גדי טאוב

"גדעון לוי תובע למצות את הדין עם השוטר שחר מזרחי שהורשע בהריגת עבריין פלשתיני  אותו גדעון לוי תובע לחון ולשחרר את כל הטרוריסטים הפלשתינים שהורשעו ברצח ישראלים  ד"ר גדעון ומיסטר לוי מציג עולם מוסרי דו-פרצופי." למאמר המלא, ב News1…

במחנה הימין נשמעים בזמן האחרון קולות הקוראים לסיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל, תוך מתן אזרחות ישראלית לתושבים הערבים.
הקריאה לסיפוח כשלעצמה איננה חדשה, כמובן. זו דרישה ותיקה של המתנחלים הדתיים. מסמך הייסוד של מועצת יש"ש קרא לסיפוח השטח. ומה לגבי תושביו? המסמך קרא ל"קביעת המעמד המשפטי של התושבים היהודיים היושבים ישיבת קבע ביש"ע, כתושבים הכפופים לדין, לשיפוט, ולמינהל הישראלי." ומה עם הערבים בשטחים? מכלל הן לומדים לאו: אזרחות ליהודים בלבד. כשהכיבוש היה צעיר אפילו ניסו לקדם הצעת חוק כזאת בכנסת, אבל נמצא לה רק קומץ תומכים (ביניהם ח"כ צעיר בשם אהוד אולמרט). לכל שאר הח"כים היה ברור שסיפוח כזה יהפוך את ישראל מדמוקרטיה לאפרטהייד רשמי.

מאחר שזאת לא באמת אופציה, נולד איזה טשטוש יסודי במחנה שכינה את עצמו "לאומי". הוא תמך בהתנחלות, אבל לא היתה לו תשובה לשאלה החשובה ביותר שההתנחלות מעוררת: מה לעשות עם תושבי השטחים הערבים? לוי אשכול אמר פעם שכיבושי מלחמת ששת הימים הם כמו חתונה נפלאה. הנדוניה נהדרת. הבעיה היחידה, הוא אמר, שאנחנו לא רוצים את הכלה. ממשלות גולדה ורבין שבאו בעקבותיו המשיכו לגמגם ועבר עוד זמן עד שבמחנה השמאל נפל האסימון והוא החל להתנגד להתנחלות. לא כך מחנה הימין. הליכוד המשיך לתמוך בהתנחלות ולפאר את נדוניית השטח, אבל המשיך לשתוק, כמו מסמך היסוד של מועצת יש"ע, לגבי הכלה. לכן לא היה ברור מה באמת רוצה הימין הישראלי: הוא מתנחל מצד אחד, כלומר רוצה להפוך את שליטת ישראל בשטחים לתמידית, אבל הוא לא מוכן לוותר על הדמוקרטיה, מצד שני, ולכן לא יספח את השטחים בפועל, כדי לא לתת לכלה אזרחות.

עד שבאו משה ארנס, ציפי חוטובלי, אורי אליצור, ראובן ריבלין וקומץ אחרים והחליטו לדבר ביושר: אי-אפשר לקחת את הנדוניה בלי הכלה. המסקנה: צריך לחבק את הכלה. לספח, ולתת אזרחות מלאה. כך תישמר גם הדמוקרטיה, וגם שלמות הארץ. רק בעיה אחת קטנה נותרה: ישראל תהפך למדינה דו-לאומית.

צריך לברך אותם על היושר. כי הם אמרו את האמת שהימין מנסה להכחיש זה זמן רב: ההתנחלות מובילה אותנו למדינה דו-לאומית. והימין הישראלי הוא לא בדיוק "המחנה הלאומי". הוא המחנה הדו-לאומי. גם אם לא זאת כוונתו, זאת תהיה התוצאה של מדיניותו.

