גדי טאוב

נייר הלקמוס לכוונותיהם של הפלסטינים היא שאלת דרישת השיבה, שאותה הם מכנים "זכות השיבה". דרישת השיבה היא סירוב מהותי, ולא רק טקטי לכל הסכם, מפני שהיא נוגדת את עיקרון החלוקה עצמו. חלוקה עם זכות שיבה פירושה בעצם שהם מסכימים לשתי מדינות שבשתיהן יהיה רוב ערבי.  מכאן גם סירובם העקבי לומר שהם מסכימים להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית. הם מכירים בזכות קיומה של ישראל, אבל בתנאי שישראל תוותר על הגדרתה כבית לאומי לעם היהודי.

יש מי שחושבים שהתעקשותה של ישראל בעניין הזה אינה מוצדקת. חלקם אנטי-ציונים, אבל גם בין הציונים יש מי שסבורים כך. האנטי-ציונים טוענים שהתנגדות להכרה בזכות הפליטים לשוב היא עדות לגזענותה של הישראל. עובדה, הם אומרים, לישראל יש חוק שבות, וזה מתיר רק את התאזרחותם של יהודים, והיא משלימה את החוק הזה בהתנגדות מפורשת לשיבה של פלסטינים. כלומר שיבה ליהודים בלבד. ההנחה היא ש"זכות" השיבה וחוק השבות דומים או מקבילים. אבל הדימיון הזה מתעתע. חוק השבות מאפשר התאזרחות במדינה. לעומת זאת הטוענים בשם "זכות" השיבה לא מדברים על שיבה למדינה הפלסטינית שתקום, אלא "לבתיהם" של הפליטים לשעבר (כלשון החלטת עצרת האו"ם 194). דרישת השיבה הפלסטינית דומה למעשה לא לחוק השבות, אלא ל"זכות" שלה טוענים המתנחלים, זכותם של יהודים לגור בכל חלקי ארץ ישראל, כולל שטחים שעתידים להיות מדינה פלסטינית.

חוק השבות הוא מוצדק כאשר מדובר בעם עם פזורה, כמו העם היהודי, וגם האיחוד האירופי שלכמה ממדינותיו יש חוקים מקבילים הכיר בחוקים דומים (למשל במקרה של פולניה, יוון, גרמניה, ופינלנד). כשתהיה לפלסטינים מדינה אף הם זכאים לחוק שבות, שיאפשר לפזורה הפלסטינית לשוב. אבל לשוב לא לשטחי מדינת ישראל, ול"לבתיהם" אלא למדינתם הלאומית. תהיה להם זכות התאזרחות במדינתם הלאומית כשם שליהודים יש זכות התאזרחות במדינתם הלאומית. לא תהיה לבני הפזורה הפלסטינית זכות התאזרחות בישראל, כשם שלנו לא תהיה זכות התאזרחות במדינת פלסטין.

אבל ישנם גם ציונים שמכירים בלגיטימיות של חוק השבות, ואף על פי כן חושבים שישראל יכולה להכיר בדרישת השיבה כזכות. וזאת בתנאי שהם יודיעו שלא תהיה שיבה המונית בפועל. זהו פילפול מסוכן. ראשית מפני שהחוק הבינלאומי לא מכיר ב"זכות" השיבה, והחלטת עצרת האו"ם 194, שגם הפלסטינים וגם היהודים דחו אותה בשעתה, אין לה מעמד של חוק. אבל מרגע שישראל תכיר בזכות הזאת היא תהפוך מחייבת מבחינת החוק הבינלאומי. ואז, כפי שהעירו פרופ' יפה זילברשץ וגב' נמרה גורן-אמיתי מחברות נייר העמדה של מרכז מציל"ה "שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל", לא בטוח שויתור על שיבה בפועל יהיה בעל תוקף (גילוי נאות: אני חבר פעיל במרכז מציל"ה). מאחר שהשיבה, אם תוכר כזכות, תהיה פרסונאלית, כל אחד ואחת ממיליוני צאצאי הפליטים הפלסטינים יוכל לתבוע מישראל לשוב לתחומה, והזכות שהוכרה תעמוד לו או לה, בלי שום קשר למספרים שיסוכמו בין ההנהגה הישראלית לזו הפלסטינית. התוצאה תהיה חוסר יכולת להיפרד לשתי מדינות.

