גרסה פתוחה של מאמרי על ספרו של ויקטור האנסון The Case for Trump

ההיסטוריון שחושב כי טראמפ הוא כמו טיפול כימותרפי: הרסני אך הכרחי

ההיסטוריון האמריקאי ויקטור דייוויס האנסון לא אוהב במיוחד את דונלד טראמפ, אבל בספר שכתב הוא מסביר מדוע תמך בו ולמה לדעתו מדובר באחד הנשיאים המוצלחים זה שנות דור. אין זה רק כתב הגנה על טראמפ, אלא גם כתב אישום מנומק ומיושב נגד האליטה הפוליטית, שהניחה לאמריקה לשקוע

 

סוגה: עיון
קהל יעד: חובבי היסטוריה אמריקאית והיסטריה אמריקאית
מדף: ליד ספרים אחרים על טראמפ כמו אלה של בוב וודוורד ומייקל וולף
המלצה: ניתוח מאלף של התפנית שחולל מנהיג גס ופרוע

כמעט כל מה שנכתב על נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, בעדו או נגדו, נכתב בטון שעל סף ההיסטריה. במובן הזה, ספרו של ויקטור דייוויס האנסון הוא משב רוח צונן ומרענן. האנסון הוא קלאסיציסט והיסטוריון צבאי של העת העתיקה. אולי לכן הוא מצליח לשמור על טון שיש בו מידה של יישוב דעת.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

התוכן, לעומת זאת, יזעזע בוודאי רבים. עצם הרעיון שאמריקאי משכיל ואינטליגנטי יצביע לטראמפ, יציע נימוקים רציונליים להחלטתו ולא רק שלא יתחרט עליה אלא אף יכתוב ספר שמצדיק אותה, זה כשלעצמו, בחוגים מסוימים, כמעט חילול הקודש. אבל זה מה שהאנסון ביקש לעשות, ולפחות במובן אחד הוא הצליח: הוא בודד את רגשותיו מטיעוניו. זה היה כנראה דרוש, כי טראמפ האיש, כך עולה מבין השורות, אינו חביב על האנסון במיוחד. יוצא שהטון של הספר אומר בעצמו משהו חשוב: שחיבה אישית היא שיקול שולי בבחירת מנהיגים. נדמה שמעטים זוכרים את זה בארצות הברית היום. וכך גם אצלנו.

אבל מההפרדה שעורך האנסון בין טיעוניו לרגשותיו אין להסיק שהוא לא רואה את כוחם של רגשות בזירה הפוליטית. הקשר בין תמיכה במנהיגים ובין היחס לאישיותם הוא דווקא נושא חשוב בספר, שכן במרכז הדרמה שלפנינו עומדים חילופי משמרות בין שני נשיאים שהם כמעט הפכים גמורים, הן מצד אופיים והן מצד מדיניותם. האחד, ברק אובמה, הוא אדם שופע קסם אישי שכנשיא נחל כישלון חרוץ כמעט בכל פרמטר חשוב. האחר, טראמפ, הוא אדם גס, ילדותי, נקמן ולא ישר, שאף על פי כן, לדעת האנסון, כשמודדים אותו בלי סנטימנטליות, על פי הישגיו הממשיים, מתברר שהוא אחד הנשיאים המוצלחים "זה שנות דור". לפחות לעת עתה. זו לא דעה פופולרית בקרב האליטה הליברלית של אמריקה בזמננו, אם להתבטא בזהירות מופלגת. אבל האנסון מבקש להעביר את הדיון לזירת העובדות ושם, הוא סבור, ידו על העליונה.

כדי לנסות להעריך את נשיאותו של טראמפ צריך, כמובן, למדוד אותה ביחס למטרותיה שלה. וטראמפ, יש לזכור, הבטיח מרד נגד הסטטוס קוו, לא המשך עסקים כרגיל. אין לצפות שתפנית מהפכנית כזאת תתקבל בשלווה, שהרי בפועל האיש מבקש להדיח מעמד פוליטי שלם, משתי המפלגות. איש לא חשב שאפשר לעשות זאת באמצעות נאומים משככי כאבים המוגשים באלגנטיות מטלפרומפטר. להיפך. אחד הדימויים העזים בספר משווה את טראמפ ללא פחות מכימותרפיה: טיפול איום ונורא, הרסני ומכאיב, שאפשר להצדיקו רק משום שהמחלה גרועה ממנו.

