גדי טאוב

לא חשבתי שקצת יותר משנה אחרי שעמדנו כאן על קברו של אבי, נקבור גם את אמא. אבל אי-אפשר שלא לחוש שיש קשר בין מותו למותה.

הקשר בין ההורים שלנו היה עמוק, מורכב, ורב רבדים. אמא, אני חושב, לא הכירה את עצמה בלעדיו. היא התקשתה, היא אמרה, אפילו לראות חדשות, בלי שהוא שם, כמו שהוא היה כל ערב, כל חייה, כמעט בלי יוצא מן הכלל, בשביל להחליף רשמים, הערות, הסברים, דעות, על מה  שקרה בארץ, ובעולם, יומיום.

הם היו יחד חמישים ושמונה שנים. זה לא סתם רוב חייה, זה בעצם כל חייה הבוגרים, מגיל תשע עשרה עד גיל 77.

יש יחסים הבנויים על כך ששני אנשים דומים זה לזה, ויש יחסים, אומרים, שבנויים על כך שהם הפכים משלימים. ההורים שלנו היו באופן מובהק הפכים משלימים, והם נזקקו מאד זו לזה.

אבא שלי היה אדם מופנם, שקט, איתן בדעתו, יציב, ושלם עם עצמו.

אמא שלי היתה אישה סוערת, רגשית, מתלבטת, שדחפים עמוקים הובילו אותה לטלטלות עזות. לולא צוק החוף השקט והבוטח של אבא שלי, הים הסוער של אמא שלי היה עלול, מנקודת מבטה, להציף את הכל. ולולא הים הסוער היה הצוק עשוי להפוך למדבר.

הרבה מהסערות האלה היו אינטלקטואליות במובן העמוק של המילה. אם יש משהו לא שלם בפרידה שלה מן העולם, הוא שהיא כתבה כל כך מעט, וחלק גדול של המחשבות האלה אבדו יחד איתה.

כשאני אומר שהיו לה מחשבות עמוקות, אני לא מתכוון להבלחות של הברקה. היא היתה אינטלקטואל שיטתי שעסק בבעיות מורכבות ועמוקות. מה טיב המהפך הפסיכולוגי בחיי היחיד שחוללה הציונות? איך להפריד את זרמי העומק המשיחיים של היהדות ממפעל שביקש לתת פתרון ארצי למצוקותיהם, פתרון אחר מזה שייחלו לו בדרך האמונה הדתית אלפי שנים? איך אפשר – והיא חשבה שאפשר – לחיות חיים חילוניים שיש בהם יושר ומשמעות, מבלי להתפתות לנחמות מטאפיזיות? איזה תשובה השיב אלתרמן בקובץ 'שמחת עניים' ל'הבל הבלים' של קוהלת? בכל אלה, ובנושאים רבים אחרים היא עסקה חיים שלמים.

והיא עסקה בהם בשיטתיות. כשנתקלה בערוץ מחשבה שלא היה מוכר לה דיו, היא היתה מקדישה חודשים ושנים לקריאה כדי לרכוש לעצמה ידע רחב ומעמיק בנושא. אבל היסודיות הזאת היתה גם בעוכריה, או מוטב לומר עכשיו, בעוכרנו. היא לא היתה מוכנה לפרסם דבר לפני שהיתה בטוחה שירדה לכל עומקו, והבינה אותו לאשורו, ונדמה היה לפעמים ששום דבר פחות משיטה פילוסופית שלמה לא היה מספק אותה.

מי שכן קיבלו מן האוצרות האלה היו מי שהכירו אותה מקרוב. החברים שאיתם היא דיברה על הדברים האלה בלהט, בני משפחתה, שקיבלו רסיסים מהם הרבה פעמים אפרופו בעיות היומיום, אבל אולי יותר מכל תלמידיה.

אמא היתה מורה בנשמתה. היא לימדה ספרות בתיכון, והיתה גם מחנכת, ועד ימיה האחרונים התנדבה בחווה החינוכית קיימא, כאן בבית זית.

