מאבקם של העובדים הסוציאליים

אם יש מאבק שמסמל יותר מכל את הויכוח על דמותה של החברה הישראלית בעתיד, הרי זה מאבקם של העובדים הסוציאליים. האנשים האלה הם הם רשת הביטחון החברתית במשמעותה המוחשית ביותר. על כתפיהם מונח הטיפול בחלשים והפגועים שביננו יום יום ושעה שעה. זאת היד המסויימת שמונחת על כתף, זה החיוך המעודד המסויים, וזאת העזרה הממשית שניתנת לזקן ערירי שאין לו משפחה, לנער שסובל מפיגור, לחולה נפש סגור בחדרו. אלה האנשים שמבטיחים לכל הפגועים בינינו שלא זנחנו אותם, אלה האנשים שמגישים להם לא רק סיוע אלא גם נותנים להם תחושה שיש בעולם הזה מישהו שאיכפת לו, שירים טלפון, שיבקר, שיאמר מילה טובה, שידע את שימך הפרטי. העובד הסוציאלי הוא החוליה הממשית שמחברת מחדש אל הרשת החברתית את אלה שנפלו בין חוריה.

והנה אנחנו, כחברה, זונחים את האנשים שאמורים לומר לחלשים שלא זנחו אותם. אנחנו כחברה משלמים להם שכר שמשייך אותם בעצם לאותו מקום בסולם החברתי שבו הם עצמם אמורים לטפל. במו ידינו אנחנו הולכים והופכים עובדים סוציאליים למקרים סוציאליים.

יש איזו ציניות לא נסבלת בכך שאנחנו מפגינים זלזול כזה באנשים שבאמת מוכנים לתרום. זה מתאים, במובן מסויים, לעולם הערכים שאנחנו הולכים ומאמצים. העולם הזה מקדש את ההצלחה העצמית, ומזלזל במי שלא עושה למען עצמו, כלומר במי שעושה למען אחרים. והזלזול הזה הוא מוחשי, ויש לו תו מחיר, שבחברת שוק הוא תו קלון: 4000-5000 שקל למשרה מלאה.

ויש בצד הציניות גם אירוניה לא מבוטלת: חברת השוק האינדיבידואליסטית מניחה שכולנו, כל האזרחים, הם בסופו של דבר אגואיסטים. אבל ההנחה הזאת היא טעות. בעבודה סוציאלית יש גם סיפוק גדול. אדם שרואה את השינוי שהוא עצמו מחולל בחייהם של אחרים, יש לו סוג אחר של סיפוק מזה שיש למי שהצליח לעשות אקזיט מזהיר. מה שמניע עובד סוציאלי לקום בבוקר לעבודתו הוא מה שמניע את זה שעשה אקזיט להתחיל להרהר בפילנתרופיה בזיקנתו. כי תחושת המשמעות שיש לאדם בחייו קשורה תמיד באחרים. אנשים הם גם אגואיסטים, אבל אף פעם לא רק אגואיסטים. יש סיפוק אמיתי במלאכה שעושים עובדים סוציאליים.

ויש אכזריות בזה שנבנה על האלטרואיזם הזה, ועל הסיפוק שבעזרה לאחרים, כדי לא לשלם להם. הם ימשיכו לעשות את עבודתם ממילא, אומר ההיגיון הזה, כי איכפת להם. לא לשלם לאנשים האלה שכר הוגן, זה ניצול לרעה של התכונות הכי טובות, של הרצון הכי כן לתרום. אבל בסופו של יום, גם האלטרואיסט הכי גדול יש בו מידה של דאגה לעצמו. ואם לא נאפשר לו לפרנס את משפחתו שלו, נרתיע את הטובים שביננו מלעשות את הטוב.

כי זאת בסופו של דבר משמעות השכר המעליב שאנחנו משלמים לעובדים סוציאליים: שאנחנו בזים למי שמבקשים לעשות את הטוב, שאנחנו מזלזלים במי שמבקש להקדיש את מרצו לעזרה לאחרים, שאנחנו יורקים בפרצופם של מי שבמקום לדאוג רק לעצמם מבקשים לדאוג למי שנשארו מאחור. אין דבר שמסמל בצורה מובהקת יותר מזה את הצד האכזרי של חברת השוק הישראלית: את מי שדואג רק לעצמו נושאים על כפיים, מי שעושה למען אחרים מבוזה ומושפל.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 22.2.2011

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: http://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=728
  • תגובות ב-RSS

115 תגובות לפוסט ”מאבקם של העובדים הסוציאליים“

  1. מאת אסתר:

    הטיפול בחלשים והפגועים שביננו-אתה ושכמותך בזים לאותם אנשים המטופלים ע"י אותה חבורת העובדות הסוציאליות בכך שאתה מתייחס אליהם כאל פגועים וחלשים, כאל מי שנפלו בין החורים.
    ההתייחסות אל אנשים שבנקודה מסויימת בחייהם הם אולי חלשים אולי זקוקים לעזרה כאל מי שמשתייכים לקבוצה חברתית של "עלובי החיים" היא החטא הגדול של מתקני העולם המתייפיפים.
    מי שפנה אי פעם בחייו בבקשה לעזרה מצד אותם מוסדות מדינה הופך ל"מוכר לרשויות הרווחה" מכיר את המונח? ודאי שאתה מכיר, כולנו מכירים את הנוסח שהוא בעצם קוד הרגעה זה לא משלנו זה אחד "מהם".
    אם היית אחד מ"ההם" אני מבטיחה לך שלא היית מגבב את השטויות הבאות:
    "זאת היד המסויימת שמונחת על כתף, זה החיוך המעודד המסויים… אלה האנשים שמבטיחים לכל הפגועים בינינו שלא זנחנו אותם, אלה האנשים שמגישים להם לא רק סיוע אלא גם נותנים להם תחושה שיש בעולם הזה מישהו שאיכפת לו, שירים טלפון, שיבקר, שיאמר מילה טובה, שידע את שימך הפרטי."
    אף אחד מה"מטופלים" שלהם לא היה מתאר אותם כך.
    כל מי שנתקל בהן יתאר אותן במילה אחת: מ-פ-ח-י-דות. ביקור של העובדת הסוציאלית זה כמו ביקור של קצין מבחן, המפקחת הגיעה! הן אף פעם לא מתאמות ביקור כי אתה לא מספיק מכובד בכדי לטרוח ולתאם איתך משהו, הן פשוט מופיעות ואתה מרגיש כמו תחת זכוכית מגדלת מודע לכל צלחת מלוכלכת בכיור, לשיער הלא חפוף ולבגדים המלוכלכים שמפוזרים בסלון.
    אוי למי שנזקק לתיווכן לצורך קבלת עזרה מן המדינה. בידן הכוח להחליט עבורך מה העזרה שתקבל אם בכלל. הן תעמדנה אותך במקומך אם תעז לשמור על כבודך העצמי, לפעמים בחיוך מקצועי עלק "אני כאן בשבילך" ואם לא הבנת את הרמז הפכת למי ש"לא משתף פעולה" וזהו- הלך החיוך הלכה העזרה. מן הרגע ש"נכנסת למערכת" אתה משול לאדיוט שנכשל בניהול חייו, תנאי ראשון לקבלת עזרה היא הודאה בעליבותך, תלמד להוריד את הראש ולתת ל"רחמניות" הללו להגיד לך מי אתה, מה אתה ומה טוב עבורך.
    הן פניה של החברה? אכן כן, של חברה מתנשאת שלא יודעת חמלה וכבוד לאדם מהם.
    בעולם היהודי, אדם שנופל לא מאבד את כבודו. רב, אם תפנה אליו לעזרה, לעולם לא יתנשא מעליך. ביהדות אין אדם נמדד על פי הצלחה או כשלון זמניים בעולם הזה, את העזרה נותנים בדחילו ורחימו – ואם אפשר בסתר שלא להלבין פנים-לשמור על כבודו של האדם.
    איפה החמלה היהודית ואיפה ה"חמלה" הסוציאליסטית, כולה מילים יפות מבוססות על תאוריות מדעיות כביכול. עבודה סוציאלית לומדים באוניברסיטה, בוגרי אוניברסיטה לא אמורים להיות לעולם בצד של "עלובי החיים" המסכנים החלשים הדפוקים הם יכולים לגשת אליהם רק מגבוה גם אם הם מאמינים שהם עושים את זה מטעמי אלטרואיסטים.
    בקיצור – תביאו רבנית אחת ותפטרו אלף עובדות סוציאליות.

  2. מאת ידע כהן:

    כל הכבוד על מילים המייצגות הרבה מעבר ללא אינטרס:)

  3. מאת שרית:

    ליבי עם אותם מטופלים שנתקלו בעובדים סוציאלים שחוטאים למקצוע, אך אלו אינם משקפים את מרבית מהעוסקים במלאכת קודש מורכבת זו.
    תודה למפרגנים.

  4. מאת פנחס:

    מתוך המאמר:

    "כי תחושת המשמעות שיש לאדם בחייו קשורה תמיד באחרים."

    כך זה בעולם החילוני. זה חולשתו וזה כוחו.
    בעולם הדתי מסורתי יש משמעות לחים גם כשלעצמם, גם כשאני עני מרוד אין פרוש הדבר שחיי בזבל כמו שאומר החילוני. בעוד החילוני חש שחיו רקים ורקניים.לכן השמאל החילוני כל כך רוצה לשנות את העולם. פעולה זו נותנת משמעות לחיו

  5. מאת ניר רייזלר:

    ושוב, פנחס, הפסיביות והאגואיזם שמאפיינים את הדור הזה מוצדקים על ידיך כ"יהודיים" ו"רוחניים", וחוסר צדק חברתי הוא פגם פעוט עבור גלותי מאמין. אלא שדת ישראל הגדירה את חייו של עם, אשר כל יחיד שחי במסגרתו ראה עצמו כחלק בלתי נפרד מכלל, ואינה עוסקת ב"תחושת משמעות אישית ופנימית" (שריח ניו אייג'י נודף מהם) אלא בקיום מצוות, מכלול חוקים שחלק גדול מהם חברתיים שאינם מכוונים לאושרו של היחיד אלא למעמדו של העם אליו הוא משתייך לפני הקב"ה. הפרשנות הניאו-שמרנית האמריקאית שאתה מעניק רטרואקטיבית למסורת של ערבות הדדית ואמונה מלכדת היא

  6. מאת ניר רייזלר:

    הרבה דברים. אבל יהודית שורשית היא לא.

  7. מאת מתן:

    לפנחס -

    כמה אנשים צריך כדי להשלים מניין?
    כמה ילדים צריכה להוליד אם יהודייה?
    כמה חוקים סוצייאלים מוסרת התורה?

    היהדות, כמו החילוניות ובעצם כמו כל דת ותרבות אחרת על פני האדמה קושרת קשר בל ינתק בין האדם לקהילה סביבו
    חיי אדם שווים בפני עצמם?, זה נחמד להגיד את זה… בסופו של דבר
    תהיה עני או עשיר, נראה אותך עובר את החיים האלה לבד

    ומאיפה בדיוק בטקסט של גדי הבנת שהחילוני מרגיש ש"חייו ריקים וריקניים" כשהוא עני?
    בעולם המסורתי יש דברים יפים אמנם, אבל בעיקר הרבה התנשאות על כל מה שלא שייך. אולי דרך ההתנשאות הזאת אתה נותן משמעות לחיים שלך?

  8. מאת עוגיפלצת:

    אכן, רוח הניו-אייג' הנודפת מיהדותו של פנחס ומה"התעוררות" ה"דתית" שפשה בסביבותינו (ראו ערך ערוץ הידברות) מעוררת סלידה.
    פרופ' לייבוביץ' מתהפך בקברו.

  9. מאת ישראלית שאיכפת לה:

    לא לפרסום – לאן נעלמה התגובה ששלחתי לפני כשעה?

  10. מאת פנחס:

    ניר רייזלר

    לא ברור לי היכן אתה מוצא בדברי את מה שאתה מאשים אותי בו.
    האם לא ידוע הדבר שקיום המצוות עבודת השם היא הנותנת משמעות לחיו של האדם הדתי. אני מכיר הרבה אנשים דתיים הנותנים מעשר מהכנסתם לצדקה ולא מתלוננים כל הזמן: איזה ממשלה יש לנו ואיזה מדינה היא מדינתנו?!

  11. מאת ענת:

    היי אסתר, אני ענת ואני סטודנטית לעבודה סוציאלית.
    צר לי שככה את מרגישה. ידוע לי שיש בדברייך הרבה מן האמת- אני מאד לא מסכימה עם הגישה של מטפלים רבים שבאים בגישת "בוא אני אציל אותך" למטופלים שלהם.

    אבל לא כך הם פני הדברים.
    כמו שאמרה שרית, מה שתיארת אמנם קיים, אבל לא מייצג את פני העבודה הסוציאלית כולה.

    על אחת כמה וכמה בשל המצב שתיארת, זוהי הסיבה שמאבקם של העו"סים ראוי וחשוב: ככל שתנאי העבודה יהיו יותר נוחים (וזה לא אומר רק שכר, אלא גם פחות תיקים לכל עו"ס) הם יוכלו לבצע את עבודתם יותר טוב,
    ולא רק זאת- שכר הוגן ימשוך את החבר'ה הטובים לעסוק במקצוע.

    וכך, נקווה, יפחתו ויעלמו כליל המקרים שתיארת.

  12. מאת מיכה:

    ההנחה שיש איזושהי יהדות שהיא דבר מוגדר, קבוע ובלתי משתנה היא תמוהה.

    כך גם ההנחה שיש חילוניות שהיא דבר מוגדר, קבוע ובלתי משתנה.

    וגם ההנחה שיש איזה הבדל בטבע האנושי של אנשים חילוניים ודתיים.

  13. מאת גדי טאוב:

    ישראלית, לא ראיתי תגובה, לא כל שכן לא פסלתי לפרסום.

  14. מאת מיה:

    העובדים הסוציאליים מסייעים ומשתתפים בתהליכי שינוי כאלו ואחרים עם אנשים פרטיים מכל קשת החברה. אפשר שכל אחד מאיתנו יסתייע בעובד סוציאלי היום או מחר. את לא צריכה להחשב "חלשה" או "נזקקת" כדי להיות בקשר עם עובדת סוציאלית.

    צר לי מאוד על החוויה השלילית שנחשפה אליה אסתר. אין אילו פניה האמיתיות של העבודה הסוציאלית, אלא מקרה חריג של עובדת סוציאלית שנהגה באופן שגוי.

    נוהג מוטעה כזה, הינו מראה למדיניות שהממשל מנסה לקדם בעשורים האחרונים. מדיניות של החלשה. החלשת הלקוחות, החלשת העובדים הסוציאליים, החלשת כלל האזרחים שאינם מן המעמד הסוציו אקונומי הגבוהה ויש בידם לחבור לצמרת הפוליטית.

    מדיניות ההחלשה מנסה לעשות דה-לגיטימציה של מערכת הרווחה כולה. דה-לגיטימציה של הזכויות החברתיות והכלכליות של כולנו- עובדים סוציאליים, לקוחות- כלל אזרחי המדינה.

    אל לנו להתבלבל, עובדים סוציאליים, לקוחות, אזרחים- המלחמה במדיניות המחלישה היא של כולנו. לא לקוחות חלשים, ולא עובדים חלשים- אלא אזרחים מאוחדים המשמיעים את קולם הרם, ונלחמים בעצמה למען שינוי המדיניות החברתית הקיימת- למען קיום בכבוד, למען צדק חברתי כזכות חוקית לכולנו.

  15. מאת ניר רייזלר:

    פנחס, בוא נחדד. כתבת שבעוד שעבור החילונים תחושת המשמעות קשורה תמיד באחרים, בעולם הדתי יש משמעות "לחיים לכשעצמם". אלא שהתורה והיהדות על כל זרמיה מעולם לא הגדירו את המצוות כניתנות ליחיד, אלא לעם. משמעות קיומו של היחיד על פי המסורת היהודית הוא היותו חלק מכלל, בן לעם ישראל, חוליה בשרשרת שראשיתה בציבור שעמד לפני הר סיני בעת קבלת התורה. רק הזיקה הבלתי ניתנת להתרה בינו לבין מורשת ישראל, שקיבל מהוריו, היא שמגדירה אותו מבחינה דתית. אותה מורשת היא תורת חיים מפורטת, בכתב ובעל פה, המסדירה את קיומה של חברה – ולא רק שיהודי החי באי בודד אינו יכול לקיים כהלכתן את רוב המצוות, אלא שהן מיועדות ספציפית לעם החי על אדמתו ולכן גם הלכות הגולה היו, מבחינה זו, פשרה מכורח המציאות.

    מדהים הפער בין הפרשנות שלך ליהדות, שעיקרה שלילה – של המיעוט הערבי, של החילונים, של הציונות העובדת ושל הערבות ההדדית כערך שדבקות בו מעניקה משמעות – לבין שורשי היהדות כפי שהתהוותה בפועל, מ"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" של רבי עקיבא והלל הזקן שאמר כי התורה כולה על רגל אחת היא "את השנוא עליך לא תעשה לחברך" ("מה דסני עליך לחברך לא תעביד"). הדת שמבחינות רבות היא שהולידה, היסטורית, את המוסר האנושי כפי שאנו מכירים אותו ואת מושג הצדק הסוציאלי בתקופה שגם אלפי שנים אחריה תרבויות אחרות דגלו בערכים שונים בתכלית (האתיקה הרומית כדוגמא אחת מני רבות) – מפורשת על ידיך כנוגדת את אותם ערכים שהיא זו שטיפחה לראשונה, אותם אתה מייחס לגויים.

    הטענה המרתקת השנייה שלך היא שהשמאל מעוניין בתיקון חברתי כדי לשכך את תחושת ריקנותו הפנימית, בעוד שהאדם הדתי שמח בעוניו. זו קביעה משעשעת, לאור העובדה שאחד משלושת חלקי התורה מוקדש לדברי הנביאים הקוראים בשם ה' לתיקון החברה ולכינונה על בסיס של צדק, מוסר, שוויון וערבות הדדית (אותו ציטוט ממיכה, כדוגמא אחת מני רבות, בתגובה הקודמת שלי לך שבחרת להתעלם ממנה ולחזור על אותם טיעונים. אתה מוזמן לפתוח את ספר עמוס, שוב – כדוגמא אקראית בלבד – ולקרוא תוכחה חברתית נוקבת בה הסיבה לחורבן מוצגת כ"פרות הבשן", אותם סיאוב ופערי מעמדות ההופכים את עבודת השם של העלית הכוהנית לריקה מתוכן). המושג "תיקון", אגב, שאוב מהקבלה, כאשר תכלית קיומו של האדם בעולם הוא תיקונו – תיקון עצמו, תיקון כלל ישראל ודרך כך, לפי קבלת האר"י, תיקון הקלקול שחל ביקום עם שבירת הכלים, חילוץ ניצוצות הקדושה מבין הקליפות והשבת השכינה. "לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות", פנחס, או הביטוי "עם סגולה" מבטאים כולם מחויבות, שליחות, קולקטיבית של עם ישראל שמגולמת ב"עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוהיך" אם לחזור למיכה.

