ציטוט – חיים ויצמן, אוגוסט 1937

כמה מעט השתנה בשלושת רבעי המאה שחלפו:

"הברירה שלפנינו היא: מיעוט יהודי בכל ארץ-ישראל – יתכן אפילו לומר: בארץ-ישראל ערבית – או גוש של רוב יהודי בחלק מהארץ. […] ואם אפשריות כאלה ישנן, אזי אנוכי, שנתתי חמישים שנים למען התנועה, כל מה שאדם יכול לתת, והקרבתי לה את מיטב דמי וחלבי – אזי אנוכי אומר: הן! [לעיקרון החלוקה] ואני מקווה שגם אתם תעשו כך".

חיים וייצמן, נאום בקונגרס הציוני ה-20

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=345
  • תגובות ב-RSS

19 תגובות לפוסט ”ציטוט – חיים ויצמן, אוגוסט 1937“

  1. מאת תמר:

    גדי, רק לשם הסקרנות: תוכל להביא גם את נימוקי המתנגדים?אוסישקין וחבריו?

  2. מאת גדי טאוב:

    תמר, לסיפוק מלא של הסקרנות יצא ספר חדש של מציל"ה שנקרא "ששים שנה להחלטת כ"ט בנובמבר, ויש בו אוסף מקורות מקיף על פולמוס החלוקה, מועדת פיל ועד החלטת החלוקה של עצרת האו"ם. אפשר להשיג אותו דרך האתר של מציל"ה, אם כותבים להם אי-מייל:
    http://www.metzilah.org.il/?p=3

  3. מאת תמר:

    רב תודות

  4. מאת מיכה:

    יצא, או צריך לצאת ספר של גינזך המדינה המכיל נאומים של כל מיני אישים ישראלים. יש בספר נאום של גולדה מאיר מ-67 או 69 שבו היא עוסקת בבעייתיות של שליטה בעם אחר בין השאר.

  5. מאת ענת:

    אגב,
    מי יצילנו מגניבת הדעת והדמגוגיה השקרית של מנהיגות ערביי ישראל. התקשורת כמרקחה והמונים נופלים בפח.

    ראיתי את הסחף הנורא הערב בהודעות לתקשורת אחרי הצעת החוק שהופיעה בעיתונות וברדיו:

    "ועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעת החוק ל"איסור ציון העצמאות כיום אבל".

    ביסוד ההתלהמויות המתחסדות נגד הצעת החוק, עומד דבר מדאיג מאין כמוהו:
    בפירוש עיוות מכוון (כרגיל אצל אחינו הערבים) של ההצעה:

    הרי לא נאסר "יום הנכבה".

    אלא מה שנאסר זה קיומו דווקא ובכוונה תחילה ביום העצמאות.

    " יום הנכבה" כאשר הגו אותו נקבע ל- 15 במאי, ואיש לא ציפצף.

    אלא מה? לא עשה מספיק רעש, כי הרי רק לפעמים יום העצמאות של היהודים מקביל ל15 במאי

    (שזה אגב יום פלישת צבאות ערב לארץ למחרת הכרזת המדינה)

    אז הם הזיזו אותו ללוח העברי- ה באייר, באופן קבוע, משמע בכוונה תחילה שיהה ביום העצמאות שלנו.

    החוק לא בא לבטל את "יום הנכבה" אלא לאסור על קיומו המכוון בתאריך הזה של יום העצמאות.

    העברת התאריך דווקא כך שתמיד יחול ביום העצמאות, היא הוכחה למגמה הפרובוקטיבית והמיתגרה של מנהיגות ערביי ישראל כנגד המדינה.

    והם מלינים על פגיעה ברגשותיהם… לא יודעת איך להגיד, אין לי מילים,

    הם הופכים הכל על פיו בגניבת דעת ומניפולציות דמגוגיות בלתי פוסקות,

    איך נלחמים נגד שקרים ומניפולציות והפוך על הפוך?
    ואנשים כמו סמי מיכאל ואפילו מתונים ממנו נופלים בפח, והכל כמרקחה,

    והשרים הטיפשים שלנו לא יודעים איך להתמודד עם הנעשה בתקשורת.

