אורחים בבלוג – אלכס יעקובסון

לחקור בלי מחול שדים

מאת אלכסנדר יעקובסון

את הסיפור הבא שמעתי מאדם שעבד פעם עם מי שלאחר שנים הפך לפוליטיקאי ונחשד בשחיתות. כשהחלה חקירת הפוליטיקאי, גבתה המשטרה עדות גם מאיש זה, תוך ניסיון לבדוק אם אין כתמים בעברו הרחוק של אותו פוליטיקאי. פגישתו עם חוקרי המשטרה לא העלתה דבר. אולם יומיים לאחר שפגישה זו נקבעה, ובטרם יצאה אל הפועל, צלצל הטלפון בביתו. כתב "מעריב" היה על הקו: "שמעתי שאתה הולך למסור עדות נגד X. אתה רוצה לספר לי על כך?"

אני נזכר בסיפור זה כל פעם שנשמעת הטענה כי המקור העיקרי להדלפות השערורייתיות המלוות בשנים האחרונות חקירות של אנשי ציבור הוא החשודים עצמם העוסקים ב"ספינים". לעתים זה בודאי נכון.  אולם רק מי שנחוש לעצום את עיניו יכול להימנע מהמסקנה העגומה שבמקרים רבים אנשי החוק הם האלה המפרים את החוק, את האתיקה המקצועית  ואת זכויות האדם. כאשר ביום שבו רוה"ם אולמרט נמצא בבייג'ינג  בביקור ממלכתי מתפרסמות בארץ כותרות ענק המבשרות מפי "גורמי חקירה" על פתיחתה הקרובה של חקירה נוספת נגדו, הדעת נותנת שאלה אינם ספינים של אולמרט (שאכן יודע דבר או שנים על ספינים), אלא זוהי אכן הדלפה של גורמי חקירה, בעיתוי שנועד להיות פוגעני במיוחד. 

כעת שוב עבד, כך נראה, חוש העיתוי של המשטרה שעות נוספות. ביום שבו החליט היועץ המשפטי לסגור את תיק פרשת הבית ברחוב כרמיה, פורסמה הודעת המשטרה על ההמלצה להעמיד את אולמרט לדין בעניין המינויים הפוליטיים.  "צריך להאמין בנסים כדי להאמין [ששתי החלטות אלה] התפרסמו רק במקרה באותו יום" – כתב הפרשן המשפטי של "הארץ" זאב סגל ("לא שוחד ולא יער", 21.7.2009). "הודעת המשטרה נראית כהתעמרות באולמרט שלא ייהנה, ולו לזמן קצר, מסגירת התיק בפרשה שהסעירה את המדינה". פרשה זו נחקרה (והודלפה) במשך שלוש שנים, והסתיימה בלא כלום. אם צודק הפרשן המשפטי– שאינו חשוד ביחס שלילי לשלטון החוק – בהשערתו לגבי מניעי המשטרה בעניין זה, מדובר בניצול לרעה מכוער של כוח שלטוני. תפקיד המשטרה לחקור, ולא להתעמר. אם היא פועלת ממניעים כאלה בהדלפות ובפרסומים, הדבר מערער את אמון הציבור ביושרתה המקצועית בניהול החקירה עצמה.

נכון – בעולם של תקשורת חופשית מודרנית אי-אפשר למנוע הדלפות כליל, וגם לא תמיד רצוי למנוע אותן. בפרשת ווטרגייט עשה "גרון עמוק" שירות  גדול לדמוקרטיה האמריקנית, משום שהדלפותיו מנעו את השתקת החקירה. אולם כאשר החקירה מתנהלת במלוא עוצמתה, וגורמי החקירה מנסים לשבור את החשוד באמצעות הדלפות פוגעניות, והדבר גם נמשך שנים – מתעוררת בעיה חמורה של כבוד האדם ושל זכויות האזרח. זה המקום להזכיר כי גם לחשוד בעבירות שחיתות, כמו בכל עבירה חמורה אחרת,  יש זכויות אדם – גם אם החשוד הוא פוליטיקאי בכיר  (פופולארי או לא).  כאן אין אפילו צורך בטיעון הרגיל של "מדרון חלקלק". הטיעון הוא של "קל וחומר": אם זכויות האדם של פוליטיקאים בכירים הופכות למרמס כשהם תחת חקירה, איזה סיכוי יש לאדם רגיל, שאין לו סוללה של עורכי דין ויועצי תדמית?

