אורחים בבלוג: אלכס יעקובסון על חוק הנכבה

מאת אלכסנדר  יעקובסון (בלעדי)

לרגע אפשר היה לחשוב שחופש הביטוי בישראל בסכנה. בזו אחר זו באו הצעות חוק דרקוניות הזויות – עונש מאסר על שלילת המדינה היהודית הדמוקרטית (רעיון גאוני של זבולון אורלב), עונש מאסר על ציון הנכבה ביום העצמאות (מטעם "ישראל ביתנו").  בהמשך הבטיחי לנו את שלילת האזרחות ממי שלא יישבע אמונים למדינה יהודית, דמוקרטית וציונית (מצע "ישראל ביתנו"). מובן שכל היוזמות האלה יסתיימו בכישלון מחפיר, כראוי להן ולבעליהן.

עניין השבועה כבר נדחה על-ידי הממשלה. גם האיסור הפלילי על ציון הנכבה הולך להיגנז בעקבות ערעור של שרי העבודה ושל מרידור ובגין. אם מקווה  ח"כ זבולון אורלב ברצינות להכניס אנשים לכלא על כפירה אידיאולוגית בציונות  (וגם בדמוקרטיה, למרבה הגיחוך – מתוקף הסעיף הזה הוא מאיים בעונש מאסר על עצמו) – טעות חמורה בידיו. מסתבר שאין הוא יודע איפה הוא חי – ויש לו פחות הצדקה לכך מאשר לחברי "ישראל ביתנו". ישעיהו ליבוביץ ניבא, כידוע, כי הכיבוש יהרוס את הדמוקרטיה ואת כל חירויות האזרח בישראל, ויהפוך את המדינה כולה (ולא רק את השטחים) לבית-סוהר אחד גדול. מאז שנאמרו דברים אלה, שיכלו להישמע  הגיוניים בשעתם, הפכה ישראל בתוך הקו הירוק לדמוקרטיה ליברלית הרבה יותר, וחופש הביטוי בארץ, שהיה רחב גם אז, התרחב מאוד. כל מי שמכיר את החברה הישראלית ואת המערכת הפוליטית והמשפטית בארץ יודע מה תהיה השורה האחרונה של סיפור מקומם זה –  כאן לא יהיו אסירים אידיאולוגיים. 

מאחר שאיש לא ימנע מאזרחים ערבים הרוצים בכך לציין את יום הנכבה, מה שנותר הוא לעצב את אופיו של יום זה. כאן יש לי הצעה – להקריא בכל אירוע הקשור באזכור הנכבה את נאום הבכורה של חבר הכנסת הערבי הקומוניסט תופיק טובי בכנסת הראשונה,  ב-9 במרס 1949. זהו אזכור מוקדם מאוד של האסון שפקד את העם הפלסטיני ב-1947 – 1948. תופיק טובי לא רק עומד על גודל האסון, אלא גם מביע דעה ברורה על זהות האחראים לו:
 
"הקמת מדינת ישראל ועמידתה בפני מזימות והתערבות אימפריאליסטית נתאפשרה על-ידי ההתנגדות של המוני העם בישראל ומלחמתם לעצמאות ולחופש, וכתוצאה מהתמיכה הכול-צדדית, שהכוחות הלוחמים האלה קיבלו מן הכוחות הדמוקרטיים בעולם, ובראשם ברית המועצות וארצות הדמוקרטיה העממית… ניסיונותיו של האימפריאליזם להכשיל את החלטות האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 בדבר הקמתן של שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל, יהודית וערבית, וההתקפה הצבאית של האימפריאליזם באמצעות סוכניו, השליטים הערבים הריאקציוניים – במטרה למנוע את הקמתה של מדינת ישראל –  כל זה היה בעת ובעונה אחת מכוון גם נגד האינטרסים של העמים הערביים בארץ ישראל ובארצות הערביות,  נגד הקמתה של מדינה עצמאית ודמוקרטית בידי העם הערבי בארץ ישראל…    … בהתנגדותם למלחמת התוקפנות נגד ישראל, במלחמתם להקמת מדינה ערבית עצמאית ודמוקרטית לצדה של ישראל, היו הכוחות הערבים הדמוקרטיים נתונים לדיכוי ולטרור מצד הריאקציה הערבית. ואם האימפריאליזם הצליח באופן זמני לשלול מההמונים הערבים בארץ ישראל  את חירותם ועצמאותם, וגם אם הצליח להביא לעם הערבי אסון שרק לעתים נדירות יודעת ההיסטוריה כמוהו, הרי בכל זאת לא הצליח האימפריאליזם להרוס את מדינת ישראל, וזהו ניצחון לכל כוחות החופש והדמוקרטיה במזרח התיכון".

