ההתקפה המשפטית על המערכת הפוליטית היא לא רק מלחמה בשחיתות – היא מאבק על ההגמוניה

(זו הגרסה הפתוחה של המאמר שלי משבת, והוא נכתב לפני לפני שהתפרסם (במקביל) התחקיר מסמר השיער של של קלמן ליבסקינד על השופט מני מזוז.

הכותרת באתר היתה: אתם לא מנהלים מלחמה רק בשחיתות, אלא על ההגמוניה שלכם

גדי טאוב, הארץ, 04.06.2020 20:00


לדעתו של שופט בית המשפט העליון מני מזוז, העובדה שאדם הנאשם בפלילים מקים ממשלה מעידה על "כשל מוסרי של החברה ושל המערכת הפוליטית". כך כתב בפסק הדין בעתירה נגד הקמת הממשלה בראשות בנימין נתניהו.


נדמה לי שהשופט מזוז מקל ראש בחומרת המצב, ומסתפק בגרסה שנוחה לו. הבעיה חמורה וגדולה הרבה יותר משאלת כהונתו של נתניהו: אי אפשר לראות את תוצאות הבחירות רק מצדן האחד, כהבעת אמון בראש הממשלה. היתה כאן, באופן בולט, גם הצבעת אי־אמון במערכת המשפט. סקר של רדיו 103FM מ–27.5 חשף ש–42% מהציבור חושבים שתיקי נתניהו תפורים. זה נתון שצריך להדיר שינה מעינינו.


בעיני המצדדים בגרסת מזוז ההסבר, אני מניח, נראה פשוט: לשיטתם מי שפגע באמון במערכת הוא ראש הממשלה עצמו, שהשתלח בה. ואם לא די בזה, באו קומץ פרופסורים ופובליציסטים (בעיקר מימין, אבל לא רק), והוסיפו הסתה על השתלחות. ואם זה ההסבר, אז אין למערכת צורך בבדק בית.


אינני חושב שאוכל לשכנע את מי שסבורים כך. אבל אוכל אולי לעשות דבר אחר: להציג את מה שבצד שלנו נראה מובן מאליו, בתקווה שבצד השני נותרו כמה איים של סקרנות בנוגע לשאלה איך קרה שרבים כל כך, ואני בהם, הלכו שולל. אם כן, אציג את עיקרי הדברים בפשטות ככל האפשר, ואנקוט לשם הנוחיות לשון קולקטיבית, שוודאי חוטאת קצת לפרטים.


נתחיל בשורה התחתונה: אתם, השותפים לעמדת מזוז, אומרים שאתם מנהלים מלחמה בשחיתות. בהחלט מטרה ראויה. העניין הוא שזו רק חצי האמת. החצי השני הוא שאתם מנהלים בחסות הדגל הזה עוד מאבק — מאבק על ההגמוניה שלכם. שאם לא כן אין לנו הסבר לעובדה שכל המלחמה בשחיתות מתמקדת במערכת הפוליטית, ואילו השחיתות במערכות האכיפה והמשפט נסלחת בקלות כאילו היתה עניין של מה בכך.


ראינו השבוע את כתבתו של צח שפיצן ב"כאן 11" (31.5), על ניגודי העניינים של שופטי העליון. לו היה מדובר בפוליטיקאים הם בוודאי היו בחקירות כבר בשעה זו. אבל מה היתה תגובתו של השופט יגאל מרזל, מנהל בתי המשפט? "הנורמות האתיות של שופטי ישראל הן מהגבוהות בעולם", קבע. הרושם שלנו אחר: דומה שלהם מותר מה שלנו אסור. אנחנו מביטים בפליאה, אם כי כבר לא בהפתעה, בקלות שבה מוכנים במקומותינו לשכוח את המחלוקת בין מני מזוז לבין המדינה על מאה אלף שקלים, שלפי פרסום ב"גלובס" (31.8.14) מזוז מסרב להחזירם, אף על פי שהמדינה סבורה שהם ניתנו לו בטעות. קראנו תחקיר של קלמן ליבסקינד ב"מעריב" (9.5) על ניגודי העניינים החמורים של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, שישבה בדין בתיקים שיש להם השפעה ישירה וניכרת על גופים שבעלה מייצג בתחום הביטוח. העיתונות כולה הסיטה את מבטה ושתקה. פוליטיקאי שהיה עושה כמעשה הזה היה מאבד את משרתו, את שמו הטוב, וכנראה את חירותו.


