• גדי טאוב 
• הארץ, 26.07.2018
• 14:01
• הכותרת בעיתון היתה "כשגדי טאוב פגש את סטיב בנון"

אז איך קרה שדונלד טראמפ ניצח בבחירות לנשיאות? לדעת ג'ושוע גרין, מחבר רב המכר Devil's Bargain: Steve Bannon, Donald Trump, and the Nationalist Uprising ("עסקת השטן: סטיב בנון, דונלד טראמפ, וההתקוממות הלאומנית"), חתיכת הפאזל המרכזית, שמסבירה את מה שרבים כל כך מתקשים לעכל, היא זו: סטיב בנון. זה האיש שהפך את הבלתי ייאמן לאפשרי, ואז את האפשרי לממשי.

דונלד טראמפ עצמו דחה, כמובן, את הפרשנות הזאת. העניין הוא שבנון כנראה לא דחה אותה מספיק במרץ, וזה הוסיף על בעיותיו בבית הלבן. הספר של גרין, לרבות העטיפה שעליה מתנוססת תמונה שלהם כשני שווים, היה הקש האחרון, פחות או יותר, שדחק את טראמפ לסלק את בנון ממשרת "האסטרטג הראשי" של מהפכת טראמפ.

שום צ'יף לא אוהב שרומזים שמישהו אחר מושך למעשה בחוטים. זה התחיל כבר סמוך אחרי הבחירות, כשמגזין "טיים" הציג על השער תמונה מפחידה של בנון עם כותרת שקראה לו "המניפולטור הגדול" וזה נמשך בשמועות על כך שישנו לא רק טראמפ אלא גם "טראמפיזם" בנפרד מטראמפ, ושהטראמפיזם אינו אלא "בנוניזם". הודעת הפיטורים שהגיעה באמצע אוגוסט, שנה אחרי שכוכבו של בנון דרך בקמפיין של טראמפ, היתה בלי ספק מפגן משכנע של טראמפיזם מובהק: "לסטיב בנון אין שום קשר אלי או לנשיאות שלי", הודיע טראמפ. "כשהוא פוטר הוא לא רק איבד את משרתו, הוא איבד גם את שפיותו". עכשיו הוא ילמד "שלנצח זה לא קל כפי שאני גורם לזה להיראות. לסטיב היה מעט מאוד קשר לניצחון ההיסטורי שלנו, שאותו הגישו לנו הגברים והנשים הנשכחים של הארץ הזאת".

"מעט מאוד קשר לניצחון" זה מופרך. "שום קשר אלי או לנשיאות שלי" זה קשקוש. לבנון היה חלק מרכזי בשני אלה. במשך שנה סוערת אחת בנון היה שותף בכיר ואיש סוד קרוב של הנשיא הכי שנוי במחלוקת בעת החדשה. דומה שהוא ניבא מה יקרה והבין בדיעבד מה קרה טוב בהרבה מכל מי שסבב את טרמאפ, כולל טראמפ עצמו. מאחר שהנשיא עצמו מרבה לכעוס וממעט להסביר, שיחה עם בנון היא אולי דרך אחת — אין הרבה — אל ההיגיון הפנימי, ככל שיש כזה, של מה שקרה, קורה ועוד יקרה.

לא היה קשה ליצור איתו קשר ראשוני. מכרה מחוגי הימין הכירה בינינו במייל, אחרי שהשתכנעה שלא מדובר במלכודת, ובנון עצמו ענה באדיבות ובמהירות. אבל גם אחרי יותר מעשר תכתובות (בנות שורה אחת בדרך כלל, הכל מהנייד) לא הצלחתי לקבוע איתו משהו קונקרטי. מאחר שהוא מפורסם באי־הסדר שלו, לא לגמרי הופתעתי. התכוונתי לארוז ולחזור לארץ כשממש ברגע האחרון הגיע מייל מאלכסנדרה פרייט, הרל"שית שהלכה עם בנון באש ובמים, לבית הלבן וחזרה. פרייט ביקשה לדעת מה נושא הכתבה. אחר כך הגיע טלפון מאחד מעוזריו, רחים קסאם, צעיר מוסלמי בריטי ממוצא הודי. קסאם שאל אם אני מוכן לשלוח את שאלותי. אמרתי שכן, אבל אני לא מתחייב שלא אשאל גם דברים אחרים. הפגישה נקבעה בבית המכונה "שגרירות ברייטברט", שהוא כבר זמן רב המטה הראשי של בנון. בנון גם ישן במקום. זה בית בן שתי קומות בשורה של בתי לבנים אדומות, במרחק זריקת אבן מבית המשפט העליון של ארצות הברית. דחיתי את הטיסה ביום והגעתי.

ישבנו בקומת המרתף של "השגרירות", ליד לשולחן גדול. ערימה קטנה של עותקים מספרו של גרין Devil's Bargain היתה מונחת על המדף שמעל האח. בבית הלבן הספר היה צרה. כאן הוא סמל סטטוס. וילונות כבדים וציורי קיר של נופים מן המאה ה–18, שטיח כחול כבד ומפת שולחן אדומה משווים למקום חגיגיות וושינגטונית תכליתית. אחרי הבירורים הקפדניים של עוזריו בנון לא עושה רושם של מי שנזהר בדבריו. הוא מדבר במהירות ובלהט, הוא עובר מעניין לעניין, בלי לאבד את חוט המחשבה, ויוצר בהדרגה תחושה שהכל קשור לכל: מאחורי חזותם הפשוטה של הדברים מתקתק שעון גדול, ואם לא נתעורר ונבין את מנגנוניו, נגלה מאוחר מדי שהשעון הזה ספר לאחור את הזמן עד לפעירתה של תהום מתחת לרגלי התרבות היהודית־נוצרית של המערב. לכן, אף על פי שבנון אינו בהכרח האדם הצנוע ביותר באמריקה, הוא לא חושב שהוא סיבת הניצחון של טראמפ. גם טראמפ אינו הסיבה. האנשים הנכונים היו במקומות הנכונים. והוא אחד המרכזיים שבהם. אבל הכוחות שהביאו למהפך לא היו פרסונליים ביסודם.

איך גדי טאוב הגיע לראיין את סטיב בנון? האזינו לפודקאסט:

"יש לנו סוציאליזם בארץ הזאת", בנון אומר. "סוציאליזם לעשירים מאוד ולעניים מאוד. ויש לנו צורה דרוויניסטית וברוטאלית של קפיטליזם לכל השאר. זו הסיבה לכך שדונלד טראמפ הוא הנשיא". לפי תפיסתו של בנון, העניים מאוד מקבלים שירותי סעד מהמדינה, ואת העשירים מאוד המדינה מחלצת מכל צרה. אחרי שאובמה הזרים כטריליון דולר להצלת המערכת הפיננסית מהתמוטטות ב–2008, אדריכלי האסון הכלכלי לא שילמו מחיר ולא נכנסו לכלא. אין קפיטליזם לעשירים. אין תמריצים ושכר ועונש. הממשלה הצילה אותם. כלומר כספי המס של האזרחים, שהפסידו משכנתאות וחסכונות, הם שהצילו את העשירים. את האזרחים האלה אף אחד לא הציל אחר כך. האליטה, הגלובליסטים, מפלגת דאבוס, דואגים לעצמם. "כך קרה שאחוז אחד מהאוכלוסייה מחזיק ב–40% מהעושר. זו לא קונספירציה. הם עושים לנו את זה ישר בפרצוף. הם עושים את זה לאור היום", בנון אומר. על פי השקפתו, הילרי קלינטון יכולה לדבר כמה שהיא רוצה על דייברסיטי. אמריקה לא תאכל את זה. חצי אמריקה לא מוכן לשכוח שהיא שייכת לאותו אחוז עליון (זה החצי שמוכן לשכוח את אותו דבר עצמו לטראמפ). פעם אמריקאים לא חשבו במונחים של מעמדות, אבל האליטות יצרו פילוג כזה.

אז כנגד הפוליטיקה המפלגת של הזהות, אתה מציע את הפוליטיקה המאחדת של המעמד? זה נשמע כמעט סוציאליסטי…

בנון עוצר אותי בתנועת יד. בימין האמריקאי לא אומרים דבר כזה אפילו בתור בדיחה. אבל את העובדה שהפוליטיקה של הזהות עושה הפרד ומשול הוא מקבל. "הפוליטיקה של הזהות היא דרך להחזיק אותם (את האנשים הקטנים — ג"ט) תחת שליטה. זו דרך למנוע מהם להגיע ללב העניין", הוא אומר. לב העניין הוא, לדעת בנון, המשחק המכור: השותפות של הממשלה והתאגידים. העובדה שהממשלה נותנת לעשירים קו אשראי פתוח על חשבון הציבור.

מובן שזה ממש לא סוציאליזם במובן האירופי. לפופוליזם האמריקאי — הוותיק בנוסח וויליאם ג'נינגס בריאן (מועמד לנשיאות מטעם הדמוקרטים) במאה ה–19, או החדש בנוסח סטיב בנון במאה ה–21 — יש השקפה מאוד לא אירופית, והדבר נוגע לא רק ליחסו למדינה ולתאגידים. פופוליסטים אמריקאים מתנגדים לא רק לברונים השודדים ולמונופולים, אלא גם לאיגודי העובדים. התשובה האמריקאית לקיטוב מעמדי אינה עבודה מאורגנת ובטח לא ביטול של הרכוש הפרטי והלאמה של אמצעי הייצור. אמריקה, כדאי לזכור, היא הארץ שבה את החוק המודרני החשוב הראשון נגד מונופולים הפנה בית המשפט העליון קודם כל כלפי האיגודים המקצועיים. חוק שרמן (1890) נחקק תחת הנשיא בנג'מין האריסון, נגד מונופולים עסקיים. אבל בעיני בית המשפט גם איגוד מקצועי הוא מונופול — מונופול על העבודה.