השימוש במונח "ארץ ישראל", והגדרת העם הפלסטיני כעם הערבי בארץ ישראל, יכולים לעורר הרמת גבה. מ"דברי הכנסת" לא ברור אם דבריו של תופיק טובי נאמרו במקור בערבית ותורגמו – ואז יש כמובן להניח שהוא דיבר על פלסטין – או שהם נאמרו בעברית (שפה שהייתה שגורה היטב בפיו), ואז פירוש הדבר שחבר הכנסת הקומוניסטי הממושמע אימץ את האופן שבו חבריו היהודים דיברו באותן שנים על  הארץ ועל ערביי הארץ. מכל מקום, מבחינה מהותית אין זה משנה – הערבים בארץ מוגדרים כעם ולעם זה זכות להגדרה עצמית ולמדינה משלו, לצדה של ישראל שהיא מדינה יהודית, כלמור מדינה המעניקה עצמאות לעם היהודי. זו הייתה  אז  – בעקבות התמיכה של בריה"ם בתוכנית החלוקה –  עמדתה של המפלגה הקומוניסטית, על חבריה היהודים והערבים:  תמיכה בחלוקה, תמיכה בשתי מדינות לשני עמים, תמיכה במדינה היהודית ובמדינה הערבית לצדה, ומכאן – גינוי חריף של מלחמת התוקפנות של מדינות ערבי נגד ישראל. לגינוי חריף לא פחות  זכתה ההנהגה הפלסטינית בראשותו של המופתי (הפשיסט, כפי שטרחו הקומוניסטים להדגיש) ששללה את החלוקה ויצאה, באמצעות הכוחות החמושים שלה, למלחמת-חורמה  נגד הישוב היהודי, חודשים לפני הפלישה של צבאות ערב לארץ. על הנהגת מדינות ערב ועל ההנהגה הפלסטינית מטיל תופיק טובי בנאום זה באופן חד-משמעי, בהתאם לעמדת מפלגתו, את האחריות למלחמה ולאסון שמלחמה זו הביאה על העם הערבי בארץ – העם הפלסטיני.

תהיה זו טעות לבטל את דבריו אלה של תופיק טובי מתוך הנחה כי באותם ימים, ימי הממשל הצבאי, לא היה חבר כנסת ערבי חופשי לומר אלא את מה שהשלטון הישראלי רצה לשמוע. נאום זה עצמו, כמו נאומים אחרים של חברי מפלגתו, כוללים ביקורת קשה על ממשלת בן-גוריון בשאלות חשובות ורגישות, כמו  מדיניות  החוץ שלה ויחסה לאוכלוסייה הערבית במדינה. תופיק טובי תובע בתוקף לבטל את הממשל הצבאי  ותומך בזכות השיבה של הפליטים (אלה "שוחרי השלום", כדבריו– להבדיל מהפשיסטים תומכי המופתי). האמירה לפיה ההנהגה הערבית שדחתה את החלוקה ויזמה את המלחמה היא האחראית לאסונו של העם הפלסטיני לא נבעה מהצורך להחניף לשלטון הישראלי – היא התחייבה מהתמיכה בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים.

