“הביתה” של אסף ענברי

"הביתה" של אסף ענברי הוא אירוע. גמרתי לקרוא אותו הבוקר, וזה מוקדם לומר דברים מסודרים, אבל בכל זאת כמה מחשבות ראשוניות – בהחלט לא סופיות – וכמה דברים בנימה יותר אישית. הכרות אישית היא בדרך כלל עילה לגילוי נאות בפתיחת הדברים. אבל במקרה הזה ההיכרות לא בדיוק אישית, והגילוי יהיה מספיק נאות בהמשך. קודם כל הספר, מפני שיש בו מפתח להבנת המעשה הציוני, ולהבנת הסכנה שבה הוא עומד עכשיו.

הנה פתיחת הספר:

כשרוסיה הפכה לברית המועצות אכלו תושבי אודסה את החלבה שייצר אביו של לוניה. הצבא האדום טיהר את העיר מהיסודות הרקובים של החברה בעזרת תושבים לוקחי שוחד שהלשינו על חברי המחתרת האוקראינית. בשדרות הראשיות נתלו חשודים על עצים ועל עמודי פנסים, ועוברי אורח שנעצרו להתבונן בהם כויסו בידי יתומי המלחמה ויתומי המהפכה. צנרת הדירות נותקה ממים, ונחילים של תושבים עם דליים בידיהם התקוטטו ברחובות סביב ברזי כיבוי אש ומזרקות. כל האנשים והילדים האלה, החשודים והמלשינים והשורדים, אכלו חלבה. אביו של לוניה התעשר.
 

"הביתה" הוא סיפור על אידיאל נשגב – מלידתו, דרך מימושו, ועד דעיכתו. זה סיפור לידתו, חייו ומותו של קיבוץ אפיקים שענברי גדל בו, ועזב אותו לבסוף. קשה לתאר צורת כתיבה פחות צפויה מזו לחומרים האלה. והקול הוא ההישג הבולט הראשון של הספר. הספר כתוב לא מקרוב, אלא מרחוק. הוא גוזר שוויון של יחס כלפי שמחות וטרגדיות. הפרוזה התמציתית עושה מה שעושה קריקטוריסט: בוחר את הקווים המעטים האופייניים, במקום ציור מלא או תיאור ממצה. הפרוזה הזאת שוזרת אנקדוטות, כרוניקה, ואבחנות כלליות למרקם אחד. נקודות ההתכה בין האנקדוטות לאבחנות הן שנותנות לספר את טביעת האצבע שלו: האבחנה הכללית הקצרה, הפתגמית לעתים, ממסמרת את האנקדוטה במכה אחת לתוך ההקשר, נותנת לה משמעות, הרבה פעמים משמעות לא צפויה.

רוב החיבורים האלה עשויים במגע קל של הומור. אני קורא את ענברי הרבה שנים ולא ידעתי שיש לו כזה מגע של הומור קל. כלומר, קל, קל, עד שמתבהרת המשמעות. וכשהיא מתבהרת הקלות של ההומור הופכת למשהו אחר, קשה לעיכול: המבט האירוני על הטראגי נותן לו יותר, לא פחות משקל. מעשי ידיהם של בני אדם, כמו תקוותיהם הגדולות, נראים שבירים, קטנים, חסרי שחר, מול הסלעים הקשים של המציאות. בידיים אחרות כל זה היה שם אידיאלים ללעג. לא כאן. אני לא חושב שאני יודע להסביר למה הרבה פעמים האירוני הופך כאן למשהו שמכבד את מעשי ידיהם של בני אדם. כלומר משהו מר יש במבט הזה על אידיאלים, אבל לרוב לא משהו מזלזל. ההומור האירוני הזה הוא בעצם מגוף המעשה הציוני של מקימי הקיבוץ: היתה בהם איזו תמימות כמעט קומית, לצד איזו רצינות תהומית, והחיבור בין השניים נעשה אפשרי בזכות גודלו של המעשה, לא גודלה של התקווה. במין עיקשות זעופה, מהולה בתמימות ילדותית, אנשים חצבו דבר שלא ייאמן מתוך אדמה קשה, מאובקת, זרה לנופי מולדתם, מוכת אור שמש מהמם, בלתי מתמסרת.

