ציטוט – אלכס יעקובסון על רדיקלים מפונקי-ממסד

החלטת עיריית תל אביב להעניק את פרס דיזנגוף לאמנות לדויד ריב עוררה מחאות וקריאות לבטלה, לאחר שהתברר שהצייר קרא להטיל סנקציות על ישראל וחתם על עצומה נגד האירועים לכבוד תל אביב במסגרת פסטיבל טורונטו. בעצומה זו נאמר, שהזדהות עם תל אביב כמוה כהזדהות עם יוהנסבורג הלבנה בתקופת האפרטהייד. [...] לא צריך להתרגש מגידופיהם של רדיקלים נושאי-פרסים, מפונקי-ממסד. השאלה אינה מדוע מחליט הממסד הישראלי, מדי פעם, לתת פרס לאנשים המציגים את ישראל כמדינת אפרטהייד פשיסטית, אלא מדוע אנשים המציגים כך את ישראל מוכנים, מצדם, לקבל פרסים וכיבודים מהממסד של מדינה כזאת. מה זה אומר עליהם, על יושרם, על הגינותם, על רצינותם? (למאמר המלא באתר הארץ…)

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: http://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=472
  • תגובות ב-RSS

54 תגובות לפוסט ”ציטוט – אלכס יעקובסון על רדיקלים מפונקי-ממסד“

  1. מאת דור:

    צודק אלכס יעקובסון. לדעתי גם זה שהוא שותה מהברז מים ש"המדינה" מזרימה לו, ונוסע בכבישים ש"המדינה" סוללת עבורו, ויושב על ספסלים ציבוריים ש"המדינה" מציבה למענו, מוכיח עד כמה עמוק מגיעה הצביעות הגועלית שלו. מה הוא חושב לעצמו, שהוא יוכל לקרוא ל"מדינה" אפרטהייד, ועדיין לקבל הערכה וכבוד על האומנות שלו? חוצפן.

    בכלל, נראה לי שהעניין הזה, שחוזר על עצמו כבר כמה פעמים, דורש טיפול כוללני ולא כיבוי שרפות אקראי. אז אני מציע שאלכס יעקובסון, יחד עם אחרים שירצו לסייע לו, יכין לנו את "תעריפון היושרה הפנימית לאמנים", ובו יפורטו בצורה מסודרת ראשית סוגי הביקורת שאפשר למתוח על "המדינה" בלי חשש להזדהמות המצפון, שנית סוגי הביקורת שבגינם יידרש האמן, אם לא ירצה להיחשב צבוע, לוותר על כיבודים ופרסים אך יורשה להשתמש בשירותים חיוניים כגון מים חשמל ושידורי ערוץ 1, ושלישית סוגי הביקורת שלגביהם המפלט המכובד היחיד מהתבזות משפילה יהיה אריזת המטלטלים, הפקדת החתול בפנסיון, ועזיבת הארץ.

    ובמילים אחרות- מה לך אלכס יעקובסון שתפשפש במצפונם של אחרים? אדם יכול להיות יהודי לאומי ופטריוט, לאהוב את המדינה ולהפגין אכפתיות עמוקה ביחס למה שקורה בה, ועדיין לומר את כל מה שאמר דוד ריב. אם עמדתו לא מוצאת חן בעיניך, אולי תסתפק בביקורת עניינית במקום התחסדות צדקנית?

  2. מאת עידו לם:

    אלכסנדר יעקובסון כותב מעולה אני תמיד נהנה לקרוא אותו.

  3. מאת אליאב:

    דור – למרות שאני מסכים שמי שקורא להחרמת מוסדות המדינה לא יכול, מבחינת יושרתו האישית, להסכים לקבל ממנה פרס, טענות שמבוססות על אמירות כגון הוא שותה "מים" של המדינה או נהנה מכבישים שהיא סוללת הן שגויות מהיסוד. לכל אזרח של המדינה זכויות מסויימות, שהן בלתי מותנות. העובדה שאדם "נהנה" מזכויות כלשהן, אליהן הוא זכאי מכוח היותו אזרח, אינה שוללת את זכותו של אותו אדם למתוח ביקורת קשה ואף לקרוא להחרמת המדינה. צריך לזכור שהדברים הללו הם לא בגדר "חסד" שהאזרח מקבל אלא "זכויות" שחובת המדינה בצדן. 

  4. מאת דרור קמיר:

    דור – יש הבדל בין שימוש בשירותים חיוניים שהמדינה מספקת לבין קבלת פרסים וכיבודים מהמדינה. כל בן-אדם צריך מים, בין אם הם מסופקים ע"י היטלר י"ש או להבדיל ע"י מהטמה גנדי זצ"ל. מצד שני, אף בן-אדם לא חייב לקבל פרס מטעם השילטונות. אם דוד ריב חושב שהמשטר במדינת ישראל הוא אבי אבות הטומאה, מדוע הוא בוחר לקבל מידיו פרס? זכור לי שטניה ריינהרט ז"ל (למדתי אצלה ואני בהחלט מעריך אותה) קראה להחרים את האוניברסיטה שבה לימדה. לטניה ריינהרט ניתן חופש ביטוי מלא והשפעה לא מבוטלת בתוך אוניברסיטת ת"א. היא לימדה במקביל באוניברסיטה בהולנד והייתה לה אפשרות ללמד גם באוניברסיטאות בארה"ב. היא בחרה ללמד בת"א אבל במקביל קראה להחרים את האוניברסיטה. אוניברסיטת ת"א אמנם לא פיטרה אותה אבל הראתה לה בשקט את הדלת החוצה ובצדק. אפילו מוסד שמאפשר את מלוא חופש הביטוי ומלוא הסובלנות הנדרשת ממוסד דמוקרטי לא יכול להרשות התנהגות של סוס טרויאני.

  5. מאת יניב:

    מי שקורא להחרים את המדינה ואת היוצרים שחיים בה ובאותה עת מקבל מידי המדינה ומוסדותיה פרסים הוא צבוע, והנסיון הדמגוגי שלך דור לחבר נשימת אויר ושתיית מים עם קבלת פרס לא ממש ישנה את זה. גם טענת ה"אכפתיות" תמוהה מאוד. לא מעט בעלים שמכים את נשותיהם אומרים שהם עושים את זה מאהבה. אולי נתן גם להם פרס על אכפתיות.

    יש לי דרך אגב עוד רעיון: אולי נתחיל להחרים את המחרימים. זה לא יהיה חס ושלום בגלל שנאה, מקקרתיזם או רצון לנקמה. זה יהיה כי אנחנו אוהבים אותם ואכפת לנו מהם. מה דעתך על הרעיון הזה דור?

  6. מאת אלי א.:

    כשהוא צודק אז הוא צודק.

  7. מאת צבי:

    ובעניין ההחרמות

    מה הסיפור של שלושת בני התשחורת בדרום-אפריקה? מה מקור הסיקור העיתונאי הנרחב של וואלה בעניין הנ"ל? האם וואלה החליט לצאת בקמפיין אנטי-ציוני?
    כל הרצאה שלושת הסרבנים מקבלת כתבה בוואלה, כולל צילומים מהשטח. חוץ מלעורר את זעם המגיבים, מה הערך החדשותי של סיקור סיור הסרבנות?

    או וואלה סתם נהנים מפרבוקציה לשם העלאת רייטינג, כמו עם שחקן הכדורגל המוסלמי אשר היה מועמד לבית"ר ירושלים, ואשר ביטל את הגעתו בעקבות הפרסום בוואלה.

  8. מאת נ':

    רק עם השורה האחרונה של המאמר יש בעיה: "ברור שהאנטי פשיזם הישראלי הוא מזויף" טוען יעקובסון. זו הכללה. המאמר שלו הוכיח שהאנטי פשיזם הישראלי של דויד ריב הוא מזויף, לא יותר מכך.

  9. מאת מגבניק:

    מאת נ':
    אוקטובר 13, 2009 at 1:19

    רק עם השורה האחרונה של המאמר יש בעיה: ”ברור שהאנטי פשיזם הישראלי הוא מזויף“ טוען יעקובסון. זו הכללה. המאמר שלו הוכיח שהאנטי פשיזם הישראלי של דויד ריב הוא מזויף, לא יותר מכך.

    לא יפה.

    הנה המשפט האחרון בכתבה, והפעם בהקשרו:

    "…מי שרוצה יכול אפוא לטעון – ככל ש***זה מופרך בעיני*** – שבישראל התפתח סוג ייחודי ומתוחכם של פשיזם, שאינו מונע מהממסד למפנק את מוקיעיו. (…)

    …גם לשיטתו של מי שיטען שהפשיזם הישראלי הוא אמיתי למרות יחסו הליברלי למתנגדיו הפוליטיים – ברור שהאנטי פשיזם הישראלי הוא מזויף."

    דהיינו:

    לטענת יעקובסון אין פשיזם בישראל, שהרי פשיסטים נוהגים לכבד את מוקיעיהם בעמוד התליה ולא בפרס דיזנגוף.

    מהעדרו של פשיזם בישראל מתחייב שאם קיים 'אנטי-פשיסט ישראלי' *כלשהו* שנלחם נגד פשיזם שאינו קיים -

    הרי הוא אנטי-פשיסט מזויף, שבא לנצל את האסוציאציות ההיסטוריות והמוסריות שמעלה הכינוי 'פשיזם' לקידום אג'נדה פוליטית אחרת, וממציא לשם כך 'מאבקים' דמיוניים בפשיזם, עאלק.

    עד כאן לוגיקה פשוטה – אך מה לגבי תיאוריית קונספירציה לפיה המדובר בזן מתוחכם וערמומי של פשיזם, ש'מזייף' כיבודים לכאורה מתוך כוונה לכסות על קיומו שלו ושל עושי-דברו מספר 2, פראו פארביסינה ומיני-מי?

    לכך עונה יעקובסון ש*כל* אנטי-פשיזם הטוען לקיומו של 'פשיזם נכלולי' המטעה את הציבור בעזרת משת"פים משורותיו-הוא,
    *** ואינו חושף ומוקיע בציבור משת"פים אלה מיוזמתו ***
    כחלק ממלחמתו באותו 'פשיזם נכלולי' – הוא שוב, אנטי-פשיזם מזויף:

    בין אם מאחר ובכך הוא מסייג את 'המאבק' כביכול רק ל'זכויות מוסריות' ולא ל'חובות מוסריים', ובין אם מאחר ובכך הוא משתף פעולה עם אותו 'פשיזם נכלולי' בהסתרת האמת מהציבור.