    מה יהיה….

  6. מאת חץ בן חמו:

    הוא אמר מה שאמר, רק ש-11 שנים מאוחר יותר, ההיסטוריה הוכיחה שהערבים העדיפו לא אופציה ראשונה ולא אופציה שניה, הם העדיפו את היהודים בתור ז"ל או צפים בים התיכון.
    כמה אירוני שאנו חוזרים על אותה טעות מ-37. הזמנים השתנו, ואנשים כאן מפנטזים שאם יתנו מחצית מירושלים ושטחי 67, אז שלום ישרור פה ומתעלמים לחלוטין מכל השיח הפנימי הערבי שמצוי ברחבי האינטרנט ובמדיה התקשורתית. להביא דוגמאות?

  7. מאת מיכה:

    "איך נלחמים נגד שקרים ומניפולציות והפוך על הפוך?"

    בטוח לא על ידי נסיון לאסור על ציון יום הנכבה ביום העצמאות. איסור כזה משחק לידיים שלהם לגמרי. אם הם רוצים לציין את יום הנכבה ביום העצמאות אין מה לעשות בקשר לכך חוץ מלהשתמש בכך בתעמולה נגדית.

    צריך להציע לפלסטינים לקבוע יום זכרון רשמי חוקי במדינת ישראל עם טקסים רשמיים, ובתנאי שהוא לא יהיה ביום העצמאות הישראלי.

    "הוא אמר מה שאמר, רק ש-11 שנים מאוחר יותר, ההיסטוריה הוכיחה שהערבים העדיפו לא אופציה ראשונה ולא אופציה שניה, הם העדיפו את היהודים בתור ז“ל או צפים בים התיכון."

    ונצחנו במלחמה ההיא, כי באותה תקופה ידענו שצריך להושיט יד לשלום ולהתכונן למחמה. עכשיו אנחנו לא עושים לא את זה ולא את זה. במקום זה אנחנו מתלוננים כל הזמן כמה העולם לא פייר, והערבים לא פרים, וכמה זה לא פייר שיש להם טילים וכו' וכו'.

    הם האויב שלנו. הם מנהלים נגדנו מלחמה בזירה דילומטים, בזירת גרילה, הזירת טילים, בזירת תעמולה, ומשום מה אנחנו לא יודעים איך להתמודד באף אחת מהזירות הללו.

  8. מאת ענת:

    הציטוט הזה, דבר שפוי מאד.
    מה שמייחד חשיבה שפוייה, זה דבר מאד בסיסי:
    היכולת לזהות ולהבדיל נכון בין הדברים.
    חיים וייצמן זיהה כאן שתי ברירות אפשריות לבחירה בקיום יהודי בארץ ישראל, המשחררות אותו מן הברירה השלישית, לחיות על החרב כל ימיו. זהו שיקול הדעת האנושית.

    במקרה עברתי פה, והתעכבתי, טוב להתעכב במחוזות שרוח של שפיות נושבת בהם.

    לא השמאל ולא הימין- מבדילים נכון בין דבר לדבר, ואינם שופטים כל דבר לגופו.
    כל צד מקדש את מה שנראה לו "סלע קיומו",
    אבל עוד לא ראיתי דבר שמקדשים אותו- שאינו מוביל בסופו של דבר לאסון.
    בין אם מקדשים את האדמה,
    ובין אם מקדשים את חופש הביטוי-
    כל קידוש כזה הופך להיות קדוש מן החיים עצמם.
    הפאנטיות המחשבתית-אידיאולוגית פועלת על אוטומט שהפסיק לחשוב, לבחון, לשקול, להבדיל נכון.
    מלבד הרוב הדומם שהוא כוכבי השמים,
    יש מיעוט דומם של אנשים שפויים, שמרגישים את הדבר הנכון אבל אין להם כוח פעולה.
    את ההתרחשויות מניעים יוצרי המניפולציות,
    בין אם במעשה ובין אם בדמגוגיה שמתעתעת בשומע ומבלבלת אותו
    בעירבוב האמת עם השקר,
    בבחינת שתי אצבעות מן האמת, ודי בכך כדי להבעיר את ירושלים
    או להכחיש את השואה ובכלל לשכתב את ההסטוריה כשיש מאזינים נאמנים (ותמימים) לשפלים שבבני האדם, והעיקר-
    כאשר כתבי התקשורת מצטטים אותם בהתלהבות של סוחרי רייטינג.