לכן זה לא מפתיע שהיושר של ארנס וחבריו לא בדיוק סחף את הימין. ומאותה סיבה שהשמאל הקיצוני, הדורש מדינה אחת של כל אזרחיה בין הירדן לים, לא סחף את השמאל הציוני. כי כל פתרון של מדינה אחת יהיה דו-לאומי, וסופו שיהיה בו רוב ערבי. הציונות ביקשה ליצור מצב שבו במדינה אחת בעולם היהודים לא יהיו מיעוט. סיפוח, אפילו רק של יהודה ושומרון, יהפוך בסופו של דבר את היהודים למיעוט גם בישראל. זו תהיה, אם לשאול ניסוח של החרדים, גלות בארץ ישראל. סוף הציונות. כל ניסיון להפוך את אחיזתנו בשטחים לקבועה מוביל לשם. ולכן ההתנחלות היא הסכנה הגדולה ביותר למפעל הציוני. על כל שאר הבעיות נוכל להתגבר. אבל אם לא נחלץ את עצמנו מהשטחים הם יטביעו אותנו בדו-לאומיות.

המאמר פורסם  בידיעות אחרונות ב 25.7.2010

"תוכניתו של שר החוץ אביגדור ליברמן לסייע לרצועת עזה להפוך ליישות עצמאית, נתקלה בחזית התנגדות פלסטינית מקיר לקיר. השלטון הפלסטיני הדו ראשי של פתח וחמאס שולל מכל וכל את ההצעה לגייס את האיחוד האירופי לבנות תחנת כוח לאספקת חשמל, תחנות להתפלת מי ים ומתקן לטיהור מי שפכים. זאת, כחלק מתוכנית כוללת שתנתק באופן מוחלט כל קשר לישראל, שמצדה תוותר על הפיקוח הימי של הסחורות הנכנסות לנמל עזה ותסגור לחלוטין את הגבול עם רצועת עזה." למאמר במלא ב ynet…

"והנה, רק דיבר [שר האוצר על כך שהתקציב ייטיב עם השכבות החלשות], וכבר נמצאו מקומות עבודה לעשרות מובטלים, ועוד בכנסת. הם יוכלו להחליף את עובדי הניקיון במשכן, שאותם מפטרים כי צריך לשלם להם שכר הגון כעובדי מדינה. המנקים החדשים יהיו עובדי קבלן. במקרה הטוב ירוויחו חצי ממה שמרוויחים המנקים כיום. ובזמן שהמחוקקים מרימים ידיים נגד העלאת שכר המינימום של המנקים החדשים, יטאטאו אלה את שאריות האוכל שהותירו הח"כים במזנון שלהם וישפשו את שאריות האוכל שהותירו באסלות שלהם."  למאמר המלא ב NRG…

הניסוח בכותרת כאן הוא שלי, לא שלהם, ואני משתמש בו כבר די הרבה זמן. אבל אין בזה הרבה חידוש, כמובן. כל הפנייה של המרכז להתנתקות מבוססת על ההכרה הזאת שהימין גורר אותנו לא לארץ ישראל השלמה, אלא לארץ פלסטין השלמה, שהיא דו-לאומית להלכה ותהיה מלחמת אזרחים מתמדת למעשה. כך או כך, סוף הציונות. אבל זה לפחות מרענן לראות שכמה דמויות בולטות במחנה הימין מסתכלות למציאות בעיניים. ארנס אומר בכתבה שהוא לא מפחד מההגדרה דו-לאומי, מפני שאנחנו כבר דו-לאומיים. אורי אליצור אומר שכל תוכניות הימין שאינן כוללות מתן אזרחות מלא לפלסטינים בשטחים אינן אלא מלים מכובסות לאפרטהייד, ואמילי עמרוסי מסכימה שאי-אפשר להחזיק באופן קבוע עם שלם ללא זכות הצבעה.

רק חנן פורת, שסופח על ידי הכתבה למחנה הזה לא באמת שייך לו. הוא בעצם מחזיק בעמדתו מהתקופה שבה ניסח את המניפסט של גוש אמונים. כותרות המשנה מבטיחות הרבה, אבל חזון הדו-לאומיות של פורת נוקשה וקיצוני כשהיה: הוא כולל גירוש, הוא כולל מעמד קבוע של תושבות נטולת זכויות, והוא מוכן לאזרח פלסטינים מסויימים, אם הם יוכחו כציונים נלהבים. זה לא בדיוק מה שאומרים משה ארנס, רובי ריבלין, אורי אליצור, ואמילי עמרוסי. הרב חנן פורת לא התקדם מילימטר מאז שעמד בראש תור מתיישבים בדרך לגוש עציון בסתיו 1967.