השילוב הזה הוא מפתח להבנת התנועה הציונית, והיו סופרים שהבחינו בו בדרכים שונות מבין האינטלקטואלים של דור החולמים והמייסדים. בדורות האחרונים איבדנו את התובנות האלה, בעיקר בלהט הויכוח על השטחים. משהו מזה צץ פתאום אצל מאיר שלו ב"רומן רוסי". אבל שלו מתמכר מהר מידי להפיכת העמק למקונדו עברית, ובהירות המבט מתחילה לרצד לתוך ים של אנקדוטות, עד שהמשקפת הופכת לקליידוסקופ: רואים את המעשה הספרותי ומפסיקים לראות את המעשה הציוני דרכו. זה לא קורה לענברי. וזה הופך את הספר שלו לחשוב עוד לפני כל הדברים האחרים שאפשר לומר עליו. כמו למשל שתענוג לקרוא אותו.

אבל אולי, וזה חזר וצף אצלי במהלך הקריאה, אולי בכל זאת האירוניה גוברת כאן על הכל. אולי בכל זאת, במצטבר, המרחק הופך את המעשים לנלעגים, ההומור שחידד את משמעותם נערם למשהו שמקהה אותה. אולי הטון גובה מחיר בסופו של חשבון: למרות הכבוד למעשיהם של בני אדם – כבוד נוסח קאמי, לאנשים שפועלים למרות האבסורד – תחושת הגורל שנחרץ, מצויידת כפי שהיא באירוניה, בסופו של דבר מאיימת להרפות את כוח הרצון, להטביע הכל בפטליזם. יש במעשה החלוצי, בניסוי של הקיבוץ, ענברי משוכנע, הרבה שהוא בהחלט חדש תחת השמש. אבל פה ושם נדמה שהטון כופה עלינו הכרה בזה שאין. אם הכל אירוני באותה מידה, אם כל המעשים שווים במבט מרחוק, האקטיבי אינו אלא קצף תזזיתי על פני מה שבעצם הוא פסיבי. או ראוי שיהיה כזה. האבנים הכבדות לא זזו ולא יזוזו. זאת שאלה פתוחה מה גובר כאן: התמימות העזה ומלאת החיים, שהאירוניה נותנת לה תנופה הרפתקנית, או איזה פטליזם של מוות ידוע מראש, שגם אותו האירוניה מחזקת. האירוניה הזאת: היא לעג לגורל פה, והיא קבלה שלו שם. ואולי הפתרון אינו בפיענוח הטון. הוא במוות של אידיאל הקיבוץ, שנקבר לא בדרמטיות טראגית, אלא בהפרטה צבעונית-קטנונית. האנשים האלה שהיו, כדברי פוקנר, מוכשרים לאהוב פעם אחת ולמות פעם אחת, נגררו בציצית ראשם לאלף מיתות קטנות, בידיהן של אלף תשוקות קטנוניות. או כך אפשר להרגיש לעתים לקראת סוף הספר.

ועכשיו אל האישי, אם זה השם המתאים למה שאני רוצה לומר. מפני שלמעשה ההכרות ביני לבין אסף (תרשו לי לא לקרוא לו ענברי, מכאן ואילך) היא רק בקושי אישית. פעם אחת, עד כמה שאני זוכר, נפגשנו על רקע לא לגמרי ספרותי. כלומר לסתם שיחה, לא דיון. זה היה אצלי בבית. הכנתי סלט. אסף שם עליו קטשופ. נעלבתי בשם מתכון הסלט של אמא שלי. אבל התגברתי. כל השאר היה קשור בספרות ובזירה האינטלקטואלית שבדור שלנו היא רק חצי קיימת באופן ציבורי. כלומר הזירה הציבורית קיימת, אבל רובה הגדול הוא משמים: דברת פוסטמודרנית, תיאוריה פוסט-קלוניאלית וכו' – כל הרשימות ה"ביקורתיות" וה"חתרניות" הצפויות האלה שאת רובן היה אפשר לכתוב בלי לקרוא את הספרים שעליהם הן נכתבו. אבל למחוץ לזירה הזאת יש מי שכדאי להקשיב להם, ואסף היה תמיד מאלה שהקשבתי להם בדריכות.