בדבריו של תופיק טובי יש כמה אמיתות חשובות אותן נהוג היום להשכיח ולהכחיש במסגרת השיח המקובל המתנהל בציבור הערבי בנושא אירועי 47 – 48. שיח זה בנוי כל-כולו על כך שאין שואלים מה היו מעשי הצד הערבי באותה מלחמה ומה היו מטרותיו המוצהרות.  ברור שיש בדבריו של טובי  גם  היבט תעמולתי-מניפולטיבי.  הטענה לפיה רק הריאקציה הערבית, משרתת האימפריאליזם, היא שדחתה את תוכנית החלוקה וניסתה להרוס את מדינת ישראל, ואילו  עמי ערב, ובראשם העם הפלסטיני, לא היו שותפים לכך, איננה אלא מיתוס קומוניסטי. האמת היא שדחיית החלוקה והמלחמה  שמטרתה הגלויה הייתה לא רק לחסל את המדינה היהודית אלא גם להחריב את הישוב היהודי בארץ ("טבח שלא היה כמוהו מאז המונגולים", כפי שהבטיח מזכ"ל הליגה הערבית) נהנו מתמיכה רבת-עוצמה של דעת הקהל הערבית בארץ ובארצות השכנות, ואילו הקומוניסטים שהתנגדו לכך באומץ היו מיעוט זעיר (שאכן נרדף על צווארו). חלק מהמנהיגים הריאקציוניים של מדינות ערב יצאו למלחמה רק לאחר היסוסים קשים, בלחצה של דעת הקהל הלאומנית. 

אולם לאחר שעמיתינו הפוסט-מודרניסטים הסבירו לנו שכל נרטיב היסטורי גדול איננו אלא מיתוס, ניתן למצוא צד זכות גם להיבט המיתולוגי בדבריו של תופיק טובי. על כל פנים ברור שמיתוס זה עדיף, כבסיס לזיכרון הקולקטיבי של הציבור הערבי בישראל (בהנחה שהמטרה היא שילובו של ציבור זה במדינה על בסיס שוויון אזרחי), מהמיתוס הלאומני הצדקני שמטפחת ההנהגה הנוכחית של ציבור זה.  אילו היה ח"כ ברכה מחד'ש  מאמץ, בדברו על אירועי מלחמת העצמאות הישראלית,  גרסה מעודכנת של הנרטיב של תופיק טובי – במקום גרסה מרוככת-במקצת של הנרטיב של המופתי, כמקובל היום – הוא היה עושה שירות טוב לחברה הערבית בישראל ולחברה הישראלית כולה.

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=358
  • תגובות ב-RSS

15 תגובות לפוסט ”אורחים בבלוג: אלכס יעקובסון על חוק הנכבה“

  1. מאת ורד:

    הבנתי לאיזה כיוון הכותב טוען שהיה רצוי לכוון את ה"מיתוס" ההיסטורי שסובב סביב יום הנכבה, אבל, קשה לי לקבל את הרעיון או להתייחס אליו כשאני לא מאמינה שיש לנו יכולת "לעצב" את הנרטיב או התפיסה הלאומית או המיתוסים ההיסטוריים של הציבור הפלשתיני – גם אם נתרום טקסט שלדעתנו ראוי לקריאה. [ונתעלם לרגע מהאלמנטים האנכרוניסטיים שבטקסט עצמו לרבות אזכור ברה"מ כשלטון דמוקרטי].

    מכל מקום, לדעתי נסיון לכפות (סליחה- "לעצב" )נרטיב לאומי של לאום אחר – לא פחות פולשני וחסר תוחלת מהצעת חוק הנכבה.

  2. מאת אלי:

    הייתי שמח להצטרף לתחושה האופטימית של כותב המאמר בנוגע לחוזקה של הדמוקרטיה הישראלית וחופש הביטוי בה, אך להערכתי הכוחות הלא-דמוקרטים בחברה הישראלית הם חזקים ואיתנים וכוחם רק גובר. אין זה מקרה שהההצעות האנטי דמוקרטיות האחרונות זכו לתמיכה של מרבית חברי הכנסת של הימין, ולמעשה של כמחצית הציבור.

    גם לאחר כשלון ההצעות האחרונות עדיין נשאר בספר החוקים של ישראל חוק השולל את חופש ההיבחרות של אזרחיה על רקע אידאולוגי מובהק. מי שמבקש להקים מפלגה שמצעה יכלול למשל הצעה לאמץ את העקרונות של שיטת הממשל האמריקנית ולהקים מדינת כל אזרחיה, ייפסל למרוץ לכנסת מכיוון שמצעו נוגד את עקרון המדינה היהודית-דמוקרטית. הסעיף הזה בחוק הישראלי מזכיר את איראן בה רק מפלגות המאמצות את עיקרון המהפכה המוסלמית יכולים לרוץ לבחירות.