  10. מאת שולמית:

    דוד ריב יכול לפעול בדרך שתציג את מעשיו כאמינים. הוא יכול לקבל את הפרס ולתת את הכסף לפליטים בעזה או מוטב לילדי העובדים הזרים בתל אביב. כלומר הוא יעביר כסף מן הישות המדכא למדוכאים וזה יעשה לו שרות טוב למרות וילעיג את נותני הפרס מתל אביב.

    בכל מקרה, נראה לי שבקרב הממסד הקובע בתחום האמנות הפלאסטית בארץ ובעיקר בחו"ל קריאתו של דוד ריב להחרים יצירה מישראל( באמצעות החתימה על העצומה) מוסיפה נקודות זכות ליצירתו מפני שהביקורת הפוליטית ( לגיטימית בעיני) היא מרכיב חשוב ונכבד מתוכה.

    התנהלותו לא מסכנת את הצלחתו אלא מקדמת אותה בחו"ל ובארץ שהרי היא משחקת לידי אלה שקובעים מה הדבר הנכון לומר בקרב האליטות הקובעות את ההשקפה הראויה לאינטלקטואל או ליוצר במערב. הם בעלי הדעה ועקב כך משפיעים על בעלי המאה המנהלים את שוק האמנות בארץ ובעולם.
    אם יקבל את הפרס וישאיר את הכסף אצלו יוכל לומר שנהג כמו החרדים המתנגדים למדינה את משתמשים בכספיה כדי לפעול נגדה ומכיוון שהוא פועל נגד המדינה הוא ראוי לכסף שיאפשר לו להוסיף ולפעול כך.

  11. מאת ג'ו כלום:

    נו, עכשיו גם לאומנים יש ניב גורדון משלהם.

    שים לב, ידידי, איך האנשים שאותם הוא מבקש להחרים נושאים אותו על כפיהם ומעניקים לו פרס. איזה יופי, כמה שאנחנו צודקים ויפים, כמה נהדר הוא החופש הפוליטי בישראל, וכמה משעשעים כל אותם מתחסדים.

    באמת, כל פעם שהם צועקים אני צוחק יותר. אם היינו הסיוט הפאשיסטי שהם אומרים שאנחנו, היינו תולים אותם בכיכר העיר.

  12. מאת שירי:

    אליאב – פספסת את הנימה האירונית בתגובתו של דור. אגב – בלוג מאוד מעניין יש לך!

  13. מאת עידו לם:

    אני לא מבין למה ישראל נותנת כיבודים לכול הפסאודו מיוסרים האלה אין אנשים יותר נורמלים לתת להם פרסים? רובם גם ככה מהפכנים בשקל ויהיו הראשונים לברוח מכאן אם המצב יהיה מסוכן.

  14. מאת אודי:

    קראתי פה את מגוון התגובות האינטיליגנטיות. אני חייב לומר שאני קצת עייף מכל הפיתולים ומזהיר שתגובתי לא תעמוד בסטנדרטים האיכותיים של הדיון. בסופו של דבר, קשה להסביר את תחושת המיאוס והגיחוך שעולה כאשר אדם מדבר על מדינה חשוכה ומפלה בעוד היא עצמה נותנת לו פרס על פועלו. אפשר להתפתל עם זה, אבל אני חושב שרגשית כמעט כל אחד מרגיש את האבסורד. ולפעמים רגש זה מספיק. בכל מקרה, לדעתי חשוב לתת לו את הפרס משום שפרס זה רק מפריך את עצם טענתו- מדינה חשוכה וקודרת לא מתגמלת אומנים שמבקרים אותה בחריפות רבה כל כך. היא מגלה אותם במקרה הטוב ושוחטת אותם במקרה הרע. עצם הענקת הפרס מפריכה את טיעונו של אותו ריב לגבי אופייה של מדינת ישראל.
    דור, תגובתך הראשונה בשרשור זה, המעמידה במרכאות את ה"מדינה" מעידה לכאורה על נסיונך לפרק את היישות הזאת, "המדינה" מכלליותה, מהיותה מעין גוף גדול וטרנסטדנטי כמעט. השאלה מהי המדינה? אני מבין ממרכאות אלה כי הכוונה היא להגדיר את המדינה ככלי של כלל האזרחים. מתוך זה גם נגזרת זכותו של ריב לבקר אותה. מעניין אותי לדעת אם גם במקרים בהם מדובר על פשעי מלחמה שביצעה "המדינה", עוולות כלפי תושביה הערבים של "המדינה", אתה גם תשים מרכאות. אם תשים כאלה, בעצם תפרק את היישות, האורגן, שאמורים לקבול בפניו על המצב ובעצם תחזק את התפיסה כי מדובר בחצר שמתרוצצים בה ציבורים שונים המתחרים על משאבים. במצב כזה, אין זכות לקבול בפני מישהו, שהרי הוא לא קיים, הוא במרכאות, וכל שנותר לציבור הכואב עוולות שנעשות הוא לשכלל את דרכי המלחמה שלו מול האחרים. מה דעתך?

  15. מאת ירדנה אלון:

    לעניות דעתי הבלתי קובעת יש דברים שלא צריך להתפלפל בהם יותר מדי,ולמצוא צידוקים והצדקות דוגמת חלק מן המגיבים כאן שטוענים שיקח את הפרס ויתרום אותו למהגרי עבודה(למה למהגרי עבודה ולא למוסד תרבותי דוגמת "עינבל"?הרי בתרבות עסקינן)וכך יבזה את נותני הפרס, למה לבזות?מה הקטע הזה של לבזות אני לא מבינה?זה נראה לכם הומאני?בשם ההומאניות מבזים ומתנהלים בדרך לא הומאנית?מי שדוגל בערכים הומאניים עליו גם לנקוט בדרכי מאבק הומאניות.
    ולענייננו,אם יש לריב מעט יושרה אינטלקטואלית,אסור לו לקחת את הפרס,זה המבחן שלו לא המבחן של נותני הפרס, אין לי מושג מדוע החליטו להעניק לו את הפרס ואם הדבר הוחלט לפני או אחרי שאמר את מה שאמר בקשר לתל אביב .יכול להיות שבכך רצו להלעיג עליו,הדרך הכי טובה להשתיק מישהו זה לתת לו פרס מטעם זה שאותו הוא תקף "חסל אותו בטוב ליבך".אבל אם לריב כאמור מעט יושרה אסור לו לקחת את הפרס גם אם יקח ויתרום עדיין הוא לקח,
    רוצה להיות כל כך טוב ומייטיב ונדיב? שיתרום מכספו שלו ,הוא חומל על מהגרי עבודה? שירים ערב מכירות של הציורים או התמונות שלו וביחד עם עוד אמנים שחושבים כמוהו יזמינו את הציבור הרחב לקנות מיצירותיהם ואת ההכנסות שיתרמו למהגרי עבודה,לאוכלוסיות מוחלשות,לתיאטרון הישראלי ערבי ביפו או לכל גוף שימצאו לנכון ושלדעתם עיריית תל אביב מפלה לרעה.וכך ישמור על עצמאותו המחשבתית , ועל האוטונומיות שלו כאמן,אבל אי אפשר מצד אחד לקבל דורון שזורם לכיס הפרטי,ולירוק בפרצוף של נותן הדורון.
    כל זה אמור בקשר לאמנים כפרט, אולם אין אותו דין חל על חלוקת משאבים צודקת,שוויונית ולגיטימית כלפי גופים תרבותיים דוגמת תיאטראות,תזמורות,ירחוני תרבות,שמעלים יצירות שמותחות בקורת קשה ונוקבת על החברה הישראלית,על מדיניותה ועל מנהיגיה

  16. מאת דור:

    אודי, תנוח דעתך, אתה עומד יפה מאד בסטנדרטים האיכותיים :)

    המרכאות ב"מדינה" בדיוק נועדו לפרק את הישות המונוליתית הזאת לכמה חלקים. למה מי שמבקר את המדינה על הכיבוש בשטחים, גם אם במילים קשות, צריך להיות צבוע בשביל לקבל פרס מוועדת הפרסים לאומנות של עירית תל אביב? גם אני כמוך גאה בזה שהמדינה(דהיינו ועדת הפרסים לאומנות של עירית תל אביב) נותנת פרסים גם לאלה שמבקרים "אותה" (דהיינו את התנהלות הממשלה בשטחים). המדינה זה מספיק רחב ומגוון, אפשר גם להתגאות וגם להתבייש, גם למתוח ביקורת וגם לקבל פרסים.

    מתי לפרק ומתי להשתמש בביטוי הכוללני? לא יודע. אני לא חושב שיש כללים. תלוי בהקשר. בעיקרון, בעיני עדיף לא לעשות סלט מהכל ביחד.

    ולגבי התגובה הרגשית שלך: אני לא חולק אותה. ונכון שתגובה רגשית זה חשוב, ולפעמים זה מספיק, אבל זה גם חשוד וגם חמקמק. לכן אני לא אפרט באוזניך מה התגובה הרגשית שלי למאמרים כמו זה של אלכס יעקובסון.

  17. מאת דור:

    אודי, חשבתי עוד קצת על התחושה שדיברת עליה. זה באמת נראה הגיוני לומר שיש משהו בעייתי באדם שקורא להחרים את המדינה אבל לא בוחל בפרסים ממנה. אבל אני חושב שזאת איזו אשליה אופטית.

    ניקח אותי לדוגמה. אני חושב שהכיבוש הוא בעיה קשה מאד, שישראל צריכה לנהוג אחרת ממה שהיא נוהגת, וכולי. אבל אני לא קורא לחרם בינלאומי על ישראל משתי סיבות (מעבר לסיבה הפרוזאית ביותר והיא שזה לא שמישהו בחו"ל מקשיב לי…). ראשית, נראה לי די ברור שהאחריות על קריסת תהליך השלום מוטלת על הפלסטינים לפחות באותה מידה שהיא מוטלת על הישראלים, והאחריות על הקיפאון מוטלת עליהם באותה מידה לפחות שהיא מוטלת עלינו, ולכן אין מה ללחוץ על ישראל דווקא. ושנית, גם אם הייתי סבור אחרת, לא נראה לי שחרמות מהסוג הזה אפקטיביות. הן גורמות נזק סביבתי רב, פוגעות בכל מיני אנשים וגופים ישראלים שלא קשורים בהמשך הכיבוש, ולא פותרות שום בעיה. אז נראה לי שאני נופל לגדר אותם אנשים שאפילו אליבא דיעקובסון, למרות שאני מותח ביקורת על המדינה, אם מחר יעניקו לי את פרס ישראל לתרומה מיוחדת לעם ולמדינה אני אוכל לקבל אותו בלי לחשוש למצפוני. מדוע? כי למרות הביקורת על הכיבוש, אני אזרח טוב של המדינה, לצד כשלונותיה אני גאה בהישגיה, אני מעורה בחייה, אני תורם את תרומתי הצנועה בתחומים בהם אני עוסק, וכך הלאה.