כימותרפיה היא לא משהו שאוהבים, גם אם הטיפול מצליח. לדעת האנסון, זה יהיה גם גורלו של טראמפ. לדעתו, טראמפ אינו עתיד לזכות בקרדיט על המהפכה שהוא מחולל, נחוצה ככל שתהיה. במובן זה, הוא לא רואה בו דמות קומית או גרוטסקית, כפי שרבים מיריביו ניסו לציירו, אלא דווקא "דמות טרגית".

כדי להדגיש את חשיבותה ואת עומקה של התפנית שטראמפ מחולל האנסון מצטט בפתיחת הספר את הערתו האניגמטית של הנרי קיסינג'ר, "טראמפ הוא אולי אחת מאותן דמויות המופיעות כפעם בפעם על במת ההיסטוריה כדי לסמן את סופו של עידן ולאלץ אותו" — את העידן — "לוותר על העמדות הפנים שלו". לפיכך הספר אינו רק כתב הגנה על טראמפ, אלא גם כתב אישום נגד האליטה הפוליטית, משתי המפלגות, שמנצחת זה שנים ביהירות על נשף מסיכות על סיפונה של הטיטניק — נשף דקדנטי ומוסרני בעת ובעונה אחת. זו האליטה שהניחה לארצות הברית לשקוע, מפני שמצאה דרך להעשיר את עצמה תוך כדי כך. היא עשתה זאת על חשבונם של עובדי כפיים ובני המעמד הבינוני הנמוך ובלי לשכוח, באותה הזדמנות, גם להעליב אותם, ללעוג להם ואולי גרוע מכל — להטיף להם מוסר. כפי שהאנסון יודע היטב, המעמדות האלה הם (עדיין) המפתח לא רק לפוליטיקה של ארצות הברית, אלא גם לזהותה, שכן "ההבטחה האמריקאית" הגדולה היתה ונשארה זו: מוביליות.

אמריקה אמרה לעצמה מאז שנולדה שהיא המקום שבו אדם פשוט, אם רק "יעבוד קשה וישחק על פי הכללים", יכול להתקדם בחיים. "האיש שעבד בשנה שעברה בשביל אחר", אהב אברהם לינקולן לומר, "עובד השנה בשביל עצמו, ובשנה הבאה ישכור אחר שיעבוד בשבילו". זאת ההבטחה שהופרה, וזו הזירה של מהפכת טראמפ: אנשים איבדו את משרותיהם לסינים ובתמורה ננזפו על היותם בטלנים, חסרי פתיחות לגיוון תרבותי, סרבני קידמה ולא מתעניינים מספיק בהתחממות גלובלית. הם נעלבו עד עמקי נשמתם. ואז הם התקוממו.

בתוך ההקשר הזה מבקש הספר לברר כמה שאלות מרכזיות. למשל, כיצד ניצח טראמפ בפריימריז ואחר כך גם בבחירות לנשיאות? מה סדר היום של טראמפ ולאן הוא מוביל את ארצות הברית? איך מתווכת המציאות הזאת לאזרחים דרך המדיה הישנה והחדשה? וגם — וזו בהחלט שאלה מעניינת — האם אדם בעל אופי מרוסן יותר היה יכול לחולל את התפנית של טראמפ?

