רשימות על המלחמה

לא דמוקרטיה מול טרור, כאוס מול ריבונות (על דוקטרינת בוש וציר הרשע)

יש משהו נכון, ויש גם משהו מאד לא נכון בדוקטרינה של ג'ורג' וו' בוש לגבי המאבק הגלובלי שבתוכו מתנהל מאבקה של ישראל בחיזבאללה. ההגדרה "ציר הרשע" היא אמנם דרמטית ומלאת פאתוס, אבל היא נכונה ביסודה, והקביעה שמדובר בעלייתו של פאשיזם מוסלמי היא מדויקת. נכונה גם האבחנה שהעולם כולו עומד מול סכנת שלוחות הטרור שמפעילות המדינות האלה, והאידיאולוגיה שהם מפיצים. הניסיון שזה עתה סוכל באנגליה, להפיל כעשרה מטוסים בדרכם לארצות הברית,הוא תזכורת חשובה לעובדה הזאת.

אבל בוש מחלק את מפת העולם בנוסח דוקטרינת טרומן, כאילו היה מדובר בעוד סיבוב של המלחמה הקרה, והמונחים האלה מטעים הפעם. אליבא דבוש במלחמה הזאת ניצבות זו מול זו שתי אלטרנטיבות: הטרור מול הדמוקרטיה. על פי הדוקטרינה הזאת ניסתה אמריקה לכפות דמוקרטיה-אינסטנט על עיראק, והיא נכשלה כנראה, ועל פי הדוקטרינה הזאת אכפה ארצות הברית את הבחירות ברשות הפלסטינית וקיבלנו את החמאס בתור ממשלה נבחרת. זאת תזכורת עגומה לאיך שני אלה – טרור ודמוקרטיה – אינם הפכים.

ההפכים במלחמה הזאת הם טרור מול משילות (governability), או בניסוח אחר, טרור מול ריבונות. הטרור חותר תחת הריבונות ומתקיים כאשר היא מתפוררת. כך הקים החיזבאללה את האוטונומיה הטרוריסטית בתוך לבנון, ארץ שריבונותה רופסת ושבירה. כך הוקם החמאס (שמאורגן בצורת רשת ולא בצורת היררכיה אדמיניסטרטיבית) בהעדר ריבונות יציבה בשטחים. כך פועל אירגון אל-קעידה, אם אכן אירגון זה השם המתאים לו. בכל המקרים האלה ריבונות לאומית מסודרת היא תרופת הנגד הכי טובה שיש לנו כרגע, ובכל מקום שיש ממשל מרכזי הוא יכול להצר את צעדי הטרוריסטים, אם ירצה בכך. על מדינות אפשר להפעיל לחץ, ואפשר לתת להן תמריצים. על אירגוני טרור לא חלים כל האמצעים האלה.

השלב הראשון במאבק בטרור הוא לכן לא בהכרח דמוקרטיזציה אלא משילות. כפי שלמדנו מהניסיון של הזמן האחרון במזה"ת (ומן הניסיון הארוך יותר בדרום אמריקה, באפריקה, באסיה) דרושה יציבות שלטונית בשביל שיתפתח מעמד בינוני, ודרוש מעמד בינוני בשביל שהדמוקרטיה לא תהיה שלב מעבר קצר בדרך לדיקטטורה וטוטאליטאריות. זה האינטרס העליון של ישראל כרגע, לסייע להיווצרותו של שלטון מרכזי יציב, הן בלבנון והן בראשות הפלסטינית. כאוס הוא האלטרנטיבה הגרועה ביותר, והמסוכנת ביותר. הוא החממה שבה צומח ופורח הטרור, הוא ההקשר שבו כל קיצוני עם נשק יכול להכתיב את סדר היום לכולם.