חלק מתלמידיה חושבים, ולא פעם שמעתי זאת מהם בבגרותם, שהיתה לה השפעה מעצבת על מהלך חייהם, שהיא נטעה בהם לא רק אהבת ספרות, אלא גם סקרנות והעמקה, והשקפת עולם מוסרית. קשה לחשוב על מחמאה גדולה מזו שמורה יכול לקבל, וכל מי שהכיר אותה, כאדם ולא רק כמורה, לא יתקשה לדמיין איך הכריזמה שלה, סערת הרוח שלה, המסירות שלה, והעומק שלה יכולים לחולל שינויים כאלה.

בשנה האחרונה היא התחילה להתעניין בהיסטוריה של שתי מלחמות העולם. כדרכה, עיסוקיה האינטלקטואליים נגעו להלך נפשה ולעולמה הרגשי. היא קראה בשצף קצף, גם בתוך המחלה, וכשהתקשתה להחזיק את הכרכים הכבדים היא לא ריחמה עליהם, וחתכה אותם לחלקים בני מאה או מאתיים עמודים, כדי שתוכל לשאת את משקלם ולהמשיך לקרוא גם בחולשתה.

הפנייה שלה להיסטוריה פוליטית, ובעיקר למלחמת העולם השנייה, היתה דבר מורכב. בתור מי שהוכשר כהיסטוריון, אני יכול להעיד שמי שמסתכל לאחור על ההיסטוריה האנושית, ובעיקר על המאה העשרים, יכול בקלות להיתפס לייאוש. אבל בהיסטוריה יש גם נחמות. ושתיים מן הבולטות שבהן סותרות, אבל גם משלימות זו את זו. הראשונה היא בכך שבפרספקטיבה כזאת חיי היחיד יכולים להראות נטועים בתוך הקשר, להתעלות מעל סופיותם, להארג בתוך אריג רחב יותר של ניסיון אנושי משותף. השניה היא בכך שצרות היחיד נראות קלושות ביחס לגלי הצונאמי האדירים שטלטלו את האנושות. לפיכך על ערש דווי, אתה יכול להתנחם במשמעות שההיסטוריה נותנת מעבר לחיים הפרטיים, בד בבד שאתה מתנחם גם בחוסר המשמעות היחסי של מותך שלך.

אבל היה כאן בשבילה עוד משהו: מלחמת העולם השנייה, המלחמה שעקרה את אבא מביתו בסלובקיה, והפכה אותו לציוני, היתה החוויה המכוננת שלו.

אם בשנה וחצי שחלפו מאז מותו אמא לא יכולה היתה לראות חדשות יחד עם אבא, היא יכולה היתה לראשונה בחייה, לצאת ממלכתה האינטלקטואלית שהיתה פילוסופית בעיקרה, לממלכתו, שהיתה עיון בלתי בפוסק בפוליטיקה חברה וכלכלה, ובעיקר במלחמה ההיא.

לכן לא מוגזם לומר על ההורים שלי, אני חושב, שבחייהם ובמותם לא נפרדו. זו היתה אחת הדרכים שלה להמשיך לשוחח איתו.

ועכשיו הגיעו שניהם למנוחה אחרונה, זו לצד זה.

בסופו של דבר מעבר לכל השאלות אודות משמעות שהעסיקו אותה, אהבתה העזה לאבא, לנו ילדיה, ולנכדיה, היתה מה שנתן את עיקר המשמעות לחייה. כי משמעות אינה בסופו של דבר רק פתרון של שאלה פילוסופית, היא תחושה, וזה מה שנתן לה מעבר לכל את התחושה הזאת. אהבתה היתה עזה עוד יותר מכל תחומי עיסוקה הרוחניים.

היא זכתה למות מוקפת בה. בשעות האחרונות של הצלילות כשהיא ביקשה להיפרד מאיתנו, ילדיה ונכדיה, היא גייסה את כל הכוח שנותר בגופה ההולך ומתדלדל, ונפרדה מכולנו בתחושה של השלמה, ובמאור פנים. ואלה הדברים הצלולים האחרונים שהיא אמרה – שטוב לה באהבה הגדולה שמקיפה אותה.

יהי זכרה ברוך.