גדי טאוב

הכנס יערך ביום ה' 19 במאי, באוניברסיטת חיפה, ויש לקוות שהוא יוכל להאיר קצת את ההבדל בין ביקורת על ישראל לבין דה-לגיטימציה ואנטישמיות המסתווה מאחורי רטוריקה פרוגרסיבית. לפרטים על הכנס, ראו כאן. גם אני אנסה בדברי להצביע על הקו הזה, ולהראות כיצד שפת זכויות האדם משמשת לפסילת זכויותיהם של חלק מבני האדם, ובמקרה הזה יהודים. ואני שמח לבשר על הכנס בתאריך הזה, לקראת יום העצמאות. שהרי בדיוק בזה העניין.

מדוע לא יופיע הסופר אמיל חביבי, חתן פרס ישראל, על אחד משטרי הכסף הנושאים דמויות של סופרים – שאל סלמאן מצאלחה ("השטר מעיד על המשטר", "הארץ" 24.4). מיד התנפלו עליו טוקבקיסטים מתלהמים, שולחים אותו לעזה ונשבעים בשם המדינה היהודית. (למאמר המלא בהארץ…)

מכל עבר עולים קולות מחאה כנגד התוכנית להרחיב את השר"פ – שירותי הרפואה הפרטית – בבתי החולים הציבוריים. אפילו מתוך הסתדרות הרופאים התארגנו כנגד היוזמה, וכמובן שהוקם גם דף פייסבוק הנושא את השם "שר"פ – אפשר למות מזה". השר"פ אומרים לנו יביא את ההפרטה לשיאים חדשים של ציניות: עכשיו גם בריאות תתחלק לפי עשירונים. העשירים יקצרו תורים, יהנו משירותי הטובים שברופאים, בעוד תורי הניתוח של העניים מתארכים, ואיכות הרפואה שלהם יורדת.

בעולם אידיאלי שבו היו דרים יחד גם שיוויון גמור וגם יעילות, כל זה היה אולי נכון. אבל אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי. ובעולם מופרט למחצה, כדאי שנדע להבדיל בין מדיניות הפרטה פוגענית לפוגענית פחות, לבין זו שדווקא מאזנת חלקית את המגמות הניאו-ליברליות. השר"פ הוא מקרה כזה.

בעולם הלא-אידיאלי שבו אנחנו חיים, כבר יש רפואה לעשירים. יש בישראל בתי חולים פרטיים ועשירי הארץ אינם צריכים לחכות בתורים של בתי החולים הציבוריים. אחת התוצאות החמורות של המצב הזה היא שטובי הרופאים, שהאופציה להרוויח יפה בבתי החולים הפרטיים קורצת להם תמיד, עוברים לשם, או עוברים לשם למחצה. גם אלה שנשארים בבתי החולים הציבוריים, נעלמים מבניין בית החולים הציבורי בשעות אחר הצהריים המוקדמות, ונוסעים למחוזות הכסף הגדול. התוצאה היא שהרופאים המבוקשים ביותר או שעוזבים את המערכת הציבורית, או שהם עוזבים אותה באמצע יום העבודה. הנגישות של חולים שאינם עשירים לרופאים האלה הולכת וקטנה.

מאחר התמריץ הכלכלי בחוץ גדול כל כך, צריך למצוא דרך לשים סכר, לפחות חלקי לבריחת המוחות מן השירות הציבורי. השר"פ הוא אחד האמצעים לעשות זאת. האפשרות לרופאים בכירים להרוויח מעל למשכורתם בבית החולים הציבורי עצמו משאיר אותם במקום – גם במשרותיהם וגם פיזית, במשך יותר שעות ביום. איכותו של בית החולים הציבורי עולה, ויכולתו להתמודד מול בתי החולים הפרטיים בתחומים המקצועיים גוברת.

נוסף לזה, חלק ניכר מכספי השר"פ משולם לבית החולים תמורת תקורה ושימוש בציוד. כך יוצא שבמקום שהכסף שמוכנים העשירים לשלם על יתר נוחות ושירות אישי ידלוף כולו לידיים פרטיות, חלקו חוזר למערכת הציבורית. בעולם הלא אידיאלי הזה השר"פ הוא גם דרך לממן חלקית את בריאותם של העניים על חשבון העשירים. בעולם נטול רפואה פרטית זה היה נעשה דרך מס הכנסה. אבל בעולם שאינו אידיאלי, שר"פ פועל גם – אמנם לא רק, אבל גם – כסוג של תשלומי העברה.