אכן, המאבק בשחיתות חשוב, וחייבים לתת כוח וגיבוי למשטרה כדי לנהלו. אבל גם המאבק בטרור חשוב, ומוכרחים לתת כוח וגיבוי לשב"כ כדי למנוע אסונות ולהגן על חיי אדם. ואף-על-לפי-כן, כל אדם המאמין בשלטון החוק מודע לכך שכוח זה עלול גם להיות מנוצל לרעה, וכאשר הרושם הוא שזה מה שקורה, חסידי שלטון החוק אינם מהססים למחות. ואילו יחסם של רבים מהם לחקירות השחיתות של המשטה דומה לעתים ליחס שהיה נהוג כאן, כך מספרים, כלפי פעולות שרותי הביטחון בשנות החמישים: דממה וחרדת-קודש. זהו שירות רע לשלטון החוק ולזכויות האדם בישראל.

המשטרה הבריטית יכלה לחקור בצורה עניינית ומקצועית את טוני בלייר כראש הממשלה, תוך כיבוד זכות הציבור לדעת והתחשבות באילוצי התקשורת המודרנית, אבל בלי מחול השדים המופקר הנהוג אצלנו בחקירות בעלות פרופיל ציבורי גבוה. התקשורת  הבריטית אינה פחות חופשית וחודרנית מזו הישראלית. ההבדל הוא בהתנהלות המשטרה.

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=397
  • תגובות ב-RSS

8 תגובות לפוסט ”אורחים בבלוג – אלכס יעקובסון“

  1. מאת ברק:

    מחול שדים ? הכוונה למחול השדים נגד המשטרה והפרקליטות ?

    הרי גם אם הכל נכון – ובאמת יש הדלפות רבות מצד הפקידים הללו – וגם אם נניח שזה פלילי (מה שמאד בספק) – הרי זה שולי ופעוט ערך לעומת הסוגייה האמיתית – עצם העברות שביצעו הפוליטיקאים.
    זה הספין.

    אם היה דיון אמיתי ורציני, בעל-תוכן ומהות, בנושאי העבירות של הפוליטירקאים, אכן היה מקום שולי, צדדי הרבה יותר, לדבר גם על סוגיית הדלפות מחקירה. אבל, כאשר סוגיית ההדלפות היא במקום (!) דיון על עבירות הפוליטיקאים, אז אנחנו בבעיה.

    אל תאמינו לספינים.
    הדיון והחשדות כנגד אולמרט הם חשובים ורצינים הרבה יותר, הרבה הרבה יותר, מאשר דיון וחשדות כנגד שוטר עמל-יום על שסיפר משהו לעיתונאי.

  2. מאת ברק:

    בואו נדבר שניה על הדלפות כנגד אנשי ציבור. כאילו, לשם שינוי, פעם אחת נדון בעניין ברצינות.

    מצד אחד ישנה חשיבות ציבורית רבה ועצומה – בעד ההדלפות. יש ערך ציבורי ודמוקרטי, מן המעלה הראשונה, בכך שהציבור יידע על כל פרטי הפרשות הללו (הדבר נכון שבעתיים אם אתה מתנגד ל"כנופיית שלטון-החוק" – אם אתה חושב שהעניינים הללו מקומם להכרעה בידי הציבור (ולא בבית-המשפט), אזי חייב אתה לדרוש, יותר מכל אחד אחר, שהציבור יקבל כל שביב של מידע בעניין התנהגות הלא-ראויה של אנשי ציבור). ישנה חובה דמוקרטית, ציבורית ומוסרית להדליף, וכמה שיותר.

    ומהצד השני ? מה הטיעון כנגד הדלפות ?
    הרי אין כאן בעיה של פגיעה בפרטיות (בוודאי שלאנשי-ציבור אין כזאת זכות ל"פרטיות" על מעלליהם). הטיעון היחיד כנגד ההדלפות הוא החשש מהפגיעה בהצלחת החקירה הפלילית !! זה הטיעון היחיד.

    הבעיה היא שכל מומחי הספין הטוענים כנגד ההדלפות, לא עושים זאת על מנת להבטיח את הצלחת החקירה הפלילית. להיפך, הם עושים זאת על מנת להכשיל אותה !

    ודוק, בדר"כ, כאשר חוקר או פרקליט מדליף מידע לעיתונאי, הוא עושה זאת כאשר המידע שנמסר לא פוגע בחקירה (פרטים מוכמנים לא מודלפים. או בדוגמה של יעקובסון – המידע דלף אחרי שהחבר נחקר, ולא לפני). שוטרים ופרקליטים לא רוצים לחבל לעצמם.
    בנוסף, פעמים רבות המידע שנמסר מודלף בכוונה דווקא לקדם את החקירה הפלילית (המעקב אחר דודו טופז כדוגמה אחרונה).
    הטענה שהדלפות פוגעות בחקירה היא טענה חלשה מאד.
    גם החומרה של ההדלפה הוא פעוט, לרוב עבירה משמעתית בלבד.

