מאבקם של העובדים הסוציאליים

אם יש מאבק שמסמל יותר מכל את הויכוח על דמותה של החברה הישראלית בעתיד, הרי זה מאבקם של העובדים הסוציאליים. האנשים האלה הם הם רשת הביטחון החברתית במשמעותה המוחשית ביותר. על כתפיהם מונח הטיפול בחלשים והפגועים שביננו יום יום ושעה שעה. זאת היד המסויימת שמונחת על כתף, זה החיוך המעודד המסויים, וזאת העזרה הממשית שניתנת לזקן ערירי שאין לו משפחה, לנער שסובל מפיגור, לחולה נפש סגור בחדרו. אלה האנשים שמבטיחים לכל הפגועים בינינו שלא זנחנו אותם, אלה האנשים שמגישים להם לא רק סיוע אלא גם נותנים להם תחושה שיש בעולם הזה מישהו שאיכפת לו, שירים טלפון, שיבקר, שיאמר מילה טובה, שידע את שימך הפרטי. העובד הסוציאלי הוא החוליה הממשית שמחברת מחדש אל הרשת החברתית את אלה שנפלו בין חוריה.

והנה אנחנו, כחברה, זונחים את האנשים שאמורים לומר לחלשים שלא זנחו אותם. אנחנו כחברה משלמים להם שכר שמשייך אותם בעצם לאותו מקום בסולם החברתי שבו הם עצמם אמורים לטפל. במו ידינו אנחנו הולכים והופכים עובדים סוציאליים למקרים סוציאליים.

יש איזו ציניות לא נסבלת בכך שאנחנו מפגינים זלזול כזה באנשים שבאמת מוכנים לתרום. זה מתאים, במובן מסויים, לעולם הערכים שאנחנו הולכים ומאמצים. העולם הזה מקדש את ההצלחה העצמית, ומזלזל במי שלא עושה למען עצמו, כלומר במי שעושה למען אחרים. והזלזול הזה הוא מוחשי, ויש לו תו מחיר, שבחברת שוק הוא תו קלון: 4000-5000 שקל למשרה מלאה.

ויש בצד הציניות גם אירוניה לא מבוטלת: חברת השוק האינדיבידואליסטית מניחה שכולנו, כל האזרחים, הם בסופו של דבר אגואיסטים. אבל ההנחה הזאת היא טעות. בעבודה סוציאלית יש גם סיפוק גדול. אדם שרואה את השינוי שהוא עצמו מחולל בחייהם של אחרים, יש לו סוג אחר של סיפוק מזה שיש למי שהצליח לעשות אקזיט מזהיר. מה שמניע עובד סוציאלי לקום בבוקר לעבודתו הוא מה שמניע את זה שעשה אקזיט להתחיל להרהר בפילנתרופיה בזיקנתו. כי תחושת המשמעות שיש לאדם בחייו קשורה תמיד באחרים. אנשים הם גם אגואיסטים, אבל אף פעם לא רק אגואיסטים. יש סיפוק אמיתי במלאכה שעושים עובדים סוציאליים.

ויש אכזריות בזה שנבנה על האלטרואיזם הזה, ועל הסיפוק שבעזרה לאחרים, כדי לא לשלם להם. הם ימשיכו לעשות את עבודתם ממילא, אומר ההיגיון הזה, כי איכפת להם. לא לשלם לאנשים האלה שכר הוגן, זה ניצול לרעה של התכונות הכי טובות, של הרצון הכי כן לתרום. אבל בסופו של יום, גם האלטרואיסט הכי גדול יש בו מידה של דאגה לעצמו. ואם לא נאפשר לו לפרנס את משפחתו שלו, נרתיע את הטובים שביננו מלעשות את הטוב.