    נראה שהציונות הסוציאליסטית, בניגוד אליך, היא שממשיכה מבחינה חברתית את מורשת היהדות. הפסיביות הגלותית שאתה מציג, לעומת זאת, המעניקה לגיטימציה למצב החברתי הקיים, מעדיפה התחפרות ב"תחושת משמעות של החיים לכשעצמם" (התורה, אגב, לא מייחסת משמעות ל"חיים לכשעצמם", אלא לקיום מצוות. המשמעות טמונה בשם ובעבודתו, לא באדם) על פני דאגה לחלש, ליתום ולאלמנה, ועל פני נטילת ריבונות על חיינו כעם – אותה ריבונות שמצוות התורה יכולות להתקיים במלואן רק במסגרתה (עם היושב בבטחה על אדמתו) ומגדירה את היהדות על בסיס של שנאה לאחר – מהווה ערבוביה מוזרה של שנאת זרים גזענית נוסח דב ליאור שאינו ראוי להיקרא רב, ושל סגידה לעגל הזהב של ה"אני" שמתחבאת מאחורי הבוז שלך ל"אנחנו", ל"שבת אחים גם יחד", לכל אותם דורות בהם ראתה עצמה כל נפש בישראל כחוליה בשרשרת שהיא המעניקה ליחיד את משמעות חייו, למוסר הנביאים, לאהבת ישראל. ממעיינות המורשת האלו, על כל האור הטמון בהם, בחרת ליטול דווקא את הקנאות הרצחנית שמייצג הכהן שנקראת על שמו. ואת החלל הרוחני והערכי שהבחירה הזו הותירה אתה בוחר למלא, באופן אירוני, דווקא באינדיבידואליזם שטחי שאתה מייבא מבלי משים מאותם גויים שאתה שולל, ואם לדייק, מהאתוס של הקפיטליזם האמריקאי הנישא על כנפי הגלובליזציה – ההתייוונות של העת הנוכחית. היה מצחיק, אם זה לא היה עצוב, שאת זה אתה מכנה "יהדות".

  16. מאת ניר רייזלר:

    ואם מאחורי הניסוח הניו-אייג'י שלך מסתתרת פשוט השקפת עולם חרדית אנטי-ציונית קונוונציונלית, המכירה בחשיבותה של קהילה כל עוד אינה ריבונית, ומעדיפה קיום גלותי ומשולל כוח על פני תחייה לאומית של עם ישראל בארצו, אז יהיה מועיל יותר לדיון אם תעמוד מאחוריה בגלוי. אבל במקרה זה מתבקש שתצטרף למטיפים מסוגו של אמנון יצחק שמאשימים את הציונות ב"התגרות בערבים" או לנטורי קרתא, ולא לימין הברוך מרזלי ששולל גם הוא את הציונות ואת מדינת ישראל אבל מאמין בהזיית ממלכת יהודה.

  17. מאת עו"ס:

    כתוב מצויין ומעביר את בצורה מאוד טובה.

  18. מאת סמולן:

    פנחס,

    אני מתקשה להבין את הרעיון האקזיסטנציאליסטי העמוק שלך. אם אני קולט אותך נכון, הצלחת לבנות לך מצב שבו לדתי יש משהו שממלא אותו והוא פועל מכוחו ולכן הוא חש שלמות, ואילו החילוני ריק תמידית ופועל מכח הצורך למלא את הבור הקיומי הזה.

    אלא שהדתי הזה שלך הוא אדם מנותק ממשמעות אמונית, ובפועל מכור לתחושה שהוא ברא לעצמו והיא המקיימת את הזהות שלו. אין הכרח באל בשביל תחושת השלמות שאתה מתאר. לעומת זאת החילוני הספקן שאתה מתאר – בעיקר זה שקרא את התיאור שלך והשתכנע – הוא זה שמקיים מצווה למען המצווה. גם אם מדובר במצווה חברתית, היא עדיין מצווה. היא לא תמלא את הריקנות הקיומית (אף פעם לא באמת התחברתי למושג הזה) אבל העולם החומרי יתנהג טוב יותר, וגם זה משהו.

  19. מאת ניר רייזלר:

    אפשר להוסיף לדבריו המדויקים של סמולן שבדת היהודית, בה האדם נמדד לפי מעשיו, דאגה לחלשים מקרב בני עמך וקיום מצוות חברתיות הם, ולא תחושה פנימית מעורפלת הממוקדת בעצמי המשווים משמעות ערכית לחיי האדם (אם לשאול גם כן ניסוח מליבוביץ'). בעיקר מוזרה בעיניי ההתקוממות של מי שמחשיב עצמו דתי מאמין על מאמר שהקריאה המוסרית והאנושית שבו, אין יהודית ממנה. אירוני שמאחורי לבוש מסורתי ושמרני לכאורה מסתתרת תפיסה אטומיסטית של היחיד, לפיה גרעין משמעות קיומו טמון בו עצמו, ביכולתו לתת מעשר כפי שציין פנחס כקיום כלאחר יד של מצווה בגרסתה המיושנת מעצם היותה מצווה ומבלי להתעניין במשמעות האנושית שמאחוריה (עזרה לבני אדם ממשיים, שסבלם אמיתי) והתחפרות באשליית אושר פנימי האמורה להוות מעין מורפיום המסופק על ידי הסדר החברתי הקיים, בעקיפין, לעני כדי שלא יהיה ער לכאבו (מהסוג אותו מטפחת שרי אריסון). כאמור אין משהו זר יותר לרוח היהדות – שעל אף אי היכולת להגדיר כזו, כפי שציין מיכה, הרי שאין זרם היסטורי משמעותי שהגדירה במנותק מקולקטיב – מסם ההזיה האגוצנטרי הזה.

    אפשר לתהות מהי אותה יהדות שמציג פנחס, הבוחלת בזוטות כ"מדינה" ו"חברה" ובדרכים שיסייעו באופן ממשי לסייע לאלו המצויים במצוקה בחברת המונים מתועשת שמצוות עתיקות, שנועדו להסדיר חברה במצב שונה בתכלית, כבר אינה יכולות להסדירה באופן אליו כוונו מלכתחילה; האטומה לסבלם של עניים, שפסוקים כ"שוועת עניים אתה תשמע זעקת הדל תקשיב ותושיע" נופלים על אוזניה הערלות; הפוטרת את כאבם של אחים בני ישראל בהאשמה צינית ניו-אייג'ית שאין אמריקאית ממנה, ושאם יש לה שורשים דתיים הרי שהם נוצרים-פרוטסטנטיים, לפי העני אשם בסבלו משום שהוא עוסק בזוטות חומריות כמזון, בריאות, קורת גג, פרנסה בכבוד, חינוך וביגוד לילדיו, ולא בשיכרון סוליפסיסטי (כלומר, תחושה לפיה הוא לבד בעולם) מהסוג המתואר לעיל.

    בעוד שחמלה, צדק חברתי ואהבת ישראל מוקעים על ידי אותה יהדות, שבכך מתכחשת כפי שכתבתי קודם לכמה מהעמוקים והבסיסיים שביסודותיה, הרי שנאה גזענית לאחר וקנאות לשלמות הארץ דווקא מתיישבות, לפי משנתו הרעיונית המורכבת של פנחס, עם שלילת הרעיון הלאומי והציונות כתנועת שחרור מודרנית, אקטיבית.

    נראה שצמחה כאן, בערוגת הפרא של נוער הגבעות, דת אלילית חדשה הממזגת סגידה לאגוצנטריות כעגל הזהב של הקפיטליזם המאוחר, פטפטת מיסטית ניו-אייג'ית שנועדה להסוות את האכזריות הטמונה באותה סגידה, דבקות דווקא במאוסים והתפלים שבמנהגי הגלות מהם סלדה הציונות, ובאופן מנוגד לכאורה גם פולחן דם ואדמה אכזרי שמגשים במפתיע את הכמיהה הכנענית לחיבור לעברה הקדם-יהודי של הארץ. דת שסולדת, לפחות על פי האסכולה הפנחסית, אפילו מקריאה לאפשר לעובדים סוציאליים המקדישים את מרב זמנם לעזרה לאחרים, להתקיים בכבוד.

    יכול להיות שבעוד כמה מאות שנים ידברו על מיני שעטנז שונים שנוצרו בין הליבה הרעיונית המשווקת על ידי הגמוניית ההון הגלובלית בחסות מעצמת העל האמריקאית לפרובינציות השונות שלה, לבין אספקטים באמונות מקומיות של אותן פרובינציות שבניגוד לחמלה, צדק חברתי ומחויבות מוסרית ואנושית אינם עומדים בסתירה לאותם ערכי ליבה אלא משלימות אותם. בינתיים, אפשר רק להתבונן ולהשתאות.

  20. מאת אדם:

    וחבל שלא הוזכרה הגברת הסוציאלית (גילה אלמגור) שבסיום הראיון למטופלה (טופול) התחילה להתראיין אצלו…

  21. מאת עידו לם:

    מצחיק לראות איך בורים ועמי ארצות כאן תוקפים את פנחס, לא שאני מסכים איתו אבל כול אלה שמסבירים לנו שתפיסתו היא לא יהדות אלא ניו א'ייג זה אנשים שלא יודעים ולא כלום על היהדות מה שעושה את הביקורת שלהם מממ איך אני אנסח את זה בעדינות נלעגת ולא שווה את הנייר שעליו היא כתובה.

  22. מאת גדי טאוב:

    עידו, תגובתך עברה בקושי את הסף. אולי במקום לקרוא לדבריהם של אחרים נלעגים באופן כללי, תבקר את התוכן הספיציפי? מה דעתך?

  23. מאת עידו לם:

    תקרא שוב את התגובה ותשים לב מהי הביקורת באופן ספציפי.

  24. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    המאמר "קווים לדמותה של העובדת הסוציאלית הישראלית" סותר את טענותיך. כנראה שמעולם לא חווית את נחת זרועם של עובדים סוציאלים אכזריים ואז אתה יורה מן המותן גיבוב של סופרלטיבים חסרי תוכן וביסוס, רק בהסתמך על תדמית מזויפת שהם בנו במשך עשרות שנים וגם הכתירו עצמם בתואר "עובדי קודש". גם קדאפי הכתיר עצמו לאחרונה כמלך המלכים.
    המציאות היא שונה לגמרי ומאד מרה. ראה מאמר:
    http://myfamilythoughts.wordpress.com/2009/12/03/kavim/

  25. מאת ניר רייזלר:

    עידו, הסופרלטיבים שחילקת בנדיבות כזו אמנם שווים יותר מסתם נימוקים, אבל חבל שהשקפתך המעמיקה על היהדות שהשאר מתבטלות לעומתה לא תבוא לידי ביטוי. אולי בכל זאת תשתף בה את קוראי הבלוג, אם כבר גיבשת אחת?

  26. מאת אסתר:

    אז ככה שרית: לבך "עם אותם מטופלים שנתקלו בעובדים סוציאלים שחוטאים למקצוע", נו באמת, נראה שאת מתוך המערכת ומכאן שאת יודעת טוב מאד מה קורה שם אז אני באמת מפקפקת בכנות ליבך. "מלאכת קודש", שוב? נו באמת.
    מאיה, "צר לי מאוד על החוויה השלילית שנחשפה אליה אסתר", הו הו הו, אני "שומעת" את הטון המתחסד והמתנשא, בדיוק הטון אליו התכוונתי בדברים שכתבתי על החיוך של העו"סיות.
    את מרמזת מעדנות לכך שאני כנראה חוויתי חוויה טראומטית עם עובדת סוציאלית כלשהי ומכאן השתבשה עלי כנראה דעתי, ובכן למען הסדר הטוב, תודה לאל לא הגעתי לזה, החוויות האישיות שלי היו די לייט לעומת חוויות שבחלקם אף הייתי נוכחת ומעורבת, של חברות ומכרות. מדובר בנשים, נשים מכל גווני הקשת שלבד מ"חד הוריותן" (כמוני) הדבר המשותף לכולן היה חוויות בדרגות זוועה כאלה ואחרות בהתקלויות עם עובדות רווחה. יצא לי גם להכיר יותר מעו"סית אחת מ"חוץ לשעות העבודה", להכיר אותן כבנות אדם, את עולמן ואת אופן תפיסתן את העבודה שלהן ואת "לקוחותיהן" זה הרקע לדעותי בענין. אני יכולה לאמר באחריות שמה שתיארתי אינו "מקרה חריג של עובדת סוציאלית שנהגה באופן שגוי".
    ובקשר ל"מלאכת קודש", זוהי הילה שעובדי הרווחה בנו לעצמם, 'כולה' היו אמורים לתווך בין הרשויות והקופה הציבורית לאזרח במימוש זכויותיו על פי חוקי המדינה, מה קדוש בזה בדיוק? לבוא אל אדם מבוגר שמבקש (בזכות) עזרה בבית אחרי עשרות שנים של עבודה שבהן הפריש ממשכורתו מאות אלפי שקלים לביטוח הלאומי וה"עובדת בקודש" בלי טיפת אמפתיה ורגישות עושה לו בחינות משפילות של "תתפשט, תתלבש" מול עיניה הבוחנות, כאילו בגיל מסויים אדם מאבד את זכותו לבושה נורמאלית, זו לא עבודת קודש.

    כאשר אנשים שכל בעייתם היא מצוקה כלכלית – לעיתים זמנית – בשלה הם פונים לסעד שהמדינה קבעה בדיוק עבור מקרים כאלו, ומרגע שהפכו ל"תיק" של העו"ס הם מאבדים את זכותם שלא להחשף ולהחקר על כל הבט בחייהם כולל מסוגלות הורית כולל לחצים להוצאת ילדיהם מן הבית (כאשר מעולם לא הועלתה כל אשמה או חשד להזנחה או התעללות), זו לא עבודת קודש, זו בריונות.

    כאשר אדם שבמסגרת מסע נקם באישה מערב את הרשויות בכדי למרר את חייה (ומחובתם כמובן לבדוק את העניין) אלא שעם הזמן כל הנתונים מראים שאלו תלונות שווא, ובכל זאת לא מניחים לאישה שהפכה בעל כורחה ל"תיק ברווחה" והיא מאבדת את זכותה לחיים שקטים ונורמאלים, יש לה מפקחת צמודה ועליה להתרגל לכך שבכל רגע נתון ביממה היא צפויה לצלצול בדלת והעו"סית החביבה "באה רק לבדוק", כשהזכות לאמר "סליחה לא מתאים לי עכשיו, בפעם הבאה תתקשרי קודם" אבדה לה לנצח.
    ואפילו לא הזכרתי את השיא שמחזיקה רשות הרווחה הישראלית בהוצאת ילדים מרשות הוריהם שכל אשמתם היא עוניים או זרותם וחוסר הבנתם את המערכת והחברה החדשה שהגיעו אליה, והכל על פי המלצות של החסודות הקדושות הללו.
    אז משכורת טובה אין להן אבל הפיצוי הוא הכוח לחרוץ גורלות מול אנשים מפוחדים, בתוספת תדמית ה"עובדות בקודש" שלהן. מה רע? הרי מי שבחרה במקצוע הזה לא התכוונה מלכתחילה לפרנס משפחה. מן הסביבה היא מקבלת יחס של קדושה, בעבודה יש לה כוח של אלוהים בסך הכל עשתה עיסקה לא רעה.

  27. מאת ערן:

    אסתר,

    יש אלפי עובדים סוציאליים שעובדים בים של ארגונים שונים – בזרועות הבטחון, בארגונים לשינוי חברתי, בעמותות סיוע, באגפי רווחה עירוניים, בפנימיות ומוסדות טיפוליים, בשירותי הבריאות ועוד ועוד…

    חלק קטן מהם עובדים עם משפחות, ורק חלק קטן מהחלק הקטן הזה, עומד עם המשפחות בקשר שהוא רלוונטי ל"הוצאת ילדים מהבית". ככה שלשם ההגינות, התקפה כוללת על העובדות הסוציאליות (ובכוונה עברתי ללשון נקבה, כי ההתקפה היא תמיד נגד העובדות, הגרושות הפמיניסטיות שונאות הגברים, הרווקות המתוסכלות וכו' – אמנם לא בתגובתך אבל אצל חלק מה"קולגות" שלך) בגלל הוצאת ילדים מהבית – היא זריית חול בעיניים.

    המציאות היא שיש עקומת פעמון. עובדים סוציאליים לא עושים עבודה מושלמת. על הרוב הגדול של המקרים שמטופלים בלשכת הרווחה – בהצלחה – אף אחד לא שומע. אבל על הקצוות של העקומה, איפה שיש תקלות, יש רעש גדול. אז כותרות העיתונים זועקות: "איפה היו רשויות הרווחה?". אז אב שלא קיבל משמורת על ילדיו מתחיל לנהל קמפיין שטנה אובססיבי נגד העו"סיות. ואדם אחד כזה, עם מוטיבציה (ואפשר מאוד להבין אותו, גם אני לא הייתי שותק אם היו פוגעים בזכויותי על ילדי) יכול ליצור הרבה יותר רעש מאשר העובדים, המתרכזים בעבודה, לא בפרסום.

    אז ביומיום השוטף, העו"סים נמצאים במפגש המאוד לא פשוט בין האזרח לבין המדינה, וסופגים את הכעס של אזרחים נזקקים על כך שלעיתים אין למדינה בעצם הרבה מה לתת להם. ומעבר לשגרה הזו, יש כל מיני אירועי "שיא", למשל סכסוסי משמורת – שמהם העו"ס לא יכול לצאת נקי, לא משנה מה הוא יאמר, תמיד יהיה צד שישנא אותו ויצא נגדו.