    לסיכום: כמעט כל מתנגדי ההדלפות, לא עושים זאת על מנת לייעל את עבודת המשטרה והפרקליטות. הם עושים שימוש מעוות וציני בטיעון ההדלפות על מנת לחבל בעבודתם.

  3. מאת גדי טאוב:

    ותודה מקרב לב למגיהים המתנדבים, תמר, שיר ועוד כמה וכמה. תיקנתי, אני מקווה, את כל שגיאות ההגהה.

  4. מאת ד:

    ברק, אתה רציני??

    דבר ראשון – תעשה הפרדה בין החשדות המועלים כלפי חשוד, לבין פעילות המשטרה נגדו.
    צריך לחקור את החשדות, אבל אסור להפר את החוק בזמן החקירה.
    הרי מה אתה בעצם אומר – יש חוק איך המשטרה צריכה לחקור חשודים, וזה חוק חשוב, אבל זה לא צריך לחול על המשטרה בזמן שהיא חוקרת חשודים. אז מתי כן??

    הטיעון נגד הדלפות המשטרה הוא ברור – אתה פוגע בשמו הטוב של אדם זכאי (כי עושה רושם ששכחת שבמדינת ישראל הוא *זכאי* עד שתוכיח אחרת בבית משפט).

    למה בדיוק יש ערך מהמעלה הראשונה שהציבור יידע את כל פרטי הפרשה? מעבר לזמן המסך של המשטרה, מה עוד יוצא מזה?
    ובכלל, אתה *באמת* חושב שאתה יודע את כל פרטי הפרשה?
    קח לדוגמה את פרשת קצב שנכתבו עליה נהרות של מילים- מה את באמת *יודע* על חומר החקירה?
    ממתי ההכרעה בתיק פלילי נתונה בידי הציבור? למה שלא ייערך המשפט ועל בסיס תוצאותיו יחווה הציבור דעה בבחירות הבאות?

    שורה תחתונה – העובדה שהחשדות חמורים ורציניים אינה תירוץ למשטרה להפר את זכויותיו של הנחקר.

    ודרך אגב – החשדות *אינם* חמורים (במקרים של אולמרט), הוא אולי עבר על החוק, וראוי לעונש, ולא ראוי לחזור לחיים הציבוריים – אבל הוא לא פגע, לא רצח, לא אנס. ובמקרים חמורים כאלה המשטרה לא טורחת לעדכן את הציבור בכל פרטי החקירה.

  5. מאת יוסי האחר:

    ככול מי שמוכן לפקוח את עיניו גם אני שותף לרושם כי ישנה הטיה ברורה במערכת אכיפת החוק כנגד כל מי שמוגדר מבחינה פוליטית על ידי שומרי הסף של העולם הנאור כסכנה "לדמוקרטיה". על כן מן הצד האחד אני נוטה לראות בתופעת ההדלפות כלי נוסף לניגוח אויבי המערכת.
    מהצד השני, כנראה שיש פה גם מן החולי המערכתי הכולל עליו מדבר פרופ' יעקבסון. ולראיה, המנהג הבזוי ומעורר הבחילה שהשתרש לאחרונה במשטרת ישראל למסור הקלטות סתר והקלטות חקירה של עבריינים שונים, שאינם אנשי ציבור, למהדורות החדשות.
    ואמנם נדמה כי משטרת ישראל ומערכת אכיפת החוק כולה מוכה באובססית חשיפה שלא לומר קנאת פין בגיבורי תוכניות ריאלטי. אחרת איך נסביר את מצעד השוטרים והפרקליטים שמפטפטים את עצמם לדעת בתוכניות האקטואליה – החל ממפקדי תחנות עילגים שמתבזים באולפני החדשות בכל פעם שצריך למרוח דקות שידור על מקרה רצח בתוך המשפחה שאין מה לומר עליו ועד לראשי התביעה שאינם מסוגלים לסכור את פיהם ומסתבכים בראיונות מיותרים על חקירות אנשי ציבור.

