נובמבר 14, 2009
מקצוענים בלתי אישיים
קתרין הריסון, הסופרת האמריקאית (ומחברת הספר "הנשיקה" שהוא לא רק בלתי נשכח בעיני, אלא ממש מכונן בשבילי) כתבה פעם שבשיא המצוקה שלה היא רצתה שיאשפזו אותה ויפקידו אותה לטיפולם של "מקצוענים בלתי-אישיים". היה בזה, היא כתבה, משהו מנחם.
אני מכיר היטב את התחושה הזאת והיא מה שעומד מאחורי הסטייה המשונה שלי שאני בעצם די שמח להתאשפז. להסיר מעצמי לגמרי את האחריות על עצמי, להשאיר מאחור את הזמן, את החובות, את הזהות, את המקצוע והתפקידים שבהם אתה מתחפש לעצמך בדרכים שונות, ולצוף במצב סתמי של "היות".
זאת אולי גם הסיבה שאנחנו מתרגשים משרותי הצלה למשל (גרתי בניו יורק בזמן ספטרמבר-אילבן, אז אני זוכר את העוצמה של זה כשזה נהיה ציבורי). אנחנו מתרגשים מהם בדיוק בגלל שהם "מקצוענים בלתי-אישיים", בדיוק בגלל שמה שמניע את זה הוא לא אמפטיה ולא רחמים. מה שלא אישי כאן הוא מה שהכי אנושי: אנחנו נוציא אותך מהשריפה, או נמשה אותך מהנהר, או נבצע בך החיאה, לא כי אנחנו מכירים אותך ואתה מקסים, אלא בלי שאנחנו מכירים אותך, רק כי אתה בן-אדם.
השתתפתי פעם בדיון מדינת הרווחה וחשבתי את זה, אם כי אני לא זוכר אם אמרתי את זה, כשאחד המשתתפים התלונן שמדינת הרווחה המודרנית היא בירוקרטית ואדישה, ואין לה שום רחמים על הקבצן הספציפי השוכב על המדרכה בקור, רק מספרי זהות יש לה. הוא אמר את זה לגנאי. הוא השתמש, אני זוכר, בביטוי "טייס אוטומטי". ומה שרציתי להגיד, ואני לא זוכר אם אמרתי, היה שהטייס האוטומטי, זה לא רק מה שטוב בה, זה גם מה שיפה בה. ונדמה לי שעצרתי את עצמי כי חשבתי שלך תסביר שיש משהו מרגש ואנושי בבירוקרטיה. בירוקרטיה ומרגש. לא נשמע טוב. או שאמרתי או שלא.
אז העדרותי בשבוע שעבר היתה לרגל ניתוח בכתף (לא מסוכן, לכל אלה שקיוו שהם נפטרו ממני – עוד קצת סבלנות). וחשבתי על כל זה בשעה שאחזה בי התרוננות נסתרת לקראת האישפוז הצפוי.
אבל באותה הזדמנות אני צריך לומר גם שהדסה הר-הצופים, או לפחות המחלקה האורטופדית שבה אושפזתי, היא אחד המקומות היותר סימפטיים שיצא לי להיות בהם. בתור בלתי-אישי, זה היה מאד מאד אישי. מסבירים לחולה בסבלנות מה עומד לקרות לו, ועונים לו על כל השאלת. מקדישים תשומת לב מיוחדת לשיכוך כאבים. נקי. נוח. לא צפוף. בקיצור, חלק אחד שלי התבאס שנגמר. אולי אני אתחיל לנסות לפרוק את כתף ימין גם. אחרי שלוש פריקות ממליצים על ניתוח לחיבור רצועות. וגם, הקיבוע שלי פי עשר יותר יפה משל דן מרגלית. ספורט אלגנט בכחול כהה. לא, זה לא מה שבתמונה.
נובמבר 14, 2009 at 16:32
תהיה בריא.
נובמבר 14, 2009 at 16:54
תמונה חדשה לתום.
נובמבר 14, 2009 at 21:13
הקיבוע פי עשר יותר יפה משל דן – אבל איך הקבעון?
נובמבר 14, 2009 at 21:19
עם הקיבעון שלי אני בינתיים מסתדר, ואם שלו אני בינתיים מתווכח. עדכונים יבואו.
נובמבר 14, 2009 at 21:24
איחולי החלמה מהירים. אני מזדהה עם הדברים וחשתי באופן דומה כאשר אושפזתי פעם. נראה לי שיש בזה גם מעין חזרה לרחם או לתקופת הילדות הקדומה.
נובמבר 14, 2009 at 21:58
איחולי החלמה מהירה.
אגב, אפשר לפתח את הבלתי אישי הזה: למועדונים, למשל. הניכור כחוויה הומניסטית: נראה ממש מעניין, ומתכתב כמובן עם הרבה דברים.
למרות שאני אישית מתחבר לרעיון הזה בקלות (הולך טוב עם ניק אנונימי…), אף פעם לא חשבתי על ניכור כשאיפה מודעת.
נובמבר 14, 2009 at 23:20
הי סמולן,
הצד השני של הניכור שאתה מדבר עליו הוא "הכל אישי". הפלאפון שלך – הוא אישי. המכונית – אישית. הבושם שלך – אישי. החלב שלך – אישי. משווקים לנו מבוקר עד ערב שהכל מותאם במיוחד בשבילנו, לאישיות המיוחדת שלנו, גם בעבודה היחסים שלנו עם הבוסים – זה הכל מאוד אישי (יצא למישהו להיתקל בזה שמדברים על "מודל משפחתי"? אין דבר כזה כבר רק לבקש העלאה במשכורת, אלא אתה פורק הדחקות ותיסכולים מהילדות על אביך דרך הבוס – או משהו מוזר כזה)
אין דבר שמעודד יותר חיפצון של בני אדם יותר מה"הכל אישי" הזה. כאילו בשביל להרגיש, ולהיות בן-אדם אתה חייב לעמוד בקריטריונים מסויימים שגובשו על-ידי אנשי שיווק שעשו שימוש קצת בפסיכולוגיה בגרוש…
אז יש משהו מרגיע, אותי לפחות, ב"לא אישי" הזה.