    בטח שהמציאות הזו שוחקת, יוצרת אטימות, וגם חוסר נכונות לבחון דברים מחדש. אולם המדינה לא תוותר על העו"סים כיוון שהם חלק משמעותי מאיך שהמערכת יודעת לעבוד (ועו"ס זה לא בדיוק קונספט שהומצא בישראל). הפתרון הוא בלחזק את העו"סים, להקטין את העומס עליהם, לשפר את המקצועיות שלהם, וגם – לשפר את הפיקוח על פעילויות מערכת הרווחה.

  28. מאת עידו לם:

    לניר: ברור לי לחלוטין שאפילו מבחינה הלכתית טהורה אין השקפחה אחת ליהדות אלא ויכוחים רבים על קוצו של יוד, אבל מה שמאפיין את הוויכוחים הללו הם שהם ויכוחים של שומרי מצוות וממשיכי היהדות ההיסטורית, הטענה של כול מיני בועלי נידות אוכלי שרצים וכופרים בעיקר על הפגאניות של גוש אמונים היא לא פחות מנלעגת, הרצון לארץ ישראל השלמה זה לא פגאניות אלא מצווה מפורשת שנקראת מצוות כיבוש הארץ, אפשר להתווכח אם להגשים אותה כאן ועכשיו או לחכות לימי המשיח אבל שאוסף של יהודים עבריינים(על פי ההלכה עצמה שהיא היא הייתה מהות היהדות ההיסטורית) קוראים להם וליהדותם פגאנים זה בעיקר מעורר צחוק רועם.

  29. מאת גדי טאוב:

    עידו, לצחוק זה יפה, אבל דווקא עניין מצוות יישוב הארץ שנוי במחלוקת. ובניגוד לקביעתך הנחרצת, בין בין תרי"ג מצוות אחת כזאת, אלא היא מופיעה לראשונה כדעת מיעוט של הרמב"ן, כמצווה רביעית מבין 17 שלהן קרא הרמב"ן "מצוות ששכח אותן הרב". דעת מיעוט זו נשארה בדיוק כזאת, דעת מיעוט, וגוש אמונים הוא אחד הפלגים שאימצו דעת מיעוט זו. לכן אולי כדאי להקדים ידיעה ללגלוג על אחרים.

  30. מאת ניר רייזלר:

    בנוסף, עידו, כתבתי על דת אלילית, מבחינה מטאפורית מן הסתם, הממזגת פולחן של עגל זהב חדש בדמות ה"אני" עם משמעות ערכית הניתנת לשלמות הארץ אשר מרכזיותה של האחרונה חורגת מזו של מרבית המצוות האחרות. בשני המקרים מדובר בהסטת מרכז הכובד של האמונה מהאל, שהוא מקור המצוות וממנה נובע התוקף לשמירתן, וכן הזיקה בין היחידים החולקים את החובה לעשות כן(עם ישראל), אל עבר האדם עצמו ואל עבר הארץ – כמושא של אחת המצוות שגדי התייחס למעלה לבעייתיות שבראייתה כאחד מיסודות היהדות.

    הניתוח שלי אמנם נובע ממשמעות ערכית שאני מייחס למורשת היהדות, אך גם אם הייתי עומד על סתירה בין משנתו של מאו צה טונג, נניח, למרכסיזם בו הוא מתיימר לדגול, בעוד שאני לצורך הדוגמא בלבד קפיטליסט מושבע, הדבר לא היה גורע במאומה מהטיעונים שלי. דווקא אי היכולת להתבונן מבחוץ ובאופן רציונלי באמונה מסוימת, בין אם בכזו שאתה דוגל בה ובין אם בכזו שאתה מתנגד לה, הוא שעשוי לגרוע מהיכולת לדון בה באופן אובייקטיבי. נדמה לי שתגובתך והנימה המתלהמת שלה ממחישה זאת היטב.

  31. מאת עידו לם:

    גם המהר"ל גדי דיבר על שלטון יהודי בארץ ישראל והוא בוודאי לא לא דמות שולית בקרב היהדות הדתית, מעבר לכך לא מעט מהחרדים היום הם מתנחלים בעצמם בעמנואל ובערים אחרות בשטחים, נכון הם עושים את זה במתק שפתיים כהרגלם אבל בסופו של דבר במעשיהם הם מקבלים את התזה של גוש אמונים התיישבות בכול ארץ ישראל. ודבר אחרון: לא אמרתי שאי אפשר להתווכח עם גוש אמונים על תפיסתם הדתית ויש דתיים רבים שעושים זאת אבל לקרוא להם פגאנים מאנשים שהם אפיקורסים ועבריינים על פי כול בחינה של הדת היהודית זה מגוחך.

  32. מאת עידו לם:

    ועוד משהו גדי: בעיני לא מעט שמאלנים וליברלים בישראל החרדים הם בכלל לא יהודים אותנטיים אלא כת זרה ומוזרה ואילו הדתיים לאומיים הם פגאנים, אבל מי כן יהודי? אלברט איינשטיין וז'בוטינסקי שהיו גויים גמורים כהגדרתם(או לפחות כהגדרתו של ז'בוטינסקי) וכול כך למה? בגלל שאיינשטיין וז'בוטינסקי היו משכילים מערביים ובעיני כול מיני אנשים זה הקריטריון העיקרי למה זה יהודי, תסלחו לי זה פשוט אבסורד המדד ההזוי הזה.

  33. מאת עידו לם:

    ובדיhttp://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%91_%D7%90%D7%A8%D7%A5_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9Cקה שטחית קקלה ופשוטה מאוד מראה כמה חשובה מצוות כיבוש הארץ

  34. מאת עידו לם:

    אם הלינק לא עבר תנסו מצוות יישוב ארץ ישראל ויקיפדיה

  35. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    ערן, 350 אלף ילדים "בסיכון" אלו 350 אלף ילדים שפתחו להם תיק ברווחה, זה הכל. אף אחד לא מסוכן להם, פשוט פתחו להם תיק בלשכת הרווחה. מרגע שפתחו להם תיק אז המשפחה "מוכרת לרווחה" כפי שפושעים "מוכרים למשטרה" ואז העוסים עושים לה את המוות ומשבשים לחלוטין את כל המרקם המשפחתי. 350 אלף ילדים זה לא הצד השמאלי של הקצה של הפעמון הגאוסי, זו אוכלוסיה מאד גדולה שסובלת מעובדים סוציאליים.

  36. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    ערן, נוסיף לזה את אוכלוסית הקשישים. רבים מן העובדים הסוציאלים מתעמרים בקשישים. קח למשל את דודתו של דורי בן זאב כסיפור שמייצג קשישים רבים, והפגיעים ביניהם הם העריריים.

    דודתו של בן זאב, אישה קשישה בת 95 שנרדפת ע"י רשויות הרווחה בעירית ת"א:
    http://pkidat-saad.blogspot.com/2009/07/blog-post.html

  37. מאת עידו לם:

    ועוד על מצוות http://www.yeshiva.org.il/ask/?id=14102כיבוש הארץ

  38. מאת ערן:

    אז מה, 350 אלף ילדים בסיכון הם פיקציה? כל ההורים בארץ הזו מושלמים, אין מקרי התעללות, אין הזנחה, אין ילדים שלהורים שלהם לא אכפת מהם, אין ילדים שגדלים להורים נרקומנים, אין ילדים שגדלים בסביבה המסוכנת להם? וגורם הסיכון הראשון במעלה לילדים האלה, הוא העובדים הסוציאליים?

    (וקושיות כנ"ל לגבי קשישים).

    נשמע לי, איך לומר, קצת מופרך ומנותק.

  39. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    כן, 350 אלף ילדים זו פיקציה. ניפחתם את המספרים כדי לקבל עוד ועוד תקנים. זהו מספר לא נורמלי בכל קנה מידה והוא מנופח מעבר לכל פרופורציות.

    היום כשאמא מסרבת לתת לבנה ריטלין זו גם "הזנחה", מבחינתם האמא לא מטפלת בילד כראוי, ואני אומרת זאת מתוך מקרים אמיתיים בשטח.

    את השכר שלכם לעומת זאת כווצתם, כאשר ידוע הוא כי השכר הממוצע של עובד סוציאלי הוא 10,800 ש"ח. ראה קישור:
    http://myfamilythoughts.wordpress.com/2011/02/25/avodatkodesh/

  40. מאת אסף:

    מישהו מכיר פרסום רשמי של נתוני השכר של עובדים סוציאליים? קצת מטריד אותי מה שפורסם בדה מרקר. מישהו מכיר משהו יותר רשמי?

  41. מאת עידו לם:

    לא ניר אתה טועה, האני של המתנחלים הוא אנחנו והיישוב בשטחים בשביל הדתיים(ולא החילוניים שבאו בשביל רמת חיים) הוא פעולה קולקטיבית בשביל עם ישראל, ויישוב הארץ נתפסת אצלם כמצווה שנובעות מתוכניותיו של האל לעם ישראל.

  42. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    לאסף, הנה פרסום של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על עובדי הרווחה ברשויות המקומיות.
    השכר שלהם למשרה מלאה לשנת 2009 היה 9,450 ש"ח:
    http://www.cbs.gov.il/www/y_labor/e2_01.pdf

  43. מאת גדי טאוב:

    מי זה שלהם? באיזו דרגה ועם איזה ותק? שוחחתי עם נציג שלהם לפני הכתבה, והוא מרוויח 5000 על משרה מלאה עם 15 שנות ותק.

  44. מאת הגר, עוס בשירות הציבורי:

    בתגובה ל:הרהורים על משפחה וילדים,
    בבירור שגם אני עשיתי איך הלישכה המרכזית הגיע לסכום שנקבת (9450ש'ח), מדובר בשכר שכולל התוכו מרכיביים של דירוג שלא מופעלים למעשה , זאת ועוד, הגם שמדובר בממוצע, מעט עובדים נמצאים לצידי ממוצע זה והוא מקפיץ את החישוב הואיל ומוכנסים אליו הנתונים של העובדים בשירותי הבטחון להם יש דירוג פנימי ושכר בהסכם שונה מיתר משרדיי הממשלה.
    חשוב בפניי להדגיש שמרכיבי שכר ברוטו שמיעוט מתוכנו משתכר אינם נכללים לחישוב הפנסייה וזה מאד משמעותי!!!!

    לי יש ותק של 17 שנה ובמשרה מלאה של 42.5 שעות בשבוע, הבסיס שלי הינו 4500. הברוטו שהוא גם הנטו, כי אינני מגיעה למדרגת מס, הינו 5200 ש'ח שכולל גם נסיעות של 300 ש'ח!!

    וכמוני רבים מאד….

    לידיעתך

    הגר, עוס בשירות הציבורי

  45. מאת אסף:

    הרהורים, קודם כל תודה על הקישור, אבל, במחילה, אם כבר אתה מביא קישור, לא כדאי שתהיה נאמן למה שמופיע בו?

    א. שירותי רווחה וסעד זה לא רק ולא כל העובדים הסוציאלים. אם למשל (ואני לא יודע, אבל נראה לי לא מופרך) חלקם עובדים במרכזים קהילתיים, אז השכר שם מתנדנד מסביב ל 5000 ש"ח נטו. אם בשירותי הרווחה והסעד עובדים גם, כפי שמאוד סביר, עורכי דין ושאר מנהלים שמרויחים כנראה יותר מהממוצע, אז לעובדים הסוציאליים יש בממוצע שכר נמוך יותר.

    ב. וגם בשירותי רווחה וסעד – השכר הממוצע נטו מתנדנד באיזור ה 6,200. (עם חודש אחד גבוה יותר, כנראה בגלל כל מיני תוספות חד פעמיות).

    בקיצור, מהקישור שהבאת, לא נראה שהפוסט צריך רויזיה משמעותית. ואני נשאר עם התמיהה (לא פעם ראשונה…) מאיפה דה מרקר הביאו את המספרים שלהם?

  46. מאת אסתר:

    קראתי את הכתבה על דודתו של דורי בן זאב, בקישור שניתן קודם. אין מילים. הייתי חייבת להביא ציטוט מהכתבה. לא שיניתי ולא הוספתי דבר:
    עו"ד לנצ'נר זועם: "37 שנים אני עורך דין, ומעולם לא נתקלתי בהתנהגות כזאת של עובדות הרווחה. הן נכנסו לאמביציה אישית. יש פה התנהגות כוחנית, אינטרסנטית, שלא ברור מה מסתתר מאחוריה. כמות הכוח והמשאבים שמשקיעים באישה זקנה אחת שלא נמצאת בשום סכנה, רק כדי לנצח במאבק אינה הגיונית. הן התרגלו שהן מחליטות על גורלם של בני אדם ואין עורר על החלטותיהן. כשהן נתקלות במקרה אחד בהתנגדות של האישה או של בנה, הן מנסות להוכיח להם מי יותר חזק".

  47. מאת אסתר:

    ואם נדמה שאני משתלחת סתם בגלל איזו אג'נדה פרטית (נכון, אבל לא רק…) הנה מתוך מחקר ‫שהתפרסם בכתב העת של המוסד לביטוח לאומי
    http://www.btl.gov.il/Publications/Social_Security/BitahonSocial75/Documents/simkin-sadan.pdf

    במחקר הנוכחי ניתן לזהות‬ שלושה ביטויים השגורים אצל פקידות הסעד: "טיפול", "שיתוף פעולה" ו"לתת‬ הזדמנות".‬
    "טיפול":
    פקידות הסעד, שהן עובדות סוציאליות, תפסו את התערבותן‬ ‫במשפחות כטיפול. האופן שבו תיארו את ההורים ואת הילדים, כוחותיהם‬ ‫וחולשותיהם, תהליכים מודעים ולא מודעים שעברו עליהם, לקוח, בדרך כלל,‬ מעולם הטיפול. נראה שפקידות הסעד פירשו את המלה טיפול המופיעה בשם החוק -חוק הנוער‬ ‫טיפול והשגחה- במשמעות של therapy‬ ולא במשמעות של care‬… בניגוד לתפיסה זו של‬ פקידות הסעד את ההתערבות הסמכותית כטיפול, ההורים שרואיינו במחקר לא‬ ‫היו מודעים, בדרך כלל, לכך שהיו בטיפול. הם לא התייחסו כלל להתערבותן של‬ ‫פקידות הסעד כאל טיפול בהם או בילדיהם.‬
    "לשתף פעולה":
    פקידות הסעד השתמשו במושג שיתוף פעולה כדי לתאר את‬ ‫המידה שבה שיתפו ההורים פעולה עם המערכת, "היא שיתפה פעולה בטיפול,‬ ‫היא עשתה כל מה שאפשר, כל מה שביקשנו ממנה היא עשתה." בביטוי זה‬ ‫מודגשים יחסי הכוחות בין הצדדים – לא מדובר על שני צדדים המשתפים פעולה‬ ‫זה עם זה, אלא על ציפייה שצד אחד, בני המשפחה, יתאים את עצמו לתנאים‬ ‫שמציב הצד השני, פקידות הסעד.‬
    "לתת‬ הזדמנות".:
    "נתנו הזדמנות‬ ‫‬‫למשפחה." בולטת העובדה שהביטוי לתת הזדמנות לא הופיע כלל בכיוון ההפוך-פקידות הסעד לא הציעו שההורים ייתנו הזדמנות לדרך ההתערבות שהן הציעו,‬ ‫משום שדרך זו אפקטיבית יותר מאשר דרכים שניסו לפני כן ולא צלחו… הביטוי לתת‬ ‫הזדמנות שיקף במחקר זה את יחסי העוצמה החד צדדיים הקיימים בין פקידות‬ ‫הסעד להורים וסייע לשמר יחסים אלה.‬
    ‫הביטויים, גם אם אינם מודעים, אינם מקריים, משום שהם חוזרים על עצמם‬ ‫באופן שיטתי. משום כך ניתן להניח שהם מייצגים השקפת עולם מקצועית שאחת‬ ‫מהנחותיה היא שעל ההורים לשתף פעולה עם הפתרונות שיש בידי המומחים‬ ‫להציע.
    על פי ממצאי המחקר הנוכחי ההורים אכן חששו, במקרים רבים, להיכנס לעימות‬ ‫ישיר עם פקידות הסעד והעדיפו לרצות אותן, כלומר "לשתף פעולה". אחת‬ ‫האימהות מספרת: "הרגשתי שאני חייבת לרצות אותה, שאני חייבת להראות לה‬ ‫את כל התכונות החיוביות שיש לי, רק שהיא לא תכתוב דו"חות לא טובים עלי ורק‬ ‫שהיא לא תסתכל עלי בעין שלילית. התלבשתי כמו שצריך והתאפרתי כמו שצריך‬ ‫ו… פחדתי."… העדפה זו מתאימה, כנראה, להורים במדגם הנוכחי, וזו בדיוק אחת‬ ‫מנקודות החוזק שלהם: היכולת להבין את כללי המשחק ולנהוג לפיהם. כלומר:‬ ‫הם מבינים שכדאי לרצות את פקידת הסעד.
    ותודה לך גדי שבזכות המאמר שלך הרצת אותי לבדוק ולקרוא חומר בנושא.

  48. מאת ניר רייזלר:

    עידו, שים לב שבחרת להסיק מביקורת על גישה א-פוליטית שרואה בדאגה לשכר הוגן לעובדים סוציאליים, ובניהול מדינה ריבונית בכלל, זוטות בלתי רלוונטיות לעומת חיי הנפש של האדם הדתי; ומההתייחסות שלי לשילוב שהוא מציג, בין בוז למדינה ולניהולה בענייני פנים וראיית המדינה כחשובה בכל הנוגע ליישוב הארץ; שהדברים שלי כוונו נגד הציונות הדתית בכללותה.

    על הברית הטבעית במישור החברתי בין הציונות הדתית לבין תנועת העבודה כתבתי בדיון קודם. עגל הזהב שהתייחסתי אליו רחוק מלהיות נחלת הימין הדתי בלבד או בעיקר, והחידוש בגרסא של הסגידה לו שהוצגה כאן הוא הרכיב הגזעני, מה שהופך באופן אבסורדי את העמדה הזו לאולטרא ציונית בעיני עצמה (קריאה להעלות ארצה מיליון וחצי יהודים "כמיטב מורשת הציונות") ולמעשה, אנטי ציונית מובהקת, למעשה (העיסוק במדינה ובריבונות בענייני פנים וחוץ הוא שולי, ורק כשהיא דרושה ליישוב הארץ היא הופכת רלוונטית ככלי).

