שידרגנו את האתר – תודה על הסבלנות

ותודה מיוחדת למקס לויטה ולקובי סוטו שעשו במלאכה. עכשיו אפשר, בין השאר גם לחבר לפייסבוק וכו'.

ראאד סאלח וחסידיו

עברתי ביום שישי ליד הפגנה קטנה ברחוב בן-יהודה בתל אביב למען שיח' ראאד סאלח העצור בבריטניה. מעבר למחאה הספציפית, קומץ המפגינים הקטן הזה – כמה עשרות – נושא השלטים והדגלים של חמאס, מעורר מחשבות.

לו היה האיש שבעדו הם מפגינים בשלטון, השלטון שלו לא היה מאפשר להם להפגין. אם תוכניתו של סלאח להחרבת של מדינת היהודים היתה מתממשת, היו נראות הזכויות האזרחיות שבשמן הם זועקים כמו שהן נראות בעזה, או בסוריה, באיראן או בלוב.

יש להניח שזאת הפגנה עם מעט תום לב. יש להניח שהמפגינים לא באמת מאמינים בזכויות אזרח שבהן הם מנופפים עכשיו. הם רק מנצלים אותם לקידום סדר היום הפונדמנטליסטי. אבל אפילו אם כך הדבר, תחת שלטונה השנוא של המדינה היהודית הם בכל זאת התרגלו לזכויות האלה, וגם אם יהגרו לארץ החמאס בעזה, זרע החירות אולי כבר נזרע, ואולי כמה מהם ימצאו את עצמם באיזו כיכר תחריר עתידית, עם הרהורים שניים.

ואם המפגינים האלה לפחות יכולים לומר לעצמם, אם לא לנו, ביושר, שזכויות אדם אינם שוות בעיניהם כקליפת השום, הרי שחלק משותפיהם הפוליטיים שאינם פונדמנטליסטים, לא יכולים לומר לעצמם אפילו את זה. ח"כ טלאב א-סנע, שהקים קול צעקה בעד סאלח בפרשה הנוכחית, או ח"כ חנין זועבי, שהשתתפה במשט לעזה, או ח"כ אחמד טיבי שרוצה שהמדינה תפסיק להיות יהודית כדי שתהיה, לפי דעתו, יותר דמוקרטית, נאלצים לעשות שקר גם בליבם. איפה היו האנשים האלה בלי המדינה היהודית, ואיך היו נראות זכויותיהם לו חיו באחת המדינות השכנות?

והרי כבר ראינו את כל זה עם ח"כ לשעבר עזמי בישארה. שנים הטיף לנו בישארה בשם זכויות האדם כנגד המדינה היהודית, וזעק בשם זכויות המיעוט הנרמסות. עכשיו הוא בסוריה, משרת של המיעוט העאלווי, המושל באכזריות נוראה. לא צריך לדמיין מה היה קורה להפגנה הקטנה בבן-יהודה לו היתה בסוריה. אפשר לראות מה היה קורה לה יום יום בחדשות.

לכן ההפגנה הזאת בתל אביב דווקא שימחה.אותי. לכן אני מוכן להגן על זכויתיהם של א-סנע, זועבי, וטיבי. יותר מזה. מקוממת אותי מאד האפליה כנגד המיעוט הערבי בישראל, וכל יוזמות החקיקה המכוערות שליברמן ושותפיו מקדמים מעוררות בי סלידה עמוקה. מפני שכאן בדיוק טמון ההבדל. מפני שבניגוד לא-סנע, זועבי, וטיבי, אני רוצה להיות ישר עם עצמי וגם איתם. אני רוצה להתרחק ככל האפשר מהזוועה שאני רואה מסביב במזרח התיכון, והדרך לעשות זאת היא לשמור על זכויותיהם של הצבועים שמקדמים אותה בשם הזכויות האלה עצמן. כל עוד ישראל שומרת על הזכויות הדמוקרטיות של אזרחיה, וביניהם שונאיה, היא נשארת שונה מהם. ככל שישראל נוטה לכיוון ליברמן, היא נעשה דומה להם.

ובזכות דברים כאלה ישראל גם הרוויחה את נאמנותם של אזרחיה הערבים. רובם – אפשר לראות את זה בסקרים שוב ושוב – אינם שותפים בצביעות של א-סנע וחבריו. הם לא רוצים דיקטטורה איסלאמית, והם אזרחים שומרי חוק וסדר. זה לא מעט בתנאים הקשים של הסיכסוך הישראלי ערבי. וזה משהו להיות גאים בו. אחרי הכל, התכונה הכי בולטת של ההפגנה הזו בתל אביב היתה הגודל שלה. כמה עשרות אנשים בסך הכל.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 14.7.2011, שזה במקרה גם יום הבסטיליה.

