בניגוד לטענת חסידי הבגצוקרטיה, הרשות המבצעת בישראל במיוחד חלשה

אחד התירוצים הנהוגים בקרב חסידי האוליגרכיה המשפטית הוא שאנו זקוקים לבית משפט כל יכול, כביכול כדי לאזן את הכוח המיוחד שיש לרשות המבצעת בישראל, שעליה נאמר שהיא "שולטת בכנסת". מאמרו של שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן מפריך את הטענה הזאת, שממשיכים להשמיע לנו למרות שכל בר-דעת מבין שמשהו בטיעון חייב להיות שגוי: הרי ישראל סובלת מחוסר משילות כרוני, הנובע גם מיחסי הכנסת והממשלה, לא רק ממעורבות היתר של הרשות השופטת. מפלגות קיקיוניות וחברי כנסת שוליים הרי יכולים להכריע במקומותינו קואליציות נבחרות.


.
המאמר של פרופ' פרידמן מראה שהרשות המבצעת בישראל במיוחד חלשה, לא במיוחד חזקה. משלל סיבות, וביניהן העובדה שהרשויות הנבחרות פחות או יותר משועבדות לפקידות ולרשות השופטת, בכל אספקט מפעולותן כמעט, לרבות מינויים. פרידמן מדגים גם כמה רחב הפער בין מבנה המשטר של ישראל כפי שהוא מתואר בחוקיה הכתובים לבין מנגנוני הכוח בפועל, שסירסו כמעט לגמריט את נבחרי הציבור ומעניקים כוח חסר פרופורציות וחסר בקרה לרשות השופטת, ליועמ"ש, ולמנגנוני האכיפה.
.
והנה גם אבן הבוחן לשאלה מי באמת מושל בישראל:
.
"למרות האמור בחוק, בפועל לא נהנית ההנהגה הפוליטית מחסינות כלשהי (למעט במסגרת הצרה של חסינות מהותית). […] לעומת זאת יש בישראל קבוצה הנהנית מחסינות רחבה, אף שאין לכך שום בסיס בחוק. די להציג את השאלה האם הייתה אי פעם חקירה פלילית נגד היועץ המשפטי? פרקליט המדינה? משנה ליועץ המשפטי? פרקליט מחוז? סגני פרקליט מחוז? לא חסרו אמנם מקרים שהצדיקו חקירה ודי להזכיר את מה שהתרחש בפרקליטות מחוז תל אביב בימיה של רות דוד, את העלמת האזנות הסתר בעניינו של חיים רמון, ואת טענותיהם של יועצים משפטיים בדבר תפירת תיק או סימון מטרות. אבל כלום לא ארע. מסתבר שבפועל יש חסינות, ומערכת אכיפת החוק יודעת להגן על עצמה.

כלל הוא ששליטים נהנים מחסינות. אם נבדוק מי נהנה מחסינות בישראל נוכל ללמוד מיהם שליטיה. ועוד הערה: פרשת החסינות מהווה דוגמה מעניינת לפער בין החוק בספרים לחוק במציאות. אין חסינות למי שהחוק מעניק לו חסינות. ודווקא מי שלא ניתנה לו חסינות בחוק, זוכה להינות ממנה."

לכתוב תגובה