    מה ההבדל ביני לבין דוד ריב (למעט העובדה שהפרס שלי הוא בשלב זה תיאורטי בלבד)? אני מניח שדוד ריב מנתח אחרת את המצב, מטיל את האחריות על המשך הכיבוש בעיקר על ישראל, וגם חושב שחרם בינלאומי יכול להועיל. נכון שהחרם יפגע בחפים מפשע, אבל גם הכיבוש הוא מצב לא מאד סימפטי שפוגע בחפים מפשע על בסיס יומיומי, אז לשיטת דוד ריב, לקרוא לחרם זה לגיטימי. עכשיו, למה בדיוק ההבדל הזה צריך למנוע ממנו את קבלת הפרס, בהנחה שכל מה שאמרתי על עצמי נכון גם לגביו?

    אני לא מסכים עם הניתוח שלו, אבל למה שאני אקרא לו צבוע אעשה לו דליגיטמציה ואשחיר את פניו? אני אשמיע את טענותי לגופן של עמדותיו, ולא לגופו של דוד ריב עצמו.

  18. מאת אליאב:

    שירי: יצאתי אידיוט. אבל באמת. תודה לגבי הבלוג. דור: סליחה על קהות החושים. אבל עדיין לא מסכים אתך.

  19. מאת מגבניק:

    מאת שירי:
    אוקטובר 13, 2009 at 16:31

    "אליאב – פספסת את הנימה האירונית בתגובתו של דור. אגב – בלוג מאוד מעניין יש לך!"

    אכן מעניין מאד, והפוסטים בו ממקדים את תשומת הלב בדברים המונחים מתחת לאף, הנראים לעינינו יום יום ולא שמים לב (לפחות אני) אליהם.

    יפה מאד ותודה לשירי על ההמלצה.

  20. מאת מגבניק:

    מאת אודי:
    אוקטובר 13, 2009 at 17:19

    "לדעתי חשוב לתת לו את הפרס משום שפרס זה רק מפריך את עצם טענתו"

    טיעון טוב לדעתי, והייתי מוסיף:

    על פי התקנון (
    http://www.tel-aviv.gov.il/Hebrew/_MultimediaServer/Documents/12516743.pdf
    )
    שני חתני הפרס נבחרים ברוב דעות על ידי ועדת שופטים המורכבת משלושה: אחד מטעם אגודת הציירים והפסלים בתל אביב יפו, אחד מטעם מוזיאון תל-אביב, ואחד מטעם עיריית תל-אביב, הממונה ע"י ראש העיר.

    מכאן ש:

    א. בשיקולי הענקת הפרס 'נציג הפשיזם' כביכול במיעוט – ולכן אין המדובר ב'פשיזם נכלולי' המכסה על עקבותיו, ואין טיעון זה יכול לשמש להגנתם של אמנים 'רגישים עד שזה מגיע לכסף', או להגנתם של אלה המוקיעים את מעניק הפרס אך לא את המוסריות המפוקפקת שבקבלתו.

    ב. אין למנוע את הענקת הפרס מאחר ועל פי הרכב הוועדה צעד כזה יהיה בלתי לגיטימי בעליל, וגם מאחר ואז הנזק ליושרה הציבורית יגדל בהרבה – שהרי המדובר ב*צעד אקטיבי* של השלטון לכפיית דעתו על גופים אזרחיים.

    ג. מה שכן יכולה העיריה לעשות למען הגילוי הנאות וזכותו של ריב להגנה מחמת הספק, הוא לידע את הציבור מתוך שקיפות ציבורית בתהליך ההחלטה על המועמדים לפרס והזוכים בו:

    מי היו השופטים בועדה והאם התנגד נציג העיריה למתן הפרס, האם ביקש ריב את הפרס בעצמו ואם לא מי ביקש אותו עבורו (לשופטים מותר על פי התקנון להציע מועמדים (?!?!) ), האם ריב עצמו בחר את 'תיק העבודות' (שהגשתו מראש מחויבת בתקנון) או שאדם אחר בחר עבורו, האם היו מועמדים נוספים ובידי מי הוצעו וכיו"ב.

    לטעמי זה ההליך הראוי לנקוט בו, שהרי כך יטוהר את שמם הטוב של המעורבים בפרשה ותחוזק היושרה הציבורית – גם של מוזיאון ת"א ואגודת הציירים והפסלים, גם של השלטון, וגם של אלה 'הנלחצים תחת מגפו לשיתוף פעולה אתו'.

  21. מאת שיר:

    חבר (שכותב כאן לפעמים) ציין בפני שאחת הבעיות בויכוח פוליטי היא שלעיתים קרובות מדי אנחנו לא מתעמתים עם הטענות של הצד שמנגד, אלא עם מה שאנחנו מניחים שהוא המניע הנסתר שלו. זהו מקרה פרטי של טריק בסגנון "תראו ציפור" כשאנחנו רוצים להסיט את הדיון מדבר אחד למשנהו, והמניע הנסתר משחק כאן בתפקיד הציפור שקל יותר להיאבק בה מאשר בטענות האמיתיות.
    נדמה לי שיעקובסון לוקה בדבר דומה – במקום להתמודד עם מה שאומר דוד ריב (שאינני מכיר את עבודתו ולפיכך אין לי דעה על זכאותו לפרס) על מדיניותה של ישראל, הוא תוקף את היושרה המוסרית שלו (הציפור), וחבל.
    אני רוצה לציין שאני לא מכיר את ריב, ועל כן אולי יושרתו המוסרית היא מטרה ראויה, אבל טיעוני ציפור הופכים נפוצים מדי וזה משבש מאד את הדיון הציבורי. יש הרבה טיעונים ממין דומה, לדוגמה – כשמתלוננים על מצב הערבים במדינת ישראל התשובה היא לעיתים קרובות "במדינות ערב לא יותר טוב", זה טיעון ציפור קלאסי, וכמו רבים אחרים – כדאי להגמל ממנו ולפתח דיון יותר ישיר.

  22. מאת האורגניזם:

    אפשר להתווכח על יושרו של דוד ריב בקבלו את הפרס מידי הרשות שאותה הוא מבקש להחרים. אבל הטיעון שישראל אינה מדינת אפרטהייד רק מפני שהיא מעניקה פרס לאחד ממבקריה הוא טיעון חלש מאוד. ישראל אינה סופגת ביקורת על הליכי בחירת חתני פרסים כאלה או אחרים, אלא על מדיניותה בשטחים הכבושים ויחסה לאוכלוסייה הפלסטינית מזה עשרות שנים.

  23. מאת שרית:

    דור, אתה מעיד על עצמך: "אני אזרח טוב של המדינה, לצד כשלונותיה אני גאה בהישגיה, אני מעורה בחייה, אני תורם את תרומתי הצנועה בתחומים בהם אני עוסק, וכך הלאה."
    אתה גם אומר שאתה מתנגד לכיבוש כיוון שהוא פוגע בחפים מפשע.

    החרם הכולל שדוד יריב מצדד בו אולי ימנע את הכיבוש שפוגע בחפים מפשע (וזה מוטל בספק מאוד גדול, אבל נניח), אך ללא עוררין, יעשה זאת באמצעים של פגיעה בחפים מפשע אחרים. (ארגונים שלא קשורים לכיבוש, אזרחי המדינה, ואפילו אנשים כמוני וכמוך עם כוונות טובות שמתנגדים לכיבוש ופועלים כדי למזער את נזקיו).
    שוב, כפי שאתה בעצמך מעיד.

    האם "אזרח טוב של המדינה", כפי שאתה מעיד על עצמך ורוצה להעיד גם על דוד יריב, רוצה להגן על חפים מפשע על-ידי פגיעה בחפים מפשע אחרים? (שהראשונים אינם אזרחי המדינה והאחרונים כן)?

    זאת הבחנה מוסרית.

    שיר – שום ציפור ושום כלום. בדיוק כמו שניב גורדון במאמרים שלו רוצה לפגוע במוסד בו הוא עצמו מלמד, מוסד שחלק מפעולותיו הן למען מיעוטים במדינה ללא הבדל דת גזע ומין, כך קריאתו לחרם של דוד יריב.

    הקריאה לחרם היא לא מוסרית כיוון קוראת לפגיעה בחפים מפשע. (חרם קולקטיבי)

    דור, זה ההבדל בינך לבין דוד יריב. זאת הסיבה מדוע אתה כן "אזרח טוב" והוא לא.

  24. מאת מגבניק:

    מאת האורגניזם:
    אוקטובר 14, 2009 at 11:33

    אפשר להתווכח על יושרו של דוד ריב בקבלו את הפרס מידי הרשות שאותה הוא מבקש להחרים. אבל הטיעון שישראל אינה מדינת אפרטהייד רק מפני שהיא מעניקה פרס לאחד ממבקריה הוא טיעון חלש מאוד.

    ישראל אינה מדינת אפרטהייד, נקודה.

    לא בגלל הפרס של ריב אלא מהנימוקים המפורטים בתגובות כאן:

    http://www.gaditaub.com/hblog/?p=424#comments

    ובהמשכו של אותו פוסט:

    http://www.gaditaub.com/hblog/?p=425

  25. מאת יניב:

    רק כדי שפרטי "מחאתו" של ריב יהיו ברורים הנה חלק מן המכתב למארגני הפסטיבל בטורונטו עליו חתם:

    "Furthermore, what this description does not say is that Tel Aviv is built on destroyed Palestinian villages, and that the city of Jaffa, Palestine’s main cultural hub until 1948, was annexed to Tel Aviv after the mass exiling of the Palestinian population. This program ignores the suffering of thousands of former residents and descendants of the Tel Aviv/Jaffa area who currently live in refugee camps in the Occupied Territories or who have been dispersed to other countries, including Canada. "

    כלומר, הביקורת היא כנגד הכיבוש של תל-אביב ולא כנגד הכיבוש של הגדה המערבית, או ה"מצור" על עזה. בשם כך דרש ריב כי יחרימו ויפגעו בפרנסתם של אומנים ישראלים אחרים, ביניהם יוצרי הסרט "עג'מי", למרות שעבודותיו הוצגו פעמים רבות בחו"ל.