  3. מאת יניב:

    תופיק טובי אמנם לא חשש מבן גוריון, אולם דבריו אינם משקפים אלא את הקו הרשמי של מוסקבה נכון לאותו הזמן. מן המפורסמות היא שעמדותיה של המפלגה הקומוניסטית בישראל (כמו גם במדינות אחרות) השתנו מעת לעת בהתאם לאינטרס הסובייטי. יואב גלבר מתייחס לכך בספרו "קוממיות ונכבה". קצת תמוה שיעקובסון (עולה מברה"מ ??) מציע לערביי ישראלי קו סובייטי רשמי בתור מיתוס. מדוע שלא יאמצו את האמת? גם זה מיתוס…

  4. מאת אלכס יעקובסון:

    תשובה לאלי –
    מה פירוש " מי שמבקש להקים מפלגה שמצעה יכלול למשל הצעה… להקים מדינת כל אזרחיה, ייפסל למרוץ לכנסת מכיוון שמצעו נוגד את עקרון המדינה היהודית-דמוקרטית"?
    הרי זאת לא שאלה היפותטית – המפלגות הערביות המיוצגות בכנסת שוללות בתוקף את הגדרת ישראל כמדינה יהודית, ומפלגת בל"ד גם משתמשת, לצורך שלילת המדינה היהודית, בסיסמה של "מדינת כל אזרחיה" (למרות שלמעשה זוהי מפלגה לאומנית רדיקלית, מעין סניף ישראלי של מפלגת הבעת')- ואף על פי כן, ולמרות לשון החוק, המפלגות האלה יושבות לבטח בכנסת, וכל הנסיונות לפסול אותן (רק את חלקן) הוכשלו על-ידי בית המשפט העליון. שערי הפרשנות המשפטית לא ננעלו.
    אני מסתייג מהחוק המאפשר פסילה על-פי נוסחה אידאולוגית (למרות שהוא רחוק מלהיות חוק "איראני"), אבל זוהי אות מתה. הרי גם פסיקת בית המשפט העליון היא חלק מהשיטה, ואיש לא ניסה ברצינות לעקוף את הפסיקה בעניין זה. לפי הערכתי, הפוליטיקאים המצביעים בעד הפסילה – לפחות חלקם – יודעים היטב שבית המשפט יבטל את החלטתם ואין להם בעיה עם זה – הצבעתם היא יותר הפגנה מנסיון אמיתי לפסול.
    על כל פנים התוצאה הסופית, מבחינת היקף חופש הביטו בישראל, היא שיושבים בכנסת אנשים שהם לא רק אויבים אידאולוגיים מוצהרים של המשטר (גם על-פי הגדרה מינימליסטית לפיה המדינה היהודית היא רק צורת המשטר, ושלילתה אינה שלילת המדינה עצמה), אלא גם תומכים גלויים באירגונים המנהלים מאבק מזוין נגד המדינה. לשם השואה: בספרד הדמוקרטית הוציאו מחוץ לחוק מפלגה לאומנית באסקית באשמה שהיא תומכת בטרור הבאסקי – כאשר למעשה מנהיגיה רק סרבו לגנות את הטרוריסטים, ומעולם לא הסיתו לשום פעולה אלימה. במדינת ישראל מותר לשבח את נסראללה בזמן שהטילים שלו נופלים על חיפה. זה אומנם מקומם וזה לא תורם לשיפור היחסים בין הרוב והמיעוט (הפתעה, הפתעה), אבל זה לא רע בכל קנה מידה של חופש ביטוי.

    ליניב –
    אכן הקומיניסטים בארץ אימצו אז את העמדה הסובייטית, כפי שצינתי, ולכן אמרתי שמה שהיה רצוי היום זה לאמץ "גרסה מעודכנת" של הנרטיב של תופיק טובי, ולא אותו כלשונו.
    אבל מהות העניין היא באימוץ העיקרון של שתי מדינות לשני עמים. חד"ש, בניגוד לבל"ד, מכריזה גם היום שהיא דוגלת בעיקרון זה, והיא מעולם לא חזרה בה מתמיכתה בעיקרון זה ב-1947. אבל אם כך, הרי שמי שדחה אז את העיקרון הזה ויצאה נגדו למלחמה נושא באחריות – בודאי בעיקר האחריות – לתוצאותיה, במיוחד בהתחשב באופי העימות: מלחמת-אזרחים אתנית בין יהודים וערבים בכל רחבי הארץ, לחימה בתוך ישובים מעורבים, לחימה בין ישובים סמוכים, לחימה על השליטה בדרכים, וכל זה בציפיה לפלישה של צבאות ערב מייד לאחר יציאת הבריטים. הרעיון שאפשר להשקיע מאמצים כאלה בנסיון להשמיד את הצד השני, ואחר-כך להטיל עליו את האחריות לנזק שנגרם לך תוך כדי סיכול הנסיון הזה – הוא רעיון משונה, ואופיו המשונה אינו תלוי בעובדה שהקומוניסטים אימצו את עקרון החלוקה רק לאחר נאומו של גרומיקו.