א.אז קודם כל, איך זה בכלל קרה? ערב הבחירות ב–2016 העריך סוקר בעל מוניטין את סיכוייו של טראמפ לנצח באחוז אחד בודד, מול 99 להילרי קלינטון. סוקרים אחרים היו נדיבים רק מעט יותר. לפיכך, אחרי הניצחון (במספר האלקטורים, בלי רוב בין קולות הבוחרים) ממסד שלם נשאר בהלם. אותו ממסד שהוליד את הסקרים הלקויים עמד לפתע מול דיסוננס קוגניטיבי לא פשוט ונטה להגיב בהתאם: תחילה הוא ניסה להכחיש את הניצחון, אחר כך נטה למזער את חשיבותו ולבסוף פעל לגלגל אותו לאחור. הוא קרא ל"התנגדות" ממוסדת ולמרד של השירות הציבורי וייחס את ההפסד של עצמו לטמטום או לרשעות של אחרים — אמריקאים פשוטים מזה או רוסים ציניים מזה. משם פנה לטיפוח תקוות השווא שחקירה פלילית על "הקנוניה הרוסית", שהוא שיכנע את עצמו בקיומה, תביא לסיום הסיוט שהדעת אינה סובלת. ובינתיים את הישגיו של טראמפ, שהלכו והצטברו, אפשר היה למזער, להכחיש או לזקוף לזכות אובמה. מעולם לא היה נשיא שספג ביקורת ארסית כל כך בכמות גדולה כל כך (האנסון מביא נתונים שונים על סיקור שלילי, והם מאלפים). מעולם גם לא היה נשיא שירד נמוך כל כך בתגובותיו ובילה לילות וימים בריבים אישיים טיפשיים, שלחלקם הגדול לא היה שום ערך מעבר לאגו ולרכילות.

אבל כל זה הוא חלק חשוב מן הסיפור. טראמפ מצא דרך לנצל לטובתו את האקלים המקוטב שמתוכו הגיח ואת הפיצול העמוק של ארצות הברית ל"שתי אמריקות", כמאמר הקלישאה האופנתית: זו של החופים וזו של מרכז היבשת.

לאמיתו של דבר, הפיצול קדם לטראמפ, מזכיר האנסון. לא טראמפ, אלא אובמה ניצל אותו ראשון. ובתוך כך גם העמיק אותו. אובמה בחר להמר על אמריקה של החופים — פרוגרסיבית ואפילו היפסטרית, עשירה באופן לא פרופורציוני, מרוצה מעצמה, נוקדנית בדאגתה לטיהור השפה, מודעת לאיכות הסביבה יותר מאשר למצוקתם של עובדים, מכורה לגאדג'טים אלקטרוניים המיוצרים בשבילה בסין ובעלת אוריינטציה גלובלית. זה, סבר אובמה, העתיד. מי שמפגר מאחור יצטרך להתעשת, להתעדכן ולהצטרף.

אם צריך אפשר לנזוף במפגרים שנשרכים מאחור, עד שגם הם ילמדו לסמן תאי שירותים נפרדים לטרנסים, לדאוג לקרחונים נמסים בכדור הכחול שלנו, שאחרי הכל כולנו דייריו ולפתוח קצת את האופקים וגם את תחומי התעסוקה. האנסון מביא לקט צורם של עלבונות פרועים, אם כי לא ישירות מפיו של אובמה, שלזכותו אפשר לומר שבדרך כלל לא חרג מקצת אירוניה מתנשאת אבל אבהית. אחרים באליטה הזאת היו פחות זהירים. הם ליגלגו על אנשים שאיבדו את שיניהם ולא היה להם כסף לשקם אותן, כינו אותם גזענים, טיפשים, עצלנים וחסרי תקווה (irredeemable). הערתה המפורסמת של הילרי קלינטון על "הבזויים" לא היתה מעידה חד־פעמית. לא במקרה האנסון מקדיש את ספרו לאנשים שהיא השפילה, ובאותו שם נורא שנתנה להם קלינטון עצמה. הספר מוקדש ל"Deplorables". כך רואה אמריקה של החופים את אמריקה של מרכז היבשת.

