ספטמבר 13, 2009
מחשבות על “אלנבי” ועל מצב הספרות
הרבה ממה שכתבו על אלנבי עסק בקול של המספר. חלק לא אהבו בכלל (עמיחי שלו, למשל) וחלק כן (דן מירון, למשל), אבל רוב הכותבים חשבו שזה מרכזי, ואני חושב כמוהם. משונה הוא שהבחירה בקול של המספר – אולי ההחלטה הכי חשובה בכתיבת כל פרוזה – באה רק מאד מאוחר. היו מבקרים שראו קו ישר בין הסיפורים ב"מה היה קורה אם היינו שוכחים את דב" וזה שהגנתי על מה שנקראתי לו שפה רזה, לבין השפה של אלנבי. האמת היא שלא חשבתי עליה כרזה, אלא כתכליתית, ולא כך התכוונתי לכתוב במקור. למעשה הספר נכתב בערך עד הרבע, בקול לגמרי אחר. הנה הפתיחה בגרסה הראשונה:
הגוש האנושי, הפקעת הזאת, עשר, שתיים-עשרה, אולי חמש-עשרה, בנות – אי-אפשר היה לספור, ואי-אפשר היה לראות בתוך כל הידיים והרגליים והצבעים, ונעלי העקב והחצאיות והאיפור והעגילים המבריקים מה בדיוק שייך למי – הפקעת הזאת פגעה בדלת של המועדון מבפנים, והדלת נפתחה בתנופה, כמו שוט, עפה ונפתחה ופגעה לויקטור בגב. יחד עם הפקעת נשפכה על המדרכה גם המוסיקה מבפנים אבל אפילו הרעש הזה לא כיסה על ההיסטריה של הפקעת, פלצטים וצווחות, ורק כשהדלת של המועדון נסגרה ועמעמה את המוסיקה, וארטיום פתח את השרשרת כדי לתת לפקעת להישפך החוצה, החוצה אל המדרכה שמעבר למעקה שמקיף את הכניסה למועדון, רק אז ויקטור ראה שהפקעת כולה מרוכזת מסביב לבחורה אחת, עם דם על הפנים. לבחורה היה שיער קצוץ ומחומצן, והפקעת החזיקה אותה מסביב, הובילה אותה, כי העיניים שלה היו מכווצות מרוב בכי, והיא החזיקה כף יד פתוחה מתחת לפה, עם עיסה של דם ורוק, ובתוך העיסה, כמו שהתברר לויקטור אחרי עוד רגע, שיניים שבורות.
משם ועד הגרסה הסופית השתנה השם של ויקטור, השתנה השיער של מיקה לחום חלק (והוא לא מופיע בפתיחה), אבל בעיקר השתנה הקול של המספר. זאת הפתיחה של הספר כפי שהודפס:
הדלת של המועדון נפתחה במכה. המעקה מסביב לכניסה התמלא בנות. שבע, שמונה, עשר. עקבים, ידיים, רגליים, בושם, חצאיות, עגילים. צעקות. מוזיקה מבפנים. אלכס נלחץ. אלכס הרים את היד עם מכשיר הקשר. "ווֹ, ווֹ! לצאת!" הוא דחף. "לא לעמוד פה! החוצה!" אַרטיוּם פתח את השרשרת של היציאה. ארטיום היה גבוה מהגוש של הבנות בְּראש. מעיל רוח שחור עם הסמל של "בריח אבטחה". "לצאת, אמרו לכם!" הגוש של הבנות נתקע בפתח. ארטיום תפס אחת ביד, משך. "עזוב אותי! תוריד ידיים!" ארטיום לא עזב. משך אותה החוצה. אלכס דחף מאחורה. השומר השני עזר. צחי. רק אז אלכס קלט: באמצע הגוש של הבנות, בחורה עם דם על הסנטר. מכוּוצת. עיניים עצומות חזק. בכי. כתפיים רועדות. הבנות החזיקו אותה מסביב, הובילו אותה כמו עיוורת. הבנות נדחקו איתה דרך הפתח, התאספו מסביבה מחדש ליד הקיר, מחוץ למעקה. אלכס יצא. נדחק לתוך הגוש, מכשיר קשר מעל הראש. "סליחה! סליחה שנייה! זוזו רגע, נו! סליחה!" יותר גרוע ממה שהוא חשב: היד של הבחורה היתה מתחת לפה. בתוך היד דם, רוק, חתיכות של שיניים.