זה נכון לא רק על מאבקה של ישראל. זה נכון גם על "דוקטרינת בוש" בכלל. אמריקה לא צריכה להסתובב בעולם ולכפות דמוקרטיה. היא צריכה לעודד ריבונות לאומית מסודרת, קודם כל, אחר כך לעזור לבנות כלכלות יציבות, ורק אחר כך לעודד לדמוקרטיה. באזור שלנו זה דחוף במיוחד. בכל ארצות ערב המשילות, הריבונות, והלאומיות הן עניין רעוע. האידיאולוגיה הפאן-אסלאמית הפונדמנטליסטית מאיימת על כל המשטרים הערבים המתונים מבפנים, ומערערת גם על הלאומיות של כל אחת מן המדינות הערביות (בהציעה בסיס זהות פאן ערבי וחוצה גבולות).

לאחרונה נדמה לרבים במערב שעידן הלאומיות נגמר ושהמדינה הלאומית פשטה את הרגל. לכל היותר זה נכון באופן מאד חלקי על אירופה. אבל אם אירופה התחילה לעבור את השלב הלאומי, המזרח התיכון (כולל ישראל) עוד לא התייצב בשלב הלאומי. דרוש עדכון דחוף לדוקטרינת בוש: המטרה הראשונה אינה דמוקרטיזציה. היא מדינות לאום משילות.

(נבתב ב 13 באוגוסט, פורסם ב"מעריב" כמה ימים אחר כך.)

הכוח הרב-לאומי (שהיה צריך להיות)

קבוצה לא קטנה של פלסטינים, ביניהם אבו עלא ומוחמד דחלאן קראו השבוע להכיל את רעיון הכוח הרב לאומי גם על עזה. הקריאה הזאת לא זכתה להד רציני בישראל. מפני שאנחנו עדיין לא מעכלים את העובדה שהפרמטרים של הסכסוך הישראלי-ערבי השתנו לגמרי בפחות מעשור. מלחמת לבנון מתחילה להבהיר את טיבו של השינוי הזה, ולא במקרה ההיגיון של הפתרון שמסתמן בצפון מחלחל גם לחזית הדרום ויחלחל בסופו של דבר גם ליו"ש.

התקפות ה 11 בספטמבר על מגדלי התאומים והפנטגון בישרו את ראשיתו של השינוי הזה, ואז חשבנו רק שהעולם יהיה נגד הטרור, כלומר בצד שלנו. אריאל שרון ובנימין נתניהו חשבו אז שעכשיו יהיה לנו רישיון בלתי מוגבל להכות בטרוריסטים. עבר עוד זמן עד ששרון (בניגוד לנתניהו) הבין שקרה עוד משהו: קווי החזית השתנו, גושים חדשים החלו להיווצר. מה ששרון "ראה משם" כנראה הבהיל אותו מאד, ובצדק. משהו יסודי השתנה. בעולם הישן, זה של המלחמה הקרה, ישראל היתה חזית של המערב מול אזורי ההשפעה הערביים של הגוש הסובייטי. בעולם החדש ישראל מפריעה לאינטרס האמריקאי, ובמוקדם או במאוחר האהבה והרעות בין שתי המדינות לא תעמוד בניגוד האינטרסים הזה. כל עוד ישראל מחזיקה בכיבוש היא מפריעה לארצות הברית לגבש חזית קדמית, מזרח תיכונית, נגד האיסלאם הקיצוני. כל עוד הנסראללאים והאחמדינג'אדים יכולים להציג את עצמם כלוחמים למען חירותה של פלסטין, ואת האמריקאים כתומכי "האימפריאליזם הציוני", המשטרים הערבים המתונים ייתקשו להתייצב מול חיזבאללה, מול איראן, מול החמאס ומול הג'יהאד האסלאמי. האוייב הציוני מאחד את העולם הערבי. סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני יפצל אותו.