פופוליסטים אמריקאים במאה ה–19, ואחריהם אפילו פרוגרסיבים בתחילת המאה ה–20, רצו לשקם את התחרות בשוק החופשי, לא לבטל אותה, ובטח לא לבטל אותו. הם רצו להציל את האדם הקטן — זה אותו אדם קטן מיתולוגי שגם בנון מעלה על נס — מפני הימחצות בין תאגידי ענק לאיגודי ענק. בנון הוא לפיכך יורש מובהק של וויליאם ג'נינגס בריאן. "זה האיש שלי", הוא אומר.

בפרספקטיבה כלכלית מעודכנת יותר, שהוא רכש בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת הרווארד, ושיכלל בעבודה בוול סטריט, בנון רואה את הבנקאים הגדולים, את ברוני התקשורת ואת ענקי האנרגיה, כיורשים של הברונים השודדים שנגדם יצאו חסידי בריאן. גם הדת מחברת ביניהם. כשאני מזכיר את בריאן, בנון מצטט מיד מתוך "נאום צלב הזהב" (שבו יצא בריאן נגד הצמדת המטבע לבסיס הזהב).

על פי אותו קנה מידה ערכי וכלכלי בנון ממקם את תחילת המדרון שהוליך לקריסה של 2008: גיוס המדינה לשירותם של ברונים שודדים חדשים, בעזרת שתי המפלגות. בוש הצעיר, הגרוע שבכל הנשיאים האמריקאיים בעיני בנון, הוא אחד האשמים העיקריים. אבל ביל קלינטון נתן דחיפה עצומה לעבר התהום: תחת קלינטון בוטל חוק גלס־סטיגל, שנחקק בימי המשבר הגדול, בשנות ה–30 של המאה ה–20. החוק יצר במקור הפרדה בין בנקים מסחריים (שמנהלים את חשבונותיהם של כלל האזרחים) לבין בנקים להשקעות. מרגע שהחומה הזאת נפלה, נפתחה הדרך לאסון שהתרחש כשוול סטריט החלה להמר בכספי החסכונות של האזרחים. את החוק הזה צריך, לדעת בנון, להחזיר מיד.

אבל בפופוליזם אמריקאי כמו בפופליזם אמריקאי: גם האיגודים על הכוונת של מה שבנון מכנה "לאומיות כלכלית". בעיני בנון אחת ההחלטות החשובות של בית המשפט העליון בזמן האחרון היא ביטול יכולתם של איגודים מקצועיים בסקטור הציבורי לכפות גביית דמי חבר על כלל העובדים שהם מייצגים. להערכתו דמי החבר ירדו בעקבות פסק דין זה ב–75%. רבים עוד לא תופסים, לדבריו, כמה המהלך משמעותי. הוא יקטין גם את מנגנוני הבאת הבוחרים הדמוקרטיים לקלפיות, ובנוסף לזה ארגוני החברה האזרחית שאיגודים אלה תומכים בהם ייאלצו לצמצם את פעילותם הליברלית הענפה. במסורת האמריקאית גם זו נימה מוכרת: איגודים קשורים לשחיתות ופשע, להטיית בחירות, ל"מכונה" הפוליטית המשומנת של פרוטקציות ברשויות המקומיות הגדולות, כמו העיריות של ניו יורק ושיקגו. רם עמנואל, איש של אובמה, יורש של משפחת דיילי בראשות עיריית שיקגו, בטח לא ישמח לשמוע על כך.

סטיבן בנון הוא הילד שלישי מבין חמישה ילדים למשפחה קתולית ממוצא אירי. אמו היתה עקרת בית ואביו טכנאי בחברת טלפונים. הם שלחו את סטיב הצעיר לבית ספר תיכון צבאי, קתולי־בנדיקטיני, לבנים בלבד. זה היה בריצ'מונד, מדינת וירג'יניה, לשעבר בירת הקונפדרציה. בתיכון הזה הוא קיבל חינוך קלאסי.

כל המרכיבים האלה — איריות, קתוליות, דרומיות, צבאיות, בנים בלבד, חינוך קלאסי, וגם ריצ'מונד — לא מצטברים לכדי קוקטייל שיוליד אופטימיזם ליברלי קל דעת או ביטחון שההיסטוריה הגיעה אל קצה ואפשר עכשיו לנוח. תמונת העולם של בנון היא טרגית וקודרת. עבורו הסכסוך של התרבות היהודית־נוצרית עם האיסלאם לא התחיל אתמול. הוא התחיל עם התפשטות האיסלאם בראשיתו. בני זמננו עומדים מול אותו אתגר שאיתו התמודד קרל מרטל כשבלם את המוסלמים בקרב טור בשנת 732 ומנע מן האיסלאם להשתלט על אירופה. המערכה הזאת עדיין נמשכת, באמצעים אחרים, וצריך לעמוד על משמר מפניה גם כשהיא מופיעה בדמות גלי הגירה. נימוסים טובים וכוונות חבריות לא יספיקו כאן.

הסכנות שצופן בחובו האיסלאם נעשו מוחשיות בשביל בנון בזמן שירותו בצי האמריקאי. הוא היה במפרץ הפרסי בזמן משבר בני הערובה באיראן, כקצין על סיפון ציידת צוללות שליוותה נושאות מטוסים. מנקודת המבט הזאת הוא ראה את ההכנות למבצע הכושל של ג'ימי קרטר לחילוצם של בני הערובה. הכישלון הוביל אותו לנטוש את הבית הפוליטי של הוריו, דמוקרטים תומכי קנדי, ולהפוך לתומך של רייגן הנִצי. המפגש שלו עם הזרות של איראן, ואחר כך הביקור של היחידה שלו בקראצ'י בפקיסטן, שיכנעו אותו שהמאבק מול הציוויליזציה האיסלאמית רק עומד להחריף.

רצה המקרה, או שמא היה זה קצין המיון, וגם אחת מבנותיו של בנון הגיעה לשרת במפרץ הפרסי. מעל האח בסלון של "שגרירות ברייטברט" יש תמונה שלה במדי הסוואה, יושבת על כס המלוכה של סדאם חוסיין באחד מארמונותיו, שהפך לבסיס אמריקאי. "עכשיו אני יכול למות אדם מאושר", בנון אומר על התמונה.

אחרי שחזר משנים בים הוא ניסה להמשיך בקריירה צבאית, בפנטגון, אבל הבין מהר מאוד שהדרך משם למשרת שר ההגנה היא כנראה ארוכה ואטית. הוא עזב לטובת לימודי מנהל עסקים בהרווארד (שם סיים בהצטיינות) ואחר כך זכה במשרת יוקרה בבית ההשקעות גולדמן סאקס. אבל הוא נשאר חסר מנוחה, ואחרי ניסיונות בתחומים שונים המשיך להוליווד. לזמן מה עסק בהפקת סרטים בידוריים (אחד מהם עם שון פן) ואחר כך פוליטיים. הסרט שלו על רונלד רייגן "פני הרוע" (2004) התבסס על הספר Reagan's War ("מלחמתו של רייגן") שאת מחברו, פיטר שוויצר, יגייס בנון לימים לכתיבת ספר על הקלינטונים, במסגרת תוכנית אסטרטגית ליירוט הנשיאות הפוטנציאלית של הילרי קלינטון. התוכנית הצליחה, כפי שהתברר בינתיים.

בלוס אנג'לס החל להתערות בחוגי הימין של מסיבת התה, פגש באנדרו ברייטברט ועשה סרט על שרה פיילין, שעוררה בו לזמן מה תקווה כמנהיגה אפשרית לתנועה הפופוליסטית שעליה חלם. אפשר אם כן לראות את הקווים הכלליים של פלטת הכישורים שרכש: חינוך נוצרי וקלאסי, צבא ופרספקטיבה עולמית, השכלה בכלכלה וניסיון עסקי, ותעשיית הדימויים שממנה גלש לעיתונות פוליטית.

אבל רק באוקטובר 2015, קצת פחות משנה לפני שמונה למנהל הקמפיין של טראמפ, הוא עלה לראשונה על הרדאר של התודעה הפוליטית האמריקאית. וגם זה היה רק לרגע. ג'ושוע גרין, הרבה לפני הספר Devil's Bargain, זיהה אותו כראש הקונספירציה הימנית נגד הילרי קלינטון, אבל, מצד שני, גם נגד ג'ב בוש, שנראה אז כמועמד מוביל לנשיאות מטעם הרפובליקאים. בנון הכריז מלחמה על כל האליטה הפוליטית של אמריקה, וגרין כתב עליו מאמר ב"בלומברג ביזנסוויק" שכותרתו היתה: "האיש הזה הוא הפעיל הפוליטי המסוכן ביותר באמריקה". אבל בנון נשאר בשוליים והיה אלמוני יחסית, עד אותו ערב שבו רבקה מרסר, בתו של המיליארדר הימני האקסצנטרי רוברט מרסר, הצניחה אותו ללב הקמפיין של טראמפ, בעזרת מסוק. זה היה דרמטי כמעט כמו שזה נשמע.

