גדי טאוב

זה הלינק הנכון למאמר על הרצל (תודה לטל על התיקון).

וזה לינק לתרגום העברי של אמנת החמאס, באדיבות מגיב שלא השאיר את שמו. תודה בשם כל צוות האתר (כלומר בשמי).

אתם מוזמנים להשוות בין היחס שראה הרצל בעיני רוחו למיעוט ערבי (סובלנות והגנה על זכויות אישיות וקבוצתיות) לבין היחס שמיעוט יהודי שרואה החמאס בעיני רוחו במדינתו (לא תבוא הגאולה, לטענת החמאס, עד שירצח אחרון היהודים).

לרגל יום הרצל, החל היום, וכרך של כתביו הציוניים שיצא לאור זה עתה:

”בצדק מציבה מגילת העצמאות של מדינת ישראל את תיאודור הרצל כבכיר בין אבות התנועה הציונית. הרצל לא היה הציוני הראשון, וגם לא ההוגה השיטתי ביותר של התנועה. לפני שהחל לעסוק ב“שאלה היהודית“ הוא היה עיתונאי מצליח מאד ומחזאי מצליח רק למחצה, עם מעט זיקה לדת, לתרבות, ולקהילה היהודית. אבל בתשע שנות חייו האחרונות הוא הפנה את מלא מרצו לנושא היהודים ובשנים אלה השיג שלושה הישגים, קשורים זה לזה, שכל אחד מהם לחוד היה מעניק לו מקום של כבוד בין אבות הציונות.“ (לרשימה המלאה, ב Ynet)

בזמן ש“היסטוריונים חדשים“ כמו אילן פפה מסבירים לנו שישראל מבצעת ”רצח עם“ בעזה, ומאשימים את הציונות בגזענות, אמנת החמאס שקוראת במפורש לרצח עם לא עושה עליהם, כנראה, רושם. את האמנה אפשר לקרוא (באנגלית) כאן, באתר של אוניברסיטת ייל. הנה ציטוט משם:

”The Day of Judgement will not come about until Moslems fight the Jews (killing the Jews), when the Jew will hide behind stones and trees. The stones and trees will say O Moslems, O Abdulla, there is a Jew behind me, come and kill him. Only the Gharkad tree, (evidently a certain kind of tree) would not do that because it is one of the trees of the Jews.“

כותרת מה Onion הישן והטוב:

Powerful Penis Enlargement Lobby Blocks Anti-Spam Legislation

ושבת שלום.

הצעת החרם של איגוד המרצים הבריטי, שהובסה בסיבוב הקודם, חוזרת החודש להצבעה. ההצעה היא הצעת מיעוט והם מקווים להעביר אותה לא על סמך רוב באיגוד כולו (כי הם יודעים שאין להם), אלא על סמך רוב בין אלה שיופיעו לאסיפה. כל זה, למרות שחוות הדעת המשפטית שמארגני החרם הזמינו סיכמה שהוא לא קביל משפטית ולא יעמוד.

בינתיים הדיון ברשימת האי-מייל של האיגוד נמשך. מתברר, שהנאורים האלה מצאו דרך לסתום את הפה למתנגדי החרם. את אחד מראשי ההתנגדות דיויד הירש (שהוא גם עורך אתר האינטרנט Engage שמתנגד לחכמי השמאל האנטישמי החדש) העיפו מהרשימה על סמך נימוק טכני מהתקנון, ומסרבים להחזיר אותו. מנהלי הרשימה הודיעו גם שמי שיפרסם בשמו, או יכניס לרשימה דברים של הירש יעוף גם הוא. מרד זוטא פרץ, וכמה מחברי האיגוד בכל זאת הכניסו טקסטים שלה הירש. בינתיים, מנהלי הרשימה הנאורים נבהלו קצת ולא גירשו את המבריחים. אבל הכיוון ברור.

הנה כמה אתרים שימושיים בנושא:

אתר שמוקדש להשתקת המתנגדים ומתנגד לחרם: Boycotted British Academic

האתר של Engage (שפרסמו גם תגובה שלי לדברי ההבל שנאמרים בליסט-סרב של המחרימים, כאן).

והאתר של Stop the Boycott, שיש בו גם תיאור קצר ושימושי של מהלכי שני הצדדים עד הלום.

חג עצמאות שמח לכם.