חזון הדו-לאומיות של השמאל הקיצוני (דמוקרטיה דו-לאומית נייטרלית בין לאומיה, כולל עזה) וחזון הדו-לאומיות של הימין (מדינה יהודית ודמוקרטית עם מיעוט ערבי ענק, ובלי עזה) הם כמובן שונים. אבל בפועל ספק אם יהיה איזה הבדל. בחזון הימין קשה לראות איך עזה תישאר בחוץ לאורך זמן, או איך ישמר הרוב היהודי לאורך זמן גם בלעדיה, ובחזון השמאל שכולל רוב ערבי מיד (לרבות באמצעות שיבת פליטים) קשה לראות איך תישמר הדמוקרטיה. פירוש הדבר, כמובן, שמדובר, כך או כך, במרשם הכי פחות מוצלח מבחינתנו: זה יהיה סוף הציונות בלי להיות סוף הסכסוך.
לכתבה המלאה של נועם שיזף במוסף הארץ…

אלה תוצאות של סקר שערך ד"ר נביל קוקלי במרכז הפלסטיני לדעת קהל. ולמען הדיוק 81.8 אחוז מן הפלסטינים מתנגדים לויתור על זכות השיבה גם אם פירושו פיצוץ השיחות עם ישראל ואי-השגת מדינה. זה נתון די דרמטי. ולמרות שאי-אפשר לגזור ממנו שום דבר ישיר לגבי מה תחליט ההנהגה, הוא מדגיש את העובדה שכנראה אי-נכונותה של ההנהגה הפלסטינית לוותר על זכות השיבה אינה עניין טכני או סימבולי, בניגוד לדעת המקווים עדיין להשיג הסכם. וזה גם תימוכין להשערה שהפלסטינים מוכנים לקחת נשימה לחבק אותנו עוד עשרים-שלושים שנה ולהביא את הסכסוך למצב של מדינה אחת עם רוב ערבי. ועל כן, אם יורשה לי לחזור על דעתי, נצטרך לחלק את הארץ, באופן חד-צדדי, אולי בתמיכה בינלאומית, אם אנחנו רוצים שהציונות לא תהפוך לאפיזודה קצרה בתולדות הגלות היהודית.

(ותודה לאלכס שהפנה אותי לסקר)

אלה תוצאות של סקר שערך ד"ר נביל קוקלי במרכז הפלסטיני לדעת קהל. ולמען הדיוק 81.8 אחוז מן הפלסטינים מתנגדים לויתור על זכות השיבה גם עם פירושו פיצוץ השיחות עם ישראל ואי-השגת מדינה. זה נתון די דרמתי. ולמרות שאי-אפשר לגזור ממנו שום דבר ישיר לגבי מה תחליט ההנהגה, הוא מדגיש את העובדה שכנראה אי-נכונותה של ההנהגה הפלסטינית לוותר על זכות השיבה אינה עניין טכני או סימבולי, בניגוד לדעת המקווים עדיין להשיג הסכם. וזה גם תימוכין להשערה שהפלסטינים מוכנים לקחת נשימה לחבק אותנו עוד עשרים-שלושים שנה ולהביא את הסכסוך למצב של מדינה אחת עם רוב ערבי. ועל כן, אם יורשה לי לחזור על דעתי, נצטרך לחלק את הארץ, באופן חד-צדדי, אולי בתמיכה בינלאומית, אם אנחנו רוצים שהציונות לא תהפוך לאפיזודה קצרה בתולדות הגלות היהודית.

(ותודה לאלכס שהפנה אותי לסקר)

אני שמח לבשר שיצאה החוברת שלי "מהי הציונות" בהוצאה משותפת של מרכז מציל"ה, עריית תל אביב-יפו, וידיעות ספרים. החוברת אינה בחנויות הספרים. היא נכתבה עבור מנהל החינוך של העירייה, אבל אפשר להוריד אתה במלואה חינם, באתר של מציל"ה בפורמט PDF. או כאן באתר שלי.
וזה מתוך גב החוברת:

חוברת זו נולדה מתוך תחושה שבשנים האחרונות גובר הבלבול סביב הוראת שאלות היסוד של הציונות. הוויכוחים הפוליטיים הקשים שפילגו את החברה הישראלית במשך שנים, הריבוי ההולך וגדל של ספרי לימוד והפולמוס בין ציונים לפוסט-ציונים, טשטשו את הבדלים בין עיקר לטפל והקשו על מורים העוסקים בהוראת הציונות.