הטון הראשון לא עבד. אני לא בטוח למה, פרט לזה שבמצטבר, יצא שהמספר מרחף מעל הדמויות, והריחוף הזה הצטבר לאיזה סוג של התנשאות עמומה, שהפריעה לי. אחד הדברים שאני יכול לומר על המספר השני הוא שדחפתי אותו למטה, אל בין הדמויות, אל תודעה שהיא דומה לשלהן, שהיא איזה ממוצע ביניהן (יותר מדוייק: ביניהם. זה ממוצע של הגברים שמנקודת מבטם הבלעדית כל הסיפור מסופר. אין אף סצנה בספר שבה הבנות לבד).
הדבר השני שהרגשתי, והרגשתי מפני שמצאתי את עצמי מוציא עוד ועוד מילים שנותנות אינדיקציה של זמן (אחר-כך, בינתיים, עד ש, כש, יחד עם, תוך כדי, למחרת, וכו'), זה שהמספר השני תקוע לתוך הזמן, ולא מסתכל עליו מבחוץ. הוא לא מודד אותו, הוא חי אותו, הוא שרוי בתוכו. אין לו 'הוא הרים את מכשיר הקשר אחר-כך הוא דחף…' יש לו 'הוא הרים את מכשיר הקשר. הוא דחף.' הסדר של הזמן מתברר מתוך סדר ציון הדברים, ולא מתוך ציון סדר הדברים. נשארו אינדיקציות של זמן. ימים, שעות. ולפעמים גם בפירוט ('יום שלישי בבוקר, יומיים אחרי שהם חזרו מאילת…'). אבל רק כשזה היה הכרחי. התוצאה היא מספר פחות מסביר. כי ציון הזמן הוא סוג של הסבר. נרצה או לא ציון המקום היחסי על ציר הזמן יוצר תחושה של קישור סיבתי, ולא רק של סדר התרחשות. רציתי את סדר ההתרחשות, בלי רמז להסבר. לכן המספר השני ממעיט בקישורים כאלה. הוא יותר מתאר פעולות ופחות מסביר אותן. בכלל, אני חושב שמה שהפריע לאלה שלא התחברו למספר מהסוג הזה היה שהוא לא מסביר. וכאן יש איזה עניין שבעיני הוא חשוב.
אין לי שום דבר אפריורי נגד מספרים מתוחכמים, או שפה גבוהה, או מטפורות. אבל יש משהו לא בסדר אם רק אלה – רצוי ביחד – נחשבים פרוזה ראויה. אסף ענברי אמר באיזו הזדמנות, שהפרוזה הישראלית בדרך כלל חושבת שהיא שירה. שבמובן הזה אין לנו פרוזה. אני אהיה אולי פחות מעודן: הבלעדיות של הפרוזה השירית והמודעת מחנכת אותנו לבלבל בין ספרותיות לספרות. לא השפה המטפורית כשלעצמה היא העיקר, אלא המיקום של המספר בעמדה גבוהה, שמשמעה יכולתו להסביר. להסביר יותר מידי.