והרי הנפוטיזם הימי־ביניימי שהיה נהוג שנים בבית המשפט העליון הוא בבחינת סוד גלוי. בנה של השופטת אילה פרוקצ'יה התמחה אצל השופטת דליה דורנר, שבנה התמחה אצל השופט שלמה לוין, שקיבל גם את אחד מבניו של השופט יואל זוסמן (השני התמחה אצל רשם בית המשפט דוד ברטוב) — והשופט זוסמן קיבל להתמחות את אלישבע ברק, אשתו של אהרן ברק שעשתה הסבה מקצועית בגיל מאוחר מחקר הגנטיקה למשפט, וכן הלאה וכן הלאה, הרשימה ארוכה. מה היה קורה לשר שהיה ממנה כך בנים ומקורבים — אנחנו יודעים. ומה היינו חושבים על הכשל המוסרי לו היה שר נוהג כמו השופט מזוז, שסירב לפסול את עצמו מלעסוק בהארכת המינוי של ממלא מקום פרקליט המדינה מטעם השר אוחנה? השר טען שמזוז כינה אותו בפומבי "לעומתי למערכת" ומזוז הכחיש שהתכוון לשר, בסתירה, לכאורה, לדבריו המוקלטים של מזוז שגיא זוהר הביא מאוחר יותר בתוכניות "מהצד השני" ("כאן 11").


מצד אחד אנחנו רואים איך הפרקליטות מחרימה את הטלפונים של עוזרי ראש הממשלה מפני שקראו, מתוך רכב ובו מערכת הגברה ורמקולים, לעד המדינה שלמה פילבר לצאת ולהגיד את האמת. החשד: הדחת עד. מצד שני אנחנו רואים משפט שדה בערוץ טלוויזיה מרכזי (ערוץ 13) — רמקול גדול יותר לאין שיעור — שבאמצעותו ביקש העיתונאי רביב דרוקר "לחזק" את אותו פילבר "כדי שיבחר להגיד את האמת" (כך אמר בריאיון ליעל דן בגלי צה"ל). האין זו אינה הדחת עד? היועמ"ש סירב לדרישה למנוע את שידור התוכנית. ולטלפון הנייד של דרוקר, ככל הידוע, שלום.


אנחנו רגילים. הרי אפילו לא ציפינו שמפכ"ל המשטרה ישלם מחיר כלשהו אחרי שהאשים בתקשורת ראש ממשלה מכהן, וטען שזה שלח בלשים פרטיים בעקבות חוקריו — או אחרי שסידר למכריו הוותיקים בחברת ה"ממד החמישי" עסקה שמנה בלי מכרז, על מוצר לא מוגמר, שכללה הפקרת מידע רגיש על אזרחי ישראל לאוליגרך המקורב לפוטין. מילא הייתם אומרים לנו שרב ניצב רוני אלשיך נחקר ונמצא זכאי. אבל הוא לא נחקר. מה היה עולה בגורלו של אמיר אוחנה לו רקח קומבינה כזאת?