מנקודת מבטה של ישראל זה יהיה אסון: סופה של הציונות. אבל זה יהיה גם סוף החלום הלאומי הפלסטיני. מלחמת אזרחים לנצח תגזול גם מהם, לא רק מאיתנו, את האפשרות להגדרה עצמית פוליטית.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 5.9.2010

כבר הזדמן לי לכתוב כמה פעמים, גם כאן, וגם יותר באריכות בחוברת "מהי הציונות" שדמוקרטיה בדרך כלל תלויה בלאומיות. הסיבות לזה מורכבות, אבל מוצקות. לא במקרה הדמוקרטיה והלאומיות המודרניות נולדו יחדיו, ולא במקרה נשענו המהפיכות הדמוקרטיות של סוף המאה השמונה-עשרה באמריקה ובצרפת, על פטריוטיזם. אם לנסות לתמצת את העיקר – וזה בפירוש לא כל העניין – כדי שאזרחים ישתמשו בכוחם הפוליטי לטובת הכלל, הם צריך להתקיים איזה כלל, איזו תחושת "אנחנו" לפחות בקרב הרוב, והאנחנו הזה צריך להיות יקר לליבם. המאמר של אבינרי בהארץ עוסק בכישלון של ארה"ב בעירק ואפגניסטן, אבל מאיר את השאלה הזאת מזווית חשובה. באין לאומיות קשה לקיים מדינה, אלא אם כן מקיימים אותה בכוח הזרוע. ומכאן שלאומיות אמנם יכולה להתקיים ללא דמוקרטיה, אבל ספק אם דמוקרטיה יכולה לשרוד בלי לאומיות. או לפחות זה נדיר מאד ותלוי בנסיבות מיוחדות. הנה קטע מתוך המאמר, אם כי מומלץ לקרוא את כולו כדי לרדת לסוף דעתו של המחבר:

"…האמריקאים נחלו כישלון עמוק… שאינו זוכה לתשומת לב במידה מספקת. הנחת העבודה ביחס לעיראק ולאפגניסטאן התעלמה מהעובדה הבסיסית כי לא רק שהן חסרות סיכוי סביר לפיתוח תהליכים דמוקרטיים, אלא ששתיהן רחוקות מלהיות יחידות מדיניות מגובשות, במובן המודרני. לא מדובר אם כן בשאלה של דמוקרטיזציה בלבד, אלא בתהייה עמוקה הרבה יותר: האם יש כאן בכלל יחידות בעלות יכולת לשרוד כמדינה. עיראק ואפגניסטאן, בגבולותיהן הנוכחיים, הן יצירות של האימפריאליזם המערבי, שכפה איחוד מדיני וגבולות על חבלי ארץ שגיבושם המדיני לא צמח מתוך התפתחויות חברתיות או לאומיות מקומיות." (למאמר המלא באתר הארץ…)

גם העיתונות הישראלית וגם הציבור הישראלי לא מתרגשים מפתיחת השיחות הישירות בין ישראל לפלסטינים. בצדק. משמאל אומרים לנו שממשלת נתניהו תכשיל כל הסכם. וזה נכון. מימין אומרים לנו שהפלסטינים יכשילו כל הסכם. וגם זה, כדאי לזכור, נכון.

יש אמנם רבים, ממר"צ ועד קדימה, שעוד מאמינים שהפלסטינים או-טו-טו יחתמו על הסכם חלוקה. בחדרי חדרים הם הרי אומרים שהם מצטערים שלא לקחו את הצעתו הנדיבה של אולמרט. אבל העניין הוא שבחדרי חדרים זה לא מספיק. כבר שבע עשרה שנה שבחדרי חדרים הפלסטינים מסכימים להסכם, ושבע עשרה שנה שברגע שיוצאים מהחדרים האלה ההסכמים מתפוגגים.

ואולי ההסבר הוא פשוט. אולי זה לא יצא להם בטעות. אולי הם יודעים מה הם עושים. אולי, כפי שהם אומרים, הם לא מתכוונים לוותר על דרישת השיבה (שהם קוראים לה "זכות", למרות שהמשפט הבין לאומי לא מכיר בזכויות שיבה של פליטים, ודאי לא של צאצאיהם). אולי הם באמת לא מתכוונים לוותר על יפו. אולי זה לא מקרה שהם מסרבים להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה.