כי זאת בסופו של דבר משמעות השכר המעליב שאנחנו משלמים לעובדים סוציאליים: שאנחנו בזים למי שמבקשים לעשות את הטוב, שאנחנו מזלזלים במי שמבקש להקדיש את מרצו לעזרה לאחרים, שאנחנו יורקים בפרצופם של מי שבמקום לדאוג רק לעצמם מבקשים לדאוג למי שנשארו מאחור. אין דבר שמסמל בצורה מובהקת יותר מזה את הצד האכזרי של חברת השוק הישראלית: את מי שדואג רק לעצמו נושאים על כפיים, מי שעושה למען אחרים מבוזה ומושפל.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 22.2.2011

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: http://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=728
  • תגובות ב-RSS

115 תגובות לפוסט ”מאבקם של העובדים הסוציאליים“

  1. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    במילה אחת – פקידים.

    פקידים שמתישים את הפרט במבוך הביורוקרטי. פקידים שמנפחים עוד ועוד את המנגנון ללא שום תועלת, ובעיקר ללא שום בקרה אוביקטיבית שמבוססת אך ורק על מדדים מכומתים.

    "חוק פרקינסון" הוא חוק הקרוי על שם נורת'קוט פרקינסון, היסטוריון בריטי שפרסם ספר העוסק בארגונים ביורוקרטיים. הוא הגיע למסקנה כי "העבודה מתרחבת באופן כזה, שהיא מנצלת את כל הזמן המצוי לשם ביצועה", ובמלים אחרות, לאדם נטייה טבעית להגדיל את כמות הזמן שעליו להשקיע בהשלמתה של מטלה מסוימת, עד למיצוי הזמן העומד לרשותו לביצועה.

    הספר מבוסס על ניסיונו הנרחב של פרקינסון בשירות המדינה הבריטי.
    על פי הסקותיו של פרקינסון, קיימים שני כוחות:
    1. "הפקיד רוצה להגדיל את מספר פקודיו ולא את מספר יריביו".
    2. "הפקידים מייצרים עבודה נוספת אחד עבור האחר".

    מנגנון העבודה הסוציאלית בישראל מהווה דוגמא קלאסית למימושו של חוק פרקינסון:
    1. זהו מנגנון שמורכב רובו ככולו מעובדים סוציאליים שהם למעשה פקידים.

    2. כמות הפקידים הסוציאלים גדלה והולכת עם השנים, אך היא נמצאת במתאם הפוך לתפוקות, קרי, ככל שיש יותר פקידים סוציאלים, כך יש פחות תפוקות ופחות תועלת לציבור.

    3. במקום להבריא את החברה, קרי, להקטין את כמות הלקוחות, הפקידים הסוציאלים מגדילים את עומס העבודה באופן מלאכותי, ובמלים אחרות, במקום להקטין את מספר הנזקקים, הפקידים הסוציאליים מייצרים יותר נזקקים – נזקקים מלאכותיים ונזקקים אמיתיים.

    4. הפקידים הסוציאלים מייצרים עבודה יש מאין עבור פקידים סוציאליים אחרים.

    הנה דוגמא הממחישה איך חסר בית הולך לאיבוד במבוך הביורוקרטי של הפקידים בגלל ספח של תעודת זהות, מתוך תחקיר שתולים:
    http://myfamilythoughts.wordpress.com/2010/04/04/shtulim/

  2. מאת תמר- עו"ס:

    הרהורים-

    את מתארת סיטואציה מאוד לא ברורה, ולא מוסברת , חד פעמית עבורך לחלוטין (לפי מה שאת מתארת, מעולם לא נפגשת עם עובדת סוציאלית לפני הועדה הלא ברורה הזאת, ולא היה המשך קשר לאחר מכן) ומכאן את יוצאת במסקנה שכל המנגנון כולו מנופח וחסר חשיבות.
    אני לא מבינה מה בדיוק את מציעה? שלא יהיה טיפול בחסרי בית, בנערות במצוקה, בנשים שחוות אלימות, בקשישים? מה מנופח בעובד אחד שמטפל במאתיים תיקים?
    נשמע לי שאותה חוויה שהיתה לך, שנשמעת מאוד לא נעימה, ובאמת לא מובנת לי (האם היה מדובר בועדת החלטה? האם דובר על יציאה לפנימייה? באמת ובתמים, אם הרווחה היתה משתתפת במימון בתי ספר פרטיים באמת המנגנון היה קורס לגמרי. אין דבר כזה), היתה כל כך קשה ודורסנית עבורך, שזה צובע הכל לגבי כל נושא העבודה הסוציאלית. אין בליבי, אלא צער על כך. יחד עם זאת , לבטל את העובדה שיש מקרים אמיתיים שדורשים טיפול והתערבות של עובדים סוציאליים ,ושיש לצערנו הרבה מאוד מקרים כאלו, זו הכללה מאוד גסה ולא ראציונאלית לטעמי.