    "הברירה שלפנינו היא"…
    הברירה שהסתבכה.

  9. מאת ענת:

    שלום למיכה.
    אתה אומר:
    "צריך להציע לפלסטינים לקבוע יום זכרון רשמי חוקי במדינת ישראל עם טקסים רשמיים, ובתנאי שהוא לא יהיה ביום העצמאות הישראלי."
    למה "להציע" להם?
    הם עושים כל שעולה על רוחם כדי לחתור תחת קיומך ואתה בתגובה בדחילו ורחימו וכפפות של משי "מציע להם"? מדוע שיקבלו את ההצעה, הרי בכוונה תחילה העבירו את תאריך ה"יום הנכבה" ליום העצמאות שלנו. זה לא שונה הרבה מריקודי השמחה שלהם על הגג בעת פיגועים.

    "הם האויב שלנו. הם מנהלים נגדנו מלחמה בזירה דילומטים, בזירת גרילה, הזירת טילים, בזירת תעמולה, ומשום מה אנחנו לא יודעים איך להתמודד באף אחת מהזירות הללו."

    בזירת התעמולה…. אפשר להפיץ שקרים ברגע, אבל עד שמצליחים להוכיח את ההיפך, הנזק שלהם עלול להיות בלתי הפיך.

    ……בזירת הגרילה והטילים יש להם שיטה, הם מתבצרים בין נשים וילדים. הם ממלכדים אותך במוסר שלך, מנצלים את המוסר שלך. זה נשק שטני, לא קונבנציונלי. כך או כך תצא מובס:
    אם נגיב, יהיו קורבנות אזרחיים רבים ונצא "רוצחים ועושי טבח",
    זה בשדה הקרב התקשורתי בעולם.
    אם לא נגיב, יהרגו בנו.

  10. מאת מיכה:

    "הם עושים כל שעולה על רוחם כדי לחתור תחת קיומך ואתה בתגובה בדחילו ורחימו וכפפות של משי ”מציע להם“? מדוע שיקבלו את ההצעה, הרי בכוונה תחילה העבירו את תאריך ה“יום הנכבה“ ליום העצמאות שלנו. זה לא שונה הרבה מריקודי השמחה שלהם על הגג בעת פיגועים."

    ברור שלא יקבלו את ההצעה, הם פלסטינים. אני לא מציע להציע להם יום נכבה רשמי בגלל שאני חושב שהם יקבלו את זה, אלא מכיוון שזה המהלך התעמולתי הכי אפקטיבי מול המהלך שלהם. נסיון למנוע מהם לחגוג את יום הנכבה לא ימנע מהם לציין את היום, ורק יגרום לנו להיראות כמו מדינה טוטאליטרית בזמן שהוא מחזק את הנחישות שלהם. האינטרס שלנו זה תמיד להיות אלא עם היוזמה. אנחנו צריכים להיראות יותר ליברלים, יותר שפויים, יותר גמישים מהאוייבים שלנו, בלי לוותר על דברים חשובים באמת. בהתחשב בנסיבות זה לא צריך להיות קשה, אבל איכשהו אנחנו לא מצליחים.

    חשוב לציין שמי שחגגו על הגגות היו תושבי הגדה ולא הפלסטינים הישראלים.

    "בזירת התעמולה…. אפשר להפיץ שקרים ברגע, אבל עד שמצליחים להוכיח את ההיפך, הנזק שלהם עלול להיות בלתי הפיך.

    ……בזירת הגרילה והטילים יש להם שיטה, הם מתבצרים בין נשים וילדים. הם ממלכדים אותך במוסר שלך, מנצלים את המוסר שלך. זה נשק שטני, לא קונבנציונלי."

