הדלגיטימציה של ישראל והימין הדו-לאומי

הנה אפילו משה ארנס מתחיל להרגיש שהאדמה בוערת תחת רגלינו. אפילו ארנס מבין שצריך לסיים את הכיבוש. גם הוא מבין את מה שכל בר-דעת רואה נוכח דעת הקהל הצבועה והעוינת שהכתירה את ראאד סאלח כ"פעיל שלום": שמפעל ההתנחלות והמשך הכיבוש הם אלה שמאפשרים לשונאינו לשכנע את כל היושבים על הגדר שישראל היא מפעל דיכוי: מדברים על שלום, אבל ממשיכים לנסות להכשיל את חלוקת הארץ.

פעמיים הזדמן לי לפגוש את ארנס באופן אישי. פעם אחת עמדנו יחד מחוץ לאיזו דלת אב"כ במלחמת המפרץ הראשונה. אני הייתי סמל ראשון המילואים והוא היה שר הביטחון. בסוף פתחו לנו. לא יצא לנו לדבר אז. בפעם השנייה עמדתי איתו בדוכן בשבוע הספר. הוא חתם על ספרו, ואני על ספרי. כן שוחחנו הפעם. השיחה התגלגלה לעתיד השטחים. אמרתי לו משהו על כך שאם לא נצא משם תאבד הציונות. הוא התפלא. הציונות, הוא אמר, היא הרי זכותם של היהודים על הארץ. להשאר שם זה המעשה הציוני.

הנה לכם עוד דוגמא לציונות של ארץ, בניגוד לציונות של מדינה. הציונות של הרצל, של בן-גוריון שאפה להפוך את היהודים לאנשים חופשיים באמצעות מדינה דמוקרטית משלהם, בה יהיו ריבונים על גורלם. הציונות של ארנס, כמו של המתנחלים, היא אודות גאולת אדמה. והיא לא מבינה את העיקר. הפתרון שארנס עכשיו נסוג אליו – סיפוח השטחים ומתן אזרחות לכל הפלסטינים בגדה – הוא המשך של אותה אי-הבנה. ארנס שדיבר ברורות בשפת הציונות-של-ארץ מגמגם עכשיו בשפת הציונות-של-מדינה.

כל עוד הציונות עמדה בתוקף על בסיסה המוסרי היציב, זכות ההגדרה העצמית של כל העמים, היא נתפשה כדמוקרטית. מאז שהיא כובשת חושדים בה שהיא מתבססת על הרעיון שארץ ישראל שייכת רק לעם ישראל. לא בצדק. חסידי ארץ ישראל השלמה הם מיעוט שהולך וקטן. יש רוב יציב בארץ מאז אוסלו לטובת חלוקה. הפלסטינים, לא אנחנו, הכשלנו אותו. אבל חלק מהימין עדיין חולם, מפני שהימין הזה ישן. וחלום ההתנחלות עדיין נדמה לו רצוי, אם גם לא לגמרי אפשרי. וברית הסרבנים הזאת, בין הפלסטינים התומכים בזכות השיבה, לבין הימין ההוזה, חותרת לארץ פלסטין השלמה. אבל אפילו הימין הזה כבר מבין שהכיבוש הוא העוקץ, וימשיכו לדבר על "כיבוש" בעזה שממנה נסוגנו, כל עוד יימשך הכיבוש ביהודה ושומרון. לכן הימין הזה הוציא תכנית לשעת חירום. קודם ציפי חוטובלי ורובי ריבלין – שני מדינאים דגולים ללא ספק – המציאו אותו, ועכשיו מצטרף גם ארנס במאמר בהארץ: נספח את יו"ש וניתן אזרחות לכל הפלסטינים שם. מה יקרה אז? זה יהיה, מסביר ארנס, "אתגר":

"הוספת מיליון וחצי מוסלמים תושבי יו"ש למדינה תקשה כמובן על המצב. האם מיעוט של 30% מוסלמים ייצור אתגר, שהחברה הישראלית לא תוכל לעמוד בו? זאת השאלה שהפוליטיקאים הישראלים וכל הישראלים – יהודים וערבים כאחד – צריכים להרהר בה. בניגוד לתחזיות הקודרות, החלת הריבונות הישראלית על יו"ש לא תביא לסופה של מדינת ישראל וגם לא לחיסול הדמוקרטיה שלה. היא תציב אתגר גדול לחברה הישראלית. גם האופציה הזאת ראויה לשיקול."