זה קרה באמצע אוגוסט 2016, פחות משלושה חודשים לפני הבחירות. היה נראה כאילו הקמפיין של טראמפ התרסק ולא יקום עוד מן הקרשים. קלינטון הובילה בסקרים בפער הולך ומתרחב, ופרשנים ניבאו את המפלה הגדולה ביותר בהיסטוריה של המפלגה הרפובליקאית מאז שבארי גולדווטר הפסיד ללינדון ג'ונסון ב–1964. העכברים החלו נמלטים מן הספינה הטובעת, מקווים אולי להציל לפחות משהו מן הבחירות לסנאט ולבית הנבחרים. ואז הגיעה רבקה מרסר במסוק למעונו של וודי ג'ונסון, הבעלים של קבוצת "ניו יורק ג'טס", שאירח את טראמפ, כדי להעביר למועמד מסר אישי, בעל פה: סטיב בנון וקליאן קונווי ייקחו את הנהלת הקמפיין מכאן ואילך. המועמד לא התווכח איתה.

רבקה מרסר ואביה תרמו כספים רבים למען מטרות של הימין הקשה בארצות הברית, ובהן כמה יוזמות של סטיבן בנון. מלכתחילה הם תמכו בטד קרוז בפריימריז, אבל קרוז נפל בצדי הדרך כשטראמפ שעט קדימה לעבר מה שנראה כמו הרס גמור של המפלגה. בינתיים המרסרים עסקו לא רק בעזרה למועמד הרפוליקאי, יהיה מי שיהיה, אלא גם ניסו לערער את כוחם של היריבים. זה שנים שהם תרמו לכל מיני אגפים במסע של הימין נגד הילרי קלינטון. ככל שקלינטון צדקה בטענתה שיש "קונספירציה ימנית רחבת היקף" כנגדה, המרסרים היו מממניה, ובנון האסטרטג האפקטיבי מאחוריה.

בימין האמריקאי יש אנשים שעשו קריירה מלתקוף את הקלינטונים. הם לא הרשימו את סטיב בנון. בנון חשב שהוא מבין למה המאמצים האלה היו בדרך כלל כושלים. הם לא שברו את מחסום תיבת התהודה של המשוכנעים ממילא. בשביל להיות אפקטיביים צריך לפרוץ אל המרכז והשמאל המתון, אל אנשים שעשויים להצביע לקלינטון, לא לאלה שכבר מתנגדים. בשביל לפרוץ לשם דרושים אמצעים אחרים, מאופקים יותר ותרבותיים יותר. בנון אמנם לא עזב את העיתונות המשתלחת באתר הימני "ברייטברט ניוז" (שגם לו תרמו המרסרים עשרה מיליון דולר ב–2012), אבל הוא חשב שזה לא מספיק. הוא פנה לפיכך לפיטר שוויצר, שכבר כתב ספר תחקיר על קשרי הון־שלטון בוושינגטון. במימון המרסרים שוויצר התפנה עכשיו לעבוד על מה שיהפוך לימים לספר "מזומני קלינטון" (Clinton Cash: the Untold Story of How and Why Foreign Governments and Businesses Helped Make Bill and Hillary Rich).

התוכנית הצליחה, לפחות חלקית. בעקבות התגליות של שוויצר, פירסם "ניו יורק טיימס" תחקיר גדול משלו על אחת הפרשות ואישר את ממצאיה העיקריים. גם גופי תקשורת אחרים, מחוץ לימין, הוסיפו לקרדיט של הספר. הספר מתחיל משאלות כאלה: איך קרה שביל קלינטון הרוויח בין 2001 לבין 2012 לפחות 136.5 מיליון דולר, בזמן שאשתו היתה סנאטורית ואחר כך מזכירת מדינה? איך הזוג קלינטון קפץ במשך עשור אחד מכלום, פחות או יותר, למעמד של מולטי מיליונרים?

הספר לא בדיוק עונה על השאלות האלה. הוא רק מתעד צירופי זמן וסמיכות אירועים ומשאיר לקורא את חיבור הנקודות. אלא שהנקודות כל כך צפופות שנשאר מעט מאוד לחבר. אתה מתרחק צעד אחד אחורה, והתמונה מתבהרת מעצמה. וזה כוחו של הספר. הוא זהיר ופדנטי, הוא נשמר לא רק מתיאוריות קונספירציה, אלא מרגש בכלל. הוא ההיפוך הגמור של הטון המתלהם בתוכניות הרדיו של הימין, באתרי החדשות הקיצוניים ואפילו בפוקס ניוז. ואכן, כמו שבנון חזה הוא הפך אמין על העיתונות המכובדת גם בשמאל ובמרכז. כשהספר יצא כבר היתה לו חותמת כשרות של "ניו יורק טיימס", של "וושינטון פוסט" ושל רבים אחרים מ"מפלגת האופוזיציה".

התמונה ששוויצר חשף היא לא פחות ממסמרת שיער. לקרוא ולא להאמין. כשמניחים את העובדות והזמנים במעין שלושה שקפים חופפים — התרומות לקרן קלינטון, סכומי העתק שקיבל ביל על הרצאותיו מגורמי חוץ וההחלטות הפוליטיות, לרבות אלה של ארצות הברית, ובמיוחד אלה של מחלקת המדינה, זה נראה יותר מסתם רע. לא מדובר כאן בסיגרים או בחמגשיות או במכירת תמונות של עליזה אולמרט. מדובר, בין השאר, בעלייה גדולה בהכנסותיו של ביל קלינטון מהרצאות במדינות זרות בתקופה שאשתו שימשה שרת חוץ.

קחו למשל את הביקור של קלינטון בקזחסטן ב–6 בספטמבר 2005. הוא הגיע לשם במטוסו הפרטי של איש העסקים הקנדי פרנק גיוסטרה. הם באו בשליחות קרן קלינטון, כדי לקדם טיפול חדשני לאיידס במדינה. לא חשוב שבקזחסטן כמעט אין איידס. גיוסטרה וקלינטון סעדו בנעימים עם הדיקטטור האלים של המדינה, המיליארדר נורסולטן נזרבייב, ולגמרי במקרה אחר כך זינק גיוסטרה לראש התור וזכה בזיכיון מבוקש לכריית אורניום בקזחסטן. הכסף שעסקה זו הזרימה לקופתו של גיוסטרה כנראה רק גירה את בלוטות הפילנתרופיה שלו, שכן בחודשים שאחרי הביקור הוא תרם לקרן קלינטון סך מצטבר של 31.3 מיליון דולר. אבל זה רק קצהו הבולט של הקרחון. מכאן הסיפור ששוויצר (ובעקבותיו גם "ניו יורק טיימס") מסתעף למיזוג עם חברה בשם "אורניום אחד", רכישת זכויות כרייה גם על אדמת ארצות הברית, והשתלטות רוסית הדרגתית על "אורניום אחד" בשנים שבין 2009 ל–2013. מאחר שאורניום משמש דלק גרעיני והוא עניין רגיש ביטחונית, מכירת שליטה במשאב הזה לידי זרים, לא כל שכן רוסים, דרשה בין השאר אישור ממחלקת המדינה, בראשות — כן, ניחשתם נכון — הילרי קלינטון. ולגמרי במקרה, באותה הזדמנות, ביל קיבל חצי מיליון דולר על הרצאה במוסקבה שאותה מימן בנק רוסי שקידם את מניות "אורניום אחד".

הספר "מזומני קלינטון" כיכב ברשימת רבי המכר של "ניו יורק טיימס" בשנה שלפני הבחירות, ואין ספק שהוא פגע בדימויה של קלינטון גם בקרב הציבור שמחוץ לחוגי ברייטברט ופוקס ניוז. ועכשיו, באמצעות רבקה מרסר, בנון פתאום היה במצב שאיפשר לו לקצור חלק מן הפירות האלה. עכשיו אותה מרסר שמשפחתה מימנה את העבודה על הספר, שתלה את בנון, באיבחה אחת, בלב הקמפיין של דונלד טראמפ לנשיאות.

מאה אחוז ביטחון מטאפיזי

באוגוסט 2016, כשבנון הופיע בזירה, קלינטון היתה שאננה כל כך שהיא לקחה חופשה מהקמפיין. היא היתה אז בהמפטונס, שם מחזיקים עשירי ניו יורק בתי חוף. בנון משחזר עכשיו את מה שהיא חשבה לדעתו אז, כשהגיחה "מהחוף": "טראמפ יודע שהוא הולך להפסיד בהפרש היסטורי, וכל מה שהוא מביא זה את המפציץ המשוגע מברייטברט? אנחנו ניקח גם את בית הנבחרים והסנאט, וגם את בית המשפט העליון", הוא אומר בשמה. "הם חישבו את הכל ל–50 השנים הבאות". אבל אז "היא עזבה את החוף" מפני שהיא חשבה שהמינוי של בנון נותן לה הזדמנות בלתי חוזרת. והיא חיברה נאום שקשר את טראמפ לבנון, את בנון לאלט רייט, ואת האלט רייט לגזענות לבנה ואיסלאמופוביה. הנה נחשפו פניו האמיתיים של המועמד הרפובליקאי! למיטב הבנתה היא זכתה כאן בפנדל חינם, והיא היתה נחושה להבקיע גול, אולי היא אפילו חשבה שזה יהיה הגול המכריע.

"ישבתי שם עם הצעירים (מבין עובדי המטה של טראמפ — ג"ט)", בנון אומר, "ואנחנו מסתכלים בטלוויזיות, ואמרתי להם: היא עזבה את החוף כדי לדבר על סטיב בנון וברייטברט? אר יו קידינג מי? אמרתי לחבר'ה: זה נגמר. אנחנו נמחץ אותה".