ההיגיון הזה פועל בזירה הפנימית, בלבנון וגם בפלסטין. כל עוד ישראל היתה כוח כובש בדרום לבנון, החיזבאללה הצטייר כלוחם למען עצמאותה של לבנון. מרגע שישראל יצאה, חיזבאללה הצטייר כגורם זר שעושה את ההפך, חותר תחת עצמאותה של לבנון. הדברים דומים בגזרת עזה: כשישראל היתה שם הקסאמים של החמאס והג'יהאד היו בעיני כל העולם מלחמה נגד הכיבוש. מרגע שישראל התייצבה על הגבול הבינלאומי, הקסאמים הפכו לדבר אחר לגמרי: חזית של הפונדמנטליזם האיראני המבקש להשמיד את ישראל.

קווי המחנה המתגבש כנגד האסלאם הפונדמנטליסטי הולכים ומתבהרים. אירופה, שיש בה המוני מוסלמים, חוששת מהקצנה מוסלמית, ארצות הברית רואה בפונדמנטליסטים את האיום המרכזי על שלום העולם, ואילו בארצות ערב המתונות, האסלאם הקיצוני מאיים ישירות על המשטר. ישראל לאט-לאט מבינה את מקומה החדש במצב הזה. היא יכולה להתנחל בשטחים ולקלקל לעולם הדמוקרטי את החזית, והיא יכולה להתייצב על הגבול הבינלאומי ולגייס את העולם נגד הטילים הנורים אל שיטחה. אלה שתי האופציות.

בינתיים העולם לא ממהר לשלוח כוחות ללבנון. אם כוח כזה יישלח בסופו של דבר, ואם – זה לא אם קטן – הוא יצליח במשימתו, הוא יסמן את הכיוון לפתרון גם בעזה וביו"ש. פחות ופחות העולם יהיה מוכן לשמור על ישראל ככובשת, אבל יותר ויותר הוא יהיה מוכן לשמור עליה כחזית קדמית של המלחמה בפונדמנטליזם. ההיגיון הזה יכריע בסופו של דבר. הוא נעשה יותר ויותר ריאלי לא רק מפני שהוא תואם במידה גוברת את המפה הבינלאומית החדשה. אלא גם מפני שהוא תואם את הקונצנזוס הישראלי החדש. לטווח קצר מלחמת לבנון זורעת פחד מפני נסיגה חד-צדדית. בטווח הארוך הגיון ההתכנסות נשאר על כנו. ירי תלול מסלול מאיים על ישראל פחות מאשר אובדן הרוב היהודי. תוכנית ההתכנסות מבוססת על ההנחה שהפלסטינים לא יגיעו איתנו להסכם על גבול, ושגבול יציב יהיה אפשר לקבוע רק בהסכמה בינלאומית. איזה ביטוי מוחשי יותר יכול להיות להסכמה כזאת מאשר כוח רב-לאומי שבא להגן על הגבול? ומה יגן על עצמאותן של לבנון ושל פלסטין טוב יותר מפני כוחות האסלאם המאיימים עליהן מבפנים מאשר כוח רב-לאומי שימנע מהקיצונים להדליק מחדש את הסכסוך עם ישראל? ואחרונה, מה יבהיר יותר באיזה צד של המפה החדשה נמצאת ישראל אם כוח רב-לאומי שמדינות ערביות כלולות בו יתייצב כנגד הטילים שמאיימים עליה?

(נכתב ב 8 לאוגוסט, 2006, פורסם ב"מעריב" כמה ימים אחר כך)

סיכום ביניים (ל 3 באוגוסט)

