים: או על מדינה יהודית, או על מדינה דמוקרטית. אבל את מבוקשם השני, החלת דין נפרד על יהודים וערבים בשטח הכבוש, הם קיבלו.

הנהגת המתנחלים שומרת כבר שנים על מדיניות הסברה שאומרת שמתפרעים, רוצחים, וחוליגנים המתעללים בערבים הם "עשבים שוטים". במובן מסויים זה נכון. חברי מועצת יש"ע עצמם לא היו עושים דברים כאלה. אבל במובן אחר זה מטעה: כשיוצרים מצב שבו אוכלוסיה אחת היא אדוני הארץ ואוכלוסיה אחרת היא אסקופה נדרסת לרגלי האדונים, אז הגינה מתמלאת מאליה בעשבים שוטים.

ואם כך, אולי יש איזה פואטיקה של צדק, אם לא צדק ממש, בכך שמי שהנהיגו אי-שוויון של זכויות, יקבלו קצת שוויון של אי-זכויות.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 25.12.2001

מדינת ישראל נכנסת בימים אלה למסדרון המוביל בהכרח לקיומן של בחירות כלליות. מועדן המדויק טרם נקבע, אך בהיר ונהיר כי לשם מועדות פנינו. רגע לפני שתתפזר הכנסת ה-18, יש בידינו לחולל שינוי מהותי, היסטורי ומתבקש. שינוי שהכנסת המפולגת הזו תוכל להוריש לכנסת הבאה אחריה, בבחינת מעשה אחד נכון וראוי לחיזוקה של מדינת ישראל. זה הדבר הנכון והראוי לעשות. […] הגיעה העת לשנות את כללי המשחק הפוליטיים. אין מנוס מכך ואי אפשר יותר לדחות את הסוגיה. עלינו להבטיח, כי לממשלה הבאה שתקום בישראל, תהא אשר תהא, תהיה את היכולת למשול ולהוביל את עם ישראל לפי ראות עיניה ועל פי המנדט שקיבלה מבוחריה. (למאמר המלא ב ynet…)

אך מתברר שמקצת העולים [מחבר העמים], שהשתלבו במערכת הפוליטית בישראל, הביאו עמם גם משהו מן המסורת הפוליטית הכוחנית שאפיינה, ועדיין מאפיינת, את הפוליטיקה הרוסית. זו מסורת שקדמה למהפכה הסובייטית וגם שרדה אותה, כפי שאפשר לראות מדמותו של ולדימיר פוטין ומן המשטר שהוא עומד בראשו. יש משהו עצוב בכך שחברי כנסת אלה הכניסו לשיח הפוליטי הישראלי רוח רעה. כאשר אחד משרי ישראל ביתנו קורא לארגוני זכויות אדם "ארגוני טרור", הרי הוא נוקט אותה לשון שנקט המשטר הקומוניסטי נגד הדיסידנטים ופעילי העלייה וזכויות האדם. (למאמר המלא באתר הארץ…)

הבחירות במצרים רק החלו, אבל מה שכבר ברור הוא שבחירות לא בהכרח יבטיחו למצרים דמוקרטיה. הגל הראשון של המחאה במצריים זכה לאהדה עצומה במערב. קשה היה שלא להזדהות עם המפגינים בכיכר תחריר שרצו לנצח את העריצות בשם החירות. או כך זה נראה. אבל הנה נתקלנו בעובדה המצערת שההמונים רוצים לא רק חירות, אלא גם דיכוי. כי מה שמתפרץ בכיכר עכשיו הוא רגש אותנטי של שנאת זרים בכלל ושנאת ישראל בפרט. שחרור ההמונים עשוי להיות תחילתו של דיכוי מחודש אם ההמונים יבחרו שלטון רצחני של פונדמנטליזם איסלאמי.