אבל התנועה הלאומית הפלסטינית היא בדיוק כזאת: לאומית. כמו הציונות, שגם היא תנועה לאומית, היא דורשת עצמאות. את העובדה שיהיה בישראל מיעוט ערבי, ובפלסטין אולי יהיה מיעוט יהודי, אפשר לקבל, אבל בתנאים שידועים לכל העולם מאז החלטת החלוקה של נובמבר 1947: אם לשתי התנועות תהיה אפשרות להגדרה עצמית, למדינה משלהן. לכן הפתרון של ארנס – ועוד לפני שדיברנו על דמוגרפיה ושיעורי ילודה – הוא חסר שחר. אם לא תהיינה שתי מדינות לשני עמים ימשיכו לדבר עלינו ככובשים גם אם ניתן לפלסטינים בגדה אזרחות.

זה אמנם יפה לקרוא למצב חסר מוצא "אתגר", ולחלום בהקיץ שהפת"ח והחמאס יהפכו למפלגות דמוקרטיות בכנסת ישראל, אבל האמת היא שהאלטרנטיבות לא השתנו: או שנחלק את הארץ, או שנדון את עצמנו למדינה דו-לאומית עם רוב ערבי. הימין, המחנה הדו-לאומי, גרר אותנו כברת דרךך ארוכה לקראת חורבן אפשרי של הציונות, ואם הוא יוסיף להחזיק בהגה הוא בסוף יצליח להפוך את המדינה האחת בעולם שבה יש ליהודים רוב לעוד מדינה עם מיעוט יהודי. ואז נראה איך רוב ערבי יענה ל"אתגר" הדו-לאומי שארנס רוצה לקפוץ ראש לתוכו. אם לא ניפטר ממשלת הימין הגרועה והכושלת הזאת, שהצליחה להפוך את ישראל לסרבנית חלוקה ואת הפלסטינים לאבירי זכויות האדם, בזמן שההפך הוא הנכון, אם לא נדע לשלוח אותה הביתה בקרוב, נטבע כולנו, יהודים וערבים, במלחמת אזרחים כרונית. שהיא בלי ספק "אתגר".

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: http://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=626
  • תגובות ב-RSS

16 תגובות לפוסט ”הדלגיטימציה של ישראל והימין הדו-לאומי“

  1. מאת אורי:

    גם אני הוטרדתי מכך שעכשיו משה ארנס מציע את הרעיון הגרוע הזה.
    ובמשפט האחרון – צריך להיות "נטבע" ולא "נתבע".

  2. מאת אלון:

    אם אנחנו באמת רוב זאת אומרת החלק שמאמין בחלוקת הארץ אז למה לעזאזל מי שיושב על ההגה זה חוטובלי ליברמן וביבי

  3. מאת עידו לם:

    הימין המטומטם שכשל בתחזיותיו ולא הצליח במלאכת הכיבוש והקלגסות לא מוכן לצאת טועה ומציע הצעות הזויות לחלוטין העיקר שלא יתגלה בקלונו.

  4. מאת שרית:

    גדי – מדוייק, חד,משכנע.

  5. מאת דרור:

    אין צורך להחמיא לארנס ש"הוא עשה את הדבר הנכון כשר ביטחון ועזר לבלום את חמומי המוח שרצו לתקוף בעיראק בניגוד לדעת ארצות הברית [במלחמת המפרץ הראשונה]".