  49. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    מדברים תמיד על שכר ברוטו. משלם המסים מוציא מכספו על שכר הברוטו שלהם ולא על הנטו. מעבר לכך תבדוק מה יורד להם מהברוטו. לא אתפלא אם סכום נכבד מזה יורד על כל מיני הטבות סוציאליות וכן על תשלום לאיגוד העובדים הסוציאלים, איגוד שאין לעוזרות בית למשל וגם לא לעובדי הייטק שלאחר שנתיים נזרקים ממקום עבודתם עקב מכירות נמוכות של חברת הייטק, ולהם אין ועד עובדים.

    השכר של הלמ"ס מתייחס לעובדי רווחה ברשויות המקומיות. מציעה ללכת לבקר שם פעם, הן ריקות מאדם. הנזקקים לא מגיעים לשם.

    לגבי העוסים שמרוויחים נמוך. נו גם אני ראיתי תלוש של עוסית שמרוויחה נמוך, נו אז מה? אז נעלה באופן גורף לעוסים, גם לאלו שרוויחים שכר מדושן כמו העוסים בביטוח לאומי שמרוויחים בממוצע 18,500 ש"ח?
    מכירה גם עוס עם רכב צמוד מהעבודה למרות שהיא לא מסתובבת אלא יושבת כל היום במשרד.

    בשורה התחתונה צריך לבצע בדק בית רציני בפערי השכר שם, כי משהו בהתנהלות הפנימית שלהם נראה מאד מסריח…רבים מהם מקבלים משכורות שמנות בעוד שאחרים מקבלים משכורות רעב. אני חושבת שפערי השכר שם הם ראי לפערי המעמדות בחברה שלנו והם מונצחים אפילו במנגנון של העוסים.

  50. מאת אסתר:

    ערן, השימוש בלשון נקבה דווקא מתאים כי מה לעשות זו המציאות, משקלן של הנשים בין אלו העוסקים בעבודה סוציאלית גדול. כמי שיכולה בשקט להכלל בקטוגרית המותקפות (נשים, פמיניסטיות, גרושות ומרירות) אין לי "קולגות" מהסוג שהזכרת. ולעניין אלפי העובדים הסוציאליים שעובדים בים של ארגונים שונים – בזרועות הבטחון, בארגונים לשינוי חברתי, בעמותות סיוע, באגפי רווחה עירוניים, בפנימיות ומוסדות טיפוליים, בשירותי הבריאות ועוד ועוד… אני אפנה אותך למאמר מעניין מאת פרופ' אסתר הרצוג (עוד פמיניסטית שונאת גברים…):
    "מנגנוני הרווחה מונעים את מימוש המטרות המוצהרות של מדינת הרווחה… הללו סופגים את מירב המשאבים המוקצים לטיפול בקבוצות ה"נזקקות", ואלו משמשים בעיקר להעסקת שכבה רחבה של מטפלים, כגון פסיכולוגים, מדריכים, יועצים וכדומה. העובדים הסוציאליים, שמהות עבודתם היא "לעזור לחלשים", הם הקבוצה הבולטת ביותר ביניהם. הסטת המשאבים, שנועדו לסייע לנזקקים, לתוך מערכות התיווך הפרופסיונליות מצמיחה תלות וחולשה נוספות של ה"נזקקים" ומעניקה כוח מצטבר לידי ה"מטפלים". השימוש בכוח הזה מתחיל בהתערבות בחיי אנשים, "מטופלים" ומגיע עד לכפייה, תוך כדי שלילת השליטה בחייהם והרס קשריהם המשפחתיים והחברתיים."
    הנה הקישור למאמר http://cafe.themarker.com/post/1392314/

  51. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    אסתר, מסכימה עימך. במקרים רבים עוסים יוצרים תכולת עבודה מלאכותית כדי להראות לתקשורת כמה הם עמוסים בתיקים…

    יש הרבה תחומים בהם הם מיותרים לגמרי ואין ספק שיש כאן בזבוז אדיר במשאבי כח אדם. סוג העוסים למשל שיש לפלוט מן המערכת הם העוסים "המטפלים", מדובר בכל מיני עוסים שמעבירים טיפולי זוגיות, טיפולים משפחתיים, טיפולים רגשיים, טיפולי הדרכה הורית וכל מיני טיפולים כאלו שהם בכלל שייכים לתחום של פסיכולוגים.

    העו"ס הקלאסי תפקידו לתת מענה מעשי במסגרת הקהילה לאוכלוסיות במצוקה, במקום זאת הם עברו לתחום "הטיפולים" שרובם טיפולי סרק והם בכלל לא פותרים כלכליות לאזרחים כמו מציאת עבודה או דיור, כאשר אנו יודעים שמרבית הבעיות נובעות ממצוקה כלכלית.

  52. מאת שושי סוויט:

    תודה לך על התמיכה הרבה במקצוע והאמונה בכבוד העובד והמטופל-
    כעובדת ותיקה במרפאה לבריאות הנפש בירושלים, אני מלווה דורות של עובדים וסטודנטים צעירים, אשר משתפים אותי בהתלבטויותיהם לגבי עתידהם המקצועי לנוכח הקושי להתפרנס במקצוע העבודה הסוציאלית.
    אני רואה בצער גדול הפסד של צעירים מוכשרים ואכפתיים אשר היו יכולים לתרום רבות לאוכלוסיות מאוד נזקקות, אך בוחרים לעבוד בתחום אחר. המילים שלך מאוד מרגשות ומגיעות ישר ללב-ושוב תודה לך על כך
    שושי סוויט

  53. מאת תמר- עו"ס:

    להרהורים- תחומי הטיפול המשפחתי והזוגי הם תחומים שנוצרו מתוך הדיציפלינה של עבודה סוציאלית מערכתית. בעוד הפסיכולוג מטפלת בעיקר במערכת התוך נפשית של האדם, בקונפליקטים פנימיים, הגנות פנימיות וכו', העובד הסוציאלי מתייחס למערכות שבהם אדם חי: מערכת הזוגיות, המשפחה, מערכות קהילתיות וכו'… התפיסה של הגישה המערכתית בעבודה סוציאלית, היא שככל שמערכות התמיכה של האדם טובות ורבות יותר, כך גדל החוסן שלו, ויכולתו לגבור על משברים ולחיות חיים מספקים יותר. בטיפול זוגי או משפחתי לדוגמה, בודקים איך המערכת מתפקדת, מה סוג התקשורת שקיים בה, האם קיימות קואליציות לא מתאימות (למשל הורה-ילד למול הורה- ילד אחר). אלו תאוריות ושיטות טיפול שנוסדו מתוך העבודה הסוציאלית, וחלקם שולבו בעבודה של פסיכולוגים. במידה דומה, חלק מהתאוריות הפסיכולוגיות משולבות בידע של עובדים סוציאליים, אבל יש תיחום מאוד ברור בין עבודתם של אלו ושל אלו. יש דברים שאני כעובדת סוציאלית, לא אגע בהם כלל. הגישה המערכתית נוגעת גם למערכות כמו עבודה, קשר עם גורמים בקהילה, מיצוי זכויות, התארגנות קהילתית. מרבית העבודה שלי כעובדת סוציאלית בלשכת רווחה מתייחסת לנושאים שקשורים לתעסוקה, מיצוי זכויות, והתארגנות כלכלית. זה הבסיס שעליו אנשים חיים וללא זה, אין קיום. אבל להגיד, שאין תחומים אחרים שחשובים ומהותיים וזקוקים להתייחסות, זה באמת להשטיח את הבעיות המהותיות. לעיתים רחוקות בעיות כלכליות באות נטורל, ללא בעיות משפחתיות, בעיות תפקוד אישי, בעיות הורות וכו'. אדם הוא מכלול, וכשאדם מגיע ללשכת רווחה, התפקיד שלנו הוא לנסות לראות את המכלול ולראות א. במה האדם שפונה בוחר לשתף אותנו ולהתייעץ איתנו ב. מה יש לנו להציע לו.
    מתייחסת כאן גם לטענות של אסתר, והן מובנות. לעובדים סוציאליים יש תפקיד פיקוחי, תפקיד של שמירה על חיים של ילדים וחסרי ישע. זה חרא של תפקיד, אבל זה התפקיד שלנו לעשות אותו. כשאני פוגשת אשה שבאה לבקש סיוע, אני מנסה לפגוש אותה, להכיר, להרגיע, אבל תמיד אני צריכה להיות עירנית למצבים של סיכון, של פגיעה. זה אולי הדבר הקשה , הבעייתי בקשר בין פונה ללשכת רווחה לבין העובד הסוציאלי. העובדה , שגם אם הקשר תומך ומסייע, הוא גם פיקוחי, ומשגיח. אני תוהה מה את מציעה שיהיה? שלא תהיה עזרה או שלא יהיה פיקוח?

    מצרפת כאן דברים שכתבתי בבלוג שלי , על החוויה של המפגש הזה בין פונה לעובדת, מהצד שלי. מקווה שתקראי בו את מה שהתכוונתי http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1820890&r=1

  54. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    לא קיימת כיום הגדרה ברורה מיהו ילד בסיכון, וזאת אחת הבעיות, ההגדרה הזו היא פרוצה לגמרי. לציבור נראה כי ילד בסיכון (ילד שנפתח לו תיק ברווחה), הוא ילד בסכנה, אבל בפועל רובם כלל אינם בסכנה.

    אני נותנת לך עכשיו דוגמאות מהשטח של ילדים שנפתח להם תיק ברווחה (ילדים בסיכון) וחלקם כמעט הוצאו מן הבית או הוצאו מן הבית:
    1. אמא שהבן שלה הגיע עם נעליים קרועות לבית הספר (הרי יותר פשוט לארגן לאמא העניה ביגוד מאשר לפתוח בהליכים משפטיים על נזקקות ולשלוח את הילד למוסד, כל אלו עולים הון תועפות למשלם המסים)
    2. אמא עניה שילדיה ישנו על מזרנים במקום על מיטה.
    3. אמא שסרבה לתת לילדה ריטלין.
    4. אמא שברחה מבן זוגה למקלט לנשים מוכות בגלל אלימות בן הזוג ושם הבן שלה לא הסתדר עם הילדים, ומנהלת המקלט דיווחה לרווחה.
    5. ילד שעובר התעללות בבית הספר ופקידת סעד מחליטה כי הוא חולה נפש ושולחת אותו לאשפוז כפוי בחותמת גומי של פסיכיאטר מקומי.
    6. אינסוף תלונות שווא של עובדים סוציאלים על הורים מכים, כאשר בסופו של דבר אפילו לא הוגש כתב אישום נגד ההורים אבל ילדיהם הוצאו מהם ללא בדל ראיה.

    בסופו של דבר, ברגע שאתם משקיעים אנרגיות מיותרות בילדים שאינם כלל בסיכון, אתם מפספסים את הילדים שנמצאים באמת בסיכון וגם סותמים את המשטרה ומערכת בתי המשפט בתיקים מיותרים. במידה רבה, ההתעסקות במקרים הטפלים מונעת מכם להגיע למקרים האמיתיים ואז אנו שומעים על הטרגדיות בעיתון. אין טעם להעלות לכם תקנים, כי ככל שיעלו תקנים אתם תמשיכו לייצר עוד תיקים טפלים. אתם צריכים לעשות בדק בית רציני אצלכם במערכת, כי המערכת שלכם עובדת בצורה לא יעילה. צריך מישהו מבחוץ שיבצע בדיקה מעמיקה ורה ארגון במערכת.

  55. מאת נטע:

    מקור מהימן על נתוני השכר של העובדים הסוציאליים:

    http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02688.pdf
    ישירות מאתר הכנסת.
    אגב עובד סוציאלי לא מחליט לאשפז אף אחד. רק לפסיכיאטר המחוזי יש סמכות. עובד סוציאלי גם לא מחלק כסף. הממשלה המופלאה שלנו מחליטה אם וכמה יקבל כל אחד. והם לאחרונה אם לא שמתם לב החליטו לא לתת יותר מידי, אין טעם להאשים את העו"ס (למרות שזה מאוד משמח את הממשלה, מוריד אותכם מהגב שלהם).
    מוטב לצאת להפגין במקום.
    אין לי ספק שיש גם עוסים מזעזעים. שתמצאי מקצוע שכולם מתפקדים בו בצורה מושלמת תודיעי לי , אני אגיע מיד, הם לא קדושים אבל רובם עושים כמיטב יכולתם בתנאים גרועים מאוד.
    עוס שמקבל 80 תיקים יכול להקדיש זמן לכל משפחה ובאמת לעזור, כשיש לו 200 הוא יכול רק לכבות שרפות – שוב יש להודות לממשלה.

  56. מאת אסף:

    אני מתחיל להתבלבל.
    לפי הנתונים במסמך שנטע הביאה, השכר הממוצע ברוטו של עו"ס ברשויות מקומיות הוא 10,500 ש"ח, בשירות המדינה קצת יותר מזה, ובמשרד הבטחון ובמוסד לביטוח לאומי הרבה יותר מזה. ברור שיש הבדלים גדולים בתוך התחום, אבל פרשנות אחת סבירה לשכר הממוצע היא כמה צריך עו"ס לצפות להרוויח במשך הקריירה, כשבהתחלה הוא ירוויח מתחת לממוצע, ובהמשך הקריירה מעל לממוצע. מישהו הרי צריך להרוויח מעל לממוצע – זו עובדה מתמטית. וכיוון שעדיין מדובר במגזר הציבורי, גם אם הממוצע מוטה למעלה (והוא אכן גבוה מהחציון), לא מדובר במספר קטן במיוחד של עו"ס שמרוויחים מליונים, ככה שהממוצע צריך להיות, אלא אם כן אני מפספס משהו, די אינפורמטיבי. עו"ס יכול לשער שלאורך הקריירה ההכנסה שלו תהיה בסדר גודל של 11,000 ש"ח.

    וואללה, עו"ס בשירות המדינה והרשויות המקומיות הם בממוצע בין העשירון השמיני לתשיעי של שכירים בישראל. במוסד לבטח"ל ומשרד הבטחון הם עמוק בעשירון העליון של השכירים.

    אז מה קורה פה?

  57. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    כמו בכל מערכת מושחתת, את העוסים המזעזעים הללו לא מפטרים אלא נותנים להם פרס, מעלים אותם בדרגה ובשכר. לעוסים הללו יש איגוד חזק וגב חזק וגיבוי חזק מן המערכת, הם בלתי פגיעים. זאת בניגוד למגזרים אחרים במשק שלהם אין דבר, לא איגוד ולא לובי ולא שום דבר. קחי למשל את עוזרות הבית, אין להן שום הגנה, לא קביעות ולא ועד ולא איגוד ולא דבר. היום הם כאן, מחר הן בחוץ. למעשה מרבית העובדים במשק הם עובדים ללא שום הגנה סוציאלית, רובם מהמגזר הפרטי. לכם יש איגוד חזק ולובי חזק. לא תעזור שום זעקה, אותה עוסית מזעזעת תמשיך לחמם את הכסא.

  58. מאת מיכל ש.:

    נכון. יש עובדות סוציאליות מתנשאות. אבל אולי תנסי את לטפל במאה חמישים תיקים של משפחות כשאין לך תקציבים שבהם את יכולה באמת לסייע; עם משפחות שבחלקן כל כך קשה לגייס את האמון שלהם וליצור אצלן שינוי. אלו עובדות הרווחה המסכנות, שבמשך השנים נראות בעצמן כמקרי רווחה, וסובלות הרבה פעמים ממה שנקרא "טראומה משנית" (אבל בטח תטעני שאני מתנשאת מעליך כי את מכירה את הביטוי הזה בעצמך).

    אבל גם אם את לא עובדת רווחה, אלא למדת תואר שני והתמחית בטיפול פרטני, והעשרת את עצמך בסדנאות שהוצאת עליהם מכיסך הפרטי ובהשתלמויות עמוקות ומגוונות; זאת מעבר לכך ששילמת יותר מחמש שנים שכר לימוד באוניברסיטה ואת מטפלת "קלינית" (שזה כאילו נחשב ליוקרתי) בנוער בסיכון, ומנסה לשנות דפוסים הוריים ופתולוגיות של אמא זונה; את שומעת על גילויי עריות, על הורים מאכזבים, על ילדים שגדלו בתסמונת גמילה וכל מה שהם רוצים זה לחזור לבית של ההורים שלהם שלא רוצים אותם; כשאת מטפלת בילד וחווה איתו את הכאב שלו ואחר כך מלווה את ההורה ונקרעת בין האמפטיה לסיפור הקשה שלו לבין האופן המחריד שבו הוא מתייחס לילד שלו וכך נוצר לו עוד דור של קורבנות ופגיעה;

    כשאת חוזרת הביתה אחרי יום מתיש כי היו כמובן מקרי חירום שהשאירו אותך בעבודה, ואת חוזרת הביתה באוטובוס כי אין לך כסף להחזיק אוטו, ואף אחד לא משלם לך הוצאות נסיעה; ואת מגיעה הביתה בלי אויר כי נפגשת עם כל כך הרבה כאב ותסכול ביום עבודה אחד
    ובסוף החודש את מקבלת תלוש משכורת של 2700!!!! ש"ח בנטו, עם זכויות סוציאליות מעליבות – נראה אותך מדברת אז.

    וכשאת מחליטה לפרוש כי את חושבת שמגיע לך יותר, אז משלמים לך פיצויים בגובה של 1,600 שקלים על למעלה משנתיים. כי כשחתמת על חוזה במסגרת העמותה שאת עובדת בה, הם הבינו שמדובר בפרייארית (אחרת לא היית לומדת עבודה סוציאלית) ולא הואילו לבשר לך שהפיצויים נכנסים לפנסיה, שעד שתראי אותה בעוד 20 שנה, הקרן כבר מזמן תשחק עם כל הכסף (סכום זעום ומעליב יש לומר) ולא יישאר לך כלום.

    ובזמן הזה החברים שלך עושים כסף, כי הם כמוך למדו באוניברסיטה, אבל השכילו לעסוק בחלקים האסתטיים של החיים, או המניבים והמוערכים, בזמן שאת מרגישה כמו מטומטמת לעבוד בתחום שקוראים לו "מלאכת קודש". לא רצית להיות "מלאכית מקודשת" וגם לא מאמא תרזה", אלא לעבוד בעיסוק שמביא שינוי ותקווה בחיים של אנשים, שבמדינות אחרות מוערך ומתוגמל יותר, והוא חלק חיוני בחברה מתוקנת.

    אז מעניין אם את לא היית ממורמרת יקירתי.