אל כל זה צריך להוסיף את העובדה שחלק ניכר מדמי השר"פ מוחזר למבוטחים בביטוחים המשלימים של קופות החולים. משמע השר"פ נגיש גם לחלק גדול מאלה שאינם עשירים.

ואולי עוד נקודה אחת עומדת לטובתו של השר"פ. אין שום סיבה לחשוד בציבור הרופאים הבכירים שהם נוטים להשתמט מתשלום מיסים יותר מכל קבוצה אחרת. בכל קבוצת בני אדם יימצאו תמיד אנשים ישרים יותר ואנשים ישרים פחות. אבל מאחר שפרצות מעודדות את הישרים פחות, עוד יתרון בולט יש לשר"פ: הוא מנתב את הכסף דרך מערכת גדולה שאינה יכולה לקבל כספים במעטפות מתחת לשולחן. אז אולי כדאי שנחסוך את מאמצי המחאה שלנו למגמות שמרחיבות את הפערים באמת. השר"פ אינו אחד מהם.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 5.5.2011

מדינת ישראל, כותב זאב שטרנהל, הופכת לנגד עינינו לאנכרוניזם, בעקבות אישור החקיקה "ההופכת אי-שוויון אתני לנורמה משפטית" ("ישראל כאנכרוניזם", "הארץ", 1.4). אבל מה באמת אומר "חוק ועדות הקבלה" על אפליה אתנית? הוא אומר כך: "ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית". (למאמר המלא בהארץ…)

הבלון החדש המכונה "נאום בר-אילן 2" יהיה, יש להניח, ריק כמו קודמו. נתניהו לא מסוגל אלא לנהל מדיניות בלימה. הוא יודע להגיב אבל לא ליזום. נאום בר-אילן 1 היה נאום בוקר טוב אליהו, וחלק ב' לא צפוי להיות שונה.

וכך ניגרר מיד עם ההכרזה החד-צדדית של הפלסטינים על עצמאות בספטמבר ישר אל תוך "הצונאמי המדיני" שמפניו מזהיר פרשננו לעינייני ביטחון, מר אהוד ברק. העולם יכיר במדינה הפלסטינית, והכיבוש הישראלי ביהודה ושומרון יהפוך בלתי אפשרי. אחר-כך יבואו הנידוי והסנקציות שיכריחו אותנו לצאת משם בסוף. אבל רק בסוף, אחרי שנפסיד בדרך את כל הנכסים המדיניים שיכולנו להרוויח.

אם במקום צוות תגובות אד-הוק היתה לנו הנהגה מדינית בירושלים היא היתה מזהה כאן הזדמנות לחלק את הארץ – אינטרס ישראלי מובהק – למרות הסרבנות הפלסטינית לשלום, ותוך כדי שיקום מעמדנו ושיפור עמדות מדיני. אם היתה לנו הנהגה היינו עכשיו מכינים מתקפה מדינית ולא בונקר להסתתר בו.

למשל, היינו מפשילים שרוולים ומבקשים להבטיח שאכן המדינה שתוכר כפלסטין תהיה בגבולות 1967, עם התיקונים הרצויים לנו באמצעות חילופי שטחים. שכן יש כוחות בצד הפלסטיני שמבקשים להשאיר את סוגיית הגבולות פתוחה, ורואים בהכרזה רק צעד אחד בדרך לחיסולה של ישראל. ישראל צריכה לדאוג שהגבולות יהיו מוכרים בינלאומית וסופיים, ובכך להבטיח את קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית בתוך הקו הירוק לדורות.

ישראל היתה יכולה, לו לקחה יוזמה, לפעול למען הסרת הדרישה שהפלסטינים מכנים "זכות השיבה" – על אף שאין זכות שיבה לפליטים בחוק הבינלאומי – מסדר היום הבינלאומי. דרישת השיבה היא עוד אלמנט בשיח הפלסטיני שחותר תחת עיקרון החלוקה ובעצם שואף לרוב פלסטיני משני צידי הגבול. בניגוד לתעמולה שסבבה סביב המסמכים הפלסטיניים שהודלפו באדיבות וויקיליקס, ההנהגה הפלסטינית לא וויתרה בשום שלב של המשא ומתן על הדרישה לשיבת הפליטים לתוך ישראל. היינו יכולים לנצל את ההזדמנות כדי לעקר את הדרישה הזאת מעוקצה. גם סידורי ביטחון בערבות בינלאומית היינו יכולים להשיג.