בראיונות אחרים, ל"אמריקן פרוספקט", ולצ'רלי רוז, בנון הסביר למה הנאום הזה חיזק את ביטחונו. הוא רצה שהדמוקרטים ימשיכו לנגן על המיתר של פוליטיקת הזהות. גזענים, גזענים, ושוב גזענים. אדרבה, שזו תהיה הטענה שלהם נגד טראמפ. הם רק כורים לעצמם את קברם. כי האמריקאים, הסביר, הם אומת מהגרים. בדרך כלל הם לא גזענים. מה שאומר שמערכת הבחירות תיראה בערך כך: טרמאפ יגיד שהמקסיקנים לוקחים לאמריקאים את המשרות. הילרי תגיב ברפלקס הדמוקרטי הקבוע: איך שטראמפ מדבר על מקסיקנים, היא תגיד, זו גזענות. הבוחר שאליו מכוון בנון יסתכל על שני המועמדים ויגיד לעצמו כך: הנה מועמד אחד שמדבר על הבעיות שלי. הנה מועמדת שאומרת שלדבר על הבעיות שלי זה לא יפה. ואז לא יהיו לו הרבה לבטים. הוא ייפול לחיקו של טראמפ כפרי בשל.

נסו לדמיין אותו דבר עם טרור ואיסלאם. טראמפ יגיד טרור איסלאמי. הילרי תקרא לו איסלאמופוב. האמריקאי הפשוט ישאל את עצמו מי משניהם ייטיב לטפל בטרור, זה שמדבר עליו או זאת שפוחדת לתאר אותו כהווייתו. ושוב התשובה תהיה קלה. "אמרתי לטראמפ", בנון אומר, אם היא תמשיך ככה, "מאה אחוז ביטחון מטאפיזי שאתה תנצח. מאה אחוז".

בנון כנראה עלה על משהו שעבור האינטליגנציה האמריקאית הוא לא רק מוזר, אלא ממש בלתי נתפס: גזענות זה לא נושא שמעניין את רובה של אמריקה. שנות ה–60 האינסופיות נגמרו סוף־סוף. התנועה לזכויות האזרח כבר ניצחה. מרטין לותר קינג הוא קדוש שבקונסנזוס. בעיני הרוב האמריקאי, בנון חשב, גזע הוא לא עניין לענות בו. לכן גם אלה שמתארים את עליית טראמפ כנקמת הגבר הלבן שנשאר מאחור לא מבינים מה קרה פה. כלכלה, לא גזע, זה היה הנושא של הבחירות. לא המקסיקניות של המהגרים הלא חוקיים, אלא הגירתם הלא חוקית, זה מה שעניין את האמריקאים באמת. "זו הכלכלה, טמבל". ממש כמו שבעלה של הילרי אמר רבע מאה קודם. בוקר טוב לאשתו. "הדמוקרטים", בנון אמר ל"אמריקן פרוספקט" ימים אחדים לפני שפוטר מן הבית הלבן, "כמה שהם ידברו יותר על פוליטיקה של זהות, אני אנצח אותם. אני רוצה שהם ידברו על גזענות כל יום. אם השמאל ישאר מפוקס על גזענות וזהות, ואנחנו נלך עם לאומיות כלכלית, אנחנו יכולים למחוץ את הדמוקרטים".

"לאומיות כלכלית", בנון אומר עכשיו, "לא אכפת לה הגזע שלך, לא אכפת לה האתניות שלך, לא אכפת לה הדת שלך, לא אכפת לה המגדר שלך, לא אכפת לה ההעדפה המינית שלך. אכפת לה רק דבר אחד: שאתה אזרח. אנחנו הולכים למקסם את ערכה של האזרחות".

מי שמתעקש שמאחורי הטיעונים על הגירה מסתתרים בהכרח טיעונים על גזע מוציא מכלל אפשרות טיעון ענייני בנושא אזרחות ובנושא הגירה לא חוקית. ומי שאין לו משהו ענייני לומר על הנושאים המרכזיים האלה לא יגיע רחוק, לפי בנון. לכן ברני סנדרס לא נראה לו כסכנה. "עם ברני", הוא אומר, "זו מלחמת כריות". מי שמדבר על כלכלה בלי לדבר על הגירה יכול לפגוע מקסימום ליד המטרה. לנצח הוא לא יוכל, בנון חושב. "לאומיות כלכלית" פירושה מאבק כפול על שכרו של העובד האמריקאי: כנגד ההגירה הלא חוקית, וכנגד ייצוא משרות לסין ולעולם השלישי באמצעות הסכמי סחר שהאליטות מרוויחות מהם. במילים אחרות זה מאבק שמתמקד בקשר הקריטי בין כלכלה וגבולות. כמו שמצביעי טראמפ צעקו בקצב באסיפות שלו: "Build the wall! Build the wall!".

בנון ראה שהדמוקרטים לא מבינים מה מתרחש סביבם. בלי לשים לב הם הפכו למפלגה המובהקת של האליטה. או כך זה נראה בעיני רבים. הם לא הבינו שניקוי השפה מרמיזות שוביניסטיות, השירותים המותאמים לתפיסה המגדרית הסובייקטיבית של הסטודנטים, האיסור על בדיחות אתניות, וההקפדה על מספר הנשים ובני המיעוטים בין כתבי מהדורת הערב של החדשות — כל זה מעסיק בעיקר את מי שכבר פילסו את דרכם לתוך האליטה. תקינות פוליטית היא משחק של האליטה, עם האליטה, בתוך האליטה. השוליים האמיתיים מסתכלים על הדה־קונסטרוקציה של ההטרו־נורמטיביות כמו שהם מסתכלים על חקר האשורית העתיקה. בעיניהם זה במקרה הטוב קוריוז. לדמוקרטים נדמה היה שתקינות פוליטית מסמלת את החמלה שלהם. בעיני חלק ניכר מהציבור היא סימלה את הפינוק והאליטיזם שלהם. לקלינטון אולי היה נדמה שהיא פורסת את חסותה על המדוכאים כשהיא מדברת גיוון — diversity — אבל המדוכאים הממשיים הוטרדו יותר מאובדן חסכונותיהם. לכן כשקלינטון ציירה את מצביעי טראמפ כגזענים וכינתה אותם, או את חלקם, בכינוי המזלזל deplorables — דוחים ובלתי ראויים — היא דרכה על מוקש.

בספרה "מה קרה" היא הביעה חרטה על הביטוי ההוא. אבל בזמן אמת היא פשוט לא שמה לב שהיא פוסלת במומה: היא התכוונה לומר שמצביעי טראמפ מתעמרים בקבוצות שוליים, אבל נראתה בעצמה כמתעמרת, או לפחות כמזלזלת, באלה שמזלם שפר פחות משלה. בנון הוא לא אחד שיחמיץ מתנה רטורית כמו הערת ה–deplorables. הוא אימץ את הביטוי אל לבו. כמו שראפרים שחורים אימצו את המילה "ניגר". מי מימן את חילוצם של הבנקאים העשירים מקריסה ב–2008? הוא שואל היום. "הדיפלורבלז", כמובן. קלינטון נתנה לטראמפ מה שדודו טופז נתן לנאום ה"צ'חצ'חים" של מנחם בגין.

אני נוצרי ציוני

כל זה לא אומר, כמובן, שבימין האמריקאי שהצביע לטראמפ אין גזענים. יש בקצה הקשה של הימין כל מיני זרמים אפלים, גלויים וסמויים, של ניאו־נאצים וקו קלוקס קלאן. יש שם אנשים כמו דיוויד דיוק וריצ'רד ספנסר וחבורת הטיפוסים הנאלחים שסובבים סביבם. בשאר הימין יש כל מיני גישות לשאלה איך צריך להתייחס לאגף הקיצוני הזה. הן נעות מהזדהות סמויה, להשלמה רופסת, דרך חוסר עניין ועד לשנאה לוהטת.

אנדרו ברייטברט, מייסד "ברייטברט ניוז", שם עבד בנון עצמו במשך תקופה, שייך לקטגוריה האחרונה הזאת: שנאה לוהטת. האסכולה של בנון היא במובן מסוים הפוכה מזו של ברייטברט. בנון לא יוצא לקרבות כנגד מי שמזהים את סוג הימין שלו עם הגזענים שבקצה. בנון ביטל פעם את דיוק והניאו־נאצים בתור "ליצנים". הם לא כוח פוליטי לדעתו. הם קוריוז. בעיני חלק ממבקריו זה בלתי נסלח. אפשר לשער שכך בדיוק, ביחס המבטל הזה, הוא מוציא אנשים כמו הילרי קלינטון משלוותם ומאיזונם. כך הוא מביא אותם לטעויות כמו הכינוי "דיפלורבלז".

בעיני רוב בעלי ההשקפה הליברלית מובן מאליו, ולא בלי צדק, שנגד אנשים כאלה — אנטישמים, גזענים, שוביניסטים וקסנופובים — צריך לצאת חוצץ בשפה שאינה משתמעת לשני פנים. לכן יש רבים שלא מוכנים לסלוח לבנון ולטראמפ על גינויים מעורפלים כנגד מי שהם באופן מוצהר ניאו־נאצים. כזכור, אחרי ההפגנה הניאו־נאצית בשארלוטסוויל (שבה אחד מחברי התנועה לעליונות לבנה דרס את אחד מהמוחים נגד ההפגנה) גינה טראמפ בהתחלה את "השנאה, הגזענות, והאלימות של צדדים רבים". אלא שכנגד גזענות נאצית מוצהרת צריך להיות בהירים כליל הבדולח, בכל הכוח וללא גמגום. טראמפ עשה זאת לבסוף, בלחצם של בתו איוונקה וחתנו ג'ארד קושנר. יריביו במחנה של הילרי קלינטון נחרו בבוז. מעט מדי ומאוחר מדי, הם אמרו. אם אכן הם לא גזענים שם במגדל טראמפ, למה הם לא מבדלים את עצמם בקול רם יותר? למה הם לא נוהגים, למשל, כמו אנדרו ברייטברט?