למדנו לצפות בעצם שהמספר יהיה המבקר של היצירה. אני אומר המספר ולא הסופר, מפני שהפרשנות צריכה להיות מגוף היצירה. למעשה הפרשנות (ההארה הפסיכולוגית, ההצבעה על קשרים סימבוליים, הפענוח של הקוד הלשוני, החברתי, הפוליטי הרגשי) היא היא הדבר שאנחנו מזהים בתור "ספרותיות". היצירה הספרותית לא רק נותנת לקורא עולם, וחומר, וקוד, ונגיעה ברגש, כלומר הזדהות. כל זה – העיקר – נעשה משני. כל זה נסוג לרקע. התפקיד האמיתי של ספרות, כך למדנו לצפות, הוא ההסבר. הרומן הפך דומה לטיפול הפסיכולוגי. הוא לא אירועים, הוא ניתוחם, הוא לא דרמה, הוא ווייס-אובר של דרמה, הוא לא דמויות הוא מקרי מבחן של תיאוריה פסיכולוגית או פוליטית.
יש מה לומר לטובת הגישה הזאת. בפירוש אפשר להגן עליה. יוצרים גדולים ידעו להאיר פינות אפלות בנפש, בחברה, בתרבות, בפוליטיקה בעזרת פירוש, לתת הסבר למה שהיה סתום, להפוך לגלוי את מה שהיה סמוי. אבל סופרים גדולים באמת, לפי תחושתי, ידעו גם שהסברים לא ימצו נפשות וחברות, שיש מקום לסתום, ולכן גם לקסם ולאנושיות. יש מי שחשבו – גם זאת הגזמה בעיני – לגמרי להפך: שרק הסתום הוא האנושי, שכל מה שניתן לשזור אותו על שרשרת סיבתית איננו אנושי, מפני שהוא לגמרי דטרמיניסטי. סארטר התעקש על זה והפך לעתים גם את מה שאינו סתום לסתום. הסתום כחזות הכל. אבל אנחנו, הספרות העברית בפרט, הפכנו את ההסבר ללב הספרות, ולכן הרגלנו קוראים לפינוק. אנחנו מקבלים את הדמויות מפוענחות, את המספר כמפענח, ואת הסופר כמבקר ספרות. בידי סופרים טובים זה עובד. בידי סופרים פחות טובים יוצא שלא אוכל של מבוגרים אנחנו מקבלים, אלא גרבר: לעוס ומעובד ומוכן לבליעה. איכשהו אני מרגיש שזה מצב לא לגמרי בריא.
ספטמבר 13, 2009 at 12:08
אני לא בטוח בעניין הזה, אבל יש לי הרגשה שפרוזה מסבירה היא גם הימור מעט יותר בטוח. אולי יצא קצת מפוטפט, אולי קצת גרבר, אבל אף אחד לא יאמר – מה לכל הרוחות הוא ניסה לעשות?? ואילו ריאליזם רזה, אם הוא לא עובד, אז לא נשאר מהיצירה הרבה. ואולי גם זה מפחיד כותבים וכותבות.
ספטמבר 13, 2009 at 13:02
הבעיה הזאת דומה למלא בעיות אחרת של התרבות בישראל:
אנחנו קטנים מידי בשביל כל מה שהוא לא מיינסטרים. אין מספיק אנשים שחיים תרבות שוליים כדי לעשות את זה כדאי כלכלית, ואנשים צריכים לחיות ממשהו. בגלל זה כל המוזיקה שלנו נשמעת אותו דבר, וכל הספרים נכתבים דומה ועל אותם נושאים – אנשים מפחדים להסתכן בהפסד כספי. לא בהכרח הכותבים, אבל המו"לים בוודאי.
אז אין מרחב לספרות חדשנית, וזה כופה סגנון אחיד. וכשהסגנון אחיד, דברים שונים מתקבלים בחשדנות.
ספטמבר 13, 2009 at 13:50
הי גדי, אל תפרסם את התגובה הקודמת, יש בה טעויות הקלדה עלגות למדיי… זאת יותר טובה ומתוקנת:
אני לא בטוחה שאני מסכימה עם הדיכוטומיה הזאת של: ”ספרותיות“ (שפה גבוהה, שימוש במטאפורות, המספר מפרש את יצירתו) לעומת ”שפה תכליתית“ (ללא דברי הסבר, בה המניעים של הדמויות יהיו סתומים.)