    למעשה, עד כמה שידוע לי, במציאות עמדתו הייתה הפוכה,
    ובכלל: האמירה "ארנס עשה את הדבר הנכון" היא אחת הדוגמאות המובהקות בתולדות הפובליציסטיקה המקוונת לאוקסימורון אפקטיבי :)

    אני חושב שפורסם לא מעט פעמים (ואפילו במאמרים של ארנס עצמו לאחר כ-15 שנים) שארנס היה ונותר תומך של פעולת ראווה ישראלית צבאית בזמן מלחמת המפרץ כדי לשמר את "כח ההרתעה".

    ראה למשל:

    http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=302
    "במהלך מלחמת המפרץ תמך ארנס בפעולה צבאית ישראלית נגד עיראק. בספרו, נחשפים לראשונה פרטים בלתי-ידועים על התוכנית המבצעית, בה אמורות היו לפעול – במשותף – יחידות מובחרות של צה"ל וחיל-האוויר. תוכנית זו לא יצאה אל הפועל לנוכח התנגדות אקטיבית ונחרצת של האמריקנים. ארנס כותב ומנמק את הדברים מנקודת מבט רחבת-אופקים ומנתח את המהלכים הפוליטיים באופן מרתק".

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=958670&contrassID=2&subContrassID=0&sbSubContrassID=0
    "רמטכ"ל האינתיפאדה היה, לבסוף, גם לרמטכ"ל מלחמת המפרץ ב-1991, מלחמת הספיגה הסבילה הראשונה של ישראל. גם אז, בהיעדר מודיעין נאות למבצע במערב עיראק, היה (יחד עם שמיר, נגד ארנס ואלופים) בקוטב המתון והשקול, שהסתייג מפעולה ראוותנית אך עקרה".

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1148476.html
    "באחת מתוכניות הבוקר ברדיו שיבח השבוע משה ארנס את ביבי כמי ש"העביר שנה שקטה ולא רעה בכהונתו". ארנס, שכיהן כשר ביטחון בימי שמיר, גרס שראש הממשלה שלו אז לא היה די קיצוני, וטען נגדו שמנע מצה"ל לתקוף את עיראק במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. מה שארנס לא ידע (אולי) זה שהממשל האמריקאי הזהיר באופן אולטימטיווי את ישראל שלא להתערב, כדי לא לפגוע בקואליציה הערבית, שכללה אז גם את סוריה, שגיבש הממשל למתקפה על עיראק".

    http://news.walla.co.il/?w=//285111
    "הגורם העיקרי בממשלת ישראל, שתמך בהפעלת כוח צבאי נגד עיראק, היה שר הביטחון דאז, משה ארנס. עמדתו באה לידי ביטוי בישיבת הממשלה שהתקיימה ביום שבת לפני הצהריים, ב-19 בינואר 1991, לאחר נפילת טילי סקאד בתל אביב".

  6. מאת אוהד:

    אכן, לקרוא את ארנס ולשפשף את העיניים.

  7. מאת גדי טאוב:

    דרור, אני מקבל את התיקון וחוזר בי מהמחמאה, שאותה בדה כנראה זכרוני, וכפי שאתה מראה בטעות. מחקתי אותה מיד, כעצתך.

  8. מאת רות פטרושקה:

    הידד לגדי טאוב. יש לי תחושה שהצד המוצלח של תנועת "השמאל הלאומי", הוא תוצר של ההתערבות שלך. בחלומי, נכתב מניפסט חדש של התנועה, שהיא בבסיסה מוצלחת אך מלאה במוקשים אינפנטיליים ואובססיות של השמאל הישן שהוא רע כיום ומזיק באופן זהה אם לא יותר מן הימין הרדיקאלי שעליו כתבת במאמרך..ובו אתה תיהיה המנסח היחיד או המרכזי. אתה איש מקצוע אקדמי אמרו לי, אתה אינך אושייה ציבורית אמרו לי..ובכן, אני סמוך ובטוח שתעשה עבודה טובה אלפי מונים יותר מאלדד ושמואל שהתחילו טוב וממשיכים פחות.