ככל שהדברים נוגעים לאנטישמיות, בנון מלכתחילה דחה את הביקורת על הסף. אנדרו ברייטברט עצמו היה יהודי, הוא אמר. באתר הועסקו עיתונאים יהודים. את מילו יאנופולוס, הומו יהודי בריטי, בנון גייס לברייטברט בעצמו. תמיכת ברייטברט ניוז בישראל תמיד היתה עקבית, רמה ולא מתנצלת. וכך גם התמיכה של טראמפ, שבנוסף לזה יש לו בת שהתגיירה. אז איזו אנטישמיות? איך מישהו מעלה דבר כזה על דעתו? "היי, אני עצמי נוצרי ציוני", הוא אמר לי.

שאלת הגזענות הקרינה על טראמפ באופן ההפוך הזה, מתחילת הקמפיין, עוד לפני בואו של בנון. עכשיו מתקשים לזכור שהחשש סביב טראמפ היה בהתחלה שהמדיה והציבור פשוט יתעלמו מהכרזה שלו על מועמדות. הוא הרי פלירטט עם הרעיון כל כך הרבה פעמים, שהיתה סכנה שאיש לא ייקח אותו ברצינות. אבל התקשורת לא התעלמה, כי בהכרזה עצמה טראמפ אילתר אמירות מתלהמות כנגד מהגרים מקסיקנים לא חוקיים, שאינם, כך אמר, מיטב בניה של מקסיקו. "הם אנסים", הוא אמר. ואז הוסיף הסתייגות רפה, "וחלק, אני מניח, אנשים טובים".

אם היתה אי־פעם סכנה שיתעלמו מהמועמדות של טראמפ, היא נעלמה כבר שם, ברגע הראשון. כל העיתונות היתה מלאה בידיעות על כך שהמועמד לנשיאות מכנה את המקסיקנים "אנסים". הניסיון לקבור את טראמפ הפך אותו למועמד, ואחר כך למועמד מוביל. לכן בנון ליבה את האש, לא ריסן אותה. שישתלח, המועמד שלו. אדרבא ואדרבא. שיכה על אותן סיסמאות מעוררות מחלוקת. זה לא יזיק לו בכלום. "עשינו סקר על נושא הגזע וזה לא חשוב", בנון אמר לג'ושוע גרין. "זה לא מזיז אף אחד שלא נמצא כבר במחנה שלה".

התזה הזאת עמדה למבחן האולטימטיבי כשדלף קטע מאולפן "אקסס הוליווד" שבו אמר טראמפ לבלי בוש, המנחה, איך הוא תופס נשים במפשעה. עכשיו אפילו במחנה טראמפ חשבו שהכל יקרוס בבת אחת. זה היה, הם חשבו, צעד אחד רחוק מדי. דבר כזה לא יעבור, ולא ראוי שיעבור, אצל אף בן תרבות. זו כבר לא שאלה של נימוס, זה עידוד לאונס. זו מיזוגיניה. זו אי הבנה שלמילים יש השלכות על מעשים. מי שחושב שאפשר לדבר כך על נשים רוצה להפוך אותן חזרה לרכוש, לאסקופה נדרסת לרגליהם של פטריארכים אלימים. או כך זה נראה.

אבל המצביעים של טראמפ, כולל נשים רבות, מתברר, לא חשבו שיש קשר כזה בין דיבור למעשה ובין סמל למציאות. הם כנראה לא חשבו שטראמפ יקל בענישה על אונס. הם לא חשבו שיש קשר בין מה שהוא יעשה כנשיא בתחום המגדר לבין "דיבורי מלתחת גברים", כפי שמגיניו מיהרו לכנות את האמירה הדוחה שלו. והם לא חשבו שהוא עומד לבטל את זכויותיהן הפוליטיות של נשים (אם כי רבים מהם ודאי קיוו שהוא יפעל כנגד הפלות. לא בגלל שהוא פרוע ביחסו לנשים, אלא דווקא להפך, כי הוא בעל ברית של הימין הדתי השמרני).

לרגע אמנם היתה פאניקה במחנה טראמפ, ואפילו טראמפ עצמו, "שהפך את אי־ההתנצלות למדיניותו, ולא חשוב מה תהיה העבירה", כדברי גרין, "נקט צעד חסר תקדים והביע חרטה בקליפ וידיאו בן 90 שניות שהופק בחיפזון לרשת. 'אמרתי את זה, טעיתי, ואני מתנצל', אמר טראמפ למצלמה". אבל מיד אחר כך הוא עבר להתקפה, כרגיל. אפילו בנון נדהם מכך שהמועמד שלו לא מרגיש אפילו רטט קל של בושה. האסטרטגיה היתה, שוב, לתקוע את הטריז במפרק החלש של התקינות הפוליטית: היחס למילים כאילו היו מעשים ולסמלים כאילו היו מציאות. הוא אולי לא מדבר יפה, הודה טראמפ. אבל ביל קלינטון שכן דיבר יפה תקף נשים בפועל, ואשתו רדפה והשתיקה אותן. זה הרבה יותר חמור מהתרברבות של מלתחת גברים.

עד שהדמוקרטים התאוששו ונזכרו לחטט גם במעשיו של טראמפ הסערה כבר חלפה, וכל מי שמיהר לקפוץ מהספינה הטובעת למים הקרים גילה למרבה התדהמה שהיא ממשיכה לשוט, ורק הקופצים נותרו רטובים מאחור (בנון, רבקה מרסר ורודולף ג'וליאני עמדו לצדו גם בסערה). כעבור שבוע, לפי הסקרים, כל זה התברר כרעד קל בגרף, שחזר לקדמותו. זה היה רגע מטלטל. מפני שהוא חשף איזה פער והעלה איזה חשד: אולי כל השיח הפוליטי של אמצעי התקשורת מן הזרם המרכזי מדבר על הדברים הלא נכונים? אולי הוא לא יודע למדוד את מה שבאמת משפיע? אולי הוא לא מבין מה בכלל צריך לשאול? אולי כל הסקרים שלו — כולם כמעט עד אחד — טועים? בנון היה בטוח שהם טועים. הוא חשב שהאליטה המנותקת לא יודעת להגיע לאיש הקטן.

הבעיה היא סין

בימים הקשים של הקמפיין, כשהיה נראה שסיכוייו של טראמפ כמעט אפסו, בנון עקב אחרי הסטטיסטיקות והסקרים של המפלגה הדמוקרטית. הנתון שבלט לעיניו היה ש–75% מהנשאלים חשבו שאמריקה מצויה בתהליך של שקיעה. אבל חשוב עוד יותר, שני שלישים חשבו שאין לקבל זאת בשום אופן. ואם כך, צריך להציע להם אלטרנטיבה. האליטות יכולות ללעוג לטראמפ ככל שהן רוצות, בנון חושב, אבל הוא קלע למשהו דרמטי עם הסיסמה Make America Great Again. טראמפ כאן, לפי בנון, כדי למנוע את המשך השקיעה.

והוא יכול לעשות את זה? מבקריו אומרים שהוא יורה לכל הכיוונים בלי שום שיטה.

"הוא לגמרי עקבי".

קח את הסנקציות על איראן. סנקציות חריפות, גם כלפי כל מי שסוחר עם איראן. מצוין. הרבה ישראלים שמחו, גם אני. כי הנה, חברות אירופיות נאלצות לצאת מאיראן, גם אם מרקל ומקרון רוצים לשמר את הסכם הגרעין. אבל אם באותו הזמן אתה גם מרים מחסומי מכס מול אירופה, אז אתה תגרש חברות אירופיות מארצות הברית ותדחף אותן חזרה לאיראן.

בנון מנפנף את השאלה בתנועת יד. בעיניו טראמפ משנה את מערכת הכללים ברחבי הגלובוס, ואלה אותם כללים בכל מקום. גם אם המכונה תחרוק בהתחלה כמו מנוע בהרצה, היא תתחמם ותסתנכרן מעצמה. כולם יבינו שאסור להסתבך איתו. טראמפ מראה, אם צריך תרגום לישראלית, שארצות הברית לא תהיה פראיירית של אף אחד.

אז האם אתה בדלן, בעצם? האם טראמפ בדלן?

"לפחות שליש מהתנועה הפופוליסטית הוא בדלני", הוא אומר ומסייג. "דוקטרינת 'אמריקה קודם' של טראמפ פירושה שבמקום שבו יש לארצות הברית אינטרסים ביטחוניים יש לה עניין גם באינטרסים הביטחוניים של בעלות בריתה. קח לדוגמה את המזרח התיכון. שני הדברים החשובים שטראמפ עשה בתחילת הקדנציה בעניין הזה היו המלחמה בדאעש ופסגת ריאד (במאי 2017 — ג"ט)".

לשים את דאעש בראש סדר העדיפויות היה אחת מהטעויות האסטרטגיות של ממשל אובמה. הוא הפך לשותף בפועל של איראן נגד ארגון טרור צעקני, במקום לרסן את מקור הטרור הגרוע יותר, שזה איראן. או גרוע מזה, הוא חשב שאם יהפוך את איראן לשוטר אזורי היא תתמתן. הממשל הזה לא חזר על אותה טעות בהתחלה כשהוא הכריז על דאעש כאויב כל כך חשוב?