ואולי יש מאחורי הדבר הזה היגיון. מפני שאם הם עדיין רואים בציונות מפעל קולוניאלי שפלש לאדמתם, ושיש לגרשו משם, ולחסל את מדינתו, אז הדרך לחסל את ישראל כמדינה יהודית היא פשוט לסרב להיפרד ממנה. כל מה שצריך לעשות הוא למנוע חלוקה, ולחכות. בלי חלוקה ישראל היא הדמוקרטיה המערבית היחידה שמחזיקה אוכלוסייה שלמה ללא זכויות פוליטיות, והדבר שוחק את מעמדה יותר ויותר. גם בעלי בריתנו יפנו לנו בסופו של דבר עורף. ואולי הפלסטינים מבינים, כמו שרבים מן הישראלים מבינים, שבלי חלוקה, נשאר כולנו במדינה אחת שבה יהיו היהודים מיעוט.

גם בימין הקיצוני וגם בשמאל הקיצוני מנחמים אותנו שזה לא יהיה כל כך נורא. יש כאלה בשמאל הקיצוני שחושבים שמדינה אחת תהיה דמוקרטיה דו-לאומית, או דמוקרטיה בלתי-לאומית. שוויצריה של המזרח התיכון. זו לא סתם הערכה מוטעית, זה עיוורון מכוון וחוסר יושר. הצצה אחת בעזה מספיקה בשביל להיזכר למה.

גם לימין הקיצוני יש דרך משלו להכחיש את המציאות. שם החליטו לספק לנו נתונים דמוגרפיים על פי הזמנה, כדי שיתאימו לתומכי ההתנחלות. לפי הבשורה שמפיצים אנשי ימין, יורם אטינגר הוא הקולני שבינהם, אין מה לדאוג. הדמוגרפיה בכלל לטובתנו. הם מתבססים על מסמך שנקרא "פער המיליון" שיצא ממרכז בגין-סאדאת באוניברסיטת בר-אילן.

הדמוגרפים הבכירים לא התרשמו מהמסמך. פרופ' ארנון סופר, מאוניברסיטת חיפה, כתב שהמסמך "נולד מתוך כוונה פוליטית" ואינו אלא "תעתוע". פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה מהאוניברסיטה העברית סבור ש"ליהטוט בנתונים" לא ישנה את המציאות.

אז אולי צריך להסתכל למציאות בעיניים ולהודות בשתי עובדות יסוד. עובדה ראשונה: בניגוד לדעת השמאל סיבוב המשא ומתן הנוכחי אינו אלא עוד ניסיון של שני צדדים סרבניים למרוח זמן. עובדה שנייה: בניגוד לדעת הימין הזמן עובד לטובתם ולא לטובתנו. מעמדנו הבינלאומי נשחק, ואנחנו הופכים בהדרגה למיעוט בארץ ישראל.

ולכן כדאי להניח לאשליית המשא ומתן, ולהתחיל לתכנן מהלך חד-צדדי נוסף ביהודה ושומרון. כי האלטרנטיבה לחלוקת הארץ היא סוף הציונות.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 25.8.2010

"האקדמיה הישראלית איננה כלי שרת של מדינת ישראל ולא אמצעי לקידום החזון הציוני, וכל חרם עליה, או קריאה לפיטורי מרצים, מימין כמו משמאל, ראויים לגינוי. אך כאשר חלקים באקדמיה הופכים לכלי שרת של החזון האנטי-ציוני ולשלוחות של עמותות שמאל רדיקליות – מותר לחשוף את המציאות. אלא שגם הזכות לחשוף ולבקר נתקלת במסע השתקה מסוכן, שמאיים על חופש הביטוי ועל הדיון הציבורי." (למאמר המלא NRG…)

מעניין גם תיאור קורס של יהודה שנהב, בימיני מביא במאמר. ולאלה ששאלו על דעתי, שכבר הבעתי בכמה מקומות, אני לא תומך בשום צורה בטקטיקות סתימת הפיות שמציעים "אם תירצו", מפני שהם חוטאים במה שהם מאמשימים אחרים – התנכלות לחופש האקדמי. ועם זאת במקומות שבהם החופש האקדמי מאויים מבפנים, מקומות שבהם סטודנטים מרגישים לא נוח להביע דעות אחרות מזו של המרצה, או שאין להם קורסים שאינם מוטים פוליטית בחדות לכוון אידיאולוגי אחיד, האוניברסיטה עצמה צריכה לעשות מעשה. ולא על ידי סתימת פיות למרצים (אף על פי שקורס כמו של שנהב צריך לעורר שאלות בוועדת הוראה, מפני שהוא לא כל כך לימודים, כמו אינדוקטרינציה פוליטית), אלא על ידי העשרת החוגים באנשים עם דעות שונות. זה נכון במקומות שבהם לתפישה הפוסט-ציונית אין מדרך רגל, ונכון גם במקומות שבהם יש לה בלעדיות, או קרוב לכך.