החוברת מבקשת לחזור אל היסודות ולהציג את הרעיון הציוני לא לגווניו, אלא דווקא לעיקרו, כפי שהתבטא בתפישתה העצמית של התנועה, ומטרתה לסייע למורה לארגן את חומרי הלימוד באופן ברור וקוהרנטי. גם מי שאינם מורים, אבל שאלות יסוד אלה מעסיקות אותם, יוכלו וודאי למצוא בדברים עניין.

החוברת מורכבת משלושה מאמרים קצרים: הראשון מציג את הקשר ההדוק שראתה הציונות בין חירות, דמוקרטיה, לאומיות וארץ ישראל בתהליך הפיכתם של היהודים ל"אנשים עומדים ברשות עצמם" כלשונו של דוד בן-גוריון; השני מציג את עמדותיהם של שוללי הרעיון הציוני בזמננו (המכונים "פוסט-ציונים") ועומד על עיקרי התשובות הציוניות לביקורות מסוג זה; המאמר השלישי מוקדש לחזונו של בנימין זאב הרצל, שהיה ונשאר המצפן הפוליטי והערכי של התנועה. כמו אז גם היום, עדיין יש טעם רב לחזור ולהיוועץ במצפן הזה כדי ללבן את לבטינו אנו.

"קובץ המסות הזה ייתן בידי מורים כלי לעורר מחדש את העניין ואת המחויבות של צעירי ישראל לרעיונות שהם בסיסה של העצמאות היהודית המודרנית."

פרופ' רות גביזון,
נשיאת מרכז מציל"ה,
מתוך דברי ההקדמה לחוברת

"בחוברת שלפנינו פונה ד"ר גדי טאוב חזרה אל יסודות הציונות ומגיש לאנשי החינוך ולקוראים משנה סדורה, מתודית, מנומקת, רהוטה ומעמיקה המבהירה את בסיסה המוסרי והמדיני של הציונות."

רון חולדאי,
ראש עיריית תל אביב-יפו,
מתוך דבר ראש העיר בפתח החוברת

קשה להימנע מההרגשה שיש איזה כשל בסיסי – אנושי ומוסרי – בהפלת ההצעה להעלאת שכר המינימום. האם האנשים האלה, שהרימו ידם נגדה, עצרו רגע לחשוב איך נראים החיים שם למטה? האם הם חשבו איך מרגישה אם חד-הורית, שעובדת ביושר, נניח בתור קופאית, או מנקה, שמונה או עשר שעות ביום, שמתאמצת בציפורניים לשים ארוחה אחת חמה ביום על השולחן של הילדים שלה, כשאחרי כל זה היא צריכה להסתכל להם בעיניים ולומר להם שהם לא ילכו עם החברים לקייטנה, או שלא יהיו להם נעלי ספורט לשיעור התעמלות? יש משהו נורא בחברה שגוזלת מאנשים עובדים וישרים את היכולת להסתכל לילדים שלהם בעיניים.

אבל מעבר לכשל האנושי והמוסרי, יש כאן גם קוצר ראיה מערכתי. מפני שאפילו מהצד הכלכלי הטהור זה תהליך הרסני. אפילו אידיאולוגים נוקשים של הימין הכלכלי כמו בנימין נתניהו, וודאי מבינים שיש בעיה עם תמריץ שלילי על עבודה ביושר. חברה בריאה לא יכולה ללמד את בניה ובנותיה שמי שעובד קשה ונוהג בהגינות – נדפק. זה משחית את היסודות.

אנחנו רגילים לחשוב על שחיתות מלמעלה, אצל בכירים. אבל תמריץ שלילי על עבודה ביושר משחית גם מלמטה. במדינות מושחתות באמת זה לא רק שאי-אפשר לסמוך על הפוליטיקאי, גם אי-אפשר לסמוך על השוטר. במדינות כאלה נותנים לשוטר שטר מקופל בתוך תעודת הזהות, כדי לא לקבל דו"ח. במדינות כאלה צריך לשמן את הרופא כדי לקבל טיפול סביר. במדינות כאלה צריך לתת בקשיש לפקיד העירייה כדי לקבל רישיון עסק. בסוף גם המשקיעים בורחים משם.