1. המערכה מהאוויר היתה טעות

היתרון האחד של המערכה מהאוויר הוא מה שבן כספית אמר עליה: היא תרמה להרתעה ואולי יצרה תחושה שמול איום קיומי אנחנו נעשים מסוכנים. אבל גם ההרתעה הזאת היא רק חלקית, מפני שנוכח כל כוח ה"כתישה" של חיל האוויר חיזבאללה המשיך לתפקד ולירות קטיושות ויוכל להתפאר בזה שצה"ל הגדול כולו לא הצליח לנצח אותו. נוסף לזה, המחיר היה עצום. התחלנו את המערכה הזאת כשכל העולם בעדנו, כולל ארצות ערב המתונות. אנחנו מסיימים אותה כשרובו נגדנו. כפר כנא היה רק הקש ששבר את גב התמיכה. מה שהטה את דעת הקהל בהדרגה היה שלושה שבועות שבהם התמונות שייצגו את המלחמה היו תמונות של שכונות מגורים "כתושות". השגנו מעט והפסדנו הרבה. ממילא רק מהלך קרקעי יכול להטות את הכף, ורק מהלך כזה ייתן לנו אפשרות מיקוח ממשית לגבי אופיו ותפקידו של הכוח הרב לאומי. עם רצועת שטח בידנו נוכל להציב תנאים: להעביר אותה לשליטה של כוח רב לאומי רק אם נשתכנע שכוח כזה יהיה תקיף מספיק.

2. הניסיון להפעיל לחץ על ממשלת לבנון כשל

ההיגיון שמאחורי הרעיון הזה היה מוצדק: ישראל נסוגה לגבול הבינלאומי כדי שדרום לבנון תעבור לאחריות לבנון, ולכן זכותה של ישראל לגבות מממשלת לבנון את מחיר ההפקרות. הבעיה היא שממשלת לבנון היא אימפוטנטית. אפשר היה אולי להפעיל עליה לחץ בדרכים אחרות, אבל ההתקפה על תשתיות, כגון שדות תעופה וגשרים, גם פגעה ביכולתה הרעועה-ממילא למשול, וגם איחדה את הלבנונים מאחורי חיזבאללה. מרגע שהם השתכנעו שאנחנו הורסים להם את המדינה, החיזבאללה הפך בעיני הלבנונים מגורם זר שמערער את ריבונות ארצם, לצבא עממי שלוחם למען לבנון כנגד מחריביה.

3. היינו צריכים לחשוב על כוח רב לאומי קודם

לבנון איננה מצליחה למשול בשטחה. בשנות השבעים היא נתנה לפת"ח-לנד לצמוח בדרומה, ובשנים האחרונות היא הניחה לחיזבאללה להפוך לשליט עצמאי באותו אזור. אם אין בלבנון ממשלה, אז מישהו אחר צריך למנוע מהוואקום הריבוני להתמלא בארגוני טרור. ישראל לא יכולה להיות השוטר של דרום לבנון, ובאין שוטר לבנוני, דרוש שוטר בינלאומי. אם הקהילה הבינלאומית היתה קצת יותר תקיפה וקצת יותר מוכנה לקחת אחריות, היה צריך להכריז על לבנון כולה, כעל פושטת רגל בתחום הממשל, להקים ממשלת מנדט על כל שטחה, ולהתחיל לשקם אותה משם. בהעדר נכונות כזאת, צבא בינלאומי בדרום הוא המינימום ההכרחי נגד התלקחות החבית מחדש.

4. המלחמה הנוכחית לא "הצילה" את ההתנחלויות ביש"ע

אין ספק שמתקפת הרקטות מעזה ולבנון נתנו מכה קשה לרעיון של התנתקות החד-צדדית. אבל בניגוד למה שנדמה כרגע למחנה הכתום, פירוש הדבר איננו שההתנחלויות ביש"ע יישארו על כנן. מה שדחף את ישראל להתנתקות עדיין דוחף: השארת ההתנחלויות על כנן גוררת אותנו למדינה דו-לאומית. בשוך אבק המלחמה, הישראלים עדיין ירצו, בצדק, למנוע מהחלום על מדינה יהודית לאומית להתמוסס אל תוך רוב פלסטיני. לא יהיה פשוט לצאת מן המייצר הזה. ישראל לא תרצה לצאת חד-צדדית ולקבל בתמורה קסאמים על נמל התעופה ועל גוש דן. אבל ייתכן גם שלבנון מסמנת את כיוון הפתרון: לפנות את ההתנחלויות, לגמור את הגדר, ולהשאיר את צה"ל בצידה הפלסטיני ככל שנדרש, עד שכוח רב לאומי ייטול את הפיקוד ואפשר יהיה להתחיל לבנות שם ממשל מסודר. הפלסטינים, כמו הלבנונים, לא מצליחים לעשות את זה.

