מאי 1, 2010
שיחה לקראת פסטיבל הסופרים הבינ”ל בירושלים
הפסטיבל יתחיל ביום א' השבוע, והיהיו בו שפע סופרים מהארץ ומהעולם. פול אוסטר וקתרין הריסון, למשל. מאיר שלו ואתגר קרת למשל. בין השאר אני אראיין שם את אתגר קרת, לרגל צאת ספרו החדש "פתאום דפיקה בדלת". נפגשתי עם אייל דץ מוואלה לקראת הראיון לשיחה שהיתה במיוחד מעניינת. בשבילי לפחות. ואולי בשביל עוד מישהו, אז הנה.
"לפני 18 שנה, כשאתגר קרת פרץ בסלאלום מרהיב אל תוך חומת ההגנה המבוצרת של הספרות הישראלית, היו לא מעט אישים מתחום הספרות שהניפו דגל לנבדל. הם קרעו את השפה הרזה של קרת לגזרים ולגלגו על העולם הסוריאליסטי שהוא יצר בסיפוריו הקצרים." ואיפה הם עכשיו? (לשיחה המלאה בוואלה…)
מאי 1, 2010 at 18:02
יצא לי אחרונה לחשוב הרבה על אתגר קרת, בייחוד אחרי הרצאה שלו כאן בקמפוס. אגב, השאלה הראשונה שהוא נשאל על ידי הקהל הייתה – איך אתה משיב לביקורת של גדי טאוב. בהתחשב בזה שעבר יותר מעשור מאז הביקורת ההיא, זה מעניין שהיא אחד הדברים הראשונים שעולים לראש של השואל כאן, וגם של מארגני שבוע הסופרים.
אבל זה גם מה שמטריד אותי. אתגר קרת הוא הצלחה מסחררת, גם פופולארי, וגם ניסח קול חדש וחשוב בעברית. אבל ההצלחה הזו קצת ממסכת את זה שהאתגר-קרתיזם בנסיגה, אם לא נעלם לגמרי.
לתקופה קצרה באמצע וסוף שנות התשעים הייתה קבוצה של יוצרים, בגדול – החבורה שהתקבצה מסביב לחמישייה הקאמרית, שבמילותיו של יובל דץ, חדרה את חומת הספרות הישראלית בסלאלום מרהיב.
עשור אחרי – ורק אתגר קרת עדיין עושה דברים דומים. לא רק זה. גם לא קמו להם יורשים אמיתיים. נכון שזה אף פעם לא היה מאבק אמיתי, אבל הייתה תקופה שהחמישייה היתה צחוקים מסוג אחד, והסוג השני היה הקומדי סטור. לקומדי סטור יש אינספור יורשים. החמישייה נעלמה. אף אחד לא עושה שום דבר דומה לזה. אם הייתי יכול לשלוח שאלה אחת מהקהל הייתי שואל על זה. עשור אחרי – למה אתגר חושב שלא קמו להם יורשים? לא חקיינים – יורשים. ומה זה אומר עליהם? ועלינו?
מאי 2, 2010 at 9:07
אני לא אתגר קרת, אבל אולי זה אומר עלינו שקצת אבדה לנו התקווה שהייתה לנו בשנות התשעים: תקווה שיהיה פה שינוי, תקווה לשלום, תקווה שאולי לסאטירה מסוג אחר יש סיכוי לשנות.
אולי..
מאי 2, 2010 at 17:55
יעל, דווקא כדי שתציצי ב"מקום לדאגה".