  9. מאת יובל כץ:

    קשה לו להודות שכל הגישה הישנה שלו שבה האמין רוב חייב היא טעות למרות שהרציונל אומר לו את זה בפירוש, ציונות זה מדינה יהודית ודמוקרטית, צריך לטחון את זה לאנשים טוב טוב, לא התיישבות על כל ארץ ישראל, זה מסגרת ריבונית.
    מוזר לי שיש אנשים הגיוניים שזה לא נקלט אצלם, איפה נמצא הבאג?

  10. מאת מדינה דו-לאומית: בעד ונגד « מאסף:

    [...] אזרחות ישראלית לפלסטינים – משה ארנס (יוני 2010, וראו תגובה של גדי טאוב) [...]

  11. מאת מה שתגידו:

    "אם אנחנו באמת רוב זאת אומרת החלק שמאמין בחלוקת הארץ אז למה לעזאזל מי שיושב על ההגה זה חוטובלי ליברמן וביבי" אלון, שאלה טובה שאלת. אולי התשובה היא שאנחנו לא באמת הרוב? אבל כשמסתובבים רק על הציר שבין שדירות רוטשילד דרום לשדירות רוטשילד צפון, וכשבא להשתולל מרחיקים אפילו עד רמת החייל ואולי מעיזים לצאת לאולפנים בגבעתיים, אז באמת, התחושה שאנחנו הרוב היא טבעית לחלוטין. שיט, יש גם דימונה, ובית אל, וירושלים ובת ים ( העיר הזאת שמתחילה כשנגמרת יפו) וחדרה וחולון וטבריה וירוחם ובני ברק ועוד ועוד מקומות של אנשים שהצביעו ש"ס, ואיחוד לאומי וליכוד וישראל ביתנו ועוד. אוף, הדמוקרטיה הזאת הורסת לנו את כל התכניות.

  12. מאת מיכה:

    "אם אנחנו באמת רוב זאת אומרת החלק שמאמין בחלוקת הארץ אז למה לעזאזל מי שיושב על ההגה זה חוטובלי ליברמן וביבי“ אלון?"

    למה רבין ניצח ב-92 ופרס הפסיד ב-96, ברק ניצח ב-1999 והפסיד ב-2001. למה קדימה וההעבודה ניצחו בבחירות לפני האחרונות, והליכוד ניצח בבחירות האחרונות?

    התשובה היא שבין המיעוט הימני למיעוט השמאלני יש אמצע גדול שנע ונד בין ימין ושמאל בתגובה למצב ומצב הרוח הלאומי. המרכז הזה אינו נגד נסיגה וגם לא שונא מתנחלים, הוא ביטחוניסט אבל מוכן לויתורים, הוא רוצה שלום אבל פסימי בקשר אליו.

    המרכז הזה היה מוכן לתת אימון בקדימה וברעיון של נסיגה חד צדדית כי מצד אחד הוא היה מודע למחיר שהשליטה בשטחים גובה מאיתנו, וגם הרגיש ביטחון בגלל ירידה בפיגועי ההתאבדות, ומצד שני הוא איבד אימון במו"מ. כאשר ממשלת אולמרט נכשלה בהתמודדות עם המציאות שנוצרה לאחר הנסיגה, ותחושת הביטחון אבדה, אז המרכז הזה באופן טבעי זז ימינה, אבל זה לא הופך אותו לימין אידאולוגי.

  13. מאת נתן .:

    ”אם אנחנו באמת רוב זאת אומרת החלק שמאמין בחלוקת הארץ אז למה לעזאזל מי שיושב על ההגה זה חוטובלי ליברמן וביבי"

    מתוך שלושת האישים שהוזכרו שניים תומכים גם הם בחלוקת הארץ, אחד מזמן והשני הצטרף לאחרונה.

    כך שאין פה ממש סתירה.