  26. מאת מגבניק:

    מאת שיר:
    אוקטובר 14, 2009 at 9:41

    "זהו מקרה פרטי של טריק בסגנון ”תראו ציפור“ כשאנחנו רוצים להסיט את הדיון מדבר אחד למשנהו, והמניע הנסתר משחק כאן בתפקיד הציפור שקל יותר להיאבק בה מאשר בטענות האמיתיות.
    נדמה לי שיעקובסון לוקה בדבר דומה – במקום להתמודד עם מה שאומר דוד ריב (שאינני מכיר את עבודתו ולפיכך אין לי דעה על זכאותו לפרס) על מדיניותה של ישראל, הוא תוקף את היושרה המוסרית שלו (הציפור), וחבל." (…)

    " יש הרבה טיעונים ממין דומה, לדוגמה – כשמתלוננים על מצב הערבים במדינת ישראל התשובה היא לעיתים קרובות ”במדינות ערב לא יותר טוב“, זה טיעון ציפור קלאסי, וכמו רבים אחרים – כדאי להגמל ממנו ולפתח דיון יותר ישיר."

    גם אם הוא לא פועל כבקשתך לאייד את כל טיעוני השמאל הקיצוני ברשימה מסכנה אחת, הטיעון של יעקובסון הוא לגיטימי – הוא טוען שריב טובל ושרץ בידו, ולנכונות (או שלא) טענותיו של ריב אין כל נגיעה לעניין.

    לפי ההגיון שלך אמור יעקובסון להימנע באופן מוחלט מלדון במוסריותו של ריב – זאת אומרת, לפחות עד שישלים סידרה מונומנטלית של רשימות בהן הוא טוחן את כל מה שריב אומר – וריב אומר הרבה דברים.

    מהבחינה המעשית, לפי דרישתך ימנע מיעקובסון מלהגיע אי פעם לדון בביקורת שלו על מוסריותם של ריב והמקבילים לו – וזה אבסורד כמובן, כשל לוגי.

    אבל אם לטיעון של יעקובסון אתה קורא 'טיעון ציפור' הבא להסיט את הדיון, אז לפי אותו הגיון ממש שקולים *כל* טיעוני השמאל הקיצוני לנשר גדול ושמן -

    שהרי בכל הזדמנות שמעמתים אותם עם התוקפנות, הרשע, הגזענות, הטרור, רמיסת זכויות האדם, הפונדמנטליזם, הקנאות, שנאת האחר, דיכוי הנשים (והייתי יכול להמשיך עוד ועוד) של הצד השני, הם מייד עוברים לדבר על אי-הלגיטימיות של מדינת ישראל, או על מצב הערבים במדינת ישראל – וזו, במקרה או שלא, בדיוק הדוגמא שהבאת.

  27. מאת שיר:

    שרית, אני מוכרח לדקדק ולומר שלא כל פגיעה בחפים מפשע היא לא מוסרית. השאלה שעומדת על המשקל היא מה המטרה שהפגיעה עשויה להשיג ומה טיב הפגיעה.
    אין לי סבלנות לתת דוגמאות דמגוגיות, אבל יש הרבה.

    בקשר לציפור – ציפור בריבוע. שווי בנפשך מה אם יעקובסון היה אומר במאמרו "ריב טוען שישראל היא מדינת אפרטהייד, ובכן היא לא מפני ש:
    א. …
    ב. …
    ג. …
    ואני תקווה שעבודתו האמנותית מוצלחת יותר מהבנתו בפוליטיקה ומשפט בינלאומי, ואיחולי על זכייתו בפרס."

    במקרה כזה – העימות היה ענייני.
    כפי שהדברים עומדים כרגע הגישה היא, כפי שקוראים לזה בסדרה "כן אדוני השר", גישה של "שמור על השחקן, ולא על הכדור".
    סתם מיותר, בפרט כשכל כך קל להתמודד עניינית עם הטענות, ולו באמצעות הלינק שנתן מגבניק (ותודה לו על המחקר המעמיק והמרתק).

    ובנימה אישית – מגבניק, אני כל הזמן תוהה על השם שנתנו לך הוריך: המילה היומיומית "מגב" עם הסיומת הרוסית "ניק", שמעניקה מצלול יחודי ואפס קצה של ליריקה מאופקת… מעניין מאד ומסקרן, זה על שם הסבא?

  28. מאת מגבניק:

    מאת שיר:
    אוקטובר 14, 2009 at 16:43

    ובנימה אישית – מגבניק, אני כל הזמן תוהה על השם שנתנו לך הוריך: המילה היומיומית ”מגב“ עם הסיומת הרוסית ”ניק“, שמעניקה מצלול יחודי ואפס קצה של ליריקה מאופקת… מעניין מאד ומסקרן, זה על שם הסבא?

    בודאי, אנחנו משפחה ידועה מאד באיזור -

    תשאל כל אחד.

  29. מאת אסף צ:

    שיר, לא הבנתי.
    רוב הדיון צריך להיות על האפרטהייד. זה אכן המצב. אבל, אפשר גם לנהל דיון במידת היושרה של אנשים ששייכים לאליטה הישראלית, זוכים במיטב הכיבודים שהחברה הישראלית יודעת לתת, וקוראים לחרמות. זה לא ציפור. זה מקסימום להגיד, או.קיי חברה, הפסקה קצרה בדיון על האפרטהייד, מיד נחזור לזה. אבל לרגע שימו לב לציפור המעניינת הזאת. היא פחות חשובה מהאפרטהייד, אבל היא חשובה, ויש דברים חשובים להגיד עליה.
    דור, אני מזדהה עם מה שאתה אומר, אבל לא מגיע לאותה מסקנה. מה שאני מבין מדבריך הוא שקשה מאוד, ומסוכן, למתוח קו שאומר – עד כאן ביקורת לגיטימית, ומכאן ביקורת שמי שמשמיע אותה צריך להוציא את עצמו מהכלל.
    נכון. זה קשה. ולא מיותר להזכיר שעד לא כל כך מזמן מי שאמר בקול רם מדינה פלסטינית נחשב לניב גורדון לא קטן. קשה – אבל הכרחי.
    כל אחד מאיתנו צריך הרי לעשות את חשבון הנפש הזה: עד מתי אני נאבק במדיניות הממשלה בכלים הלגיטימיים של הדמוקרטיה, וממתי המדינה נחשבת בעיניי למשוקצת. ואם משוקצת, אז או שאני קם ועוזב, או שאני עובר למאבק הרבה יותר חמור. חייבים לצייר לעצמנו קו כזה.
    הקריאה לחרם לכשעצמה היא מרגיזה, אבל לא הרבה יותר. מה שמדהים הוא הדברים שעליהם חתם ריב. אילו אני הייתי מאמין בדברים האלו, לא הייתי יכול לחיות במדינה כזאת. היושר האישי שלי לא היה נותן לי להמשיך ליהנות מהטוב, אם אני מאמין שהוא בא במחיר כל כך נורא. אולי הייתי בוחר להיאבק – ואז, מאבק אמיתי ורציני. או שהייתי בוחר לעזוב.
    אני כמובן לא אומר לדוד ריב מה לעשות, אני רק אומר לו מה דעתי עליו: הוא אדם קטן ולא ישר. שיהנה מהפרס.

  30. מאת דור:

    יניב, בהנהגתו הנמרצת של מגבניק חלקנו פיתח אובססיה ללינקים למקור, ולכן זה קצת מסוכן להביא לכאן ציטוטים, להוציא אותם מהקשרם, ולקנח כמה שקרים.

    אז ראשית הפטיציה עצמה כאן:
    http://torontodeclaration.blogspot.com/2009/09/toronto-declaration-no-celebration-of.html

    המסמך ודאי לא בוחל בדמגוגיה, וההשוואות לאפרטהייד באמת מקוממות, אבל מסתבר שלא חרמות ולא נעליים. אין שם קריאה לחרם לא על תל אביב ולא על ישראל. הטענה היא נגד ההחלטה להקדיש את פסטיבל טורונטו לתל אביב, כנושא המרכזי של הפסטיבל, צעד שלפי כותבי העתירה היה תוצאה של מסע הסברה של שגרירות ישראל בקנדה. הקטע שהבאת הוא תשובה לסלוגן שאומר שתל אביב היא עיר מגוונת- ובתשובה אומרים חותמי העתירה שבהקשר זה צריך לזכור את גירוש הערבים מיפו וכולי, וזה הקטע שאתה מצטט (שכקטע תיאורי הוא אגב די מדויק לא?). כל מי שקורא את המסמך מבין שמה שמדאיג את החותמים עליו הוא הכיבוש בשטחים, ולא הכיבוש של תל אביב כפי שאתה מנסה להסביר. ולטענתך כי ריב (שחתימתו אמנם מתנוססת על העצומה) דרש לפגוע בפרנסתם של קולנוענים ישראלים- החותמים אומרים במפורש שאין להם דבר נגד יוצרים ישראלים או הכללת סרטים ישראלים בפסטיבל, אלא רק נגד בחירת נושא הפסטיבל כחגיגות לכבוד תל אביב:
    We do not protest the individual Israeli filmmakers included in City to City, nor do we in any way suggest that Israeli films should be unwelcome at TIFF
     

  31. מאת דרור קמיר:

    לדור – אתה לא קורא לחרם על מדינת ישראל ולכן השיקול אם לקבל פרס מידיה או לא שמור לך בלבד (ואני מאחל לך שיהיו הרבה מדינות וארגונים שוחרי שלום שירצו להעניק לך פרסים). דוד ריב דווקא כן קורא לחרם, ולכן המינימום שהוא נדרש לו הוא דוגמה אישית כלשהי. התגלגלה לידיו הזדמנות להוכיח שהוא רציני בכוונותיו ולדחות פרס שהוצע לו מטעם רשות של מדינת ישראל. במקום זה הוא מעדיף לקבל את הפרס ולשלוח אחרים להחרים. זאת צביעות, חד וחלק.

  32. מאת יניב:

    יפה דור שהבאת את המקור, חבל שלא הבנת אותו. המסמך קורא לביטולו של אירוע שנערך בחסות ובצמוד לפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו. אירוע זה הוקדש לעיר תל-אביב והוצגו בו סרטים ישראלים רבים המשקפים את הווית החיים בתל-אביב ביניהם "עג'מי", "החיים לפי אגפא" ועוד. ביטולו של האירוע היה פוגע בפרנסתם של האמנים הישראלים שהיו מעורבים בהכנת הסרטים, ולכן ההכרזה כאילו "אין לנו דבר נגד האמנים הישראלים" היא קלישאה נבובה וצבועה ותו לא.