זה מכתב של קבוצת יהודים לעיתון הגארדיאן הבריטי לרגל יום העצמאות השישים של ישראל, שאותו, כך הודיעו, הם מסרבים לחגוג.. אתמול הזכיר אותו אמנון רובינשטיין בדברים שאמר בערב על השואה וישראל שנערך בבית התפוצות. המכתב מסביר שישראל נוסדה מתוך כוונה לטיהור אתני של פלסטינה מערבים, ושזו מדיניותה גם היום ועל כן מסכמים כותבי המכתב, כולם יהודים, ”אנו לא נחגוג“ את יום העצמאות השישים של המדינה הזו.

אפשר לזהות כאן הרבה מן הטענות (השיקריות) שמפיצים ”היסטוריונים חדשים“ למיניהם. הויכוח מוכר, והם כמובן מתעלמים מהעובדה שהמחקר שעשה ניסיון מקיף יותר מכל האחרים להוכיח שלהנהגת היישוב ולתנועה הציונית, ולישראל כמדינה, היתה תוכנית מוכנה מראש לטיהור אתני, ספרו של בני מוריס ”לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים“, מסכם שבעיית הפליטים לא היתה פרי של תיכנון מוקדם. המכתב גם משווה את הנקבה (“האסון“ של הפלסטינים ב 1948) לשואה. כמובן שלא מוזכרת העובדה שישראל קיבלה את תכנית החלוקה והפלסטינים דחו אותה, ושלולא כן, לא היתה נוצרת בעיית הפליטים. גם העובדה שלצד הערבי, בניגוד ליהודי, היו כוונות ג‘נוסייד מפורשות לא מוזכרת כמובן. אני לא רוצה להיכנס כאן לדברים המוכרים האלה, ולהשוואה המופרכת והמכוערת הזאת לשואה. 

אבל כדאי לציין מתוך דיברי רובינשטיין את הטענה החוזרת של הצדיקים האלה, וצדיקים אחרים, שלולא השואה לא היתה קמה מדינת ישראל. ראשית, UNSCOP, הועדה של האו“ם שהמליצה על תכנית החלוקה לא עשתה זאת בשל השואה, אלא מפאת העדר כל פתרון אחר לקיום בשלום של שתי קהילות לאומיות שברור היה שאינן יכולות לדור יחד במדינה משותפת. שנית, אמר רובינשטיין, האו“ם לא עשה דבר כדי ליישם את התכנית הזאת, וכאשר הצד הערבי דחה אותה ופתח במלחמה הוא עמד מנגד. אם היו הערבים מנצחים במלחמה הזאת, דומה שהעולם היה חוזה שוב, בלי לעשות דבר, ברצח של קיבוץ גדול של יהודים. שהרי - וגם את זה שכחו מנסחי המכתב - בכל שטח שנכבש על-ידי הצד הערבי והיו בו יהודים, הם נרצחו עד אחד.

ואולי כדאי להזכיר בהקשר הזה עוד אירוע מהשבוע האחרון. ההיסטוריון, או ה“היסטוריון“, אילן פפה, התראיין השבוע לנשונל צייטונג הגרמני, שהוא עיתון הגובל בעמדה נאו-נאצית, על כך שישראל קמה על תכנית טיהור אתני. כאמור, שקר. אבל זה גם היה צירוף מקרים חושפני במיוחד. פפה, המציג את עצמו כנציג המדוכאים הרגיש לזכיות אדם, מוכן להצטרף אפילו למשהו נאצי למחצה במסע ההשמצות והחנופה לאנטישמים, שעליו הוא בונה קריירה מכניסה כל כך באירופה. זה אולי מבטא את כל הסיפור בקליפת אגוז: אלה לא אנטי-גזענים, אלא חבורה המתחנפת לגזענים, בכל מחיר, ובמסווה של צדיקות. כי מי שזכויות אדם יקרות לליבו היה, תקנו אותי אם אני טועה, מתרחק מכל מה שריח ניאו-נאצי עשוי לעלות ממנו.

משלחת של ערביי ישראל יצאה לבלגיה להתלונן שם על זה שישראל היא  ”מדינת האפרטהייד“. אבל מצבם של המוסלמים בבלגיה, מדינת כל אזרחיה, רע יותר. הרשימה המלאה של בן דרור ימיני ב NRG.