ציטוט – אפרים פודוקסיק על אנטי-ישראליות

יש לתת את הדעת על כך שהבעיה של דה-לגיטימציה איננה בעיה ישראלית בלבד. ישראל נקלעה למצב הזה בעל כורחה. בכל חברה ליברלית ישנן קבוצות שוליים, שהמשתייכים אליהן סולדים, מסיבות אלה ואחרות, מאורח החיים החופשי ומנוחיותם השקטה של החיים המכובדים. אנשים כאלה מחפשים לעצמם בית אחר. אך מאז הניצחון של 1989 – 1991, אשר ביטל את החלופה המעשית האחרונה לאורח החיים החופשי, אנשים אלה משוטטים להם בסמטאות העלום חסרי מעש ומלאי דיכאון ושנאה. מקצתם של מדוכאי העולם הללו מנסים למצוא בית חדש אצל הניאו-קומוניסטים, מקצתם אצל הניאו-פאשיסטים; מקצתם בבריונות האנטי-גלובאליסטית; מקצתם בדוגמטיות של האסלאם הרדיקלי. אך את כולם מאחדת השנאה לקורבן הנוח ביותר: לרפובליקה היהודית אשר הפכה לסמל לסלידתם מאורח החיים החופשי. (למאמר המלא, בבלוג של אפרים…)

ציטוט – אליוט אברמס על ההתנחלויות

מאמר ארוך של אליוט אברמס, לשעבר יועצו של הנשיא בוש לעינייני המזרח התיכון, ב Foreign Affairs על נושא ההתנחלויות ומקומן במדיניות האמריקאית כלפי הסכסוך.  הוא מצטט באריכות מספרי, אז אני מביא כאן לינק מטעמים שאינם בהכרח אובייקטיביים בלבד. למאמר המלא…

מישהו מבין בוורדפרס?

הבלוג עובד על גירסה מאד ישנה של התוכנה הזאת, ואין בגרסה זו דרך ישירה לעידכון. כלומר צריך התקנה מחדש, אבל בלי לאבד את התוכן. מישהו יכול לעשות את זה? לא בהתנדבות. המעדכן הישר יבוא על שכרו.

מדובר בגרסה 2.0.4.
חן חן

המערכת (כלומר אני)

יהודית ודמוקרטית, לא דת ומדינה

הויכוח על תפילת יזכור בטקסים צבאיים, וההצעה להשתמש בנוסח "יזכור אלוהים" במקום "יזכור עם ישראל" העלו שוב את שאלת מקומה של הדת היהודית ביחס למדינה. בעיני רבים אין זו אלא עוד תוצאה של ערוב דת ומדינה המתבטא בעצם המבנה החוקתי של ישראל. הצירוף "יהודית ודמוקרטית", אומרים לנו, הוא עצמו שורש הבעיה. הרי אין מדינה שמכנה את עצמה "קתולית ודמוקרטית" למרות שאיטליה, או פולין, הן בעלות רוב קתולי מכריע. למה אם כן קובעת ישראל את הדת היהודית כחלק מאופייה של המדינה?

תיאור כזה של המצב החוקתי בישראל מטעה. שכן ישראל אינה מערבת דת ומדינה במידה חריגה ביחס לנהוג בעולם הדמוקרטי, והמילה "יהודית" בצירוף "יהודית ודמוקרטית" אינה מייצגת את הדת היהודית. המילה "יהודית" מציינת את הלאום, ולא את הדת, של המדינה. ישראל יהודית במובן שפולין פולנית, לא במובן שפולין קתולית.

למעשה לישראל אין דת מדינה, ומעמדה של היהדות בישראל אינו של כנסיית מדינה. אצלנו הנשיא איננו הרב הראשי. לבריטניה יש כנסייה אנגליקנית, וראש המדינה, המלכה, היא גם ראש הכנסייה. ליוון יש דת מדינה, וחוקתה נפתחת בהצהרה חגיגית בשם השילוש הקדוש. גם בחלק ממדינות סקנדינביה יש כנסיות מדינה, וברבות ממדינות אירופה מופיע הצלב על הדגל. ובכל זאת אלה דמוקרטיות כשרות, לפחות בעיני האיחוד האירופי.