חשוב יותר: כל מי שלא היה שקוע בתרדמת ברבע המאה שחלפה, יודע שבישראל יש מסורת ענפה של תפירת תיקים. אנחנו יודעים זאת לא מפני שנתניהו אמר לנו. אנחנו יודעים מפני שמזוז עצמו, כך דיווח אמנון אברמוביץ', אמר לעיתונאים ביוני 2004 שכיועמ"ש מצא בפרקליטות מדיניות של "סימון מטרות וגיוס עמדות" ("גלובס", 11.6.07). אנחנו יודעים מפני שד"ר אביחי מנדלבליט סיפר לנו, אי אז, בטרם התמנה ליועמ"ש, שגורמי האכיפה מנסים לטרפד את מינויו על ידי הדלפות פסולות. אנחנו יודעים, מפני שהנשיא ראובן ריבלין שפך את לבו בריאיון לארי שביט, פעם, בטרם חזר בתשובה, והתלונן ש"ברגע שיש מישהו שמאיים על החבורה, פועלים נגדו… מתוך סימביוזה מוחלטת בין הרשות החוקרת, הרשות התובעת והרשות השביעית" ("הארץ", 3.6.2003). הוא טבע אז את הביטוי "כנופיית שלטון החוק". ואנחנו זוכרים גם את עדותו של שמעון שבס, ששמע את היועץ המשפטי מיכאל בן יאיר מודיע שהוא הולך "לתקוע את הפשיסט". הוא התכוון לפרופ' יעקב נאמן, שאכן מצא את עצמו עם תיקים מופרכים, שמנעו ממנו לכהן כשר משפטים, אבל בהמשך התפוררו לאבק בבית המשפט. יש עוד דוגמאות, כמובן. האם משהו מן הטענות האלה על תפירות תיקים נבדק? האם מישהו נתן את הדין? ברור שלא. לא ציפינו. כי אנחנו מבינים איפה אנחנו חיים ואנחנו רגילים לעובדה שיש דין אחד לציבור ולנציגיו, ודין אחר לפרקליטים ולמלאכי עליון.


וטרם הגענו לדברים החמורים באמת. פרשת רות דוד, שסגרה את תיק החשדות לשחיתות ברשות המסים (התיעוד בפרקליטות משום מה נעלם, חושפי השחיתות נרדפו); הבריונות שבה הדפה הפרקליטות את הניסיון של השופטת הילה גרסטל לבנות מערך ביקורת אפקטיבי; הניסיון לכופף את דעתה המקצועית של הפתולוגית, ד"ר מאיה פורמן־רזניק; ההאזנות לחיים רמון שהוסתרו מן ההגנה; ואין צריך לומר מה היו השיטות העברייניות שהופעלו על עדי מדינה בחקירות אהוד אולמרט ונתניהו, או צווי איסור הפרסום הממשיכים לכסות את פרשת מנדלבליט־אשכנזי, בעוד מנדלבליט מקבל עליו את שני התפקידים היחידים שמכוחם אפשר להסיר את הצווים העוסקים בעניינו — יועמ"ש ומ"מ פרקליט המדינה.


זו רשימה חלקית. והיא לא נועדה להוכיח שיש שחיתות במערכות האלה. ברור שיש. בכל מקום שיש בני אדם, יהיו גם חולשות אנוש. לא זה העניין. העניין הוא שברור לכולנו — לנו ולכם — שאין שום סיכוי שמישהו ייתן את הדין על העבירות האלה.


ומכאן אנו למדים שלא מדובר סתם במאבק בשחיתות. מדובר במאבק על הגמוניה. כפי שניסח זאת רעי, ד"ר אבישי בן־חיים: "מערכת המשפט הישראלית אינה גוף ניטרלי במערכה הפוליטית, אלא מוסד שהוטבל לקדושה על ידי ישראל הראשונה וקודש כמוקד הכוח והממלכתיות שלה, כשהתברר שהדמוקרטיה מסכנת את ההגמוניה" (התכתבות פרטית).


לכן אנחנו חושבים שלא אנחנו פגענו באמון במערכת המשפט. אתם פגעתם בו. והשתקת הביקורת שלנו לא תתרום דבר לשיקומו. ישראל זקוקה למערכת משפט בריאה, חזקה, המסוגלת לקבל ביקורת ולתקן את עצמה. היא איננה צריכה ממשלת־על של משפטנים שנדמה להם שהם מעל מקבלי ההחלטות, המחוקקים, והחוק. המערכת הזאת צריכה להיות חלק ממערך הבלמים והאיזונים של הדמוקרטיה, לא גננת המשגיחה עליה מלמעלה, בלי גבול לסמכותה, ובלי אחריות שתרסן אותה. כל עוד היא לא תראה עצמה כפופה לחוקים שכולנו כפופים אליהם, אולי נמשיך לפחד ממנה, אבל אמון לא ניתן בה.

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: http://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=1089
  • תגובות ב-RSS

אין אפשר לפרסם תגובות כרגע.