    ברוכים הבאים למלחמה במאה ה-21. אנחנו לא יכולים לבחור באיזה מלחמות להילחם. צריך ללמוד להילחם במלחמות שיש לנו. זה קשה, אבל לא בלתי אפשרי.
    יש דברים שכבר למדנו לעשות, יש דברים שלא.
    למשל:
    קיצור זמן המלחמה למינימום במקום למרוח אותה על חודש יכולה לצמצם את מספר ההרוגים האזרחיים, וגם לצמצם את היכולת של התקשורת ושל מפגינים היסטריים להגיב. עד שהם מגיבים המלחמה נגמרת, המטרות הושגו, התקשורת עוברת לסיפור אחר. זה לא ימנע מהם להשמיץ אותנו, אבל יש לזה פחות השפעה.
    התקשורת צמאה לאינפורמציה, אמיתית או שקרית, זה לא משנה. מי ששולט בזרם התקשורת שולט במסר. כמשמפציצים מהאוויר, הצד המופצץ שולט בשטח ובתמונות שבאות משם. כאשר נכנסים קרקעית אפשר לשלוט בתמונות. האמריקאים עשו זאת על ידי צירוף עיתונאים לחיילים, דבר שגורם לעיתונאים להזדהות עם החיילים.
    הברחת האוכלוסיה האזרחית לפני פלישה יכולה לצמצם את ההרוגים האזרחיים בזמן שהיא מפעילה לחץ על האויב, במיוחד על רקע הפחד מפני פליטות. במידה מסויימת ישראל עשתה זאת בלבנון ובעזה.
    לנסות לא להרוג אזרחים חפים מפשע עד כמה שאפשר, ולקיחת יוזמה הומניטרית במקום להיגרר לכך. את בית נחולים ליד עזה צריך היה להקים ביום הראשון.
    הצבת אולטימטום עם תאריך מוגדר לא מונעת מלחמות אבל מקלה להצדיק אותם (ראה ששת הימים ומלחמת המפרץ).

  11. מאת חץ בן חמו:

    עניין פעוט קטן מיכה: חבל, חבל שהלך לי ה-SD CARD ולא שמרתי גיבוי של תמונות ישנות שחבר צלם צילם לגבי הפלסטינים שרקדו על הגגות. כי הוא צילם את זה, ולא, לא בעזה, לא בגדה, אלא בנצרת, ובעוד 2 כפרים בשטח ישראל.

  12. מאת מיכה:

    תודה על התיקון.

    אני תמיד פועל מתוך הנחה שהפלסטינים יאכזבו. זה חוסך ממני אכזבה, ולפעמים אני מופתע לטובה.

    זה טעות לבסס תקוות על הפלסטינים, אבל האינטרס של ישראל הוא לא להיראות כמי שמצפה מההפלסטינים לאכזב, וגורמת להם לאכזב, אלא ההפך, בו בזמן שהיא מתכוננת לאפשרות הסבירה שהם יאכזבו.

  13. מאת תמר:

    אין ספק, חוק איסור ציון הנכבה ימגר את האיום מבית על אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מצאנו את הנשק האולטימטיבי. טוב, אולי כדאי גם לבצע כריתת אונה, כי מי יודע, אולי במחשבותיהם הם עדיין יראו בהקמת מדינת ישראל אסון עבורם. ואם כבר חוק – בואו נחייב אותם לשמוח ביום העצמאות. שיתחייבו גם הם למנגל עצמם לדעת עם המוני בית ישראל. אההה, וכמעט שכחתי – על הדרך, בואו נחיל את החוק גם על זהבה גלאון…
    ומילה רצינית יותר – צביונה היהודי של ישראל חשוב. אבל חשוב לא פחות הוא צביונה הדמוקרטי. הציונות, בואו ניזכר, שאפה לכונן ריבונות נאורה ללאום היהודי. בואו לא נשפוך את התינוק עם המים.