לאנשים האלה, במדינות האדומות, היתה בעיה כלכלית אמיתית, ולא היה אפשר להסביר אותה רק בפגם שנמצא כביכול באישיותם. אבל הדמוקרטים המשיכו להתעלם מהבעיה ולדבר על האופי. כך נוצרה להם בעיה חמורה בקריאת המציאות. הם שיכנעו את עצמם שהפוליטיקה הטקסית של הזהות, שעיקר עיסוקה בייצוג, הופכת אותם אוטומטית לאמפתים לחלשים. אבל העיסוק האובססיבי במפריד ובזהותי הסתיר מעיניהם את המשותף והכלכלי. והמשותף הזה הוא שהתברר כמכריע. שכן גבר לבן בלי שיניים בקנטאקי, שסגרו את המפעל שהעסיק אותו ושאינו יכול לפרנס את משפחתו, לא לגמרי מבין למה רואים בו אדם "פריבילגי". הוא כן מבין שהמפלגה הדמוקרטית הפכה למפלגתם של העשירים החדשים. ולא רק של אשפי הפיננסים מוול סטריט, שתרמו הון עתק לקמפיין של הילרי קלינטון, ולא רק של כוכבי הוליווד שהתחבקו איתה מעל כל במה, אלא גם, או בעיקר, של ברוני היי־טק. אלה העשירים החדשים, שלעומתם ג'ון ד' רוקפלר, אנדרו קרנגי וג'יי פיירפונט מורגן, "הברונים השודדים" של סוף המאה ה–19 ותחילת המאה ה–20, הם לא יותר מקמעונאים עלובים. אפל, גוגל, אמזון, מיקרוסופט ופייסבוק מחזיקות יחד בהון גדול יותר, כותב האנסון, משוויה הכללי (net worth) של שווייץ. ואלה לא רק תורמים לקלינטון, הם גם השולטים בזרימת המידע שכולנו צורכים. מה הפלא, אם כן, שקולם של "הבזויים" לא נשמע עד שבא טראמפ? ומה הפלא שעיתונאים וסוקרים לא הבינו כלל מה קורה סביבם?

הברונים החדשים של עידן הרשת הם גם בין הנהנים העיקריים ממדיניות הסחר של ארצות הברית ומהעבודה הזולה, שנדדה לסין או נמסרה למהגרים בלתי חוקיים שדחקו מטה את השכר. אז אמנם מי שהרוויחו מהכלכלה שרוששה את מרכז היבשת מרבים להתקשט בשירותים לטרנסג'נדרים ובשפה נקייה מחשש שביעית של דעה קדומה, אבל רבים נדרסו בדרך לעושר האגדי הזה, והאנשים האלה חיכו לא רק למי שיבטא את האינטרסים שלהם, אלא גם למי שייתן קול לזעמם. במפלגה הרפובליקאית לא נמצא אדם כזה לפני כן. זה לא מפתיע: ראשית, משום שהממסד הרפובליקאי תומך בערך באותה מדיניות כלכלית, ושנית, משום שהוא אימץ פחות או יותר גם את תרבות החופים, על גינוניה ונימוסיה.

כשהאנסון מדבר על חופים (כולל חופי "האגמים הגדולים" בצפון המיד וסט) מצד אחד, לעומת מרכז היבשת מצד שני, הוא מציע חלוקה מוכרת, בעצם. הוא לא קורא לשתי הקבוצות Anywheres ו–Somewheres, כפי שעשה דייוויד גודהארט, וגם לא ניידים ונייחים, אבל הוא מכוון לתוכן דומה ולהבחנה שעומדת ברקע של כל הדיון הפוליטי במערב בעת הזאת. גם בארצות הברית את מחיר המדיניות הכלכלית של האליטות היהירות של החופים, שקשרה את כלכלתם של אזורים אורבניים מתקדמים לכלכלה גלובלית, שילמו תושבי המרחב הגדול של אמצע היבשת הנטועים במקום ספציפי, בקשרים חברתיים ספציפיים ובשוק מקומי. התרבות הפוליטית שיצרה אליטת החופים הפכה את דרי המרכז האלה לשקופים במקרה הטוב ולנלעגים במקרה הרע. עד שהגיע טראמפ ובעט בכל: מהמדיניות הכלכלית ועד לתקינות הפוליטית של אליטת החופים. ו"הבזויים", או שמא יש לומר "המבוזים", אימצו אותו אל חיקם באהבה.