"לא", פוסק בנון. טראמפ, הוא מזכיר, נקט גישה אחרת לגמרי. בנאום הכניסה שלו לתפקיד, שבנון עצמו היה שותף להכנתו, טראמפ אמר כך: "אנחנו נחזק בריתות ישנות וניצור חדשות — ונאחד את העולם התרבותי כנגד הטרור של האיסלאם הרדיקלי, שאותו נמחק לגמרי מעל פני האדמה". בנון קרא את השורות האלה אז, שורות שטראמפ כתב בעצמו, וניסה להניא אותו מהן. זה צ'ק גדול מאוד שתצטרך לפרוע, הוא ועוד יועץ אמרו לנשיא הנכנס. אבל טראמפ התעקש. והוא אכן ניהל, לפי בנון, מלחמת חורמה נגד דאעש, אבל שם את המדיניות הזאת בהקשר אחר מזה של אובמה. בפסגת ריאד טראמפ השיג, לדבריו, שלושה דברים: "אחת, נגמרו המשחקים. לא יהיה מימון לטרור של האיסלאם הרדיקלי, בין שזה דרך מסגד בעזה, או דרך ייבוא ג'יהאד לאירופה. בלי שום משחקים, לא יהיה מימון. שתיים, לאיסלאם יש בעיה עם המודרניות. המערב יכול לעזור בזה, אבל זה אתם שצריכים לעבוד בעצמכם נגד רדיקליזציה", אמר טראמפ לעמיתיו הערבים. "א־סיסי, הסעודים ואיחוד האמירויות אמרו 'אנחנו נעשה את זה'. והדבר השלישי הוא התחלה של איזו ברית צבאית שתמנע את ההתפשטות הפרסית". הסכם הגרעין, הוא מזכיר, שיחרר להם 150 ביליון דולר לפיתוח יכולות התקפיות על פני כל המזרח התיכון. עכשיו, כשהסנקציות לוחצות אותם, והמוני איראנים מתקוממים, הם יתחילו לשאול למה, כשיש באיראן 40% אבטלה, המשטר ממשיך להשקיע ביכולות צבאיות לפעולה מרחוק, לרבות למשל פיתוח היכולות של חיזבאללה. איך זה משרת את האזרח באיראן?

וצפון קוריאה? זה התחיל באיומים, וזה נגמר בחיבוקים, ופירוז גרעיני בינתיים אין.

"פירוז גרעיני זו המטרה. ככה הוא אמר. כדאי לזכור שבינתיים הסנקציות לא הוסרו. עוד נראה. אבל צפון קוריאה זו הצגה צדדית. זה לא חשוב. זו מדינת חסות של סין. הבעיה היא סין".

בנון שולף פנקס קטן ועט ומצייר משולש. שלושת הקודקודים הם ציר הרשע החדש: איראן, סין וטורקיה. טורקיה, הוא אומר, עוד תתברר כגרועה ביותר. ארדואן רוצה להקים חליפות ברוח האימפריה העותמאנית, ולכן הוא דוחף מאחורי הקלעים לזכויות בינלאומיות במקומות הקדושים לאיסלאם. "לדעתי עמוק בלב הוא מאמין שהוא דמות היסטורית בקנה מידה עולמי", בנון אומר.

שיחתי עם בנון התקיימה לפני פסגת הלסינקי, ורוסיה לא עמדה במרכזה. אבל ככל שאנחנו יודעים על מה שבאמת קרה שם, הדברים מתאימים לתפיסה שבנון מתאר. שאלתי אותו אם רוסיה היא בת ברית פוטנציאלית או אויבת פוטנציאלית.

"הרוסים הם חלק מהתרבות היהודית־נוצרית (Judeo-Christian)", אומר בנון. "לא צריך לחפש ריבים איתם. הם לא נחמדים, אני לא אומר שהם נחמדים, אבל המלחמה הקרה חייבת להיגמר. די, אנחנו לא יכולים להילחם בכולם כל הזמן".

מה שצריך לעשות, הוא סבור, זה להימנע מלדחוף את הרוסים לזרועות הסינים (מה שקריטי מבחינת ישראל גם לגבי בידוד איראן ופירוק הסכם הגרעין — ג"ט). כשם שקיסינג'ר וניקסון רצו לקרב את סין כדי לבודד את ברית המועצות, כך בנון רוצה לקרב את רוסיה כדי לבודד את סין. את זה, הוא אומר, טראמפ מבין ברמת העומק.

והתערבותם בבחירות?

"טד קנדי — וזה דבר גלוי, זה נמצא בכמה ספרים — הלך לשגריר הסובייטי, כאן בוושינגטון די־סי, לדבר על איך לסייע לקרטר לנצח את רונלד רייגן, כי בעיניהם רייגן היה משוגע". זה כל מה שבנון אומר על הנושא, שנראה לו, אני מתרשם, שולי למדי. בכל אופן, רחים קסאם כבר התריע שכל עוד נמשכת החקירה הפלילית בנושא, בנון מנוע מלהרחיב.

גם אובמה שיקר

כמעט מן היום הראשון של ממשל טראמפ נפתחה מלחמה בין שלוש סיעות על הקירבה לאוזנו של אדם שגם כך הוא קפריזי במיוחד. כפי שדווח בהרחבה בספרו (הרכילותי בעיקרו) של מייקל וולף, Fire and Fury: Inside the Trump White House ("האש והזעם"), משיכת החבל בין הפופוליזם האנטי־ממסדי של בנון לבין הממסד הרפובליקני (בדמות רינס פריבוס) היתה עזה. אבל כשאליה התווספה גם סיעה שלישית, שבראשה עמדו איוונקה, בתו של טראמפ, ובעלה ג'ארד קושנר (יש מי שראו בהם גיס חמישי של המפלגה הדמוקרטית) הבלגן רק התעצם. העובדה שאיוונקה וקושנר הם משפחה ואי אפשר לסלקם רק סיבכה את העניינים. נוקשות אידיאולוגית וגם סרקזם נשכני לא עזרו להבטיח את יציבות המעמד שהיה לבנון עד אז בקמפיין. מבול ההדלפות שבא מכל הכיוונים, כולל ממנו, לא קידם את רצונותיהם השונים של המדליפים, אלא עירער את המעמד של כולם. הקרוסלה הזאת הסתחררה והסתחררה סביב נשיא חמום מוח ונוח להיעלב, ובסופו של דבר בנון ואנשיו היו אלה שנפלו ממנה.

אבל בנון לא החמיץ אפילו פעימה. הוא נפל על הרגליים, ניקה את בגדיו, והודיע שימשיך לתמוך במהפכה הפופוליסטית של טראמפ גם מבחוץ. בנון לא יתנגד, כנראה, להזמנה לחזור להצטרף לצוות בבית הלבן, וגם ברור שהוא למד שאם יש לו תסכולים מצורת הניהול של טראמפ, זה יהיה רעיון טוב לשמור אותם לעצמו. לא הצלחתי להוציא ממנו מילה אחת של ביקורת על טראמפ לאורך שיחה שנמשכה שעתיים.

לא בעייתי שהאיש מתנהג כמו שהוא מתנהג, וכמעט לעולם לא חוזר בו ולא מתנצל?

"זה הסגנון שלו. זה עניין של סגנון".

אבל למה לשקר?

"יש לו סגנון משלו".

לשקר זה לא עניין סגנוני.

"לכל נשיא יש סגנון משלו. לאובמה היה סגנון אחר: הוא הסתכל לך ישר בעיניים ושיקר לך על הסכם הגרעין עם איראן".

המהפכה הפופוליסטית מתקדמת, לפי בנון, במלוא הקיטור גם בשאר חזיתות הפנים. "השמאל בהיסטריה מוחלטת", הוא אומר. והם יודעים למה. כי זו רק ההתחלה. בית המשפט הולך ומשתנה והוא ייקח חלק מרכזי במה שבנון מכנה "הדה־קונסטרוקציה של המדינה האדמיניסטרטיבית", שהיא למעשה מערכת ביורוקרטיה מסועפת שלשיטתו הוציאה את הכוח הממשי מידי הרשויות הנבחרות והעבירה אותו לידי פקידים. אבל כל זה בדרך החוצה, הוא חושב. ועכשיו יבוא לקצו גם האקטיביזם השיפוטי שנתן לרשות השופטת כוח לא פרופורציונלי, שהפר את מערכת הבלמים והאיזונים של החוקה, שנתן לשמאל כלים לכפות את דעתו מכס המשפט. עכשיו ימונו שופטים אחרים. במקום שבוש לא הצליח, טראמפ יצליח. הוא ישנה את פני בית המשפט לשנים ארוכות. הוא יאייש גם 140 משרות של שופטים פדרליים שהתפנו בערכאות נמוכות יותר. זה יהיה שינוי כלל מערכתי.

בכלל, לדעת בנון, הנשיאות של טראמפ תשנה סדרים מן היסוד. "זו נשיאות טרנספורמטיבית", הוא אומר. "אין הרבה נשיאים כאלה. אנדרו ג'קסון, לינקולן, שני הרוזוולטים, רייגן ועוד בודדים". אחרי טראמפ אמריקה לא תחזור להיות מה שהיתה. או אולי צריך לומר שהיא תחזור לקדמותה המיתולוגית, כפי שמדמיינים בימין את גן העדן האבוד (והמדומה, ברובו) שלפני המאה ה–20: כש"המדינה הגננת" (nanny state) תוציא את אצבעותיה הארוכות מכיסי ומחיי האזרחים, החירות באמריקה תשוב להתבסס על השוק החופשי, התחרותי, שבו פורחים עסקים קטנים. זה לב המהפכה, לפי בנון, מטרתה היא לתת לאיש הקטן נתח מן השוק: "It's about giving the little guy a piece of the action".