    גם ההתייחסות המזלזלת שלך לקטע שצטטתי בעניין תל-אביב מעידה לצערי פעם נוספת על התכונה המפוקפקת שלך להתחפר בתןך תעלות לאחר שנמתחה ביקורת על טענות מופרכות שהעלית. מי שעניינו הכיבוש ביש"ע, יבקר נא את הכיבוש ביש"ע ולא את הכיבוש בתל-אביב על ידי העלתן של טענות "נכונות עובדתית" (חצי אמת גרועה בעיני לאין שיעור יותר משקר). מה להם "נישולם" של תושבי יפו, סומייל ושיך מוניס, אם דאגתם אכן נתונה כדבריך אך ורק לכיבוש בשטחים? כמה מן החותמים (קן לואץ' ונעמי קליין למשל) הביעו בעבר את תמיכתם בחיסולה של מדינת ישראל ע"י ה"פתרון" של מדינה דו-לאומית בין הים לירדן, בצירוף שיבת פליטים מלאה והשבת הרכוש הגזול שבידי אזרחי ישראל לבעלים המקוריים.

    אני מניח שלא תהיה מעוניין בקישורים אז לא צירפתי.

  33. מאת דור:

    יניב, תודה על ההבהרות, חזרתי וקראתי ואכן מדובר בשני אירועים שונים.

    אבל עכשיו זה מעורר תמיהה עוד יותר גדולה. העצומה אם כן היא לא נגד סרטים ישראלים או יוצרים ישראלים בפסטיבל טורונטו, אלא נגד חסות שהחליטה הנהלת הפסטיבל לתת לאירוע יחסי ציבור לתל אביב מטעם השגרירות הישראלית בקנדה. אפשר לא לאהוב את זה, אבל לקרוא להתנגדות הזאת תמיכה בחרם על ישראל??? זאב זאב.

  34. מאת דור:

    אסף- קשה מאד, מסוכן, ובעיקר לא צריך, למתוח קו ולומר "עד כאן ביקורת לגיטימית, ומכאן ביקורת שמי שמשמיע אותה צריך להוציא את עצמו מהכלל". למה צריך להוציא אנשים מהכלל? הם פחות טובים ממך או ממני? תורמים פחות למדינה? חכמים פחות? מה? מי מינה אותך או אותי למתוח קווים כאלה? יש דרכים להתמודד עם דעות שלא מקובלות. מתיחת קווים בעיני היא לא דרך כזאת.

    אני לא חושב שמי שקורא לחרם חושב שהמדינה "משוקצת". "המדינה" זה לא איזה גוף מונוליתי, משוקץ או כשר. הוא יכול להיות מאד נגד מדיניות מסוימת, ועדיין מאד בעד המדינה.

    "אדם קטן ולא ישר"? אתה מכיר אותו? את מעלותיו וחסרונותיו? את כשרונותיו וחולשותיו? את מעשיו ומחדליו? או שאתה יכול לפסוק אם אדם הוא קטן או גדול, ישר או נוכל, רק על סמך עמדתו בענין פסטיבל תל אביב בטורונטו?

  35. מאת דרור קמיר:

    בעניין הטענות שהועלו בעצומה לפסטיבל הסרטים של טורונטו, יש לי כמה תהיות:
    האם הם היו מתנגדים גם להצגת סרטים על מקסיקו סיטי שנבנתה על חורבותיה של טנוצ'טיטלן האצטקית? האם הם היו מתנגדים להצגת סרטים על ניו-אורלינז, לשעבר נובל-אורלאן? האם לגיטימי להציג סרטים על איסטנבול, לשעבר קונסטנטינופול/ביזנץ?
    איפה בדיוק עובר הגבול שלהם?
    נכון שצריך למחות על עוולות, ונכון שצריך להיזהר ממתן לגיטימציה לגירוש אנשים מביתם, אבל מה שהחותמים על העצומה דורשים מישראל (לפחות במשתמע) הם לא דורשים משום מדינה אחרת ומשום עם אחר. זו הסיבה לתחושה שלא העוול שנגרם לבני אדם מטריד אותם, אלא עצם קיומה של ישראל. זו גם התחושה שעולה בי למקרא דוח גולדסטון. נכון שצריך להתריע על עוולות כלפי בני אדם ולהתקומם נגדם, אבל למה הוא דורש מישראל התנהגות שהוא לא היה מצפה לה אפילו מהאומות שוחרות-השלום ביותר?

  36. מאת ניר:

    "כל מי שקורא את המסמך מבין שמה שמדאיג את החותמים עליו הוא הכיבוש בשטחים, ולא הכיבוש של תל אביב כפי שאתה מנסה להסביר"

    אני לא יודע אם זה הריחוק מטורונטו או היכולת המופלאה שפתחו אגפים בחברה הישראלית ליצוק את המציאות לתוך התבנית שהם מייחלים לה, אבל המשפט הזה לגמרי לא נכון.

    ממה שאני רואה בארה"ב, הדיון בשמאל האמריקני, קל וחומר העולמי, לגבי ישראל עבר מזמן מ67 ל48. תכנס לאתר החרם על ישראל ( http://bdsmovement.net/ ) שגורדון קישר אליו במאמר בל"א טיימס, תתעמק בז'אנר "אפרטהייד בישראל" הפופולרי ותראה שכמעט אין התייחסות למה שאתה (וגם אני) מגדיר "כיבוש". הדיון עבר מזמן לעצם קיומה של מדינת ישראל. לא פלא שאת המסמך הזה יזמו והובילו ישראלים שדוגלים במדינה דו-לאומית כמו אודי אלוני, דוד ריב, יעל לרר.

    לגבי המאמר של יעקובסון, מוזר ומפליא לראות איך אנשים מתעקשים להתפתל מסביב לטענה פשוטה: יעקובסון לא טוען שאסור לתת לריב פרסים, או שהדעות שלו לא לגיטימיות. הוא ניגש לענין מהכיוון השני ושואל כיצד אמנים אדיאולוגים כביכול מוכנים בכלל לקבל פרסים ממשטר נורא שכזה. האם אודי אלוני היה מסכים לקבל מימון ל"מחילות" ממשטר האפרטהייד בדרום אפריקה? כמובן שלא. אבל, בעצם, לא דרום אפריקה ולא אף מדינה אחרת שבה אמא שלו לא היתה ח"כ לא היתה מממנת סרטים של פוליטרוק חסר כשרון כזה, שאפילו הוילג' וויס השמאלי מגחך על הדוגמטיות והמטפורות המאולצות שלהם – וכאן בדיוק ההסבר לפרדוקס שיעקובסון מצביע עליו: אלוני זקוק לעסקנות האנטי ישראלית כדי לקבל תשומת לב בחו"ל, ובאותו זמן לממסד האומנותי הישראלי (או בכנויו, "הגרבוזיה") שתממן את הסרטים העילגים שלו.

  37. מאת מגבניק:

     

    מאת דור:
    אוקטובר 14, 2009 at 18:20

    "כל מי שקורא את המסמך מבין שמה שמדאיג את החותמים עליו הוא הכיבוש בשטחים, ולא הכיבוש של תל אביב".

    במקום לדון סביב סביב במה שיסיק הקורא הסביר, לא יותר פשוט להביא את הטקסט עצמו (תרגום גוגל)?

    Pro bono publico:

    "

    מכתב גלוי אל פסטיבל הסרטים הבינלאומי של טורונטו:

    ספטמבר 2009

    כחברים בקהילות הקולנוע , התרבות, ואומנויות התקשורת הקנדיות והבינלאומיות, אנו מוטרדים עמוקות נוכח ההחלטה של פסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו לארח אירוע חגיגי המתמקד בתל אביב. אנו מוחים כי TIFF, בין אם במתכוון ובין אם לא, הפך לשותף לפשע במכונת התעמולה הישראלית.

    בשנת 2008, ממשלת ישראל ושותפיה הקנדים סידני גרינברג מ'אסטרל מדיה', דוד אספר מ-'Canwest תקשורת גלובלית' ואל רייטמן מתאגיד MIJO השיקו את פרויקט 'מותג ישראל', קמפיין פרסום ותקשורת בתקציב של מיליון דולר שנועד לשנות תפיסות קנדיות בנוגע לישראל. 'מותג ישראל' בא להסיט את המיקוד מיחסה של ישראל לפלסטינים וממלחמותיה התוקפניות, אל הישגיה בתחום הרפואה, המדע והתרבות. מאמר ב'חדשות קנדיות-יהודיות' מצטט את הקונסול הכללי הישראלי אמיר גיסין, שאמר כי טורונטו תהיה עיר הבדיקה למסע הקידום, שאז יוכל להיערך ברחבי העולם. לדברי גיסין, שיאו של הקמפיין תהיה נוכחות ישראלית גדולה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של טורונטו ב-2009. (אנדי לוי-Alzenkopf, "המותג ישראל מיועד להיות מושק ב GTA", חדשות קנדיות-יהודיות, 28 באוגוסט 2008.)

    בשנת 2009, TIFF הודיע שיחנוך את תוכנית 'עיר לעיר' החדשה שלו בדגש על תל אביב. על פי הערות התוכנית של המנהל-בשיתוף של הפסטיבל ומתכנן 'עיר לעיר' קמרון ביילי, "עשרת הסרטים השנה בתוכנית 'עיר לעיר' יציגו את הזרמים המורכבים בתל אביב של היום. תל אביב החוגגת את יום הולדתה ה-100 בשנת 2009, היא עיר צעירה ודינמית שכמו טורונטו, חוגגת את המגוון שבה."

    הדגש על 'מגוון' ב'עיר לעיר' מתרוקן מתוכן בהתחשב בהיעדרו של הקולנוע הפלשתיני בתוכנית. יתר על כן, מה שתיאור זה לא אומר הוא שתל אביב בנויה על כפרים פלסטינים שנהרסו, וכי העיר יפו, ציר התרבות הפלסטיני הראשי עד שנת 1948, סופחה לתל אביב לאחר הגליה המונית של האוכלוסייה הפלסטינית. תוכנית זו מתעלמת מסבלם של אלפי התושבים לשעבר של אזור תל אביב / יפו וצאצאיהם שמתגוררים במחנות פליטים בשטחים, או שהתפזרו למדינות אחרות, כולל קנדה. הסתכלות בתל אביב המתוחכמת והמודרנית מבלי ששוקלים גם את עברה של העיר ואת מציאות הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית ורצועת עזה, תהיה כמו לנאום בהתלהבות על היופי ואורח החיים האלגנטי בקייפטאון או יוהנסבורג הלבנות בלבד בתקופת האפרטהייד מבלי להכיר בעיירות השחורים Khayelitsha ו-סווטו.