  14. מאת סמולן:

    (טוקבק שמתחיל בערבה ונגמר במניפסט…)

    אני רוצה להוסיף משהו, שאולי יכול לשמש כאילוסטרציה לבעייתיות של התיזה של ארנס. כדאי לומר שאני סבור שארנס הוא לא אדם מתלהם, ושיתכן מאד שנוכחות שקולה, ומחויבות לדיון שקול – שהוא בוודאי מייצג – שיחקו תפקיד חשוב בהחלטה הקריטית של שמיר להמנע מהפעלה של כח צבאי ישראלי במלחמת עיראק הראשונה. המלך חוסיין העריץ את שמיר בנושא הזה, ותיאר כיצד שמיר סגר איתו, בחשאי, את הנושא של המנעות מלחימה בין הצבא הירדני וצה"ל, שהיו ערוכים זה מול זה במסגרת הזמן ההיא (אצל אבי שליים, "קיר הברזל", נדמה לי). כלומר, גם אם ארנס תמך בהפעלת כוחות צבאיים במסגרת המלחמה, הוא היה עוד יותר מכך מחויב לחשיבה רציונאלית. אפשר לתת לו קרדיט על השתתפות נבונה ומושכלת בתהליך קבלת ההחלטות, גם אם הוא ייצג את האפשרות שלא יושמה. פלוראליזם אצל מקבלי החלטות הוא דבר מעולה, אם וכאשר הוא מגובה ברציונאליות. טוב, סיימתי את האפולוגיטיקה.

    והנה סיפור: תהילתו ההנדסית של מישה היתה על הובלת פיתוח של מטוס בשם "ערבה". זה מטוס קטן עד בינוני, ממריא ונוחת משדות תעופה ככה ככה, ועם הזמן הפך לפריט שישראל מחלקת למי שקונה ממנה מחזיק מפתחות. אבל בראשית הדרך, הוא היה שימושי ומועיל, חוץ מבעיה אחת, שמזכירה את הבעייתיות של מדינה דו לאומית "טובה". הדבר היה ככה: למטוסים יש כנפיים, את הכנפיים האלו אפשר לתמוך בעזרת קורות שנשענות בזווית על גוף המטוס, וקורות האלו, אסור שיהיו עם חתך מעגלי.

    כלומר, אסור להן להיות גם הרבה דברים אחרים, אבל חתך מעגלי הוא טעות שקל ליפול בה, כי צינורות הם משהו שהעולם מייצר בכמות. מאחורי צינור עם חתך עגול, שנושבת עליו רוח – נניח, אם הוא תומך כנף של מטוס – מתפתחות מערבולות, שנולדות, גדלות, משתחררות מהצינור ועפות אחורה, ואז מתחילות מערבולות חדשות. לתופעה קוראים "רחוב המערבולות של פון קארמאן", ואם קצב ההיווצרות וההשתחררות של המערבולות נוגע בתדר העצמי של מבנה המטוס, המטוס מתפרק. הגויים הכירו את רחוב המערבולות בערך מאז פון-קארמאן, אבל למרות זאת, יצא שמישה תכנן מטוס כזה, ובאמת הערבות הראשונות התפרקו באוויר.

    לא צריך להפוך את העובדה הזו לדמוניזציה: תכנון הנדסי זה דבר מורכב, ולפעמים עובדים מהר ושוכחים משהו שמוכר מהספרות, בוודאי. במקרה הזה, הם תכננו את המטוס למהירות של 170 קשר, ואת נקודת הפרפור של תומכי הכנף ל 215 קשר, בלי לשים לב שהם יצטרכו לבדוק את ה 215 קשר בטיסת הניסוי. הפתרון שנמצא העלה את מהירות הפרפור בעוד כמה מילימטרים, ואיפשר לעבור את טיסות הניסוי בלי בעיה. (http://alturl.com/u77t)

    אולם ברם, אתה תוהה אם גם במדינה דו לאומית שכזו, מערכת מסובכת טיפה יותר ממטוס תת קולי, יש איזה קומבינה שצריך מאד להזהר ממנה.

    לניסוח מזלזל ומתנשא טיפוסי, כולל כמובן דיבורים על "התפוגגות של חלום ציוני חלוצי", הנה קובי בן שמחון ב"הארץ": http://alturl.com/8wst. (הקורא בן שמחון מוזמן לשים לב לכך שהמל"טים של תעשיה אווירית נראים, מעשה שטן, דומים למדי לביצה המתפוגגת).