"[סלמאן] מצאלחה [במאמרו "מסעדה יהודית ודמוקרטית"] קובל על כך שבמציאות הישראלית משמש לעתים הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" תירוץ לאפליה והדרה של המיעוט הערבי. ברור שהוא משמש. השאלה היא אם ויתור על הביטוי יקשה במשהו על האפליה. זוהי אשליה גמורה. נניח שמחקנו את הביטוי "מדינה יהודית". מה יעשה אז אותו מסעדן שמצאלחה חושד בו היום שהוא עלול להכריז על המסעדה שלו כ"יהודית ודמוקרטית" (כדי להצדיק הדרה של לקוחות ערביים)? הוא יכריז, ללא קושי, על המסעדה כ"ישראלית", המיועדת לישראלים אמיתים, לאלה המשתייכים לעם ישראל. מי ימנע ממנו לפרש כך את המונח "ישראלי"? " (למאמר המלא באתר הארץ…)

הילד שצעק "מקארתיזם"

מאת ניר רייזלר

לאחרונה מתרבים הקולות המזדעזעים מ"הפשיזם המתקרב" המגולם בקמפיינים כמו זה שמנהלת תנועת הימין 'אם תרצו' נגד ההגמוניה של השמאל הרדיקלי בחלקים מסוימים של האקדמיה. כדאי לשים דברים בפרופורציות. המקארתיזם הפופוליסטי והמתלהם של 'אם תרצו' בעניין האקדמיה, השגוי והמזיק, אינו אלא ריאקציה לשימוש משולח רסן, כוחני וממושך של קליקה שמאלית רדיקלית בקרב מרצים בפקולטות למדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות שונות לקידום חסר בושה של השקפות קיצוניות בקרב תלמידיהם.

ההשפעה של אותם מרצים על עיצוב עלית אינטלקטואלית בצלמם ובדמותם, כאשר הפוסט-מודרניזם ("הכל בלאו הכי פוליטי") משמש לה תירוץ אפילו לא לסייג ולמתן במידת מה את הפוליטיזציה של תחומי הלימוד עליהם היא מופקדת- גדולה לאין ערוך מהרעש שעושה 'אם תרצו' ומביאה להצטמקות לעתים אנושה של הסטנדרטים האקדמיים של אותם תחומים. העליהום של 'אם תרצו', מבחינה זו, אינו אלא הצד השני של פוליטיזציית יתר של האקדמיה מחד, ושל ניכור הולך וגובר בין העלית הכלכלית ושלוחותיה האינטלקטואליות לבין כלל הציבור מאידך. לא מדובר בתהליכים יריבים כפי שהם מציגים עצמם, אלא בשני סימפטומים של אותו החולי.

יתרה מזאת: על אף הסגנון המשתלח של 'אם תרצו' בקמפיינים מסוג זה, שמעורר בי הסתייגות, ועל אף האיומים הלא-לגיטימיים והבלתי דמוקרטיים ברוחם שהתנועה מרשה לעצמה לפזר, הרי שהתביעה שלה לאיזון באקדמיה נדמית כמתערבת בשיקולים אקדמיים ומהווה קריאה לקידום מרצים על פי השקפותיהם ולא על פי יכולותיהם המקצועיות, אך לאמיתו של דבר מדובר בתיקון לקידום המתבצע בעת הנוכחית של מרצים בעלי הדעות ה'נכונות' (קרי, אנטי-ציוניות) בפקולטות לא מעטות. דווקא הקריאה לדה-פוליטיזציה מחודשת של האקדמיה באמצעות מתן סיכוי הוגן לבעלי השקפות שונות, אם גם בצורה מלאכותית, קרובה יותר לרוח האקדמיה ולחתירתה לאמת ולאי משוא פנים, אותה שאיפה שה'פוסטים' למיניהם השפילו עד עפר, מאשר השימוש הציני של האחרונים במיקומם בהיררכיה שהם כופרים בעצם תוקפה (על משקל "האמת המוחלטת היא היעדר עצמה", או "אין אמת, למעט קביעה זו ואחרות שיוצאות מפינו").