היינו יכולים לעשות את כל זה אם במקום תגובה פאבלובית נגד הצעד הפלסטיני היינו מתנים את הכרתנו בפלסטין שבדרך, ואת שיתוף הפעולה שלנו בהקמתה בפועל, בהבטחת האינטרסים הבסיסיים של ישראל.

אלא שבמקום כל זה ממשיך נתניהו, איש האתמול, לדבר על הכרה פלסטינית במדינה יהודית כתנאי לכל יציאה ישראלית מבונקר הסרבנות. כשלעצמה הדרישה מוצדקת, כשם שמוצדק לדרוש שישראל תכיר במדינה שתקום לצידה כמדינת הלאום הפלסטינית. פירוש הדבר שישראל לא תנסה ליצור שם רוב יהודי באמצעות התנחלות, כשם שפירוש הדרישה של נתניהו הוא שהפלסטינים יניחו לדרישת השיבה.

אבל נתניהו שנאם את נאום בר-אילן 1 באיחור של שני עשורים, עומד לנאום את נאום בר-אילן 2 באיחור של עשור. בדרישה שלו היה אולי איזה טעם בשלהי ימי אוסלו, כשעוד עמד על הפרק הסכם שלום. אבל עכשיו על הפרק חלוקה בלי שלום, והצגת תנאים להסכם שלום איננה רלוונטית. במצב הזה את מה שישראל רוצה היא צריכה לתבוע מהקהילה הבינלאומית, לא מהפלסטינים. עמדת נתניהו סופה להביא אותנו אל קו הכרזת העצמאות הפלסטינית עם צווחות צדקניות ובלי שום נכסים מדיניים.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 17.4.2011

הרצח של [ג'וליאנו] מר לא עורר מחאה או התקוממות או זעם קדוש. השמאל הישראלי, היודע בדיוק מה לעשות ברצח מידי יהודים, אינו יודע מה לעשות ברצח מידי פלסטינים. רצח של גיבור שלום בידי פלסטינים הוא רצח שאין לו מקום במפה הרגשית והערכית של השמאל. רצח של גיבור חירות בידי פלסטינים הוא אירוע מערער דוגמה ומערער פרדיגמה בעבור השמאל. הרצח של מר בידי פלסטינים הוא רצח שדינו הדחקה. (למאמר המלא בהארץ…)

מכל עבר גובר הנהי והבכי על מותה הקרוב של הדמוקרטיה הישראלית. אחדים כבר יושבים עליה שבעה ממש. אחרים, בואו נודה על האמת, שמחים לאידה. "חוק הנכבה" ו"חוק ועדות הקבלה" הם הוכחה סופית ומוחצת בעיניהם לכך שהציונות גלשה לגזענות, או שמא אפילו תמיד היתה כזאת, ורק הצליחה, עד עכשיו, להסתיר את מאווייה הכמוסים. עכשיו, אומרים לנו, יצא המרצע מן השק. עכשיו ישראל אוסרת על ערבים להתאבל על הנכבה, ונותנת גושפנקא חוקית להדרת ערבים מישובים יהודים. אפרטהייד בחוצות, לאור היום, בחסות המחוקק.

מעולם לא היה הפער בין יחסי הציבור של חוקים למציאות מגוחך כל כך. "חוק הנכבה" אינו מזכיר את הנכבה, לא כל שכן אינו אוסר להזכיר אותה. בכלל, החוק אינו אוסר. החוק מתיר לשר האוצר – מתיר, ולא מכריח – להפחית את תמיכת המדינה בגופים הפועלים כנגד ערכיה במפורש. למשל מגופים שמטיפים לגזענות, לטרור, או כנגד אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. וגם – הנה באה הנכבה – מגוף שיציין את "יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל". מדובר אם כן בחוק שמונה את הגזענות כעילה להפחתת תמיכה ציבורית, ומונה בצידה גם הניסיון להפוך את יום העצמאות ליום אבל. אני לא חושב שהיה צורך בסעיף הזה אודות יום העצמאות. עיקרו פרובוקציה. אבל זה לא אומר שהוא פוגע בדמוקרטיה. כדאי לזכור שמימון ציבורי הוא לא זכות חוקתית. ומה שהחוק עושה בתרועה גדולה, עושות כל הדמוקרטיות כמובן מאליו: הן לא מממנות מקופת הציבור אירגונים שמבקשים להתכחש לזכות ההגדרה העצמית שלהן. מותר להתאבל על הקמת המדינה אצלנו, אפילו לעשות זאת ביום העצמאות בראש חוצות, רק שהמדינה איננה מחוייבת לממן את זה.