    אבל הנקודה כאן היא עקרונית. הכנסה לאלקטוראט של מיליון וחצי ערבים עוינים – זה מה שאנחנו יודעים עליהם כקולקטיב, הם עוינים מאד מאד – שקולה לטיסת ניסוי ראשונה, שנעה מיד לבדוק את הנקודה הכי אתגרית במעטפת הטיסה. סבבה, מישה ? לא עובדים ככה. אם היית בודק את הערבה בצורה הזו, היא היתה מתרסקת בטיסה הראשונה. אם זו היתה שיטת העבודה שלך, היא גם היתה מתרסקת בכל טיסת ניסוי שהיא. שוב סבבה ?

    לכן, מה שמתבקש, אני חושב – זו סקיצה לרעיון, מחשבה על מחשבה, בוודאי לא תכנית מסודרת או מחויבת – הוא דיון בשאלה לא על מיליון וחצי תושבים, אלא על כפר בודד. נניח שיש כפר פלסטיני, שהוא שוחר שלום, או לפחות לא אלים. נניח שאנחנו מדברים רק על הקליטה שלו. האם היינו יכולים לכפות עליו הצטרפות לאלקטוראט ? לדעתי לא. לכל הפחות הכפר הזה היה מבקש לקבל את הזכות לפרוש מישראל בעת הצורך. ככה זה בהגדרה עצמית. ואז, היינו אומרים לו משהו כמו "בכיף, אחינו. אם תפרשו אנחנו נשקול את העמדה שלנו כלפיכם באופן נקודתי. אם תהיו אויבים, יש מצב שנכבוש אותכם שוב, ואז תהיו תחת כיבוש עד שתפסיקו להיות אויבים. אם תהיו ידידים, אז כנראה נכיר בכם לצידנו, או משהו." כלומר, אני תוהה לא על מיליון וחצי אזרחים חדשים, אלא על אלף וחמש מאות. האם ניתן לבנות מצב שבו, אלף אחרי אלף, תוקם כאן מדינה דו לאומית טובה ?

    הסיכון הוא עדיין עצום. לך תדע מה ההם יעשו כשיהיו להם פה את כל אלף האלפים שלהם. ועדיין, יש מצב שהרבה מאד מידע יצטבר כבר לאחר שיהיו כאן רק עשר אלפים כאלו. האם הם באמת ישתלבו טוב בארץ ?

    בקיצור מישה, מה שאני תובע – מכל דבר בעולם – הוא גישה מפא"יניקית ולא רביזיוניסטית. עוד עז ועוד דונם. אחרת, כמו שאמר בן גוריון, אתם דמגוגים. אם אתה חושב שאפשר לבנות כאן מדינה שתעמוד באתגר הפנטסטי הזה, שאף מדינה אירופאית לא עמדה בו (ולכן כולן ברחו מהמושבות שלהן בלי לתת לילידים להצביע לפרלמנט המטרופולין), אז אנא, במטותא, פרט את המטרה, את הדרך, את הסיכונים, את ההתמודדות איתם. בניגוד לרביזיוניסטים צחי הלשון, מפא"י עבדה בשיטה של נאומים פרוגרמטיים עתירי פרטים, של ביקורת עצמית מדוקדקת. רק ככה מקימים – עם הרבה מזל ונכונות עצומה להקרבה – את הבלתי ניתן להקמה. לא תהיה לנו דרך לתקן את טיסה 92.

    מצד שני, אני רוצה לציין שוב, שאין בציונות משהו שעומד עקרונית בניגוד לדו-לאומיות. ציונות היא לא "מדינה" ולא "ארץ", אלא ההיתר העצמי שיהודים ניסחו לעצמם, לפעול באופן פוליטי. ההיתר הזה הוא בלתי ניתן לפירוק: הוא צורה שאפשרית ליהודים וליהדות. המימוש בפועל שלה מוגבל לדעתי רק על ידי עקרון שדומה לדמוקרטיה מתגוננת, יענו, לא להכנס לפינה, או מרחב, שבו ההיתר הזה יהיה חסר ערך מעשי.