ישנה שטיפת מוח מקיפה, מקוממת וסמויה במדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות. חברה שאינה מעוניינת להותיר את הטיפול בכך לתנועות עממיות ולקמפיינים שטחיים, צריכה להתחיל להתנהג כחברה ולא כאוסף אקראי של אינדיבידואלים שנמנעים מלפקח כיאות על המרחב הציבורי המשותף להם.

ישראל מרגישה משותקת. רבים מבינים שהסטטוס-קוו מוליך אותנו בנתיב אקספרס לסוף הציונות. אנחנו שוקעים לאט-לאט בביצה דו-לאומית, ואם לא נחלק את הארץ סופנו שישראל תטבע בתוכה. אבל, כך נדמה, אין דרך לחלק את הארץ. האמון של הישראלים בחלוקה בהסכם שלום נשחק מאד, וזה לא פלא. הפלסטינים לא מוכנים לוותר על התביעה להכרה במה שהם מכנים "זכות השיבה" (בפועל אין זכות כזאת במשפט הבינלאומי), ופירוש הדבר שלא יהיה הסכם.

אלא שגם האמון של הישראלים בחלוקה חד-צדדית נשחק, עקב ניסיון הנסיגה מעזה. אבל השחיקה הזאת דווקא אינה מוצדקת. מהלך חד-צדדי לא חייב להראות כפי שנראתה הנסיגה מעזה. אמנם גם נסיגה נוסח מיהודה ושומרון עדיפה על המשך הסטטוס קוו, אבל לרבים לא ניראה שאפשר יהיה לפנות כ 70,000 איש בשביל שום דבר פחות משלום כולל.

איך אפשר בכל זאת לחלק את הארץ בלי שלום? אם תרצו, זו בפירוש לא אגדה. לא רק זאת, אלא שגם אם אין לנו פרטנר לשלום, אולי יש לנו פרטנר דווקא למהלך חד-צדדי. הפלסטינים מכינים מהלך חד-צדדי משלהם – התחייבותו של סאלם פיאד להכרזה חד-צדדית על עצמאות יכולה להיות מהלך משלים לנסיגה ישראלית. אבל אפילו זה לא הכרחי.

המפתח, כמדומה, הוא בניתוק שאלת החלוקה משאלת הפינוי: אין צורך להפוך את הפינוי לתנאי. ישראל יכולה, ראשית לכל, להעביר סופסוף חוק פינוי-פיצוי לגדה. יש להניח שחוק כזה יצמצם באופן דרסטי את גודל בעיית ההתנחלות. שנית ישראל תוכל להכריז שציונים של ארץ, בניגוד לציונים של מדינה, רשאים להעדיף את מקום מגוריהם על פני אזרחות ישראלית. הם יוכלו להישאר שם תחת שלטון פלסטיני. בישראל יש מיעוט ערבי גדול. זה לא בלתי מתקבל על הדעת שבפלסטין יהיה מיעוט יהודי קטן. ואם יהיה צורך נבוא לחלץ אותם ולהחזיר אותם הביתה. בשביל זה יש לנו חוק שבות. הם יוכלו לחזור ולקבל אזרחות ישראלית מתי שרק ירצו.

שלישית, וגם זה בניגוד לעזה, הנסיגה עצמה יכולה להיות מתואמת עם הרשות הפלסטינית באופן מוסדר והדרגתי. העברה מסודרת של השלטון היא אינטרס מובהק של אנשי הפתח. גם הם ראו את תוצאות הנסיגה החד-צדדית מעזה, ואת רצח אנשיהם בידי שלטון החמאס, והם פוחדים מהחמאס יותר מאיתנו, ובצדק.

רביעית, בניגוד לשיטות הסוליסטיות של שרון, אפשר הפעם לעשות את המהלך בחסות בינלאומית. ארצות הברית, איחוד אירופה, האו"ם וגם הרוסים – אולי אפילו הליגה הערבית – בהחלט עשויים להרתם למאמץ לסיים את הכיבוש ואף לתת לו ערבויות כלכליות ויתכן שגם צבאיות בדמות כוח בינלאומי.