ובשביל זה צריך להקטין את המדינה? כלומר זה יושג על ידי צמצום הספירה הפוליטית?

"בהחלט. הנה ההבדל בין פופוליזם ימני־לאומי כאן ופופוליזם ימני־לאומי באירופה. האחים הימנים שלי באיטליה, למשל, עדיין נושאים עיניים אל המדינה שתפתור את הבעיות שלהם. השאלה שם היא רק מי ישלוט במנגנון המדינה. הפופוליזם הימני תחת טראמפ, טראמפיזם, שונה באופן מהותי". כלומר, כאן "לתת לאיש הקטן" עוצמה פירושו להוציא את המדינה מחייו, ככל האפשר.

אני מזכיר לו את בן־גוריון, כיוון שעוד לפני שהתיישבנו הוא אמר שהוא מעריץ אותו — "גאון", הוא אמר, מדינאי ש"הבין מהי לאומיות". אבל בן־גוריון, אמרתי, היה דמוקרט ריכוזי. היו כאלה שהאשימו אותו בנטיות דיקטטוריות, אבל בעיניו ריכוזיות, לא פיזור, הבטיחה דמוקרטיה אפקטיבית. כשיש מוקד כוח אחד, לאזרחים יש מנוף. להצבעה שלהם יש משמעות. הם יכולים לפטר את מי שלא מבצע את רצונם ולהבטיח שמי שהם שמים שם במקומו יוכל להוציא לפועל את רצונם. מנקודת מבט כזאת, אתה רוצה להפוך את האזרחים לצרכנים, נתינים של השוק.

הטענה נתקלת במנוד ראש של שלילה. חופש בעיני בנון הוא במידה רבה חופש מן הפוליטי. "אנחנו בעד קפיטליזם יזמי. מה שאנחנו מתנגדים לו הוא קפיטליזם מדינתי", הוא אומר. כך הוא מתאר את הקפיטליזם המדינתי הזה: "קומץ חברות שמצויות בקשרים סימביוטיים עם ממשלה גדולה. והם דוחקים החוצה את היזמים, את בעל החנות הקטן, את הסטודנט בקולג' שמתחיל עסק מהחדר שלו".

זה לא דיוקן נאיבי של השוק החופשי המודרני?

"בכלל לא".

ומה עם זכויות סוציאליות? מי יטפל בביטוח בריאות? המדינה לא צריכה להסדיר את זה?

"חברות יצטרכו להתחרות על הזכויות שהן מציעות לעובדים, והם יבואו לחברות שמציעות זכויות יותר מפתות".

אבל האם כך זה באמת עובד?

"בהחלט".

אבל כאן נכנס לדיון רובד מיוחד למבנה המדינה האמריקאית: יש ממשלה פדרלית, ויש שלטון כעין־מקומי בדמות המדינות הבודדות. וביניהם יכולים להיות הבדלים. יעשו לעצמם הוורמונטאים מה שהטקסנים לא רוצים. "זאת הסיבה שאני פדרליסט", אומר בנון. המדינות הן זירות ניסוי של הדברים האלה. הן יכולות לחוקק חוקים שונים ולהטיל מסים שונים, ואזרחים יכולים לבחור איפה לגור. בניו יורק יש מיסוי גבוה. וזו הסיבה, לדעתו, שרבים עוזבים אותה לטובת מדינות אחרות.

אבל האם אפשר להחזיר את הגלגל לאחור? תראה למשל את האינטרנט. כשזה רק התחיל אמרו לנו שהנה חזרה התחרות החופשית־לגמרי. הרי כל אחד יכול לפתוח אתר, לכתוב שם את דעותיו, להפיץ שם את מוצריו ללא תיווך, להמציא אפליקציה, למכור תכשיטים בעבודת יד, או לעשות סקר ולמצוא את המחירים הכי נמוכים. גן העדן של השוק החופשי. ומה קרה? גוגל ואמזון, אפל ומייקרוסופט בלעו את כל הקטנים. אז מי זה האיש הקטן הזה? יש כאלה?

"65%–70% מהמשרות נוצרות בידי עסקים קטנים. לכן אני גם נגד המיזוגים הגדולים, כמו זה של טיים וורנר ו–AT&T. אני חושב שסוג כזה של קונסולידציה של כוח (כלכלי — ג"ט) בארץ הזאת הוא מפחיד. וכשאנשים אומרים לי שצריך את זה בשביל להתחרות בשוק העולמי, אני אומר להם, בולשיט. רק אם אנחנו נותנים לעולם להתחרות בנו באופן לא הוגן, כמו שאנחנו רואים בהסכמים (כלומר בהסכמי הסחר הבינלאומיים שטראמפ עכשיו עוסק בפירוקם — ג"ט), הכל קשור בכל".

אבל אם אתה רוצה לסלק מהשוק גם את המונופולים הענקיים, וגם את המדינה, כלומר את הרגולציה, אתה לא תכשיל את עצמך? הרי בלי רגולציה, מי ימנע מיזוגי ענק?

"אני ממש לא נגד כל רגולציה. אני לא ליברטריאן ואני לא ניהיליסט. ואני גם לא בעד ביטול אף־בי־איי או סי־איי־איי (בנון התנגד לפיטורי ג'יימס קומי, ראש אף־בי־איי, בידי טראמפ — ג"ט).

אבל אולי ה"דה־קונסטרוקציה של המדינה האדמיניסטרטיבית" היא גם סכנה למוסדות הדמוקרטיה? איפה הפירוק נעצר? מה יבטיח שהפופוליזם שלך לא יגלוש לדיקטטורות, נניח, כפי שקרה בדרום אמריקה? מה יבטיח שמנהיגים שמדברים ישירות ל"עם" לא ירוקנו מתוכן את המפלגות, את הפרדת הרשויות, את הרשויות עצמן?

"אני אוריג'ינליסט", בנון אומר.

אורג'ינליסטים הם מי שתומכים בהיצמדות מילולית ללשון החוקה, כלומר מתנגדים לכל שינוי במבנה המדינה המקורי של ארצות הברית, למעט באמצעות תיקונים לחוקה, כמפורט בפרק חמש המקורי של המסמך. כלומר הוא בעד חזרה ללשונה של החוקה ולמינימליזם המוסדי של הרפובליקה האמריקאית המקורית.

ספק אם ההיאחזות השמרנית באינטרפרטציה האוריג'ינליסטית של החוקה תרגיע את אלה שראו את בנון נכנס עם טראמפ בסערה לבית הלבן, שם הם ניפקו מיד צו נשיאותי, ללא הליך חקיקה, שאוסר כניסה לארצות הברית משבע ארצות בעלות רוב מוסלמי. כדרכו של בנון, הצו, כמו גם ההכרזה עליו, נוסחו בשפה לעומתית, פרובוקטיבית ככל האפשר, כדי להוציא את היריבים משיווי משקל. ממש כמו בקמפיין: אדרבא. שיקראו לטראמפ גזען ואיסלאמופוב. הוא בא לשנות את הכללים, לא לקבל על עצמו את כלליה של האליטה המנוונת, השוקעת. ובאותה הזדמנות טראמפ יקרע את המסכות מעל פניו של "המועמד הפוליטי" ויחשוף את ערוות פחדנותו וצביעותו. אבל אז התברר שפרובוקציות שעובדות בקמפיין בחירות לא תמיד מתאימות לנשיאות. הצו נתקל מיד בערעור לבתי המשפט ונתקע שם עד לאחרונה, כשבית המשפט העליון אישר אותו.

בנון הגיע לבית הלבן עם הרבה קרדיט. הוא נחשב בעיני תומכיו למי שהפך את האינסטינקטים הפוליטיים של טראמפ לדוקטרינה קוהרנטית, לשורה של עמדות בנושאי פנים וחוץ שיחד אפשר לכנות אותם "פופוליזם" או "לאומיות כלכלית" או "טראמפיזם" (ובלחש: "בנוניזם"). והוא היה זה שהתעקש, כנגד כל הסיכויים וכנגד כל הסקרים, שעם האג'נדה הזאת טראמפ ינצח. מאחר שנבואותיו התגשמו הוא רכש מעמד של כמעט קוסם פוליטי, או לכל הפחות אשף מניפולציה, כפי שתיאר אותו השבועון "טיים". גם אין ספק שמכל מי שהקיף את טראמפ בחודשים הראשונים לא היה אידיאולוג שישתווה לו — לא ברמה האינטלקטואלית ולא בכריזמה. אבל בבית הלבן דרושים כישרונות נוספים, ויש שיאמרו אחרים. מסביב לטראמפ נבהלו מהמים האידיאולוגיים הרותחים שבנון דחף אליהם את הנשיא עוד לפני שזה הספיק לחמם את הכיסא בחדר הסגלגל. ספקות החלו להתעורר לגבי מקומו של אידיאולוג נוקשה כל כך ליד אוזנו של טראמפ. ואחד הדברים האופייניים לכל בית לבן, בכל נשיאות, הוא מאבק אכזרי על מקום ליד אוזנו של הנשיא. השאלה מי יכול לפתוח את הדלת בלי רשותם של אחרים ופשוט להיכנס היא קריטית לא פחות מהשאלה טיעוניו של מי יהיו משכנעים יותר.