  6. מאת ברק:

    ל-ד'. כן אני רציני.
    תשובות:
    1. אין חוק נגד הדלפות. פשוט אין. זו בסך הכל עבירה משמעתית (כמו לאחר לעבודה, לא להישמע להוראות הבוס…). כאשר מישהו מדליף הוא לא עובד על החוק אלא על המשמעת במקום העבודה.
    גם אם היה חוק – ואין – חשוב לזכור את ההבדל התהומי בין שתי העבירות כביכול: האחת חמורה והשניה פעוטה. האחת בוצעה ע"י נבחר ציבור והשניה על ידי פקיד ציבור.
    הבחירה במה לעסוק או את מה לבקר, היא בחירה ערכית. נראה לי שחשוב הרבה יותר לבקר את חשדות נבחרי-הציבור עצמן. הבחירה לבקר דווקא את ההדלפות, לדעתי – מדיפה ריח רע וראויה לגנאי.

    2. בהדלפה אין שום פגיעה בשמו הטוב של אדם. ראשית כי זאת אמת ושנית כי מדובר ממילא באיש-ציבור.

    3. הרעיון שאיש-ציבור "זכאי" בפלילים עד להרשעתו, לא אומר שאסור לפרסם מאומה בגנותו, עד להרשעה. בכלל לא. כל מה שהרעיון הקלאסי הזה אומר זה, שעונש פיסי (כוחני), כמו מלקות או מאסר, לא ניתן להשית עליו אלא עד אשר יורשע.
    תפקידה של העיתונות הוא בוודאי ובוודאי לחשוף, לדווח ולפרסם – לפני הרשעה. במקרים רבים החשיפה של העיתונות (בזכות ההדלפה) היא זו אשר מובילה לחקירה ולבסוף להרשעה הפלילית.

    4. בודאי שההכרעה על גורלם של הפוליטיקאים הוא בידי הציבור. זאת המשמעות של הדמוקרטיה.
    בנוסף, רוב המעידות של הפליטיקאים והתנהגותם הבלתי-ראויה, הן בכלל לא עבירות פליליות, אך עדיין יש להן חשיבות ציבורית רבה. הרבה חקירות פליליות מופסקות בשלב מסויים, כי מתברר כי העבירה אינה פלילית (רק משמעתית, או רק מוסרית) או כי סיכויי ההרשעה אינם וודאיים (במשפט פלילי נדרשת וודאות של 99%). למרות כל זאת, עדיין לציבור יש זכות (וחובה ?) לדעת את פרטי הפרשיות כאשר הוא עושה את בחירתו.

    5. גם בנקודה האחרונה טעית. בוודאי שהמשטרה מדליפה גם בעבירות חמורות, כמו אונס (קצב) או אלימות (טופז). היא מדליפה כל אימת שיש עניין לציבור.

    אני חוזר על הצעתי, לחזור ולעסוק בעניינים החשובים באמת, במקום להתעסק בהסחות-דעת וזוטות כמו מי הדליף מה.

  7. מאת אוהד נ:

    ברק
    יש מקום לבקר את עוולות מוסדותינו כמו גם את עוולות נבחרינו. זה לא בא אחד על חשבון השני ואין פה בחירה ערכית. הרי זה בדיוק מה שיעקובסון אומר. ניתן לחקור וגם להקפיד לא להדליף. לפחות לא בתדירות ובהיקף הקיים. המצב שנוצר נותן למשטרה כוח להפיל נבחרי ציבור עוד לפני שבכלל הסתיימה החקירה לבטח שלפני המשפט אם כלל מתרחש.

    מוזרה ההתכחשות שלך לכך שהמצב הנוכחי – עם ההדלפות והספינים – אינו תקין.

  8. מאת יניב:

    לא ברור לי מה היא הדרך שבה ניתן לפתור את הבעיה הזו. אפשר כמובן להפנות מבט לדמוקרטיות אחרות ולצקצק בלשון אבל גם במקומות אחרים הבעיה קיימת. שוטרים בכירים נזקקים לפרסום חיובי בעתון כדי להתקדם לעמדה יותר בכירה. לשם כך הם מדליפים. העתונאים משתתפים במשחק הזה גם כן מסבות ברורות, וכל מי שיעז לנסות ברצינות לייבש את מקורות המידע שלהם יהפוך לעוכר שלטון החוק (ראה למשל מקרה ליאורה גלט-ברקוביץ שם הפכו את רובינשטיין, שזעם ובצדק, למגינם של מושחתים).

    הדבר היחיד שניתן לעשות הוא להתייחס בזלזול להמלצות של עתונאים על קציני משטרה ופרקליטים. אולי גם ניתן לפתוח בלוג שיעסוק ב"המלצות" כאלו ובקשר שלהם למידע שהעיתונאי סיפק בעבר לקוראיו.