מדינת ישראל לא רק דמוקרטית בהקשר הזה, היא מתירנית עד גבול חוסר שיקול הדעת. המדינה מעניקה מימון לחינוך איסלמיסטי שדוגל בחיסול הציונות, ולבתי ספר חרדיים שמתכחשים לה. לא רק מתירה. מממנת.

בנושא "חוק ועדות הקבלה," שאומרים עליו שהוא גושפנקא חוקית להדרת ערבים מישובים יהודיים (וחרדים מישובים חילוניים), הפער בין מה שאומרים לחוק הממשי גדול עוד יותר. לא רק שהחוק אינו נותן גושפנקא כזאת, אלא הוא הופך לאסורה את הפרקטיקה שהיתה נהוגה במקומות רבים. לא רק שאינו מתיר אפליה, הוא קובע במפורש כך: "ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית." זה לא מבטיח כמובן שסעיפים אחרים בחוק לא ינוצלו לרעה, אבל האיסור המפורש על אפליה ייתן בידי בתי המשפט כלי מובהק נגד מצב כזה.

ההכרזות הקולניות על כך שהחוקים החדשים הופכים את ישראל ללא דמוקרטיות היו מגוחכות ולא יותר לולא הנזק שהן עצמן גורמות. להצהרות של ישראלים שישראל היא אפרטהייד יש משקל עצום במסע הדה-לגיטימציה העולמי נגד זכותם של היהודים להגדרה עצמית. לא רק אנחנו אומרים שהציונות היא גזענות, אומרים יריבי ישראל, הנה, הישראלים עצמם אומרים שזה המצב. ואם אצלנו מכריזים, בניגוד לעובדות, שישראל חוקקה חוק שאוסר על פלסטינים להחזיק בנרטיב הלאומי שלהם, או שאוסר על ערבים לגור בישובים יהודים, הרי שהפיקציה המקומית הזאת הופכת לעובדה בינלאומית.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 5.4.20011

מכתב גלוי של עובדת סוציאלית לראש איגוד העובדים הסוציאליים

שעת לילה מאוחרת. שנתי נודדת , כמו ,בוודאי, של אלפים מחבריי, אנשי העבודה הסוציאלית המשויכים ומשלמים לאיגוד שאתה עומד בראשו. אתה מעביר עכשיו , קצת לפני עלות השחר, לראשי התאים באיגוד , את ההסדר הנפלא שאליו הגעת עם בנק יה'ב כדי שנכסה באמצעות הלוואות את ימי השביתה.מה לגבי קרן ההלוואות של ההסתדרות? איננו זכאים לפנות אליה?

אני באמצע שנות הארבעים לחיי, אמא לשלושה ילדים. אני באה מבית סוציאליסטי, שהסתדרות העובדים היוותה בו שם נרדף להגנה, סולידריות, בטחון ואחווה. עשיתי הסבה למקצוע העבודה הסוציאלית בגיל 30, ואני לא מצטערת על כך. אבל התעוקה המעכירה את התחושה שהמקצוע הזה חשוב מגיעה בכל 1 בחודש, עם תלוש המשכורת.

עד השביתה שכר היסוד שלי למשרה מלאה היה, 4,450 עם 17 שנות ותק בדרגה ח'. מה1 במאי, יום חג הפועלים, משכורתי תעלה ל- 5,300.ש'ח. באחוזים, זה אולי נשמע כמו הישג, בכותרת בעיתון, אבל עם זה לא הולכים לסופר, ומשלמים לגן הילדים…

לפשרה הירודה והמבזה שהגעת אליה , כבר הגעת לפני 10 ימים. מדוע נתת לכולנו להפסיד עוד 10 ימי משכורת בשל השביתה? האמנו שתחדש את המשא ומתן כפי שדרשנו על מנת להשיג יותר. לא עשית את זה.