    איננו מוחים כנגד הקולנוענים הישראלים הבודדים הכלולים ב'עיר לעיר', ואין אנו באופן כלשהו ממליצים שסרטים ישראלים צריכים להיות לא רצויים ב TIFF. עם זאת, בעיקר בעקבות התקיפה האכזרית השנה על עזה, אנחנו מתנגדים לשימוש כזה בפסטיבל בינלאומי חשוב לבימוי קמפיין תעמולה מטעם מה שהארכיבישוף הדרום אפריקאי דזמונד טוטו, נשיא ארה"ב לשעבר ג 'ימי קרטר, ונשיא העצרת הכללית של האו"ם מיגל d'Escoto Brockmann הגדירו כולם כמשטר אפרטהייד.

    מכתב זה נוסח בידי ועדת ה'אד-הוק' להלן:

    אודי אלוני, במאי, ישראל; פלנדריה Elle, קולנוען, קנדה; Fung ריצ 'ארד, אמן וידיאו, קנדה; Greyson ג' ון, במאי, קנדה; נעמי קליין, סופרת וקולנוענית, קנדה; קאתי Wazana, קולנוענית, קנדה; סינתיה רייט, סופרת ואקדמאית, קנדה; B H יעל, אמנית קולנוע ו-וידאו, קנדה
    אושר בתמיכה על ידי:
    אחמד עבדאללה, קולנוען, מצרים
    Hany אבו אסד, הבמאי, פלסטין
    עכבר מארק, קולנוען, קנדה
    Zackie Achmat, פעיל איידס, דרום אפריקה
    רענן Alexandrowicz, קולנוען, ירושלים
    אנתוני Arnove, Publisher ו הפקה, ארה"ב
    רובא Atiyeh, בימוי תיעודי, לבנון
    Joslyn בארנס, סופר הפקה, ארה"ב
    הארי בלפונטה, מוסיקאי / שחקן, ארה"ב
    ג 'ון ברגר, מחבר, צרפת
    וולטר ברנשטיין, תסריטאי / מפיק הסרט, ארה"ב
    Dionne ברנד, המשורר / סופר, קנדה
    דניאל Boyarin, פרופסור, ארה"ב
    ג 'ודית באטלר, פרופסור, ארה"ב
    דיוויד ביירן, מוסיקאי, ארה"ב
    נועם חומסקי, פרופ ', ארה"ב
    ג 'ולי כריסטי, שחקן, ארה"ב
    Nandita Das, שחקן / יוצר סרטים, הודו
    גיא דוידי מנהלת, ישראל
    Na-IEM Dollie, עיתונאי / סופר, דרום אפריקה
    איגור Drljaca, קולנוען, קנדה
    איב Ensler, מחזאי, מחבר, ארה"ב
    אייל Eithcowich, מנהל, ישראל
    לין Fernie, סרטים ו מתכנת, קנדה
    סופי פיינס, הבמאי, בריטניה
    פיטר מתאים, פרופסור, קנדה
    ג 'יין פונדה, שחקן מחבר, ארה"ב
    דני גלובר, הבמאי והשחקן, ארה"ב
    נועם Gonick, מנהל, קנדה
    מלקולם גיא, קולנוען, קנדה
    ראווי Hage, סופר, קנדה
    אן הנדרסון, הבמאי, קנדה
    מייק Hoolboom, קולנוען, קנדה
    אנמארי Jacir, קולנוען, פלסטין
    גורדון ג 'קסון, מוזיקאי ג' אז, דרום אפריקה
    פרדריק ג 'יימסון, מבקר ספרותי, ארה"ב
    נאדיה כאמל, קולנוען, מצרים
    ג 'וליאנו מר ח' מיס, הבמאי, ג 'נין / חיפה
    בוני Sherr קליין הבמאי, קנדה
    וי Kogawa, סופר, קנדה
    פול Laverty, הפקה, בריטניה
    דקות Sook לי, הבמאי, קנדה
    פול לי, הבמאי, קנדה
    יעל לרר, מו"ל, תל אביב
    מארק לוין, פרופסור, ארה"ב
    ג 'ק לואיס, הבמאי, דרום אפריקה
    קן לואץ ', הבמאי, בריטניה
    הערבים Lotfi, קולנוען, מצרים / לבנון
    Kyo Maclear, מחבר, טורונטו
    גיא Maddin, תסריטאי / במאי, קנדה
    מחמוד Mamdani, פרופסור, ארה"ב
    פטימה Mawas, קולנוען, אוסטרליה
    אן מקלינטוק, פרופסור, ארה"ב
    McWatt טסה, מחבר, קנדה ובריטניה
    ויגו מורטנסן, שחקן, ארה"ב
    קורנליוס מור, מפיצים סרטים, ארה"ב
    יוסרי נסראללה, מנהל, מצרים
    ג 'ואן נסטלה, סופר, ארה"ב
    רבקה אובריאן, הפקה, בריטניה
    Pratibha Parmar, מפיק / מנהל, בריטניה
    אנאנד Patwardhan, יוצר הסרט הדוקומנטרי, הודו
    ג 'רמי Pikser, תסריטאי, ארה"ב
    ג 'ון Pilger, קולנוען, בריטניה
    שי כרמלי פולק, קולנוען, ישראל
    איאן Iqbal רשיד, קולנוען, קנדה
    ג 'ודי Rebick, פרופסור, קנדה
    דוד ריב, אמן, תל אביב
    ב רובי ריץ ', מבקר פרופ', ארה"ב
    וולאס שון, מחזאי, שחקן, ארה"ב
    אייל סיון, קולנוען ומלומד, פריז / לונדון / שדרות
    איליה סולימאן, Fimmlaker, נצרת / פריז / ניו יורק
    ערן Torbiner, סרטים, ישראל
    אליס ווקר, סופר, ארה"ב
    תומס וו, פרופסור, קנדה
    כריסטיאן Freso וינר, נשיא – האיחוד של יוצרי סרטים פרואני, פרו
    דברה צימרמן, מנכ"ל נשים לעשות סרטים, ארה"ב
    הווארד זין, סופר, ארה"ב
    Slavoj Zizek, פרופסור, סלובניה "

  38. מאת מגבניק:

    נקודה מעניינת:

    אם משאירים בכתובת העצומה את הדומיין ומסירים את השארית, מגיעים (כמו בכל אתר) לדף הבית, ומשמו ניתן להסיק שהוא הוקם במיוחד על מנת לארח את העצומה:

    http://torontodeclaration.blogspot.com/

    בדף הבית המפנה אל העצומה, מודה לכל התומכים בה וכיו"ב, קראתי את המשפט הבא:

    "A reminder: we are protesting because we could not stand idly by as Tel Aviv, the heart of Israel’s economic and military power, was being celebrated as if this was an apolitical decision. "

    בתרגום חופשי:

    "תזכורת: אנו מוחים מכיוון שלא יכולנו לעמוד בחוסר מעש כשתל אביב, לבו של כוחה הכלכלי והצבאי של ישראל, מהוללת (/נחגגת /מפוארת) כאילו הייתה זו החלטה א-פוליטית."

    ומכאן שתל אביב באופן ספציפי מעלה להם את הסעיף.

    ועוד קצת טורונטו:

    הנה עוד כמה נקודות מעניינות במכתב פתוח ששלח אודי אלוני (מקבוצת יוזמי העצומה) לאיתן פוקס וגל אוחובסקי. מסתבר שאאוטינג זה עכשיו 'in':

    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,636,209,39607,.aspx

    "גל אוחובסקי ואיתן פוקס – צאו מהארון הפוליטי"

    יום רביעי 26 באוגוסט 2009 22:06 מאת: אודי אלוני

    "האם אנשי התרבות הישראלים הם הצוערים החדשים של ליברמן?", כך שואל הבמאי אודי אלוני את איתן פוקס וגל אוחובסקי, שסרטם יוקרן בפסטיבל טורונטו"

    "לגל אוחובסקי ואיתן פוקס,

    עוד שבועיים סרטכם "הבועה" יוקרן בשבוע ההוקרה לתל אביב שיפתח בפסטיבל טורנטו היוקרתי (מאברוק!). בחוגי השמאל בטורונטו ובעולם הקולנוע יש תחושה לא נעימה שהאירוע הוא תוצאה של לחץ ישראלי למתג את ישראל כמדינה דמוקרטית – נאורה. אתם הופכים לשגרירים או אנשי הסברה של המדינה, ומטשטשים את עוולות הכיבוש בניחוח הליברלי שאתם מעניקים ובכך ממלאים תפקיד לא סימפטי במיתוג ישראל במערב.

    הסיבה שבחרתי לפנות אליכם ישירות ובפומבי היא, בין היתר, ההוצאה מהארון האגרסיבית שהחלטתם להפעיל כנגד סלבריטאים בעצרת התמיכה הגדולה בתל אביב בקהילייה הלהטבי"ת. בעקבות העצרת, חשבתי שהגיע הזמן להוציא גם אתכם פוליטית מהארון ולשאול אתכם אחת ולתמיד: האם אתם איתנו או עם משרד החוץ? האם אתם מייצגים את ההתנגדות לכיבוש, את ערכי השוויון וכבוד האדם באשר הוא אדם, או האם אתם מייצגים את ליברמן, סער, ביבי ולבנת שהתחבקתם איתם לאחרונה בפומבי? לצערי, כיום אי אפשר להיות בשני המקומות בו זמנית!"

    (…)

    "אז הנה הקוד החדש שלנו כיוצרים ישראלים (את של משרד החוץ אתם כבר מכירים):

    1.להצהיר בכל מקום שישראל היא מדינת אפרטהייד ומדינה המפרה את החוק הבין לאומי בכול הקשור לשטחים הכבושים.

    2. לדרוש הסרה מיידית של המצור על עזה.

    3. לדחות את חיבוק הדב של משרד החוץ ולבקש משגרירי ישראל לא להיות נוכחים באופן רשמי באירועי תל אביב או כל אירוע תרבותי אחר.