  5. מאת אלי:

    תודה לאלכסנדר יעקובסון על תגובתו. אך עדיין אני עומד על דעתי שישנה מגבלה חמורה על הזכות להיבחר ועל הדמוקרטיה הישראלית עקב החוק האמור.
    בדברי ההגנה של בל"ד בבית-המשפט הם טענו כי הם מכירים בזכות ההגדרה העצמית של היהודים. הם הרי תומכים במדינה רב-לאומית נוסח קנדה או שוויץ ולא במדינת כל אזרחיה בנוסח האמריקני. יתרה מזאת בית-המשפט העליון התיר את השתתפות המפלגות בבחירות מכיוון שלא הוכח כי פעלו בצורה נמרצת בשטח למימוש האידיאולוגיה שלהם. להלן ציטוט הנימוקים שששימשו את אהרן ברק בהחלטת בג"ץ להתיר את השתתפותם של המפלגות הערביות: "יש להתייחס ליסודות ה"גרעיניים" , הדומיננטיים, המרכזיים של האדם/רשימה. צריך לבדוק האם רצונם של אלו לבטל את אחד מן הסעיפים המובאים כאן הם רק בגדר שאיפות או שישנה "פעילות בשטח" החוזרת על עצמה .צריך להביא ההוכחות "משכנעות, ברורות וחד-משמעיות" . במקרה של כוונות ללא פעילות ניתן (ואין ממש אופציה אחרת) להשתמש במבחן הסבירות כדי לקבוע האם קיימת אפשרות רבה שהכוונות יוגשמו."
    כלומר אם תקום רשימה שתצהיר על כוונתה להקים מדינת כל אזרחיה (נוסח ארצות-הברית)ותפעל במרץ רב באמצעות עצומות, הפגנות, כתיבת ספרים ומאמרים למימוש מטרה זו היא תסתכן בכך שבג"ץ לא יאשר את זכותה זו.
    להגבלה על חופש הביטוי בישראל הייתי מוסיף גם את האיסור על פעילות מיסיונרית נוצרית בישראל שנוגד את עקרון חופש הדת. חוק מוזר זה לא קיים בשום מדינה דמוקרטית בעולם.
    דרך אגב, על אף האמור לעיל אני מסכים בעקרון עם התפיסה שהבעת בספר המעניין שכתבת עם אמנון רובינשטיין לפיו ישראל היא עדיין מדינה דמוקרטית מכיוון שבכל דמוקרטיה יש פגמים וחסרים לעומת המודל האידיאלי של דמוקרטיה שיוויונית. עם זאת, אני הייתי אומר שבתוך קבוצת המדינות הדמוקרטיות ישראל מצויה במקום האחרון.

  6. מאת דרומי:

    א. נשאלת השאלה למה אתה מקבל את דבריו של טובי כמייצגים איזשהו נרטיב פלסטיני, כששני משפטים אחר כך אתה טוען שהוא משתמש במיתוסים קומוניסטים. אם טובי מייצג רק 'מיעוט זעיר (שאכן נרדף על צווארו)', למה הדברים שלו חשובים יותר מאילו היה ישראלי אומר אותם?

    ב. אני מסכים עם אלי לגבי ההגבלה על החופש להיבחר. כל מי שמכיר ולו במקצת את הדיונים הפנימיים במפלגות הערביות, יודע שהן מנסחות את המצע שלהן מאוד בזהירות כדי לא ליפול למלכודת הזו. בהמשך לדבריו של אלי, אזכיר רק שעזמי בשארה כתב הרבה בזכות מדינת כל אזרחיה, אבל הנוסחא הזו לא קיבלה ביטוי בשום מסמך כתוב של התנועה שבראשה הוא עמד והתעצבה בדמותו – ולא במקרה.