אנחנו לא שם. עוד לא. אבל אנחנו בהחלט עושים צעדים בכוון. תחשבו על שוטר שאין לו לא לילה ולא שבת ולא חג, ובכל זאת לא יכול לקיים את משפחתו בכבוד. כמה גדל אז הפיתוי לקבל השלמת הכנסה מבעל קזינו תמורת, נניח, התראות לפני פשיטות משטרתיות. או תחשבו על פקיד שלא יכול לקנות ילקוט לבן שלו לכיתה א'. כמה גדל אז הפיתוי לעזור לאיזה חאפר לקבל היתר בנייה מפוקפק. תמריץ שלילי על עבודה ביושר הוא בעצם תמריץ חיובי להשחתת הסדר. הוא הופך את העולם על ראשו: אדם ישר שעובד קשה צריך להשפיל עיניים מול ילדיו. מי שעושה קומבינות יכול לזקוף ראש.

כשתהליכים כאלה מתפשטים נפגעים גם היזמים, לא רק חסרי האמצעים. כי כשאין סדר וחוק אז חוזה אינו חוזה, והיתר בנייה שקיבלת היום יכול להתפוגג מחר, ועסק שיכול היה להצליח קורס כי הוא צריך לשלם פרוטקשן. כשאין אמון בסדר, הסיכון גדל, והמשקיעים לוקחים את כספם למקומות אחרים.

מאחר שהכלכלה שלובה בחברה, אז מדיניות כלכלית שמשחיתה את החברה, משחיתה גם את הכלכלה. גם מי שאין להם חמלה או הגינות אנושית כלפי אנשים עובדים, גם מי שהיזמים הם בעיניהם חזות הכל, שיזכרו לפחות את זה: במקום שבו לא משתלם לעבוד ביושר בסוף גם לא ישתלם להשקיע. במקום שבו אזרח לא יכול לסמוך על שוטר, בסוף הוא גם לא יוכל לסמוך על אשראי. ואם אין לממשלה הזאת לב לראות את ההשלכות האנושיות של מדיניותה, לפחות שיהיה לה שכל לראות את ההשלכות הכלכליות לטווח ארוך.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות, ב 12.7.2010

"היחידים שפוגעים בחופש האקדמי בישראל הם המרצים שקוראים להחרים את ישראל", כך אמר היום (חמישי) שר החינוך, גדעון סער, בעקבות העצומה עליה חתמו 542 מרצים בה קראו לסער לחזור בו מהצהרתו לפעול נגד המרצים התומכים בחרם אקדמי על ישראל. לדברי סער, "אני עומד מאחורי הדברים ואני לא חוזר בי. התגובה היא היסטרית והיא ניסיון להשתיק דעות אחרות". (לידיעה המלאה בהארץ…)

וזה מתוך המדור של בן כספית:

והנה, כצפוי, מפציעה לה עצומה חדשה. מאות מרצים ואנשי אקדמיה, עם יוסי שריד הבלתי נמנע ויולי תמיר נטולת הבושה, כותבים וקוראים לשר החינוך גדעון סער לא לפגוע ב"חופש האקדמי" ולא להכתיב לאנשי האקדמיה שלנו מה לחשוב. עצומה של אנשים עלובי נפש שמפזרים בדיות שלא היו ולא נבראו.

אבל קודם, משהו טרי מהשבוע: ד"ר ירוחם לויט מאוניברסיטת בן-גוריון נתפס אומר משהו נגד הומואים. מהידיעה (בידיעות אחרונות) לא הבנתי מה בדיוק אמר, אבל היה ברור שמדובר בדברים בוטים, חשוכים, כעורים ומטומטמים. אגב, ד"ר לויט הוא מרצה ותיק (בן 70) ובכיר , מקריית ארבע (צריך לבדוק איך נותנים לאנשים שגרים שם להרצות). מה עשו באוניברסיטה? בצעד מהיר, חריף ודרסטי פשוט העיפו אותו. הפסיקו את הקורס באמצע, ושלחו אותו הביתה.

על המקרה הזה אין עצומה. אין חופש אקדמי. אין פוצה פה ומצפצף. איפה יוסי שריד כשצריך אותו? (להמשך המאמר באתר NRG…)