השופט בדימוס אהרן ברק יצא בהתקפה חריפה מאין כמוה על שר המשפטים. דניאל פרידמן ממוטט את בית המשפט העליון, הוא אמר. שר המשפטים יהפוך אותנו למדינת עולם שלישית. הרטוריקה הזאת מתמיהה. הרפורמות הצנועות שהציע פרופ‘ פרידמן לא מתקרבות לקרסולי המגבלות שרוב הדמוקרטיות מטילות על המערכות השיפוטיות שלהן. על מה, אם כן, המהומה? (לרשימה המלאה ב NRG…)

הטרור הפלשתיני, המאורגן והפחות מאורגן, כבר מזמן הפך מנשק לסימפטום. כנשק הוא אמור לקדם כאוס אצל האויב. אבל כבר הרבה זמן שהוא לא רק מקדם כאוס אצל האויב, כלומר אצלנו, אלא בא מתוך כאוס, אצלם. האמת היא שהטרור והכאוס פוררו את פלשתין שטרם נולדה הרבה לפני שהם הצליחו לגרום נזק חמור לישראל. (לרשימה המלאה ב NRG)

שני דברים בלטו מאד בדיון במדיניות ישראל כלפי הפלסטינים: מדיניות הפסקת החשמל לעזה מצד אחד וההתרשלות בנושא המאחזים מצד שני. אולי, לכן, הגיע הזמן לחבר ביניהם. מפני שעל רקע המשך ההתנחלות קשה לצייר את מדיניות ישראל בעזה שלא כגרימת ”אסון המוניטארי“, ועל רקע ה“אסון ההומניטארי“ שישראל כביכול גורמת, מצטיירת רפיסותה של הממשלה מול המתנחלים כיותר מסתם רפיסות. היא נתפשת כניציות מוסווית ברטוריקה על שלום. ספק עד כמה הישראלים מודעים לאופן שבו ניראות ההתנחלויות מרחוק: זו הוכחה ניצחת, בעיני רבים בכל העולם, גם מתונים, שפניה של ישראל אינם לחלוקה ושלום, אלא לכיבוש וגירוש.  כל תזת האסון ההומניטארי שישראל גורמת נשענת, בשמאל האירופי, ובשמאל הישראלי, על תיאורית הערבים כנוער שלא התבגר. אם הם ערבים, הם לא אחראים, אומר לנו השמאל במובלע. מפני שמה שישראל מנסה לעשות הוא בעצם צנוע ומתון בהתחשב בנסיבות: אותם אנשים שמורים לירות קסאמים על שדרות, מתלוננים על הפסקת החשמל, כאילו אין בכוחם להפסיק אותה, וכאילו אין שום דבר מן האחריות עליהם. אבל ישראל מבקשת – וצריכה – לבסס את הידיעה שהם יורים על מפסק החשמל של עצמם. לא יירו עליו, ימשיך החשמל לזרום; יירו, יפסק. היא מנסה לשכנע את ממשלת החמאס בקונספט שעושה רושם כבלתי נתפש בשמאל החדש, כאן ובאירופה: שאפילו אם אתה ערבי, אתה בן-אדם שאחראי למעשיו; שאפילו שאתה ערבי, יכול להיות שאתה לא תינוק. את ה“אסון ההומניטארי“ יוצרת ממשלת החמאס, ואם היא רוצה למנוע אותו, זה בהישג ידה.  את הדבר הפשוט הזה יהיה אפשר להסביר לעולם, וגם לישראלים, הרבה יותר טוב אם בצד השני של הקרב הזה תנהג ישראל בגדה לא כאילו היהודים הם נוער שאינו אחראי למעשיו. כפי שהעירו לממשלת אולמרט לעייפה, ראש הממשלה אינו פובליציסט, ותפקידו אינו לומר על המאחזים שהם שערורייה. השערורייה היא אחריותו ותפקידו לחסל אותה. הכניעה לתועמלני עמונה היא לא דבר שממשלה הנלחמת בחמאס יכולה להרשות לעצמה. המסר שעובר לעזה כשהיא מקבלת חשמל למרות הקסאמים, עובר גם למתנחלים, שה“קרב“ בעמונה לימד אותם שהממשלה תפחד להפעיל אלימות, שהיא ”אסון הומניטארי“ בקנה מידה קטן. גם כאן, גם שם מטופחת מנטאליות הקוזק הנגזל: גם תרביץ, גם תבכה; גם תירה, גם תיילל שאתה קורבן. בשני הצדדים יכולה הממשלה להחזיר את מושג האחריות על כנו: מי שיורה יחשב אחראי, לא קורבן. הפעלה בו זמנית של מדיניות תקיפה הן כלפי המאחזים הלא חוקיים והן כלפי ירי הקסאמים תבהיר שעל הסכסוך הזה חלים כללים של מדינות ולא של כנופיות, ושישראל אינה מתנכלת לפלסטינים אלא דורשת לעמוד במתווה שמטרתו חלוקת הארץ, ובטווח הארוך שלום.  

(פורסם לראשונה במעריב)