(נכתב ב 3 באוגוסט, 2006, פורסם ב"מעריב" כמה ימים אחר כך)

אין מנוס מכניסה קרקעית ללבנון (24 ליולי, 2006)

טוב שישראל לא מזלזלת באפקט הפסיכולוגי של המלחמה בצפון. הרתעה היא אלמנט מכריע בכל סכסוך, ובמזרח התיכון זה וודאי נכון עוד יותר. עצם העובדה שישראל לא מהססת להפעיל כוח עצום כשיריביה מנסים לשנות באופן זוחל את כללי המשחק היא חשובה.

אבל כדי שהפסיכולוגיה הזאת תהיה אפקטיבית המלחמה מוכרחה להיות מלווה בהישגים ממשיים. הישגים נגד צבא גרילה הם דבר שקשה למדוד, מפני שכפי שהעיר פעם הנרי קיסינג'ר, כל מה שעל צבא גרילה לעשות כדי לנצח במלחמה הוא לא להפסיד. במלים אחרות, צבא סדיר צריך להראות ניצחון. צבא גרילה מותקף יכול להסתפק בזה שהוא עדיין קיים, וכל עוד הוא קיים, או אפילו כל עוד הוא יכול ליצור רושם שהוא קיים, אז הוא לא מפסיד.

אבל סבב הדמים הנוכחי הוא לא רק מלחמת גרילה, ולנסארללה לא מספיק להוכיח שהוא קיים. הוא צריך, מבחינתו, להיות מסוגל להתקיף את ישראל, וכדי לעשות את זה הוא זקוק למידה לא קטנה של שליטה בשטח. לכן ברור לנו כל כך שהמינימום שישראל צריכה להשיג הוא סילוקו של חיזבאללה מדרום לבנון, ומצב שבו הסילוק הזה יחזיק לאורך זמן.

המסקנה מכל זה היא בהחלט לא נעימה: אין ברירה אלא להיכנס לשם בכוחות קרקעיים, ולבסס מחדש איזו רצועת ביטחון. לא קומנדו, לא פשיטות מוגבלות, אלא תפישה של רצועת שטח משמעותית.

נאלץ, אני חושש, לעשות את הדבר הזה, לא כדי להשאר שם לעוד שמונה עשרה שנים, אלא כדי שההסדר המדיני בסוף הסיבוב הנוכחי יתקן את החסרונות של הפינוי הקודם. לא יעבור הרבה זמן עד שיתחיל הלחץ להסדר וכשזה יקרה מוטב שיהיה בידנו עוד משהו להציע מעבר לנצירת הנשק. מוטב שהדרישה שלנו להעביר את השטח לשליטה של צבא לבנון או של כוח בינלאומי יהיו לה שיניים ויהיה בה הגיון שכל הצדדים יוכלו להבין בקלות: צה"ל ימנע מהחיזבאללה להתבסס מחדש בדרום לבנון עד שהוא ישתכנע שמישהו אחר יעשה את זה.

לכן צריך להיות ברור שנכבש שטח מידי החיזבאללה, ושהשטח הזה יימסר לממשלתה הריבונית של לבנון ולצבאה, או לכוח בינלאומי שמסוגל להגן עליו. אחרת לא נוכל לומר שניצחנו, רק שנקמנו. ואחרת נוכל לקבל רק הבטחות והחלטות, ולא תהיה לנו דרך לוודא שההבטחות וההחלטות ייושמו.

(נכתב ב 24 ביולי, 2006, פורסם ב"מעריב" כמה ימים אחר כך)

הפלישה לעזה

ההיגיון המדיני של המהלך הצבאי הנוכחי הוא ברור: חטיפות, וגם ירי קסאמים בלתי פוסק, הם לא דבר שמדינה, אף מדינה, יכולה להשלים איתו. ישראל מגיבה לדברים האלה בחומרה, ובצדק. היא לא מסכימה לנהל שום משא ומתן על שחרור אסירים, כדי שלא יהיה פרס על חטיפות, וגם בזה היא צודקת.