היה גם משהו מקביל ביוגראפית כאן, אם כי שונה מאד ביננו. את הסיפור הראשון שלי פרסמתי בגיליון של "פרוזה" שבו פרסם אסף את המסה הראשונה שלו, שעסקה בעמוס עוז. זה היה ב 1988. מאז היו לנו הרבה אי-הסכמות. הביקורת של אסף על ספר הסיפורים שלי – קיבלתי אותה בעל פה – היתה קשה. אבל מסוג הביקורות הקשות שאני מאחל לעצמי. דברים שאתה מרגיש שיש בהם ממש, שאתה מעכל אותם, שאתה עובד איתם. המעבר מסיפורים למרד השפוף היה לפחות בחלקו תגובה לביקורת הזאת. אני זוכר שהוא שאל אותי – זה היה באבן גבירול – למה אני כותב על אנשים חסרי מודעות, לא מתוחכמים, לא משכילים. אנשים שהם בעצם לא כמוני. אמרתי לו שלי בעצמי אין שום דבר מיוחד לומר על המצב של אנשים כמוני. שכל ההתחכמויות שלהם, האירוניה שלהם, כל ה"שנינות" כמו שקראנו לזה אז, מצמיתה את הרגש, ובלי רגש אין לי מה לכתוב. אבל אחת המסקנות היתה שאולי כדאי שיהיה לי מה לומר על המצב הזה, על ההיפר-מודעות המתחכמת-על-ריק הזאת. עבדתי אז עם נסים קלדרון על כתב עת שהתחיל תחת השם "רחוב" והפך ל"מקרוב" כשנפרדנו, נסים ואני, מהמשורר יוסף שרון, העורך השלישי. עשינו לעצמנו קורס מזורז בהבנת המצב. הקורס המזורז הפך לחריש עקבי, ובהדרגה מצאתי כלים לנסח את מה שהיה קודם עמום, וזה מה שהפך לספר "המרד השפוף".

המשכתי לקרוא את אסף. נסעתי לעשות דוקטורט בהיסטוריה של ארצות הברית, ואסף התחיל לעשות את הדוקטורט שלו על חיים נחמן ביאליק. את הרומן שתכננתי לכתוב אז לא כתבתי. המשכתי לכתוב מסות. גם אסף המשיך. על חלקן חלקתי נחרצות – הוא כתב על הצורך בכור היתוך יהודי, ואני דבקתי (ועדיין אני דבק) בכור היתוך ציוני. אני לא חושב שאפשר היה אחרת. אבל השתכנעתי בחלק גם כשלא הסכמתי, ושיניתי לא מעט במה שנראה לי קודם מגובש. מתישהו במהלך התקופה הזאת אסף פירסם גם מסה שנקראה "מעמד הפעלים". זה היה בגיליון של מוסף הארץ שעסק בעברית (בעריכת אודי אשרי המנוח, ואמיר בן-דויד יבדל לחיים ארוכים). באותו מוסף כתבתי רשימה קצרה על העברית האקדמית החדשה, היבשה, המתנכרת, האנטיספטית (היא נקראה הרואין-שיק לשוני).

המסה של אסף טענה שסופרים עבריים כותבים על מצבים ולא על פעולות. העברית, הוא כתב, היא שפה של פעולה. התנ"ך כתוב עברית עזה, תמציתית, מלאה בפעלים ומלאה בפעילות. העברית של הסופרים בני זמננו רפה, וכך גם דמויותיה. הן שרויות יותר משהן עושות. הן נפעלות ולא פועלות. שמרתי את הדברים האלה וחשבתי עליהם לא מעט. הם התחברו מאוחר יותר לשיחה שהיתה לי עם גפי אמיר, שבדיוק עסקה בכתיבת תסריטים (שזה, אגב, חינוך טוב מאד לכותבי פרוזה בעיני). עמדתי לכתוב את הסקיצה הראשונה לפתיחה של "אלנבי" והדברים שגפי אמרה גם הם נשארו איתי: סופרים אצלנו, היא אמרה, מזלזלים בעלילה. זאת לא אידיאולוגיה. זאת בטלנות. לא צריך סיפור, אפשר להגהג על דקויות הרגש במקום. החיבור היה טבעי: אמנם מעולם לא הזדמן לי לכתוב את הדמויות המודעות שתיכננתי מאז השיחה ההיא באבן גבירול. אבל "מעמד הפעלים" והשיחה עם גפי עזרו לי להפוך למפורש משהו שהרגשתי, כמוהם. שההבחנה בין "ספרות" לספרי טיסה – רגשות מזה, עלילה מזה – עשתה כאן איזה נזק תת-קרקעי לספרות הישראלית כולה. "אלנבי" שמתרחש בעולם שרציתי לכתוב עליו ממילא, שברגל אחת לפחות חייתי בו, מצא את הכלי: הזירה הזאת, הסוג הזה של ישראל שעוברת לנו מתחת לרדאר, התחבר לעברית של פעולה, ולעלילה. לדבר הפשוט הזה: לספר סיפור.
והנה שוב הביוגרפיות מקבילות: "הביתה" ו"אלנבי" יצאו פחות או יותר ביחד. והפעם בדרכים שונות מאד מאד הם אומרים דברים דומים על משהו שמעניין את שנינו. 

ראיון עם אסף ענברי לרגל צאת ספרו אפשר לקרוא כאן, במוסף הארץ.
לאתר של אסף ענברי, קליק כאן.