ב.ניצחונו של טראמפ לא גרם לדיירי החופים לחשב מסלול מחדש. הוא גרם להם להתרפק על הנרטיב הישן, המחמיא להם עצמם, ששירת אותם נאמנה עד לבחירתו. הם לא התחילו לדבר על כלכלה, חלילה. הם פשוט חזרו לדבר על פשיזם מול "גיוון" (diversity). הנה טראמפ הגזען, הם טענו בלהט, מוצא שעירים לעזאזל בדמות מהגרים לא־חוקיים ממקסיקו, כדי שההמונים ינתבו לשם את זעמם וישכחו את צרותיהם האמיתיות. האם לא כך בדיוק עשו הדמגוגים של הימין האירופי במאה הקודמת?

כל זה היה עשוי לשכנע מישהו, אולי, אם טראמפ אכן היה מסיח את דעת מצביעיו מצרותיהם. אבל ההיפך הוא הנכון. הוא האיר למענם את צרותיהם הממשיות מאוד והם, מצדם, לא התעניינו במקסיקאיוּת של המהגרים הלא־חוקיים אלא באי־חוקיותם שמורידה את שכר העובדים; לא בסיניותם של הסינים, אלא בכך שמפעלים עוברים לסין. אלה לא הסחות דעת, וגזענות אינה העניין. אלה בעיות ממשיות. והדיבור הגס של טראמפ על כל אלה רק הדגיש את העובדה שהאחרים מכסים את המציאות הזאת באיפור במקום להישיר אליה מבט, לא כל שכן להתחיל לתקן אותה.

מצביעי טראמפ הם ברובם המכריע כנראה לא גזענים, לא "בזויים" ולא "זבלים" (garbage people), כפי שכינה אותם, בביטוי אומלל, כתב "פוליטיקו" מרק קפוטו. גם לא כולם אידיוטים. מה שטראמפ הציע להם היה הסבר, הגיוני וקליט — לדעת האנסון גם נכון — למצוקתם. טראמפ חיבר בפשטות את כל חלקי התמונה: היחלשותה של ארצות הברית בזירה הבינלאומית, הסתבכותה היקרה במלחמות חסרות הכרעה, התמסרותה למסגרות בינלאומיות והסכמים שמסבסדים את בעלות בריתה, רפיסותה מול סין שאליה עוברות משרות הייצור וגלים של הגירה לא־חוקית שמוזילה את מחיר העבודה — כל אלה חברו לפגיעה ממשית במעמד הבינוני הנמוך של מרכז היבשת, שברכות הגלובליזציה דילגו עליו.

טראמפ לא רק איבחן את הבעיה באופן משכנע, הוא גם הציע דרך לתקן אותה. בזמן שהאליטות ליגלגו על הסיסמה "להשיב את אמריקה לגדולתה", המצביעים שלו חשבו שהם מבינים היטב למה הוא מתכוון. הדיבורים על החומה, על השחיתות של קלינטון, על הצורך "לייבש את הביצה" של הדיפ סטייט, על זכויותיהם של יוצאי צבא, על "אונס" בידי סין, על מהגרים לא־חוקיים שהם גם פושעים ואנסים, על ניצחונות, על "אומנות העסקה" ועל יצירת משרות חדשות לא נשמעו להם כמו האוסף האקראי של הקפריזות הילדותיות שיריביו התעקשו לראות בהם. הם נשמעו כמו חלקים שונים של מדיניות בעלת לכידות פנימית. התעקשותו של איש ברוטלי כמו טראמפ לדחוף את כל זה בפרצופה של האליטה השחצנית היתה כנראה רק עוד בונוס, מפתה בפני עצמו.

ג.אבל האם אכן מדובר בחלקים שונים של מדיניות קוהרנטית או שזו לא יותר מאשליה רטורית? האנסון סבור שיש כאן לכידות פנימית, שהעיתונות הליברלית מתאמצת להכחיש ואילו העובדות דווקא מאשרות. מאחר שטראמפ הנשיא נשאר נאמן להבטחות מסע הבחירות שלו במידה יוצאת דופן, אפשר פשוט לבדוק אם התוצאות משתלבות או מתנגשות (בינתיים רק באופן טנטטיבי, כמובן, כי הספר עוסק בעיקר ב–18 החודשים הראשונים של טראמפ בבית הלבן).