הבעיה של המהלך לא נמצאת כאן. הבעיה היא שהמהלך מבוסס על ההנחה שאפשר להפעיל לחץ על ההנהגה הפלסטינית, וההנהגה תשנה את דרכה. אלא שלא ברור אם לפלסטינים יש משהו שאפשר לקרוא לו הנהגה, או שבאיזשהו מובן האחריות והסמכות מרוכזות במקום אחד. הסכנה עם המהלך הצבאי שהוא יאיץ את הפרגמנטציה ויקדם את הכאוס, יפחית את סיכוייו של שלטון ריכוזי להתבסס ולא יגדיל אותם. במקרה כזה המונח "הפעלת לחץ" יאבד את משמעותו מפני שמי שיוזם ומי שנענש מפסיקים להיות קשורים. אם על כל גנבה מענישים את מי שלא גנב, הגנב לא יסיק לעולם שלא משתלם לו לגנוב.

אם התקפת צה"ל ברצועה תאיץ את התפוררות יכולת השלטון של הרשות, כל האסטרטגיה תסתיים בבק-פייר. אבו-מאזן אולי ילמד שחטיפות זה דבר נורא, והחמאס, אם יישאר בקואליציה, אולי יתחרט, אבל כל גורם אופוזיציוני קיצוני בצד הפלסטיני ילמד שיעור הפוך: שבכוחו לעצור כל יוזמה מדינית של הפלסטינים המתונים. די שחמישה בריונים מאיזה אירגון שוליים יחטפו חייל, וישראל תפעיל את כל כוח צבאה,תפלוש לרצועה ותסיר את "סכנת" ההסכם מעל הפרק. הסכנה היא, במלים אחרות, שבמקום ללמוד שלא משתלם לחטוף חיילים, הקיצונים ילמדו שבכוחם לחטוף את היוזמה המדינית מידי כל האחרים, במחי חטיפת חייל אחד.

אז נשאלת השאלה אם תוצאת הלוואי המקווה של המבצע הזה, התמוטטות החמאס, היא אכן רעיון כל כך מוצלח. ייתכן שדווקא אם נצליח בזה נדרדר את עצמנו למצב שבו על המתונים אפשר להפעיל לחץ ועל הקיצונים לא. מחוץ לממשלה, באופוזיציה, מה יהיה לחמאס להפסיד? כל ניסיון ישראלי לגבות מחיר רק יחזק את האופזיציה, רק "יוכיח" לציבור הפלסטיני ש"אין עם מי לדבר" ושמדיניות הפייסנות של המתונים איננה מובילה לשום מקום.

את המבצע צריך, לכן, לנהל ככל האפשר ברוח זו: על ישראל למזער במידת האפשר את מידת הפרגמנטציה שהיא גורמת, להשתדל שלא לפגוע בכוחות המאחדים, ולהימנע מלמוטט את ממשלת החמאס באמצעים צבאיים. לחץ יכול להכריח אותה להתמתן. לחץ מרסק רק ירבה אירגונים שלאיש אין שליטה מרכזית עליהם.

כדאי שישראל תפנים את הלקח שניסח פעם ההיסטוריון סטיבן אמברוז' א-פרופו נסיונה של ארצות הברית בוייטנאם: הכוח להרוס איננו הכוח לשלוט. במקרה הזה, ככל שנהרוס יותר, כך אפשר יהיה לשלוט פחות בצד השני, ולכן גם אנחנו נאבד שליטה על מדיניותנו. ככל שנרסק יותר, כך נגרר יותר אחרי יוזמות של קבוצות שוליים.

(נכתב ב 2 ביולי, פורסם ב"מעריב" אחרי ימים אחדים)