  14. מאת ענת:

    למיכה-
    אני מסכימה עם דבריך,
    לצערי המצאותם בכנסת ובממשלה, של אנשים בעלי מחשבה וראייה של 360 מעלות, שואפת ל- 0.
    במדינה שלנו, לאנשים שיכולים להיות מנהיגים חכמים באמת אין אומץ ושאר-רוח לוותר על צניעותם ולרדת אל המדמנה הפוליטית ולהנהיג.

    ולתמר-

    לקדש דבר מה זה רחוק מאד מנאורות, אגב "ריבונות נאורה",
    וזאת גם כשמקדשים את הדמוקרטיה או את "חופש הביטוי".
    הקדוּשה הזו מבטלת את גבולות האסור והמותר ויוצאת אנרכיה מן הסוג הפוצטמודרניסטי שאינו רואה היכן מסתיים הביטוי ומתחיל המעשה.

    מוטב להאמין לפלשתינאים (הפליטים וערביי ישראל) כשהם מצהירים באופן הכי בהיר על כוונתם העיקרית
    ""מדינת ישראל היא איום מתמיד לשלום במזרח התיכון ובכל העולם. הואיל ושחרור פלשתין יחסל את הנוכחות הציונית והאמפריאליסטית ויתרום להשכנת שלום יניב במזרח התיכון, נושא העם הפלשתיני עיניו לתמיכת כל האנשים הליברלים בעולם ולכל כוחות הקידמה והשלום, ומפציר בכולם, בלי להתחשב בנטיותיהם ובמגמותיהם, להושיט לעם הפלשתיני כל עזרה ותמיכה במאבקו הצודק לשחרור מולדתו"
    (האמנה הפלשתינית,סעיף 22)

    ב"יום הנכבה" צועדים ערביי ישראל תחת הדגל הפלשתינאי איתו הם מזוהים.
    הפלשתינאי חרט על דיגלו את ההצהרה הנ"ל.
    אם את מוצאת מרחק בין ההצהרה "הואיל ושחרור פלשתין יחסל את הנוכחות הציונית והאמפריאליסטית ויתרום להשכנת שלום יניב במזרח התיכון.."וכו'-
    ובין הקריאה "איטבח אל יהוד" – תשאירי כאן את מימצאייך.

    עד כמה שמובן לי, "חופש הביטוי" מסתיים במקום בו הוא משרת את הרצח והטרור.

    זה נורא כייף להשתייך למושג "נאור" ולהרגיש "טוהר מוסרי",
    אבל במצבים מסויימים זה ממש מותרות של מתחסדים.

  15. מאת תמר:

    ענת יקרה,
    הדיון איננו על כוונותיהם של הפלשתינאים ו/או של הערבים אזרחי ישראל. הדיון צריך להיות על שאלת האפקטיביות של החקיקה המטופשת הזו. חופש הביטוי איננו בלתי מוגבל. לא טענתי אחרת. אבל חופש הביטוי נמדד דווקא כאשר מדובר בביטויים קשים. שריפת הדגל בארה"ב איננה מחזה נעים לפטריוט אמריקאי, ועדיין – היא מוגנת על ידי חופש הביטוי. חברה חזקה איננה משתיקה את הקולות שלא נעימים לאוזניה, להיפך. היא חושפת אותם לאורה המזכך של השמש ומתמודדת אתם.
    ועוד נקודה למחשבה: החקיקה הזו מטופשת גם משום שהיא מחלישה את הפרלמנט הישראלי (החלש גם ככה). הצעת חוק שאם תתקבל גם תצייר את ישראל באור רע מאוד וגם לא תעמוד במבחן בג"צ. התוצאה רעה מכמה בחינות:
    1. סיבוב נוסף בעימות בין הכנסת לבין ביהמ"ש (עימות שעושה נזק ליציבות השלטונית);
    2. דיון ציבורי עכור בתרבות שיח מדורדרדת ממילא;
    3. דימוי פשיסטי למדינת ישראל;
    4. זילות של החקיקה.
    במילים אחרות: גם נאכל דגים באושים וגם נגורש מן העיר

  16. מאת מיכה:

    תמר צודקת, גם עקרונית וגם מעשית. הדמוקרטיה גם חשובה לקיום הציונות, גם חשובה כשלעצמה, וגם חשובה ככלי במלחמה הדיפלומטית בינינו לבין הפלסטינים הקרויה לפעמים תהליך השלום.