  3. מאת תמר- עו"ס:

    הרהורים-

    יצא לי באיחור לראות את הסרט של שתולים. הוא מעלה ביקורת חשובה.

  4. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    לי לא הוציאו ילד מהבית וגם לא הייתי בועדת החלטה. נחשפתי להמון מקרים של הוצאת ילדים מהבית וגם של כאלו שלא הוציאו להם ילדים אבל העו"סים הציקו להם כל הזמן, ושיבשו להם את החיים כולל הצקות והטרדות במקום העבודה שלהם.

    המסקנות שלי ושל אחרים הן לא בגדר שליפה מהמותן אלא לאחר הרבה מאד זמן למידה והשקעה. מה גם שאני נחשבת לאדם מאד יסודי גם במקצועי שהוא מתחום המדעים המדויקים ואיני מגיעה למסקנות אלא לאחר שחקרתי ולמדתי היטב ולעומק את הנושא.

    לגבי המושג "חשד". אתם מוציאים ילד מהבית רק על סמך "חשד" ללא בדל ראיה. תארי לך ששופט יכניס לכלא כל חשוד רק על סמך "חשד" ללא בדל ראיה? זה קורה רק במשטרים אפלים וזה קורה גם במשרד הרווחה. מענישים הורים וילדים רק על סמך "חשד". בוקר בהיר אחד, קם אדם, הורה או מורה או שכן, לעיתים מתוך נקמה, ומחליט שהוא "חושד" במישהו, ואז מגיעה עו"ס, לוקחת את דברי הרכילות של אותו מדווח ברצינות ומתחילה להריץ מערכת שלמה של עובדים: משטרה, שופטים, מטפלים, עובדי פנימיות, וכן לטרטר משפחה שלמה רק על סמך אותו "חשד". זה נראה לך בסדר? זה עקום לגמרי. את יודעת כמה כסף עולה למשלם המסים כל "חשד" כזה?

    יש את הנושא של חקירות ילדים, שהילד לכאורה אמר כך וכך אבל, חוקרות הילדים במקרים רבים מאד מתרשלות בחקירת הילד, ראי מאמר בנושא:
    http://myfamilythoughts.wordpress.com/2009/07/23/childreninvestigation/

    יתרה מכך, בגלל שאתם לא מפעילים שיקול דעת בקבלת דיווחים (כך אמרה פקידת סעד בהקלטה) אתם סותמים את המערכת, ואז בגלל שאתם מטפלים במקרה המדומה, אין לכם זמן להגיע למקרים האמיתיים ואז קורות הטרגדיות ששומעים עליהן בתקשורת.

    הסברתי והבהרתי את עצמי לגבי המדדים המכומתים, כך צריך להיעשות. אמנם ידייך כבולות כי את בורג קטן במערכת, ולכן מה שהיה הוא שיהיה, וכמו שנאמר בסוף הסרט המדהים על משפחת חביבי, עולם כמנהגו נוהג:
    http://pkidat-saad.blogspot.com/2010/10/2010.html

  5. מאת אסתר:

    1. החוויה שתוארה לא היתה קשה ודורסנית עבורי.
    2. ההנחה שלך שחוויה חד פעמית (הקשה והדורסנית) כביכול היא זו שצבעה את דעותי על הנושא – טעות.
    3. לא אמרתי שלא פגשתי עובדת סוציאלית מעולם אלא שאת האנשים שנכחו שם לא פגשתי מעולם.
    4. הסיפור נראה לך הזוי, "אין דבר כזה", חוויה אישית חד פעמית שמעידה על חוסר ראציונליות שלי. גישה עו"סית טיפוסית הייתי אומרת.
    את העיקר את מפספסת:
    אם זה נשמע הזוי ולא הגיוני זה בגלל שמה שהוצג בפני היה מעורפל במכוון שלא לאמר שקרי. לועדה הזו היה שם ומטרה אלא שאותי, מסיבותיהם שלהם, בחרו שלא ליידע. כך יצא שהגעתי שקטה ותמימה במחשבה שרק רוצים לעזור לי. הם בנו על זה שאין לי מושג, שאני לא יודעת את מה שהם יודעים, שלהם יש תוכניות אחרות, אג'נדה נסתרת ממני. השאירו אותי בורה וקלה לתמרון.
    וזה העיקר: מערכת 'יודעת כל' מול אנשים קלים לתמרון והסתמכות על השארתם ככאלה. כאשר בד"כ (לא במקרה שלי, אני חוזרת ומציינת) אותם אנשים-'מטופלים'- שרויים מראש במצוקה, בבלבול ונזקקים זו הדורסנות שאני מדברת עליה.

  6. מאת תמר- עו"ס:

    אסתר, לא התכוונתי לזלזל בדברים שכתבת. התכוונתי שאין לי יכולת להגיב על הסיטואציה, כי היא פשוט לא מוכרת לי. סיטואציה שבה אומרים למשפחה שאם הם יבואו לועדה אז הם יקבלו מימון לבית ספר פרטי, היא באמת סיטואציה שאני לא מכירה, ואם כך היו הדברים , בהחלט מדובר בהתנהלות לא תקינה. ההנחיות לגבי ועדות החלטה או ועדות תכנון טיפול, הן שהמשפחה אמורה להיות מיודעת בפרטי הפגישה, במטרות שלה ובמי אמור להשתתף בה. בודאי שלא תקין להביא משפחה לועדה בהבטחות שווא.
    הרהורים- התפישה של שתינו לגבי שירותי הרווחה והההתנהלות שלהן, שונות לחלוטין ובלתי ניתנות לגישור. אני דבקה בעמדתי, כי הוצאת ילדים מהבית, חקירות ילדים וכל ההתנהלות סביב נושא של ילדים בסיכון נעשית בהמון רגישות ובשיקול דעת. זאת ההתרשמות האישית שלי מההתנהלות במקום שבו אני עובדת ומהמקרים שאני מכירה.

  7. מאת הרהורים על משפחה וילדים:

    איני יודעת היכן את עובדת, אך אני יודעת שמדובר בתופעה גורפת. אינספור מקרים מתועדים אצלנו מאינספור לשכות רווחה, הווה אומר, לא מקרים נקודתיים, לא סיפורים קפקאיים כי אם תופעה גורפת של רשלנות מתמשכת וחוסר שיקול דעת על בסיס יומיומי.

    זהו רק נדבך אחד בנושא. יש גם נדבכים אחרים כמו הפנימיות שציינתי שאינן תורמות לטובתו של הילד, נהפוך הו.

    כמו הנושא של טיפול בקשישים שאף שהוא לוקה בחסר גדול.
    כמו הנושא של טיפולים רגשיים לילדים שיעילותם מעולם לא הוכחה מדעית ובכל זאת הסתערתם על הקו הזה כשמדובר בתפיסה עקרה וחסרת בסיס מיסודה שאינה תורמת כהוא זה להתקדמותו של הילד.

    אמרתי ואומר שוב, כל עוד לא תהיה תשתית נאותה לטיפול בקהילה מרבית העובדים הסוציאלים (לא כולם)ימשיכו לייצר נזקקות מדומה ואמיתית וחולי חברתי.