    4. להצהיר שצה"לֹ הוא צבא כיבוש לא מוסרי והוא ממלא תפקיד מרכזי בשוד אדמות על בסיס אתני מובהק.

    *** 5. להצהיר שתל אביב היא לא כל כך 'קולית', אלא עיר גזענית והגירוש האיטי והעקבי שהיא עושה ביפו לערבים חייב להפסק מיד, או יישאר כאות קלון לדראון עולם. ***

    6. להבין את מטרות החרם נגד מדינת ישראל ולפתוח בדיאלוג עם יוזמי החרם, וזאת כדי להבין איך אפשר לשמור על חופש אמנותי שהוא בלב אמונתנו, יחד עם יצירת מודעות בינלאומית לחוסר הצדק והדיכוי כלפי העם הפלסטיני. ***(אגב מותר לנו לקחת כסף מהמדינה, אך כמו שהחרד הלא ציוני לא משנה את אמונתו בגלל ההקצבות כך גם אנחנו נשמור על היושרה שלנו כאמנים.)***

    7. כיוצרים, ***אנו מצהירים אי נאמנות זמנית למדינה***, עד לסיומו המוחלט של הכיבוש ושילטון האפרטהייד הגזעני.

    8. נפעל למען שלום צודק ושיוויון בין יהודים ופלסטינים תחת שתי מדינות לשני העמים, או מדינה אחת דו לאומית רב תרבותית ורב מגדרית. לרווחת היהודי הפלסטיני והגר החיים זה לצד זה וזה בתוך זה בארצנו המשותפת.

  39. מאת ניר:

    אכן המכתב של אלוני ראוי לדיון בפני עצמו – עצם העובדה שהוא מפרסם רשימת אמונות פוליטיות שנדרשות מיוצר ישראלי אחרת ימצא עצמו מוחרם, וזה מתקבל כענין סביר למדי, עם כסוי אוהד יחסית. אפשר לדמיין את צווחות ה"מק'קארתי" או "גבלס" שהיו משמיעים אוהדיו אם היתה מפרסמת קרן ישראלית מסמך שדורש מיוצרים *לא* להחרים את ישראל כתנאי לקבלת מימון.

    (אגב, אהבתי במיוחד את סעיף 5, לגבי יפו. מעניין איך מי שחי בניו יורק, ועשה את הכסף שלו ממוצר שסייע לחברות פרסום להשתלט על הנוף שלה – http://www.nytimes.com/2000/01/02/nyregion/artist-uses-new-kind-of-canvas.html – רגיש כל כך לתופעות של ג'נטריפיקציה דוקא בתל אביב.)

  40. מאת גדי טאוב:

    גם כאן בבלוג פירסמתי פעם רשימה על אודי אלוני וסרטו הבלתי מוסרי "מחילות". הוא עשה לעצמו שם לא קטן עם הסרט הזה, רתם את סלבוי ז'יז'ק והסתובב בעולם להסביר שמדינה יהודית היא אפרטהייד.

    http://www.gaditaub.com/hblog/?p=74

    (אני לא מת על אלוני, אם להתבטא בעדינות, ואף על פי כן, תגובות שהן רק קללות נגדו לא יכנסו, והיו כאלה. אנא, טיעונים ולא גידופים.)

  41. מאת עידו לם:

    כן שמתי לב שמחקת אותי בגסות גדי וחבל. תן לי רק להגיד לך אימרת שפר אחת של חברו של הצדיק אלוני סלבוי ז'זיק: כריתת הידיים של הילדים בוייטנאם על ידי וייטקונג הייתה מוסרית משום שהם קיבלו זריקה ביד מהכובש האמריקאי ולכן כריתת היד של הילדים היא סמל לאוטונומיה ונגד הכיבוש. זה מה שהאיש הנוראי הזה אמר והוא חבר של אודי אלוני תגיד לי אתה מה אתה חושב על זה.

  42. מאת מגבניק:

    מאת גדי טאוב:
    אוקטובר 15, 2009 at 21:51

    "אני לא מת על אלוני, אם להתבטא בעדינות"

    המחלוקת שלך עם אלוני אינה מקרית – זו המחלוקת בין קאמי לסארטר, בין שמאל לפסאודו-שמאל, בין השמאל שמקדם את הפצת הדמוקרטיה בעולם לבין זה *שמונע אותה*.

    לשמאלי של המאה ה-21 יש את הלוקסוס שלא היה לשמאליים של המאה ה-20: מאה שנות היסטוריה נוספות ללמוד מהן. השמאלים של המאה ה-20 צפו בעיניים כלות כיצד הרעיון הטהור 'שלהם' בא לידי ביטוי בסופו של דבר ברצח ודיכוי המונים בידי סטלין, מאו-צה-טונג ופול פוט. הם צפו בקאמי עוזב בזעם את המפלגה הקומוניסטית, בסארטר שתומך בסטליניזם, עובר בלית ברירה למאואיזם, ואז 'ממאו למשה' כשגילה את הנס שבהישרדות היהודים ושינה את השקפתו על היהדות – מה שהקפיץ כמובן את כל שחקני הספסל בראשותה של סימון דה-בובואר שטענו כי 'נחטף רעיונית' ע"י הפילוסוף בני לוי.

    יעקובסון ציין שסארטר סירב לקבל את פרס נובל – מה שהוא לא ציין הוא שמאחורי הקלעים סארטר יצר קשר בחשאי עם הוועדה וטען ששינה את דעתו לגבי הפרס, או ליתר דיוק לגבי הכסף של הפרס -

    וכאן לסגירת המעגל אני מפנה לסעיף 6 ב'מדריך לשמאלן' מאת אודי אלוני:

    ציטוט:
    "אגב מותר לנו לקחת כסף מהמדינה, אך כמו שהחרד הלא ציוני לא משנה את אמונתו בגלל ההקצבות כך גם אנחנו נשמור על היושרה שלנו כאמנים".

    האתיקה, כפי שבוודאי אתם שמים לב, 'למופת'.

    השמאל האמיתי, הפרגמטי, מבין שמדיניות שלטון אינה יכולה להיות אידיאלית אלא רק אופטימלית במקרה הטוב, מאחר ולהעביר עולם מברוטליות לאתיקה זו משימה קשה ומחיר כבד בצידה – מחיר שהוא מוכן לשלם.

    הפסאודו-שמאל לעומתו שואף אינפנטילית לכוח ללא אחריות, הוא נצמד לאידאל האתיקה כתינוק למוצץ, ומשום כך *תוקע* כל מאבק דמוקרטי מעשי בעולם האמיתי -

    כך למשל צפו שמאלי המאה העשרים בפוקו מהלל את משטר האייטולות של אירן כ'פוליטיקה רוחנית' נעלה, בדלז התוקף את ממשלת גרמניה על פעולותיה 'הדיקטטוריות' נגד הטרור של באדר-מיינהוף, בסארטר השולל את תקפותם של משפטי נירנברג ומכנה את רצח הספורטאים במינכן 'פעולה מחוסר ברירה'.

    ו*לכן* תוקפים אלוני וחבריו את הציונות, שגם אם פעולותיה לא היו כליל השלמות, עדיין פעלה בהגבלות עצמיות של אתיקה ומוסר הגבוהות בהרבה מאלה של מקבילותיה בעולם המערבי -

    מאחר ו*השמאל האמיתי הפרגמטי הוא-הוא האיום האמיתי על הפסאודו-שמאל*.

    שליט 'מלך פילוסוף' כבן גוריון, המנסה לשלב את הכוחניות שבשלטון בעקרונות הומניים-אתיים הוא סמרטוט אדום בעיני אלוני וחבריו, שכן הוא דמות 'המבוגר האחראי' בתפיסת עולמם האינפנטילית, וגרוע מכך – הוא גם מצליח ומוערך בכל העולם, מה שהופך את אלוני וחבריו למיותרים:

    הפסאודו-שמאל הוא טפיל על צווארו של השמאל הפרגמטי ש'עושה את כל העבודה', ומתקיים מ'שתית דמו' – הפסאודו שמאל שואב את כוחו מ*ביקורת תמידית ללא מעשה*, הוא תמיד 'מקדם בברכה את ספסלי האופוזיציה', ואולי לכך קשורה העובדה כפי שהעירו כאן ובצדק, שב-60 שנות המדינה מעולם לא הייתה מפלגה ערבית בקואליציה.

    אפילו כשהוא כבול במלכודת הדביקה של שותפות עם הליברלים מהמרכז בדרך לשלטון, הפסאודו-שמאל מתקשה להשתתף בשלטון המעשי ו'מתפרע' כילד חרד-משמעת -

    דוגמא אופיינית לכך היא למשל אמו של אלוני, שולמית:

    היא נבחרה לכנסת ב-66 – אך לא יכלה לעמוד בעימותים מול דמות 'מבוגר אחראי' כגולדה מאיר ופרשה מהמערך והקימה את רצ, שעל רקע המחאה בעקבות מלחמת יום הכיפורים קבלה שלושה מנדטים -

    כך הגיעה לממשלתו של רבין ב-74 כשרת החינוך, תפקיד בו החזיקה כארבעה חודשים עד שהתפטרה במחאה על מינוי שר שנחשד בשוחד וזוכה לאחר מכן. השר אגב היה דתי, במקרה או שלא.

    לאחר מכן התערסלה בזרועותיה החמימות של האופוזיציה למשך עוד 4 כנסות, וב-84 סירבה להצטרף לממשלת האחדות הלאומית למרות המצב הקשה בעטיו חברו כוחות השמאל והימין גם יחד.

    בעקבות שותפות עם מפלגת 'שינוי' הליברלית מצאה את עצמה שוב בשלטון ב-92 כשרת החינוך, אך גם אז לא החזיקה יותר מ-8 חודשים, ונאלצה להתפטר בעקבות וויכוחים עם הדתיים בנושא האבולוציה, וב-96 פרשה מהחיים הפוליטיים -

    וגם היא השוותה את מתנגדיה לנאצים, לשר הביטחון קראה 'רוצח', לישראל 'מבצעת פשעי מלחמה' ו'פשיסטית' (הולכת בדרך מוסוליני) וכו'.