את ההתנהלות הכאוטית של הבית הלבן תחת טראמפ, שתוארה בין השאר בספרים של בוב וודוורד ומייקל וולף, האנסון מקבל במשיכת כתף. זו בעיניו רכילות, והטיעונים אינם מעוגנים די הצורך במסמכים. אבל גם אם יש כאוס בבית הלבן, האנסון אינו מייחס לו חשיבות רבה. כבר היו לארצות הברית נשיאים, חלקם דגולים, שנשענו על תהליכי קבלת החלטות מוזרים או אינטואיטיביים, על בסיס מה שנדמה כמידע לא מספיק. התבוננות מקרוב עשויה לפעמים להסתיר יותר ממה שהיא מגלה. ואחרי הכל ההוכחה, כפי שאומרים האנגלים, היא בפודינג.

טראמפ ניגש כבר בתחילת דרכו להעביר חבילת קיצוצים דרסטיים במיסוי. הוא פתח את שוק האנרגיה והחל בתהליך דה־רגולציה, לרבות יציאה מהסכם פריז בנושא האקלים, שהציב את אמריקה בעמדת נחיתות מול יריבותיה. הוא פתח את הסכמי נפט"א ודפק על השולחן בנאט"ו. הוא הנהיג מדיניות מכסים תקיפה נגד סין והבהיר לה שהמחיר שתשלם על מלחמת סחר עם ארצות הברית יהיה גדול מכל תועלת שתוכל להפיק. הוא צימצם (אם כי לא הצליח לחסל) את מעורבותה הישירה של ארצות הברית במלחמות מזרח־תיכוניות, תוך שהוא מגביר את תקיפותה, בלי להזדקק לעוד "נעליים על הקרקע". במקום חיילים הוא הפעיל מנופים כלכליים. הוא כפר בפייסנות של אובמה כלפי משטר הקנאים מטהראן, בודד אותו כלכלית, עיקר את הכוח שהפיק מנפט כמעט לגמרי, פגע ביכולתו לממן גורמים שיעיים חתרניים בארצות אחרות והכריח את הכלכלות האירופיות, לקול מחאתן של ממשלות אירופה, להתנתק במידה גוברת. בה בעת, הוא שיקם את הבריתות המסורתיות של ארצות הברית במזרח התיכון מתוך ההרס שזרע קודמו, לרבות שיתוף הפעולה הקרוב עם ישראל. הוא הביא את קים ג'ונג און לשולחן המשא ומתן, מציין האנסון, אף על פי שבתחילת הדרך כל הממסד הפוליטי של וושינגטון נבעת מהפראות שנהג בו ("איש הטילים הקטן", הוא קרא לו) שעלולה היתה, כך אמרו לנו, להוביל את ארצות הברית לעימות גרעיני.

ועם זאת, את הבטחת הבחירות המרכזית שאיתה הוא מזוהה יותר מכל — אותה חומת גבול שעליה, כך הבטיח, תשלם מקסיקו — דווקא אותה לא הצליח לקיים. הוא עדיין נלחם עליה, אבל בינתיים הצלחותיו בטיפול במה שהוא מכנה "משבר הגבול הדרומי" מוגבלות.

האם כל זה אכן מצטבר למדיניות לכידה ואפקטיבית? האנסון עונה הן. ככל שאפשר לשפוט על פי המצב במחצית הקדנציה, הכלכלה פורחת ויחסי החוץ מתייצבים. "בבית", כותב האנסון, "הכלכלה ב–600 הימים הראשונים של טראמפ היתה במצב טוב יותר מאשר בכל זמן בעשור האחרון. דה־רגולציה מסיבית, הגברת קצב ייצור האנרגיה, קיצוצי מסים, אכיפה מוגברת בגבול והאדרת המותג האמריקאי יצרו יחד תנופה סינרגית כלפי מעלה, כפי שאפשר לראות בגידול בתוצר הלאומי הגולמי, בבורסה הגואה ובתעסוקה הקרובה לשבירת שיאים" (עמוד 5). "עד אפריל 2018 הבקשות לדמי אבטלה הגיעו לשפל של 40 שנה" (עמוד 89). אפילו טענות יריביו של טראמפ שהוא מוביל את מעמד העובדים הלבן נגד מיעוטים כנראה מאבדות מכוחן, משום שגם האבטלה בקרב שחורים ובקרב היספאנים באמריקה הגיעה לשפל כמעט חסר תקדים.