  59. מאת תמר- עו"ס:

    להרהורים- ההגדרה של ילד בסיכון אינה הגדרה של "לאחר פגיעה" , כמו ילד מוכה, אלא ילד שעלול להיות נפגע- שתנאי חייו עלולים לגרום לו לפגיעה, והמטרה היא להפחית את הפגיעה. למשל, תינוק שנולד בבית שיש בו סמים. יכול להיות שבגיל צעיר הוא עוד לא נחשף לסמים, אבל אנחנו לא רוצים לחכות לזה שהוא יגלה אותם או ינסה לשחק עם מזרקים. ננסה ליצור שכבת הגנה עבורו, בין אם במסגרת, או בטיפול, או בדרך סמכותית, שתבטיח שלא יהיה מצב שאותו ילד יחווה את הסיכון.
    קיים הבדל משמעותי בין המינוח של ילד בסיכון וילד שמוכר כנזקק בבית משפט. בעוד "ילד בסיכון" נחשב מונח יותר התרשמותי, להוכיח בבית משפט שילד הוא "נזקק להגנת בית המשפט", נדרשות הוכחות הרבה יותר משמעותיות: פגיעה ממשית בילד, או הערכה שלילית של מסוגלות הורית שנעשית על ידי מומחה (פסיכיאטר בדרך כלל).
    הרווחה לא יכולה לטפל רק בילדים "שנזקקים להגנת בית המשפט", כי בדרך כלל ילד מגיע למצב כזה רק כשפגיעה כבר התרחשה. הרווחה אמורה לעסוק גם במניעה, ולכן ההגדרה של ילד בסיכון היא רחבה יותר. לכן מוצעים שירותים רבים שיכולים לעזור למשפחות בסיכון, להקל על הנטל, להפחית מתחים שעלולים להגיע לסיכון. יש מועדוניות לילדים בסיכון, מעונות רב תכליתיים, קייטנות לילדים בסיכון, תוכניות הדרכה הורית, אומנה יומית, מרכזי הורים וילדים ועוד ועוד. מרבית העבודה בלשכות הרווחה, מתמקדת בדור הצעיר ובנסיון להגן עליו כמה שיותר מתנאי חיים קשים העלולים לפגוע בהתפתחות התקינה של הילד.
    את מביאה דוגמאות שלא אומרות לי כלום, כי כל מקרה מן הסתם מורכב מכל כך הרבה פרטים שאת לא אומרת, או שאת פשוט לא יודעת. מהנסיון שלי, לא מכירה אף ילד שהגיע עם נעליים קרועות לבית הספר והרווחה פנו בגלל זה לבית המשפט. אני לא יודעת מה ההיכרות שלך עם אותה משפחה, אבל אני יכולה להגיד לך בודאות שאם היתה פניה לבית המשפט, יש דברים שאת לא יודעת על המשפחה הזאת. פקידות הסעד לא פונות לבית המשפט בלי שיש להן סיבה מאוד מאוד מוצקה לפניה (אף אחת לא אוהבת להרגיש אידיוטית מול בית המשפט..).

  60. מאת מיכל ש.:

    אסף, במסגרת תהליך ההפרטה, יותר ויותר (אם לא רוב) העו"סים בימינו מועסקים במסגרת ה"מגזר השלישי"- שהן עמותות שמספקות שירותים במקום שבו בעבר סיפקו מוסדות ממשלה, או בעמותות שלאט לאט ממלאות את החלל באזורים שבהם המדינה התנערה והסירה מעצמה אחריות עם השנים. בעמותות אלו לרוב המשכורות נמוכות מאוד והזכויות הסוציאליות נמוכות ביותר עד ללא קיימות(פרט לעובדות השמה בחברות סיעוד בעמותות למטרות רווח שמרוויחות בסביבות ה-6,000 ש"ח והן הופכות להיות שלוחה של הקפיטליזם החזירי – פאני אינף).
    כמה כבר עוס"ים יש בביטוח לאומי? מעטים מאוד העו"סים שירוויחו 11,000 ש"ח במהלך הקריירה המקצועית שלהם. לרוב אלו יהיו גברים אחרי ותק רב שנים. במיוחד לאור המגמה שלפיה יותר ויותר מוסדות מופרטים – משכורת של עו"ס כיום היא בדיחה עצובה ועצוב עוד יותר שנהיינו ברוב המקרים סוג נחות של עובדי קבלן שזקוקים להשלמת הכנסה בעצמנו. זאת כשההכשרה הסטודנטיאלית שלנו יקרה ומתישה ומלווה בהכשרה מעשית נרחבת שפוגעת בכושר ההשתכרות שלנו כסטודנטים. אתה מוזמן לעשות סקר, אבל נחמד שאתה מתעניין…

  61. מאת תמר- עו"ס:

    לאסף

    אין לי מושג מה מעוות את הנתונים האלו על שכר ממוצע של עובדים סוציאליים. אני עשר שנים בתפקיד , מרויחה 5000 ש"ח ברוטו, על 75 אחוזי משרה. (אין משרות מלאות כמעט בתחום עבודה סוציאלית. (המעסיקים מעדיפים לקחת שתי משרות ולחלק אותן לשלוש או לארבע)). ממה שאני מבינה, אלו תנאי השכר הרווחים והם אינם משתנים לפי ותק, אלא רק לפי עליה בדרגה. רוב העובדים הסוציאליים נמצאים בדרגות י עד ח, וכך השכר לא אמור להשתנות עם השנים! המאבק הוא על הוספת ותק כמרכיב בשכר.

  62. מאת אסף:

    גם, למען היושר, אם יתברר שהנתונים הם כן משקפים, ואכן רבים מבין העו"ס בישראל משתכרים שכר שממקם אותם בשני העשירונים העליונים של התפלגות ההכנסות, אז את המשפט המסכם של הפוסט:
    "אין דבר שמסמל בצורה מובהקת יותר מזה את הצד האכזרי של חברת השוק הישראלית: את מי שדואג רק לעצמו נושאים על כפיים, מי שעושה למען אחרים מבוזה ומושפל."
    צריך להפוך למשהו כמו:
    "אין דבר שמסמל בצורה מובהקת יותר את הצד היפה של החברה הסולידרית בישראל: אלו שדואגים להושיט יד למי שהשוק התאכזר אליו, נישאים על כפיים, והם ממקבלי השכר הגבוה ביותר במשק."

    וכל זה בהסתייגות שאני עדיין מוכן לשמוע אם למישהו יש נתונים יותר משקפים לגבי השכר של עו"ס בשירות המדינה, או הסברים למה הנתונים שנטע הביאה לא משקפים.

  63. מאת אסף:

    מיכל – אז המאבק צריך להתמקד בהפרטה, ולא בשכר של עו"ס במגזר הציבורי, שהוא בעצם בסדר? המאבק הנוכחי לא יעלה בשקל את השכר בעמותות הרי. או שצריך להתמקד בהגדלת אחוז המשרות המלאות?

    תמר – אין אפשרות אמיתית שרוב גדול של העו"ס מרוויחים משמעותית פחות מהשכר הממוצע. כדי שזה יהיה המצב צריך שיהיו כמה מאות עו"ס שמרויחים שכר של שלושים אלף או יותר שקלים לחודש, ולא נראה לי שזה המצב. וגם, שווה להזכיר, שאם השכר שלך הוא באיזור ש 7,000 ש"ח לחודש ברוטו (אמרת 5,000 נטו) אז את בעשירון ה 7 של התפלגות השכר בקרב שכירים. אם היית עובדת בשכר הזה משרה מלאה היית בעשירון השמיני – יותר מרוב מוחץ של השכירים בישראל. אם מגיע לך יותר? כנראה הרבה יותר. ונראה שעם הזמן גם תקבלי יותר. עם זאת, אולי כדאי לסייג ולדייק קצת את הרטוריקה.

  64. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    תמר, יש לנו אינספור עדויות על פניה לבית המשפט להכרזת ילד כנזקק בשל זוטות. בדקתי את העדויות אחת אחת לעומק כדי לוודא שלא מסתתר מאחוריהן סיפור אחר וההורים לא מסתירים מידע אחר.

    כל הכרזה של ילד כנזקק ללא צורך, מלבד זאת שהיא נוגדת את טובתו של הילד, הכרזה כזו עולה הון למשלם המסים. כ-10,000 ש"ח עולה למשלם המסים להחזיק ילד בפנימיה.

  65. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    10,000 ש"ח בחודש.

  66. מאת אורן:

    אסף, אני מתפלא עליך שאתה משתמש בממוצע ולא בחציון הזמינים שניהם באותה טבלה (מה שגם מראה שהממוצע הזה מוטה למעלה).
    בהינתן מקורות אחרים, אני ממש לא מאמין לנתון הזה, שקרוב לוודאי מגיע מהאוצר אחרי שלל פעלולים סטיסטיים. כל גיגול קצר מראה משכורת נמוכה בהרבה.

  67. מאת מיכל ש.:

    גם אחרי 20 שנה במקצוע, פרט למספר תפקידי ניהול במגזר הציבורי, המשכורות אינן סבירות ואינן משקפות ותק. פרט לתפקידי הניהול, גם עו"ס שעובד 20 שנה בשלכה לעולם לא ירוויח יותר מ7000 ש"ח. אין ספק שהנתונים עברו מניפולציה משמעותית. בנוסף, הסיפור הוא שבע"ס כמעט ואין חיה כזאת משרה מלאה, כך שכמעט כל עובד נדרש לעבוד בשני מקומות עבודה, שבהם הוא נדרש למאמץ כפול בכל השטחים (מקצועית, יחסי אנוש וכו'). חבל שההנאה שבהטלת הספק שלך, תחבל ותפגע במאמץ חשוב וצודק של אנשים שקורעים את התחת ומתוגמלים בצורה מעליבה – בייחוד ביחס למידת המורכבות והקושי שאיתם הם נפגשים על בסיס יומיומי.

  68. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    אחרי 20 שנה במקצוע…
    זה מזכיר לי משהו. לפני שבוע נסעתי עם נהג מונית, מהנדס חומרה במקצועו. עבד בהייטק עד שנזרק לטובת הצעירים. בגיל 45 כבר היה קשיש מדי לענף ההייטק ולא הצליח למצוא עבודה. היום עובד כנהג מונית. אחרי 20 שנה במקצוע כמהנדס יש לו שכר של כ-5,000 ש"ח כנהג מונית. ואת יודעת מה?
    אין לו קול, הוא חסר כח פוליטי כמו שלכן יש, אין לו קביעות בעבודה, אין לו בטחון סוציאלי כמוכן, אין לו איגוד סוציאלי כמו שלכן יש. אין לו תנאים והטבות סוציאליות כמו שלכן יש. הוא עובד במשרה במלאה. אין לו שום דבר.
    כל זאת אחרי 20 שנה כמהנדס חומרה שעסק בפיתוח ציוד רפואי שהציל חיים של בני אדם ועסק בעבודת קודש אמיתית, לא עבודת קודש בכאילו.
    שלא לדבר אל טונות המהנדסים במגזר הפרטי שהם מובטלים כרוניים מפאת גילם ה"מופלג" וגם את ה-7000 אין להם, יש להם 0 עגול.

  69. מאת אסף:

    אורן, כתבתי והתייחסתי לזה שהחציון הוא אכן נמוך מהממוצע, אבל וואללה, החציון הוא 9,300 ש"ח בשירות המדינה, ומעל 18,000 ש"ח במשרד הבטחון. כל מה שכתבתי תופס גם למספרים האלה.
    אם אתה חושב שיש פה פשוט שקרים. שהנתונים האמיתיים הם 5,000 ש"ח לחודש ופקיד ציבור מסר ביודעין נתונים שקריים, אז הבא אישזהי ראיה לכך (באמצעות גיגול קצר כנראה). המספרים גם קונסיסטנטיים עם הטבלה שלפני טבלת השכר, שמראה מה היה התקציב שהוקדש לשכר עו"ס ברשויות, ומספר המשרות בהן.

    מיכל – סבבה. אני בעדכם. אבל אז צריך למקד את המאבק בזה שייתנו ליותר עובדים לעבוד משרה מלאה במקום חלקי משרה, ולא בטענות על שכר נמוך במיוחד, שעד שאני אראה נתונים אחרים אני נאלץ לקרוא להן מפוקפקות. אם החציון של השכר הוא מעל 9000 ש"ח בחודש, אז אין מצב שרוב העו"ס מרוויחים 7000.

  70. מאת אסף:

    ועוד לפי הטבלה, התקציב לשכר לעו"ס ברשויות בשנים 2009, 2010, 2011, 2011 היה (ויהיה) בהתאמה 440, 464, 516 ו 560 מיליון ש"ח. כלומר יש עלייה של בערך 25% בתקציב הזה. סתם. על הדרך.

  71. מאת ניר רייזלר:

    הטבלה הזו מראה, אסף, שעובדים סוציאליים עם ותק של 26 שנה יכולים להרוויח קצת יותר מ- 4000 ש"ח לחודש בדרגת שכר נמוכה, ושבדרגת השכר הממוצעת (ו) 20 שנות ותק יזכו את העובד\ת במעט יותר מ- 5000 ש"ח לחודש. אתה מוזמן לשחק עם חציונים כאוות נפשך, אבל משום פרספקטיבה פרקטית משכורות כאלו אינן יכולות לאפשר למקבליהן להתקיים בכבוד כאנשי משפחה. אפילו לא כיחידים.

  72. מאת ניר רייזלר:

    והנה הטבלה: http://www.socialwork.org.il/wp-content/uploads/2009/11/tavlat_sachar.jpg

  73. מאת אסף:

    ניר – תודה על הנתונים. בהחלט מעניין – ועל פניו בעייתי מאוד! פחות ברור לי למה אתה חושב שאני "משחק עם חציונים", או למה אתה חושב שחציונים זה משחק באופן כללי, או מה הרלוונטיות של "משחקים עם חציונים" לזה שפרקטי או לא להתקיים בכבוד מ 5000 ש"ח בחודש. אבל ניחא.

    אני משער שיש שתי אפשרויות שמסבירות את הפער בין הטבלא שהבאת לנתונים של מרכז המחקר של הכנסת.
    1. שדרגת השכר הממוצעת היא לא (ו) אלא גבוהה יותר.
    2. שכמקובל בשירות המדינה השכר כפי שהוא מופיע בטבלת השכר הוא רק חלק מסך הכל התשלום שהעובד מקבל. בנייר של מרכז המחקר של הכנסת כתוב כך "שכר ברוטו כולל שווה לסכום של השכר המשולב ותוספות שכר כגון: שעות נוספות, פרמיות, החזר הוצאות, תוספת כוננות, תשלומים שנתיים ועוד." אני משער שזו הערה שבאה להסביר את הפער בין טבלת השכר לשכר הממוצע או החציוני.

  74. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    בשביתה הקודמת העלו להם תקנים. שמישהו יתחיל כאן לעשות חקר ישימות רציני ולבדוק את היעילות שלהם על אמת. בלשכות הרווחה ברשויות המקומיות נראה שקיימת אבטלה סמויה ברמות גבוהות.
    העיקר אצלם זה לנפנף בסיסמא השיווקית "עבודת קודש".

  75. מאת ניר רייזלר:

    אסף, זו לא חידה לוגית שאפשר להתענג על ניסיונות לפותרה, אלא מצב חמור שאנשים ממשיים מאד סובלים ממנו. ב"לשחק עם חציונים" התכוונתי לעיסוק בסטטיסטיקה, שהוא תפל ביחס לעובדות שהן שעובדים סוציאליים בישראל אינם זוכים להתפרנס בכבוד. אני תוהה האם נראה לך שזהו מאבק שאפשר להתבונן בו מהצד בשם איזו חתירה אובייקטיבית לאמת מספרית, שמתעלמת כאמור מהעיקר, או שאתה לוקח במודע את הצד של מצדדי הרזיית המגזר הציבורי ובמקרה זה, של פקידי האוצר הסבורים שאלו משכורות סבירות.

  76. מאת ניר רייזלר:

    אלא אם, כמובן, האפשרות שחלק מהעובדים הסוציאליים בארץ משתכרים כראוי (כלומר, משכורות "עתק" של 9000 ש"ח) היא סיבה מספקת בעיניך להתייחס בהסתייגות לתביעה של אחרים לעשות זאת. ומעניין שהדרישה הצנועה הזו היא מה שאתה משקיע אנרגיות בניסיון להפריכו, בשעה שיעקב נאמן נמנע מפיקוח מסוג כלשהו על שכר מנהלים בכירים בחברות. זו סלקטיביות מעניינת בבחירת נושאים לדיון, שמעלה שאלה האם אתה לא מונחה אידיאולוגית לפחות במידה שאתה מייחס לפעילים חברתיים.

  77. מאת אסף:

    ניר,

    למה הניסיון להבין כמה באמת מרוויח עו"ס במגזר הציבורי הוא בעיניך "להתענג על חידה לוגית"? איך אפשר לומר ש"עו"ס אינם זוכים להתפרנס בכבוד" בלי נתונים? על סמך מה? ממתי "חתירה אוביקטיבית לאמת מספרית" היא האשמה? איזו מן אמירה זו ש"האמת המספרית מתעלמת מהעיקר"? איך אנחנו יודעים שהעיקר הוא נכון אם הוא לא מבוסס על נתונים? איך הרצון לברר את העובדות הופך אותי לחשוד בזה שאני בצד של פקידי האוצר?

    נקודתית – אני חושב שאף עו"ס לא צריך להרוויח שכר של 4000-5000 ש"ח. אם יש דרך לשנות רק את השכר שלהם – אני בעד.

    ואגב, נשבר לי הזין, אבל לגמרי, מזה שאם אני חלילה מעלה ספקות, או רחמנא טוען שהמציאות מורכבת, אז מיד משגיחי הכשרות של המחנה מעלים חשדות בנוגע למידת הטוהרה האידיאולוגית שלי. יש לך טיעונים – טען. אני מפספס משהו במספרים? הראה לי מה. תחסוך לי את הרמיזות על מה באמת הצבעים האידיאולוגיים שלי, או.קיי?

  78. מאת תמר- עו"ס:

    אסף, אני רשמתי בבירור שאני מרויחה 5000 ברוטו! השכר נטו הוא בין 4300 ל4500 בחודש. לא מעבר לזה.

  79. מאת תמר- עו"ס:

    להרהורים-

    בתור עובדת רווחה , ראיתי הרבה מאוד מקרים חמורים מאוד, שלא מגיעים לבתי משפט, כיון שפקידות הסעד מעריכות שהנתונים לא מספיק "קשיחים" כדי להביא לידי הכרה בקטין לקטין נזקק. לצערי, התמונה הפוכה ממה שאת מתארת. לרוב, עד שלא קיימת פגיעה ממשית, לא יוכר קטין כקטין נזקק, למרות שהיו הרבה מאוד אינדיקציות לכך שהפגיעה אכן תתממש.