לפני כשנה נסכת בנו תקווה אדירה. פתחת חזית מרשימה של פרופוגנדה נושאת אופי חברתי של צדק. מיסכת הכל, יצרת אפקט מבלבל של סודיות השמורה למבצעים צבאיים הירואיים. לבל ידלוף פרט, שמא תהרס תוכנית הגיבוש שלך ושל חברייך לשינוי משכורתו ומעמדו של העו'ס בחברה הישראלית.

שכרת את שירותיו של אחד המשרדים הטובים בארץ לייעוץ כלכלי, קיבלת דו'ח שמעולם לא הראית אותו לכולנו, אלה שמשלמים דמי חבר לאירגון שבראשו אתה עומד. מה הסתרת מאיתנו ולמה?
מו'מ על שכר הינו תהליך קשה וממושך, מורכב ודורש הרבה ידע ונחישות. אך בעיקר הוא דורש מחויבות עמוקה לשרת את האינטרסים של מי שנתן לך את קולו, האמין ברצונך ומחויבותך לשנות למענו. בגדת באמון הזה. השארת אותנו האקדמאים בעליי השכר העלוב ביותר במשק. אל תמכור לנו שזה היה מחויב המציאות, עובדים סביבנו פסיכולוגים רבים בשירות הציבורי שנלחמו והצליחו!

הלכת עם חברך עיני למהלך פוליטי מבריק (ומוצדק בעיני) לבלימת נזקיי ההפרטה. והצלחת. המאבק על העמותות המופרטות לא היה קשור למאבק על שכר העו'ס. הצמדתם אותו למאבק שלנו, ובכך גרעתם מאיתנו. התמקחתם עם האוצר על כספים לאנשים שאינם חבריי הסתדרות, ובכך הורדתם מכוחכם להלחם על משכורתינו הדלות. בפריימריס הבאים של העבודה או קדימה תרשום זאת לזכותך מן הסתם. אותנו, עובדיי המדינה, המשלמים מאות שקלים בשנה דמי חבר להסתדרות, הפקרת. 10,000 איש ויותר, אינם טועים, הפקרת אותנו ופגעת בעבודה הסוציאלית.
מי אתה איציק פרי? עו'ס בדימוס, ופוליטיקאי בעתיד? האם אתה נושא את עיניך למגדלי אקירוב והיית מוכן למכור אותנו בשביל זה?

אני ורבים מחבריי נשאר עובדים סוציאליים במגזר הציבורי, אבל את הסתדרות העובדים נעזוב. נחפש השלמות הכנסה כדי לחיות בכבוד. ואתה, פרוש לפוליטיקה והנח לנו לשקול צעדינו לבניית עתיד אירגוני טוב יותר.

הגר טאוב-אפיל
עובדת סוציאלית, בריאות הנפש, ירושלים.

(גילוי נאות: הכותבת היא אחות של בעל הבלוג)

מחקר חדש, של גוף אמריקאי נוצרי (לא אוונגליסטי), סקר את כל 1,700 המסמכים שהודלפו, דבר שעבדכם הנאמן, למרות רצונו, לא הצליח לעשות. ובכן, המסקנה מאותו מחקר היא הפוכה. לא רק שהפלסטינים לא הסכימו לשום ויתור בתחום [זכות השיבה], אלא שהם עבדו על כולם. מצג שווא של מתינות, שהלוואי שהייתה, אבל היא עדיין רחוקה. כך שכל אלה שהתקשו עם הפשרנות הפלסטינית, מה"גרדיאן" ועד גדעון לוי (שטען שהמסמכים מוכיחים שהפלסטינים "מוכרים את נשמתם לשטן"), מהחמאס ועד אל-ג'זירה – יכולים להירגע. הפלסטינים לא באמת ויתרו. (למאמר המלא ב NRG…)

למושג 'תג מחיר' יש היסטוריה מפותלת. הוא לא התחיל כשם כללי לוונדליזם של מתנחלים כלפי פלסטינים, הוא התחיל דווקא בחסות החוק. המושג צץ כתגובה מאוחרת לפינוי עזה, כשסמכותה של מועצת יש"ע נשברה.

