אז מה חושבות החשפניות על כל זה?

הדיון בביקורו המתוקשר של מפקד חיל הים במועדון החשפנות "גו-גו" גלש, בשוליים, לכמה קריאות לסגור את מועדוני החשפנות. החשפנות, אומרים לנו, משפילה נשים, מתייחסת אליהן כחפצים. החשפניות עצמן, כמעט עד אחת, דוחות את הטענות האלה. הן לא אוהבות שמתארים אותן כעלובות ומסכנות, כי הן לא כאלה.
איך נראה כל העניין מנקודת מבטן? הרבה פעמים היחס שלהן לגברים הוא שילוב בין ציניות לחיבה חצי-פטרנליסטית. גברים, או אלה שבאים למועדונים, הם יצורים ניתנים בקלות למניפולציה. הם מוכנים לקנות את העמדת הפנים הקלושה של חיבה – לקנות ממש, בכסף – גם כשהם יודעים שהיא העמדת פנים. הם מוכנים לשלם, לפעמים הרבה, תמורת קצת עירום או קצת מגע.
לעתים קרובות התחושה של הבנות, לפחות בהתחלה, היא ההפך ממה שכותבים מגיניהן: תחושה של כוח ולא של חולשה, של משפילות ולא של מושפלות. כמה זה קל! כמה כסף הגברים האלה מוכנים לשפוך בשביל חצי מגע או חצי חיוך. אחר-כך מתגנבים דברים אחרים. יש גם לקוחות גסים. ואת אלה צריך להעמיד במקום. לאורך זמן מתפתחות אצל חלקן – לא כולן – איזו חומה של ניתוק מסביב לעור החשוף. הסקרנות, השיכרון הראשוני של כוח ואטרקטיביות נשחק. מתגברת המונוטוניות והמכאניות, לפעמים גם תחושת הריקנות, לפעמים גם בושה סמויה. וגם זה: מתרגלים לכסף קל. אבל הניתוק, גם כשאצל אחדות הוא נעשה בוטה, לא דומה למה שאומרים בשמן העיתונים: חולשתם של גברים, לא כוחם, היא עובדת החיים הבולטת של המועדון.
האם כל זה נפלא? כנראה שלא. האם זה נורא? גם לא. המפגש בין גברים וחשפניות הוא בעיקרו מפגש (נטול כפייה) של חולשות אנוש. לפעמים גסות, לפעמים נוגעות ללב. אבל כאן, תחת אשליה שבירה של זוהר, לא מבזים אותן, את החולשות. וזה גם משהו. כי המסע נגד המועדונים קצתו כוונות טובות, אבל רובו חוסר נכונות לסלוח על חולשות אנוש פשוטות.
ההקשר הפמיניסטי של הטענות היום – חיפצון האישה, שוביניזם, וכו' – הוא האלמנט המזדמן, לא האלמנט המהותי בדיון. כמעט כל חברה, כמעט בכל זמן, מפתחת ז'רגון משלה להביע באמצעותו את הבהלה ממיניות האישה, ובעיקר ממיניות נשית נטולת עכבות. העברית בחרה במילה "פריצות": מיניות נטולת עכבות אצל נשים היא פריצת גבולות בלתי נסבלת. עכשיו אנחנו לא סובלים אותה בז'רגון פמיניסטי. קודם לא סבלנו אותה בז'רגון שוביניסטי, ואמרנו שקול באישה ערווה. אבל בין הפונדמנטליזם המוסלמי שמכסה את גוף האישה, הפמיניזם שמכנה עירום "חיפצון", "האגודה לדיכוי החטאים" בארצות הברית במאה התשע-עשרה (שהובילה לחקיקה נגד פורנוגרפיה), והרבנות הראשית, יש יותר משותף מנבדל. זה ודאי נכון מנקודת מבטן של החשפניות. אינטואיטיבית הן חשות שהקמפיין הפמיניסטי נגד ניצולן הוא צעיף דק מעל השנאה שרוחשות להן גברות מהוגנות. במובן המעשי זה אפילו עוד יותר פשוט: כך או כך, קוראים לסגור להן את מקום העבודה. אני לא מכיר חשפנית אחת, אחת בכל תל אביב, שרוצה שיסגרו את המועדון שהיא עובדת בו.
אז כדאי שניתן למועדונים האלה לחיות. צריך קצת אפלולית לפעמים, וקצת חמלה, כדי שנוכל לשאת את האור.

הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב 17.3.2009

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=311
  • תגובות ב-RSS

58 תגובות לפוסט ”אז מה חושבות החשפניות על כל זה?“

  1. מאת מיכל:

    לזה שבעד מיסוד הזנות:
    סחר בנשים מתקיים גם במדינות בהם הזנות ממוסדת ולעיתים ביתר שאת משום שבמדינות אלו יש ביקוש רב לזנות. היכן שיש ביקוש יתקיים סחר בנשים (ובילדות).
    כדי להתמודד עם התופעה דבר ראשון צריך לחנך לכך שלא קונים מין בכסף, פשוט לא. זה לא רומנטי ולא נעליים, זה ניצול חזירי של אדם השרוי במצוקה. אנחנו במאה ה-21, אנשים כבר החלו לדבר על זכויות בעלי חיים, כיצד יתכן שעדיין מתקיימת עבדות מינית חובקת עולם?

    לקוחות הסחר בנשים הם בפירוש אנסים לכל דבר ויש צורך בהפללתם.

  2. מאת מיכל:

    ובקשר לטיעון "ואם זו היתה הבת שלך", לכל השוללים אותו, מדובר בטיעון הגיוני למדי. כי ההנחה המקובלת היא שהבנות שלנו יקרות לנו ושאנו תופסים אותן בראש ובראשונה כבנות אדם בעלות רצונות, צרכים, רגישויות, פגיעויות, עבר וכו', אנו נרצה שלא יאונה להן כל רע.

    כשגבר סוחר באישה הוא לא רואה אותה כבת אדם אלא ככלי שאמור בראש ובראשונה לשרת אותו. הוא תופס אותה כסחורה שכספו מקנה לו את "הזכות" לעשות בה כרצונו.

    ברגע שהיה תופס אותה כבת אנוש, ממש כשם שהוא תופס את ביתו, לא היה סיכוי בעולם שהיה מסוגל לנצל אותה מינית תמורת כסף, להטריד אותה מינית בתשלום, לאנוס אותה בתשלום וכן הלאה.

  3. מאת תמר:

    מיכל, עד כמה שאני מסכימה עם חלק מעמדותיך, ישנה בעיה בטיעון שלך אודות "הבת שלך". אני רוצה להאמין כי עם "הבת שלו" הוא גם לא היה מקיים סקס בהסכמה… זה לא הופך אותו למי ש"מחפיץ" כל פרטנרית לסקס. או לפחות כך אני מקווה בשבילו.

  4. מאת מיכל:

    לתמר –
    הכוונה היא לא 'להימנע מלעשות עם אחרים את כל מה שלא היית עושה עם הבת שלך', אלא לתפוס את הזונה/חשפנית כבת אדם במלוא מובן המילה, שראויה לכבוד ולחמלה מעצם היותה, ממש כמו שתופסים אנשים אחרים שיקרים לנו, כמו הבנות שלנו.

  5. מאת תמר:

    מיכל יקירתי, הכוונה שלך ברורה וטהורה. כוונתי שלי, לעומת זאת, היתה לנסות ולגרום לנו לשקול ביתר דיוק את בחירת המילים והקלישאות שלנו.ובכלל, אני חושבת שמעט קלילות ואולי אפילו קורטוב של הומור עצמי (ר"ל) יכול היה לעשות שירות טוב לפמיניזם. ודאי טוב יותר מאשר צדקנות חמורת סבר (ואינני מאשימה אותך בכך כלל. סתם תפסתי עליך טרמפ (-: )

  6. מאת מיכל:

    לתמר, זה גם עניין בפני עצמו, שקילת המילים.
    אני מחשיבה את עצמי לפמיניסטית רדיקלית בדעותיי (בין השאר), ואין לי עצבים, למען האמת, להתחיל לחשוב מה יחשבו על מה שאני אומרת, אם אני צדקנית או לא, אם יש לי הומור עצמי או כמה אני קלילה. אני כאן לבטא את דעותיי ולא לשאת חן. אם משהו לא מובן אני בחפץ לב מוכנה להסביר מה כוונת המשוררת.

    חלק מפמינזם, לדעתי, זה להתחיל להגיד מה שאנחנו חושבות בלי לפחד שמישהו לא יאהב אותנו. ולא תמיד הכל נפלא וקליל, לפעמים הדברים הם קשים לצערי, בודאי בנושא כמו זנות, ולכן, לעניות דעתי, יש מקום גם להתבטאויות בוטות.