את השיעור הזה למדה הציונות מוקדם, ואפשר אפילו לומר שבמובן מסויים נולדה מתוכו. בני דורו של תיאודור הרצל האמינו שככל שתיעשה אירופה דמוקרטית יותר כך תעשה סובלנית יותר כלפי יהודים ותאפשר להם אזרחות שווה וזכויות שוות. הרצל עצמו היה מן הראשונים להתפקח מהחלום הזה. הוא צפה בדאגה בבחירות שהנהיג הקיסר פרנץ יוזף לעריית וינה בשלהי המאה התשע-עשרה, וראה איך דווקא הבחירות החופשיות הביאו דווקא לעלייתו של הפופוליסט האנטישמי קארל לואגר. בפרשה הזאת מקופל חלק גדול מן הפרדוקס של החירות הפוליטית, משום שדווקא השלטון הקיסרי שאינו דמוקרטי היטיב עם היהודים, ואף ביקש לפסול את בחירתו של לואגר, ואילו השלטון המקומי שנבחר באורח דמוקרטי התפרנס משינאת יהודים וליבה אותה. מסקנתו של הרצל, כפי שמבאר סיפרו של שלמה אבינרי "הרצל" (מרכז זלמן שזר, 2007), שהדמוקרטיה נשענת על רגשות הזדהות לאומיים, ושאם אלה מתגבשים סביב שינאת זרים, הרי שהדמוקרטיזציה של אירופה עשויה לתת ביטוי חריף יותר, לא חריף פחות, לאנטישמיות.

הרבה טרח הרצל כדי להבדיל בין לאומנות לבין לאומיות, ואת מדינת הלאום היהודית ביקש להעמיד על סולידריות לאומית מזה, ועל סובלנות מזה. המאבק היה אם כן על העיקרון המאחד: האם הוא לאומי ומבוסס על הכרה בזכותם של כל העמים להגדרה עצמית, או שמא יהיה לאומני, ומבוסס על שלילת האחר. עלילתו הפוליטית של הרומן אלטנוילנד נסובה לפיכך על מערכת בחירות שבה הלאומנות, כפי שהיא מתגלמת במפלגתו של רב גזעני, מפסידה בבחירות למפלגה דמוקרטית. גם בזה היטב הרצל לחזות, או שמא לקבוע, את עיקרי הציונות כפי שנוסחו אחריו במגילת העצמאות.

אנחנו לא דומים למצרים, ובכל זאת, יש מה לחשוב על ישראל לאור מה שקורה שם. מפני שגם אצלנו המאבק בין הלאומיות הדמוקרטית והליברלית של מגילת העצמאות לבין הלאומנות של שלילת האחר רחוק מסיום. ואולי זה ההקשר שבו צריך לראות את ניסיונות הימין לבצע מין פוטש חוקתי, שינוי מערכות כללי, שיסיר מעל דרכו את המחסומים הליברליים והדמוקרטיים. הניסיונות לכרסם בזכויותיהם של ערביי ישראל ולהלך עליהם אימים, השאיפה להשתלט על הבלמים הליברליים שמציב בית המשפט העליון, הניסיון לקצץ את כנפי העיתונות – כולם חלק משאיפה אחת להשליט את הלאומנות על הלאומיות. כולם חלק מן הניסיון להעמיד את העיקרון המאחד לא על לאומיות דמוקרטית וליברלית, אלא על בסיס פרנויה ושינאת זרים. מאחר שיש גם זרים רצחניים סביבנו – תעיד כיכר תחריר – הפחד מהם שריר וקיים. השאלה היא אם אנחנו רוצים לדמות לזרים הגזענים האלה או לא.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 29.11.2011

חסידי התרחבותה חסרת הרסן של הרשות השופטת סבורים, כבר שנים, שכל מי שמתווכח איתם הוא בעד המושחתים ונגד שלטון החוק. הם תמכו בכל מפגן יוהרה של שופטים, בכל צעד שהכפיף את שליחי הציבור למרותם של משפטנים. אם העזת להעלות על הדעת הפרדה בין שני תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה – ראש התביעה הכללית ופרקליטה של הממשלה – מיד הוכרזת כאויב של הצדק עצמו, לא פחות.