לא חסרות דוגמאות, גם בספרות העברית וגם בספרות המערבית בכלל, שנעשה שימוש בשפה גבוהה ובשלל מטאפורות, והקורא מקבל בעזרת שימוש זה חוויה ספרותית חזקה, וגם ישנה אווירה סתומה והזויה, וההתנהלות בסיפור היא תמוהה ולא מפורשת (דוסטוייבסקי – ”האידיוט“? , עמוס עוז – ”מיכאל שלי“?)
אחד האתגרים הגדולים בספרות, ואחד הפרמטרים שעליהם יקום וייפול דבר – אם מדובר בספרות טובה או לא – הוא הפרמטר של ההסתר והגילוי. מה לחשוף, כמה לחשוף לקורא? מה להשאיר לו להבין לבד?
שמעתי כבר כמה סופרים שדיברו על כך שהם בעצמם מתקשים להסביר את המעשים של הדמויות שלהם ולנתח מבחינה ”פסיכולוגית“ מדוע הרגישו או התנהגו דווקא כך ולא אחרת.
ואולי זו התפיסה המיוחדת שיש לסופרים טובים. היכולת להבין ולהרגיש אנשים, כך שאי אפשר להסביר בקשר סיבתי כל פרמטר באופי או בהתנהגות. ממש כמו בני אדם אמיתיים. שעם כל הרצון הטוב, וכל הפסיכולוגיה, מגיעים בסופו של דבר לכמה נקודות סתומות, שאפשר להסתכל עליהן, ולהרגיש אותן, ואפשר ממש לגעת בהן – אבל אי אפשר להסביר אותן.
השפה והסגנון בקולו של המספר מהווים אמצעי חשוב בעיצוב החוויה הספרותית – אך הם לא בהכרח קובעים כמה הדמויות או הסיטואציה יהיו ”מוארות“ וניתנות להסבר סיבתי ולפירוש, או מצד שני ”מעורפלות“ וסתומות. הדברים לא תמיד הולכים בהתאמה כך ששפה גבוהה, מטאפורות, "שירתיות" בקולו של המספר הם בהכרח פרשנות והסבר לנעשה בסיפור ולכן הם "ספרותיות", וגם שפה רזה, ותכליתית לא תמיד יוצרת חידתיות ואווירה סתומה.
ספטמבר 14, 2009 at 16:02
אני אוהבת הרבה יותר את הגירסה הראשונה מאשר הגירסה האותנטית השנייה. מעניין אותי לדעת כיצד גדי טאוב, או עמוס עוז, מסתכלים ובוחנים את הדברים. קריאה בספר פרוזה או שירה היא קודם כל פגישה עם הסופר או המשורר.
את הדוברים האותנטים של המציאות ניתן לפגוש בכל קרן רחוב, שפתם דלה והם לא מעניינים במיוחד.
ספטמבר 15, 2009 at 7:50
בהחלט עושה חשק לקרוא את הספר (טרם הספיקותי).
ספטמבר 18, 2009 at 4:34
אכן גרבר.
נראה לי שלא רק אידאולוגיה יש כאן: לכתוב פרשנות קל ומהיר הרבה יותר מאשר לעצב דמויות ולרקוח עלילה.
מאי 6, 2010 at 19:04
בקיצור – מתי הסרט? רק בלי נטע גרטי בבקשה היא מזכירה לי סדרה נוראית בטלוויזיה שלא בא לי להזכיר את שמה בכלל
יוני 3, 2010 at 7:50
מהרגע שנטלתי לידי את הספר- לא הנחתי אותו עד שהגעתי לעמוד האחרון. בהתחשב בעובדה שהחמישייה התחשבה (לשם שינוי) בעובדה שאמא בין שתיים לארבע עם הספר ביד= מנוחת צהריים, ועוד התחלקויות בזמן חוגים/חברים אם הם/ הם-הן אצל חברים/ות… שלושה ימים לקח לי. היו בבית ששקלו, ברצינות תהומית, אשפוז בכפייה נוכח הקולות/צחוקים שבקעו באותן שעות צהריים ממי שהייתה עד לא מכבר אמא- לכאורה – שפויה, פחות מאשר יותר. אז אם עד לאותו רגע בו התחלתי לקרוא את העמוד הראשון של "אלנבי" חשבתי שאני יודעת הכל (עאלק), מסתבר שהדבר הראשון שהיכה בי היה אשכרה-את-עקרת-בית-נואשת-בבועת-הפרברים-המוגנת. הלסת צנחה לי לברכיים עם כל דף שהעברתי, ובסך הכל- חוויה מטלטלת. סיכום? יש בהחלט מקום לספר המשך.