    כאן האתגר של הדו-לאומיות במובן התיאורטי. כיצד תיראה מדינה דו לאומית טובה שכזו. כיצד היא תוכל להתמודד עם שסעים מבית, ועם הבעיה הדמוקרטית הכי עקרונית, של פגיעות גבוהה לפוליטיקה מניפולטיבית ושיטתית, שנטולת תום-לב. יש לנו סיבות לחשוב שהפלסטינים כפי שהם היום יפעלו במניפולטיביות וחוסר תום לב. אם הדבר היה אחרת, חנין זועבי היתה מקדישה חלק מסדר היום שלה גם לתושבי שדרות, או ליהודים בכלל, ובל"ד לא היתה גאה כל כך ב"התמודדות עם הישראליזציה" של ערבים אזרחי ישראל.

    עדיין, מישה, אם אתה רוצה לחשוב דו לאומית, אתה צריך לנסח איכשהו את מה שיאפשר להיתר הפוליטיקה היהודי להתקיים בה בפועל. ואחרי שתצליח – אני לא כל כך יודע איך זה אפשרי – יהיה לך, על שולחן השרטוט, משהו שמייצג מדינה שאולי בפועל יכולה לעבוד טוב יותר מהמצב הנוכחי ומספקולציות גרועות לגבי העתיד. ואז, אם נחזור למפא"י, תצטרך לבנות תכנית פעולה עם המון בקרות, מאד זהירה ומאד מחויבת. אל תשכח שישמיצו אותך לכל אורך הדרך, ושכוחות אדירים יפעלו כנגד הדבר הזה, אפילו אם הוא יעבוד, ואולי בגלל שהוא יעבוד. אממה, טוב שהמוטיבציה הזו קיימת, לדעתי.

  15. מאת זאב גינזבורג:

    גדי היקר, החלוקה ל2 המושגים ציונות של מדינה או אדמה, היתה הברקה כפתח למחשבה. אך מאז שהעלת אותה אתה מכור לה ולא שם לב לרדידות שהיא מובילה. חשיבה עם עומק מתחילה ב3 מימדים.
    לעצם העניין. עם ישראל הוא עם משיחי,כמה שגרשם שלום יתהפך בקברו. הציונות לא הייתה ציונות בלי המתח המשיחי שהיה בה, וגם לא הייתה מצליחה(כמו שלא הייתה מצליחה אם לא הייתה מחולנת)את החלום שלנו לא תוכל לכווץ לאיזושהי נורמליות כלכלית עם מוסר פרוטסטנטי. קשה מאד לחיות חלום במציאות, אבל להחליף אותו זה גרוע מלהתאבד. ארץ ישראל בשבילנו כעם איננה רק אופציית נדל"ן אלא חלק אורגני מהחיים. כל מי שקשה לו לוותר על אחיזה בה, יש בו מהבריאות הזאת, גם אם לא פרגמטית.

  16. מאת זאב גינזבורג:

    עוד משהו, בנוגע לדאגה ללאומיות הפלסטינית. גם פה אפשר לחלק ל2: (ותמיד אתם מערבבים) יש את הדאגה לעצמנו בלבד, בלי שום אמירה מוסרית, שטוענת שעלינו להתחשב במציאות של בקשתם לטובתנו. אם כך-הדיון הוא פרקטי נטו,והמחיר של נסיגה מוחלטת הוא אדיר -סמולן יקר פה כבר נעשה ניסיון- והתוצאה כלל לא מובטחת. ובעניין הדמוגרפי, הרבה יותר מועיל וודאי זה לפעול לעידוד עלייה מצפון אמריקה אנגליה וצרפת.(ויש מה לפעול עיין נפש בנפש וכו) ויש את האמירה המוסרית שכל הזמן נלווית שאומרת שראוי שהרצון הלאומי שלהם יתממש, שזו אמירה יפה אך לא נורמלית בעולם של אומות. אומה כמעט אף פעם לא דואגת להצלחתה של לאומיות אחרת (אלא אם יש לה גם אינטרס) ודאי לא על חשבונה. שיסתדרו לבד.