קצת לנקות את האוויר מכל "האישי".
ואין דבר יותר סבבה מאשר להסתכל מסביב בסיטואציות מסויימות, ולפגוש בזה שהעולם יכול לפעמים להיות פשוט "טוב". מטפלים בי. דואגים לי. כי ככה העולם.
נחמד, לא?
נובמבר 15, 2009 at 16:29
הלוואי וכולם היו מקצוענים.
אין כמו לשכב בחדר מיון של בית חולים, כשהאחות עושה לך טובה כשהיא מועילה להתייחס אליך.
אין כמו להיות באשפוז במשך כמה שבועות, כשאתה יכול להעביר שעות מהרגע שביקשת עוד שמיכה, ועד שאתה מקבל אותה בפועל.
בירוקרטיה != מקצוענות. למעשה, הבירוקרטיה נועדה בדיוק כדי לנסות לכפר על חוסר המקצוענות של הבירוקרטים.
נובמבר 15, 2009 at 21:49
הי שרית
אכן כן. אפשר להוסיף: שהאישי הוא מטריד במיוחד כשהוא מגיע ממי שהיה צריך לפעול כלפיך כאנונימי. ברגע שהידע אודותיך קיים, אתה חשוף למניפולציה, למשל. או לשיפוט לא הוגן.
בעצם, כל תפיסת הצדק של רולס (צדק כהגינות) היא למעשה צדק שניכור הוא תנאי הכרחי לו (מסך הבערות). מוזר.
נובמבר 16, 2009 at 1:38
"הלוואי וכולם היו מקצוענים.
אין כמו לשכב בחדר מיון של בית חולים, כשהאחות עושה לך טובה כשהיא מועילה להתייחס אליך.
אין כמו להיות באשפוז במשך כמה שבועות, כשאתה יכול להעביר שעות מהרגע שביקשת עוד שמיכה, ועד שאתה מקבל אותה בפועל."
כי אתה לא מיוחד, יש מאה אנשים שרוצים עוד שמיכה ואחות אחת שצריכה לטפל גם בך וגם בשאר. ולטפל בשאר זה לא רק להביא להם שמיכה, זה גם למלא תיקי חולה, לחלק תרופות, לקחת מדדים, ולעשות עוד מליון דברים שצריכים להעשות כדי שתוכל לשכב לך באישפוז ובסופו ללכת הביתה בריא.
"בירוקרטיה != מקצוענות. למעשה, הבירוקרטיה נועדה בדיוק כדי לנסות לכפר על חוסר המקצוענות של הבירוקרטים."
זאת בדיוק התשובה שהייתי מצפה מאדם שחי במאה העשרים ואחת במדינה מפותחת, מה שנקרא 'צרות של עשירים' [או צרות של ילדים לבנים מפונקים מסביון].
אין יותר מקצועי ממערכת בירוקרטית, פשוט בגלל שחלוקת העבודה מאפשרת התמקצעות של כל אחד מהעובדים בה. אם ניקח את דוגמאת בית החולים, ההפרדה בין אחות לרופא למנתח היא תולדה של הבירוקרטיה, כי הבירוקרטיה מטפלת בחלוקת החולים והעבודה, ומאפשר לחולה לקבל את השירותים הטובים ביותר מאדם שמשקיע את עצמו בסט כישורים ספציפי יחיד.
נובמבר 16, 2009 at 2:41
אל תחשוב על זה אפילו ותרגיש טוב
נובמבר 16, 2009 at 13:16
לי זה דווקא מזכיר את מה שפרויד דיבר עליו- השאיפה האנושית הבסיסית להיכנע לסמכות.
מוזר, אבל ככל שלאדם יש יותר חופש כך השאיפה הזו רק מתגברת. כך מסביר למשל אריך פרום את עליית הפשיזם במאה העשרים וכך אולי אפשר להסביר את עליית הפונדמנטליזם במאה הנוכחית דווקא בקרב קהילות מהגרים שיכולות להנות מחיים מאוד נוחים וחופשיים במדינות המערביות המפותחות בהן הן מתקיימות. ואם לחזור לרובד הפסיכולוגי אז חווית ההתאהבות, שבמקרה או שלא מקודשת כל-כך בתרבות המערבית, היא בדיוק כזו- התחושה שמישהו אחר, חכם וחזק ממך, לוקח ממך את האחריות המעיקה על עצמך. ואם להקטין עוד יותר את הרזולוציה אזי כל עניין הסאדן-מאזו מקורו בדיוק בשאיפה לתחושה הזו- להיות כבול אבל להרגיש משוחרר.
והכי חשוב- תהיה בריא גדי.
נובמבר 17, 2009 at 22:35
תודה תודה תודה על דבריך.
כל מי שעובד בבית חולים יודע כמה חרפות וגידופים וביקורות אנחנו סופגים מאנשים שלא מבינים כלום מהעבודה שלנו (ובטוחים שהם מבינים ה כ ו ל …) וזה כל כך נדיר שמישהו אומר לנו תודה.
(בהקשר זה זכורות לי מילותיו המנחמות של עלי מוהר ז"ל, אותן כתב בטורו ב"העיר" עת אימו אושפזה בפנימית באיכילוב. משהו יודע אם הטורים שלו זמינים באינטרנט?)
דצמבר 6, 2009 at 1:37
מסכים עם כל מילה