אספסוף נושא קילשונים

בנון מרבה לדבר על הניוון של האליטה. לדעתו כמעט בכל התחומים מדיניותה אינה יותר מהשלמה עם מה שהוא מכנה "שקיעה מנוהלת" (managed decline). היא השלימה עם הגלובליזציה, עם שקיעת כוחה של ארצות הברית, עם הגירה לא חוקית, עם הסכמי סחר לא הוגנים ועוד. והיא מסתפקת בניהול תהליך השקיעה, או לכל היותר עיכובו. בתור ישראלי הדוגמה הראשונה שעלתה על דעתי היתה הגרעין האיראני. ממשל אובמה השלים עם שקיעה אטית לעבר הפצצה האיראנית והסתפק בניהול השקיעה: מיסגור התהליך בהסכם, הפיכתו למבוקר ואולי גם נתון לפיקוח. אבל לא היתה לו כוונה לעצור את התהליך עצמו. בא טראמפ והתנפל על הסוגיה במה שבנון מכנה "הרס יצירתי" (creative destruction): הוא כפר בהכרחיות השקיעה, קרע את ההסכם לגזרים והחל להטיל סנקציות אגרסיביות על איראן.

המושג "הרס יצירתי", שכבר בסוף המאה ה–20 הפך לחלק מן הפולקלור של הקפיטליזם, חורג אצל בנון מתחום הכלכלה. הוא משליך גם על הביורוקרטיה השנואה עליו וגם על המדיניות הנרפית של נשיאים קודמים. זה הלך הרוח המנוגד ל"שקיעה מנוהלת". ובכל זאת המונח מהדהד גם צלילים מן הימין האירופי הקשה: הוויטליזם האלים כהתקוממות נגד "שקיעת המערב" במושגי אוסוולד שפנגלר, הלאומנות האינסטינקטיבית כניגוד לרפיון הליברלי, הקשרים בין דם ואדמה בניגוד לתפיסה החוזית של החברה הדמוקרטית. לכל האסוציאציות האלה היה ודאי חלק בבהלה שעורר בנון במתנגדיו.

הרטוריקה של בנון נעה בין ראיונות לוחמניים לבין שיחות שקטות, כמו זו שניהלנו ב"שגרירות ברייטברט", שבהן הוא מבקש לעמיד את השקפותיו באופן מתודי על בסיס עובדתי ורציונלי. במצבי הרוח הלוחמניים שלו הפופוליזם שהוא מתאר נשמע כמו נקמה של אספסוף נושא קילשונים ישר מ"פרנקנשטיין". במצבי הרוח השקטים יותר הוא מתאר את הפופוליזם כשאיפה לצדק, שתועיל לכל אזרח הגון, שתציל גם את המכורים לפוליטיקת הזהות מציפורניה הדורסניות של מפלגת האליטה הצינית והצדקנית. מובן שהשאלה אינה בסופו של דבר של סגנון, אלא של מידה: מה הוא רוצה לפרק ומה להשאיר על כנו; באילו חוקים הוא יתמוך ולאילו יתנגד; כמה סמכות הוא רוצה להשאיר בידי הממשלה הפדרלית וכמה להעביר למדינות, איזו גישה תהיה לאנשים לשירותים רפואיים, וגם, כמובן, אם בכוונתו לעודד מתקפה ישירה על הזכות להפלות או לא. ויש עוד שורה ארוכה של שאלות קונקרטיות, כמובן. אלוהי האידיאולוגיה נמצא בפרטי הפוליטיקה.

הבעיה עם השקיעה המנוהלת מתחילה כשהיא מובילה ל"תוצאות בלתי נסבלות". יותר מפעם אחת בשיחתנו הוא מצמיד את שני הביטויים זה לזה: "שקיעה מנוהלת אל תוצאות בלתי נסבלות" (managed decline to unacceptable outcomes). קחו את סין לדוגמה. "בשתי המפלגות אמרו לנו במשך 25 שנים שעליית סין היא החוק השני של התרמודינמיקה", אומר בנון, "שזה חוק טבע. למעשה, כל מה שאפשר לעשות, אמרו לנו, זה להוציא אותם ממערכת הסוויפט הבנקאית. או למנוע מהם גישה לשוק ההון. אבל התוצאה היא בלתי נסבלת. היא מחלישה את אמריקה ברמה העולמית. כל מיני גאונים כאן ובמערב חושבים שאם נסחור איתם באופן חופשי, אם נשתף אותם בשוק, אז הם יהפכו להיות כמונו, דמוקרטים וליברלים. בולשיט. הם לא כמונו. הם עשו משהו היסטורי, הסינים. הם הרימו 350 מיליון בני אדם מעוני של פועלים למעמד בינוני. והם הרימו עוד 400 מיליון מעוני מרוד לעוני נסבל של פועלים. זה שיפור עצום של תנאי החיים של שלושת רבעי מיליארד בני אדם. אבל מי מימן את זה? אנחנו מימנו את זה. אנחנו ושאר המערב. מפני שייצאנו לשם את כל המשרות. אין שום סיבה שיהיו עניים באמריקה. שום סיבה. חוץ מזה שהאליטות השלימו עם שקיעה מנוהלת אל תוצאות בלתי נסבלות. כלומר הן נסבלות בשביל האליטות, מפני שהן מרוויחות בדרך למטה לא פחות ממה שהן הרוויחו בדרך למעלה. הן בלתי נסבלות ל'דיפלורבלז' שמשלמים את המחיר. אז טראמפ הראה ב–90 הימים האחרונים שיש כמה וכמה כלי נשק שאנחנו יכולים להשתמש בהם נגדם. אחד זה מכסים. אמרו שנשיא לא יכול להציב מכסים מעל עשרה מיליון. אז טראמפ הציב חצי טריליון. ועוד 400 ביליון. ואולי יהיו עוד. והנשק הכי חשוב הוא זה שהוא הכריז עליו רק לפני שבוע (כלומר בסוף יוני — ג"ט): מניעת השקעות סיניות בארץ הזאת. הם לא יוכלו להשקיע בטכנולוגיות שלנו, ופירוש הדבר שהם לא יוכלו לקחת אותן לעצמם. אם נחמיר בזה הם יהפכו למדינת עולם שלישי בתוך עשר שנים".

סלופי־סטיב

אז בנון הפך כעת שוב לצופה מן הצד, אבל אם תשאלו אותו עזיבתו לא שינתה הרבה במגמה: המהפכה הפופוליסטית נמשכת כסדרה, התוכנית של טראמפ, שהמדיה ממשיכה להכחיש גם את קיומה וגם את שיטתיותה, יוצאת לפועל כמו שעון, ואילו הוא, עכשיו מבחוץ, ימשיך לתמוך בה. לאן שטראמפ ייסע ב"אייר פורס וואן" בנון יסע גם, בדרכים אחרות, וגם מבחוץ הוא ימשיך להפיץ את המסר, להסביר אותו, לקדם אותו, להגן עליו. הפופוליזם (או הטראמפיזם) אחרי הכל, גדול ממנו וגדול גם מטראמפ.

יש מי שסבורים, גם בתוך הימין האמריקאי, שבנון מנסה לכפות את רעיונותיו על טראמפ על ידי כך שישכנע את התקשורת, אם לא את טראמפ עצמו, שדעותיהם זהות. בין אלה יש את הגורסים שבנון נדחק הצדה בדיוק משום שאין זה כך. הוא סולק מפני שהמהפכה נבלמה. לא חסרים לבנון אויבים שישמחו לומר עליו קדיש פוליטי, מוקדם ככל האפשר.

אבל האמת נמצאת כנראה איפשהו באמצע. ולא משום שאמת היא ממוצע בין טענות סותרות, אלא מפני שכשבוחנים את מדיניותו הממשית של טראמפ, מעבר לרגשות הסוערים ולרעשי היום־יום של העיתונות, דומה שיש התאמה לא מבוטלת בינה לבין החזון של בנון. לשון אחר: כשמסתכלים במעשיו של טראמפ דרך משקפי האידיאולוגיה של בנון, חלק ניכר מהם נראה כמשתלב לתוך תבנית שיש לה היגיון פנימי. ייתכן שהשניים תמימי דעים, גם אם הגיעו למסקנותיהם בדרכים שונות, וייתכן שבנון הצליח להשפיע על טראמפ. ואולי מדובר על שילוב כזה או אחר של שני אלה. מכל מקום, דומה ששמחת הניצחון של בנון על הצלחת מהפכת "הלאומיות הכלכלית" אינה רק שמחה של יחסי ציבור.

ניסיתי להתעקש על משהו שיהיה בכל זאת ביקורתי כלפי טראמפ. בספרים ובהדלפות לעיתון היו לבנון במשך הזמן לא מעט הערות ביקורתיות, שנונות וחריפות, על כל מה שקרה בבית הלבן. אבל הסרקזם נדם לגמרי. כלום? אני שואל. הכל מושלם? רגע שקט. חיוך. ואז: "אולי הוא לא היה צריך לקרוא לי 'סלופי־סטיב'", בנון אומר. אבל זה 80% הומור ורק 20% טינה. "סלופי־סטיב" היה הכינוי שטראמפ המציא לבנון בשל הופעתו המרושלת במופגן — דגמ"ח וכמה חולצות זו על גבי זו, לפעמים עם ז'קט ולפעמים בלי. לא הופעה שגרתית עבור אסטרטג ראשי בבית הלבן. נדמה שאם זה יהיה הצעד הראשון חזרה לבית הלבן, בנון יהיה מוכן אפילו ללבוש חליפה. הוא לא מכחיש שרצונו לחזור. כלומר ככל שזה נוגע לבית הלבן של טראמפ. לחזור אל הבית הלבן בכוחות עצמו, כנשיא, זה לא בקלפים כרגע. אבל לגבי העתיד הרחוק יותר, על זה עוד מוקדם להמר. הוא לא עושה קולות כאלה בינתיים. אבל הוא יהיה רק בן 65 בנובמבר השנה. העתיד עוד לפניו. ועוד נשמע עליו, אין ספק.