  8. מאת אסתר:

    כל הענין הוא כזה: יש מתי מעט שבאמת לא מסוגלים לנהל את חייהם וזקוקים לאפוטרופוס, כל השאר בהכללה: פשוט עניים. כן עד כדי כך פשוט.
    אנשים – גם העילגים וחסרי ההשכלה שבהם גם כאלה שאורח חייהם ממש לא נראה לכם – לא צריכים שום בוגרת אוניברסיטה שתספר מה הם צורכיהם האמיתיים. הורים גרועים (בעיניים מסויימות), למעט כאלה שברור מעל לכל ספק שהם לא רוצים בילד, או שהם פסיכופטים גמורים, טובים יותר לילד מכל מוסד או אנשים זרים שמתפרנסים מהחזקתו (משפחות אומנה). אל תהפכו כל פונה לפרוייקט ('מטופל'), טפלו במקרי הקצה לגבי השאר פשוט תקשיבו להם הם יאמרו לכם מה הם צריכים נסו לעזור להם לקבל את מבוקשם וזהו.
    נכון, זה עלול ליצור בעית אבטלה מקרב כל המטפלים והמומחים למיניהם- אולי כדאי שיעברו לעבוד 'עבודת קודש' אמיתית ויחליפו את המוני המטפלות בקשישים ובחולים שמשום מה אין למצוא בארץ.

  9. מאת זאב גינזבורג:

    מחילה, הערה לגבי הדיון הקודם. גדי, דעת הרמבן איננה זניחה. הרמבן הוא מחשובי פרשני התורה והתלמוד, והוא הראשון להלמד אחרי רש״י ותוספות. גם להלכה נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך משמו. אמנם מפעלו המונומנטלי של הרמבם הוא תופעה מופלאה, אך אין להקטין בשל כך גדולים אחרים. גם לגבי דעת הרמבם, רבים ממפרשיו הבינו שיש מצוות ישוב הארץ, אלא מסיבות שונות איננה במניין. היחיד שהסביר את הרמבם במפורש כך שאין מצוות ישוב הארץ בזמן הזה, הוא ה״מגילת-אסתר״, (ספר פרשנות, לא קשור לפורים) שעליו ביסס את שיטתו הרבי מסאטמר. למעשה, אחד מחשובי האחרונים, ה״פתחי תשובה״, סיכם את כל השיטות והכריע שיש מצווה זו בזמן הזה. ניר, אני מסכים איתך לגבי התפיסה המדינית של התורה,(ד״א, זו הסיבה שהרצי״ה הדגיש ככ את מצוות יישוב הארץ, לפי הרמבן לדעתו, מצווה זו היא המוציאה אותנו מחיי מימוש פרטי גלותי לחיים לאומיים בריאים. לכן גם הבחירה ברמבן שמדגיש את המצווה הלאומית) ב3 הסתייגויות: א. התורה לא התעלמה מהאני של האדם. להפך, האמירה ׳ואהבת לרעך כמוך׳ מבוססת על ה״כמוך״. אין פה את הזרות של תפיסות זהות של המאה ה20. ב. זה שחזרנו לחיים לאומיים, לא אומר שאנחנו צריכים לזרוק את כל מה שהתפתח בגלות. גם זו תורה-תורתנו. ג. התפיסה שרואה בעם 

  10. מאת זאב גינזבורג:

    מציאות שניתנת לציווי, מודרת היום כפאשיסטית. כל התפיסות שרווחות היום הן אינדיבידואליסטיות פרסקריפטיבית. בסוציאליזם הקלאסי עוד היו שאריות הגליאניות, כיום זה רק הסובייקט כארנק. עוד הערה: זה שיצאו כל מיני שיטות מהיהדות, לתוך התרבות הכללית, לא אומר שאנחנו צריכים להגדיר את התורה לפי התרגום שלה החוצה. למקור יש ערך עצמי.