    אין לי בעיה שהפלסטינים הישראלים יצעדו תחת דגל פלסטיני, כל הזמן שהם מצייתים לחוקי מדינת ישראל. אני לא אוהב שהם חוגגים את הנקבה, אבל אם זה מה שהם רוצים לעשות, אין שום דבר שאני מוכן לעשות נגד זה, חוץ מלהציב את הנרטיב שלי מולם. אבל הם כן צריכים לשאת בתוצאות מעשיהם. אם הם נוקטים בקו עוין לישראל הם לא צריכים להתפלא שיש עויינות בין יהודים לערבים, בדיוק כפי שאם אנחנו נוהגים כלפיהם ביחס מפלה, אין לנו מה להתפלא שיש בהם עויינות כלפינו. כל אחד אחראי למעשיו, ולדבריו, גם אם הם מוגנים תחת חופש הביטוי.

    כפי שכבר אמרתי, הפלסטינים נעים בין מסרים עויינים לישראל (כמו הציטוט של ענת) ובין מסרים יותר חיוביים. בצד הישראלי אפשר למצוא את אותו ניגוד. כפי שאני לא מתייחס רק לצד השלילי של מעשה ודברי ישראל (כלומר כל הדברים הרעים והטפשיים שאנחנו אומרים ועושים) זה לא נראה לי נכון להתייחס רק לצד השלילי של מה שהפלסטינים עושים ואומרים. אבל, בנסיבות האלה זה בלתי נמנע שיהיו גם לישראלים שואפי שלום ספקות גדולים בקשר לפלסטינים, ושהם יתנהגו בהתאם. זה גם לא נכון להתעלם מכל המעשים השליליים שלהם (או שלנו).

  17. מאת ענת:

    למיכה,
    לצדדים חיוביים או שליליים, יש הררכיה של כובד ומשקל,
    או עד כמה הם גורליים.
    העיקר בצד השלילי של הפלשתינאים וערביי ישראל המזוהים איתם-
    גורלי מאד עבורינו:
    תקוותם המוצהרת בכל מיני דרכים, ש"היישות הציונית" תיעלם מן המפה זה מסר של כוונות מעשיות, שכופרות בקיומך.
    אין סימטריה בין "העויינות" ההדדית של שני העמים .

    לתמר,
    נראה לי שאת מערבבת בין "חופש ביטוי" ו"חופש המעשה".

    מה שמבדיל בין ביטוי ובין מעשה – הוא היותה או אי היותה של כוונת מעשה מאחורי ה"ביטוי".

    צריך להבין, שלא כל ביטוי (אדם שמביע את עצמו) הוא מעשה,
    אבל כל מעשה הוא בהכרח גם ביטוי,
    ולכן כה קל ופשוט לנצל את המושג "חופש הביטוי"
    לסלילת דרך למעשים, דוגמת כוונותיהם המוצהרות של הפלשתינאים ביחס לקיומנו במדינת ישראל.

    ""זוהי רק ההתחלה, במקום בו שורפים ספרים ישרפו בני-אדם." – אמר היינריך היינה וצדק.

    אם בארה"ב שריפת דגלים מותרת ומוגנת על ידי "חופש הביטוי" כדברייך,
    אזי גם שריפת ספרים או שריפת כל מה שמייצג מישהו – היא פעולה מוגנת תחת אותה קדוּשה של "חופש הביטוי".

    זוהי בדיוק הסכנה בקידושו של דבר מה.

    מכל מקום, בדוגמה שהבאת לא מדובר ב"חופש ביטוי" אלא ב"חופש המעשה".

    החוקים בכל חברה דמוקרטית מגבילים את "חופש המעשה" במקום בו המעשה פוגע/מאיים/מעמיד בסכנה את חייו של האחר.

    המעבר ממילים (שהן עיקרו של חופש הביטוי) למעשים –
    חייב להיות מובחן, כמעבר מביטוי (מ"הלכה") למעשה בפועל.