    קטין נזקק המטופל בפנימיה, אכן זקוק להמון טיפול, ולכן עלות הטיפול בו גבוהה ביותר.

  80. מאת ניר רייזלר:

    מותר ורצוי להעלות ספקות, אסף, ומן הסתם יש להתבסס על נתונים (כמו הטבלה ששמתי קישור אליה, שמהימנה לפחות כמו שיחת הטלפון המתוארת בדו"ח הכנסת – שטוען, חשוב לציין, שמדובר במגזר מקופח באופן קיצוני במשכורתו). רק שלבדוק בשבע עיניים תביעות של עובדי מדינה שאין נתון שהובא כאן שאפשר לסובב כך שייראה שהם טובעים בשמנת, בלשון המעטה, זו אמירה שמניחה שעובדי המגזר הציבורי אמורים להרוויח הרבה פחות ממה שמקובל במגזר הפרטי, ורק אם נוכיח שהם ממש נאנקים תחת העול ראוי להיאבק על העלאת שכרם. אני לא שותף להנחה הזאת, ולכך – ובטח שלא ל'סתימת פיות' מהסוג שרמזת לה – התכוונתי באוריינטציה אידיאולוגית.

  81. מאת אסף:

    תמר – אז את צריכה להרוויח הרבה יותר. כפול. כפי שמרוויחים רוב העו"ס בשירות המדינה.

    ניר, אם אנחנו כבר בזים לסטטיסטיקה, מה עם כל השטויות האלו בנושא העישון הפסיבי, הא? למה אנשים כמו גדי טאוב מתעקשים לפספס את העיקר, ולשחק עם חציונים ולטעון שאין שום ראיה מדעית לכך שעישון פסיבי גורם לנזקים לבריאות? למה הם מתעקשים לפספס את העיקר שהוא שאנשים מדי יום מתים מנזקי העישון הפסיבי? האם נראה לגדי טאוב שהמאבק על חייהם של המבלים בפאבים הוא חידה לוגית? האם ניתן יד לזה שבשם חתירה אוביקטיבית לאמת מספרית בנוגע לנזקי העישון הפסיבי נתעלם מהעיקר? ככל הנראה הסיבה היחידה שגדי טאוב מתעקש על היצמדות לנתונים בנשוא עישון פסיבי הוא שהוא תומך בפקידי האוצר.

  82. מאת אסף:

    או.קיי
    לא רלוונטי.
    להתעלם מהתגובה האחרונה שלי.

    אני לא חושב שרמזתי שמישהו טובע בשמנת. אבל אני עדיין חושב שיש מידה של אי דיוק בציור של העו"ס כמי שמרוויחים משכורות רעב. לכולם מגיע יותר. אבל מאבק עקרוני להגדלת המגזר הציבורי ושיפור השכר בו הוא לא אותו מאבק כמו מאבק על שכרם של עובדים עניים, ולא צריכות לעלות בו טענות שעו"ס מקבלים משכורות רעב.

  83. מאת אסף:

    אבל, ניר, נקודה אחת שהעלית היא חשובה – הנושאים שאני בוחר להגיב עליהם. זה נכון. אני הרבה יותר רגיש לטענות שנופלות בקטגוריה של: "אני מסכים בגדול אבל זו פשוט לא דרך רצינית לנהל דיון". ואז אני מגיב. אני ממעט להגיב כשאני לגמרי מסכים או כשאני לגמרי לא מסכים.

    אם מישהו היה כותב בידיעות טור בסגנון: "חוץ מהמקרים שהם פשוט שערורייה, ויש לתקן אותם ומיד, רוב העו"ס מרויחים שכר סביר. שכר שממקם אותם מעל רוב גדול של העובדים במגזר הפרטי. עשירון שמיני, תודה ששאלתם. רע מאד. זה לא מספיק. עו"ס הם הדבק של החברה שלנו. דווקא מי שתומך בכלכלת שוק חייב לדאוג שהמערכות האחרות, בראשן המדינה, תהיה שם כדי לתמוך במי שהשוק השאיר מאחור. עו"ס מרוויחים בעשירון ה 8 של השכירים? שירוויחו בעשירון העליון."

    אולי יוציא פחות אנשים לרחובות, אבל – אז זה היה נראה לי טענה רצינית, טענה שאפשר לדבר עליה. טענה שאני בסך הכל מסכים איתה. אבל לצייר את המאבק של העו"ס כמאבקם של אלו שמרוויחים 4000-5000 שח לחודש, ואז לכעוס על מי שמעלה את הנקודה שזה לא מה שרוב העו"ס מרוויחים… ככה לא נתקדם.

  84. מאת תמר- עו"ס:

    אסף, אתה בוחר להאמין לנתונים שהאוצר מפזר, כחלק מההתנהלות שלו סביב המשא ומתן. המשכורת שאני מרויחה, מייצגת ביותר. כך מרויחים עובדי רווחה, עובדים בבתי חולים, עובדי עמותות. האוצר מנפנף במשכורות שמרויחים עובדים בכירים במשרד הבטחון או בביטוח לאומי, בשב"ס, ארגונים שהעובדים הסוציאליים כלולים בהסכמי הועדים שם, והם לא משקפות בכלל את המשכורות שמרויחים עובדים סוציאליים בשטח. כמה עובדים סוציאליים כאלו יש? מערך העובדים הסוציאליים שמרכיבים את רשת הבטחון הסוציאלית בארץ, מתקיים בהחלט ממה שאתה בעצמך מתאר כמשכורות רעב.

  85. מאת סמולן:

    הדיון כאן מאד מעניין. אני רוצה להוסיף זוית אפשרית, שמוכרת לי לא רע מהסביבה הקרובה שלי.

    מסיבות ראויות ורבות, עו"ס הם לעתים קרובות בני זוג ומשפחה של אקדמאים משכילים שמרוויחים מעל הממוצע. כלומר, זה היה יכול להיות אחרת, ועו"ס היו יכולים להיות נשואים לאנשים שמרוויחים בערך כמוהם, אבל בפועל, לעתים קרובות מאד, זה לא המצב.

    יוצא שעובדת סוציאלית שנשואה למהנדס בהי טק מכירה רווחיות אחרת לגמרי, מהבית. ויוצא גם שהקשר החברתי הזה מסבסד אנשים איכותיים מאד במערכת מחד, ומייצר אצלם תסכול מתמיד מאידך, שמן הסתם משקף גם מערכת יחסים ביתית, בה העו"ס תמיד יהיה מי שמביא משכורת משנית.

    יועלו משכורות העו"ס לאלתר ! לחילופין, ישלבו בפרקטיקה של העו"ס גם אנשים ממקצועות אחרים, וגם לאלתר.

  86. מאת עוגיפלצת:

    אסף, אתה נוהג להגיב ואז קצת לסייג בחשש שמא נשמעת מתנשא או קטנוני. אז אם זה משנה לך, אני מוצאת את כל תגובותיך מעניינות וגם לַעניין/במקומן, גם כש/אם אני לא מסכימה.

  87. מאת ניר רייזלר:

    עקרונית, אסף, אני מסכים עם כל מה שכתבת. אלא שבצדק טענת שלא מספיק לדבר על המופשט וחשוב לקנקרט וגם להביא נתונים, כך שלא בדרכים לדיון אנחנו עוסקים כאן אלא בשכרם של העובדים הסוציאליים בישראל. ומאחר שהנתונים כאמור מראים שחלק משמעותי מהעו"ס ועוד איך מרוויח 4000-5000 ש"ח לחודש (ע"ע שוב בטבלת האוצר)שוב, לא ברור לי מה אתה מנסה לטעון.

  88. מאת ניר רייזלר:

    אגב, וכל זאת רק במקרה הטוב יחסית, בו העובדים מועסקים על ידי המדינה. אבל הפרטת חלק מהשירותים על ידי משרד הרווחה לידי עמותות, יצרה מצב בו חלק מהאחרונות מתנהלות כחברות קבלן לכל דבר ומשלמות לעובדים דרכן משכורות שבהחלט ראויות להיקרא "משכורות רעב", בניסוח שלך. הדרישות שהעלו העובדים הסוציאליים של המגזר הציבורי כוללות את עובדי העמותות שאינם יכולים לשבות כמותם. ועל הגילוי הזה של ערבות הדדית הם יותר מראויים להערכה.

  89. מאת ניר רייזלר:

    וקצת קריאה בנושא, עם דגש על הכתבה הראשונה:

    TheMarker – העבודה הסוציאלית נשחקת: איך זה שרוב העובדים עדיין מרוויחים רק כ-5,000 שקל בחודש?
    http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20110218_1216011

    YNET – רוצים לעבוד תמורת 3,125 שקל לחודש? http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4036736,00.html

    הארץ – במוקד המחלוקת: תוספת שכר לעובדים בעמותות http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1218721.html

    תקציר דו"ח מאתר הכנסת – בעיית העסקה פוגענית של עובדים סוציאליים המועסקים בעמותות כח אדם http://www.knesset.gov.il/LegalDept/privatization/heb/privatization29.pdf

    YNET – חמשת אלפים עובדים סוציאלים "מופרטים" רוצים להתאגד http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3852807,00.html

    NRG – אחת על מאה: תלאותיה של עובדת סוציאלית http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/902/976.html

  90. מאת אסף:

    מסכים עם כל מה שנאמר על העמותות. זו בהחלט הדגמה בהירה מאוד לבעיות הקשות בהפרטה, ואני גם מצטרף לשבח על הסולידריות של העו"ס בשירות המדינה.

    מה שאני רוצה להגיד הוא שיש בעיה כאשר רוב העו"ס מרוויחים שכר בעשירון השמיני או יותר, והמאבק – המוצדק לחלוטין, להעלאת שכרם של אלו מהעו"ס שמקבלים שכר מביש, מצייר תמונה, אממ.. בוא נגיד בשיא הזהירות חלקית ביותר, של השכר של עו"ס במגזר הציבורי. הטענה שעו"ס מרוויחים 4000-5000 ש"ח בחודש היא פשוט לא נכונה. בלי הנחות, בלי הטייה אידיאולוגית, בלי "מה אני רוצה בעצם לטעון", פשוט לא נכונה. זה רע כי כדי לפתור בעיות צריך להכיר את הפרטים (האם צריך להתמקד בעמותות? בלמצוא יותר משרות מלאות ופחות חלקיות? תוספת שכר דיפרנציאלית? תוספת תקנים?). וזה רע מאוד כי אנחנו לגמרי משחקים לידיים של מירב ארלוזרוב – ובפעם ההפסקתי-כבר-לספור יוצאים דו גודרס שלא באמת מתעמקים בבעיה, אלא צועקים איזה "גוועלד ניאו ליברליזם" גנרי על פחות או יותר כל דבר.

    עוגיפלצת – תודה :-)

  91. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    לתמר,

    השבוע שוחחתי עם מדריך לשעבר בפנימיה טיפולית. הוא שטח בפני טענות קשות נגד הפנימיה. יש בידו קלסר עב קרס מתועד היטב על התנהלות הפנימיה. הוא פנה למספר גורמים בתלונות על הפנימיה אך אין קול ואין עונה.

    התלונות שהביא בפני נראו לו חשובות ואין ספק שכל עיתונאי היה עט על הסיפור ועושה מזה כתבה טובה. אבל תוך כדי השיחה פתאם הבנתי שהמדריך מתעסק עם אינספור בעיות קטנות. נכונות כל שיהיו, הבעיות הללו כלל אינן העיקר.

    הוא התעלם מבעיה שהיא אמנם רק אחת אבל היא בעיה גדולה ומרכזית. הוא התעלם מן העובדה כי פנימיות כשלעצמן, לא רק שאינן מסוגלות לתת מענה טיפולי נכון, הן מחריפות את מצבם של הילדים. ולמה?
    ילדים חיים בסביבה סגורה שיש לה קודים שונים של התנהגות מאלו מחוץ לפנימיה, זו סביבה סגורה עם נורמות מאד שונות מהנורמות בחוץ. הפנימיה אינה מיקרוקוסמוס של החיים האמיתיים בחוץ.

    ואז כשהילד יוצא החוצה בגיל 18 אל העולם האמיתי הוא חוטף הלם תרבות, כי הוא גדל עם נורמות אחרות. מאחר ולפנימיות טיפוליות מגיעים ילדים עם בעיות התנהגות, לא בהכרח פליליות, בעיקר ילדים שלא רוצים ללמוד ומשוטטים. אזי הבעיות הללו מחריפות כשהם יוצאים החוצה לעולם ורובם מסתבכים עם החוק כבר בגיל הצעיר, משום שאינם יודעים להשתלב נכון עם הנורמות של העולם בחוץ.

    ואז הוא אמר לי את הדבר הבא:
    הוא נמצא בקשר עם כל החניכים שלו שכולם עברו את גיל 18 ויצאו מן הפנימיה אל העולם. כמעט כולם לא גויסו לצה"ל, חלקם נוטלים סמים, חלקם הגיעו לבתי הכלא וחלקם סתם משוטטים ברחוב ללא מעש.

    לא הופתעתי ממה שאמר, כי ידוע לנו שפנימיות כאלו אינן משקמות אלא מדרדרות את החוסים בהן מעצם היותם בפנימיה כזו.

    ואז המדריך אמר לי דבר נוסף שגם אני עם כל הנסיון שיש לי בנושא די הופתעתי:

    הוא פנה לקבלן שזכה במכרז לתפעול הפנימיה, קבלן גדול שמתפעל מספר פנימיות. הוא התלונן בפניו והראה לו את הקלסר ואז הקבלן אומר לו שהמטרה אינם לשקם את הילדים אלא להרחיק אותם מהחברה עד גיל 18.

    הייתי בהלם מההצהרה הפומבית של הקבלן. המדריך אמר לי שקבלן הפנימיה כלל לא הסתיר את זה, הוא אמר לו במפורש ללא רמיזות שזו המטרה, זה הכל. לכן, כל פגישות הצוות הטיפולי בפנימיה הם סתם כסת"ח, והמטרה היא להעביר את הזמן של הילד עד גיל 18, לא לשקמו.

    אז מה אנו מסיקים מכל הסיפור הזה?

    1. סוגרים ילדים בפנימיות ומרחיקים אותם מהחברה כדי שלא יפגעו באחרים. גם אם לא פגעו מלכתחילה באחרים, הם מגיעים לפנימיות רק משום שקיים "חשש" שיפגעו באחרים.

    2. שפנימיות כאלו, לא רק שהן לא משקמות, הן יוצרות את דור הנזקקים הבא, והדור הזה יפרנס את העובדים הסוציאליים הבאים.

    3. שהמנגנון הסוציאלי במתכונתו הנוכחית לעיתים קרובות, לא רק שאינו מבריא את החברה אלא אף יוצר חולי חברתי.

    אם היו לוקחים כל ילד כזה ומפעילים צוות חשיבה ברמת אינטיליגנטית גבוהה ומגבשים תכנית מותאמת בקהילה, ואך ורק בקהילה לאותו ילד, אין ספק שחלק מהילדים היה מצליח להשתקם ולהשתלב בחברה. עלות אחזקת ילד בקהילה, עם משפחתו, היא הרבה יותר זולה מאשר עלות אחזקתו בפנימיה, עלות שהיא כ10,000 ש"ח בחודש, הכל על חשבון משלם המיסים.

  92. מאת סיון:

    בתור סטודנטית המסיימת השנה את לימודי העבודה הסוציאלית, אני חייבת להגיב מתוך הצו המוסרי הפנימי שלי ומתוך נאמנות לקהילה אליה אני שייכת ויש לציין – בגאווה גדולה! אני פניתי למקצוע כי ידעתי שמה שמעניין אותי זה לעבוד עם אנשים. כן אסתר – ע-ם האנשים, לא עבורם, לא במקומם, לא כי אני מרחמת עליהם, או חושבת שאני טובה יותר ושאצלי נמצאות התשובות שקיבלתי במגדל השן שאינני יודעת אפילו אם הוא קיים. אני שמחה לומר שזה בדיוק מה שלמדתי; איך לעבוד עם האנשים הפונים לשירותי הרווחה השונים. לומר שאנחנו מתנשאים ורוצים לנהל לאחרים את החיים שלהם זה מה שנקרא – בוחן מציאות לקוי! עובדים המטפלים בעשרות אנשים במקרה הטוב ובמאות אנשים במקרה הרע לא מחפשים או מעוניינים להחליט עבורם. אף אחד לא רוצה את האחריות הזו, אנו בסך הכל מבקשים לתווך ולסייע במקומות שאנחנו יכולים. אני וחבריי ממש לא "קדושים מעונים" ועל כן לא מבקשים את הרחמים של אף אחד על כך שבחרנו במקצוע זה, אני אף אומר כי המשמעות של "עבודת קודש" היא בבחינת עבודה המכוונת לזולת באופן הכי פשוט שלה. כמובן שזה מתוך רצון לחוש מימוש עצמי, אך האם לא כל אחד מבקש לממש תחושה זו?! אני מסכימה איתך שאין להתייחס לפונים לשירותי הרווחה השונים כאל חלשים ומסכנים. היום, כל מוסד וארגון המכבד את עצמו מחזיק עו"ס. יותר מכך, חשוב להבהיר כי עובד סוציאלי הוא לא הדמות האפורה שפוגשים בשכונות מצוקה או בקרב עבריינים, העובד הסוציאלי אינו "שמור" למעמד סוציו-אקונומי כזה או אחר. מתמודדים עם פגיעות נפשיות יש בכל שכבות האוכלוסייה, אנשים קשישים יש בכל המשפחות, אלימות במשפחה- כבר הבנו שזה קורה גם "במשפחות הכי טובות" ובאותן משפחות נוכל למצוא גם התעללות מינית על כל גווניה ובעיות התמכרות שונות! תבינו כולכם, עובדים סוציאליים הם אנשי טיפול הקשורים לכלל המסגרות ומטפלים במגוון רחב מאוד של בעיות, קשיים ואירועי חיים. זה לא "הם" זה כולנו. עדות לכך נוכל למצוא במירי קליין ז"ל שנרצחה לפני שבוע על ידי בעלה והיתה בעצמה עובדת סוציאלית ופקידת סעד. עם כל הכבוד, הזלזול הזה בעובדים סוציאליים הוא פשוט מגוחך, מדובר במקצוע מרכזי במדינה. להתייחס לעובדות כאלו או אחרות שהתנהגו בנימוס או בהתנשאות במקרה כזה או אחר זה פשוט לא רלוונטי לדיון הציבורי עימו אנו מתמודדים היום! אנשי מקצוע שלומדים, משקיעים בהכשרתם גם מעבר לתארים הפורמליים, מחזיקים בתפקידי מפתח בחברה (זוכרים שהם אותם אנשים המטפלים באבא ואימא המבוגרים שלכם? ומטפלים בילדים המתמודדים עם הבעיות החברתיות/רגשיות שלכם? ודואגים לקרוב משפחה שפיתח פוסט טראומה בעקבות המלחמה האחרונה או נפילת הקטיושה…). דיי להחזיק בעמדות קטנוניות המנסות לפתח אנטגוניזם להיבטים חברתיים. ואני מציעה לכם לבדוק, ככה לפני שאתם נרדמים בלילה – האם השליליות הזו נובעת מחוסר אמון אמיתי במקצוע או שמא נכוותם מאיזה עובד שכנראה התנהג אליכם לא ממש יפה ובנימוס עקב עומס בלתי אפשרי של עבודה?! אתם באמת ובתמים מאמינים כי מדובר באנשים פוגעניים?! זה נראה לכם אמיתי?
    שלכם,
    בהמון הערכה ואהבה, כי מהם פניתי למקצוע,
    סיון