יוני 3, 2010 at 12:47
הספר הוא רומן גדול העומד בקריטריונים של מיטב הרומן העולמי, למרות שאין בו פרשנות, ולא ניתוחים פסיכולוגיים ולא פיתוח דמויות.
הסתייגות: 520+ עמודים הם יותר מדי, משתי סיבות:
א. אפשר היה לומר אותו הדבר בהרבה פחות עמודים(לא אומר 300, כי לא נסיתי לעבוד על זה כדי לצמצם. אני מוכנה לעשות זאת בשכר גבוה לקראת המהדורה הבאה). זאת אני טוענת למרות שהרומן מהודק ובנוי למופת.
ב. בימינו, ימי האינטרנט והארועים האינטנסיביים והתפוצצות המידע אסור לכתב ספרים ארוכים. גמרנו. אנחנו לא במאה ה-19. רק במקרים שהחמר דורש זאת.
יוני 3, 2010 at 17:00
אביבה יקרה,
נחמדה הזווית (מושפעת שכמותי) בה את מעמידה את אלנבי עם מיטב הרומן העולמי ובאותה נשימה את מקפדת ראשו… בהחלט אין לראות בדברי שיובאו להלן דבר, פרט להשקפת עולמה הצר של שונאת אינטרנט (נכון שעבודתי כרוכה בדבר הארור הזה- עדיין…) ומאמינה בקשרי אנוש. למזלי, ספריו עבי הכרס של טולסטוי לב ניקולייביץ עדיין נחשדים כקלאסיקה, כמו גם ספריה האהובים ביותר עליי של ג'יין אוסטין ואני יכולה להמשיך ולמנות. במעבר חד ולהבדיל גוגול (המספר 1 ואחריו מאה אפסים) הבדלות, בימינו אנו, עדיין ישנם מתי מעט הבולעים בשקיקה את ספריה של ג'יי קיי רולינג, הידועה יותר כהורתו של הארי פוטר…
ובכלל- מה שייך מספר הדפים לאיכותו של הספר???????
אוקטובר 12, 2010 at 14:31
אני אוהבת מאד את הפתיחה הראשונה. אהבתי את ההתייחסות ל'פקעת' מאש 'הבנות' בפתיחה השניה. הרגשתי שאני שם, ההתערבבות הזו, הבלגן, פתיחת הדלת בהפתעה, הפגיעה בגב, הפקעת שנשפכת לרחוב… אהבתי מאד. הפתיחה השניה בהחלט מעבירה את הלחץ, האחריות של לנהל/לאבטח לעומת הגילויים, בזה אחר זה, שהמציאות גרועה. הרבה בנות, ולא רוצות לצאת, מצב בעייתי של מאבטח מול בנות, וההתגודדות והדם…
לעומת מה היה קורה אם היינו שוכחים את דב, שהרגשתי קצת פספוס, הטיזר הקטן הזה מהספר ובעיקר הפוסט שמסביבו, בהחלט עושים לי חשק לקרוא, כי אני יודעת שאותי זה יסחוף, ושתי הפתיחות מביעות דחיפות, שדוחפת אותי לקרוא.
אדית קולמן
—
כי פשוט לעשות שינוי עם אסיף!
-שקית אסיף האקולוגית-