ובנקודות האלה, לדעת האנסון, צריך למדוד בסופו של דבר את נשיאותו של טראמפ. אם ההישגים האלה יישארו יציבים לאורך זמן, ואם יתוסף אליהם פתרון למשבר ההגירה, ואולי חשוב לא פחות, אם יתברר שטהראן, בייג'ין ופיונגיאנג אכן ירוסנו, אפשר יהיה לומר כנראה שהתברר כי יש הצדקה להערכה הנדיבה של האנסון לנשיאותו של טראמפ. בינתיים עוד מוקדם לברך על המוגמר.

ד.הספר כולו, ואפילו האפילוג המאוחר, נכתבו לפני שהוגש דו"ח מולר. אבל גם החלק העוסק בדו"ח הזה, שלידתו בחטא ושסופו טרם נודע אז — מאלף. הרעיון שטראמפ כבש את הבית הלבן בזכות ולדימיר פוטין היה מגוחך על פניו מלכתחילה. לפני קדחת מולר, אפילו אובמה חשב שדברים מסוג זה הם עורבא פרח. "אין אף אדם רציני", אמר אובמה עוד לפני ניצחונו של טראמפ, "שיאמר שאפשר לשבש (rig) בחירות אמריקאיות, בין השאר מכיוון שהן כל כך מבוזרות. אין שום עדות שדבר כזה קרה בעבר, או שזה… יכול להתרחש הפעם (בבחירות של 2016)" (מצוטט בעמוד 313).

האנסון עקב אחרי הפארסה הזאת בפירוט בספר, עוד מהרכבת צוות החקירה של מולר, שאויש בידי פנאטים אנטי־טראמפים, וצפה — בצדק כפי שהתברר — שכל זה ייגמר בלא כלום. הוא גם סקר בהרחבה את מה שכן יש לחקור בהקשר זה ושמולר, שלא במפתיע, לא חקר: הניסיון להשתמש ברשויות פדרליות כדי לאפשר לקמפיין של קלינטון לרגל אחרי זה של טראמפ. את העניין המוזר הזה אי אפשר יהיה לפטור לנצח כ"תיאוריית קונספירציה הזויה". העדויות ברורות מדי, ההאשמות חמורות מדי ואחרי קריסת התקווה להדיח את טראמפ בגלל הקנוניה הרוסית שלא היתה, כבר נשמעים קולות — למשל מפי הסנאטור הרפובליקאי לינדזי גרהאם, הזכור לרבים מהשימוע של השופט קוואנו — שדורשים תשובות.

שוך אבק הקנוניה הרוסית אולי יאפשר עוד משהו: לחזור לשגרה ולשיח פוליטי שקול קצת יותר. במבט לאחור, אחרי שהתברר שהשמים לא נפלו, בחירות האמצע לא בוטלו וארצות הברית לא נחרבה, כל נבואות הזעם ההיסטריות נראות פתאום כמו קדחת חום, או התקף זעם פסיכוטי למחצה, שמוטב להניחו מאחור.

"אם השאלה היא מתי השווקים יתאוששו (מבחירת טראמפ)", כתב פול קרוגמן ב"ניו יורק טיימס" מיד אחרי הבחירות, "התשובה הראשונה העולה על הדעת היא לעולם לא". אחרים ניבאו מלחמת עולם שלישית, או ראו — איך לא? — את שנות ה–30 באירופה חוזרות עם טראמפ בתפקיד מוסוליני או אפילו היטלר. עכשיו אפשר לכבות את הסירנות ולהנהיג בוחן מציאות קצת יותר מחמיר. טראמפ אולי אינו "גאון יציב מאוד", כפי שכינה את עצמו פעם, בתגובה טיפשית לאיזו השמצה טיפשית אף היא, אבל הוא גם לא השטן. בסופו של דבר הוא נשיא, ויש לו מדיניות, ולכן כדאי שנחזור למדוד אותו באותם כלים שבהם מודדים נשיאים.