  93. מאת תמר- עו"ס:

    להרהורים,

    המחשבות שיש לך על נושא הפנימיות, זה סוג של מובן מאליו כיום בתחום הרווחה ומוכח באינספור מחקרים. פנימיות אינן פתרון אידיאלי עבור ילדים במצוקה, אלא פתרון של ברירת מחדל. כבר לפני יותר מעשר שנים, בקדנציה הקודמת של נתניהו, החל פרויקט ילדים בסיכון שמטרתו היא להעביר את מרבית הטיפול בילדים לקהילה ולצמצם הוצאת ילדים למסגרות חוץ. במסגרת הפרויקט הוקמו א. מעונות רב תכליתיים (מעונות שמאפשרים שהות עד שש בערב , מהשעה ארבע- גם ההורים יכולים להיות נוכחים בפעילות, לאכול יחד ארוחת ערב, לקבל הדרכת הורים וכו'), פנימיות יום (מועדונית שנמצאת בתוך פנימיה ונהנית מכל השירותים הטיפוליים שיש בפנימיה) , הרחבת מערך מועדוניות, מרכזי הורים וילדים (לטיפול משפחתי), פרויקט החזרת ילדים הביתה מפנימיות (עבודה עם ההורים במהלך שהות הילד בפנימיה, לצורך התארגנות על החיים שלהם וקליטת הילד) ועוד ועוד. כיום, הוצאת ילדים מהבית לפנימיות היא דבר חריג, יחסית למה שהיה נהוג בעבר, בדיוק מהסיבות שציינת את ונהוג במצבים של או סיכון או שמדובר בילד יחסית גדול שזקוק להעשרה (וזה בדרך כלל נעשה בהסכמה). לגבי מה שכתבת על "קבלן פנימיות", אני לא מכירה מושג כזה של "קבלן" פנימיות ואין לי מושג לאיזה סוג פנימיות את מתייחסת. האם מדובר בפנימיות של חסות הנוער? כי במקרה זה, סביר להניח שילדים שהגיעו מרקע עברייני מגיל צעיר, יהיו פחות ברי שיקום וכן- יש צורך בפנימיות על מנת לתת להם מסגרת מגינה וגם להרחיק אותם מהחברה, הרי מדובר בחלופה לכליאה. אין להסיק מכך לגבי פנימיות אחרות. עבדתי בפנימיות והמטרה של פנימיות היא בהחלט לטפל, לשקם, להביא לתפקוד חברתי תקין.
    הרהורים , את מבטאת ביקורת כלפי נושא הרווחה בכללותו, וזאת ביקורת שיש לה מקום, ולמען האמת, המערכת עצמה עושה את הביקורת הזאת כל הזמן. אין לנו עניין בלעשות שינויים חסרי תועלת. מדובר במערכת מקצועית שבודקת את עצמה כל הזמן , מחקרית,
    ומנסה להגיע לפתרונות טובים.
    כשעובד סוציאלי נדרש לקבוע עמדה (לא להחליט, עובד סוציאלי אף פעם לא מקבל החלטות לבד על דעת עצמו) לגבי טובתו של ילד בסיכון, כל המימדים נבדקים בקפידה. אין החלטה קשה מזאת. ממה שאני מכירה, רוב ההוצאות מהבית נעשות בהסכמת ההורים. הוצאה מהבית ללא הסכמת הורה היא צעד סופר חריג ולרוב חוסר הסכמה דוחה הוצאה. הנסיון עם הוצאות בכפיה מראות על קשיים עצומים של הילד להקלט במקום חדש, ולכן הן ננקטות רק במצבים של סיכון ממשי וכמובן בהוראת שופט.

  94. מאת ניר רייזלר:

    אסף, שים לב שהחזרה שלך בכל דיון על דיכוטומיית "המתינות הכלכלית המתבססת על נתונים" לעומת "החברתיות הלא רציונלית" היא בעצמה ססמא מופשטת ועקרונית שחורגת מהדיון על נתונים שאתה כביכול קורא לו. וגם כשמביאים נתונים שנוגדים את מה שאתה אומר, אתה ממשיך לחזור עליה. לפי המקורות שלעיל, כמו הכתבה מ-TheMarker, רוב העובדים הסוציאליים אינם מרוויחים את המשכורות שהאוצר טוען שהם מרוויחים (וכאשר יש פער בין העובדים במשרד הביטחון, למשל, לבין עובדים במועצות מקומיות). לפי אותה כתבה ואחרות רוב העובדים מרוויחים 4000-5000 ש"ח לחודש. פקידי האוצר, למרות שאתה מניח כאקסיומה את האובייקטיביות שלהם, בהחלט חוטאים חדשות לבקרים בהצגה מגמתית, מסולפת, של נתונים כשזה מגיע למאבק על משכורות שאינם סבורים שנכון להעלות, או נגד הפרטות שהם תומכים בהם.

  95. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    במקרה של המדריך מדובר בפנימיה טיפולית, אבל אפשר להרחיב זאת גם לפנימיות אחרות. למשל פנימיות חסות הנוער. קחי למשל את מעון מסילה לנערות. פשוט נורא מה שהולך שם. עשו על המעון הזה אינספור כתבות בקורת, אילנה דיין פרסמה על זה תחקיר מזעזע, אך כמו שנאמר, הכלבים נובחים והשיירה עוברת, שום דבר לא קרה. רוב הנערות המגיעות לשם כלל אינן עברייניות, והמעון הזה דרדר אותן פלאים. מכירה באופן אישי כמה נערות כאלו, נערות ללא עבר פלילי שהמקום הזה מעביר בהן צמרמורת כשהן מדברות עליו.

    לגבי בקורת, אין למעשה בקורת אמיתית ומעמיקה על התנהלות משרד הרווחה, לא מבפנים ולא מבחוץ. קיים מבקר פנימי, עברתי על הדוחות שלו, הוא בעיקר עוסק בכספים ותשומות, בודק בעיקר שאין מעילות כספים וכאלו דברים.

    למשרד הרווחה אין כיום תשתית נאותה לטיפול בילדים בקהילה, פה ושם יש כמה דברים קטנים כמו מועדוניות וכאלו, אבל תשתית מערכתית אין. כל התשתית הושקעה במסגרות ההשמה החוץ ביתית שברמת העקרון (חוץ ממקרים יוצאי דופן) אינן משרתות את טובת הילד.

    לגבי הסכמת ההורים להוצאת הילד, זה לא מדויק, לא אכנס לזה עכשיו כי זה ארוך, אבל תראי מה רו"ח יעקב אליה שהוא מבקר מערכות שלטון אומר בענין:
    http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=OPxPpTi46iI

  96. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    הנה עדותה של אודליה חביבי ששהתה במוסד מסילה, שימי לב לפניה המבועתות והמבוהלות של אודליה כשהיא רואה שוב את המוסד לאחר שנים:
    http://www.youtube.com/watch?v=T9n85n-3tP0&feature=player_embedded

  97. מאת תמר- עו"ס:

    מסגרת מסילה היא מסגרת "קצה" , שמגיעות אליה נערות במצב הגרוע ביותר שיש, ילדות שמסתובבות ברחוב, שמעשנות סמים, שירדו לזנות. קשיים בהתנהלות המקום קיימים, כמו ברוב המקומות שעובדים במצבי קצה- מוסד נווה חורש, מוסדות פסיכיאטריים. אלו מקומות קשים ומרים. העניין הוא, שמעבר לצורך לנהל את המקומות האלו יותר טוב, אני לא רואה איך פתרון קהילתי יכול לסייע יותר.
    לא כל המסגרות הפנימייתיות, ולא האומנה, מתנהלים כך. שוב, לא פנימייה וגם אומנה, הם פתרונות לא קלים כלל. אך מדובר בגופים שמתנהלים באופן שונה וילדים מסוימים מניבים ממקומות כאלו רווחים שונים.
    דווקא מערך העובדים הסוציאליים שנמצאים בלשכות הרווחה, הוא התומך במשפחות ומאפשר ככל שניתן את הטיפול בילדים במסגרת הקהילה. מרבית הטיפול בלשכות הרווחה נסוב סביב טובת הילדים ומסייע להורים לטפל בהם. אם מדובר בתמיכה כלכלית, מסגרות אחר צהרים, חוגים, קייטנות, ספרים, הדרכה הורית, חונכויות וכו'. זה הלחם והבשר של עבודת העובד הסוציאלי בלשכת הרווחה. כשקוראים אותך, אפשר לחשוב שכל מה שעובד סוציאלי עושה הוא להוציא ילדים מהבית. אני יכולה להתייחס באופן אישי אל עצמי ולהגיד שבשלוש שנים האחרונות הייתי אחראית להשמה בפנימייה של שלושה ילדים בלבד: ילד עם בעיות התנהגות קשות, ילדה שסבלה התעללות קשה, וילדה משוטטת וחסרת השגחה הורית. מרבית העבודה היומיומית של עובדת סוציאלית בלשכת רווחה היא תמיכה במשפחות, תמיכה בהורות, תמיכה בילדים במסגרת הקהילה.
    לגבי ביקורת, המערכת עצמה עובדת עם בקרה עצמית יומיומית. הרי כל המלצה והחלטה עוברת ועדה, ועדות הערכה על השמות בפנימיה נעשות כל הזמן. המערכת גם נבחנת ונבדקת במכוני מחקר (כדוגמת ברוקדיל). מדובר במערכת מאוד מבוקרת לטעמי.
    תראי, אין לי מושג לגבי העניין שלך בנושא, (לא כל אחד בוחן דוחות מבקר פנימי של משרד הרווחה) ואולי בשל כך מדובר בדיון עקר ולא נוגע במטרה בסופו של דבר.

  98. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    לא נכון, למסגרת מסילה מגיעות הרבה נערות נורמטיביות. אודליה חביבי הוצאה מביתה רק משום שלא למדה טוב בבית הספר, זה הכל.
    שירן סוטירין הגיעה למסילה רק משום שהתייתמה מאב ואם. בנות רבות הגיעו למקום הזה כשכלל לא היו צריכות להגיע אליו ושם הן נאלצו לישון בחדר אחד עם נערות עברייניות אחרות.
    מזלה של שירן סוטירין שהצליחה להמלט מן המעון הזה והסתתרה בחוץ עד גיל 18. שירן סוטירין:
    http://www.youtube.com/watch?v=yy7VpcVQGQc

    לא אכנס עכשיו לדיון ארוך בנושא, כי לדעתי זה ימשך לעד. יש דבר אחד שאני רוצה לאמר:
    לדידי, עובד סוציאלי מוצלח הוא אך ורק אותו עובד סוציאלי שהצליח לגרום למצב כזה שאותו נזקק יפסיק להיות נזקק, לפחות באופן זמני. עובד סוציאלי מוצלח הוא זה שמקטין את מספר הנזקקים שלו ולא מגדיל אותם.

    אם עובד סוציאלי מטפל בילד והילד ממשיך להיות נזקק לאורך השנים, לדידי זה כשלון של העובד הסוציאלי, ובלי תירוצים על ההורים והסביבה. אם עובד סוציאלי אינו יכול להביא ילד או מבוגר למצב בו אינם נזקקים לשירותיו, הרי שעובד זה נכשל בתפקידו.

    וכך גם צריך למדוד את התפוקות שלכן, נכון זה קשה ומאתגר להוציא ממעגל נזקקות, אבל זה ישים בחלק מן המקרים.

    מישהו מבחוץ כנראה צריך לקבוע עבורכן מדדים מכומתים להצלחה וכשלון וכך יש לבדוק אם העבודה שלכן יעילה או לא. למשל מדד להצלחה (ואל תתפסי אותי במספרים, הם שרירותיים):
    30 % מהנזקקים הבוגרים שפנו אליכם חזרו לחיים תקינים באופן כזה שלאחר הטיפול למעלה משנתיים הם לא הזדקקו לשירותכן.

    נוער עם בעיות התנהגות – 50% מן הנוער עם בעיות התנהגות הצליח להשתלב במעגל העבודה מגיל 16 ועבד לפחות חצי שנה באופן רציף.

    ועד שמישהו לא יקבע עבורכן מדדים מכומתים ליעילות העבודה, אזי איש כישר בעיניו יעשה.

  99. מאת אסתר:

    לתמר- העו"ס:
    "המערכת עצמה עובדת עם בקרה עצמית יומיומית. הרי כל המלצה והחלטה עוברת ועדה, ועדות הערכה על השמות בפנימיה נעשות כל הזמן. המערכת גם נבחנת ונבדקת במכוני מחקר (כדוגמת ברוקדיל). מדובר במערכת מאוד מבוקרת לטעמי."
    ועדות ועדות ועדות ומכונים ובקרה ועד בקרה ועוד בקרה, רק לחשוב כמה אנשים מאיישים את הגופים הללו ואפשר לקבל סחרחורת. תארו לעצמכם ילד אחד ושני הורים (במקרה הטוב) בד"כ הורה אחד (בד"כ אמא) צריכים לעבור את כל השרשרת הזו של 'מומחים' שכל אחד מהם צריך למלא בסוף היום דו"ח שבו יראה לממונה עליו ש"עשה משהו" היום.
    על הנייר כולם מכוסים בפועל ביורקרטיה מטורפת שמי שיוצא מותש ממנה הם אלה שעבורם כביכול עושים כולם "עבודת קודש". הנה דוגמא פרטית, באמת מינורית ולא סנסציונית:
    לפני שנים, הילד הפרטי שלי לא הסתדר בבי"ס ורצה לעבור ממנו, ההעדפה הראשונה שלנו היתה בי"ס שהיה יקר מדי עבורנו והיועצת באמת 'נשמה' רצתה לעזור ולנסות לארגן לנו עזרה כספית מהרשויות, משום מה זה לא יצא. בינתיים הוא כבר עבר לבי"ס אחר והיה מרוצה הכל היה יופי טופי. קצת באיחור, היא התקשרה, מתברר שאף שכבר לא היה תחת סמכותה היא לא ויתרה (כמו שאמרתי 'נשמה') וזימנה פגישה בעניין עם מי שצריך, הודיתי לה ואמרתי שזה ממש לא אקטואלי כבר. בכל זאת היא התעקשה כי הכל כבר אורגן ואני – רק כי לא היה לי נעים בשבילה – הסכמתי. הגיע מועד הפגישה וכבר בכניסה לחדר חטפתי שוק. ישבו שם איזה שישה – שבעה אולי יותר, פרצופים ובהם גבר אחד, רק אז התברר לי שהוזמנו ל'ועדה'. לא הצלחתי לקלוט מי הוא מה, כולם סוציאליים משהו. בתחילה הייתי קצת משועשעת (כאילו מה, כל הטארארם הזה לכבודנו? לא נעים) התחלתי להסביר שבעצם זה קצת מיותר כבר ואולי כדאי שנוותר על כל העסק. המבטים שננעצו בי היו מצמיתים. ה'שיחה'-יותר נכון התשאול החל. שנינו עברנו חקירה צולבת, לכולן היתה אותה נימה, מן שילוב של קשיחות ואמפתיה מקצוענית, אני בטוחה שיש לזה שם אולי אפילו קורס מיוחד. השאלות- אישיות ופולשניות- נזרקו מכל כיוון ולא הצלחתי לקלוט מי השואלת ולמי לענות קודם וכל זאת להזכירכם התכנסות שאמורה היתה רק להחליט אם אנחנו זכאים לעזרה כספית והשתתפות בשכר הלימוד (בבית ספר שכבר בכלל לא היינו מעוניינים בו!). הגבר היחיד בחבורה ישב שותק ומבטו חודר ובוחן לאורך כל הסשן (נדמה לי שהיה פסיכולוג כלשהו). בקיצור כל העסק נגמר ב"סיכום לפרוטוקול": "האם מתחייבת" לקחת את הילד לבדיקות כלליות תקופתיות בהקדם האפשרי ביותר (כי התגלה ש"האם" לא רצה לרופא על כל שיעול ומעדיפה להמעיט בנטילת תרופות שלא לצורך, איך הגענו לשם בכלל?!) ועוד כהנה וכהנה התחייבויות – הכל רשום ומתוייק. רק בגלל שוויתרנו על כל עזרה כספית מצידם נראה לי שהצלחתי להתחמק מפיקוח פרטני יותר בהמשך לגבי קיום "התחייבויותי". אני רק יכולה לתאר לעצמי מה עוברת מישהי שבאמת נזקקת אם אני, שכל העסק היה עבורי לא יותר מ'קטע מוטרף', יצאתי משם המומה ומותשת כמי שסחטו ממנה את כל המיץ.

  100. מאת תמר- עו"ס:

    נשמע סוריאליסטי ביותר ובהחלט חוויה לא נעימה. מכיון שאני לא מכירה שום סעיף בתע"ס (תקנות עבודה סוציאליות) שמאשרות השתתפות בשכר לימוד בבתי ספר פרטיים, אין לי מושג איך להתייחס לזה. לא מכירה סיטואציה כזאת.

  101. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    במילה אחת – פקידים.

    פקידים שמתישים את הפרט במבוך הביורוקרטי. פקידים שמנפחים עוד ועוד את המנגנון ללא שום תועלת, ובעיקר ללא שום בקרה אוביקטיבית שמבוססת אך ורק על מדדים מכומתים.