המועצה נהגה בזמן הפינוי באופן ממלכתי. היא הובילה מחאה ציבורית סוערת בלא מעט תבונת-פוליטיקאים  ממולחת: עד הרגע הם טענו בתקשורת ובפני הממשלה שהשטח בוער והם לא יוכלו לרסן אותו, אבל מצד שני הם שלטו בו ביד רמה. וברגע האחרון כשהתברר שהממשלה לא נבהלת, הם מנעו בהצלחה עימות אלים. במקום אלימות הם הימרו על בכי.

מצד ההיגיון הפוליטי זה היה המהלך המתבקש: הרטוריקה הקיצונית שהציבה את ארץ ישראל מעל מדינת ישראל היתה חלולה זה שנים רבות. הרוב המכריע של המתנחלים לא היה מוכן למרוד במדינה בשם ההתנחלות.

אבל הפער הזה בין הרטוריקה לבין האמת יצר שבר עמוק. הצעירים לא הבינו איך ההורים שלהם, שלימדו אותם שההתנחלות היא תמצית היהדות והציונות, נסוגו בקול דממה דקה ובלי קרב. התכופפותה של מועצת יש"ע בפני הריבון נדמתה בעיניהם כפשיטת רגל ערכית. ה'קרב' בעמונה לא היה רק נגד המשטרה. הוא היה נגד מועצת יש"ע – "משת"פים!" הטיחו הצעירים במבוגרים – וסימל בעצם את סופה.

'תג מחיר', במקור, פירושו היה פחות או יותר 'ההפך מעזה'. במקום לבכות על כתפי החיילים המפנים צריך להתנגד. צריך להעביר לממשלה מסר שכל פינוי עתידי יהיה סיוט בשבילה. יהיה לו מחיר כבד. אורית סטרוק, פעילה משפטית בשירות ההתנחלות אמרה בעקבות עמונה שמעכשיו ידעו המתנחלים "לא לשתוק, ולגבות תג מחיר גבוה – מראשון המפקדים ועד אחרון השוטרים". זה היה באפריל 2006. סטרוק לא התכוונה למכות. היא התכוונה למשהו דומה יותר לשיטת דו"ח גולדסטון. גדוד של עורכי דין, היא הסבירה, יגיש תביעות נגד השוטרים ונגד שולחיהם.

אבל המושג דבק גם בגביית מחיר אלים מכוחות צה"ל והמשטרה. זה לא מפתיע, מפני שהביטוי נולד מחובר בטבור לעמונה, לזריקת בלוקים על שוטרים וחיילים. מכוונתה המקורית של סטרוק, להשתמש בחוק נגד פינוי ישובים, 'תג מחיר' הפך להיתר גורף לכל אלימות שיכולה להפוך פינוי בתים ויישובים לסיוט עבור מקבלי ההחלטות. וזה כולל לא רק התקפות על צה"ל, אלא אלימות כלפי פלסטינים וכנגד רכושם.

מעוצת יש"ע מעולם לא התכוונה לזה. רוב הרבנים גם הם סלדו מן התופעה. עשבים שוטים, נוער גבעות פרוע, שוליים, הם אמרו. לנו ולעצמם. אבל הסלידה של ההנהגה המסורתית מהפראות אינה מנקה אותה מאחריות. שנים על שנים הם לימדו שההתיישבות היא צו אלוהי, שחוק המדינה קטן עליה, שסמכות הממשלה אינה חלה עליה. ההתנחלות, לימד הרב צבי יהודה הכהן קוק היא "פוליטיקה של מעלה" וכל "פוליטיקה של מטה" צריכה להתכופף בפניה.

מורי הדור לא התכוונו למרד מלא במלכות. אבל הם לימדו זילות החוק, והם הציבו את ההתנחלות מעל הממשלה. פעם אחרי פעם הם ראו שלמלים כאלה יש תוצאות וסירבו לקחת אחריות. נדמה להם שלהגיד שאמרנו אבל לא לגמרי התכוונו, זה מספיק. אבל זה לא מספיק. כי נוער הגבעות הוא לא עשב שוטה. הוא גדל בערוגה שהנהגת המתנחלים השקתה שנים רבות.

המאמר פורסם  בידיעות אחרונות ב 21.3.2011