עובדת חיים לא נעימה בסיכסוך הזה, היא שפתרונו המלא תלוי בהסדרת שאלות של צדק הנראה לשני הצדדים מוחלט, ומישאלות עמוקות של שני העמים. עמדות הצדדים במשא ומתן מתאפיינות לכן בלאווים מוחלטים, וקווים אדומים שלא נפגשים בשום מקום. אבל אם יופרדו השאלות האלה של צדק נצחי מן הבעיות הפרקטיות, נוכל להתחיל מחלוקת הארץ, ולדחות את סיום הסכסוך למועד אחר. נוכל לעסוק בשאלות של צדק בעתיד, וגם לתקן את הגבולות במידת הצורך, ובינתיים נסתפק בשביתת נשק, שתשען על אינטרסים משותפים, אם לא על אהבה הדדית. העיקר: שתי מדינות לאומיות יכונו והציונות לא תדהר אל התהום.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 9.8.2010

ואולי אפשר להוסיף משהו שלא היה לי מקום להכניס אותו בידיעות: בין פינוי פיצוי לבין נסיגה אפשר לבטל בהדרגה את המנגנונים שנשענים על צו הזיקה ומעניקים שירותים אזרחיים ליהודים הגרים בשטחים כאילו היו תושבי ישראל. זה אומר להעביר בהדרגה את השירותים השונים חזרה לממשל הצבאי, כולל תשתיות. זה יאפשר מעבר הדרגתי מאזרחות ישראלית לאזרחות פלסטינית למי שאכן מעוניין להישאר שם גם ללא שלטון ישראלי, ויבהיר שהתוויית הגבולות של מדינת ישראל לא תהיה תלויה במי שחושבים לכפות עלינו הישארות בשטחים בזכות "עובדות בשטח".

אברום בורג, בעל החיוך המתוק, והשארם השובבי, היה יו"ר ההסתדרות הציונית, ואחרי שהוא עזב את התפקיד הסתבר שהוא לא ציוני. אם היתה בו טיפת יושר, הוא לא היה לוקח על עצמו את התפקיד הזה, המנוגד להשקפת עולמו. אבל כל זה לא הפריע לו לדרוש, אחרי שעזב את המוסד שלפי השקפתו אין לו זכות קיום, לדרוש מהתנועה הציונית, שבעיניו היא גזענית, לממן לו ג'יפ. עכשיו הוא מקים מפלגה שמבקשת להנהיג פה מדינה דמוקרטית ובלתי לאומית. הרעיון נתמך בקלישאות על דמוקרטיה, שאינן עולות בקנה אחד לא עם אופייה הלאומי בכל העולם, וודאי לא עם קווי הזהות של שתי התנועות הלאומיות הנאבקות על הארץ, שבשם שתיהן מוותר בורג על השאיפות הלאומיות של שני העמים. לבריאות. נו. שמענו דברים מעמיקים מאלה. אבל ירושלמי מתייחס אליו, בלי ספק, בכפפות משי:

"בשנים האחרונות נלחם בורג בחוק השבות, מה שיוצר את הרושם אצל אנשים שהוא מחסל במכוון את הישות הציונית והמדינה היהודית. במידה רבה בורג הוא הקוראלס הלאומי, האיש ששוחט פרות קדושות. בספטמבר 2003, חודשיים לפני שפרש מהכנסת, פרסם בורג מאמר ב"גרדיאן" שם קבע כי "ישראל שמפסיקה לדאוג לילדים הפלסטינים לא צריכה להיות מופתעת כאשר היא רואה אותם שטופי שנאה ומפוצצים את עצמם במרכזי האסקפיזם הישראלי". הסערה כבר אז הייתה גדולה, ובורג נתפס כמי שמצדיק פיגועי התאבדות. הוא נאלץ לפרסם מאמר נוסף, שם גינה את הטרור נגד ישראלים ובכלל." (ההדגשה שלי. ג.ט.)  לראיון המלא ב-NRG…

ואני רק מבקש לתמוהה על המלים "יוצר את הרושם אצל אנשים". האם הרושם הזה מוטעה? שמא יש רושם אצל לא-אנשים שאינו כזה? או שמא דרוש להיות לא-אנשים כדי להימנע מהרושם הזה? במלים אחרות, זה לא רושם. זו התכחשות לזכותם של היהודים לבית לאומי, שהוכרה על ידי הצהרת בלפור, כתב המנדט, והחלטת החלוקה של האומות המאוחדות. כל השאר דיבורים.