המיוחד למקרה הישראלי הוא קיומה של הרבנות הראשית. אלא שבניגוד למה שנהוג לחשוב עליה היא דווקא אינה תוצר של "יהודית ודמוקרטית" כלל. המוסד האנכרוניסטי הזה הוא ירושה מן האימפריה העותומאנית, שבה היתה נהוגה שיטת המילט. שיטה זו הקנתה לכוהני כל הדתות המוכרות את הסמכות לרשום נישואין בשם המדינה. יותר משהרבנות היא ערוב של הדת היהודית והמדינה היא פרי ערוב של דתות (ברבים) עם המדינה, שכן במקביל לה ישנה מערכת בתי דין מוסלמית ונוצרית שגם היא מוסמכת מטעם מדינת ישראל, כפי שהיתה מטעם הטורקים, לרשום נישואין בקרב עדות אלה.

מה שמבדיל את הרבנות ממקבילותיה המוסלמית והנוצרית, הוא כמובן נושא חוק השבות. חוק השבות נועד לאפשר אזרחות למי ששייך ללאום היהודי, כשם שחוק הרפטריאציה של פינלנד נועד לאפשר אזרחות בהליך מקוצר לבני הלאום הפיני. כך גם בפולין וגרמניה, למשל. ואכן הקריטריונים של חוק השבות לקביעת "מיהו יהודי" אינם אלה של ההלכה. די שסבו של בן זוגך היה יהודי, או שהתגיירת בחו"ל בגיור רפורמי, ואתה נחשב "יהודי לצורך שבות". אבל אז באה הרבנות ומקשה על חייך, כוון שבעיניה יהודי לצורך שבות אינו יהודי לצורך נישואין. יש דרכים לעקוף את הסידור המוזר הזה, באמצעות מה שמכונה "נישואי קפריסין", אבל אין ספק שהוא משונה, ושהוא פגיעה בזכויות שמקנה הדמוקרטיה הישראלית.

אלא שאין דבר בין הרבנות הראשית לבין "יהודית ודמוקרטית". מדינת ישראל לא תהיה פחות יהודית בלאומיותה, או פחות יהודית ודמוקרטית, אם תחוקק חוק נישואין אזרחי שינתק את הקשר המוזר הזה בין דת ומדינה.

אם כאשר צה"ל פונה לכבד את חלליו, דתיים ושאינם דתיים, הוא שואף להדגיש את רוח המבנה החוקתי של המדינה, ולא את האנומליה הרבנית שבו, עדיף לו הנוסח הממלכתי "יזכור עם ישראל".

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 27.6.2011

ציטוט – אלכס יעקובסון על ציונות וכיבוש

"להשתחרר מהציונות" קורא יצחק לאור ("הארץ", 3.6), וכל זאת כדי שנוכל להיפרד מהתפישה התובעת בעלות בלעדית של העם היהודי על הארץ, מטעמים היסטוריים ודתיים. אין שחר לדברים אלה: כפי שמזכירה רות גביזון ("להשחרר מהשטחים, לא מהציונות", "הארץ", 10.6), בלב לבו של הזרם המרכזי בציונות היו בכל התקופות רבים שתמכו בחלוקת הארץ בין שני העמים. רבים מהם עשו זאת לא רק משיקולים פרגמטיים, אלא מתוך הכרה בכך שהארץ היא גם מולדת של עם אחר ויש צדק בשאיפותיו הלאומיות. (למאמר המלא בהארץ…)

מסיבה!!

הערב (חמישי) מסיבה לרגל 25,000 עותקים לאלנבי, והשקה לנגד בדידות. רוטשילד 6. יוה דון, אסף אמדורסקי ועדי טולדנו יתקלטו. יהיה שמח. ומי שרוצה לשמוח אותנו – וולקאם.
gadi2-2-284-x-401.jpg

ציטוט – כלכליסט ממליץ על ‘נגד בדידות’ בעשרייה הפותחת של שבוע הספר

"טאוב, אולי בניגוד לרצונו, הוא דובר של דור. הדור שקרא סיפורים קצרים ב"מה היינו עושים אם היינו שוכחים את דב", גילה ושנא את עצמו ב"מרד השפוף" ואיבד עצמו לדעת ב"אלנבי" – ימצא את עצמו כועס ומזדהה גם עם "נגד בדידות", מאמרים שכתב טאוב בשנים האחרונות וכונסו עכשיו לספר. כן, זה ספר שירגיז את כל מי שהתרגש מ"באדולינה", למשל." (למאמר המלא בכלכליסט…)

חוקי העישון החדשים

עכשיו עם ההצעה לאסור עישון בתחנות אוטובוס ותחנות רכבת יצא המרצע מן השק. המטרה היא לא הגנה על לא-מעשנים מפני עשן אלא – הפעם המדינה אמרה את זה בגלוי –הפחתת העישון. נרדוף מעשנים, נציק להם, עד שיפסיקו.