  7. מאת ר.בקצה:

    לא היו אז פלסטינים, אז למה שיזכיר אותם?

  8. מאת אלכס יעקובסון:

    תשובה לאלי – בענין החופש לשלול את המדינה היהודית – כל הפעילות של בל"ד מכוונת נגד האופי היהודי של המדינה, והדבר האחרון שאפשר להגיד על המפלגה הזאת זה שהיא מצניעה או ממתנת את המטרה הזאת בפעילולה הציבורית ובהתבטאויותיה. כאמור, אני מתנגד לחוק בצורתו הנוכחית, אבל עובדה היא ששלילה אידאולוגית ופוליטית של המדינה היהודית היא לחם-חוק של המפלגות הערביות.

    בעניין המסיון – החוק הישראלי אוסר לא את עצם ההטפה להמרת דת, אלא שיחוד לשם המרת דת. למיטב ידיעתי, איש לא נשפט לפי סעיף זה. לשם השוואה – חוקת יון כוללת סעיף האוסר במפורש הטפה להמרת דת (לצד סעיפים המכריזים על הכניסה האורתודוקסית היוונית ככנסית המדינה). בעבר אכן התנהלו משפטים פליליים בעניין זה, נגד אנשי כתות נוצריות שניסו להטיף להצטרפות אליהן – בזמן שיוון הייתה בהחלט דמוקרטית – עד שבית המצשפט האירופי לזכויות האדם פסק שאסור להעניש על עצם ההטפה, אלא רק על הטפה המתבצעת בדרכים לא כשרות. לפי דעתי, שיחוד לשם המרת דת יכול בהחלט להכנס להגדרה זו, אבל שוב – כל העניין הוא תיאורטי.
    צריך לבדוק לא רק מה שכתוב בחוקים, אלא מה קורה במציאות. בחוקת נורבגיה כתוב שהכנסיה הלותרנית היא הדת הרשמית, ואלה השיכים אליה חייבים לחנך בה את ילדיהם. על הנייר, זוהי פגיעה חמורה בחופש הדת. למעשה, זוהי אות מתה.
    לדרומי –
    למיטב ידיעתי הנוסחה "מדינת כל אזרחיה" כן קיבלה ביטוי במצע בל"ד. יחד עם זאת בית המשפט העליון גם פסק שאין סתירה בין מדינה יהודית לבין מדינת כל אזרחיה, כי "כל מדינה דמוקרטית הוא, במובן חשוב, מדינת כל אזרחיה". כאמור, שערי הפרשנות המשפטית לא ננעלו.
    הקומוניסטים הערבים בארץ היו אכן מיעוט זעיר ב-47 – 48, אבל חד"ש אינה מיעוט זעיר בקרב הציבור הערבי היום, והיא עדיין מחויבת רשמית לעיקרון של שתי מדינות לשני עמים, והמפלגה הקומוניסטית מעולם לא חזרה בה מהעמדה שהיא הביעה בעד תוכנית החלוקה של 1947. לכן ציטוט דבריו של טובי, המאשים את אלה שדחו את תוכנית החלוקה ויצאו למלחמה במטרה גלויה להרוס את מדינת ישראל, באסונו של העם הפלסטיני, הוא אתגר לחלק ניכר מהציבור הערבי בארץ. אני מודה שזה לא אתגר לאנשי התנועה האיסלמית ולאנשי בל"ד – מפלגה לאומנית רדיקלית שהיא למעשה הסניף הישראלי של מפלגת הבעת' אשר פועלת בישראל באופן חופשי הודות לרמה הגבוהה מאוד של חופש ביטוי הנהוג במדינה.

  9. מאת יניב:

    תודה לאלכסנדר יעקובסון על תגובתו. אין לי כמובן ויכוח עם המהות, אלא רק עם הנסיון להשתמש בדבריו של תופיק טובי כמנוף לשנוי הנרטיב של ערביי ישראל ביחס למלחמת העצמאות. אינני סבור שיש משקל כלשהו לדעותיו דאז כיום, והנסיון לחבר את מצע חד"ש אליהן נראה לי מעט מלאכותי: זה נכון שהם תומכים בשתי מדינות אבל רק לעם אחד, לנוכח דרישתם הנחרצת לאפשר שיבת פליטים. זאת ועוד, קשה לי להאמין שמישהו רציני בהנהגת חד"ש מוכן להכות על חטא, או לפחות להאשים את ה"ריאקציה" הערבית בדחיית תוכנית החלוקה. המגמה בקרב הח"כים הערבים היא של הקצנת עמדות ורטוריקה ולא של פיוס. מאמר מעניין על הניגוד בין תופיק טובי לבין ההנהגה הנוכחית של ערביי ישראל אפשר לקרוא כאן