  7. מאת מיכל שטיינר:

    לגדי שלום. על שולחני במקום העבודה, היתה מונחת במשך כמה שנים האחרונות אגודת ניירות בניילון, כל הזמן תכננתי לקרוא אותם ודחיתי מפאת חוסר זמן. מקום העבודה שלי היה מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית "תאיר" שנמצא ברחובות. בשבוע האחרון עזבתי אותו אחרי שבע שנים וכשארזתי מצאתי את הניירות ההם: ילדות של אבא – גילוי עריות, עצמיות, תרבות ונחמה. מאת גדי טאוב. זהו מאמר מאוד יפה שכתבת בעיתון הארץ. חבל רק שלא קראת אותו… טוב, כתבת אותו, אבל אולי פשוט שכחת? כל מה שכתבת שם מדבר על הנשים שראית במועדונים. אתה לא קולט את זה? גם המרואיינת שלך, סו סילברמן, סיפרה לך על ההתמכרות שלה למין, על הגברים המסוכנים וכו, וגם עשית את הדרך הקשה אבל עשית אותה, להבנה שקתרין הריסון לא באמת בחרה, כאדם חופשי וריבוני לשכב עם אבא שלה, אלא נוצלה על ידו. בקיצור גדי, כל זה נכתב רק כדי להזכיר לך שיש לך לב ושהוא במקום הנכון ורק כדאי שתחזיר אותו לשימוש… חשפניות, זונות, נערות ליווי, הכל כיסוי לפעולה אחת ואחת בלבד – אונס. זה שהן מתעקשות להכחיש את זה לא אומר שאנחנו צריכים לאטום את עצמנו מלראות. הן מכחישות כי אין להן ברירה אחרת, לחיות בגיהנום זה דבר אחד, אבל להגדיר את חייך כגיהנום, זה דבר אחר. אחר לגמרי.

  8. מאת הילה:

    באמת מפתיע שגבר יכתוב שבעצם חשפנות זה לא כל כך נורא.. ממש תובנה חדשנית ומפתיעה שלא שמענו עד היום, להגיד שזה ענייני היצע וביקוש, "מפגש (נטול כפייה) של חולשות אנוש. לפעמים גסות, לפעמים נוגעות ללב..", אלו טענות ידועות וחבוטות שנשמעו מפי גברים מאז ומעולם.. חבל שעלינו לשמוע זאת גם בשנת 2009.
    גם גבר שמכה את אישתו כי היא ממש אבל ממש עיצבנה אותו- והיא נשארת איתו, יכול להיקרא "מפגש חולשות.. נוגע ללב", אך עדיין זה לא אומר שזה חוקי, מתקבל או מוסרי. מוסרי מבחינת זכויות אדם, לא מבחינת הכנסייה והיהדות.
    כמה קל לבטל כל טענה נגדך בתשובות הילדותיות של "צדקנות" או "יפי נפש". אם אתה מנסה לומר שנשים וגברים המתייחסים למעמד האישה ולחירותן וגופן של נשים עושים זאת מצדקנות ומתוך היותן "גברות מהוגנות" כנראה שהתפיסה שלך של פמיניזם בכללותו היא דיי מעוותת.
    בנוסף, בבקשה אל תתיימר להיות נושא הדגל של עובדות המין, החשפניות והזונות בישראל. סוציולוגים ואנתרופולוגים, קרימינולוגים וחוקרות בנושאי מגדר בהחלט עוסקים בכך בארץ ובעולם, ואחרי קריאה של מאמרים בנושא החשפנות, וגם היכרות אישית עם עולם עבודת המין (תתפלא, אבל לא רק אתה מתעניין בנקודת מבטן של הנשים עצמן)- המסקנה היא ברורה: גם תחושות של כוח, כסף קל והתרגשות בתחילה, דועכות ומסתיימות בתחושות השפלה ודיכוי, הבעייה היא שהדרך החוצה ממש לא פשוטה.

    הספר שלך וגישתך בכללותה שמים מקל בגלגלי שחרור האישה והפמיניזם בישראל, ומקדמים ומחזקים גישה מעוותת, שגויה אך לצערי נפוצה של נשים בתעשיית המין.
    קישור לאחד המאמרים בנושא-dancing on the Mobius Strip:
    Challenging the sex war Paradigm
    2002, by Bernadette Barton
    Gender and Society 16(5) 585-602