מעשנים, כידוע, מסכנים את עצמם. אבל המדינה לא רוצה רק להסביר להם את נזקי העישון, אלא לכפות עליהם להפסיק. וזה כבר עניין אחר. גם אלכוהול מסוכן, אבל זאת זכותו של אדם, לאחר שהוא יודע מה הסיכון, להחליט בעצמו אם לשתות. במה נבדל העישון? או. אז יש הבדל, אומרים לנו.

תולדות המאבק הזה הן ארוכות ומפותלות. אחרי שהתברר שהסברה למעשנים אינה מחסלת את העישון, הומצא פטנט חדש. מסע הפחדה בדבר "עישון פסיבי". שהרי אם המעשנים מסכנים את חיי הסובבים אותם, זכויות הפרט עוברות מן המעשן ללא מעשן.

השתתפתי בוויכוחים האלה בלי סוף, אז אני מכיר את החומר. ההוכחות המדעיות מאחורי ההיסטריה סביב "עישון פסיבי" הן – איך לומר בלשון זהירה? – מפוקפקות. הרבה דמגוגיה ומעט מדע. בדרך כלל, אין כאן שום דבר שמערכת איוורור לא יכולה לפתור.

אבל עכשיו פתאום מסבירים לנו שכל החקיקה הזאת מיועדת למטרה לגמרי אחרת מזו שסיפרו לנו עליה. היא לא הגנה על לא מעשנים מעשנם של אחרים, אלא דרך להקטין את מספר המעשנים. מי שעסק בזה בעבר לא מופתע. אם המטרה היתה באמת הגנה על לא-מעשנים, אז היו מתירים למעשנים פאבים נפרדים משלהם. אבל החוק אוסר אפילו על מועדון חברים סגור של מעשנים להקים לעצמם בר ולבלות.

רבים – אני מנחש שרוב – ממבלי הפאבים של השעות המאוחרות הם מעשנים, או מעשנים חברתיים. לכן קשה לאכוף את החקיקה הזאת. אבל זה לא בלתי אפשרי, כמובן. עשו את זה בהרבה מקומות בעולם. כך קרה שמרכז חיי לילה עולמי כמו ניו יורק, הפך לעיר מנומנמת עם הפסקה ארוכה. ניו יורק, בגדול, הולכת לישון בשתיים אחר חצות. ברלין, להבדיל, גמישה בנושא העישון, והיא מבלה עד הבוקר. תל אביב, כנראה הולכת בדרכה של ניו יורק, וכדאי שכבר תתחיל לחשוב על סיסמה שתחליף את "עיר ללא הפסקה".

אני תומך בהחלט בזכותם של לא-מעשנים לנשום אוויר נקי, גם אם זו רק שאלה של נוחות, לא של בריאות. הייתי תומך בשמחה בחקיקה של חיה ותן לחיות. אבל זה לא מה שמנסים לעשות כאן. כאן לא מגנים על זכותם של אזרחים לנשום אוויר נקי. כאן המדינה הופכת לגננת שרוצה להחליט בשבילי מה טוב לי.

למה זה דומה? המדינה, או העירייה, מגבילה אותנו בנושא רעש. אסור לי להשמיע מוזיקה בקולי קולות מחלון הדירה שלי, באמצע הלילה. אבל הניסיון של המדינה לכפות עלי הפסקת עישון דומה לניסיון שלה לאסור עלי לשמוע מוזיקה בקול גם באוזניות. וזה, עם כל הכבוד, לא עיניינה.

אבל אם כבר היא מבקשת לאסור עלי לשמוע מוזיקה באוזניות, או למנוע את זה ממני באמצעים עקיפים, טוב לפחות שהיא אומרת לי שזה מה שהיא מנסה לעשות. במובן הזה, הגל הנוכחי של רדיפת המעשנים הוא שיפור מסויים: מסע הצלב המוסרי הזה לפחות מודה שהוא כזה.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 14.6.2011