    אין דבר בעולם שיכול לשלול מאדם את שעל ליבו ומחשבותיו
    ולכן נכון אמרת: ""חופש הביטוי נמדד דווקא כאשר מדובר בביטויים קשים. "

    הרי ביטויי מלל של שנאה בין בני אדם הם דבר טריוויאלי ומקובל בחברה דמוקרטית
    וכמוהם הבעת דעות, ואפילו הגזעניות ביותר.
    ולגבי אלו, נכון לומר כדברייך:
    חברה חזקה איננה משתיקה את הקולות שלא נעימים לאוזניה, להיפך. היא חושפת אותם לאורה המזכך של השמש ומתמודדת אתם."

    אך כאשר מלל מעוגן כהכרזה והצהרת כוונות (מעשיות)- כאן נוצר ההבדל בין חופש הביטוי וחופש המעשה.

    הצהרת כוונות היא תחילתו של מעשה.

    את חוק הנכבה יש לבחון כחוק נגד מעשה, ולא כחוק נגד חופש הביטוי.

    ב“יום הנכבה“ צועדים ערביי ישראל תחת הדגל הפלשתינאי איתו הם מזוהים.
    הפלשתינאי חרט על דיגלו את הצהרת הכוונות להשמדת מדינת ישראל.

    את דואגת ובצדק לעניין " דימוי פשיסטי למדינת ישראל",

    כי כמו שהפלשתינאים בהצגותיהם מולכים שולל את השמאל בישראל בניגון בלתי נלאה על מיתרי הרגש (כגון "לא נותנים לנו להתאבל"), על אחת כמה וכמה באוזניהם של זרים, אזרחי העולם הנאור.

    בוודאי שלכל אדם או קבוצה או עם יש אחריות שבאה מתוך מעשיו, באשר לדימוי שיש לו בעיני סביבתו.

    אבל בל נתעלם מן התופעה בה יוצרים לך דימוי, במכוון,
    כמניפולציה שמשרתת את האינטרסים של השקרן.

    איך מתמודדים עם מערכת כה משוכללת של שקרים ומניפולציות שמאכילים בהם את התקשורת העולמית?
    או איך מנטרלים את הנשק הזה מבלי ליפול אל מלכודת הדימוי שמכינים לנו?

    התשובה של מיכה היא הנכונה בעיניי:

    "אני לא מציע להציע להם יום נכבה רשמי בגלל שאני חושב שהם יקבלו את זה, אלא מכיוון שזה המהלך התעמולתי הכי אפקטיבי מול המהלך שלהם. נסיון למנוע מהם לחגוג את יום הנכבה לא ימנע מהם לציין את היום, ורק יגרום לנו להיראות כמו מדינה טוטאליטרית בזמן שהוא מחזק את הנחישות שלהם. האינטרס שלנו זה תמיד להיות אלא עם היוזמה. אנחנו צריכים להיראות יותר ליברלים, יותר שפויים, יותר גמישים מהאוייבים שלנו, בלי לוותר על
    דברים חשובים באמת."

  18. מאת תמר:

    ענת,
    תמוהה בעיני ההבחנה שאת עושה בין חופש ביטוי לחופש מעשה. בואי נגדיר את גבולות הדיון מחדש: חופש הביטוי כולל בתוכו גם את מה שאת מכנה כ"מעשה": הפגנה; זכות התאגדות; ביטוי אמנותי; תקשורת המונים. בין אם את מקבלת זאת, בין אם לאוו – זהו חופש ביטוי בהגדרתו החוקית.
    הלאה: התמודדות עם מעשים (פליליים או לאומניים) עומדת לרשות כוחות האכיפה הישראלים באמצעות חוק העונשין (ובין סעיפיו: איסור המרדה; איסור הסתה; וכו').
    דווקא משום שאת מסכימה שאחת ממטרותיהם של אוייבינו הנה "השחרת פנינו" – מדוע את נותנת לכך יד? רוצה להתמודד עם טרור ועם המרדה – ספר החוקים מספק לך את הכלים. חוק איסור הנכבה הוא בבחינת הכרזה ותו לא. הוא לא מוסיף פסיק אחד נוסף על מה שמציע ממילא כבר החוק הקיים. מה הוא כן מוסיף? התרסה; שנאה; איבה; מדנים (שאגב, למרבה האירוניה, אסורים על פי סעיף איסור המרדה בחוק העונשין…); ארומה פשיסטית; פאניקה.
    ועוד משהו: כוונה פלילית, יסוד נדרש במרבית העבירות הפליליות, אינה מחוייבת במקרים של הסתה. כך שאפילו מבחינה זו, ההבחנה שאת עושה איננה מדוייקת.
    ואחרון: הדיון, מבחינתי, איננו על צדק ו/או מוסר. יש לי מה לומר גם בנושא זה, אך לא זה הדיון שפתחתי בו. מבחינתי, אם המעשה הוא גם לא מוסרי, גם אווילי, גם לא אפקטיבי – אני יכולה להניח בצד את הדיונים המוסריים ולהסתפק ברציונאליזם. ממילא (ולצערי) אין לי את הכישרון הנדרש כדי לשנות את תפיסותיהם המוסריות של אנשים בוגרים.

  19. מאת מיכה:

    "אין סימטריה בין ”העויינות“ ההדדית של שני העמים"

    אם מודדים בסרגל את העויינות והגזענות והשקר של הפלסטינים כלפנו מול השנאה, הגזענות והשקר בצד שלנו, הפלסטינים מנצחים. אם מודדים את התרומה שלהם מול התרומה שלנו להכשלת הסיכוי לשלום, הם מנצחים. אבל מבחינה מעשית, הם חיים תחת כיבוש יותר מ-40 שנה. והפלסטינים הישראלים חיים במציאות של אפלייה כבר 61 שנה. אז הקטע הזה של הסימטריה לא תמיד עובד לטובתנו. אני מעדיף לחלק את האחריות חצי חצי ולקחת אחריות על החצי שלי. הפלסטינים לא יסכימו לכך כנראה, אבל זו הצעה עדיפה על פני מי שרוצים שרק צד אחד יקח אחריות למעשיו. ואני מעדיף לא לשלוף סרגל ולמדוד מי אשם יותר בקשר למה.

    חשוב גם לציין שההצעה שלי לפלסטינים ליום אבל על הנכבה שאינו יום אבל על ישראל ושאינו מאשים רק צד אחד, היא כנה. הייתי שמח אם הם היו מסכימים. אבל הם לא. כמו במקרה של תכנית החלוקה, זה טוב להציע הצעות הוגנות לצד השני גם אם הם לא מקבלים אותן.

    "לתמר,
    נראה לי שאת מערבבת בין ”חופש ביטוי“ ו“חופש המעשה“.

    מה שמבדיל בין ביטוי ובין מעשה – הוא היותה או אי היותה של כוונת מעשה מאחורי ה“ביטוי“."

    לא בדיוק. הנה דוגמא ממקום וזמן אחר. אם מישהו משתמש בחופש הביטוי כדי לומר שברית המועצות היא גן עדן, וסטלין שמש העמים, ושהוא שואף שגם אנו נזכה לחיות תחת גן העדן הסוציאליסטי. ואם הוא משתמש בכל הכלים החוקיים שברשותו, הפגנות, פליירים, ריצה לכנסת. כל זה נופל תחת חופש הביטוי למרות שמדובר ברעיון איום ונורא. אבל, אם הוא מרגל נגד במדינה, או אוסף נשק כדי להתחיל מהפכה, אז זה מעשה שצריך לפעול נגדו. במקרה כזה מדובר בהגנה עצמית. לשלול את חופש הביטוי של קומוניסט זה מקרתיזם.
    טיבי ופלסטינים אחרים רוצים להפוך את ישראל ללבנון (מדינת כל עדותיה — כל אזרחיה כבר נזרק בצד). זה רעיון רע מאד, אבל יש לו את הזכות להציע אותו. ליברמן והמתנחלים רוצים להפוך את מדינת ישראל למדינת אפרטהייד דה יורה. זה רעיון נתעב, אבל זכותם להציע אותו.