התעצמות כוחם של המשפטנים הפחידה לא מעט אנשים. נוצר הרושם שמי שמעז להמרות את פיהם (חיים רמון, או יעקב נאמן, למשל) מיד צומחת לו חקירה פלילית. ושמי שעושה כדברם (אהוד ברק, למשל) יהיה מוגן לנצח מכל הפרשיות ששמו דבק בהן. בעלי תיאוריות קונספירציה חששו שהנה הופכת ישראל לדיקטטורה של משפטנים ששמו את עצמם מעל החוק, והם מפטרים וממנים ממשלות כרצונם.

ישראל לא עמדה להפוך לדיקטטורה של משפטנים, והיא לא כזאת גם היום. החשש הזה היה מופרז מלכתחילה. הבעיה האמיתית\ שנבלעה בכל הויכוח הזה, ושחסידי המשפטנים פטרו אותה כלאחר יד, היתה שהתעצמות בלתי מרוסנת של הרשות השופטת, סופה שתפגע בבית המשפט העליון עצמו. טענתי לא פעם בויכוחים עם חסידי האקטיביזם השיפוטי שאני רוצה להגן על בית המשפט העליון ושדווקא לכן צריך להגביל את כוחו. נתקלתי בנחרות בוז. אתה תומך במושחתים, אמרו לי.

אבל בדמוקרטיה הריבונות שוכנת ברשות המחוקקת, ולא ניתן להשפיל אותה בלי שהיא תתקומם בסוף. אמנם חברי כנסת רבים נטו להלך נפש פרנואידי ופחדו להרים יד כנגד הרשות השופטת, מפני שהאמינו, באמת ובתמים, שאם רק יעזו להשמיע קול מיד תצמח להם איזו חקירה פלילית. אבל בסופו של חשבון, הרשות המחוקקת חזקה מכל בית משפט, וזה היה רק עניין של זמן עד שהיא תאזור אומץ.

והנה קורה לנגד עיננו בדיוק מה שחששנו ממנו. בית משפט שעבר על מידתו, משפטנים שהשתכרו מכוח, שיחקו בדיוק לידיהם של אלה שהם אוייבי הדמוקרטיה באמת. לולא היה בית המשפט ממנה את עצמו למין ממשלת על, לא היתה החבורה החרוצה שמבקשת לקצוץ את כנפיו מצליחה לקדם את סדר היום האנטי-דמוקרטי שלה. לולא היה בית המשפט פולש לתחומי הרשויות האחרות בגבהות לב, לא היו אוייבי שלטון החוק מצליחים לגייס תמיכה בכנסת ובממשלה.
אבל אחרי שנים ארוכות שבהן נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרון ברק, קידם בגלוי סדר יום של בית משפט אימפריאלי, ביסס את הסמכות לפסול חוקים, התיר לפרש חוקים כראות עיניו עד שהתרקונו מתוכן, והטיף להתערבות של הרשות השופטת בתחום הפוליטי, מה הפלא שגם המתונים חוברים עכשיו לקיצונים?

אני לא חושב שהדמוקרטיה הישראלית קרובה לחיסול. היא לא עמדה להיות דיקטטורה של אהרון ברק, והיא לא תהפוך עכשיו לדיקטטורה של ליברמן. אבל אין ספק שכוחות גדולים פועלים, לא למיתונו של בית המשפט העליון, אלא לריסוק כוחו ממש.

בית המשפט העליון, בניגוד לדעת רבים מחסידי האקטיביזם השיפוטי, אינו מייצג את "מהותה" של הדמוקרטיה. אבל דמוקרטיה תקינה זקוקה לבית משפט עליון חזק. חזק, לא יהיר וחסר גבולות. ועכשיו מתברר מחיר היוהרה. הניסיון להכפיף מינוי שופטים לשימוע הוא רק קצה הקרחון.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 17.11.2011