    http://www.tchelet.org.il/article.php?id=217

    אירוע פיקנטי שזכור לי בהקשר זה הוא נאום של משה דיין בכנסת ב-1978(?) שבו האשים את אש"ף וברה"מ כי התנגדותם להסכם השלום המתהווה בין ישראל למצרים נובעת מן האינטרס שלהם בליבוי הסכסוך. תופיק טובי הזדעק מיד: "זה לא נכון!". "בשם מי אתה מדבר?" שאל דיין. "אני מייצג את ברית המועצות!" השיב טובי תוך שהוא מעורר גלי צחוק בכל הבית, ואף דיין התקשה להחניק את פרצי הצחוק ולהמשיך בנאומו.

  10. מאת ענת:

    התייחסות להצעתך:

    ""תופיק טובי לא רק עומד על גודל האסון, אלא גם מביע דעה ברורה על זהות האחראים לו"

    "על כל פנים ברור שמיתוס זה עדיף, כבסיס לזיכרון הקולקטיבי של הציבור הערבי בישראל (בהנחה שהמטרה היא שילובו של ציבור זה במדינה על בסיס שוויון אזרחי), מהמיתוס הלאומני הצדקני שמטפחת ההנהגה הנוכחית של ציבור זה. "
    ………………
    ……..מכל האמור, נראה לי שאתה מציע למנהיגי הציבור הערבי בישראל את עיקרו של דבר:
    להיות נאמנים לעובדות ההסטוריות.

    עובדות הסטוריות אינן מיתוס,
    ונאמנות לעובדות לא צריכה להיות הצעה אלא דרישה תקיפה.

    אבל כמו שיש קהל מאמינים למכחישי השואה, יש קהל גדול גם לשקרנים האלו.
    מעניין איזה אמצעים יש לדמוקרטיה להילחם נגד שקרים,
    שהיא בעצמה מאפשרת את הפצתם בפיהם של ניבחרי הציבור הערבי שלא יודע מה זה ביקורת עצמית ובטח לא "חשבון נפש",
    ובמיוחד כשהם נתמכים בידי יהודים מן השמאל הקיצוני שמתיישר עם השקר- באקסטזה של מביאי גאולה לנדכאים.

    אין פלא שעל רקע תעשיית השקר הערבי וחוסר האונים מול השקר
    צצות הצעות חוק מגוחכות.

  11. מאת נורית:

    ההסתמכות של כותב המאמר על פסיקות בית המשפט העליון כמגן האחרון של הדמוקרטיה הישראלית היא מוצדקת, אך האם לעולם חוסן?. אני חוששת שהמינויים האחרונים לועדה למינוי שופטים עלולים לשנות את אופיו של בית-המשפט. השופט אדמנוד לוי תמך בפסילת המפלגות הערביות, וחברי הימין שנכנסו עתה לועדה בתמיכת שר המשפטים עתידים למנות כמה וכמה אדמונדים לוים נוספים. והדמוקרטיה הישראלית, מה יהיה איתה אז?
    אני סבורה שישראל מחזיקה מעמד כדמוקרטיה רק בקושי והעתיד כלל וכלל אינו ברור.

  12. מאת אלכס יעקובסון:

    בתשובה לענת – אני מבחין בין מה שאני רואה כצד העבודתי ומה שלדעתי הוא הצד המיתולוגי בדבריו של טובי ב-49. המיתוס, לפי דעתי וכפי שצינתי, זו האמירה שלו לפיה רק האימפריאליזם והריאקציה הערבית, ולא עמי ערב ודעת הקהל הערבית, הם אלה שדחו את החלוקה וניסו להרוס את מדינת ישראל. החלק העובדתי הוא שאכן ההנהגה הערבית דחתה את החלוקה וניסתה להרוס את ישראל; מהאמירה לפיה אלה שעשו זאת הם האשמים באסונו של העם הפלסטיני הוא אומנם אמירה שיפוטית, אבל היא המסקנה ההגיונית הבלתי-נמנעת מהעובדות שהוא מוסר – בודאי אם מכירים בכך ששתי מדינות לשני העמים זה עיקרון צודק, כפי שחד"ש עושה באופן מוצהר עד היום. אלה שחד"ש מתכחשת למסקנה ההגיונית, שתופיק טובי מציג אותה במפורש, לפיה אלה שימאו למלחמה נגד עיקרון זה הם האשמים בתוצאותיה מבחינת העם הפלסטיני.
    לנורית –
    בועדה למינוי שופטים יש רוב למשפטנים ולא לפוליטיקאית. בניגוד לארה"ב שבה מפלגה השולטת בבית הלבן ובסינאט יכולה למנות שופטים כראות עיניה, אצלנו השפעתו של הרכב הממשלה על מינוי שופטים היא מוגבלת. בנוסף לכך, בקדנציה הקודמת החוק תוקן וכעת דרוש רוב מיוחס של חברי הועדה לשם מינוי שופטים לבית המשפט העליון. דני פרידמן תמך בחוק זה כדי למוע מצב שבו שופטי בית המשפט העליון היושבים בועדה יכתיבו מינוי של שופטים בניגוד לדעת הממשלה – אבל תוצאתו של החוק היא שגם לשופטים יש עכשיו למעשה זכות וטו מלאה על מינוי שופטים חדשים לבית המשפט העליון.

    הדמוקרטיה הישראלית רחוקה כמובן מלהיות מושלמת ויש בה פגמים רבים, אבל היא הרבה יותר איתנה ויציבה ממה שנהוג לטעון, ובתחום חופש הביטוי היא הגיעה, בתנאים קשים מאוד, לשיאים שגם למדינות דמוקרטיות החייות בשלום לא קל להתחרות איתם.

  13. מאת אלכס יעקובסון:

    עוד לענת –
    לדמוקרטיה אין שום אפשרות להלחם נגד שקרים באמצעות חוקים פליליים. הדרך להלחם בשקרים ובסילופים היא ויכוח חופשי במסגרת כללי הדמוקרטיה. לא אלמן ישראל.

  14. מאת יובל דרייר שילה:

    לחד"ש אין כרגע עמדה רשמית בשאלה מי אשם בנכבה. אבל למק"י, הגוף המרכזי השותף בחד"ש, יש עמדה רשמית בעניין, והיא תואמת לחלוטין את עיקרי הנאום של החבר טובי זצ"ל. חשוב לציין כי היום שלושה מתוך ארבעת חברי הכנסת של חד"ש, הם חברי הנהגת מק"י.
    ראו מאמרו של ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול:
    http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=6849

    נחמד לראות שגם כאן ממשיכים לטעון כי מוחמד ברכה אינו מחוייב לעקרונות מפלגתו, והוא בעצם גלגול נשמתו של המופתי. מנגד תוקפים אותו תומכי בל"ד על התבטאויותיו החוזרות ונשנות בעד זכותו של העם היהודי לחיות בשלום במדינתו. לא קל להיות קומוניסט.

    בשאלת האהדה שזכו לה מלכי-הבובות של מדינות ערב במלחמתם נגד מדינת ישראל, חשוב לזכור כי אלו לא היו משטרים דמוקרטים, וגם לא היה אז טוויטר, כך שקשה לקבוע מה הרוב רצה. גם בתנאים הלא-פשוטים של משטרים דכאניים הסרים למרות שירותי הבטחון הקולוניאליסטים, היו הפגנות, היה סירוב לשרת בצבא, והיו מרידות, לפני ואחרי 48'. שליטי ערב לא יצאו למלחמה בלחץ עמיהם, אלא לפי דרישת הבריטים, שרצו להפנות את שנאת ההמונים מהם אל הציונים.

  15. מאת ראובן:

    בקשר לנאומו של טובי, צריך להפריד בין הטלת האחריות למלחמת 48 לבין הצדקת הגירוש (או מניעת החזרה) של פלסטינאים. אפשר לעשות את האחד בלי השני, וזאת היתה עמדתו של טובי. מעניין לקרוא את פרוטוקול שיחתו עם בן גוריון מ1966
    http://muse.jhu.edu/journals/is/summary/v008/8.2shalom.html