    ההיסטוריה הפרלמנטרית של אלוני התחילה ב-66, לפני יישומה הקיצוני של 'ההגות החדשה' של מרכוזה ומרעיו ובסמוך לחשיפת זוועות הקומוניזם, ולכן אלוני הייתה עדיין 'פסאודו-שמאל הכבול דרך הליברלים לטבור הממסד' -

    אך ממנה למד הפסאודו-שמאל מדוע 'מחוץ לשלטון' כדאי להם הרבה יותר משותפות חלקית בשלטון עצמו:

    בשעה שהשמאל האמיתי משתמש באתיקה על מנת להגיע לשלטון וכך לכוח ליישם את ערכיו – משתמש הפסאודו-שמאל ברטוריקה אנטי-שלטונית כדי לרכוש *כוח גרידא*, וכך הוא מטעה את הציבור ו'אוסף את כל הביצים':

    במחאה קיצונית מול שלטון ימני הוא מצטייר כ'שמאל אותנטי לוחם', ומול שלטון שמאל הוא מצטייר כ'לוחם ללא פשרות על האתיקה'.

    מאחר והפסאודו-שמאל אינו מחיל על עצמו את שלמות האתיקה אותה הוא מטיף לאחרים, הוא יכול אמנם להסית את 'הנפגעים' מפנים ומחוץ 'לדרוש את מה שמגיע להם' שנשלל מהם בגלל 'הקיפוח שעברו' -

    אך בדומה לאתיקה-שלו-כלפי-עצמו, ל'נפגעים' *הוא אינו מציב אפילו קצה-קצהה של דרישה אתית*, שהרי 'דרישות אתיות' שמורות עימו רק להטיחן בפני השלטון, ואם יטיף אותן לנפגעים תרד הפופולריות שצבר אצל 'ההמון' ועמה יתבטל *הכוח שצבר*:

    יתבטלו מנעמי התמיכה הכספית 'בשם הסולידריות' ממדינות ו'גופים פוליטיים מעוניינים', יתבטל האתנן שהוא סוחט משלטון השמאל על מנת למתן את תגובותיו, יתבטלו ההרצאות, הכנסים בחו"ל, פסטיבלי הסרטים בטורונטו על מעמד הסלבריטי והכוח האישי והמקצועי הנצברים בשל כך, והגרוע מכל -

    במקרה של שלטון שמאל בהנהגת 'מלך פילוסוף' מקובל, מוערך ואחראי יתבטל *הצורך בקיומו של הפסאודו-שמאל בכלל* -

    ואז 'המלחמה' הופכת ל'מלחמת-קיום' -

    והסכנה לקיומו גוברת פי כמה וכמה כשהימין קונה את תוכניתו הפוליטית של השמאל ונוצרת אחדות לאומית רחמנא ליצלן, ואז בלית ברירה מסתכן הפסאודו-שמאל בחשיפה רעיונית, בשקט-בשקט מסיר מסדר יומו את אותם 'מליוני פועלים רעבים' ופונה בזעם להילחם באיום הקיומי – שהוא 'הימין והשמאל גם יחד', דהיינו המדינה עצמה.

    וכך למעשה נלחם הפסאודו-שמאל *בכל שלטון דמוקרטי* בארצו בין אם ימני או שמאלי, וכך למעשה מטרפד הפסאודו-שמאל כל מאמץ לדמוקרטיזציה בעולם הלא-דמוקרטי – מאחר ואת השלטון 'שממילא כבר דמוקרטי' הוא מבקר מבוקר ועד ערב, אך מה'נפגעים' לעולם לא ידרוש דמוקרטיה.

    ולכן למרות שרוממות האתיקה בגרונו, הפסאודו-שמאל לעולם יהיה אימפוטנט -

    לא שזה מפריע לו, אך כתוצאה מכך מאבק השמאל האמיתי יישאר 'תקוע' ומכאן שגם הוא נגוע באימפוטנציה, ואת אותה אימפוטנציה חשים כולנו היטב על בשרנו.

  43. מאת דור:

    ז'יז'ק, סארטר, קאמי, פוקו- תודה לכל אלה שציינו את השמות. אל מול גלי צרות המוחין והטיפשות, טוב להיזכר בקיומם של ענקי הרוח האלה, שכל עמוד שלהם (או לפחות אותם עמודים שניתן להבין) מלאים חשיבה רעננה, מעמיקה חדור למורכבות הקיום האנושי, מרחיבת ריאות ונפש.

  44. מאת ניר:

    או שלפחות נותנים לנו להרגיש כאילו מעט משעור קומתם האינטלקטואלי דבק בנו כשאנחנו מאזכרים אותם, גם אם (או בעיקר כאשר) אנחנו לא ממש מבינים מה הם רוצים – ממש כפי שהחתימה על העצומה האופנתית מאפשרת לבן-הבורגנים הקטן ולסלב הזעיר להרגיש חלק ממאבק בכוחות השחור, אפילו אם אין לו מושג על מה מדובר.

  45. מאת עידו לם:

    מג"בניק אני אוהב אותך מה שכתבת על הפסאודו סמול פשוט נהדר וזה מה שאני תמיד חושב רק בלי היכולת הניסוח המדוייקת והמעוררת הערכה שלך.

  46. מאת עידו לם:

    ההערצה שלך דור לז'זיק סארטר ופוקו לא פחות ממדאיגה, שווה לך לבדוק מה זה אומר על האתיקה המוסרית שלך אם אתה מעריץ את האנשים הללו אחרי הציטוטים שלהם, להזכירך סארטר הכחיש את הגולאגים ז'זיק הצידק כריתת ידיים של ילדים ויטנאמים ופוקו הילל את המהפיכה האיראנית, אחד שמעריץ את האנשים הללו הוא הרבה דברים אבל מוסרי והומני בוודאי שלא.

  47. מאת דור:

    בדיוק, ניר. כל אחד וההזדהות עם הסימבולי שלו, שמאחוריה מסתתר כידוע הממשי ההרבה פחות זוהר. אבל עדיין, זה מעניין עם איזה סימבולי אתה מזדהה.

  48. מאת מגבניק:

    מאת גדי טאוב:
    אוקטובר 15, 2009 at 21:51

    (אני לא מת על אלוני, אם להתבטא בעדינות, ואף על פי כן, תגובות שהן רק קללות נגדו לא יכנסו, והיו כאלה. אנא, טיעונים ולא גידופים.)

    מאת דור:
    אוקטובר 16, 2009 at 18:41

    "אל מול גלי צרות המוחין והטיפשות, טוב להיזכר בקיומם של ענקי הרוח האלה"

    אה, הבנתי: אלוני אם כן מוגן מהתקפות אישיות, כל האחרים דמם מותר.

    אני לא מתלונן חלילה על העדר 'צנזורה' של גדי, אני פשוט מנצל את ההזדמנות 'הקלאסית כאילו בהזמנה' להדגים טיעון פסאודו-שמאלי מהו.

    לא יכולתי לאחל לעצמי תגובה יותר מוצלחת לחיזוק טענותיי.

  49. מאת אודי:

    סליחה על שאלת האינדקס: לפני לא מעט זמן התיישבו לשיחה רות גביזון ואותו אודי אלוני במסגרת התכנית "שווה מחשבה" בערוץ הראשון. האם מישהו יודע איך ניתן להשיג את השיחה הזו?

  50. מאת שרית:

    לאודי – המפגש בין רות גביזון לאודי אלוני היה ניתו לצפייה לפני חודשיים (?) בערך דרך קישור ישיר מהאתר של רות גביזון http://www.gavison.com (שמשום מה לא עולה לי עכשיו, אבל ניחא) הקישור מוביל לצפייה הפרקים שלמים מתוך "שווה מחשבה".
    מקווה שזה יעזור

  51. מאת מגבניק:

    תודה על המחמאה, עידו.

  52. מאת ארן:

    שתי הערות טכניות עובדתיות:

    לגבי סארטר ובקשה לקבל את כספי הפרס, מדובר על טענה לא מגובה במסמכים או הוכחות של אדם אחד. ככזו היא חשודה.

    לגבי ההשוואה עם החרדים. ראוי להבדיל בין שתי קבוצות של חרדים: האנטי ציונים של העדה החרדית וסאטמר שלא מצביעים (קובם גם לא לעירית ירושלים), לא לוקחים כספים (גם לא ביטוח לאומי) ומשתדלים לא להחזיק דרכון ישראלי.

    הקבוצה השניה היא רוב החרדים, שמקיימים יחסים מורכבים (ובעייתים) עם המדינה. רובם אכן לא משרתים בצבא, אבל לא מעטים מהם מתנדבים במד"א משא"ז וכו'. רובם לא עובד (ולכן לא משלם מיסים) וכן מקבל כסף מהמדינה. נציגיהם כן משתתפים במשחק הפוליטי, ומכאן יש הכרה חלקית ומובלעת במדינה. עם זאת הם לא אלה שנפגשים אם אחמדינז'ד או יוצאים במפורש נגד המדינה.

    אבל לצפות מאמנים ששקועים בטבור של עצמם להבחין הבחנות כאלה זה יותר מדי.

  53. מאת מגבניק:

    מאת ארן:
    אוקטובר 18, 2009 at 15:37

    "לגבי סארטר ובקשה לקבל את כספי הפרס, מדובר על טענה לא מגובה במסמכים או הוכחות של אדם אחד. ככזו היא חשודה."

    'עדות ישירה של אדם אמין עם מוניטין אמינות של עשרות שנים וללא מניע אישי, שהיה עד לאירועים בגוף ראשון', שכחת לציין.

    לו הייתי אקדמאי אנטי-ציוני הייתי כותב לך עכשיו "תוכיח שלא", שהרי זו המתודולוגיה החביבה עליהם באחרונה – לטעון בעניין *העדרו* של דבר, מבלי להוכיח קודם ש*הימצאותו* של אותו דבר היא מחויבת המציאות ללא סייג -

    אך רק אציין שאותה 'עדות של אדם אחד' היא רק האוטוביוגרפיה של לארס גילנסטן, חבר האקדמיה השוודית משנת 1966 ומזכירה הקבוע מ-1977 ועד 1986, מחברי ועדת פרס נובל של האקדמיה בין השנים 1968-1987, חבר קרן נובל מ-1979, ויו"ר הקרן מ-1987 עד 1993.

    עזב את האקדמיה השוודית במחאה על סרובה לתמוך בסלמן רושדי מול איומים על חייו בגלל הפתווה המפורסמת של 'פסוקי שטן'.

    צא וחשוב – על פי גילנסטן יש כמה חברים בוועדה שדנו בבקשה של סארטר, וגילנסטן ידע שאם אלה יכחישו שמו יוכתם – ועדיין כתב זאת באוטוביוגרפיה שלו -

    ועכשיו יחליט הקורא אם 'כל זה מספיק'.

  54. מאת Buy accutan:

    Buy accutane online without prescription.
    http://buyaccutaneonline.webs.com/