  11. מאת זאב גינזבורג:

    נב, ניר, להשתמש בליבוביץ כמגדיר של היהדות זה יותר מבעייתי. הוא ודאי פחות מיין סטרים ביהדות מהרמבן. במשנה בברכות כתוב: למה קדמה ״שמע״ ל״והיה אם שמוע״? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואח״כ עול מצוות. כלומר, לפני שאדם נבחן במעשיו, הוא נבחן ביחסו האמוני לא-לוהים. גם הרמבם, נתן משמעות הלכתית רבה יותר לאמונה ביג עקרים מלכל שאר המצוות.יש לי חשש, שרובוטיקת-הזרות הליבוביצית לא באמת מקובלת על אלה שמצטטים אותו כדרך חיים, אלא היא רק כלי להתנגדות קצת רלטיויסטית לבעלי אמונה.  

  12. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    עוד הערה לניר במחילה." (התורה, אגב, לא מייחסת משמעות ל“חיים לכשעצמם“, אלא לקיום מצוות. המשמעות טמונה בשם ובעבודתו, לא באדם)"
    א. ודאי שיש ערך ב"חיים כשלעצמם". הבחירה אותה מציעה לפנינו התורה היא:"ובחרת בחיים" והמצוות כולן הן "וחי בהן". אחד משמותיו של א-לוהים, בפי המקובלים, היא "חי-החיים", ברוך הוא.
    ב.לגבי ההכרעה שלך על מקום טמינת המשמעות, המושג צלם א-להים שבאדם, מבטל את הדיכוטומיה שלך. המשמעות לא נמצאת מחוץ לאדם, במעשים או באל-זר, ומאידך, לא בהתחפרות אקזיסטנציאליסטית באני כפרט תלוש. המשמעות נמצאת באדם, כצלם א-לוהים, או בשם, המתגלה לאדם כ"אדם שעל הכיסא", ו"מבשרי אחזה..". עבודתו, היא הוצאה לפועל של המהות האנושית – לא(רק) הפרטית-אישית אלא בעיקר כנסת ישראל, והאדם הכללי. כך לפחות לפי הבנתי הדלה מאד בדעת ריה"ל, המהר"ל,האר"י, הרמח"ל, החסידות,והראי"ה.גם אצל הרמב"ם שניתן לשמוע אצלו את המושג של "לצרף את הבריות" במובן צייתני, זה רק לגבי פרטי המצוות, כאשר כמכלול יש להן טעם, והוא קשור בקשר הדוק למהותו של האדם, שהיא לפי הרמב"ם משהו כמו השכל( במובן של שכל שעוסק במושכלות, ונדבק בבורא, לא שכל אנאליטי).
    ..ושוב מחילה מהדיון המרתק במשמעותה של סוציאליות ועזרה.

  13. מאת זאב גינזבורג:

    (המשתמש האנונימי זה אני, פשוט ממחשב אחר. )

  14. מאת אשר:

    לקראת כנס השמאל הישראלי חשוב לי לומר: אחת הבעיות המרכזיות שלנו כשמאל בשנים האחרונות היא העובדה שהשלום נתפס כעניין של ליברלים עשירים ושבעים, ולכן הוא אינו רלוונטי עבור המעמד הבינוני שנאבק על השרדותו ומנסה להחזיק את הראש מעל המים. זה לא עניין של האם אנו נתפסים קיצוניים או מתונים אלא זה עניין של רלוונטיות לחיים.
    השלום רלוונטי מאוד לחיים של המעמד הבינוני בישראל, הוא רלוונטי למורים , לשוטרים, לרופאים, לעובדים הסוציאליים, ולסטודנטים, אבל צריך לדבר אליהם בשפה שתהיה אמיתית. צריך להראות שיש קשר בין הפחד להכריע בגורל שליטתנו על עם אחר לבין האדישות לפערים החברתיים ואובדן הסולידריות החברתית. זאת המשימה הגדולה שלנו אם ברצוננו לבנות מחדש את המחנה.

  15. מאת הגר טאוב-אפיל:

    חודשיים אחרי שחזרנו לעבוד וטרם נחתם ההסכם שמר פרי אירגן לנו!!!!