    "חוק פרקינסון" הוא חוק הקרוי על שם נורת'קוט פרקינסון, היסטוריון בריטי שפרסם ספר העוסק בארגונים ביורוקרטיים. הוא הגיע למסקנה כי "העבודה מתרחבת באופן כזה, שהיא מנצלת את כל הזמן המצוי לשם ביצועה", ובמלים אחרות, לאדם נטייה טבעית להגדיל את כמות הזמן שעליו להשקיע בהשלמתה של מטלה מסוימת, עד למיצוי הזמן העומד לרשותו לביצועה.

    הספר מבוסס על ניסיונו הנרחב של פרקינסון בשירות המדינה הבריטי.
    על פי הסקותיו של פרקינסון, קיימים שני כוחות:
    1. "הפקיד רוצה להגדיל את מספר פקודיו ולא את מספר יריביו".
    2. "הפקידים מייצרים עבודה נוספת אחד עבור האחר".

    מנגנון העבודה הסוציאלית בישראל מהווה דוגמא קלאסית למימושו של חוק פרקינסון:
    1. זהו מנגנון שמורכב רובו ככולו מעובדים סוציאליים שהם למעשה פקידים.

    2. כמות הפקידים הסוציאלים גדלה והולכת עם השנים, אך היא נמצאת במתאם הפוך לתפוקות, קרי, ככל שיש יותר פקידים סוציאלים, כך יש פחות תפוקות ופחות תועלת לציבור.

    3. במקום להבריא את החברה, קרי, להקטין את כמות הלקוחות, הפקידים הסוציאלים מגדילים את עומס העבודה באופן מלאכותי, ובמלים אחרות, במקום להקטין את מספר הנזקקים, הפקידים הסוציאליים מייצרים יותר נזקקים – נזקקים מלאכותיים ונזקקים אמיתיים.

    4. הפקידים הסוציאלים מייצרים עבודה יש מאין עבור פקידים סוציאליים אחרים.

    הנה דוגמא הממחישה איך חסר בית הולך לאיבוד במבוך הביורוקרטי של הפקידים בגלל ספח של תעודת זהות, מתוך תחקיר שתולים:
    http://myfamilythoughts.wordpress.com/2010/04/04/shtulim/

  102. מאת תמר- עו"ס:

    הרהורים-

    את מתארת סיטואציה מאוד לא ברורה, ולא מוסברת , חד פעמית עבורך לחלוטין (לפי מה שאת מתארת, מעולם לא נפגשת עם עובדת סוציאלית לפני הועדה הלא ברורה הזאת, ולא היה המשך קשר לאחר מכן) ומכאן את יוצאת במסקנה שכל המנגנון כולו מנופח וחסר חשיבות.
    אני לא מבינה מה בדיוק את מציעה? שלא יהיה טיפול בחסרי בית, בנערות במצוקה, בנשים שחוות אלימות, בקשישים? מה מנופח בעובד אחד שמטפל במאתיים תיקים?
    נשמע לי שאותה חוויה שהיתה לך, שנשמעת מאוד לא נעימה, ובאמת לא מובנת לי (האם היה מדובר בועדת החלטה? האם דובר על יציאה לפנימייה? באמת ובתמים, אם הרווחה היתה משתתפת במימון בתי ספר פרטיים באמת המנגנון היה קורס לגמרי. אין דבר כזה), היתה כל כך קשה ודורסנית עבורך, שזה צובע הכל לגבי כל נושא העבודה הסוציאלית. אין בליבי, אלא צער על כך. יחד עם זאת , לבטל את העובדה שיש מקרים אמיתיים שדורשים טיפול והתערבות של עובדים סוציאליים ,ושיש לצערנו הרבה מאוד מקרים כאלו, זו הכללה מאוד גסה ולא ראציונאלית לטעמי.

  103. מאת תמר- עו"ס:

    הרהורים-

    יצא לי באיחור לראות את הסרט של שתולים. הוא מעלה ביקורת חשובה.

  104. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    לי לא הוציאו ילד מהבית וגם לא הייתי בועדת החלטה. נחשפתי להמון מקרים של הוצאת ילדים מהבית וגם של כאלו שלא הוציאו להם ילדים אבל העו"סים הציקו להם כל הזמן, ושיבשו להם את החיים כולל הצקות והטרדות במקום העבודה שלהם.

    המסקנות שלי ושל אחרים הן לא בגדר שליפה מהמותן אלא לאחר הרבה מאד זמן למידה והשקעה. מה גם שאני נחשבת לאדם מאד יסודי גם במקצועי שהוא מתחום המדעים המדויקים ואיני מגיעה למסקנות אלא לאחר שחקרתי ולמדתי היטב ולעומק את הנושא.

    לגבי המושג "חשד". אתם מוציאים ילד מהבית רק על סמך "חשד" ללא בדל ראיה. תארי לך ששופט יכניס לכלא כל חשוד רק על סמך "חשד" ללא בדל ראיה? זה קורה רק במשטרים אפלים וזה קורה גם במשרד הרווחה. מענישים הורים וילדים רק על סמך "חשד". בוקר בהיר אחד, קם אדם, הורה או מורה או שכן, לעיתים מתוך נקמה, ומחליט שהוא "חושד" במישהו, ואז מגיעה עו"ס, לוקחת את דברי הרכילות של אותו מדווח ברצינות ומתחילה להריץ מערכת שלמה של עובדים: משטרה, שופטים, מטפלים, עובדי פנימיות, וכן לטרטר משפחה שלמה רק על סמך אותו "חשד". זה נראה לך בסדר? זה עקום לגמרי. את יודעת כמה כסף עולה למשלם המסים כל "חשד" כזה?

    יש את הנושא של חקירות ילדים, שהילד לכאורה אמר כך וכך אבל, חוקרות הילדים במקרים רבים מאד מתרשלות בחקירת הילד, ראי מאמר בנושא:
    http://myfamilythoughts.wordpress.com/2009/07/23/childreninvestigation/

    יתרה מכך, בגלל שאתם לא מפעילים שיקול דעת בקבלת דיווחים (כך אמרה פקידת סעד בהקלטה) אתם סותמים את המערכת, ואז בגלל שאתם מטפלים במקרה המדומה, אין לכם זמן להגיע למקרים האמיתיים ואז קורות הטרגדיות ששומעים עליהן בתקשורת.

    הסברתי והבהרתי את עצמי לגבי המדדים המכומתים, כך צריך להיעשות. אמנם ידייך כבולות כי את בורג קטן במערכת, ולכן מה שהיה הוא שיהיה, וכמו שנאמר בסוף הסרט המדהים על משפחת חביבי, עולם כמנהגו נוהג:
    http://pkidat-saad.blogspot.com/2010/10/2010.html

  105. מאת אסתר:

    1. החוויה שתוארה לא היתה קשה ודורסנית עבורי.
    2. ההנחה שלך שחוויה חד פעמית (הקשה והדורסנית) כביכול היא זו שצבעה את דעותי על הנושא – טעות.
    3. לא אמרתי שלא פגשתי עובדת סוציאלית מעולם אלא שאת האנשים שנכחו שם לא פגשתי מעולם.
    4. הסיפור נראה לך הזוי, "אין דבר כזה", חוויה אישית חד פעמית שמעידה על חוסר ראציונליות שלי. גישה עו"סית טיפוסית הייתי אומרת.
    את העיקר את מפספסת:
    אם זה נשמע הזוי ולא הגיוני זה בגלל שמה שהוצג בפני היה מעורפל במכוון שלא לאמר שקרי. לועדה הזו היה שם ומטרה אלא שאותי, מסיבותיהם שלהם, בחרו שלא ליידע. כך יצא שהגעתי שקטה ותמימה במחשבה שרק רוצים לעזור לי. הם בנו על זה שאין לי מושג, שאני לא יודעת את מה שהם יודעים, שלהם יש תוכניות אחרות, אג'נדה נסתרת ממני. השאירו אותי בורה וקלה לתמרון.
    וזה העיקר: מערכת 'יודעת כל' מול אנשים קלים לתמרון והסתמכות על השארתם ככאלה. כאשר בד"כ (לא במקרה שלי, אני חוזרת ומציינת) אותם אנשים-'מטופלים'- שרויים מראש במצוקה, בבלבול ונזקקים זו הדורסנות שאני מדברת עליה.

  106. מאת תמר- עו"ס:

    אסתר, לא התכוונתי לזלזל בדברים שכתבת. התכוונתי שאין לי יכולת להגיב על הסיטואציה, כי היא פשוט לא מוכרת לי. סיטואציה שבה אומרים למשפחה שאם הם יבואו לועדה אז הם יקבלו מימון לבית ספר פרטי, היא באמת סיטואציה שאני לא מכירה, ואם כך היו הדברים , בהחלט מדובר בהתנהלות לא תקינה. ההנחיות לגבי ועדות החלטה או ועדות תכנון טיפול, הן שהמשפחה אמורה להיות מיודעת בפרטי הפגישה, במטרות שלה ובמי אמור להשתתף בה. בודאי שלא תקין להביא משפחה לועדה בהבטחות שווא.
    הרהורים- התפישה של שתינו לגבי שירותי הרווחה והההתנהלות שלהן, שונות לחלוטין ובלתי ניתנות לגישור. אני דבקה בעמדתי, כי הוצאת ילדים מהבית, חקירות ילדים וכל ההתנהלות סביב נושא של ילדים בסיכון נעשית בהמון רגישות ובשיקול דעת. זאת ההתרשמות האישית שלי מההתנהלות במקום שבו אני עובדת ומהמקרים שאני מכירה.

  107. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    איני יודעת היכן את עובדת, אך אני יודעת שמדובר בתופעה גורפת. אינספור מקרים מתועדים אצלנו מאינספור לשכות רווחה, הווה אומר, לא מקרים נקודתיים, לא סיפורים קפקאיים כי אם תופעה גורפת של רשלנות מתמשכת וחוסר שיקול דעת על בסיס יומיומי.

    זהו רק נדבך אחד בנושא. יש גם נדבכים אחרים כמו הפנימיות שציינתי שאינן תורמות לטובתו של הילד, נהפוך הו.

    כמו הנושא של טיפול בקשישים שאף שהוא לוקה בחסר גדול.
    כמו הנושא של טיפולים רגשיים לילדים שיעילותם מעולם לא הוכחה מדעית ובכל זאת הסתערתם על הקו הזה כשמדובר בתפיסה עקרה וחסרת בסיס מיסודה שאינה תורמת כהוא זה להתקדמותו של הילד.

    אמרתי ואומר שוב, כל עוד לא תהיה תשתית נאותה לטיפול בקהילה מרבית העובדים הסוציאלים (לא כולם)ימשיכו לייצר נזקקות מדומה ואמיתית וחולי חברתי.

  108. מאת אסתר:

    כל הענין הוא כזה: יש מתי מעט שבאמת לא מסוגלים לנהל את חייהם וזקוקים לאפוטרופוס, כל השאר בהכללה: פשוט עניים. כן עד כדי כך פשוט.
    אנשים – גם העילגים וחסרי ההשכלה שבהם גם כאלה שאורח חייהם ממש לא נראה לכם – לא צריכים שום בוגרת אוניברסיטה שתספר מה הם צורכיהם האמיתיים. הורים גרועים (בעיניים מסויימות), למעט כאלה שברור מעל לכל ספק שהם לא רוצים בילד, או שהם פסיכופטים גמורים, טובים יותר לילד מכל מוסד או אנשים זרים שמתפרנסים מהחזקתו (משפחות אומנה). אל תהפכו כל פונה לפרוייקט ('מטופל'), טפלו במקרי הקצה לגבי השאר פשוט תקשיבו להם הם יאמרו לכם מה הם צריכים נסו לעזור להם לקבל את מבוקשם וזהו.
    נכון, זה עלול ליצור בעית אבטלה מקרב כל המטפלים והמומחים למיניהם- אולי כדאי שיעברו לעבוד 'עבודת קודש' אמיתית ויחליפו את המוני המטפלות בקשישים ובחולים שמשום מה אין למצוא בארץ.

  109. מאת זאב גינזבורג:

    מחילה, הערה לגבי הדיון הקודם. גדי, דעת הרמבן איננה זניחה. הרמבן הוא מחשובי פרשני התורה והתלמוד, והוא הראשון להלמד אחרי רש״י ותוספות. גם להלכה נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך משמו. אמנם מפעלו המונומנטלי של הרמבם הוא תופעה מופלאה, אך אין להקטין בשל כך גדולים אחרים. גם לגבי דעת הרמבם, רבים ממפרשיו הבינו שיש מצוות ישוב הארץ, אלא מסיבות שונות איננה במניין. היחיד שהסביר את הרמבם במפורש כך שאין מצוות ישוב הארץ בזמן הזה, הוא ה״מגילת-אסתר״, (ספר פרשנות, לא קשור לפורים) שעליו ביסס את שיטתו הרבי מסאטמר. למעשה, אחד מחשובי האחרונים, ה״פתחי תשובה״, סיכם את כל השיטות והכריע שיש מצווה זו בזמן הזה. ניר, אני מסכים איתך לגבי התפיסה המדינית של התורה,(ד״א, זו הסיבה שהרצי״ה הדגיש ככ את מצוות יישוב הארץ, לפי הרמבן לדעתו, מצווה זו היא המוציאה אותנו מחיי מימוש פרטי גלותי לחיים לאומיים בריאים. לכן גם הבחירה ברמבן שמדגיש את המצווה הלאומית) ב3 הסתייגויות: א. התורה לא התעלמה מהאני של האדם. להפך, האמירה ׳ואהבת לרעך כמוך׳ מבוססת על ה״כמוך״. אין פה את הזרות של תפיסות זהות של המאה ה20. ב. זה שחזרנו לחיים לאומיים, לא אומר שאנחנו צריכים לזרוק את כל מה שהתפתח בגלות. גם זו תורה-תורתנו. ג. התפיסה שרואה בעם 

  110. מאת זאב גינזבורג:

    מציאות שניתנת לציווי, מודרת היום כפאשיסטית. כל התפיסות שרווחות היום הן אינדיבידואליסטיות פרסקריפטיבית. בסוציאליזם הקלאסי עוד היו שאריות הגליאניות, כיום זה רק הסובייקט כארנק. עוד הערה: זה שיצאו כל מיני שיטות מהיהדות, לתוך התרבות הכללית, לא אומר שאנחנו צריכים להגדיר את התורה לפי התרגום שלה החוצה. למקור יש ערך עצמי.

  111. מאת זאב גינזבורג:

    נב, ניר, להשתמש בליבוביץ כמגדיר של היהדות זה יותר מבעייתי. הוא ודאי פחות מיין סטרים ביהדות מהרמבן. במשנה בברכות כתוב: למה קדמה ״שמע״ ל״והיה אם שמוע״? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואח״כ עול מצוות. כלומר, לפני שאדם נבחן במעשיו, הוא נבחן ביחסו האמוני לא-לוהים. גם הרמבם, נתן משמעות הלכתית רבה יותר לאמונה ביג עקרים מלכל שאר המצוות.יש לי חשש, שרובוטיקת-הזרות הליבוביצית לא באמת מקובלת על אלה שמצטטים אותו כדרך חיים, אלא היא רק כלי להתנגדות קצת רלטיויסטית לבעלי אמונה.  

  112. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    עוד הערה לניר במחילה." (התורה, אגב, לא מייחסת משמעות ל“חיים לכשעצמם“, אלא לקיום מצוות. המשמעות טמונה בשם ובעבודתו, לא באדם)"
    א. ודאי שיש ערך ב"חיים כשלעצמם". הבחירה אותה מציעה לפנינו התורה היא:"ובחרת בחיים" והמצוות כולן הן "וחי בהן". אחד משמותיו של א-לוהים, בפי המקובלים, היא "חי-החיים", ברוך הוא.
    ב.לגבי ההכרעה שלך על מקום טמינת המשמעות, המושג צלם א-להים שבאדם, מבטל את הדיכוטומיה שלך. המשמעות לא נמצאת מחוץ לאדם, במעשים או באל-זר, ומאידך, לא בהתחפרות אקזיסטנציאליסטית באני כפרט תלוש. המשמעות נמצאת באדם, כצלם א-לוהים, או בשם, המתגלה לאדם כ"אדם שעל הכיסא", ו"מבשרי אחזה..". עבודתו, היא הוצאה לפועל של המהות האנושית – לא(רק) הפרטית-אישית אלא בעיקר כנסת ישראל, והאדם הכללי. כך לפחות לפי הבנתי הדלה מאד בדעת ריה"ל, המהר"ל,האר"י, הרמח"ל, החסידות,והראי"ה.גם אצל הרמב"ם שניתן לשמוע אצלו את המושג של "לצרף את הבריות" במובן צייתני, זה רק לגבי פרטי המצוות, כאשר כמכלול יש להן טעם, והוא קשור בקשר הדוק למהותו של האדם, שהיא לפי הרמב"ם משהו כמו השכל( במובן של שכל שעוסק במושכלות, ונדבק בבורא, לא שכל אנאליטי).
    ..ושוב מחילה מהדיון המרתק במשמעותה של סוציאליות ועזרה.

  113. מאת זאב גינזבורג:

    (המשתמש האנונימי זה אני, פשוט ממחשב אחר. )

  114. מאת אשר:

    לקראת כנס השמאל הישראלי חשוב לי לומר: אחת הבעיות המרכזיות שלנו כשמאל בשנים האחרונות היא העובדה שהשלום נתפס כעניין של ליברלים עשירים ושבעים, ולכן הוא אינו רלוונטי עבור המעמד הבינוני שנאבק על השרדותו ומנסה להחזיק את הראש מעל המים. זה לא עניין של האם אנו נתפסים קיצוניים או מתונים אלא זה עניין של רלוונטיות לחיים.
    השלום רלוונטי מאוד לחיים של המעמד הבינוני בישראל, הוא רלוונטי למורים , לשוטרים, לרופאים, לעובדים הסוציאליים, ולסטודנטים, אבל צריך לדבר אליהם בשפה שתהיה אמיתית. צריך להראות שיש קשר בין הפחד להכריע בגורל שליטתנו על עם אחר לבין האדישות לפערים החברתיים ואובדן הסולידריות החברתית. זאת המשימה הגדולה שלנו אם ברצוננו לבנות מחדש את המחנה.

  115. מאת הגר טאוב-אפיל:

    חודשיים אחרי שחזרנו לעבוד וטרם נחתם ההסכם שמר פרי אירגן לנו!!!!